קטגוריה: הרהורים

סיגל הוא אסטרו-פיסיקאי בעל בלוג מדעי פופולרי. אבל הכתבה הספציפית הזאת עוסקת בבעיות של החינוך הציבורי בארה”ב. לדעתו של סיגל מערכת החינוך הציבורית שפעם היתה מפוארת נמצאת בסכנת הכחדה. הוא מונה מספר סיבות לכך, וביניהן הוא מסביר:

הוא טוען שהדגש על ההכנה למבחנים יוצר מצב שבו המורה נדרש לעבוד לפי תסריטים קבועים במקום לעבוד לפי הבנתו כמורה מול תלמידים שהוא מכיר. כדי להמחיש את המצב הזה הוא מציג שקף מתוך פעילות שמכיל תסריט של פעילות לימודית בכיתה. מתוך השקף:

סיגל שואל את קוראיו כיצד הם היו מרגישים אם בעבודות שלהם היו מנחים אותם בפרטי פרטים כמו בדף הזה. הוא מסביר שמלאכת ההוראה איננה יכולה לפעול לפי תסריט כזה, וטוען שבהוראה:

כל זה עדיין מהווה מבוא לנושא שעליו בחרתי לכתוב כאן. הנושא עצמו הוא המקור שממנו סיגל גזר את ההנחיות האלו. אמנם היום אנחנו פוגשים תכניות לשיעורים עם פירוט מאד מוקפד כמו במקרה שסיגל מביא, אבל מה שבעיני מעניין כאן הוא שבמקרה הספציפי הזה לא מדובר בתכנית חדשה, אלא בפרויקט מלפני לפחות עשור, ואפילו לפני-כן. השקף נמצא בתוך מצגת הנחיות עבור WebQuest. מצאתי את השקף בתבנית לבניית פעילויות WebQuest שעלתה לרשת לפני עשור:

אותו הטקסט מופיע במספר אתרים שעוסקים בפעילויות WebQuest. מצאתי את השקף גם ב-WebQuest המוקדש לחקר החלל, ובעיצוב שונה גם ב-WebQuest שמבקש מתלמידים לחקור את המדבר – פרויקט שנראה לי כישן יותר מרק עשר שנים. ואני חייב להודות שהעובדה שהשקף איננו מהיום אלא מתקופה די רחוקה מעוררת אצלי לא מעט מבוכה. זה שהיום עדיין אפשר למצוא שרידים של פעילויות WebQuest ברשת איננו מפתיע. אמנם מדובר בסוג פעילות שלפחות בשמה הרשמי כבר לא פוגשים הרבה, אבל היא בכל זאת פעילות המושתתת על עקרונות פדגוגיים חזקים. העובדה ששני העדכונים האחרונים באתר הרשמי של WebQuest.org הם מלפני שנתיים וחצי ותשע שנים מעידה שהתקשוב בחינוך פנה לכיוונים אחרים ונטש סוג של פעילות לימודית מאד מבטיחה. פעמים רבות התלוננתי על הפנייה, או ליתר הדיוק הסטייה, הזאת של התקשוב, אבל זה איננו מה שמפריע לי כאן.

סיגל מסיים את הכתבה שלו אם הצהרה שאיתה אני כמובן מזדהה:

אבל חשוב לזכור שהדוגמה שהוא מביא בכתבה די ישנה. העובדה שסיגל יכול למצוא דוגמה של פעילות כל כך מובנית ומונחית מתקופה שבה לכאורה עדיין נתנו חופש פעולה רחבה יותר למורים די מביכה. יש כאן פעילות שהיא לכאורה “פתוחה” אבל הפירוט המדוקדק של ההנחיות מראה שלא סומכים על המורה ובמקום זה צריכים לתאר לו כל צעד של ה-“הוראה” שלו. אני הרי נוהג לטעון שהשינוי החינוכי שאני מזהה היום נובע מההשפעה ההולכת וגדלה של הדגש על מבחנים סטנדרטיים ושל איסוף מידע מאסיבי עבור כל לומד. אבל מתברר שגם בתקופה “פתוחה” יותר היו רבים שלא היו מוכנים לסמוך על שיקול הדעת של המורה. אין ספק שהרבה השתנה, ובמקרים רבים לא לטובה. אבל יש גם דברים שהיו צריכים להשתנות ובכל זאת נשארו כמו שהיו. חבל.

