האם אנחנו באמת זקוקים לזה?

בדומה לאקדח הצ'קובי שאם הוא מופיע במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית, נדמה שטכנולוגיות שפותחו לצורך כלשהו עתידות, במוקדם או במאוחר, לחדור לתוך החינוך – אם צריכים אותן או לא. חשוב לי להדגיש: אינני מתנגד לשילובן של טכנולוגיות חדישות לתוך החינוך. אני דווקא רואה בכך תהליך הגיוני, אולי אפילו טבעי. החינוך, כמו כל דבר אחר, הוא חלק מהסביבה הכלל תרבותית של חברה, ובשל כך הוא משקף את המציאות הטכנולוגית של החברה שבה הוא נמצא. בחברה שמשתמשת בחרט וכלי חרס הגיוני שתלמידים בבתי הספר (אם יש בה בתי ספר, כמובן) גם יכתבו עם חרט. בחברה עם ספרים סביר להניח שהמידע שתלמידים וסטודנטים זקוקים לו יופיע בספרים. כלי הכתיבה בבתי הספר יהיו אלה של אותה חברה – עפרונות ועטים (או נוצה וקסת דיו), מכונות כתיבה, תמלילנים ומה שיופיע אחריהם.

לפי אותו הגיון (ואכן, לדעתי מדובר בהגיון) בחברה דיגיטלית אין להתנגד לכלים דיגיטליים בכיתה, אלא ללמוד כיצד לנצל אותם בצורה יעילה כך שהם יקדמו את הלמידה. ובכל זאת, לפעמים מרגישים שיש גבול, או ליתר דיוק, צריכים לשאול אם כלי דיגיטלי זה או אחר באמת ממלא תפקיד חיוני בסביבה החינוכית. ולטעמי את השאלה הזאת צריכים לשאול בנוגע ל-EduSense.

הודעה לעיתונות של אוניברסיטת קרנגי מלון מלפני בערך שבועיים מסרה על מוצר שפותח על ידי קבוצה של אנשי מחקר שם. ההודעה מוסרת שנכון להיום בהשכלה הגבוהה הדרך היעילה ביותר לקדם את הפיתוח המקצועי של המרצים היא שמומחה יצפה במרצה בעת הרצאה ובהמשך ימסור משוב מותאם אישי שמכוון את המרצה להוראה טובה יותר. אבל ההודעה קובעת שיש בכך בעיה: קשה למצוא את המומחים שיצפו בכל המרצים, ובנוסף, אולמות ההרצאה נעשים יותר ויותר גדולים כך שקשה לבחון את קשת התגובות של כל הסטודנטים. ולשם כך הפיתוח של החוקרים:

The system, called EduSense, analyzes a variety of visual and audio features that correlate with effective instruction.

מערכות כאלה כבר די נפוצות. אם נרצה או לא אנחנו כבר התרגלנו למערכות לזיהוי פנים, ויש גם מערכות שלפי מפתחיהם מסוגלות לפענח הבעות פנים כך שאפשר לזהות את מצב רוחו של אדם, או אם הוא מסתיר משהו. לכן זה איננו מפתיע שמערכות כאלו חודרות גם לחינוך. כבר מבקשים לשווק מערכות שמזהות אם הסטודנט מרוכז … על מנת להעיר אותו, כמובן. המערכת של קרנגי מלון צופה הן במרצה והן בסטודנטים כך שאפשר לבחון כיצד הסטודנטים מגיבים לפעולות מאד ספציפיות של המרצה (ולהפך). ההודעה לעיתונות מסבירה:

A single off-the-shelf camera can view everyone in the classroom and automatically identify information such as where students are looking, how often they're raising their hands and if the instructor moves through the space instead of staying behind a podium.

המפתחים מסבירים שבנוגע למרצה היכולת של המערכת לעקוב אחריו יוצרת מצב כאילו הוא לובש חליפה עם מדי תאוצה כך שאפשר לדעת עד כמה הוא מזיז או מפנה את ראשו או משתמש בידיים. אחד המפתחים מסביר:

It's like you're wearing a virtual motion-capture system while you're teaching.

מוסרים לנו שהמערכת איננה אוספת מידע אישי על הסטודנטים כך שאין סכנה של חדירה לפרטיות. ואכן, לעומת מערכות של זיהוי פנים שנעשות נפוצות כמעט בכל מקום נדמה שהמערכת הזאת איננה פולשנית. ובכל זאת, יש בה משהו מעורר חשש, אפילו צורם. נוכחותם של מערכות כאלו בסביבת הלמידה מרגילה את הסטודנט למציאות שבה כמעט אין רגע או מקום שבו לא צופים בו. אני מניח שאם סטודנט ירים גבה וישאל למה יש מצלמה בשיעור יסבירו לו שזה על מנת לעזור למרצה לשפר את ההוראה שלו. על פניו זה נראה כמטרה ראויה, אבל ראויה או לא, הסטודנט עדיין נמצא תחת עין המצלמה.

באופן כללי מדובר בהודעה לעיתונות די סתמית שמדווחת בגאווה על מוצר חדש. אבל מספר משפטים שמופיעים לקראת הסוף מאירים אותה באור קצת שונה מאשר זה שבא לביטוי בהתחלה. אם בהתחלה אנחנו קוראים על פיתוח מוצלח, לקראת הסוף אנחנו קוראים:

Now that the team has demonstrated that they can capture the data, HCII (המכון לאינטראקציה בין האדם והמחשב) faculty member Amy Ogan said their current challenge is wrapping it up and presenting it in a way that's educationally effective. The team will continue working on instructor-facing apps to see if professors can integrate the feedback into practice.

במילים אחרות, אם בפתיחת ההודעה מוסרים לנו שהמערכת פועלת, בשלב המאוחר הזה אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שקיים הוא איסוף הנתונים בלבד, ואילו המפתחים עדיין אינם יודעים כיצד לנתח את הנתונים האלה כך שהם באמת יעזרו למרצים. זה אולי מאכזב, אבל הוא איננו מפתיע. הרי אנשי קרנגי מלון לא באמת הבטיחו לנו כלי חינוכי. במילים שלהם מדובר ב-"comprehensive classroom sensing system" – מערכת חישה מקיפה לכיתה. אמנם אפשר להניח שהמפתחים באמת חושבים שעם הזמן הכלי שלהם יוכל לסייע למלאכת ההוראה אבל בשלב של ההודעה לעיתונות הם בסך הכל המציאו מערכת שעוד מחפשת שימוש.

האם המערכת תוכל למלא ייעוד חינוכי? סביר להניח שכן. המחקר מראה שה-microteaching אכן תורמת לפיתוח כישורי הוראה, וכפי שה-EduSense מתואר הוא מהווה הרחבה טכנולוגית של הרעיון שמאחורי ה-microteaching. אין סיבה שלא יפותחו טכנולוגיות חדישות שישכללו את הצורך הזה. אבל אין זה אומר שהמערכת החדשה באמת נחוצה בחינוך. אם יש צורך שמרצים יידעו כיצד לעורר ענין בשיעורים שלהם, אולי סדנאות על דידקטיקה יוכלו למלא את אותו הצורך בצורה מוצלחת, ובמחיר זול, יותר. אם אולמות ההרצאות גדולים כך שהמרצה איננו רואה את תגובות הסטודנטים, אולי צריכים לשקול ברצינות כיתות קטנות יותר. ואולי ה-EduSense הוא באמת פתרון מוצלח. אם כן, לא תהיה לי סיבה להתנגד לו. אבל נדמה לי שעצם הפיתוח שלו משקף את תפיסת ה-Technological Solutionism שעליו כותב אבגני מורוזוב – ההנחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. לא היה מזיק אם לפני הפיתוח היקר היינו בודקים אם יש פתרונות זולים, וטובים, יותר.

למי כדאי להאמין?

בהתחשב בעובדה שהאתר eLearning Industry טוען למעל 600,000 אנשי מקצוע מתחום ה-eLearning שקוראים באתר מידי חודש, אני מניח שאני צריך להתבייש שרק לפני שבוע נתקלתי בו (או לפחות שמתי לב שנתקלתי בו) בפעם הראשונה. וזאת במיוחד מפני שבדף באתר על כריסטופר פאפס, מייסד החברה, מוסרים לנו שהאתר הינו:

the largest online community of professionals involved in the eLearning field

למען האמת, הבושה לא צריכה להיות עד כדי כך גדולה. האתר כנראה מתמקד בעיקר בהכשרה מקצועית באמצעות התקשוב בעולם העסקים ולא בחינוך הבית ספרי או בהשכלה הגבוהה, ואלה התחומים שמעסיקים אותי. אבל אפשר למצוא בו גם כתבות בנושאים האלה. בדף על פאפס אנחנו גם לומדים שהוא פרסם 1876 כתבות באתר. מדובר במספר מאד מכובד, אבל עמוד באתר שמוקדש לאפשרויות של פרסום כתבות נותן לנו קצת פרספקטיבה. שם אנחנו קוראים שאפשר להזמין כתבה מפאפס במחיר של $1600. אינני יודע כמה מה-1876 כתבות של פאפס נכתבו לפי הזמנה, אבל אם רק חצי מהם נכתבו כך אפשר להתרשם שמדובר בעסק מצליח. בנוסף, בעלות קצת יותר נמוכה חברה בתחום ה-eLearning יכולה גם לקדם כתבה מקורית או לפרסם באתר כתבה שכבר התפרסמה באתר שלה. סביר להניח שאלה גם מקורות טובים להכנסה.

