קטגוריה: הרהורים

לפני מספר ימים קראתי מאמרון של ג’ף אוטכט ב-Techlearning blog שעורר הרהורים טיפה מוזרים אצלי. כבר קישרתי כמה פעמים בעבר למאמרונים של אוטכט. הוא אמריקאי שמלמד, נכון לשנה הזאת, בשנגהיי שבסין. אוטכט קורא למאמרון שלו Back to Basics והוא כותב:

ומה הם הדברים שאנחנו באמת רוצים להשיג? לשם זה, אוטכט מצטט מדייוויד ג’ייקס, שגם הוא כותב ב-Techlearning blog. לפי ג’ייקס, מה שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו מסוגלים לעשות הם:

אני בטוח שאפשר לנסח את הדברים אחרת, אבל גם בניסוח הזה, הדברים די מקובלים עלי. הרי, הוא רוצה שתלמידים יהיו מסוגלים ללמוד. אם כך, מה היה מוזר במאמרון של אוטכט?

מה שמוזר כאן הוא בכלל הצורך לחזור, שוב, על האמיתות האלו. מה שאוטכט כותב איננו שונה ממה שציטטתי יותר מפעם מדברים של טרי פרידמן (שגם הוא כותב ל-TechLearning Blog). ואם כן, יש טעם לשאול למה גם הוא צריך להגיד את הדברים האלה. אם אוטכט היה בלוגר חדש שמפלס לעצמו דרך בתוך הבלוגוספירה החינוכית היה הגיוני שהוא יכתוב דברים שרבים אחרים כבר כתבו. אבל הוא איננו חדש, אלא שם מאד מקובל. הוא וודאי קרא דברים דומים אצל בלוגרים אחרים (ואפילו כתב דברים לא כל כך שונים בעצמו). האם אין כאן פשוט תוספת של מילים מיותרות, בסביבה שהיא כבר כבדה מאד, אם לא כבדה מדי, במילים?

נדמה לי שיש תושבה, ואפילו טובה, לשאלות האלו – תשובה היונקת מהאופי של הכתיבה לבלוג. לעתים קרובות בלוגים משמשים לנו לתיבות תהודה. הם מאפשרים לנו להשמיע את המחשבות שלנו ברבים על מנת לבחון כיצד הם מתקבלים. (וגם כאשר איננו זוכים לתגובות למה שאנחנו כותבים, הפרסום בלבד, ההזדמנות לקרוא את מה שכתבנו במרחב ציבורי, יוצרת עבורנו את התהודה הזאת.) אבל הפרסום הזה איננו רק מבהיר את המחשבות שלנו לציבור. הוא עושה זאת גם לעצמנו.

קשה לחשוב על מחשבה “מקורית” שצמחה מתוך הראש שלנו מבלי שלפחות בחלקו ינקנו אותה מאחרים. אין בכך פסול, ואין בכך בושה. לא פעם, כאשר אנחנו מנסים לבטא את המחשבות האלו בתוך הראש הן עדיין מעורפלות; עדיין לא רכשנו אותן ממש. כאשר אנחנו כותבים אותן הן הופכות להיות חלק מאיתנו. אנחנו מבינים אותן באופן מלא יותר. אין זה תמיד מספיק שאדם שאנחנו מעריכים כתב דברים משכנעים, דברים שאיתם אנחנו מסכימים, או מזדהים. רק כאשר אנחנו כותבים אותם בעצמנו, הם נעשים לשלנו. אוטכט, כמו כל בלוגר רציני, איננו כותב רק לקהל קוראים. הוא כותב להבהיר את המחשבות שלו לעצמו. ולכן, מה שהוא עשה לגיטימי לגמרי, ואפילו הגיוני.

בזמן האחרון הופיעו די הרבה מאמרונים מעניינים בבלוג הקבוצתי Techlearning blog. זה לא צריך להפתיע, בהתחשב בעובדה שמספר אנשים חכמים, בעלי נסיון רב, כותבים לבלוג הזה. אבל המאמרון של סטיב דמבו שהתפרסם שם אתמול מעניין במיוחד מפני שאפשר לחשוב שיש בו מידה לא קטנה של גול עצמי. דמבו כותב:

הנימוק של דמבו להמנעות הזאת די משכנע:

במשך חלק נכבד משנת הלימודים שמתקרבת לסיומה ניסיתי לדרבן לא מעט מורים להקדיש זמן לקריאת בלוגים חינוכיים (וגם לכתוב בלוגים בעצמם, אבל זה כבר סיפור אחר). ההצלחות שלי היו די מצומצמות. אני משוכנע שזה לא היה מפני שהמורים שאיתם נפגשתי היו עסוקים בקליטת רעיונות ממקורות שנמצאים מחוץ לתחומי העניין שלהם. אשמח לגלות שהם קוראים בלוגים, אבל לא של מורים אחרים, אבל ספק אם כך מצב הדברים.