אבל משהו, כמובן, השתנה. כמו רבים אחרים שזוכרים את הימים הראשונים של הווב, היום הוא מאוכזב. ולא מדובר באכזבה מהתקשוב בחינוך בלבד. ריצ’רדסון מצטרף לאלה שטוענים שהאינטרנט “שבור”, והאכזבה שלו מתייחסת לאינטרנט בכללותו. הוא מוצא את עצמו נקרע בין נאמנות להבטחה המקורית של הרשת לבין התחושה שאולי כבר מאוחר לתקן משהו:

אני שותף לתחושות האלו, ואני חייב להודות שאין לי פתרונות למצב. מפני שאין לי פתרונות קשה לי לבוא בביקורת כלפי אחרים שגם להם אין. אבל תוך כדי ההסכמה שלי עם רוצ’רדסון אני בכל זאת חש שהוא חוזר להתייחסות הנדושה שהפריעה לי בעבר. הוא כותב שהיום הוא משתמש ב-Firefox, וב-Duck Duck Go במקום בגוגל, ושהוא גם מצמצם את השימוש שלו ב-Facebook, ב-Twitter, וב-Instagram. הוא מדגיש שזה איננו הרבה, אבל לפחות מדובר בנסיון להשתחרר מאחיזתן של החברות השולטות ברשת, ובעיניו יש בכך צעד חיובי.

חשוב להבין שברובד הפרטי אלה אכן דרכים למצמצם את השפעת ענקי הרשת על החיים שלנו. ובכל זאת צריך להיות ברור שפעולות מהסוג הזה אינן משפיעות על התמונה הגדולה של מצב הרשת. ומעבר לנסיונות האלה, נדמה שריצ’רדסון איננו מחבר בין התהליכים הכלל אינטרנטיים שעליהם הוא מנסה להשתחרר לבין המציאות הנוכחית של התקשוב בחינוך. מתקבל הרושם שריצ’רדסון עדיין רואה את התקשוב החינוכי דרך העיניים של חלוץ ה-Web 2.0 בחינוך, וזאת על אף העובדה שכבר מזמן התקשוב איננו בא לביטוי בחינוך דרך הכלים האלה, אלא דרך “ההתאמה האישית” והמעקב הנרחב אחרי כל מה שהתלמיד עושה. אני בוודאי לא אתווכח עם הקביעה שלו שמפני שהרשת תהיה חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים של התלמידים של היום עליהם להכיר את היכולות וגם את המגבלות שלה, ושאי אפשר להתעלם ממנה או להגביל את השימוש בה.

ובכל זאת, מדבריו של ריצ’רדסון מתקבל הרושם שהוא משמיע שתי ביקורות נפרדות – אחת כלפי האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ואחת כלפי הביטויים הנוכחיים של התקשוב בחינוך. הבעיה היא ששני אלה דווקא מאד מחוברים. “ההתאמה האישית” הרווחת היום בחינוך והמעקב ההדוק אחרי ה-“למידה” של כל תלמיד אינם שונים מאיסוף המידע האישי המאסיבי של חברות הענק ששולטים היום ברשת. במידה רבה אלה אינם אלא אחים קטנים לאלגוריתמים שמופעלים כדי לזהות בדיוק את מה שאנחנו “רוצים” (ולגרום לנו לקנות עוד ועוד) מחוץ לחינוך.