מצאתי שמעל 1300 אנשים שונים פרסומו כתבות באתר. יש שישה שפרסמו יותר מ-100 כתבות, ועוד 40 שפרסומו בין 25 ל-100. הרוב המכריע פרסמו בין שלוש כתבות לאחת בלבד. אינני יודע כמה מאלה שילמו עבור קידום או הבלטה, אבל אפשר להבין שבאתר עם כמה אלפי כתבות מי שבוחר באופציה של פרסום חינם ללא קידום מסתכן בכך שלא ייקרא בכלל. נדמה לי שרק מי שה-"כבוד" של פרסום באינטרנט קורץ לו, לעומת אלה שדרך החשיפה מבקשים לקדם את העסקים שלהם, יבחר בפרסום החינמי. (דף האתר הופך את ההעלאה של כתבה לפשוטה ביותר.) הסיכוי שכתבה של מישהו שלא שילם עבור הקידום אכן ייקרא די קטן – אפילו אם כתבה כזאת היא אשר הביאה אותי לאתר.

לפני כשבוע בזרם ה-"חדשות" שמציף את הטלפון שלי דרך גוגל שוב הופיעה כותרת מהסוג שקשה לי לא להקליק עליה:

2019 EdTech Trends You Should Be Excited About

מיד שמתי לב שהכתבה מחודש מרץ (אצל גוגל המשמעות של "חדשות" היא כל דבר שיכול לגרום למישהו להקליק) אבל בכל זאת מדובר ב-2019, אז למה לא לראות מה אמור לרגש אותי. מצאתי כתבה קצרה המתארת שש מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך, כאשר הראשונה היא מה שכנראה עדיין מכנים "לוח חכם" – הלוח הלבן האינטראקטיבי. אחרי סקירה קצרצרה על יתרונות הלוח אנחנו קוראים:

And as prices fall in 2019, more school districts will make the investment.

אולי. יכול להיות שאני טועה והלוחות האלה זוכים לקאמבק, אבל נדמה לי שמעטים הם בתי הספר שרואים טעם להשקיע בטכנולוגיה הזאת, אפילו אם המחירים יורדים. ברשימה מופיעה גם טכנולוגיית בלוקצ'יין שכנראה צריכה להופיע בכל רשימה כזאת גם אם אין לאף אחד מושג מה באמת אפשר לעשות איתו בחינוך. המילה "בלוקצ'יין" עדיין מעוררת עניין, והשימוש בה רומז שמישהו נמצא בחזית החידושים. יתר המגמות ברשימה די צפויות – בינה מלאכותית, מציאות וירטואלית ומציאות רבודה, וחקר נתוני הלמידה, שבאמצעותו מספרים לנו ש:

Teachers can then personalize a student’s learning based on that data.

משלימה את הרשימה הלמידה האדפטיבית. אני מניח שאכן מדובר במגמה, אם כי במידה רבה זאת בסך הכל אותה התאמה אישית המבוססת על הנתונים דרך ה-AI (או למידת המכונה) שתוארה כמה משפטים לפני-כן בכתבה.

בקיצור, יש כאן רשימה סתמית ותפלה שאיננה תורמת לנו דבר להבנת מצבו של התקשוב בחינוך ב-2019. אבל יש רבות כאלה. למה ללעוג לה במקום פשוט למצוא משהו מעניין שראוי להתייחסות? הסיבה היא, כמובן, שהיא התפרסמה באתר eLearning Industry.

סביר להניח שמתוך אלפי הכתבות אשר באתר יש לא מעט שנכתבו על ידי אנשים שיודעים על מה הם כותבים, אם כי הרוב המכריע של מה שמופיע באתר נכתב מטעם ובמגמת שיווק. דווקא מה שנראה לי כאלגוריתם תועה אצל חדשות גוגל הוא אשר הביא אותי לכתבה הספציפית שעליה כתבתי כאן – היחידה שמי שכתב אותה פרסם באתר. אני מתרשם שלא מדובר באיש חינוך אלא בפרילנסר צעיר שבין היתר גם בודק את האפשרות לכתוב בתחום החינוך (ופעם, לצערי, די נכשל).

ספק אם אמשיך לסייר באתר eLearning Industry. לצד כתבות סתמיות כמו זאת שעליה כתבתי כאן האתר גדוש ברשימות של "5 סיבות ל…" או "7 מגמות של …" שלפחות אצלי אינן מעוררות ענין או סקרנות, ובוודאי לא מאתגרות אותי עם רעיונות חדשים, או גורמות לי לחשוב אחרת על התקשוב בחינוך. אבל הכתבה, והחשיפה לאתר eLearning Industry שאליו הגעתי דרכו העלו אצלי הרהור משמעותי בכיוון אחר: במבול ה-"מידע" שמתפרסם כמעט מידי יום בנושא התקשוב בחינוך, כיצד אפשר לקבוע מה כדאי לקרוא ומה לא, או את מי רצוי לקבל כבר סמכא ומי לא?

העובדה שיזם מבקש להרוויח ממוצר טכנולוגי או דיגיטלי שהוא מנסה למכור למערכת החינוך איננה אומרת שהוא רמאי שרוצה להונות את המערכת. לעתים קרובות אני מביע כאן התנגדות ל-"פתרונות" שאנשי היי-טק מבקשים להחדיר לחינוך. ההתנגדות הזאת נובעת מהמציאות העגומה שרבים מדי מהאנשים האלה יודעים מעט מידי על ההיסטוריה של החינוך ועל תיאוריות חינוכיות למיניהן. בגלל זה אני מודה שעל פי רוב אני מלכתחילה מתייחס להצעות שלהם בספקנות. אבל אין זה אומר שבהגדרה ההצעות האלו משוללות כל יסוד. באותה מידה, עצם היות אדם איש חינוך עם נסיון בהוראה איננו הופך את רעיונותיו לנכונים.

האמת הפשוטה הזאת גם נכונה עבורי. אני אוהב לחשוב שהדעות שאני משמיע כאן מבוססות הן על הנסיון והן על המחקר. אבל צריך להיות ברור שאני, כמו כל אחד אחר, בוחר את הנתונים שמחזקים את הדעה שלי ומשתדל לא להיות מושפע יתר על המידה מנתונים שסותרים את הדעות האלו. במילים אחרות, על אף העובדה שאני רוצה לשכנע, לא יזיק אם הקוראים של הבלוג הזה (אם יש כאלה) לא יקבלו את דעתי רק מפני שיש לי שנים של נסיון חינוכי ומכיר את התקשוב בחינוך עוד מהימים הראשונים של ה-WWW. מה שאני מנסה לעשות כאן, כמובן, שונה מאד ממה שקורה באתר כמו eLearning Industry. להגיע ל-600,000 "קוראים" איננה בין המטרות שלי. אין לי מה למכור. ובדרך כלל אלה ששני המשפטים האחרונים האלה מבטאים גם אותם הם אלה שאני מעוניין לקרוא.

קשה להגיד שמשהו השתנה במהלך ההעדרות

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שפרסמתי מאמרון כאן. יש לא מעט הסברים ו/או תירוצים שיכולים להסביר את ההפסקה הארוכה הזאת, אבל ספק אם הם באמת מעניינים. עם זאת, יש טעם לציין שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכתיבה. אם כותבים, רצוי לעשות זאת באופן די קבוע. אחרת מה שפעם היה הרגל נעים הופך למעמסה.

אבל יש, בכל זאת, תירוץ אחד שכן ראוי לציון כאן. במהלך חלק מהתקופה הזאת עסקתי באינטנסיביות בנקיונות. הנקיונות האלה כללו נבירה לתוך ערימות מכובדות ביותר של כתבות ומאמרים בנושא התקשוב החינוכי – ניירות שנאספו אצלי במהלך השנים. מצאתי מאמרים מלפני חמש שנים, מלפני עשר שנים, מלפני 15 שנים ואפילו יותר. עבור הרוב הגדול של אלה הצורך בנקיון, וכמו-כן הצורך בעוד מקום לשמירה של ניירות חדשים יותר (שבוודאי ביום מן הימים אצטרך לזרוק), הביא לכך שזרקתי המון. אבל לפני שיכולתי להרשות לעצמי לזרוק היה עלי לעיין בניירות, או לפחות לקרוא את הכותרותיהם. וכאשר עשיתי זאת מצאתי שהיה קשה מאד לנחש את השנה שבה המאמרים השונים התפרסמו. במידה רבה מאד הם עסקו באותם הנושאים שבהם התקשוב החינוכי עוסק היום – אוריינות דיגיטלית, פרטיות, ה-LMS, וכלים, כלים, כלים. וכמובן גם בהבטחה הגדולה שהדיגיטליות והרשת מהוות עבור החינוך. כמו-כן, מתברר שבמידה רבה גם אז השמענו את אותה הביקורת כלפי התקשוב החינוכי שאנחנו משמיעים כלפיו היום.

