ויל ריצ’רדסון כותב על כך שאנשי חינוך רבים מתעקשים לשמור על התלות שלהם בנייר. הוא מספר על שיחה שהתנהלה בינו לבין האחראית ליום עיון בית ספרי שהוא היה אמור להעביר. האחראית ביקשה ממנו לשלוח אליה את תוכנית יום העיון בדואר אלקטרוני כדי שהיא תוכל לשכפל עותקים ולחלק אותם למשתתפים. ריצ’רדסון כותב שהוא סירב בטענה שלא היה בזה צורך:
“No, I mean it,” I said. “We’re going to be spending the whole day online; there is no reason to bring paper.”
כבר לפני יותר מעשור, בהשתלמויות שהעברתי, נהגתי להסביר למשתלמים שבמקום לרשום לעצמם הערות בפנקסי הנייר שלהם, עדיף פשוט לפתוח קובץ וורד, להקליד כל מה שנראה להם ראוי לזכור, ובסוף היום לשלוח את הקובץ לעצמם בדואר. לשמחתי, יותר ויותר אני פוגש אנשים שעושים זאת. זכור לי יום עיון מלפני שנה בו התיישבתי ליד מחשב פנוי והקלדתי רשמים מההרצאות ששמענו. לידי היו שתי משתתפות שלא הכרתי שעשו את אותו הדבר. להפתעתנו, כאשר ניסינו להתחבר לדואר שלנו לשלוח לעצמנו את הקבצים, גילינו שהדואר חסום. לבסוף נכנסתי לקבוצת דיון שניהלתי והעליתי אליה “הודעות” שכללו את קבצי הוורד. אחרי ששלושתנו הורדנו את הקבצים מהבית, הסרתי את ההודעות מהפורום.
נדמה לי שהסיפורים האלה מראים שאני דוגל בדיגיטאליות. אבל למרות שאני ממשיך, במידה הולכת וגדלה של הצלחה, לשכנע אנשים לוותר על הנייר לטובת אמצעיי רישום דיגיטאליים (וביסודו של דבר, בלוג אינו אלא פנקס רשמים), למדתי להכיר בעובדה שכל האמצעים כשרים. כיס החולצה שלי תמיד מלא בפתקים שמכילים קטעי מחשבות, תזכורות לעצמי, ולצערי גם מספרי טלפון ללא שמות מזהים לידם. למרבית הפתקים האלה יש מקבילים בביטים – על פי רוב בדואר הגוגל שלי. אני יודע שאם אני יכול לזכור אפילו פריט קטן מתוך משהו שאני רוצה לאתר, החיפוש יאפשר לי למצוא את מה שאני רוצה. ובכל זאת, אני כותב לעצמי פתקים שגודשים את הכיס – פחות מאשר זה עניין של צורך בגיבוי, זה פשוט עניין של לשמור על כל האופציות פתוחות. לא תמיד יש לי מקלדת בהישג יד, אבל תמיד יש עט בכיס.
ריצ’רדסון כותב על הבזבוז אשר בפנקס האישי שאיננו משרת אחרים:
At one planning session I was in a few weeks ago, twenty people were all furiously scribbling down notes on their pads, filling page after page after page. The same notes, 20 times. (I’d love to know where those notes are now.) At the end of the session, I gave everyone a TinyUrl to a wiki page where I had stowed my observations and asked them to come in and add anything I missed. Two people have.
נדמה לי שההערה הזאת נובעת מאי-הבנה בסיסית של הסיבה שבגללה אנשים כותבים במחברות שלהם בשיעורים, או בימי עיון. ריצ’רדסון אמנם כותב שמדובר בעשרים עותקים של אותן הערות, אבל זה איננו נכון. כל הערה היא הערה אישית – נסיון של האדם המסויים שרשם אותה ליצור משמעות אישית ממה שהוא שמע. כמו-כן, ריצ’רדסון מהרהר שהוא היה רוצה לדעת היכן אותן הערות נמצאות עכשיו, רמז לכך שבעצם אין לפתקה האישית שום שימוש חוזר. גם כאן, לדעתי הוא מפספס את העיקר. אני מניח שהרוב הגדול של המשתתפים שרשמו הערות לעצמם לא עיינו בהם שוב, ואפילו לא התכוונו לעשות זאת. הערך העיקרי של כתיבת הרשמים נמצא בחשיבה שמתרחשת תוך כדי הכתיבה.
לא פעם אני חש שחסידי הדיגיטאליות (ואני ביניהם) נעלבים כאשר שבסביבות עתירות טכנולוגיה הם רואים אנשים שכותבים לתוך מחברות נייר. הרי אחרת, קשה לי להסביר למה הדיון הזה עולה שוב ושוב, במקום פשוט שנכריז “על טעם וריח …”. בעת כתיבת המאמרון הזה היו כבר כמעט 30 תגובות למאמרון של ריצ’רדסון, וכמעט כולן הביעו תסכול על כך שמורים ממשיכים לאחוז בעט ובנייר, למרות שאין ספק שהביטים עדיפים. מגיב אחד מצליח להתעלות על התסכול הזה ומציין את היתרון של הביטים על הנייר:
the real point centers around how the work can be accessed and reused once it has been stored. Paper offers fewer options than digital, but we all knew that already.
אני מסכים שלעומת הביטים, לנייר יש פחות אופציות מבחינת הגישה והשימוש החוזר. אבל זה נכון רק עבור אנשים שלמדו איך לנצל את היכולות של הביטים. מה לעשות – יש עדיין אנשים לא מעטים שעבורם העט והנייר עדיין עדיפים. ואם העט והנייר מסייעים להם להרהר ולעשות סדר במחשבות, אז הכלים האלה יעילים יותר מאשר הכלים הדיגיטאליים שבהם הם עדיין לא שולטים. כמובן שאשמח לעזור לאנשים האלה להכיר את היתרונות של הדיגיטאליות, אבל לא אתווכח איתם אם הם בוחרים בכלי אחר.