ריצ’רדסון מסיים את המאמרון שלו עם רשימה של כתבות מהשבועות האחרונים שמביעות אכזבה דומה לשלו. שמות שתיים מהכתבות האלו מסגירים את הדכדוך השורר בהן: ראיון עם טים ברנרס-לי – “What’s Wrong With the Web Today” וכתבה של פרהד מנג’ו -“The Internet is Dying“. מנג’ו מסיים את הכתבה שלו עם המשפטים:

אני בטוח שריצ’רדסון מסכים עם הקביעה הזאת, וגם שהוא מודע לכך שבמידה רבה זה המצב גם בתקשוב החינוכי. למרבה הצער, נכון להיום הסיכוי לחולל שינוי לטובה איננו גדול. אבל כל עוד לא נכיר בקשר ובדמיון בין המצב הכללי לבין המצב בחינוך הסיכוי לחולל שינוי בתקשוב בחינוך שואף לאפס. ונדמה לי שריצ’רדסון איננו מכיר בזה מספיק.

מהכותרת עצמה לא הצלחתי להבחין אם כותב הכתבה, בלייק זאלקברג (Blake Zalcberg) – מנהלו של חברה פרטית לייצור רהיטים ושיווקם, ראה בתהליך הזה דבר חיובי או שלילי, אם כי ניחשתי שהוא יברך עליו. מבחינתי האישית, התהליך עורר חשש.

החשש הזה לא התבדה, וזה על אף העובדה שבעיני זאלקברג מקום העבודה המודרני שונה מאד ממקומות העבודה המוכרים לנו מתחילת המאה ה-20 ואפילו מאלה של אמצע המאה. לפי זאלקברג אין סיבה לפחד ממקומות העבודה המודרניים האלה, ובעצם יש להתייחס אליהם בעין חיובית. כבר לא מדובר בבתי החרושת המלוכלכים בעלי תנאיי העבודה המחפירים של סוף המאה ה-19 אלא במקומות נאורים. מקומות העבודה האלה, שלפיהם זאלקברג רוצה לעצב את בית הספר, מתאפיינים בשלושה מרכיבים חיוביים וחיוניים שיכולים להשפיע לטובה על הלמידה: הם מלאים בעמדות טעינה למכשירים האלקטרוניים הרבים שעומדים לרשות העובדים/התלמידים, יש בהם מגוון שולחנות וכסאות שמאפשרים סגנונות עבודה/למידה שונים, והם מורכבים ממרחבים גמישים כך שאפשר לשנות ולעצב אותם בהתאם לפעילויות העבודה/הלמידה שצריכות להתרחש בהם. לפי זאלקברג, הודות לשלושה המאפיינים האלה מקומות העבודה של ימינו, ובעקבותיהם גם בתי הספר, מסוגלים לעודד עבודה משותפת, והוא רואה בעבודה המשותפת הזאת מרכיב חשוב ורצוי – הן בעבודה והן בלמידה.

הכתבה של זאלקברג די קצרה. אין בה העמקה של הדמיון, או של חוסר הדמיון, בין מקומות עבודה לבין בתי הספר. מתקבל הרושם שהוא איש עסקים בעל רצון טוב שמבקש לתרום לחינוך מהנסיון שלו בעסקים. אין ספק שזה רצון לגיטימי, ואפילו מבורך. אבל ברור גם שמעבר לאכפתיות אין לו הרבה מה להגיד. (לפני הפרסום ב-eSchool News הכתבה שלו התפרסמה בבלוגים של Huffington Post, ונדמה לי שהפרסום שם מעיד על הרצון שלו להשפיע לטובה.) חשוב להדגיש שזאלקברג איננו רוצה שבית הספר של היום יידמה לבית החרושת של תחילת המאה ה-20 (או אפילו לזה של אמצע המאה) אלא למקומות העבודה של היום.