ודווקא תוך כדי הנקיון, כאילו לשכנע אותי שלפחות בנוגע לתקשוב החינוכי קהלת צדק, דיוויד ווילי (David Wiley) פרסם מאמרון בבלוג שלו:

Everything Old is New Again: Textbooks, The Printing Press, The Internet, and OER

רוב הפעילות של ווילי מתמקד במשאבים לימודיים פתוחים (Open Educational Resources) אבל יש מאחוריו שנים רבות של פעילות בתחום התקשוב החינוכי בכללותו כך שהוא מכיר היטב את התחום. במאמרון שלו הוא מתייחס למציאות המוכרת שכל כמה שנים התקשוב החינוכי צריך להמציא את עצמו חדש:

Even within learning design / instructional technology / educational technology graduate programs there’s a bit of a joke that every decade or so someone invents a new technology that causes the field to spontaneously forget everything it ever knew – because how could it possibly apply to the new medium?

חשוב להבין שווילי איננו בין מקטרגי הרשת. הוא רואה חיוב רב באינטרנט. במאמרון הוא מדגיש שהאינטרנט "טרנספורמטיבי" בחיינו – אם לטוב או אם לרע. אבל הוא כותב שעל אף העובדה שהשפעת הרשת על חיינו גדולה מאד, הוא איננו מזהה השפעה גדולה בחינוך:

I think it’s fair to say that the impact of the internet on teaching has – writ large – been shockingly small. There are, of course, exceptional cases where people are doing genuinely novel and amazing things with the internet in support of student learning. But I would argue that it’s the exception and not the rule in higher education.

שלא יהיו אי הבנות: ווילי איננו אומר, כמו רבים אחרים, שבמשך מאה או מאתיים שנה, עד להגעתו של האינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. טענתו היא שהאינטרנט לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שאפשר היה לחשוב, או לצפות, שיקרה.

הציפייה הזאת, ציפייה שלפי ווילי לא התגשמה, מעוררת אצלו שאלה: מה היתה השפעתם של ספרי הלימוד (ה-textbooks) על ההוראה כאשר אלה, בעקבות הדפוס, נעשו זמינים לסטודנטים. האם הזמינות של ספרי לימוד מודפסים שינתה את דרכי ההוראה שהיו נהוגות לפני הדפוס? ווילי מצא שאין מקורות רבים על הנושא הזה, אבל הוא מצא ספר אחד על השימוש בספרי לימוד באירופה סביב תחילת תקופת הדפוס. מתוך הספר הזה הוא מביא מספר עדויות על כך שעל אף הזמינות של ספרים לא יקרים המרצים המשיכו להרצות את הטקסטים שלהם – אותם טקסטים שעכשיו הופיעו בדפוס – והם ציפו שהסטודנטים שלהם ירשמו את מה שהם דיקלמו. העדויות האלו מביאות אותו לקבוע:

So to answer my original question. What was the impact of the world’s greatest information technology – the printing press – on teaching? In the case of lecture texts, the impact appears to have been negligible.

קשה לא להרגיש שהנבירה לתוך העבר של ווילי מעניקה לנו קצת פרספקטיבה. מתברר שהרשת איננה הטכנולוגיה הראשונה שלכאורה מאפשרת לנו שינוי אך בפועל משנה מעט מאד. אני מודה (ויש עדויות) שלפני עשרים שנה אני ציפיתי שחדירת האינטרנט לתוך החינוך תערער את הנחות היסוד שלנו בנוגע לדרכי ההוראה והלמידה ולהתנהלות הכיתה. על אף העובדה שעדיין מקננת בי התקווה שכך אכן יקרה, נדמה לי שכאשר אנחנו מביטים מעבר לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוצצות שמסנוורות אותנו, אנחנו מבינים שווילי צודק. ואולי בגלל זה הסקירה ההיסטורית שהוא ערך יכול לנחם אותנו. הרי לא מדובר בטכנולוגיות דיגיטליות בלבד. מתברר שכך היה גם עם הדפוס, ומי יודע, אולי גם עם המצאות פורצות דרך שבאו לפניו.

פעמים רבות בערימות הדפים שעליהם עברתי (ושחלק גדול מהם זרקתי) נתקלתי בניסוחים של "הפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה". ספק אם מישהו בעולם החינוך חושב, או חשב, אחרת, וזאת על אף העובדה שהציפייה שבאופן קסמי טכנולוגיות חדשות יחוללו שינוי פדגוגי טבועה בנו היטב. המבט ההיסטורי של ווילי ממחיש עד כמה קשה ליישם אמירה שנראית כל כך פשוטה והגיונית. יתכן שהוא גם יכול להסביר למה לא היה צורך לשמור רבים מהמאמרים שמצאתי בעת הנקיון. אולי הוא גם מסביר למה לא קרה אסון שלא כתבתי כאן במשך כמעט שלושה חודשים.

ראייה היסטורית מפוקחת, אבל הפעם רק חלקית

לארי קובן (Larry Cuban) הוא היסטוריון של החינוך האמריקאי. הוא פרסם ספרים רבים שחקרו כיצד שינויים חודרים לתוך מערכות חינוך, ובצדק הוא מאד מוערך בתחום. אני מניח שבמידה רבה ההערכה החיובית כלפיו נובעת מכך שרוב הכתיבה שלו (להבדיל משלי) נקייה מנקיטת עמדה קיצונית. קובן מרבה לתאר את המציאות עם מינימום של אידיאולוגיה. הגישה הזאת, יחד עם הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון, מאפשר לו לא להתרשם במיוחד מהטענות התכופות בימינו של "זה יחולל מהפכה בחינוך" ועושה אותו לספקן כלפי טענות כאלו.

במאמרון חדש שהוא פרסם לפני כשבוע קובן כותב ששואלים אותו על ההתעניינות שלו בשימוש בטכנולוגיות חדישות בחינוך. הוא כותב שהוא מרבה להשיב שהנסיון שלו כמורה בכיתה, יחד עם ההכשרה שלו כהיסטוריון, עשו אותו ער לעובדה שבמהלך הדורות תמיד היו נסיונות להביא טכנולוגיות, החדישות לזמנן, לתוך הכיתה. הוא מוסיף:

What surprises me is that these questioners had not viewed high-tech innovations as having either a history in schools or as blood relations to constant efforts to improve schools. Instead, they saw (and see) innovative high-tech devices as singular, even exceptional, ways of transforming teaching and learning completely divorced from previous efforts at improving classroom practice through curricular (e.g., math, social studies, science), instructional (e.g., project-based learning, direct instruction) and organizational (e.g., site-based management, charters, mayoral control) reforms.

אכן, מדובר פה באותו העדר של ראייה היסטורית כלפי השינויים שמתרחשים בחינוך שאני מדגיש כאן לעתים קרובות, אם כי קובן יודע לתאר אותו הרבה יותר טוב ממני.

עוד בימים שבהם היה צורך לשכנע את המערכת שיש טעם להכניס מחשבים לתוך כיתות בתי הספר התנהל ויכוח סביב הטענה שהמבקשים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. כבר אז היה זה, לדעתי, ויכוח סרק, אבל זה לא מנע מרבים לטעון שהיה כאן מקרה של הזנב המכשכש בכלב. קובן, שחקר את הכנסתם של חידושים טכנולוגיים רבים לתוך החינוך, הבין היטב שאין להפריד את שילוב המחשב בכיתה ממגמות אחרות בחינוך. במאמרון הנוכחי הוא מתאר היטב את הקשר, את ההדדיות, שבין השניים:

Technological innovations, then, are nested in curricular, instructional, and organizational reforms.

כפועל יוצא של אותה טענה, הוא מדגיש שכאשר מורים מאמצים יישומים דיגיטליים למיניהם ומשלבים את השימוש בהם לתוך השיעורים שלהם הם גם מעצבים את דרכי ההוראה שלהם. לכן, צריך להיות ברור שחידושים טכנולוגיים ורפורמות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה קשורים היטב אלו באלו.