נכון לשנת הלימודים הזאת, אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו הקריאה בבלוגים תהיה תרגיל מיותר בחיזוק הדעות שכבר קיימות אצלנו בנוגע לשילוב של טכנולוגיות שונות בתהליך הלמידה, דעות שהן מקובלות במרחב החינוכי הרחב. אני דווקא מייחל ליום שבו הבעיה האמיתית שדמבו מתאר תהיה בעיה שמציקה גם לנו כאן בארץ. נכון להיום, יש בטענה של דמבו יותר מאשר רק גרעין קטן של אמת, אבל לצערי, בארץ אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו זה צריך להדאיג אותנו.

קליי שירקי, אחד ההוגים המעניינים ביותר (לדעתי) בתחומים של דיגיטליות ורשתיות, כתב אתמול על היתרון של יזמים צעירים לעומת מבוגרים יותר:

שירקי מודע לכך שעל פניה, אמירה כזאת נראית לא הגיונית. לכן הוא מוסיף:

הוא מסביר שבעולם כפי שעד היום אנחנו מכירים אותו:

אבל היום, כל זה משתנה, מפני שבעצם, המאפיין החשוב ביותר של העולם שלנו היום הוא השתנות מזורזת ומתמדת:

דבריו של שירקי מתייחסים לעדיפות של העדר הנסיון בתחום היזמות. אבל החברה שלנו היא במידה רבה חברה יזמית. לכן, אולי, יש כאן קביעה שהיא מתאימה לכלל החברה שלנו? לעומת היזמות, החינוך רואה בנסיון יתרון. הוא מבקש לבנות תשתית של ידע המבוססת על הנסיון הזה. ואולי בימינו זאת גישה מוטעית? אולי במקום לנסות להעביר את הנסיון של הדורות הקודמים אל הדור הצעיר, החינוך צריך להכשיר את התלמיד לראות כל יום כיום חדש? ואם הוא יעשה זאת, האם הוא עדיין יהיה חינוך?

הייתי בין היותר מ-100 המאזינים שהגיעו לאוניברסיטה הפתוחה לפני שבוע ליום עיון: eיחה: דיאלוגים ברשת. אינני יודע מה משך את רוב אלה שהגיעו. לא מעטים היו פנסיונרים שבוודאי מעוניינים בקשת רחבה של נושאים, ושמחים להגיע לימי עיון כאלה. אני מניח שהיו מספר חוקרים – מהאוניברסיטה הפתוחה ומבחוץ. שמחתי שהיו כ-10 אנשי חינוך (מדובר רק באלה שאני הכרתי או זיהיתי) שחשבו שהנושא חשוב להם – הרי לא מעט אנשי חינוך מנסים לשלב כלים חדשים לתוך תהליך הלמידה, ומעודד לראות אנשי חינוך שמעוניינים בהיבטים חברתיים ואפילו פילוסופיים של הכלים האלה, ולא רק הטכנולוגיים. אך מה לעשות, ונדמה לי שלפחות עבור אנשי החינוך, המפגש היה מאכזב.

ד”ר אורן סופר, מהאוניברסיטה הפתוחה, פתח עם הרצאה יחסית קצרה על “דיאלוגיות בעידן הדיגיטלי“. היו לא מעט נקודות מעניינות בהרצאה הזאת. התרשמתי במיוחד מהקביעה שהמילה המדוברת נתפסת כ-“אירוע”, ואילו המילה המודפסת כ-“אובייקט”. יוצא שהאובייקטיביות היא, במידה לא קטנה, תוצאה של עידן הדפוס. סופר המשיך והסביר שעם הדיגיטליות נוצר מפגש בין עדויות שונות, האובייקטיביות קרסה, והדיאלוגיות נעשה לתפיסה הנורמטיבי בתרבות שלנו.