ללא ספק מקומות העבודה של היום שונים מאד מאלה של לפני מאה שנים או של לפני דור. ברבים מבתי החרושת של היום האוטומציה ממלאת תפקיד מרכזי והמאמץ הפיסי של הפועל קטן בהרבה מאשר פעם. כמו-כן, מאז אמצע המאה ה-20 העבודה המשרדית והתפקידים של הצווארון הלבן גדלו מאד. אבל תהיה זאת טעות גדולה לחשוב שאותם מרחבים פתוחים ומקומות ישיבה מגוונים שעליהם זאלקברג כותב מאפיינים את רוב מקומות העבודה שאליהם בוגרי בתי הספר עתידים להגיע. עובדים רבים יצטרכו לפרנס את משפחותיהם בעבודות משעממות וחדגוניות (ואפילו את זה די בקושי). רבים ייאלצו לעמוד שעות ארוכות במחסנים או בדלפקים. אני בוודאי אינני דוגל בכך שבתי הספר יחקו את המציאות העתידית העגומה הזאת, ויהפכו את הכיתות למקומות משעממים יותר מאשר הם כבר היום. אבל אני גם אינני רואה טעם באחיזת עיניים בנוגע למקומות העבודה העתידיים.

עם זאת, יש כנראה משהו שכן נכון בתיאור של זאלקברג. ללא קשר לשינויים שמתרחשים במקומות העבודה, מאפיין חשוב של בית הספר כנראה ימשיך להשאר איתנו – הייעוד שלו. זאלקברג כותב:

אפשר להבין את הרצון להכשיר את התלמיד לתפקידים שהוא עתיד למלא, וגם את השאיפה להתאים בין התנאים שהתלמיד מכיר בבית הספר לבין מה שהוא יפגוש בעבודה. הרי מקומות העבודה של היום אכן שונים ומשתנים (אם כי לא תמיד לטובה). אבל בתוך כל השינוי הזה התפקיד של בית הספר ככלי להכנת התלמיד לעולם העבודה של מחר לא רק נשאר, הוא אפילו מתחזק. אין ספק שזה אחד התפקידים של בית הספר, אבל עצוב לראות כיצד הוא הופך להיות התפקיד הראשי. יש סיבות טובות לעצב את הכיתה בצורה אחרת מאשר הרווחת היום – סיבות הקשורות לדרכי הלמידה שבעינינו הן המתאימות והרצויות, וגם פשוט כביטוי של הכבוד שאנחנו רוחשים כלפי התלמידים שלנו. חבל שתולים את השינוי המיוחל בהתאמת התלמידים למקומות העבודה העתידיים שלהם. כזכור, בכלל לא בטוח שכך באמת ייראו מקומות העבודה. וחשוב עוד יותר, התפקיד המרכזי של בית הספר איננו צריך להיות הכנת התלמיד לעולם העבודה.

בסוף חודש יולי אתר Nature פרסם כתבה על המאמר, ובתחילת החודש הזה גם אתר Big Think דיווח עליו. לאתר Nature קבלות מכובדות בתחומי המדע, ואילו Big Think עוסק בעיקר בנסיון להפיץ רעיונות מעניינים שאולי יכולים להתפתח ליזמויות מוצלחות. כתבות בשני המקורות השונים האלה יוצרות כיסוי שפחות או יותר מבטיח הפצה רחבה של המאמר.

וזה מעלה שאלה פשוטה, אבל חשובה: למה? הרי כבר מזמן הפריכו את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים. מה יכול להיות מעניין במאמר אקדמי נוסף שמבקש שוב, בתאריך מאוחר זה, לעשות זאת?