קובן גם כותב שהתנופה לשילוב טכנולוגיות חדישות, בעבר כמו היום, תמיד מופיעה עם טענות בנוגע לעתיד הלומדים והחברה, והצורך בשינוי. כך היה בתחילת המאה ה-20, כאשר היה צורך להכשיר דור של מהגרים (גם ממדינות אחרות, וגם מהחקלאות לתעשייה) למציאות חדשה, וכך גם היום כאשר מדובר בצורך בכוח אדם שמסוגל להתמודד עם התחרות ההולכת וגדלה ממדינות אחרות. הוא מתאר את הטענות של אלה שהיום מבקשים להחדיר טכנולוגיות דיגיטליות לתוך הכיתה:

Their words, like the rhetoric of so many other reformers—past and present—portray an economic, social, and political crisis for U.S. competition in world markets unless today’s youth leave school fully equipped with the skills of creating, innovating, problem-solving, collaborating, and critically thinking. And don’t forget: a repertoire of technological skills. The rhetoric must not only create a sense of crisis, it must portray existing institutions as woefully deficient.

ציינתי שכהיסטוריון מכובד קובן שואף לאיזון בביקורת שלו. במקום להזדהות עם צד זה או אחר במאבק על דמות החינוך הוא לרוב מעדיף לשקף את המציאות. הגישה הזאת מורגשת היטב בסיום המאמרון שלו. הוא כותב, במתינות שנראית לי הגונה למדי:

In viewing technological innovations as a sub-set of curricular, instructional, and organizational reforms, then, teachers, principals, and parents can identify patterns and figure out possible consequences for the adoption of the innovation.

מהמשפט הזה אפשר להתרשם שעבור קובן החינוך היום מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הרי הוא בסך הכל מצביע על הגורמים שהמורים, המנהלים וההורים צריכים לקחת בחשבון כדי להחליט אלו טכנולוגיות חדישות כדאי, ואלו לא כדאי, לשלב בבתי הספר. כתיבה כזאת איננה רומזת על קיומו של משבר. אבל קצת מוזר שכהיסטוריון של החינוך קובן מזהה את המורים, המנהלים וההורים כגורמים המשפיעים, ואיננו מציין את החברות הטכנולוגיות הגדולות שהן בעלות אג'נדה ברורה ומנסות להשפיע על הגופים האחרים. כהיסטוריון של החינוך אפשר להבין שקובן רואה דמיון רב בין מה שקורה בחינוך היום לבין מה שהיה בעבר, אבל דווקא בגלל זה מוזר שהחברות האלו אינן כלולות ברשימת הגורמים המשפיעים. ההחלטות אכן בידי המורים, המנהלים וההורים, אבל היום, כמו בעבר, החברות הטכנולוגיות הגדולות מפעילות עליהם לחץ כבד – כמו שבעבר התעשיינים ידעו להגדיר את הצרכים שלהם מהחינוך ולחצו על בתי הספר ליישר קו עם הצרכים האלה. הלחץ של היום בא לביטוי במספר מישורים – במכירת כמה שיותר מוצרים לבתי הספר, בהגדרת המטרות התעסוקתיות שלהן כמטרות הראויות של מערכות החינוך, ודרך "פילנתרופיה" שקובעת כיוונים חדשים לעיצוב בתי הספר ודרכי ההוראה בהם.

אולי הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון מחדד עבור קובן שפשוט אין חדש תחת השמש, ולכן הוא איננו רואה בלחץ של החברות הטכנולוגיות תופעה חדשה. אבל אותה ראייה היתה צריכה לחדד עבורו שהיכולת לקבוע את סדר היום הטכנולוגי של בתי הספר איננו בידיהם של המורים והמנהלים או ההורים בלבד. קבלת ההחלטות של אלה נעשית תחת לחץ כבד של גורמים אינטרסנטיים בעלי כוח השפעה אדיר. זה אמנם איננו סוג חדש של לחץ, אבל הוא לחץ שקשה מאד לעמוד מולו. המורים, המנהלים וההורים דואגים, בראש ובראשונה, לתלמידים, אבל התמונה הרחבה יותר מכילה גורמים שאינם מעמידים את התלמידים בראש סדר העדיפויות. חבל שקובן, שמיטיב להראות עד כמה אין חדש בחינוך איננו מדגיש גם את זה.

דמות לחיקוי או להערצה? לא בחינוך!

כבר מראש אני מודה – הפעם לא יהיה כאן חדש. לא ייכתב כאן משהו שלא הדגשתי מספר פעמים בעבר. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל באמירה שמזקקת דרך חשיבה בצורה כל כך מוצלחת שחבל לא לצטט אותה. וכך הפעם.

מצאתי שבארבע שנים האחרונות לא קישרתי כאן לבלוג של ד'ארסי נורמן (D'Arcy Norman), אם כי בין 2009 ו-2014 עשיתי זאת שמונה פעמים. בשנים האחרונות נורמן לא הרבה לפרסם בבלוג שלו, והדגשים בבלוג שלי היו שונים משלו. סיבות אלו יכולות להסביר את העדר הקישורים אליו כאן. עכשיו ראיתי לנכון להביא קטע ממאמרון קצר בבלוג של נורמן מלפני שבועיים.

נורמן מתייחס לכתבה ארוכה ב-The New Yorker על אנתוני לוונדובסקי (Anthony Levandowski) המוכר כאחד האנשים המובילים בתחום הפיתוח של מכוניות אוטונומיות. לוונדובסקי נחשב דוגמה ומופת של האתוס של עמק הסיליקון, או כדוגמה מאד בולטת של פגמיו – תלוי במי שואלים. רבים רואים בו התגלמות האתוס של move fast and break things, אפילו יותר ממארק צ'וקרברג. ב-2016 הוא עזב את גוגל לטובת Uber. בשתי החברות הוא עסק במכוניות אוטונומיות, ובגוגל חשדו שכאשר הוא עבר ל-Uber הוא לקח איתו מידע סודי. התנהל נגדו משפט בנושא, וב-2017 הוא פוטר מ-Uber מפני שהוא לא מסר מידע רלוונטי למשפט כפי שנדרש. לוונדובסקי הוא ללא ספק ממוקד מטרה, ונדמה שהוא מתמצת את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים". נורמן מביא דברי לוונדובסקי שמופיעים בסוף הכתבה ב-The New Yorker:

“The only thing that matters is the future,” he told me after the civil trial was settled. “I don’t even know why we study history. It’s entertaining, I guess—the dinosaurs and the Neanderthals and the Industrial Revolution, and stuff like that. But what already happened doesn’t really matter. You don’t need to know that history to build on what they made. In technology, all that matters is tomorrow.”

בעקבות הדברים אלה נורמן מהרהר שהם:

make[s] me wonder how much of this ethos is already pervasive in Silicon Valley Edtech

אינני טוען שלוונדובסקי אופייני למובילים בתחום התקשוב החינוכי היום. הוא ללא ספק מקרה קיצוני וחריג בגישתו ובהתנהגותו. ובכל זאת יש לא מעט דמיון בינו לבין מה שאנחנו פוגשים במשבשי החינוך (שמשבשים על מנת להציל אותו, כמובן): העדר התעניינות בהיסטוריה, אפילו עד כדי התכחשות לחשיבות שלה, והתמקדות כמעט בלעדית במה שעושים היום (או מחר). אפשר למצוא את הגישה הזאת אצל רבים בעמק הסיליקון שלכאורה מבקשים ליצור חינוך יש מאין. האתוס של לנוע מהר ולשבור דברים יכול להיות קטלני בכבישים. כמו-כן, אנחנו עדים לכך שהבטחון המופרז של קברניטי עמק הסיליקון מוביל לשיבושים מדאיגים מאד במרקם החברתי והפוליטי. לא קשה להבין שגישה כזאת בחינוך יכולה להיות הרסנית לפחות באותה מידה.

להיות ממוקד מטרה איננו בהכרח פסול, אבל לעתים קרובות מדי, כמו אצל לוונדובסקי, המטרות של עמק הסיליקון אינן מעמידות את האדם במרכז. נורמן מעמיד את הגישה של לוונדובסקי מול הגישה של רנדי בס (Randy Bass), חוקר ומרצה מוערך בתחום הפדגוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. במאמר שהתפרסם בחודש אוקטובר ב-Change בס מדגיש שהטכנולוגיה צריכה לעזור לאדם לבטא את האנושיות שבו:

Technology can best improve education by helping us distinguish ourselves from machines and to make that distinction itself fundamental to the “project” of education.

התרגלנו לשמוע על אי-אילו חידושים בשדה החינוך שזוכים לכותרת של "ה-Uber של החינוך" או "ה-Netflix של החינוך". המיזמים שזוכים לשמות האלה בדרך כלל מאופיינים ב-"חידושים" שמבקשים לשבש את הקיים, תוך העתקת פיתוחים טכנולוגיים מתחומים זרים לחינוך. הם כמובן גם מבטיחים לנו שהשיבוש יטיב עם התלמידים (תוך הבאת רווחים נאים ליזמים). אבל במקרים רבים מדי העצמת האנושי שבנו איננה ניצבת כמטרה מרכזית, אם בכלל. ספק אם להחשב "ה-Uber של החינוך" הוא באמת מחמאה, ובוודאי לא אם רואים במישהו כמו לוונדובסקי דמות לחיקוי.

