קטגוריה: העתקה-הדבקה

בעתקת עבודות והתמודדות אישית

בזמן האחרון זכיתי לראות הרבה מעבר לכמות סבירה של עבודות של סטודנטים שהכילו מנות גדושות של העתקות מהרשת. במקרה של העבודות האלו, מדובר באנשים מבוגרים, והיתה סיבה טובה להניח שהאנשים האלה ידעו שעבודה שמכינים עבור קורס, ולשם ציון, אמורה להיות עבודה “מקורית”.

אני מכניס את המיליה “מקורית” לתוך מרכאות מפני שאני מודע מאד לקושי הזה. אין זה קל למצוא חומר אי-שם שלדעתך מבטא את מה שאתה רוצה להגיד, ואז להעביר את הרעיון “למילים שלך”. בדרך כלל, המילים של הסטודנט שמגיש את העבודה רחוקות מלהיות טובות כמו אלו של מי שכתב את המאמר המקורי. למה בכלל לעשות את המאמץ?

אבל אני מוצא את עצמי מגרד בראש ומנסה להבין מה חשבו אלו שהגישו לי את העבודות. הם בוודאי יודעים שאני יכול בקלות לגזור קטעי משפטים ולהריץ חיפוש ברשת כדי למצוא מהיכן הם לקחו אותן. וכמובן את זה אני עושה. אם אני מגלה שמדובר במשפט מפה ומשפט משם, אינני מתרגש. אבל כאשר אני מגלה (כמו שקורה בדרך כלל) שמדובר בהעתקה של מאמרים שלמים, המבוכה גוברת.

אבל אחזור למבוכה הזאת בעוד כמה משפטים. בינתיים, מתבקשת כאן התייחסות לתביעה של מספר תלמידי תיכון בארה”ב נגד מאגר עבודות בשם Turnitin. המאגר הזה מכיל אלפי עבודות של סטודנטים, ובתי ספר יכולים, תמורות תשלום כמובן, לבדוק אם העבודות שתלמידים מגישים למורים מכילים חלקים מועתקים שמופיעים במאגר. התלמידים שהגישו את התביעה אינם מואשמים בהעתקה. הם טוענים שמאגר Turnitin מפר את זכויות היוצרים שלהם כאשר מנהלי Turnitin משתמשים בעבודות שלהם כחלק מהמאגר – למטרת רווח, כמובן. נדמה לי שהם צודקים.

המקרה הזה שונה מתביעה אחרת שבו Turnitin מעורב. בתביעה קודמת (שמשום מה אינני מצליח למצוא היכן שמרתי את הקישור לכתבה עליה), תלמיד קיבל את עבודתו חזרה עם ציון כושל מפני שהמאגר קבע שהעבודה מועתקת. אבל התלמיד טוען שהמשפטים הבעייתיים שנמצאו דרך Turnitin הם משפטים סתמיים למדי, מסוג הדברים שקשה לא לכתוב בעבודה שמגישים לבית הספר. אם כותבים על קולומבוס, למשל, אפשר לטעון שיש מספר מוגבל שדרכים שבהן אפשר לבטא את הרעיון ש-“בשנת 1492 קולומבוס הפליג מספרד …”. מאגר כמו Turnitin יסיק את המסקנה שמשפט שנפתח כך בעצם מועתק, כאשר יש סיכוי גדול שפשוט כך התלמיד כתב. גם כאן, יש לא מעט צדק אצל התלמיד.

אבל הגיע זמן לחזור לעבודות שאני קיבלתי, ולמבוכה הגוברת. עם כל אי הנעימות בדבר, אני יכול לחיות עם העתקות בחלקים ה-“עובדתיים” של עבודות שמגישים. הבעיה שלי היא בהמשך. כאשר אני מתאר לסטודנטים שלי כיצד יש להכין את עבודות האלו אני מסביר שאחרי הסבר כללי על התופעה שבודקים, צריך לבוא דיון עם התייחסות אישית לאותה תופעה בחייו של הסטודנט. אני מדגיש שבעיני החלק הזה הוא העיקר של העבודה. אבל לצערי, החלק הזה בדרך כלל דל ביותר, או חסר לגמרי (נו, מדי פעם גם החלק הזה מועתק, אבל זאת כבר בעיה אחרת). כנראה שאינני מסביר את עצמי מספיק בבירור. כנראה שהנסיונות שלי ללוות את הסטודנטים שלי בתהליך הכנת העבודות שלכם אינם רציניים מספיק. אבל אני גם חושש, יותר ויותר, שכל הרעיון של “נקיטת עמדה אישית”, תוך כדי התמודדות רצינית ולעומק של סטודנטים עם נושא שהם בודקים פשוט רחוק מאד מהם. העתקה של עבודות היא באמת בעיה, אבל העדר הנכונות או היכולת לבחון תופעה לעומק ובאופן אישי הוא בעיה עוד יותר גדולה.

