לא בגלל הטכנולוגיה בלבד

כאשר מגפת הקורונה פרצה לתוך חיינו כמעט כל המוסדות להשכלה גבוהה סגרו את שעריהם. אבל התקוות היו גבוהות שעם פתיחת השנה האקדמית החדשה הסטודנטים יוכלו לחזור לא רק ללימודים אלא לקמפוסים עצמם ולמצב המוכר מלפני פרוץ הקורונה. אבל בארה"ב הפתיחה המזורזת של מוסדות רבים הביאה להדבקות המוניות כך שהפתרון הכמעט בלעדי הוא להמשיך עם הוראה מרחוק. לדעת רבים מדובר בשעתה היפה של ההוראה מרחוק בהשכלה הגבוהה. ההוראה המקוונת מוכיחה את עצמה, וכבר אי-אפשר יהיה לשגת ממנה.

איאן בוגוסט (Ian Bogost) חושב אחרת. במאמר ב-The Atlantic בוגוסט טוען שההוראה מרחוק עונה רק על חלק קטן ממה שההשכלה הגבוהה מציעה לאמריקאים, ולכן אם וכאשר הקורונה תהיה נחלת העבר מוסדות להשכלה גבוהה יחזרו להוראה פנים אל פנים. לפי בוגוסט, מי שחושב שההוראה מרחוק יכולה להוות פתרון איננו מבין כיצד האמריקאים תופסים את ההשכלה הגבוהה. הוא מסביר שרכישת ידע איננה במרכז התפיסה האמריקאית, ושהאמריקאים לא יוותרו על החוויה של הקמפוס. המציאות של עולם הסטודנטים בצפון אמריקה שונה מאד מזה של ישראל, ולכן ספק אם דבריו של בוגוסט תקפים אצלנו. אבל המאמר שלו מאיר היבטים חשובים של ההשכלה הגבוהה בארה"ב ומוסיף זווית ראייה חשובה לדיון על עתיד ההוראה מרחוק.

בוגוסט מציין שמוסדות רבים נסגרו כמעט מיד אחרי פתיחת השנה האקדמית החדשה והסטודנטים נשלחו שוב לבתיהם. את האשמה למצב הזה הוא מחלק, פחות או יותר שווה בשווה, בין הנהלות המוסדות, מוסדות הממשל של המדינות השונות, והסטודנטים עצמם. ההנהלות לא רצו לוותר על שכר הלימוד, ממשלי המדינות לחצו על המוסדות לפתוח את השערים, והסטודנטים לא רצו לוותר על חווית הקמפוס – המפגשים החברתיים והמסיבות שהם חלק אינטגרלי מה-"לימודים". אבל לפי בוגוסט יש עוד גורם מאד משמעותי שאשם:

But ordinary Americans also bear responsibility. They didn’t just want classes to resume in person—they wanted campuses to return to normal. By one measure, more than two-thirds of students wanted to head back to their colleges. Even parents deeply worried about the safety of their kids still packed bags and road-tripped across the country to drop them off at school.

בוגוסט מדגיש שבאמצעות האינטרנט בעיית השיעורים אכן נפתרה – לא רק שהשיעורים במוסדות המשיכו להתקיים אלא שעדיין אפשר להעניק תארים לסטודנטים. ואם כך, למה ההורים מתלוננים? הוא מסביר:

Parents and students are miffed because they don’t really buy teaching when they pay tuition. Instead, they get something more abstract: the college experience.

במילים אחרות, כאשר סטודנטים אמריקאים יוצאים ללימודים אקדמיים הם (או הוריהם) קונים מוצר שהוא החוויה של הקמפוס. חלק מהחוויה הזאת הוא, ללא ספק, הלימודים עצמם, אבל מדובר בחלק בלבד, ולדעת רבים דווקא החלק הפחות משמעותי.

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן לתהליך ה-unbundling – פירוק החבילה – שמתרחש בהשכלה הגבוהה היום. לפני דור חווית הקולג' או האוניברסיטה כללה מרכיבים חברתיים מעבר ללימודים, מרכיבים שהיום הרשת יכולה לספק – מציאת בן או בת זוג, או נטוורקינג מקצועי, למשל. אבל היום התפקיד הכולל של מוסדות להשכלה גבוהה מצטמצם ובמידה רבה מתמקד בהעברת ידע בלבד. בעקבות ה-unbundling הזה יש שטוענים שגם בלי הקורונה חווית הקמפוס כבר נמצאת בסכנת הכחדה. אבל בוגוסט טוען שקיים משהו מעבר לפריטים השונים שבחבילה. לפי בוגוסט, כאשר החברה האמריקאית שולחת את ילדיה לקולג'ים היא קונה חלום. וכמו עם חלומות רבים, החלום הזה יכול לשרוד ולהאריך ימים גם אם המציאות משתנה. כותרת המשנה של המאמר של בוגוסט מסביר היטב את התפיסה שלו:

The pandemic has revealed that higher education was never about education.

הוא מסביר שהאמריקאים מחויבים עמוקות לחלום של הלימוד בקולג', ומעוניינים הרבה פחות בהשכלה שכביכול מקבלים שם.

נדמה שכתבה ב-Washington Post מלפני כמה ימים מחזקת את דבריו של בוגוסט. התפרצות מחודשת של הקורונה באוניברסיטה של מדינת מישיגן גרמה להנהלה להנחות את הסטודנטים להשאר במגורים שלהם ולצאת רק לצרכים דחופים. אבל משחק הפוטבול המתוכנן לסוף השבוע לא בוטל. יש כנראה גבול לכמה אפשר לצמצם את חווית הקמפוס.

באתר שלו סטיבן דאונס מגיב לבוגוסט. הוא טוען שיתכן שחווית הקמפוס היא אכן החלום, אבל מדובר בחלום שכבר זמן רב רחוק מאד מהמציאות של אחוז גדול מאד של סטודנטים אמריקאים. אם לפני דור או שניים היציאה מבית ההורים והמעבר לחיי הקמפוס אפיינו את רוב הסטודנטים בקולג'ים ובאוניברסיטאות, כאשר בין מסיבה למסיבה הם גם לפעמים הלכו לשיעורים, היום סטודנטים רבים הם בעלי משפחות עם מעט מאד זמן פנוי – סטודנטים שרואים בתעודה אמצעי הכרחי לשיפור מעמדם ולהרוויח קצת יותר טוב.

בספרה Lower Ed טרסי מקמילן קוטם (Tressie McMillan Cottom) מתארת את עולם הלימודים של הסטודנטים הרבים שפונים למוסדות להשכלה (וברוב המקרים להכשרה מקצועית) שפועלים כעסקים למטרות רווח. המצב שהיא מתארת שונה מאד מזה של בוגוסט, ודומה יותר לזה של דאונס:

The gap between the education gospel and the real options available to people—those who need a priest but who instead get a televangelist—is how we end up with Lower Ed. (עמ' 17)

במציאות הזאת ההוראה דרך הרשת מאד נפוצה, אבל לא מפני שמדובר באמצעי הוראה יעיל, אלא מפני שהוא חוסך כסף למנהלי המוסדות, וגם מפני שהוא מתאים יותר לסטודנטים שלומדים מהבית בערבים אחרי יום עבודה. אבל בדומה לבוגוסט מקמילן קוטם עדיין מזהה שקיים חלום שביסוד ההשכלה הגבוהה האמריקאית – חלום שעוד משפיע על אלה שפונים ללימודים גבוהים גם אם מדובר רק בהכשרה מקצועית. היא מבחינה בין התפיסה ההיסטורית של לימודים כערך חברתי, משהו שתורם לכלל החברה, לבין המצב הנוכחי שבו הלימודים נתפסים כאמצעי לקידום אישי:

A college education, whether it is a night class in auto mechanics or a graduate degree in physics, has become an individual good. This is in contrast to the way we once thought of higher (or post-secondary) education as a collective good, one that benefits society when people have the opportunity to develop their highest abilities through formal learning. Despite our shift to understanding higher education as a personal good, we have held on to the narrative of all education being inherently good and moral. (עמ' 16)

לפי בוגוסט הקורונה יצרה הזדמנות לציבור האמריקאי לאמץ השכלה גבוהה אחרת – השכלה גבוהה שמתמקדת בלמידה והוראה בלבד, ללא חווית הקמפוס, השכלה שמן הסתם תהיה מקוונת. אבל הוא טוען שהציבור האמריקאי ידחה את השינוי הזה מפני שהכמיהה לחוויית הקמפוס נטועה עמוק כל כך בתודעה שלו. לעומת בוגוסט, מקמילן קוטם מתארת שינוי שלדעתה כבר התרחש – שינוי שנובע ממציאות כלכלית. הסטודנטים החדשים בקושי יכולים להתמיד בשיעורים שלהם מהבית כך שבוודאי אין להם עניין בחיי קמפוס. מפני שיותר ויותר סטודנטים נוטשים את הקמפוסים המסורתיים ההוראה המקוונת הופכת להכרחית.

אפשר להבין את שתי הגישות. אבל ללא קשר לשאלה איזו גישה תתגלה לנכונה, מה שחשוב ללמוד משתיהן הוא שאימוץ ההוראה מרחוק המקוונת מושפעת ממגוון גורמים חברתיים וכלכליים ואיננו פונקציה של הטכנולוגיה בלבד.

כאשר הרווח נחשב מטרה חינוכית

אין הרבה נקודות אור בתקופת הקורונה. מבחינתי האישית יש אולי אחת – אני מצליח לקרוא יותר ספרים. אחד מאלה הוא Tinkering Toward Utopia מאת לארי קובן (Larry Cuban) ודיוויד טאיאק (David Tyack) – ספר שקראתי לפני די הרבה שנים, אבל חזרתי אליו עכשיו בעקבות מאמרון שקובן פרסם לפני כשבועיים בבלוג שלו. הספר, וגם המאמרון של קובן, ראויים להתייחסות כאן, ואני מקווה לכתוב עליהם בקרוב. קובן כותב שהוא חזר לספרו עכשיו לא רק מפני שהשנה מציינים 25 שנים לפרסומו, אלא מפני שבתקופת הנוכחית עמדות שנשמעות כלפי רפורמות בחינוך דומות לאלה שהוא וטאיאק בחנו בספרם. קובן כותב שהוא שם לב שעל אף התנופה הגדולה להוראה מרחוק הוא איננו מזהה רצון של ממש לרפורמה בחינוך:

This absence of even a soft breeze of reform tells me that parents and employers want schools to be the way they were before we could even spell coronavirus.