הופ, ולמדנו!

כתב העת Wired חוגג 25 שנים, ולכבוד אבן הדרך המשמעותית הזאת חלק ממהדורת יום ההולדת מוקדש לכתבות קצרות של 25 אנשים שהעורכים מזהים כמרכזיים לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו מאז תחילת כתב העת. רבים מהכותבים מוכרים היטב, וביניהם סבסטיאן תרון (Sebastian Thrun) שהוביל את פרויקט המכונית האוטונומית בגוגל, ואחרי-כן הקים את Udacity שהיתה בין פלטפורמות קורסי ה-MOOC הראשונות (והיום מזוהה פשוט כחברה שעוסקת בלמידה מקוונת). בחיבור הקצר שלו תרון מתייחס, בין היתר, להתפתחויות אפשריות בתחום הלמידה:

With AI, we could turn people into instant experts. There’s a system for salespeople that can distill how to behave from the highest performers and then present that best behavior to the lower-performing salespeople, who become top agents in, like, a day. So you don’t have to spend 10,000 hours learning something. That can be a super exciting vision. Just imagine you could become a world-class doctor in one day.

החזון של רכישת ידע באופן מיידי איננו חדש. פגשנו אותו לפני כארבע וחצי שנים אצל ניקולס נגרופונטה שבהרצאת TED הכריז:

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

גם לפני כמעט שלוש שנים פגשנו את הרעיון הזה – הפעם לא בלבוש של כימיקלים שאנחנו בולעים, אלא של העברת ידע מומחה אל המתלמד באמצעות אלקטרודות:

Dr. Matthew Phillips and his team of investigators from HRL’s Information & System Sciences Laboratory used transcranial direct current stimulation (tDCS) in order to improve learning and skill retention. “We measured the brain activity patterns of six commercial and military pilots, and then transmitted these patterns into novice subjects as they learned to pilot an airplane in a realistic flight simulator,” he says.

כל זה מזכיר, וסביר להניח שזה די בכוונה, את ניאו ב-The Matrix אשר פתאום מגלה "I know Kung Fu!". השאיפה ללמידה על רגל אחת איננה חדשה. היא מופיעה, אפילו, במקורות שלנו, אם כי שם, להבדיל מהעידן הטכנולוגי שלנו, היא איננה זוכה לייחס אוהד במיוחד. התייחסתי לרעיונות האלה כאן לפני שנתיים וחצי, ואפשר היה לקוות שלא יהיה צורך לעשות זאת שוב. אבל דבריו של תרון מראים לנו שעדיין יש מי ששואף לחזון המפוקפק של "למידה כהרף עין".

כצפוי, ב-Twitter היו מספר תגובות לחזון הזה של תרון. רוג'ר שאנק העיר:

more nonsense on #AI from Wired; becoming a world class expert requires lots of personal experience; many doctors with many years of experience are still not any good

ואודרי ווטרס הגיבה בצורה דומה, אם כי במילים הרבה יותר חריפות.

תרון הוא ללא ספק מומחה בתחומי ה-AI והרובוטיקה, אבל בחינוך ההישגים שלו צנועים יותר בהרבה. כבר שלוש פעמים בעבר הבאתי כאן קטע מ-2011 ב-Wired עם התחזית של תרון לעתיד ההשכלה הגבוהה, וכיצד קורסי ה-MOOC יחסלו את התחום. הנה הפעם הרביעית:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

נכון לעכשיו, ועל אף בעיות רבות, לא נראה שההשכלה הגבוהה נמצאת בסכנת הכחדה, ואילו לפני שבועיים TechCrunch דיווח ש-Udacity פיטר כ-5% מעובדיו.

אבל מה שמפריע לי בהכרזה החדשה של תרון איננו היומרה שאין לה כיסוי, או אפילו העקשנות להמשיך להשמיע דברים כאלה. בעייתית יותר בעיני היא ההתייחסות המזלזלת לתהליך הלמידה. תרון איננו היחיד שרואה בהשגת הידע המטרה המרכזית, אולי הבלעדית של הלמידה. וכאשר זאת המטרה, הגיוני שרצוי לנקוט בדרכים המהירים והקלים ביותר. אצל תרון פשוט אין חשיבות לתהליך. אין זה אומר שאני חושב שעדיף לסבול כדי לרכוש ידע. ההפך, אני מבקש לעשות אותו כמה שיותר מהנה. אבל בעיני המטרה איננה עוד ועוד ידיעות. אצלי חשובה הדרך – לא רק מפני שאני רואה בה אמצעי למטרה, אלא מפני שהיא מטרה בפני עצמה. מדבריו של תרון, בדומה לנגרופונטה, וגם כמו ניאו, כמה שיותר פשוט ומהיר יותר טוב.

כמעט בלתי אפשרי לקרוא בדבריהם של משבשי החינוך התקשוביים מבלי להתקל באמירה המיוחסת לאלווין טופלר על הצורך להיות מסוגל ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב (באנגלית זה מתנגן הרבה יותר יפה – learn, unlearn, relearn). אין זה המקום לערוך בדיקה של גלגול המשפט הזה, אבל יש בכל זאת טעם לציין שבחיפוש ברשת אחר מקור המשפט מצאתי שמשייכים אותו לשלושה ספרים שונים של טופלר. בדקתי את הספרים האלה, והוא איננו מופיע באף אחד מהם. המשפט הקרוב ביותר לניסוח המקובל מופיע ב-"הלם העתיד" (Future Shock), ושם טופלר מייחס את המשפט (הדומה) למישהו בשם Herbert Gerjuoy. כך או כך, המשפט מבטא תפיסה שאמורה להיות מרכזית לעולם של שינוי תמידי.

אני יכול להבין כיצד רכישת מומחיות תוך יום אחד, אם באמצעות כימיקלים, אלקטרודות, או משהו אחר, יכולה להיות יעילה בעולם משתנה. אלה דרכים יעילות לזרז את ה-relearning הדרושה. אבל בגישה שמקדשת את היעילות חדוות הלמידה הולכת לאיבוד. מערכת חינוכית איננה צריכה לעסוק בשני קילו מתמטיקה וחצי קילו ספרות (וכך לאפשר לניאו הישראלי להכריז "יו! אני מבין את ביאליק!"). היא איננה צריכה לשאוף ללמידה שמסתיימת כאשר העובדות או הידע מוחדרים בהצלחה למוח, אלא ללמידה שתמיד בוחנת את הידע שנרכש, שמעמתת ידע ישן עם ידע חדש, ששואלת שאלות, שמעודדת סקרנות, שמעוררת פליאה ואת הרצון להבין. רבים מאלה שהגיבו לדבריו של תרון צחקו, בצדק, על היומרה שלו. כמוהם, אני גם חושב שיש בהם הגזמה פראית. אבל עוד יותר עצוב לי צרות האופקים שלו בנוגע למטרות הלמידה.

הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי

פעמים רבות בעבר קבלתי על כך שתחום התקשוב החינוכי סובל מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך. אני כמובן רואה בכך פגם, אך לא פעם אני חש שעבור המחדשים הטכנולוגיים של היום זה סיבה לגאווה. הרי אם לא יודעים את ההיסטוריה אפשר לטעון עבור כל חידוש זעיר שהוא יחולל מהפכה בחינוך – ומהפכות תמיד זוכות לכותרות רבות וגדולות יותר מאשר התפתחות הדרגתית. ולפעמים זה לא רק העדר הכרות עם ההיסטוריה, ואפילו לא גישה מכוונת, אלא במה שנראה כמו שכחה מודעת של טענות שהושמעו רק לפני זמן קצר.

אפשר היה לזהות את הבעיה הזאת בדיון ציבורי שאורגן על ידי EdSurge לפני כשבוע בניו יורק. הדיון עסק בשאלה:

What Can Machine Learning Really Predict in Education?

חברי הפנל התייחסו לשאלה זאת מזוויות שונות. אנדרו ג'ונס, המזוהה כ-data scientist בחברת Knewton, למשל:

admitted that despite the hype, machine learning is still relatively limited in how it’s been applied, at least in the eyes of some users. “Most of what’s in the market now comes across as fancy homework or fancy textbooks,” said Jones. “To move beyond those labels is a much bigger challenge, one that we on the data science team worry about constantly. It’s the holy grail.”

לכאורה יש כאן אמירה מאד צנועה, מהסוג שאני בוודאי עשוי לכבד. הרי ג'ונס מודה שנכון להיום אנחנו עדיין רחוקים מהחזון של גיוס המידע על לומדים וניתוחו על ידי אלגוריתמים כדי לקדם לומדים. אבל מה שמוזר כאן הוא שלפני ארבע שנים חוסה פריירה (Jose Ferreira), מי שאז היה מנכ"ל Knewton, הכריז:

We literally know everything about what you know and how you learn best, everything.