העתקה והדבקה כמיומנות רצויה

שמחתי לגלות שאתר NRG פרסם מאמר חשוב שהתפרסם בוושינגטון פוסט לפני כשבוע. שמחתי גם לראות שעמיתים בתחום של מחשבים בתהליך הלמידה קראו אותו והעבירו אותו ביניהם בדואר האלקטרוני. אין חובה שבבלוג הזה אצטט רק מהאנגלית, ואם מאמר חשוב וראוי להתייחסות מתפרסם בעברית, נעים לקשר גם אליו. המאמר ישב אצלי עם כוכבית גדולה לידו שרמזה לי “כתוב משהו על זה”, וכמובן שמוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

מדובר במאמר של איש הי-טק של היום, ולשעבר איש חינוך, ג’ייסון ג’ונסון, שמשום מה ב-NRG מקבל את הכותרת: העתק: משרד החינוך. באנגלית הכותרת הרבה יותר ברורה: Cut-and-Paste Is a Skill, Too. ג’ונסון מסביר שבמידה רבה, המיומנויות הדרושות לו היום, בתפקידים שהוא ממלא, הן המיזוג של מקורות, וחיבורם לתוך שלם, יותר מאשר היכולת להמציא משהו חדש (החלוקה לפיסקאות ב-NRG שונה מבמקור. אני אימצתי את התרגום של NRG, אבל אני מחזיר את החלוקה לצורתה המקורות):

המעבר שלי מחינוך לעולם העסקים המחיש לי בדיוק כמה חשוב להיות מסוגל לחבר תוכן מכמה מקורות, להקיף אותו במבנה ולערוך אותו לכדי מכלול קוהרנטי בעל קול אחיד. תלמידים שמסוגלים ליצור תערובות משכנעות רכשו להם כישור עסקי יקר-ערך. למרבה הצער, רוב בתי הספר לא מכירים בכך שהתלמידים השתמשו בכישורים כלשהם, ועבודה שלמה עלולה להיזרק בגלל כמה שורות שהועתקו ממקור אחר בלי מרכאות.

ג’ונסון מדגיש שהמערכת החינוכית צריכה להבין שמתרחש שינוי בדרך שבה תלמידים מרכיבים את העבודות שעליהם להגיש:
על כל פנים, מערכת החינוך צריכה להכיר במה שהעבודה הכתובה מהווה היום: יותר מוצר שבוחן כישורים מאוד מסויימים – היכולת לחבר את עבודתם של אחרים ולתת את הקרדיט הראוי – ופחות שיקוף של ידע, מקוריות ויכולת כללית.

הגעתי למאמר של ג’ונסון דרך הבלוג של ג’ים היינדריקס שאני קורא. היינדריקס הוא מורה בבית ספר (ובין היתר, גם ידיד אישי של ג’ונסון). הערה אחת שלו חשובה במיוחד בהקשר הזה:

I’ve talked about this issue with our English teachers at OES, and I was rather surprised by how unconcerned they were with copy and paste plagiarism. In effect, OES students may do as many as eight drafts of a paper, with feedback from the teachers at each stage, to the effect that the writing is so closely reviewed and revised that plagiarism would be difficult to “slip in,” simply because the students are so driven to revise their own writing. In Jason’s article, he writes mostly about term papers that are written with zero faculty involvement, which does occur, but not at all schools.

זאת אומרת – אם אנחנו מלווים מקרוב את תהליך הכתיבה של העבודות של התלמידים שלנו, הסיכוי שהם יגישו לנו משהו מועתק ממילא די קטן. אני, כמובן, מסכים. הנוף המידעי שבתוכו התלמידים שלנו מנסים לפלס לעצמם דרך סבוך מאד. קשה לחשוב שהם מסוגלים ליצור עבודות “מקוריות” על הנושאים שבדרך כלל עליהם לכתוב. לעומת זאת, כאשר הנושאים שלהם כן מאפשרים מקוריות, אין הם מקבלים את ההדרכה הדרושה כדי שהמקוריות הזאת תבוא לביטוי. אפשר אפילו להגיד שמזמינים אותם להעתיק. מיזוג מקורות על מנת להסיק מסקנה איננה בהכרח העתקה, ורצוי שבתי הספר יתחילו ללמד את תלמידיהם כיצד לעשות זאת בתבונה.

אגב, בבלוג שלו היינדריקס מפרסם את הגירסה הראשונה של המאמר של ג’ונסון המכילה כמה נקודות חשובות שאינן מופיעות בזו שהתפרסמה בוושינגטון פוסט. כדאי לקרוא.