התובנה העגומה הזאת של קובן החזירה אותו לספר כדי לבדוק את ההיסטוריה של רפורמות בחינוך. כפי שציינתי, בקרוב אני מקווה לכתוב על אותו מאמרון (ועל הספר). אבל תוך כדי הקריאה החוזרת נתקלתי בהתייחסות קצרה לכריס וויטל (Chris Whittle) והמיזם שלו (שכמובן היה אמור לחולל מהפכה בחינוך). קובן כותב:

When the businessman Christopher Whittle decided to create a network of hundreds of for-profit schools, his original design team included only one experienced public educator. He was confident, however, that his high-technology, market-sensitive schools would provide a template of reform for all elementary and secondary education. He called his business venture the Edison Project because he claimed that his schools would be as superior to the average public school as a lightbulb is to a candle. (עמ' 110)

ה-Edison Project של וויטל התחיל ב-1992, עוד לפני הפריצה הגדולה של האינטרנט לתוך חיינו. חשתי צורך ללמוד יותר על וויטל, ובערך היחסית מצומצם עליו בוויקיפדיה למדתי ש:

Whittle has been criticized, including by Jonathan Knee, a Columbia Business School professor and author of Class Clowns: How the Smartest Investors Lost Billions in Education, for large expenditures at his companies.

לא הכרתי את הספר, אבל שמו הדליק אותי והחלטתי שאני חייב לקרוא אותו. על הספר הזה אני כותב כאן.

ג'ונתן ני (Jonathan Knee) מקדיש כל אחד מארבעה הפרקים הראשונים של ספרו משנת 2016 לכשלון מחפיר אחר של נסיון של משקיעים עשירים להרוויח בגדול בחינוך. ארבעה אנשי העסקים המרכזיים שבפרקים האלה נחשבו למצליחנים גדולים בתחום הפיננסי, אבל החדירה שלהם לתחום החינוך נגמרה בהפסדים גדולים ובכשלון חרוץ. הפרק הראשון בספר מוקדש לוויטל והכשלון שלו.

אני מודה שבמידה לא קטנה נמשכתי לספר מתוך ציפייה לחוש שמחה לאיד. הרי ידוע שאין לי אהדה יתרה למשבשים שרואים בחינוך קרקע פורייה לרווחים. ציפיתי שקריאת הספר תעניק הזדמנות ליהנות מהמפלות הכספיות של כמה מאלה. ואכן, מדובר במפלות.

קובן כתב שוויטל העסיק רק אדם אחד בעל נסיון בחינוך הציבורי, וגיליתי שהמצב אצל המשקיעים האחרים שסוקרו בספר היה דומה. ברור שהם קפצו לתוך החינוך בלי להכיר את התחום. אבל הספר בכלל לא נכתב מזווית חינוכית, ובעיני ני העדר ההכרות עם עולם החינוך לא היה הטעות המרכזית של המשקיעים. ני מנתח את הכשלונות האלה מזווית עסקית, ומצביע על טעויות רבות. דווקא מהזווית החינוכית הוא די סלחני. בפרק המסכם של הספר הוא כותב:

Although true motives are often difficult to discern, most of the money-losing ventures profiled here were animated in part by a genuine desire to improve education. (עמ' 203)

הקביעה הזאת די מוזרה בעיני. התקשיתי למצוא בספר את הרצון הכן הזה. לא ברור מה עורר את ההתייחסות הסלחנית הזאת. במקום זה, הרושם המרכזי שמתקבל מקריאת ארבעה סיפורי הכשלון שבספר הוא של העדר גורף של אכפתיות כלפי החינוך. המשקיעים שעליהם ני כותב העבירו מאות מיליוני דולרים מחברה אחת לאחרת בציפייה להרוויח בגדול (או בשלבים המאוחרים של חלק מהמקרים כדי להפסיד כמה שפחות). תוך כדי כך היה נדמה שהם הביעו אדישות רבה כלפי מטרות חינוכיות. הם לא שאלו כיצד הפרויקטים שלהם יעזרו להשיג המטרות חינוכיות כלשהן, ללא קשר לאיכות או לכדאיות אותן מטרות.

ספרו של ני מלא במונחים מעולם הכלכלה שאינני בקיא בהם. אני בטוח שהוא מבין בעולם הזה ושהביקורת שלו כלפי ההשקעות השונות, הפיצולים של חברות, הרכישות של חברות, ועוד, מוצדקת. אבל הספר איננו עוסק בחינוך ובקושי מתעניין בו. הוא כנראה מכוון לסטודנטים לכלכלה או למנהל עסקים, בתקווה שבאמצעות סיפורי הכשלון שהוא מביא הם לא יפלו לאותם פחים שלכדו אנשי עסקים מוצלחים ועשירים. בעיני ני הכשלונות שהוא מתאר נבעו מטעויות של אי-הבנה בסיסי באופי השוק:

A look at the major LBO restructurings in the education sector just since 2010 reveals billions of losses shared across most key segments of the industry. The investors represent a veritable who’s who of international private equity, hedge, pension, and sovereign wealth funds. What most had in common, however, was little expertise in the industry. (עמ' 219)

פעמים בודדות ני כותב שעל מנת שהשקעה בחינוך תצליח חשוב להבין את העולם של הורים, של מורים, ושל מנהלים. הפעמים האלה בקושי מגיעות למס שפתיים (די בצדק ני רואה אמירות על "השכלה לכולם" או הצהרות חזון ריקות מתוכן דומות כחסרות חשיבות). נדמה שהקרוב ביותר שהוא מגיע לעידוד מעורבות של גורמים חינוכיים של ממש בעסקים שהמשקיעים יוזמים הוא הביקורת שלו כלפי המשקיעים שאפילו התקשו למנות מנכ"לים ומנהלים כספיים עם הכרות אפילו בסיסית עם עולם החינוך. עבור ני המטרה היא להרוויח כסף, וכדי לעשות זאת אפשר להסתפק במנהלים שכבר הצליחו לעשות כסף, אם כי עדיף בחינוך; אין צורך להעזר או להתייעץ באנשים שעוסקים בזה יום-יום בשטח. הוא אמנם כותב (עמ' 230):

More broadly, the failure of these business ventures has given credible fodder to those who resist the active participation of for-profit enterprises in the educational sphere.

אבל במשפט הזה הוא בעצם מביע אכזבה מהרושם שנוצר מפני שהמשך המצב הזה יקשה על משקיעים עתידיים. בעיני ני ההתעלמות מאוכלוסיות חשובות כמו מורים איננה טעות מבנית. הוא פשוט מצר על כך שההתעלמות הזאת הביאה להעדר אימון של הציבור ביושר הכוונות של המשקיעים.

שמחתי על ההזדמנות לצחוק על המעידות הכספיות של המשקיעים העשירים שעליהם ני כותב, אבל הצחוק כמובן מהול בעצב. ני סבור שאפשר גם להשפיע לטובה על החינוך וגם להרוויח כסף. אני בטוח שהוא צודק. אבל בעיניו פעילות כלכלית שמשפיעה בחיוב על החינוך אך מפסידה כסף תיחשב לכשלון, ואילו פעילות כלכלית שמרוויחה אך גם גורמת נזק לחינוך עדיין תיחשב להצלחה. בנקודה העקרונית הזאת דרכינו, כמובן, נפרדות.

תרומה משמעותית

עברו חודשיים מאז שפרסמתי כאן מאמרון. הפעם האחרונה שכתבתי היתה ממש בתחילת ההסגר של מגפת הקורונה ומאז התקשיתי להתיישב ולכתוב. אני מניח שבכך לא הייתי שונה במיוחד מרבים אחרים שראו כיצד יום אחד זורם לתוך משנהו ופתאום גילו שהנה, עבר עוד שבוע מבלי ששמנו לב. אבל היתה לי סיבה נוספת – סיבה שקשורה באופן די ישיר לנושא התקשוב החינוכי שבו הבלוג הזה מתמקד. בפעם האחרונה שכתבתי כאן הבעתי את תחושתי שהסגירה הפיסית המאולצת של בתי הספר ושל מוסדות להשכלה גבוהה לא תביא לפריחה של שימוש יצירתי, או אפילו נבון, בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה. ניבאתי אז שבמקרה הטוב נהיה עדים למה שקצת יותר מאוחר זכה לכינוי emergency remote learning ושברוב המקרים נראה שהתקשוב בסופו של דבר יגויס לחיזוק המוכר והמסורתי בתהליכי הוראה.

לדעתי החזון העצוב הזה אכן התממש. על אף התקווה הגדולה שרבים הביעו אני מתרשם שהאימוץ המאסיבי של Zoom בסך הכל העתיק את הכיתה הפרונטלית לצג המחשב, ומול כל מרצה ששמח לגלות שהתקשוב מציע אפשרויות לימודיות/הוראתיות חדשות היו לפחות עוד שניים שגילו שהוראה איכותית באמצעות התקשוב דורשת מהם מאמץ רב מדי ושכדאי יותר פשוט להרצות דרך המסך.

אבל לא בגלל זה לא הצלחתי לכתוב. הקושי שלי נבע מקריאה של כמות עצומה של תחזיות בנוגע לעתיד החינוך. בין אלה היו תחזיות שתאמו לדעתי, והיו שמנוגדים לה. אבל הרוב המכריע של מה שמצאתי (וכאן אני מעיד גם על עצמי) היה פשטני למדי. גם כאשר הסכמתי עם דעתם של אלו שטענו שמהמגפה הזאת אנחנו לומדים שלעולם לא נוכל (או בגירסה אחרת, אסור לנו) לחזור למה שהכרנו לפניה, הכתבות האלו היו כבדות במליצות שהביעו משאלת לב במקום לבנות דעה מבוססת על עובדות בשטח. אלה שכתבו, למשל, שהלמידה מהבית הוכיחה שאין צורך בבתי הספר פיסיים התעלמו מהעובדה שהקריאה לפתיחת בתי הספר נבעה בעיקר מהצורך של הורים לחזור לעבודה כך שהשמרטפיות זוהתה כמרכיב המרכזי בתפקיד בית הספר. הרגשתי שאין שום טעם שאני אוסיף את קולי לתוך המקהלה הזאת שאולי שרה בקולות רמים, אבל לא מצליחה ליצור מוזיקה ערבה לאוזן. לצערי השתכנעתי שלרוב הגדול מאיתנו פשוט אין באמת מה להוסיף. כולנו (ושוב זה כולל גם אותי) הנהנו בהסכמה להצהרות שתאמו את דעתנו ונאנקנו בכעס כלפי אלה שסתרו אותה. החלטתי שאם אין לי משהו באמת מעניין להוסיף עדיף פשוט לשתוק. (אגב, אין זה אומר שלא הייתי עסוק במהלך ההסגר. בין היתר עסקתי בפרויקט אישי שכלל לא היה קשור לחינוך.) והנה, אתמול, בעקבות ציוץ של תמי נויטל, הגעתי למאמר שהיה שונה. מאמר שלא היה קשור ישירות למגפה, מאמר שלא חזה מהפכה חינוכית או שלל כל אפשרות כזאת, אך לעומת זאת היה באמת מעניין ומעורר מחשבה. סוף סוף היה לי על מה לכתוב.