ההכרזה הזאת, ועוד כמה התרברבויות די מדהימות, מופיעה בסרטון שהופץ על ידי המשרד לטכנולוגיה חינוכית של הממשל האמריקאי. פרירה כבר איננו ב-Knewton, אבל יש עדיין טעם לשאול מה קרה במהלך ארבע השנים האחרונות שהביאו לכך שעכשיו ג'ונס מדבר בצורה כל כך יותר צנועה, ואיננו מזכיר שרק לפני מעט שנים החברה שבה הוא עובד פחות או יותר טענה שהיא כבר פתרה את הבעיה שכעת נראית מאד רחוקה מפתרון.

גם ג'ון בהרנס (Behrens), סגן הנשיא לענייני מחשוב מתקדם ומדעי הדאטה בפירסון (Pearson) מצניע את היכולות של האלגוריתמים של החברה שלו. כבר מספר שנים נערכות תחרויות בין תוכנות ש-"קוראות" עבודות ונותן להם ציונים. וכבר שנים הזוכים בתחרויות האלו טוענים שהתוכנות שלהם משיגות את אותה איכות של קוראים אנושיים. אבל דבריו של בהרנס מסגירים מציאות אחרת:

Pearson’s Behrens thinks automated essay grading is one area that machine learning is starting to make progress. “In that space, we are mapping the features of essays against different labels of those essays,” he said.

אם די מזמן היו הצלחות בתחום, למה בהרנס טוען שרק עכשיו מתחילים לראות התקדמות? התשובה די פשוטה, אם כי גם טיפה מורכבת: הבודקים האנושיים שלרוב מולם התוכנות נמדדו לא היו מורים שהיו אמורים לבדוק את התוכן של חיבורי סטודנטים, אלא עובדים מזדמנים שעברו הכשרה קצרה כדי לקבל משכורת זעומה עבור עבודה קצרת טווח. גם הם וגם התוכנות לא הבינו, ולא התיימרו להבין, את התוכן. לאור זה אפשר להסיק שבהרנס כנראה חושב שעכשיו מתקרבים לכך שמחשבים באמת יבינו את התוכן של חיבורים שסטודנטים כותבים. לא ידוע לי על שום עדויות שיכולות לאמת טענה כזאת. אבל אם שמים הצידה את הספקות (הגדולים) שלי, אפשר להתרשם שההתלהבות המהוססת של בהרנס, כמו זאת של ג'ונס, מתעלמת מהיוהרה שרק לפני מספר שנים אפיינה את התחום.

גם ג'נל גרנט, המוגדרת בכתבה כמהנדסת תוכנה ומורה לשעבר, מעמידה ציפיות די מצומצמות. היא אומרת של-machine learning (לפי ויקיפדיה, "למידת מכונה") דרך ארוכה עד שהיא תוכל להשפיע באופן משמעותי על עבודת המורה. גרנט מציבה רף די צנוע:

As a former classroom teacher herself, she said that one of the biggest areas where machine learning can be most useful is not at the student level, but by helping teachers cut down on time-consuming tasks, like organizing a classroom library by reading level.

גרנט מסבירה שדרוש למורה זמן רב כדי לארגן את הספרים בכיתה לפי רמת הקושי של הקריאה, והיה רצוי לאפשר לאלגוריתמים לעשות זאת. יתכן שהיא צודקת, אם כי נדמה לי שברוב בתי הספר הספרים שמגיעים לכיתה זו או אחרת כבר ממוינים לפי רמת הקושי. אני מניח שיזמים בתחום התקשוב החינוכי אינם מעוניינים במטלה כזאת והיו רואים בה זלזול ביכולות של הכלים שלהם. גרנט עצמה פחות או יותר מציינת זאת כאשר היא אומרת:

These [applications for machine learning] might seem small to a big company, but to an educator, it’s huge.

כמעט כתבתי שדבריה של גרנט מראים באופן הברור ביותר שהתקשוב החינוכי לא מילאה את הציפיות המוגזמות שיזמיה החדשים הבטיחו. למה "כמעט"? מפני שאל אסה (Al Essa), סגן הנשיא של ניתוח המידע ומחקר ופיתוח של ענף החינוך של McGraw-Hill, שם את דבריה של גרנט בכיס הקטן. באותה כתבה הוא מכריז:

Pretty much all edtech sucks. And machine learning is not going to improve edtech.

אני מודה, אני מקנא באסה. אני מניח שהוא מקבל משכורת מאד מכובדת, ובכל זאת הוא מוכן להודות שנכון לעכשיו התחום שעליו הוא מופקד די צולע (בלשון המעטה). אם McGraw Hill זקוק למישהו שיגיד את הדברים האלה אני מוכן לעשות זאת, ואני מוכן להסתפק בחצי מהמשכורת שלו.

אז איפה כל זה מעמיד אותנו? אולי אפשר היה לצפות שהעובדה שאנשי התקשוב החינוכי ש-EdSurge ריכז כדי לדון על המצב של machine learning סוף סוף מודים שהם עדיין רחוקים מאד מהיום שבו הכלים שלהם יישאו את הפרי המקווה תשמח אותי. הרי קצת צניעות בתחום תמיד עדיף על ההתרברבות שאליה התרגלנו. אבל למרבה הצער, על אף הנמכת הציפיות שאנחנו פוגשים במהלך הכתבה, איננו רואים שהאנשים האלה מקבלים על עצמם אחריות על ההבטחות, היומרות, או ההגזמות שקיבלנו מהם במהלך השנים האחרונות. עכשיו הם אומרים לנו שהדרך עוד ארוכה, והם כנראה מצפים שלא נזכור שרק לפני זמן קצר הם הכריזו שאו-טו-טו החזון יוגשם. לפני גל ההבטחות הבא חשוב שנגיד להם שאנחנו כן זוכרים.

לא, זה איננו הסוף (אפילו אם כך אפשר להתרשם)

הקיץ התחיל, וכל הסיכויים הם שבמשך חודש או יותר לא אצליח להעלות משהו חדש לבלוג. יהיה כאן שקט. סביר להניח שהשקט יורגש פחות או יותר כמו שהרעש היחסי שנוצר כאן מורגש, כך שספק אם יש סיבה להודיע על השינוי. אבל יותר מאשר הכותרת של המאמרון הזה מתייחסת לפגרת השקט, היא נותנת ביטוי לאוסף של מאמרונים שהתפרסמו בשבועות האחרונים בבלוגוספירה החינוכית. המאמרונים האלה, רובם של פעילים ותיקים ומוערכים בתחום התקשוב החינוכי, מביעים אכזבה מרה מאד ממצבו של התחום היום.

לפני כמעט חודש ליסה ליין הכריזה:

The ed tech dream is dead

ליין מציינת שבמהלך עשרים השנים שבהן היא מלמדת בצורה מקוונת היא נעזרה בכלים רבים ומגוונים, עם הדגש על כלים ברשת שמאפשרים שיתוף פעולה פתוח בין לומדים. אבל לאחרונה הדאגה לשמירה על הפרטיות של הסטודנטים שלה גוברת. היא אמנם נזהרה לא להכנע במגבלות של ה-LMS, אבל מצד שני היא לא היתה ערנית מספיק לבעיות הגדולות שהגיעו מהכלים שהבטיחו חופש:

So whatever else Facebook and Google have done (and none of it struck me as exceptional or unusual), they have underlined my concerns about students working openly, and undermined public confidence in living portions of our lives on the web. We were so concerned about not being sold by Learning Management Systems that we were sold by the very providers who gave us freedom.

היא חשה שהיא כבר איננה יכולה להצדיק את השימוש בכלים שפעם היא אהבה. מה שנשאר לה לעשות הוא לנסות ליצור סביבה שמעודדת למידה תוך יצירת מטלות משמעותיות במסגרת של ה-LMS שהמוסד שלה כופה עליה.

בערך באותו הזמן ג'ון ורנר, במדור שלו ב-Inside Higher Ed, כתב על:

Ed-Tech That Makes Me Want to Scream

ורנר קובל על כך שההצמדות לסטנדרטים והדרישות כלפי המורים "ללמד" לפי תבניות מוצקות יוצרות מצב שבו בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לפתח את האוטונומיה הדרושה ללמידה אמיתית:

One of the great projects of childhood is to become an autonomous person. School can and should be one of the places where we’re simultaneously most encouraged and most protected when it comes to developing this autonomy, working on our skills of self-regulation as we figure out who we are and what we believe. It is hours together with other small humans, interacting in a cooperative space under adult supervision, where ideally we are encouraged to identify and explore our curiosities.
Sometimes that means we need to just be left alone.