כל זה באמת היה מעניין, ואף מבטיח, אבל הוא גם מוכר, ולפחות במקורות שמהם אני יונק, די ידוע. חיכיתי לפיתוח, לתוספת, אבל לצערי זה לא הגיע.

המרצה השני היה ד”ר דוד לוין, גם מהאוניברסיטה הפתוחה, עם הרצאה שלו בשם “זוגות בסבך רגשות וחוטים: על קשרים המתהווים בעידן הדיגיטלי“. נדמה לי שהנושא יכול להיות מאד מעניין, אבל אישית, אחרי דיווח על המחקר שלו, שפעם אחר פעם הוא הזכיר נמצא רק בשלבים ראשונים, לא הצלחתי לזהות את הייחוד בקשרים רומנטיים דיגיטליים שלוין חושב שהוא מצליח למצוא. כנראה שנצטרך לחכות לעוד ממצאים.

אחרי ההפסקה שמענו את מירן בוניאל-נסים, דוקטורנטית באוניברסיטה חיפה, על “כשהיומן יוצא מן המגירה – הבלוג כדיאלוג בין אישי ותוך אישי“. כבר עם השם אפשר לזהות כאן משהו מעניין, ובוניאל-נסים היטיבה להראות שהשורשים של הבלוג נמצאים אי-שם בעבר ב-“יומני היקר” (שלמרות הכתיבה לגמירה, איכשהו קיבלה את האפשרות האמיתית של קוראים נוספים). בוניאל-נסים הביאה דוגמאות של כתיבה לבלוג אצל אנשים עם קשיים כמו הפרעות אכילה, ובחנה מה קורה כאשר אותה כתיבה, שעל פניה נראית אישית, פוגשת קהל. מקהל המאזינים מישהו שאל כיצד התגובות בבלוג שונות, למשל, מהשתתפות בפורום. נדמה לי שזאת שאלה טובה מאד שעדיין לא מקבלת תשובה מספיק ברורה, אבל אני מקווה שהחוקרת עוד תעמיק בנושא הזה.

המציגה האחרונה היתה כרמל וייסמן שדיברה על “יומני הרשת (בלוגים) כשיח פוליטי מזן חדש“. וייסמן ציינה כבר מההתחלה שהנושא של בלוגים פוליטיים איננו הנושא שבה היא בדרך כלל מתמקדת. היא גם הביאה נתונים על היקף תופעת הבלוגים בישראל (נתונים שהיא פרסמה בבלוג שלה לפני זמן קצר). זה זמן מה אני קורא את הבלוג של וייסמן, ולמרות שאני בדרך כלל לא מרגיש צורך לראות את האישיות מאחורי הפרסונה, שמחתי על ההזדמנות לראות ולשמוע אותה. יש לה שטף נהדר, והיא מדברת בלהט. נדמה לי שהנתונים שלה על היקף הבלוגים בארץ נדיבים מדי (גם לא נראה לי שבלוג שזוכה לעדכון פעם בחודש הוא ממש בלוג פעיל), אבל טוב לדעת שמישהו בוחן את הנושא הזה. דווקא במקום לכתוב את המאמרון הזה, הקדשתי זמן רב מדי לקריאת התגובות בבלוג שלה למאמרונים שונים שלה – נדמה לי שזה יותר מעניין מאשר הדיון בין מספר בלוגרים שנעל את יום העיון. למרות שהרגשתי צורך לדווח על אותו יום העיון, נדמה לי שאין משהו בעל ערך שמצדיק דיווח מהקטע האחרון. (תקציר ההרצאה של וייסמן נמצא בבלוג שלה.)

ובכל זאת, מה לא היה? למדנו שאנשים כותבים בלוגים אישיים, ולמדנו שאנשים כותבים בלוגים שמנסים להשפיע – כאשר אותה “השפעה” הוגדרה (כך נדמה לי) השפעה על מקבלי החלטות בזירה הפוליטית. בנוסף, פגשנו בלוגרים ידועי שם (בדיון המסכם) שבחנו את הדמיון ואת השוני בין הבלוגים שלהם לבין הכתיבה העיתונאית שלהם. אבל לא פגשנו “בלוגוספירה” – לא בלוגוספירה רחבה, שבה (אולי) כולם דנים עם כולם על שאלות חברתיות, ולא בלוגוספירות צרות, מרחבים מוגדרים לפי נושאים ו/או תחומים שבהם בלוגרים מתייחסים לתחומים המקצועיים שלהם, ואותם נושאים זוכים לליבון לא על פלטפורמה מרכזית, אלא בכל הבלוגים השונים שדנים בנושא. וכצפוי, זה הנושא שבמאת מעניין אותי.