ניל סלווין (Neil Selwyn) הוא חוקר חינוך אוסטרלי מאד מוערך. בכתיבה שלו הוא מציג גישה חיובית אך ביקורתית כלפי התקשוב. בסוף אפריל הוא התפרסם מאמר (שלצערי נמצא אחרי paywall) שמורכב מהחלפת מכתבי דואר אלקטרוני בינו לבין דרגאן גסוביץ (Dragan Gašević) חוקר בתחום ניתוח הלמידה (Learning Analytics). בדיון שהתנהל ביניהם סלווין מבקש להבהיר לעמיתו למה הוא חושש משימוש בנתונים בחינוך וגסוביץ משיב לו ומנסה לשכנע שעל אף העובדה שיש סיבות טובות לחשש הזה, השד איננו נורא כל כך. הפתיחות של שני החוקרים לטענות של העמית מרשימה במיוחד בדיון הזה. אין זה צריך להפתיע שבאופן טבעי אני מזדהה עם סלווין, אבל אחרי כל כך הרבה כתיבה שטחית סביב עתיד החינוך תענוג לקרוא דיון מעמיק.

סלווין מכיר בכך שאיסוף וניתוח של נתונים על סטודנטים ועל תהליך הלמידה שלהם יכולים, לפחות באופן תיאורטי, לסייע בקידום הלמידה שלהם. עם זאת, הוא מביע חשש מוכר – אמנם החוקרים עצמם מודים שמדע הנתונים, התחום שלהם, הינו מוגבל ואיננו מדע שלם (an incomplete science) אבל זה איננו מה שבא לביטוי בשטח. הוא שואל:

why are so many end-users apparently not willing to approach data-driven products and processes along similarly nuanced lines?

במילים אחרות, אולי אנשי המדע מודעים למגבלות התחום, אבל באופן עקבי מי שמשווק מערכות לניתוח נתונים למערכות חינוך מפריז ביכולותיהן. סלווין כותב שההתלהבות כלפי השימוש בנתונים בהשכלה הגבוהה נובעת מ:

a belief that data can provide the basis for powerful forms of individually-focused behaviour management.

הוא מקשר את זה לפופולריות שיש היום כלפי השימוש בדחיפוֹת קלות (nudges). הוא שואל אם גישה כזאת מתאימה לחינוך. גסוביץ משיב שאכן יש כאן בעיה, ומודה שהשימוש בלוחות מחוונים (dashboards) לא מוכיח את עצמו:

most of research shows that student-facing dashboards are actually associated negatively with intrinsic motivation and grade average points. Further research suggests that students, even high achievers, are unable to make accurate interpretations of statistics shown in dashboards, and that dashboards do not offer any guidance how to improve their learning strategy.

סלווין מרחיב על הנקודה הזאת. הוא מדגיש שההסתמכות על נתונים (כמו בלוחות מחוונים) מתמקדת במוטיבציה (או בהעדר המוטיבציה) של הלומד ואיננה מתחשבת בתנאים הסביבתיים והחברתיים שמקשים על הצלחתו בלימודים:

That said, I guess that many critics will always be suspicious of how data science focuses on the notion of students’ ‘agency’. … Social scientists are usually much more concerned with issues of structure than matters of agency. It is one of the basic tenets of social science thinking that structure is the flipside of agency – you can’t talk about one without the other.

מדובר במבנים חברתיים מושרשים היטב שמגבילים את ההזדמנויות שעומדות לרשות קבוצות מסוימות. סלווין מדגיש שההשכלה הגבוהה איננה מגרש שבו נתוני הפתיחה שווים, כך שאין זה נכון שכל מה שדרוש כדי להצליח הוא לקבל את ההחלטות הנכונות. בגלל זה הוא חושש שההסתמכות באיסוף וניתוח נתונים:

perpetuates the logic that if a student continues to fail after having had their feedback and diagnostics, then it is clearly due to their own faulty decision-making and behaviours.

כדוגמה חיובית לשימוש בניתוח הלמידה גסוביץ מביא את Georgia State University. הוא מסביר שבעקבות השימוש בנתונים האוניברסיטה ראתה עליה של 7% של מסיימי תואר, כולל עליה משמעותית אצל סטודנטים מאוכלוסיות חלשות. הנתונים האלה בהחלט מרשימים, אבל גסוביץ מוסיף הערה מאד מעניינת:

analytics-based technology is only one component of Georgia State’s altered support for students. There has been much higher investment (about 17 times higher than has been invested in technology) in human advisers, coordination among different academic units, and continuing interaction with students.

אז בעצם מה שאנחנו רואים כאן איננו בהכרח פונקציה של שימוש נבון בנתונים, אלא שילוב של אותם נתונים כמרכיב אחד, ואפילו לא המרכזי, לתוך מערך שלם שנועד לשפר את הישגי הסטודנטים.

גסוביץ לא משכנע את סלווין, שנשאר ספקן בנוגע ליעילות ולכדאיות העיסוק בניתוח הלמידה. אבל בסיום ההתכתבות ביניהם מתרשמים שבעקבות ההסברים המנומקים של גסוביץ, והרצינות שבה הוא מתייחס לביקורת, הוא רוכש יותר כבוד לתחום, ולעוסקים בו, מאשר קודם. ואני מודה שזה נכון גם מבחינתי. ומעל לכל, כאשר בחודשיים האחרונים כל כך הרבה מילים נשפכו על סוגיה כל כך כללית כמו "עתיד החינוך", תענוג לקרוא דיון אינטליגנטי שבהמשך הדרך באמת עשוי להשפיע.

למידה בימי מגפה

רשימת הנושאים שעליהם אני רוצה לכתוב כאן הולכת ומתארכת. יש לא מעט נושאים שמעניינים/מעסיקים אותי לאחרונה שעשויים לעניין גם אחרים. אבל נדמה שבימים האלה (וגם לעתיד הנראה לעיון) בתחום החינוך, כמו בכל יתר תחומי החיים, הנושא החם ביותר הוא וירוס הקורונה. אם בשידורי החדשות הוא תופס כמעט את מלוא הדיווחים (הבלתי-נגמרים), הגיוני שגם הבלוג הזה יתייחס אליו.

בימים האחרונים התפרסם מספר אדיר של כתבות ומאמרונים ששאולים כיצד ניתן להמשיך לקיים מערכת של לימודים כאשר החשש מהדבקות בווירוס מונע פגישות של פנים אל פנים. ספק אם יש טעם לחזור על כל מה שכבר נכתב – הדיווחים בעיתונות נוטים, מן הסתם, לחזור על עצמם. כאשר אוניברסיטת סטנפורד ביטלה את כל שיעוריה ועברה באופן מלא ללמידה מרחוק המהלך זכה לכותרות. אבל נדמה שמה שתחילה נתפס כצעד יוצא דופן נעשה במהירות לדבר צפוי ואפילו נדוש, והדיווחים על מה שהפך לשגרה כבר אינם מופיעים בדפים הראשיים. בריאן אלכסנדר, מאוניברסיטת ג'ורג'טאון עורך מסמך גוגל שבו אפשר לעקוב אחר מספר המוסדות שבגלל משבר הקורונה עוברים ללמידה מרחוק. נכון לשעות הערב של ה-11.3 הוא מכיל 115 מוסדות (גידול של 25 מוסדות מתחילת היום).

בנוסף לדיווחים על הפסקת שיעורי הפנים-אל-פנים מוסדות רבים גם מבקשים לעזור לקהילת החינוך הרחבה. רבים מדווחים על הכלים שבהם הם משתמשים כדי לאפשר למידה מרחוק, אחרים מספרים על הנסיון שלהם בלמידה כזאת ויש שמעלים קבצי הדרכה כדי לסייע למוסדות אחרים.

רוג'ר שאנק נשאר נאמן לתפיסתו שההשכלה הגבוהה בצורתה הנוכחית איננה תורמת לחברה, או ללומדים עצמם. הפסקה כללית של שיעורים איננה מפריעה לו. בעיניו סגירה של מוסדות הוא דבר חיובי מפני שהיא מקדמת חיסול של מערכת שבעיניו מיותרת ומזיקה. הוא צייץ:

now if we could just make this permanent, we could fix education; no blah blah blah; students actually learning to do things — a national tragedy

אבל רוב אנשי החינוך, כמו הרוב המכריע של האוכלוסייה, מבינים שעל עף כל מגרעותיה ההשכלה הגבוהה לא תיעלם בעתיד הקרוב (ולהבדיל משאנק הם גם חושבים שעדיין יש בה לא מעט מעלות). בגלל זה הם מבקשים למצוא דרך להמשיך את ההוראה על אף העובדה ששערי המוסדות נסגרים. וה-"פתרון" הוא, כמובן, היערכות ללמידה מרחוק. בין אלה יש מי שרואה בכך הזדמנות לקידום פדגוגיה אחרת. לי סקאלראפ ביסט (Lee Skallerup Bessette) שמלמדת גם היא באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם היא גם עוסקת בעיצוב סביבות למידה דיגיטליות, טוענת שמשהו טוב יכול לצמוח מהמשבר הזה. היא פותחת סידרה של ציוצים בנושא בהכרזה:

So I’m seeing a lot of “oh so now online learning is where it’s at?” tweets (some of which I’ve rt’ed). Look, I get it, it’s frustrating. But what if, and hear me out, this is our chance?