אבל בבתי הספר של היום לתלמידים פחות ופחות הזדמנויות להיות עם עצמם. ורנר מזכיר לנו שהיום יש כלים תקשוביים שעוקבים אחרי ההקלדות של התלמידים, ואחרי ההתנהגות שלהם לא רק בכיתה אלא גם במסדרונות בית הספר ובנסיעה באוטובוס, ויש גם מצלמות שבודקות, באמצעות אלגוריתמים, את הבעות הפנים של התלמידים כדי להבחין במידת הריכוז שלהם. כתבתי כאן בעבר על מספר כלים כאלה. ורנר מתאר כלי חדש, FaceMetrics, שכצפוי נעזר ב-"בינה מלאכותית" כדי "לשפר" את הלמידה. ורנר כותב:

Utilizing video working in concert with AI, FaceMetrics monitors the child’s behavior as they read, tracking eye movement to see how carefully or closely they might be reading, possibly saying, “You missed some paragraphs,” if it suspects skimming.

כלים "חינוכיים" כאלה שהיום נעשים יותר ויותר נפוצים בבתי הספר פועלים מתוך גישה שקובעת שחשוב לנצל כל רגע של נוכחות התלמיד בבית הספר כדי שהוא יקלוט כמה שיותר "ידע".

מספר ימים אחרי שוורנר פרסם את המאמרון שלו ויל ריצ'רדסון הצטרף לאווירה הקודרת. הוא כתב:

There’s a growing sense that we’ve reached a breaking point with technologies in the classroom.

בין היתר ריצ'רדסון מתייחס למאמרון של ורנר (וגם, כמו ורנר, לכתבה ארוכה של בנימין הרולד ב-Education Week שסוקרת אוסף די מדכא של טכנולוגיות מעקב שמתיימרות להיות טכנולוגיות למידה). הוא מדגיש שבמשך שנים רבות הוא נשאר נאמן לרעיון שבני אדם וטכנולוגיות יכולים ללכת יד ביד כדי לקדם את הלמידה. אבל משהו בתקשוב החינוכי השתנה, והדגש שלו איננו מה שהיה פעם. היום:

More often than not, ed tech is something done to the student rather than done in service of the student.

כל אלה בוודאי מספיקים להכניס את הקורא (טוב, אולי "הקורא האובססיבי") למצב רוח, אבל הם עדיין לא הכל. לפני שבוע מייק קראולי (Crowley) דיווח מכנס ה-ISTE, אחד הכנסים, והתערוכות, החשובים בתחום טכנולוגיות וחינוך. קראולי תיאר את אווירת הציפיה וההתרגשות בכנס לקראת הכרזה של חברת גוגל בדבר מרכיב חשוב חדש ב-Google Classroom. עם ההכרזה הוא באמת נדהם, אבל לא מפני שמדובר בכלי שמחולל שינוי חינוכי:

When the launch was announced, I was aghast. The big news was “locked mode” in Google Forms and, bizarrely, this news created quite an excited stir. The locked function permits teachers to eliminate distractions while students are taking an online quiz or test by preventing them from opening other windows and tabs. It also prevents students from performing an internet search. So much for empowerment. What, one must ask, is the tough problem being solved here that inspires innovation? Prohibiting students from cheating on traditional assessments using expensive tech tools to perform very basic 20th century tasks is the new transformation.

כמו רבים אחרים שמלווים את התקשוב בחינוך שנים רבות גם אני השתמשתי בכלים של גוגל, ומצאתי בהם ערך חינוכי משמעותי, אם כי כבר מספר שנים לא הרגשתי שהכלים החדשים שלה, או התוספות החדשים לכלים הישנים, באמת מקדמים את הלמידה. אבל קשה לי להבין כיצד האפשרות של נעילת החלונות של תלמידים בשעת מבחן יכולה לגרום להתלהבות. אינני בקיא ברזי הפיתוח כדי לקבוע אם יש כאן הישג טכנולוגי, אבל ברור לי שאין כאן הישג לימודי או חינוכי. קראולי רואה בסיפור הזה מטפורה למצב התקשוב החינוכי היום: השאיפות החינוכיות הגדולות של העבר מסתכמות היום בלהפוך את המוכר המסורתי ליותר יעיל. הוא איננו טוען שעלינו לנטוש את הדיגיטאליות בחינוך. הוא עדיין בדעה שאפשר, וצריך, לנצל כלים דיגיטאליים לקדם את הלמידה. אבל הוא איננו אופטימי:

Make no mistake about it. EdTech as we currently know it is dead, it’s over. We should retire the phrase right now. If education is to be the target of an industry that has grown increasingly obsessed with standardization, control, automation, and delivery efficiencies, then we must opt out.

ליין, ורנר, ריצ'רדסון, קראולי, ולא מעט אחרים שלא כתבו בשבועות האחרונים לא היו צריכים לשכנע אותי. כבר זמן רב מדי אני קובל כאן על הכיוון המוטעה, הלא חינוכי בעיני, שאליו התקשוב החינוכי פנה. דפי עבודה דיגיטאליים ומבחנים מקוונים הם עדיין דפי עבודה ומבחנים. מעקב אלגוריתמי אחר מידת הריכוז של תלמיד הוא אולי הישג טכנולוגי, אבל הוא איננו חינוך. יתכן מאד שקשה להרוויח מכלים נחמדים שמעצימים את הלמידה העצמית של התלמיד, ולכן מי שרוצה להרוויח צריך להמציא כלי חדש, ויקר, שיכול להבטיח שתלמידים יישארו ממוקדי משימה על מנת שהציונים שלהם ישתפרו. יתכן, אבל למה אנשי חינוך ירצו לקנות כלים כאלה?

ואם התקשוב החינוכי אכן מת, מה יעשה מי שבכל זאת חושב שהתקשוב צריך לשרת את הלמידה? אני מקווה שעל אף העובדה שאני שותף לדעות הדי מדכאות שהבאתי כאן, עדיין לא הרמנו דגל לבן. לחודש הקרוב יהיה כאן שקט, אבל אולי אי שם בעתיד הלא רחוק (אחרי הקיץ?) נגלה שעדיין יש תקווה.

אני חייב להודות שאינני יודע כיצד להשיב לזה

במאמרון הקודם שהתפרסם כאן הבאתי ציטוטים שתיארו את ההתייחסות של עולם העסקים כלפי מערכת החינוך. בקיצור, רבים ממובילי עולם העסקים רואים במערכת החינוך פס ייצור של העובדים העתידיים של העסקים שלהם. הציטוטים שהבאתי הם מימינו, אבל אין קושי למצוא ציטוטים דומים מלפני חמישים ומאה שנים. ציינתי גם שללא ספק אחד התפקידים שהחברה בכללותה מטילה על החינוך הוא ההכשרה לעולם העבודה – לא בהכרח כדי לשרת את המעסיקים, אלא באופן כללי כדי שהאדם הבוגר יוכל להתפרנס. למערכת החינוך מספר תפקידים, והבעיה עם הציטוטים שהבאתי איננה שהם נאמרו בכלל – הם הרי בסך הכל די צפויים – אלא שהגישה שהם מבטאים היא הרווחת היום, הגישה שנותנת את הטון למערכת החינוך באופן כללי.

זמן קצר אחרי פרסום אותו מאמרון קראתי מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן. מידי פעם קובן מביא כתבות של אנשי חינוך אחרים, וכך היה הפעם. הוא פרסם כתבה של ליי מקגויגן (Leigh McGuigan), המנהל של Vertus High School במדינת ניו יורק, בית ספר שמקדם, כנראה בהצלחה רבה, בני נוער שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות.

במאמרון הקודם לא הזכרתי "למידה מותאמת אישית", אבל בציטוטים שהבאתי אפשר היה למצוא הזדהות עם פירוש אחד של המונח – התאמת התלמיד למערכת באמצעות כלים שיאפשרו להקנות לו את מה שהמערכת מבקשת להקנות ביעילות המירבית. כידוע, לפי דעתי הפירוש הרצוי של המונח שונה מאד. לטעמי, כדי להיקרא "אישי", המצב הרצוי הוא התאמת המערכת לצרכי התלמיד ולמה שמעניין אותו. מקגויגן ניצב, בצורה די ברורה, לצד הפירוש הראשון, שהוא, כידוע, הרווח ביותר בקרב המובילים בתחום התקשוב החינוכי היום.

מקגויגן מסביר שחלק נכבד מהלימודים בבית הספר שלו מתנהלים כלמידה מותאמת אישית – במובן ההקנייתי של המונח. במשך שעות ארוכות התלמידים יושבים מול מחשבים כאשר האלגוריתמים של תוכנות ה-"הוראה" קובעות את קצב ההקנייה. מקגויגן מצדיק את הסידור הזה עם הסבר שבעיני די בעייתי, אבל במידה לא קטנה גם הגיוני. הוא מסביר שבחייהם כבוגרים הרוב המכריע של התלמידים שלו יעבדו במשרות שדורשות מהן למלא הוראות, ויהיו להם אפשרויות מצומצמות ביותר לבטא יצירתיות או לעסוק במה שמעניין אותם. בעיניו, לפחות עבור התלמידים בבית הספר שלו, ה-"התאמה האישית" האחרת, זאת שמאפשרת לתלמידים לקבוע מה מעניין אותם, איננה מכינה אותם למציאות שהם יפגשו אחרי בית הספר. הוא כותב:

An undue focus on “engagement” personalization risks students not building the broad body of secure, automatic knowledge and skills they’ll need to succeed in college, and that they may not develop the self-control and grit to independently weather challenges, setbacks, and annoyances. Our students need a great deal of practice in that stuff which we might call “the basics.” We’ve found that we can’t let them just rely on their strengths or follow their preferences if we’re going to help them master those.