תמיד, אבל תמיד, יש יותר מדי לקרוא. מספר הרשימות שמופיעות מדי יום בקורא ה-RSS שלי מספיק גדול שאינני יכול לא לדלג על כמה מהן, או ליתר דיוק, לדחות את הצפייה בהם עד אשר הספקתי לבדוק את אלה שעל פי רוב קשורים באופן ישיר ל-“עבודה” שלי. כך קורה שאני מגיע לבלוגים הקשורים לספריות רק אחרי שאני בודק את אלה שעוסקים בשילוב של טכנולוגיות בתהליך הלמידה – למרות שמדובר בחלוקה שרירותית לחלוטין (הרי, רוב הבלוגים הקשורים לספריות שאחריהם אני עוקב עוסקים באופן די ישיר בשילוב של טכנולוגיות בתהליך הלמידה). אך כל זה, כמובן, רק מבוא כדי להסביר למה הגעתי, באיחור די רב (בעולם הבלוגים, 10 ימים הוא עידן עדנים!), לבלוג של ה-ALA TechSource ולסקירה על הספר החדש של דייוויד ויינברגר, Everything is Miscellaneous.

הספר של ויננברגר כבר מופיע ברשימת הקריאה שלי לקיץ (המבוא והפרק הראשון נמצאים ברשת, ואותם כבר קראתי) ואני מקווה שבין יתר המשימות שלי לקיץ הקרוב, אצליח להתיישב לקרוא אותו. עם זאת, ומבלי להתיימר לדעת מבלי לקרוא, הטענה של ויינברגר די מוכרת לי, ואף מקובלת עלי. אך אין זה אומר שאין בה איום על החינוך.

ב-TechSource בלוג קרן שניידר כותבת:

היא מוסיפה:

שניידר כותבת כספרנית, אבל גם אנשי חינוך בוודאי חשים את אותה תחושה של “לפגוע קרוב לבית”. הרי במידה רבה הרצון לעזור לתלמיד להשליט סדר על הבלגן המידעי שלתוכו הוא גדל נמצא במרכז הנסיון לחנך. אנחנו משתדלים להצביע על הדמיון בין תהליכים שונים, להעניק מסגרות קונצפטואליות שבאמצעותן התלמיד יוכל להבין טוב יותר את העולם, לחשוף אותו לכלים רעיוניים שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים חדשים. והנה, ויינברגר בא וטוען שבעידן הדיגיטלי איננו זקוקים למבנים היררכיים של ארגון שנקבעים על ידי “מומחים”. אינני בטוח, אבל יכול להיות שהוא גם טוען שכל ארגון שנבחר הוא לגיטימי ושווה ערך. בבלוג הקשור לאתר של הספר, למשל, ויינברגר מסביר שהספר הוא:

ועם כל הרצון להסכים עם גישה דמוקרטית כזאת, קשה לא לחוש אמביוולנטיות כלפיה. כבר מגיל הגן, כאשר אנחנו מניחים קופסה של כפתורים לפני הילד ומאפשרים לו למיין אותם, אנחנו מדגישים שאין מיון “נכון”, אלא שמה שחשוב הוא הנסיון למיין, השאיפה למצוא אפשרויות שונות של סדר בתוך הבלגן. ובכל זאת, למרות שכל מיון הוא לגיטימי, יש מיונים שהם עדיפים לנו מפני שהם מאשפרים לנו להבין טוב יותר את הקשרים בין דברים, מפני שבעזרתם נוכל לפעול בדרכים יעילות יותר.

אין ספק שהחינוך חייב להכיר בריבוי המיונים שהדיגיטליות יוצרת. כמו-כן, יהיה עליו לעזור לתלמיד לתפקד בעולם ללא “מיון” אחד שהוא נכון לכל מצב. ובכל זאת (וכאן אני מודה שאני מפחיד את עצמי כאשר אני כותב את המילים האלו) אם הוא יאמץ רלטיביזם מוחלט, הוא כבר לא יהיה חינוך.