היא מציינת שהצורך ללמד דרך הרשת פותחת פתח להראות למרצים, שעד עכשיו לא התעניינו בשימוש בכלים דיגיטליים בהוראה שלהם, כיצד אפשר ליצור פדגוגיה אחרת. היא ממשיכה:

We’re working with faculty who barely knew we existed. Who have never ever used an LMS. Who have possibly not thought about their pedagogy, not really, for years. And we are doing that now. It’s not ideal at all but it is happening.

ביסט אמנם כותבת שלא מדובר במצב אידיאלי, אבל היא בכל זאת מזהה שעת כושר. בריאן אלכסנדר פחות אופטימי. כתבה ב-Times Higher Education מביאה את דבריו שמביעים חשש שהדרישה להפיק שיעורים בזריזות ותחת לחץ תגרום לתוצרים באיכות ירודה, ובעקבות זה מרצים ישתכנעו שאין טעם להמשיך לפתח את ההוראה מרחוק:

A lot of educational technology people are really, really worried about this now – they’re deeply afraid that a bad experience will backfire.

אני מסכים עם אלכסנדר. לטעמי הגישה של ביסט היא יותר משאלת לב מאשר חזון מציאותי. אולי המשבר אכן יוצר הזדמנות ליצירת פדגוגיה אחרת, אבל נדמה לי שבמקום זה אנחנו נהיה עדים לפריחה של שיעורים שמשקפים את שיטות ההוראה המסורתיות ביותר. כך חוששת גם ליסה ליין שפרסמה מאמרון תחת הכותרת:

Going online the 19th-20th century way

ליין טוענת שבשעת חירום מרצים שעד היום לא היתה להם נגיעה להוראה דרך הרשת לא יעמדו במשימה ובמקרה הטוב אחרי מאמצים רבים והשקעת שעות עבודה רבות בסך הכל יצליחו להעלות פרקי קריאה לכלי ה-LMS של המוסדות שלהם ואולי גם לפתוח קבוצת דיון שהם לא יבדקו. זאת ועוד: כאשר ראשיהם של הסטודנטים יהיו מלאים בדאגות רבות אחרות, גם להם יהיה קשה להסתדר עם סידורי הוראה/למידה שחדשים להם. היא מסיקה:

In other words, pedagogy, universal design, student equity, and other considerations will become instantly irrelevant.

דווקא ליין, שבמשך שנים מנסה ליצור חוויה לימודית אחרת מאשר ההוראה המסורתית לא רואה בכך אסון. היא כותבת שכך נראתה הלמידה מרחוק מימיה הראשונים. במשך שנים הדפוס של קריאת פרקי מידע עם בוחן עליהם נחשב כמספק, וגם היום זה העיקר של ה-"קורסים" שמו"לים "חינוכיים" ממשיכים להפיץ. ובכל זאת:

Certainly it’s ironic that after so many decades of active learning, student-centered techniques, just-in-time education, constructivism, and inquiry-based models, a single emergency would mean a return to the old style.

אפשר לקוות שיהיה אחרת, אבל סביר להניח שליין צודקת. שעת הכושר של ביסט לא תניב את הפירות שהיא מייחלת להם. משבר הקורונה לא יסייע לפתרון משבר שיטות ההוראה של ההשכלה הגבוהה. אבל המשימה המרכזית כעת היא לשרוד את תקופת הקורונה. במצבים כאלה לא מפתיע שאנחנו נשארים עם המוכר והמקובל. נצטרך, כנראה, לעבור את התקופה הזאת עד שנוכל שוב לנסות לחולל שינוי בחינוך.

טכנולוגיה לימודית טובה, פשוטה, זולה ו… עכשיו סגורה

לפני יומיים הודעה קפצה לטלפון הנייד שלי – יישום נהדר, לימודי להפליא, מסיים את דרכו. Poetic Places היה יישום שחיבר בין אתרים פיזיים בלונדון לבין שירים שנכתבו על אותם האתרים. אם משתמש עם היישום מותקן בנייד שלו היה בקרבת אחד האתרים במאגר היישום, הוא קיבל התרעה על כך ויכול היה לקרוא את השיר בסמוך לאתר שמוזכר בו. באמצעות היישום אפשר היה לעסוק בעניינינו היום-יומיים ברחובות לונדון ותוך כדי העיסוקים האלה לקבל הודעה שאנחנו ליד מקום שעליו משורר אנגלי כתב שיר. נחשפתי ליישום סמוך להופעתו ב-2015 והוקסמתי ממנו. הצגתי אותו למספר ידידים שהתלהבו גם הם, אבל לא יצא לי להיות בלונדון ולחוות את השימוש בו בעצמי.

בעיני היה זה דוגמה נהדרת של "למידה בכל זמן ובכל מקום" (anytime, anywhere learning), וזאת במיוחד מפני שהוא לא כפה את עצמו על המשתמש אלא נשאר ברקע והזמין את המשתמש לעיין בו רק אם רצה בכך. הוא לא צעק "ראו אותי!", אלא היה נוכח בלבד, מוכן ומזומן להעניק לנו שירים. אבל סביר להניח שהצניעות המבורכת הזאת גם הובילה, במידה לא קטנה, לסגירתו. בהודעה על הסגירה, מייסדת היישום, שרה קול, מדווחת שבסך הכל היו לו כ-11,000 הורדות. הוא אמנם היה יישום איכותי, אבל גם שולי, כמעט בלתי-נראה.

יתכן שבמקום לחכות בסבלנות, באופן כמעט מוסתר, הוא היה צריך לפרסם את עצמו. הרי, המידע אשר ב-Poetic Places לא היה גלוי למי שצעד ברחובות לונדון. הוא גם לא היה הדרך היחידה להגיע לשירים שנכתבו על אתרים בלונדון. אלה נמצאים, כמובן, בספרים, אפילו אם מעטים מחפשים אותם שם. אבל ללא ספק היה משהו מיוחד בהיחשפות אליהם תוך כדי ההליכה ברחובות העיר. אבל כדי יקבל את ההתרעות, וכך "לגלות" את השירים, צריך היה לדעת שהיישום קיים ולהתקין אותו. הצבת קודי QR באותם אתרים יכלה להשיג תוצאה דומה מבלי שנצטרך לדעת על היישום מראש, אבל להבדיל מקודי QR, היישום בחר לחכות בשקט. בעצם, הוא ביקש שמשתמשיו ירצו מראש להיות פתוחים לגילוי השירים.

בעיני, זה מה שהיה מיוחד ב-Poetic Places. גם אם אפשר היה להשיג תוצאה דומה בעזרת קודי QR, קבלת מידע דרך יישום שמסר לנו אותו, בצורה מנומסת וכמעט כהפתעה, יצרה תחושה אחרת, תחושה של הצעה ידידותית במקום של התערבות. יש מספר לא קטן של פרויקטים לימודיים מבוססי קודי QR. פגישת שלט ליד אתר מסוים שגורם לנו לשאול "מה יש כאן?" אכן יכולה לעורר סקרנות. אבל התרגלנו לכך שהקודים האלה משמשים לשיווק ולמכירה, כך שאם פוגשים אותם ברחוב איננו מצפים למשהו "לימודי". זאת ועוד: היום אנחנו מוקפים במידע. התחרות על תשומת הלב שלנו גדולה, והצפה של קודים של פרויקטים למיניהם, מעניינים ככל שיהיו, יכולה להוביל לאדישות במקום לעורר עניין. (אגב, מתוך נסיון אישי בפרויקט כזה אני יכול להעיד שאנשים רבים בכלל אינם שמים לב לנוכחות הקודים, או הימצאותם איננה מעוררת סקרנות.) וכמובן מעבר לכך, הצבת קודים ברחוב דורש פעולה פיזית וצריכים גם לשמור על קיומם. לעומת זאת, יישום כמו Poetic Places איננו דורש תחזוקה פיזית. אבל החסרון שבו גם ברור – אם לא יודעים שהיישום קיים, לא יודעים שמישהו מוסר לנו מידע מעניין.

למידה של anytime, anywhere איננה סתם בלמידה מחוץ לכיתה. היא למידה שיכולה להתרחש תוך כדי היום-יום שלנו. כל אחד יכול, כמובן, לקרוא שירה, או לעיין בטקסט היסטורי, או ללמוד מתוכניות טלוויזיה, בזמנו החופשי. רבים עסקו ב-Lifelong Learning הרבה לפני שהמונח נעשה פופולארי. (הרבה לפני האינטרנט ספריות הזמינו אותנו להרחיב את ידיעותינו בזמננו החופשי.) לא פעם נדמה שמערכות חינוך והשכלה מתנהגות כאילו הן המציאו את המונח, ושרק הן מאפשרות למידה כזאת. Poetic Places לא יצא ממערכת חינוך פורמלית, ולא ביקש להתחבר למערכת כזאת. (תלמידים לא התבקשו למצוא שיר ברחוב ואז לחזור לכיתה כדי לכתוב עליו.) הוא פשוט ביקש להעשיר אותנו – כאשר אנחנו בדרך לעבודה, או הולכים לסופרמרקט, או סתם צועדים להנאתנו. בעיני זה היה סוד קסמו. ואם רוצים לדבר "טכנולוגית", אפשר לראות בו סוג של מציאות רבודה (augmented reality), אם כי באמצעים טכנולוגיים פשוטים ביותר. הרי כמו פרויקטים אחרים של מציאות רבודה, ואולי אף יותר מהם, הוא הרחיב והעשיר את המרחב היום-יומי שלנו.

כזכור, Poetic Places נסגר. קול מסבירה שהסיבה לכך פשוטה ביותר – התקציב שהיא זכתה לו להקמת היישום ולאחזקתו אזל. למען האמת, היא כותבת שהתקציב אזל לפני כשלוש שנים, כבר שנה אחרי הקמתו, ומאז היא תחזקה אותו מהכיס שלה עד שהיא כבר לא יכלה להמשיך לעשות זאת. המציאות העגומה הזאת מעוררת הרהור כבד. כבר שנים מספרים לנו על ההבטחה הגדולה של למידה של anytime, anywhere. חברות טכנולוגיות גדולות ומפורסמות (ועשירות) מתהדרות בכך שהן בחזית הלמידה הזאת. הן מתארות את החזון הלימודי שלהן – שבאמצעות הטכנולוגיות שהן מפתחות כל אחד יכול ללמוד היכן שהוא נמצא ומתי שמתחשק לו. זהו ללא ספק מהלך מבורך – היציאה מהכיתה המשמימה על מנת לחוות את הלמידה כחלק מהחיים עצמם ולא בהכרח כחלק ממערך לימודי פורמלי הוא בוודאי דבר רצוי. (בכל זאת מתבקשת כאן הסתייגות מסוימת. לפני חמש שנים הרהרתי כאן שהיציאה מהכיתה לסביבה ה-"טבעית" איננה בהכרח מסייעת ללמידה. הרי במקרים רבים מדי פשוט מעתיקים את תרבות הכיתה לתוך הסביבה הפתוחה וכך משניאים גם אותה על התלמידים.)