קצת רקע אולי נחוץ כאן. אמנם ביעור המיתוס בהחלט ראוי בעיני, אבל אני לתומי חשבתי שהמלאכה הזאת נעשתה די מזמן. בין השנים 2008 – 2014 מארק בולן (Mark Bullen) פרסם בלוג שהוקדש במלואו להפרכת המיתוס הזה. במהלך שש השנים האלו הוא פרסם כ-200 מאמרונים, ורבים מאלה סקרו מחקרים שהראו שה-“ילידים” האלה אינם ניחנים ביכולות דיגיטאליות מפותחות או ייחודיות. עם פתיחת הבלוג שלו, ב-2008, קישרתי אליו ובירכתי על האתגר שבולן הציב לעצמו, ועקבתי אחריו בכל שנות קיומו. ב-2014 בולן נטש את הבלוג – נדמה לי שהסיבה היתה שהוא פשוט הגיע למסקנה שכבר אין צורך לנסות לשכנע שמדובר במיתוס. אגב – עמוד וחצי של שבעה העמודים של המאמר החדש הם ביבליוגרפיה שמכילה רבים מהמחקרים שאליהם בולן התייחס. אבל כל זה רק מחדד את השאלה: למה עוסקים בנושא הזה עכשיו?

הכתבה ב-Nature מצדיקה את העיסוק המחודש בנושא בהשפעה המתמשכת של המיתוס על החינוך:

הכתבה ב-Big Think טוענת משהו דומה:

במילים אחרות, מאמר חדש על תופעת הילידים הדיגיטאליים שמפריכה את המיתוס של המיומנות הגדולה הטבעית של אותם “ילידים” בכל דבר תקשובי נחוץ גם היום מפני שהמיתוס עדיין משפיע לרעה על החינוך.

לשם ההגינות חשוב להדגיש שהמאמר איננו מתיימר להציג מידע מחקרי חדש. הוא רק סוקר את הספרות בנושא. דווקא הכותבים מציבים לעצמם מטרה לרכז את הספרות הזאת, והם מקווים שכך ניתן יהיה להפריך את המיתוס שהם מזהים כמסוכן לחינוך:

אני מודה, על אף העובדה שאני מתייחס בכבוד רב כלפי המחקר האקדמי, הרגשתי שפרסום המאמר החדש הזה נבע יותר מהרצון של שני אנשי אקדמיה להוסיף מאמר נוסף לקורות החיים שלהם מאשר מתוך רצון אמיתי להשפיע. הרי אפילו אם אני נמצא בבועה חינוכית/תקשובית ואינני מודע למה שקורה מחוצה לה, קשה לי לחשוב שב-2017 אנחנו זקוקים למאמר החדש הזה, ולא ברור לי למה Nature ו-Big Think ראו לנכון להתייחס אליו. זאת ועוד: אני חושש שהמשך ההתייחסות לרעיון היליד הדיגיטאלי, אפילו אם המטרה היא להראות שאין יצור כזה, רק מנציח אותו ומשאיר אותו בתודעה הציבורית.

אבל בערך כאן חל תפנית בכתיבת המאמרון הזה. בגירסתו המקורית, הוא נשא את השם “דווקא עכשיו? למי זה בכלל עדיין איכפת?“, ואני חייב להודות שהתלבטתי אם היה בכלל טעם לפרסם אותו. קשה להצדיק פרסום של מאמרון שבסך הכל שואל אם יש הצדקה בפרסום מאמר. אם כבר אין טעם לעסוק בילידים דיגיטאליים, למה אני עוסק בהם? אבל זה היה לפני שדרך ציוץ של רותי סלומון קראתי כתבה ב-Ynet (שהתפרסמה לפני כמעט חודש). הכתבה, שהתפרסמה “בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב” (ונראית יותר כחומר פרסומי מאשר כתבת תחקיר) מדווחת על פרויקטים חינוכיים “חדשניים” שהאוניברסיטה מקדמת. מתוארים בה פרויקטים מעניינים – חלקם יותר וחלקם פחות, וחלקם אולי מקוריים. אבל יותר מהפרויקטים עצמם, מה שתפס אותי היה חלק מהמבוא. בדיווחים מהסוג הזה התרגלנו לקרוא שעל אף השינויים הגדולים שהטכנולוגיה מחוללת בתחומים אחרים, בחינוך השינויים נשארים יחסית זעירים. וכך בכתבה ב-Ynet. אחרי שמונים מספר שינויים הזעירים בחינוך הכתבה שואלת:

והנה, דווקא מאוניברסיטה מכובדת, במקום להתמקד בדרכים שבהן טכנולוגיות דיגיטאליות יכולות להעניק למידה אחרת (ועלי להודות שכמה מהדוגמאות בכתבה כן מצביעות בכיוון הזה), הכתבה מזהה את הציפיות של הדור שלא ידע את הניר ואת העפרון כהצדקה לעיסוק בפרויקטים חדשניים. כנראה שעל אף הספקנות שלי, יש עדיין צורך להפריך את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים.

הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה “רובוט” עם “מחשב” או “אלגוריתם” או “תוכנה” נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:

בפעם האחרונה שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.

שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות “אותנטי”. בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית “אותנטית”?:

במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה “טבעית” אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-“אותנטיות” של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.

קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:

והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.

לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם “מותאמים אישית”. במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.

אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.

אכן, גישה עדכנית ביותר, ומתקדם יותר מאשר הגישה של רבים ממחדשי החינוך של היום.

יתכן מאד שדי להביא את הטבלה על מנת להזכיר לנו שמחדשים חינוכיים מתברכים בזכרון היסטורי מאד קצר – מה שמאפשר להם להאמין שהם ממציאים, שוב ושוב, את החינוך. וברור לי שהטבלה יכלה לעמוד בפני עצמה במאמרון הזה. ובכל זאת, אני מוצא לנכון להרחיב טיפה.

מצאתי את הטבלה הזאת במאמרון של בנימין דוקסדטור (Doxtdator) שאליו הגעתי דרך ציוץ של חמי רמיאל. לא הכרתי את דוקסדטור, אבל שמחתי להוסיף אותו לתוך קורא ה-RSS שלי ולהתחיל לעקוב אחרי הדברים שהוא כותב. ותוך כדי קריאת מאמרונים נוספים שלו מצאתי משהו שבעיני משלים את הטבלה.

במאמרון מחודש פברואר השנה דוקסטדטור מביא ציטטה קצרה מג’ון דיואי, ציטטה מאד פופולארית היום, ציטטה שמבטאת את הגישה של רבים מאלה שמבקשים לחולל שינוי בחינוך:

אבל הוא גם מסביר שככל הנראה דיואי לא כתב את המשפט הזה. הוא מקשר לבלוג של טריגווי תאיר (Tryggvi Thayer), בלוגר איסלנדי שכותב שהוא נבר בכתבי דיואי (לא רק במקומות שבדרך כלל מציינים שבהם נמצא המשפט) ולא מצא את המשפט הזה. זאת ועוד: לדעתו, המשפט איננו משקף את גישתו של דיואי. אך מה לעשות – המשפט פופולארי. ואפשר להבין למה. הוא מביע רעיון שהמחדשים שלנו מעוניינים לקדם: הצורך בשינוי כדי להתאים לצרכים של היום. זאת ועוד: הגיוני לרצות לגייס את דיואי. הוא הרי אחד מעמודי התווך של החינוך המתקדם, אותו חינוך שמציב את התלמיד במרכז, החינוך שבו מאי פרינגל דגלה.