החינוך שמקגויגן מתאר שונה מאד מזה שאני רוצה לקדם. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שהוא מעוגן במציאות – עגומה ככל שתהיה. (ואני מודה שהדגש הפופולארי היום על פיתוח חשיבה יזמית מתעלם מהעובדה הפשוטה שאחוז נכבד ביותר של יזמי העתיד יגלו שהיזמויות שלהם ייכשלו ושאם הם ירצו להתפרנס הם יצטרכו למצוא עבודות דומות יותר לאלה שלקראתם מקגויגן מכשיר.)

מקגויגן מסיים את המאמרון שלו עם קביעה שכצפוי די צורמת לי:

Personalization done right can help cultivate self-control and self-motivation, the characteristics that students will need in the real world. But personalization done wrong risks graduating students who are ill-equipped to succeed in the real world, lack important knowledge and skills—and of doing all this because it’s trying to answer the wrong question. I hope we’re not experimenting on our students to satisfy our theologies, as they won’t get many second chances.

אני בטוח שמקגויגן פועל מתוך דאגה אמיתית לתלמידים שלו. הוא רוצה שהם יוכלו להתפרנס ולדאוג למשפחות שהם יקימו. קשה להתווכח עם הדאגה הזאת. זאת ועוד: הוא בהחלט יכול לטעון שהחינוך שאליו אני שואף מבוסס על שקר מפני שהוא איננו מכין תלמידים לעולם שהם עתידים לפגוש אחרי לימודיהם.

לא בכדי הבלוג הזה משתדל להתמקד בסוגיות הקשורות לתקשוב בחינוך. מן הסתם הוא גם גולש לסוגיות חברתיות רחבות יותר (ואינני מסתיר את העובדה שיש לי דעות "חברתיות" מאד מוצקות). על אף הדעות האלו אני מעדיף להצמד לנושאים שבהם אני יותר בקי ומשתדל לא לגלוש מעבר להם. לטוב או לרע, את המלאכה הזאת אני משאיר למוצלחים יותר ממני. ונדמה לי שהווידוי הזה מוביל לשאלה: כיצד זה קשור לבעיה שלי עם דבריו של מקגויגן?

ברור לי שכל עוד החברה תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום, יש מידה גדולה מאד של צדק בגישה של מקגויגן. הרי אנשים צריכים לאכול, וכדי לאכול הם צריכים להרוויח כסף. הטענה של מקגויגן היא שצורת ההוראה שבה הוא נוקט תאפשר לתלמידים שלו לעשות זאת כשיתבגרו. לעומת זאת, ממש לא ברור שצורת ההוראה (וכאן אפשר לכתוב "החינוך") שבה אני דוגל מיטיבה עם אותם תלמידים שעשויים למצוא את עצמם בתחתית הסולם החברתי. (למען האמת, גם כך וגם כך הם יהיו בתחתית.) להגנתי אני יכול לטעון שאני גם קורא לשינוי חברתי מקיף שישנה את המצב שבו מישהו צריך להשאר אי-שם בתחתית. אבל אינני יכול להגיד ביושר שהעתיד שאני מאחל לו באמת מתקרב. ולכן בצער עלי להודות שקשה לי להתווכח עם הטענה של מקגויגן.

חשוב (וגם מפחיד) לראות את זה שחור על גבי לבן

לפני כשבועיים ממשל ארה"ב פרסם תכנית לייעול מוסדות הממשל. בין היתר התכנית ממליצה על איחוד משרדי החינוך והתעסוקה. על אף העובדה שרבים מהמהלכים של שרת החינוך של הנשיא טראמפ מיועדים לצמצם, אולי אפילו לבטל, את משרד החינוך, ההצעה של איחוד המשרדים איננה בהכרח ביטוי לכך. נכון, ממשל טראמפ בז לחינוך ומנסה להפריט את המערכת (מהלך שיעניק הזדמנויות נהדרות לבתי ספר צ'רטר להרוויח) אבל יתכן מאד שמהלך איחוד המשרדים בסך הכל נעשה מתוך הכוונה הפשוטה (אם כי גם השגויה) לייעל. כך או כך, המאמרון הקצר הזה איננו בוחן את הצעת האיחוד, אלא מביא מספר אמירות שהגעתי אליהן בעקבות הפרסומים בעניין. דרך מאמרון בבלוג של פיטר גרין נחשפתי לשני ציטוטים שמתארים באופן המזוכך ביותר את היחס של אנשי עסקים למערכת החינוכית.

גרין מצטט את אלן גולסטון (Golston), בכיר בקרן של ביל ומלינדה גייטס, מתוך כתבה קצרה של גולסטון מ-2013 בנושא הסטנדרטים של ה-Common Core. בכתבה גולסטון ביקש להסביר למה עולם העסקים זקוק לכך שכל המדינות בארה"ב יאמצו את הסטנדרטים האלה. הוא הכריז:

Businesses are the primary consumers of the output of our schools, so it’s a natural alliance.

במילים אחרות, יש קשר הדוק בין בתי הספר לבין עולם העסקים, כאשר העסקים צורכים את התפוקה של בתי הספר. ומהי התפוקה הזאת? מדובר, כמובן, בבוגרי בתי הספר שבעקבות לימודיהם נעשים מתאימים לצרכים של אותם עסקים.

אף אחד איננו מפקפק בכך שאחד היעדים של מערכת חינוכית הוא ההכנה לתעסוקה עתידית. אבל בדבריו של גולסטון אין בכלל התייחסות למטרות חשובות (וחשובות יותר) של המערכת החינוכית – הרחבת האופקים של האדם ופיתוח תכונות שמאפשרות לאדם להיות אזרח תורם בחברה.

גרין גם מצטט את רקס טילרסון (Tillerson), עד לאחרונה שר החוץ של ארה"ב, ולפני-כן מנכ"ל Exxon. גם טילרסון, בכתבה ב-Fortune ב-2015, התייחס לסטנדרטים של ה-Common Core, ואפשר להגיד שאם בדבריו של גולסטון יש עמימות מסויימת, אצלו היחס בין בית הספר לעולם העסקים ברור ביותר. הוא אמר:

I’m not sure public schools understand that we’re their customer—that we, the business community, are your customer. What they don’t understand is they are producing a product at the end of that high school graduation. Now is that product in a form that we, the customer, can use it? Or is it defective, and we’re not interested? American schools have got to step up the performance level—or they’re basically turning out defective products that have no future. Unfortunately, the defective products are human beings. So it’s really serious. It’s tragic. But that’s where we find ourselves today.

בוגרי תיכון רבים אכן חשים שהם ה-"תוצרת" של בית הספר, אבל במידה רבה התחושה הזאת מטפורית. המילה "תוצרת" נותנת ביטוי לתחושה שבמקום להתייחס אליהם כבני אדם בעלי אישיויות ייחודיות, מכבש ה-"לימודים" שמופעל עליהם שואף להפיק תוצר המותאם למפרט שנקבע על ידי המעסיק העתידי. המערך המתמשך של מבחנים סטנדרטיים שהפך לחלק מרכזי של ה-"לימודים" רק מחזק את התחושה הזאת. אבל מדבריו של טילרסון אנחנו מבינים שלא מדובר במטפורה: הסטודנטים הם באמת "תוצרת" שנבדקת על ידי הצרכן כדי לקבוע אם הם עומדים בדרישותיו. אין כאן בכלל התייחסות לחינוך במשמעות הרחבה של המילה. מטרת בית הספר היא פשוט לספק סחורה (ואם הסחורה פגומה, מחזירים אותה ליצרן).

גרין מדגיש שהדברים לא תמיד היו כך. היתה תקופה שבה בית הספר נועד לשרת את החברה במלואה. תוך כדי כך שהוא עזר לסטודנט למצוא את מקומו בעולם הוא גם שירת חלקים מגוונים של החברה, ולא רק את המעסיק העתידי. אבל המציאות של היום שונה מאד:

Or, to put it more simply, the classic view of the US public education system was a system meant to serve the needs of students. What we're pushing now is a system where students are meant to understand that their place in the world is to serve the needs of others.

איחוד משרדי החינוך והתעסוקה בארה"ב איננו מחסל את השאיפה לחינוך במשמעות הרחבה של המילה. התהליך הזה התחיל מזמן. אבל בכל זאת מדובר באסון לחברה, אפילו אם קברניטי התעשייה והעסקים רואים בו את התגשמות חזונם.