אבל בדיוק בגלל זה תמוה בעיני שמשום מה אף לא אחת מאותן חברות עשירות לא תקצבה את Poetic Places. הרי מבחינתן התקציב שלו, ואפילו של עשרות פרויקטים דומים בערים אחרות, לא רק בנושא שירה אלא בהיסטוריה או במגוון נושאים נוספים, הוא זניח. ביכולתן לממן פרויקטים כאלה ולא להרגיש את ההוצאה. ואם היו קוראות לזה תרומה לקהילה והיו מתפארות על כך ברבים (וגם מוציאות את הכסף מתקציב הפרסום שלהן שבוודאי גדול בהרבה מהמעט הדרוש כדי ליצור את התשתית של פרויקטים כאלה וגם לתחזק אותם) אני בשמחה הייתי מפרגן להן.

לפי EdSurge, כמעט $1.5 מיליארד הושקע בטכנולוגיות חינוכיות בשנת 2018. אינני יודע כמה למידה אמיתית (שלא להגיד "משמעותית") התרחשה בעקבות השקעת הסכום האדיר הזה, אבל אין לי ספק שבכמה אלפי דולרים בודדים אפשר היה להאיר את הרחובות של ערים רבות עם הזמנה לשירה, הזמנה שהיא לכל הדעות מאד לימודי.

אמזון והמורה שצריך להיות מוכן לשיעור

לפני חודש חברת אמזון השיקה מרכיב נוסף באימפריית המסחר שלה. בשלב הזה המיזם די צנוע אבל מפני שמדובר באמזון אפשר להבין שכוונות ההמשך הן השתלטות על עוד תחום בחיים שלנו. והפעם, החינוך. Amazon Ignite הוא מרחב שבו מורים יכולים למכור למורים אחרים חומרי הוראה שהם הכינו. מורים מוזמנים להעלות את חומרי ההוראה שלהם לסביבת Ignite, והפריטים שיועלו אליו יופיעו גם דרך חיפוש כללי באמזון כך שיהיה קל (יחסית) למצוא אותם. מורים יוכלו לקבוע את המחיר של כל פריט, ואמזון תיקח לעצמה 30% על כל מכירה.

הרעיון של שוק של חומרי הוראה איננו חדש. לפני כארבע שנים אמזון השיקה מיזם דומה – Amazon Inspire. במקרה ההוא חומרי ההוראה היו חינמיים. היום אמזון כנראה סבורה שאפשר לא רק לתת שירות למורים אלא גם להרוויח ממנו. לא מעט מורים טענו שב-Inspire הם מצאו חומרים שהם הכינו שהועלו על ידי מורים אחרים ללא מתן קרדיט. ב-Ignite אמזון מבקשת למנוע את המצב הזה על ידי כך שרק מורים שיוזמנו להשתתף ב-Ignite יוכלו למכור בפלטפורמה. אפשר יהיה לבקש הזמנה ותהיה, כנראה, מערכת שבאמצעותה אמזון תבדוק אם החומרים מספיק איכותיים בעיניה.

גם Inspire לא היה חידוש. ב-2006 מורה בניו יורק פתח את (TpT) Teachers Pay Teachers, אתר שריכז מכירה של חומרי הוראה שהוכנו על ידי מורים. TpT עדיין קיים, והוא נחשב הצלחה גדולה. באתר החברה מדווחים שמאגר פריטי ההוראה שלו מכיל מעל שלושה מיליון פריטים, ואילו בשנה הקודמת מעל חמישה מיליון מורים נעזרו במאגר, עם מעל מיליארד הורדות של חומרי הוראה. רבים מחומרי ההוראה במאגר חינמיים, אבל לפי שם האתר ברור שהוא מאפשר למורים להרוויח מחומרי ההוראה שהם מכינים. אינני מכיר נתונים על מספר או אחוז המורים שאכן מרוויחים, אבל מידי שנה מתפרסמים כתבות שמדווחות על מורים שמרווחים אלפי דולרים ממכירת חומרי ההוראה שלהם דרך הפלטפורמה.

סביר להניח שאמזון שמה לב להצלחה של TpT, ובתנופה שלה לכסות כמה שיותר תחומים החליטה שגם על התחום הזה היא יכולה להשתלט. בכתבה ב-EdSurge על השקת Ignite מוסרים לנו שלפחות נכון לעכשיו מנהלי TpT אינם חוששים מהתחרות, אבל אולי הם אינם מכירים את היסטוריית הכיבושים של אמזון.

סמוך להודעה החדשה של אמזון ה-Thomas Fordham Institute – מכון מחקר שמרני שמתמחה בחינוך – פרסם סקירה על איכות חומרי ההוראה שניתנים להורדה דרך גופים כמו (וכולל) TpT. לא היתה ביכולתה של הסקירה לעבור על מלוא החומרים שמועלים לאתרים האלה, והיא הסתפקה בבחינה של רק 300 מאלה שזכו להורדות הרבות ביותר. המסקנה היתה די עגומה. לפי הסיכום של הבדיקה:

Sadly, the reviewers concluded that the majority of these materials are not worth using: more precisely, 64 percent of them should “not be used” or are “probably not worth using.” On all three websites, a majority of materials were rated 0 or 1 on an overall 0–3 quality scale.

זאת ביקורת די קטלנית, אם כי יש צורך בקצת פרספקטיבה. אמת המידה של הסוקרים היתה בעיקר התאמת חומרי ההוראה לסטנדרטים. הם גם ציינו שהם לא יכלו לדעת אם המורים שלקחו/רכשו את החומרים השתמשו בהם כפי שהם או אם ידעו להתאים אותם לצרכיהם. מורים רבים מחפשים חומרי הוראה ברשת, והם שמחים למצוא (ואפילו לקנות) דפי עבודה ועוד חומרי הוראה כדי שהם יהיו מוכנים לשיעור של מחר. לא פעם אין למורים האלה הזמן או הכישורים להכין חומרי הוראה בעצמם, כך שאפשר להבין את הרצון לקבל משהו מן המוכן. קשה לדעת אם אותם מורים יודעים להתאים את מה שהם מוצאים לצרכים הספציפיים של הכיתות שלהם.

בעבר היה גם פן ישראלי לסיפור הזה. עוד במילניום הקודם (נדמה לי שזה היה ב-1999) סנונית העלתה לרשת פרויקט שבו מורים יכולו להעלות מערכי שיעור ו/או דפי עבודה לאתר "כלים שלובים" וכך לשתף את פרי עמלם עם עמיתים שביקרו לאתר. באותה תקופה תרבות הרשת היתה אחרת, ומורים (ולא רק מורים) לא ציפו לקבל תמורה כספית עבור התרומות שלהם. הם היו מוכנים להסתפק בתחושת הכבוד שנבעה מהידיעה שהחומרים שהם הכינו מופיעים באתר מכובד, ובידיעה שמורים אחרים משתמשים במה שהם יצרו. "כלים שלובים" היה רעיון מצוין אבל הוא נחל כשלון חרוץ, נדמה לי מאותה סיבה שהסוקרים ב-Fordham זיהו: איכות החומרים שנתרמו היתה ירודה. האתר לא הכילה מערכת שאפשרה להמליץ על מקור זה או אחר (לעשות לייק, למשל) שבוודאי היהה משביחה את הכלי, אבל בהתחשב באיכות הדי ירודה של החומרים שהועלו לאתר, ספק אם זה היה משנה משהו. (שאריות בלבד של הפרויקט עדיין נמצאים ברשת, כולל מצגת קצרה שהוצגה בכנס ב-2000.)

מורים עובדים שעות ארוכות עבור משכורת נמוכה. אפשר להבין את הרצון למצוא, אם בחינם או אם בתשלום, חומרי הוראה שאפשר להביא לתוך הכיתה וכך להקל על מלאכת הכנת השיעורים. ביולי השנה, פול מורפי, מורה ובלוגר ממדינת מישיגן, הגן על TpT מול מקטרגיו. בין היתר הוא ציין שיש אנשים שאינם רואים בעין יפה מורים שמבקשים להגדיל את הכנסותיהם דרך TpT. בעקיצה שבוודאי מאפיינת את הדרך שבה רבים בחברה הרחבה רואים את מקצוע ההוראה הוא כתב:

I imagine a Venn diagram of people who feel this way and people who believe teachers should donate hours of their time every week to their employer would only have one circle.

מורפי הביא מספר סיבות הגיוניות שבגללן מורים פונים ל-TpT, ביניהן המציאות המצערת שהמחוזות שבהם מורים רבים עובדים אינם מספקים להם חומרי הוראה איכותיים.

גם בלי פלטפורמות כמו TpT או Ignite הרשת גדושה בחומרי הוראה ואין סיבה שמורים לא יפנו אליה למצוא משהו שנראה להם מתאים לכיתות שלהם. הרי אם אנחנו מצפים שבתי הספר יילמדו את תלמידיהם לחפש מידע בצורה מושכלת, הגיוני שגם מורים יידעו לעשות זאת. גם אם אני הייתי מעדיף תרבות של נתינה חופשית, אפשר להבין את המורים שמחפשים דרך להגדיל את הכנסותיהם. צריכים לקוות שמה שהם מציעים למכירה באמת איכותי. ואם מערכות החינוך אינן מספקות חומרי הוראה איכותיים, אין לבוא בטענות כלפי המורים שמחפשים כאלה ברשת.

אמזון כנראה מבינה לנפש המורה הצמא לחומרי הוראה ושמחה לפעול כמתווך בין מורים ותוך כדי כך לגרוף רווחים. ככל שמערכות החינוך יופרטו הסיכוי של אמזון להרוויח ילך ויגדל. הרי המורים צריכים להיות מוכנים לשיעורים של מחר בבוקר. רצוי שבקרוב לא נתעורר למציאות של הפרטה מלאה והטלת מלוא האחריות על המורה, אבל לא יזיק להתכונן לכך. וכאן יש למכללות להכשרת מורים תפקיד. בין הקורסים שפרחי ההוראה לומדים יש צורך בקורס בהכרות עם המקורות השונים ברשת שבהם אפשר למצוא חומרי הוראה. בקורס כזה הם ילמדו גם כיצד להעריך את מה שהם מוצאים, וכיצד ניתן להתאים את החומרים האלה לצרכים הספציפיים של הכיתות שלהם. היה רצוי גם לעזור לפרחי ההוראה להבין למה ההשתלטות של אמזון על התחום הזה, מה שעשוי להיהפך ל-Netflix של דפי העבודה, איננו רצוי. אבל אולי בכך אני מבקש יותר מדי.

האם אנחנו באמת זקוקים לזה?

בדומה לאקדח הצ'קובי שאם הוא מופיע במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית, נדמה שטכנולוגיות שפותחו לצורך כלשהו עתידות, במוקדם או במאוחר, לחדור לתוך החינוך – אם צריכים אותן או לא. חשוב לי להדגיש: אינני מתנגד לשילובן של טכנולוגיות חדישות לתוך החינוך. אני דווקא רואה בכך תהליך הגיוני, אולי אפילו טבעי. החינוך, כמו כל דבר אחר, הוא חלק מהסביבה הכלל תרבותית של חברה, ובשל כך הוא משקף את המציאות הטכנולוגית של החברה שבה הוא נמצא. בחברה שמשתמשת בחרט וכלי חרס הגיוני שתלמידים בבתי הספר (אם יש בה בתי ספר, כמובן) גם יכתבו עם חרט. בחברה עם ספרים סביר להניח שהמידע שתלמידים וסטודנטים זקוקים לו יופיע בספרים. כלי הכתיבה בבתי הספר יהיו אלה של אותה חברה – עפרונות ועטים (או נוצה וקסת דיו), מכונות כתיבה, תמלילנים ומה שיופיע אחריהם.

לפי אותו הגיון (ואכן, לדעתי מדובר בהגיון) בחברה דיגיטלית אין להתנגד לכלים דיגיטליים בכיתה, אלא ללמוד כיצד לנצל אותם בצורה יעילה כך שהם יקדמו את הלמידה. ובכל זאת, לפעמים מרגישים שיש גבול, או ליתר דיוק, צריכים לשאול אם כלי דיגיטלי זה או אחר באמת ממלא תפקיד חיוני בסביבה החינוכית. ולטעמי את השאלה הזאת צריכים לשאול בנוגע ל-EduSense.

הודעה לעיתונות של אוניברסיטת קרנגי מלון מלפני בערך שבועיים מסרה על מוצר שפותח על ידי קבוצה של אנשי מחקר שם. ההודעה מוסרת שנכון להיום בהשכלה הגבוהה הדרך היעילה ביותר לקדם את הפיתוח המקצועי של המרצים היא שמומחה יצפה במרצה בעת הרצאה ובהמשך ימסור משוב מותאם אישי שמכוון את המרצה להוראה טובה יותר. אבל ההודעה קובעת שיש בכך בעיה: קשה למצוא את המומחים שיצפו בכל המרצים, ובנוסף, אולמות ההרצאה נעשים יותר ויותר גדולים כך שקשה לבחון את קשת התגובות של כל הסטודנטים. ולשם כך הפיתוח של החוקרים:

The system, called EduSense, analyzes a variety of visual and audio features that correlate with effective instruction.

מערכות כאלה כבר די נפוצות. אם נרצה או לא אנחנו כבר התרגלנו למערכות לזיהוי פנים, ויש גם מערכות שלפי מפתחיהם מסוגלות לפענח הבעות פנים כך שאפשר לזהות את מצב רוחו של אדם, או אם הוא מסתיר משהו. לכן זה איננו מפתיע שמערכות כאלו חודרות גם לחינוך. כבר מבקשים לשווק מערכות שמזהות אם הסטודנט מרוכז … על מנת להעיר אותו, כמובן. המערכת של קרנגי מלון צופה הן במרצה והן בסטודנטים כך שאפשר לבחון כיצד הסטודנטים מגיבים לפעולות מאד ספציפיות של המרצה (ולהפך). ההודעה לעיתונות מסבירה:

A single off-the-shelf camera can view everyone in the classroom and automatically identify information such as where students are looking, how often they're raising their hands and if the instructor moves through the space instead of staying behind a podium.

המפתחים מסבירים שבנוגע למרצה היכולת של המערכת לעקוב אחריו יוצרת מצב כאילו הוא לובש חליפה עם מדי תאוצה כך שאפשר לדעת עד כמה הוא מזיז או מפנה את ראשו או משתמש בידיים. אחד המפתחים מסביר:

It's like you're wearing a virtual motion-capture system while you're teaching.

מוסרים לנו שהמערכת איננה אוספת מידע אישי על הסטודנטים כך שאין סכנה של חדירה לפרטיות. ואכן, לעומת מערכות של זיהוי פנים שנעשות נפוצות כמעט בכל מקום נדמה שהמערכת הזאת איננה פולשנית. ובכל זאת, יש בה משהו מעורר חשש, אפילו צורם. נוכחותם של מערכות כאלו בסביבת הלמידה מרגילה את הסטודנט למציאות שבה כמעט אין רגע או מקום שבו לא צופים בו. אני מניח שאם סטודנט ירים גבה וישאל למה יש מצלמה בשיעור יסבירו לו שזה על מנת לעזור למרצה לשפר את ההוראה שלו. על פניו זה נראה כמטרה ראויה, אבל ראויה או לא, הסטודנט עדיין נמצא תחת עין המצלמה.

באופן כללי מדובר בהודעה לעיתונות די סתמית שמדווחת בגאווה על מוצר חדש. אבל מספר משפטים שמופיעים לקראת הסוף מאירים אותה באור קצת שונה מאשר זה שבא לביטוי בהתחלה. אם בהתחלה אנחנו קוראים על פיתוח מוצלח, לקראת הסוף אנחנו קוראים:

Now that the team has demonstrated that they can capture the data, HCII (המכון לאינטראקציה בין האדם והמחשב) faculty member Amy Ogan said their current challenge is wrapping it up and presenting it in a way that's educationally effective. The team will continue working on instructor-facing apps to see if professors can integrate the feedback into practice.

במילים אחרות, אם בפתיחת ההודעה מוסרים לנו שהמערכת פועלת, בשלב המאוחר הזה אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שקיים הוא איסוף הנתונים בלבד, ואילו המפתחים עדיין אינם יודעים כיצד לנתח את הנתונים האלה כך שהם באמת יעזרו למרצים. זה אולי מאכזב, אבל הוא איננו מפתיע. הרי אנשי קרנגי מלון לא באמת הבטיחו לנו כלי חינוכי. במילים שלהם מדובר ב-"comprehensive classroom sensing system" – מערכת חישה מקיפה לכיתה. אמנם אפשר להניח שהמפתחים באמת חושבים שעם הזמן הכלי שלהם יוכל לסייע למלאכת ההוראה אבל בשלב של ההודעה לעיתונות הם בסך הכל המציאו מערכת שעוד מחפשת שימוש.

האם המערכת תוכל למלא ייעוד חינוכי? סביר להניח שכן. המחקר מראה שה-microteaching אכן תורמת לפיתוח כישורי הוראה, וכפי שה-EduSense מתואר הוא מהווה הרחבה טכנולוגית של הרעיון שמאחורי ה-microteaching. אין סיבה שלא יפותחו טכנולוגיות חדישות שישכללו את הצורך הזה. אבל אין זה אומר שהמערכת החדשה באמת נחוצה בחינוך. אם יש צורך שמרצים יידעו כיצד לעורר ענין בשיעורים שלהם, אולי סדנאות על דידקטיקה יוכלו למלא את אותו הצורך בצורה מוצלחת, ובמחיר זול, יותר. אם אולמות ההרצאות גדולים כך שהמרצה איננו רואה את תגובות הסטודנטים, אולי צריכים לשקול ברצינות כיתות קטנות יותר. ואולי ה-EduSense הוא באמת פתרון מוצלח. אם כן, לא תהיה לי סיבה להתנגד לו. אבל נדמה לי שעצם הפיתוח שלו משקף את תפיסת ה-Technological Solutionism שעליו כותב אבגני מורוזוב – ההנחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. לא היה מזיק אם לפני הפיתוח היקר היינו בודקים אם יש פתרונות זולים, וטובים, יותר.

למי כדאי להאמין?

בהתחשב בעובדה שהאתר eLearning Industry טוען למעל 600,000 אנשי מקצוע מתחום ה-eLearning שקוראים באתר מידי חודש, אני מניח שאני צריך להתבייש שרק לפני שבוע נתקלתי בו (או לפחות שמתי לב שנתקלתי בו) בפעם הראשונה. וזאת במיוחד מפני שבדף באתר על כריסטופר פאפס, מייסד החברה, מוסרים לנו שהאתר הינו:

the largest online community of professionals involved in the eLearning field

למען האמת, הבושה לא צריכה להיות עד כדי כך גדולה. האתר כנראה מתמקד בעיקר בהכשרה מקצועית באמצעות התקשוב בעולם העסקים ולא בחינוך הבית ספרי או בהשכלה הגבוהה, ואלה התחומים שמעסיקים אותי. אבל אפשר למצוא בו גם כתבות בנושאים האלה. בדף על פאפס אנחנו גם לומדים שהוא פרסם 1876 כתבות באתר. מדובר במספר מאד מכובד, אבל עמוד באתר שמוקדש לאפשרויות של פרסום כתבות נותן לנו קצת פרספקטיבה. שם אנחנו קוראים שאפשר להזמין כתבה מפאפס במחיר של $1600. אינני יודע כמה מה-1876 כתבות של פאפס נכתבו לפי הזמנה, אבל אם רק חצי מהם נכתבו כך אפשר להתרשם שמדובר בעסק מצליח. בנוסף, בעלות קצת יותר נמוכה חברה בתחום ה-eLearning יכולה גם לקדם כתבה מקורית או לפרסם באתר כתבה שכבר התפרסמה באתר שלה. סביר להניח שאלה גם מקורות טובים להכנסה.

מצאתי שמעל 1300 אנשים שונים פרסומו כתבות באתר. יש שישה שפרסמו יותר מ-100 כתבות, ועוד 40 שפרסומו בין 25 ל-100. הרוב המכריע פרסמו בין שלוש כתבות לאחת בלבד. אינני יודע כמה מאלה שילמו עבור קידום או הבלטה, אבל אפשר להבין שבאתר עם כמה אלפי כתבות מי שבוחר באופציה של פרסום חינם ללא קידום מסתכן בכך שלא ייקרא בכלל. נדמה לי שרק מי שה-"כבוד" של פרסום באינטרנט קורץ לו, לעומת אלה שדרך החשיפה מבקשים לקדם את העסקים שלהם, יבחר בפרסום החינמי. (דף האתר הופך את ההעלאה של כתבה לפשוטה ביותר.) הסיכוי שכתבה של מישהו שלא שילם עבור הקידום אכן ייקרא די קטן – אפילו אם כתבה כזאת היא אשר הביאה אותי לאתר.

לפני כשבוע בזרם ה-"חדשות" שמציף את הטלפון שלי דרך גוגל שוב הופיעה כותרת מהסוג שקשה לי לא להקליק עליה:

2019 EdTech Trends You Should Be Excited About

מיד שמתי לב שהכתבה מחודש מרץ (אצל גוגל המשמעות של "חדשות" היא כל דבר שיכול לגרום למישהו להקליק) אבל בכל זאת מדובר ב-2019, אז למה לא לראות מה אמור לרגש אותי. מצאתי כתבה קצרה המתארת שש מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך, כאשר הראשונה היא מה שכנראה עדיין מכנים "לוח חכם" – הלוח הלבן האינטראקטיבי. אחרי סקירה קצרצרה על יתרונות הלוח אנחנו קוראים:

And as prices fall in 2019, more school districts will make the investment.

אולי. יכול להיות שאני טועה והלוחות האלה זוכים לקאמבק, אבל נדמה לי שמעטים הם בתי הספר שרואים טעם להשקיע בטכנולוגיה הזאת, אפילו אם המחירים יורדים. ברשימה מופיעה גם טכנולוגיית בלוקצ'יין שכנראה צריכה להופיע בכל רשימה כזאת גם אם אין לאף אחד מושג מה באמת אפשר לעשות איתו בחינוך. המילה "בלוקצ'יין" עדיין מעוררת עניין, והשימוש בה רומז שמישהו נמצא בחזית החידושים. יתר המגמות ברשימה די צפויות – בינה מלאכותית, מציאות וירטואלית ומציאות רבודה, וחקר נתוני הלמידה, שבאמצעותו מספרים לנו ש:

Teachers can then personalize a student’s learning based on that data.

משלימה את הרשימה הלמידה האדפטיבית. אני מניח שאכן מדובר במגמה, אם כי במידה רבה זאת בסך הכל אותה התאמה אישית המבוססת על הנתונים דרך ה-AI (או למידת המכונה) שתוארה כמה משפטים לפני-כן בכתבה.

בקיצור, יש כאן רשימה סתמית ותפלה שאיננה תורמת לנו דבר להבנת מצבו של התקשוב בחינוך ב-2019. אבל יש רבות כאלה. למה ללעוג לה במקום פשוט למצוא משהו מעניין שראוי להתייחסות? הסיבה היא, כמובן, שהיא התפרסמה באתר eLearning Industry.

סביר להניח שמתוך אלפי הכתבות אשר באתר יש לא מעט שנכתבו על ידי אנשים שיודעים על מה הם כותבים, אם כי הרוב המכריע של מה שמופיע באתר נכתב מטעם ובמגמת שיווק. דווקא מה שנראה לי כאלגוריתם תועה אצל חדשות גוגל הוא אשר הביא אותי לכתבה הספציפית שעליה כתבתי כאן – היחידה שמי שכתב אותה פרסם באתר. אני מתרשם שלא מדובר באיש חינוך אלא בפרילנסר צעיר שבין היתר גם בודק את האפשרות לכתוב בתחום החינוך (ופעם, לצערי, די נכשל).

ספק אם אמשיך לסייר באתר eLearning Industry. לצד כתבות סתמיות כמו זאת שעליה כתבתי כאן האתר גדוש ברשימות של "5 סיבות ל…" או "7 מגמות של …" שלפחות אצלי אינן מעוררות ענין או סקרנות, ובוודאי לא מאתגרות אותי עם רעיונות חדשים, או גורמות לי לחשוב אחרת על התקשוב בחינוך. אבל הכתבה, והחשיפה לאתר eLearning Industry שאליו הגעתי דרכו העלו אצלי הרהור משמעותי בכיוון אחר: במבול ה-"מידע" שמתפרסם כמעט מידי יום בנושא התקשוב בחינוך, כיצד אפשר לקבוע מה כדאי לקרוא ומה לא, או את מי רצוי לקבל כבר סמכא ומי לא?

העובדה שיזם מבקש להרוויח ממוצר טכנולוגי או דיגיטלי שהוא מנסה למכור למערכת החינוך איננה אומרת שהוא רמאי שרוצה להונות את המערכת. לעתים קרובות אני מביע כאן התנגדות ל-"פתרונות" שאנשי היי-טק מבקשים להחדיר לחינוך. ההתנגדות הזאת נובעת מהמציאות העגומה שרבים מדי מהאנשים האלה יודעים מעט מידי על ההיסטוריה של החינוך ועל תיאוריות חינוכיות למיניהן. בגלל זה אני מודה שעל פי רוב אני מלכתחילה מתייחס להצעות שלהם בספקנות. אבל אין זה אומר שבהגדרה ההצעות האלו משוללות כל יסוד. באותה מידה, עצם היות אדם איש חינוך עם נסיון בהוראה איננו הופך את רעיונותיו לנכונים.

האמת הפשוטה הזאת גם נכונה עבורי. אני אוהב לחשוב שהדעות שאני משמיע כאן מבוססות הן על הנסיון והן על המחקר. אבל צריך להיות ברור שאני, כמו כל אחד אחר, בוחר את הנתונים שמחזקים את הדעה שלי ומשתדל לא להיות מושפע יתר על המידה מנתונים שסותרים את הדעות האלו. במילים אחרות, על אף העובדה שאני רוצה לשכנע, לא יזיק אם הקוראים של הבלוג הזה (אם יש כאלה) לא יקבלו את דעתי רק מפני שיש לי שנים של נסיון חינוכי ומכיר את התקשוב בחינוך עוד מהימים הראשונים של ה-WWW. מה שאני מנסה לעשות כאן, כמובן, שונה מאד ממה שקורה באתר כמו eLearning Industry. להגיע ל-600,000 "קוראים" איננה בין המטרות שלי. אין לי מה למכור. ובדרך כלל אלה ששני המשפטים האחרונים האלה מבטאים גם אותם הם אלה שאני מעוניין לקרוא.

קשה להגיד שמשהו השתנה במהלך ההעדרות

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שפרסמתי מאמרון כאן. יש לא מעט הסברים ו/או תירוצים שיכולים להסביר את ההפסקה הארוכה הזאת, אבל ספק אם הם באמת מעניינים. עם זאת, יש טעם לציין שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכתיבה. אם כותבים, רצוי לעשות זאת באופן די קבוע. אחרת מה שפעם היה הרגל נעים הופך למעמסה.

אבל יש, בכל זאת, תירוץ אחד שכן ראוי לציון כאן. במהלך חלק מהתקופה הזאת עסקתי באינטנסיביות בנקיונות. הנקיונות האלה כללו נבירה לתוך ערימות מכובדות ביותר של כתבות ומאמרים בנושא התקשוב החינוכי – ניירות שנאספו אצלי במהלך השנים. מצאתי מאמרים מלפני חמש שנים, מלפני עשר שנים, מלפני 15 שנים ואפילו יותר. עבור הרוב הגדול של אלה הצורך בנקיון, וכמו-כן הצורך בעוד מקום לשמירה של ניירות חדשים יותר (שבוודאי ביום מן הימים אצטרך לזרוק), הביא לכך שזרקתי המון. אבל לפני שיכולתי להרשות לעצמי לזרוק היה עלי לעיין בניירות, או לפחות לקרוא את הכותרותיהם. וכאשר עשיתי זאת מצאתי שהיה קשה מאד לנחש את השנה שבה המאמרים השונים התפרסמו. במידה רבה מאד הם עסקו באותם הנושאים שבהם התקשוב החינוכי עוסק היום – אוריינות דיגיטלית, פרטיות, ה-LMS, וכלים, כלים, כלים. וכמובן גם בהבטחה הגדולה שהדיגיטליות והרשת מהוות עבור החינוך. כמו-כן, מתברר שבמידה רבה גם אז השמענו את אותה הביקורת כלפי התקשוב החינוכי שאנחנו משמיעים כלפיו היום.

ודווקא תוך כדי הנקיון, כאילו לשכנע אותי שלפחות בנוגע לתקשוב החינוכי קהלת צדק, דיוויד ווילי (David Wiley) פרסם מאמרון בבלוג שלו:

Everything Old is New Again: Textbooks, The Printing Press, The Internet, and OER

רוב הפעילות של ווילי מתמקד במשאבים לימודיים פתוחים (Open Educational Resources) אבל יש מאחוריו שנים רבות של פעילות בתחום התקשוב החינוכי בכללותו כך שהוא מכיר היטב את התחום. במאמרון שלו הוא מתייחס למציאות המוכרת שכל כמה שנים התקשוב החינוכי צריך להמציא את עצמו חדש:

Even within learning design / instructional technology / educational technology graduate programs there’s a bit of a joke that every decade or so someone invents a new technology that causes the field to spontaneously forget everything it ever knew – because how could it possibly apply to the new medium?

חשוב להבין שווילי איננו בין מקטרגי הרשת. הוא רואה חיוב רב באינטרנט. במאמרון הוא מדגיש שהאינטרנט "טרנספורמטיבי" בחיינו – אם לטוב או אם לרע. אבל הוא כותב שעל אף העובדה שהשפעת הרשת על חיינו גדולה מאד, הוא איננו מזהה השפעה גדולה בחינוך:

I think it’s fair to say that the impact of the internet on teaching has – writ large – been shockingly small. There are, of course, exceptional cases where people are doing genuinely novel and amazing things with the internet in support of student learning. But I would argue that it’s the exception and not the rule in higher education.

שלא יהיו אי הבנות: ווילי איננו אומר, כמו רבים אחרים, שבמשך מאה או מאתיים שנה, עד להגעתו של האינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. טענתו היא שהאינטרנט לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שאפשר היה לחשוב, או לצפות, שיקרה.

הציפייה הזאת, ציפייה שלפי ווילי לא התגשמה, מעוררת אצלו שאלה: מה היתה השפעתם של ספרי הלימוד (ה-textbooks) על ההוראה כאשר אלה, בעקבות הדפוס, נעשו זמינים לסטודנטים. האם הזמינות של ספרי לימוד מודפסים שינתה את דרכי ההוראה שהיו נהוגות לפני הדפוס? ווילי מצא שאין מקורות רבים על הנושא הזה, אבל הוא מצא ספר אחד על השימוש בספרי לימוד באירופה סביב תחילת תקופת הדפוס. מתוך הספר הזה הוא מביא מספר עדויות על כך שעל אף הזמינות של ספרים לא יקרים המרצים המשיכו להרצות את הטקסטים שלהם – אותם טקסטים שעכשיו הופיעו בדפוס – והם ציפו שהסטודנטים שלהם ירשמו את מה שהם דיקלמו. העדויות האלו מביאות אותו לקבוע:

So to answer my original question. What was the impact of the world’s greatest information technology – the printing press – on teaching? In the case of lecture texts, the impact appears to have been negligible.

קשה לא להרגיש שהנבירה לתוך העבר של ווילי מעניקה לנו קצת פרספקטיבה. מתברר שהרשת איננה הטכנולוגיה הראשונה שלכאורה מאפשרת לנו שינוי אך בפועל משנה מעט מאד. אני מודה (ויש עדויות) שלפני עשרים שנה אני ציפיתי שחדירת האינטרנט לתוך החינוך תערער את הנחות היסוד שלנו בנוגע לדרכי ההוראה והלמידה ולהתנהלות הכיתה. על אף העובדה שעדיין מקננת בי התקווה שכך אכן יקרה, נדמה לי שכאשר אנחנו מביטים מעבר לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוצצות שמסנוורות אותנו, אנחנו מבינים שווילי צודק. ואולי בגלל זה הסקירה ההיסטורית שהוא ערך יכול לנחם אותנו. הרי לא מדובר בטכנולוגיות דיגיטליות בלבד. מתברר שכך היה גם עם הדפוס, ומי יודע, אולי גם עם המצאות פורצות דרך שבאו לפניו.

פעמים רבות בערימות הדפים שעליהם עברתי (ושחלק גדול מהם זרקתי) נתקלתי בניסוחים של "הפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה". ספק אם מישהו בעולם החינוך חושב, או חשב, אחרת, וזאת על אף העובדה שהציפייה שבאופן קסמי טכנולוגיות חדשות יחוללו שינוי פדגוגי טבועה בנו היטב. המבט ההיסטורי של ווילי ממחיש עד כמה קשה ליישם אמירה שנראית כל כך פשוטה והגיונית. יתכן שהוא גם יכול להסביר למה לא היה צורך לשמור רבים מהמאמרים שמצאתי בעת הנקיון. אולי הוא גם מסביר למה לא קרה אסון שלא כתבתי כאן במשך כמעט שלושה חודשים.

ראייה היסטורית מפוקחת, אבל הפעם רק חלקית

לארי קובן (Larry Cuban) הוא היסטוריון של החינוך האמריקאי. הוא פרסם ספרים רבים שחקרו כיצד שינויים חודרים לתוך מערכות חינוך, ובצדק הוא מאד מוערך בתחום. אני מניח שבמידה רבה ההערכה החיובית כלפיו נובעת מכך שרוב הכתיבה שלו (להבדיל משלי) נקייה מנקיטת עמדה קיצונית. קובן מרבה לתאר את המציאות עם מינימום של אידיאולוגיה. הגישה הזאת, יחד עם הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון, מאפשר לו לא להתרשם במיוחד מהטענות התכופות בימינו של "זה יחולל מהפכה בחינוך" ועושה אותו לספקן כלפי טענות כאלו.

במאמרון חדש שהוא פרסם לפני כשבוע קובן כותב ששואלים אותו על ההתעניינות שלו בשימוש בטכנולוגיות חדישות בחינוך. הוא כותב שהוא מרבה להשיב שהנסיון שלו כמורה בכיתה, יחד עם ההכשרה שלו כהיסטוריון, עשו אותו ער לעובדה שבמהלך הדורות תמיד היו נסיונות להביא טכנולוגיות, החדישות לזמנן, לתוך הכיתה. הוא מוסיף:

What surprises me is that these questioners had not viewed high-tech innovations as having either a history in schools or as blood relations to constant efforts to improve schools. Instead, they saw (and see) innovative high-tech devices as singular, even exceptional, ways of transforming teaching and learning completely divorced from previous efforts at improving classroom practice through curricular (e.g., math, social studies, science), instructional (e.g., project-based learning, direct instruction) and organizational (e.g., site-based management, charters, mayoral control) reforms.

אכן, מדובר פה באותו העדר של ראייה היסטורית כלפי השינויים שמתרחשים בחינוך שאני מדגיש כאן לעתים קרובות, אם כי קובן יודע לתאר אותו הרבה יותר טוב ממני.

עוד בימים שבהם היה צורך לשכנע את המערכת שיש טעם להכניס מחשבים לתוך כיתות בתי הספר התנהל ויכוח סביב הטענה שהמבקשים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. כבר אז היה זה, לדעתי, ויכוח סרק, אבל זה לא מנע מרבים לטעון שהיה כאן מקרה של הזנב המכשכש בכלב. קובן, שחקר את הכנסתם של חידושים טכנולוגיים רבים לתוך החינוך, הבין היטב שאין להפריד את שילוב המחשב בכיתה ממגמות אחרות בחינוך. במאמרון הנוכחי הוא מתאר היטב את הקשר, את ההדדיות, שבין השניים:

Technological innovations, then, are nested in curricular, instructional, and organizational reforms.

כפועל יוצא של אותה טענה, הוא מדגיש שכאשר מורים מאמצים יישומים דיגיטליים למיניהם ומשלבים את השימוש בהם לתוך השיעורים שלהם הם גם מעצבים את דרכי ההוראה שלהם. לכן, צריך להיות ברור שחידושים טכנולוגיים ורפורמות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה קשורים היטב אלו באלו.

קובן גם כותב שהתנופה לשילוב טכנולוגיות חדישות, בעבר כמו היום, תמיד מופיעה עם טענות בנוגע לעתיד הלומדים והחברה, והצורך בשינוי. כך היה בתחילת המאה ה-20, כאשר היה צורך להכשיר דור של מהגרים (גם ממדינות אחרות, וגם מהחקלאות לתעשייה) למציאות חדשה, וכך גם היום כאשר מדובר בצורך בכוח אדם שמסוגל להתמודד עם התחרות ההולכת וגדלה ממדינות אחרות. הוא מתאר את הטענות של אלה שהיום מבקשים להחדיר טכנולוגיות דיגיטליות לתוך הכיתה:

Their words, like the rhetoric of so many other reformers—past and present—portray an economic, social, and political crisis for U.S. competition in world markets unless today’s youth leave school fully equipped with the skills of creating, innovating, problem-solving, collaborating, and critically thinking. And don’t forget: a repertoire of technological skills. The rhetoric must not only create a sense of crisis, it must portray existing institutions as woefully deficient.

ציינתי שכהיסטוריון מכובד קובן שואף לאיזון בביקורת שלו. במקום להזדהות עם צד זה או אחר במאבק על דמות החינוך הוא לרוב מעדיף לשקף את המציאות. הגישה הזאת מורגשת היטב בסיום המאמרון שלו. הוא כותב, במתינות שנראית לי הגונה למדי:

In viewing technological innovations as a sub-set of curricular, instructional, and organizational reforms, then, teachers, principals, and parents can identify patterns and figure out possible consequences for the adoption of the innovation.

מהמשפט הזה אפשר להתרשם שעבור קובן החינוך היום מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הרי הוא בסך הכל מצביע על הגורמים שהמורים, המנהלים וההורים צריכים לקחת בחשבון כדי להחליט אלו טכנולוגיות חדישות כדאי, ואלו לא כדאי, לשלב בבתי הספר. כתיבה כזאת איננה רומזת על קיומו של משבר. אבל קצת מוזר שכהיסטוריון של החינוך קובן מזהה את המורים, המנהלים וההורים כגורמים המשפיעים, ואיננו מציין את החברות הטכנולוגיות הגדולות שהן בעלות אג'נדה ברורה ומנסות להשפיע על הגופים האחרים. כהיסטוריון של החינוך אפשר להבין שקובן רואה דמיון רב בין מה שקורה בחינוך היום לבין מה שהיה בעבר, אבל דווקא בגלל זה מוזר שהחברות האלו אינן כלולות ברשימת הגורמים המשפיעים. ההחלטות אכן בידי המורים, המנהלים וההורים, אבל היום, כמו בעבר, החברות הטכנולוגיות הגדולות מפעילות עליהם לחץ כבד – כמו שבעבר התעשיינים ידעו להגדיר את הצרכים שלהם מהחינוך ולחצו על בתי הספר ליישר קו עם הצרכים האלה. הלחץ של היום בא לביטוי במספר מישורים – במכירת כמה שיותר מוצרים לבתי הספר, בהגדרת המטרות התעסוקתיות שלהן כמטרות הראויות של מערכות החינוך, ודרך "פילנתרופיה" שקובעת כיוונים חדשים לעיצוב בתי הספר ודרכי ההוראה בהם.

אולי הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון מחדד עבור קובן שפשוט אין חדש תחת השמש, ולכן הוא איננו רואה בלחץ של החברות הטכנולוגיות תופעה חדשה. אבל אותה ראייה היתה צריכה לחדד עבורו שהיכולת לקבוע את סדר היום הטכנולוגי של בתי הספר איננו בידיהם של המורים והמנהלים או ההורים בלבד. קבלת ההחלטות של אלה נעשית תחת לחץ כבד של גורמים אינטרסנטיים בעלי כוח השפעה אדיר. זה אמנם איננו סוג חדש של לחץ, אבל הוא לחץ שקשה מאד לעמוד מולו. המורים, המנהלים וההורים דואגים, בראש ובראשונה, לתלמידים, אבל התמונה הרחבה יותר מכילה גורמים שאינם מעמידים את התלמידים בראש סדר העדיפויות. חבל שקובן, שמיטיב להראות עד כמה אין חדש בחינוך איננו מדגיש גם את זה.