אבל על אף מס השפיים לדיואי, המחדשים של היום קרובים יותר לגישה אחרת, גישה שרואה במערכת החינוך אמצעי להכשרת העובדים העתידיים לפי צרכי התעשייה. כאשר הם מעודדים את לימוד התכנות עבור כולם הם אינם חושבים על פיתוח החשיבה שהתכנות יכולה לקדם, אלא על הצרכים של עולם העבודה של מחר. הם מגייסים את דיואי כדי להצדיק את הכשרת התלמידים של היום לעולם שלא התלמידים בוחרים או בונים. אם לצטט את דיואי, רצוי לצטט אותו בהתנגדותו לניתוב הנוער לקראת עולם כזה. גישה זאת של דיואי אפשר למצוא בחליפת מכתבים בינו לבין דיוויד סנדן (Snedden) משנת 1915. סנדן היה בין הדוגלים הבולטים ברתימת מערכת החינוך לצרכים של התעשייה, ומדובר, כמובן, בתעשייה כפי שהיא נוהלה על ידי מוביליה, על ידי אלה שהרוויחו ממנה. בתגובה שלו לסנדן אפשר לראות שעבור דיואי החינוך צריך לצעוד בד ובד עם חינוך חברתי, חינוך ששואף לבנות חברה טובה יותר:

עוד לפני תשעים שנים מאי פרינגל תיארה גישה חינוכית שראויה שהיא תנחה אותנו עוד היום. ועל אף הרצון שלהם להתאים את החינוך לצרכים של היום, המחדשים שלנו נראים שבויים בתפיסות שהיו צריכות להעלם מזמן.

באוקטובר 2016 מארק צוקרברג ביקר בניגריה ולוי נסע איתו. הוא כתב אז על הפגישות שצוקרברג ערך עם יזמים טכנולוגיים שם. השבוע הוא כותב על הביקורים שלהם בבתי ספר בניגריה. לוי מתאר את המפגשים עם תלמידים שבונים משחקים דיגיטאליים, ומציין שכיאה לאדם שמתכנת, צוקרברג ביקש מהתלמידים להראות לו את הקוד של מה שהם בנו. מתברר שהתלמידים עבדו ב-Scratch. על המפגשים האלה עם התלמידים ועם הפרויקטים שלהם לוי כותב:

אפשר להבין שמארק צוקרברג הוא אדם עסוק, ולמען האמת אין סיבה הגיונית שהוא יעבוד בסביבה של Scratch. ובכל זאת, הסיפור הזה די מדהים. צוקרברג הרי תורם מאות מיליוני דולרים לפרויקטים חינוכיים, וגם משקיע בפרויקטים כאלה. חלק גדול מהכסף הזה הולך לפרויקטים תקשוביים. פעמים רבות צוקרברג מציין שהוא מעוניין להשפיע על מה שקורה בחינוך. בגלל זה העובדה שעד לפני שנה, אחרי שהוא כבר הספיק להשקיע סכומים מאד גדולים בפרויקטים חינוכיים שונים, צוקרברג כלל לא הכיר את אחד הכלים הדיגיטאליים החשובים בעולם החינוך איננה רק עצובה, אלא גם מדאיגה.

אינני בטוח ש-Scratch זקוקה לתרומה של מיליונים (אם כי אני מניח שמוביליה לא היו מתנגדים למתנה כזאת) אבל הנקודה הבעייתית כאן איננה (או איננה רק) לאן צוקרברג, ותורמים עשירים אחרים בעמק הסיליקון, תורמים את כספם. הנקודה הבעייתית היא המידה שבה התרומות וההשקעות של האנשים האלה יכולות להשפיע על החינוך מבלי שהם בכלל מכירים את התחום.

לא מדובר, כמובן, בתופעה חדשה. לפני שנים למדנו שביל גייטס “גילה” פרויקט להוראת ההיסטוריה תוך כדי התעמלות בהליכון שלו, והחליט להשקיע בו מיליוני דולרים. אותה תכנית אכן מעניינת, אבל עבור אנשי חינוך לא היה בה משהו ייחודי או אפילו מקורי במיוחד. וכפי ש-The Guardian כתב לפני כשנתיים וחצי, הבעייתיות איננה בתכנית זאת או אחרת:

מארק צוקרברג רשאי להשתמש בכספו בכל דרך שבה יבחר. עם זאת, לכסף שהוא משקיע השפעה גדולה על הפרויקטים שמגיעים לבתי הספר ולעין הציבור. במידה רבה הכסף של אנשי עמק הסיליקון קובע את סדר היום בהתפתחות הטכנולוגית של מערכות חינוכיות. בגלל זה העובדה שצוקרברג מזרים כסף רב לחינוך אבל בכלל לא הכיר פרויקט חשוב כמו Scratch צריכה להוות תמרור אזהרה. רבים מהמשקיעים העשירים דוגלים בשיבוש החינוך, עם ידע מינימלי על ההיסטוריה של החינוך או על גישות חינוכיות שונות. מתברר שעבור רבים מהאנשים האלה סיסמאות עדיפות על ידע. יתכן, כמובן, שיש משקיעים שיודעים כיצד הם רוצים לכוון את החינוך והגישה שלהם פשוט איננה תואמת את שלי. במקרה הספציפי הזה של צוקרברג אינני חושב שזה המצב. דווקא אני מקווה שיש כאן רק מקרה של יוהרה שקצת יותר צניעות יכול היה לתקן. אפשר לקוות.

יכול להיות שכל מילה נוספת מיותרת. הרי הרמז ברור – יכול להיות שהתלמידים בכיתה הזאת עכשיו היו חופשיים יותר להתנועע (ואולי בגלל זה הם אפילו בריאים יותר) אבל הם עדיין יושבים בשורות מול המורה. אין כאן שינוי מהותי בתהליך הלמידה, אלא רק שינוי קוסמטי. לפני כמעט 15 שנים, כאשר הוא פרסם את ספרו הראשון, ריצ’רדסון היה בחזית התקשוב החינוכי. הוא כתב אז שכלי Web 2.0 יכולים לחולל לשינוי החינוך. לאור זה חשוב להדגיש שבעיניו לא רק כדורי היוגה מהווים שינוי קוסמטי. הוא מוסיף:

במילים אחרות, אם לפני מספר שנים חדירת התקשוב לתוך הכיתה היתה עבור ריצ’רדסון מנוף לשינוי, היום הוא רואה בו בעיקר עלה תאנה שמאפשר המשך של החינוך המסורתי. הכנסת עוד מחשבים או טבלטים לתוך הכיתה כבר איננה משמעותי בעיניו. הוא מבקש לתת לתלמידים את האפשרות להשפיע על מה ועל איך הם לומדים – עם או בלי התקשוב. הוא מביא סיפור על תלמיד שמספר לאמא שלו על חווית בית הספר:

(אגב, הסיפור הזה מזכיר לי סיפור שמשה כספי נהג לספר על תלמיד בבית הספר הניסוי בירושלים. התלמיד שאל את המורה שלו “האם גם היום אני צריך לעסוק במה שאני רוצה לעסוק?”. מתברר שגם במסגרות הפתוחות ביותר התלמידים מודעים היטב לקיומה של מסגרת מחייבת.)

אבל על אף העובדה שאני מסכים עם ריצ’רדסון שכדורי היוגה, וגם כלים דיגיטליים, אינם בהכרח עדות לשינוי חינוכי מהותי, יש לי בעיה עם מטפורה שלו. הוא הרי מצר על כך שהכדורים עדיין ניצבים מאחורי שולחנות כתיבה ומסודרים בשורות. אותי זה בכלל איננו מפתיע. ריצ’רדסון טוען שבית ספר שמכניס כדורי יוגה לתוך הכיתה באמת מעוניין לחולל שינוי מהותי בחינוך, אבל איננו מתקדם מספיק לקראת השינוי הזה. אני מפקפק בכך שיש באמת רצון לשינוי מהותי. שיפור תנאיי הישיבה בכיתה הוא שינוי מבורך. הוא עדות לכך שמישהו מבין שתלמידים שהם חופשיים להתנועע בשעת שיעור לומדים טוב יותר מאשר תלמידים שמכריחים אותם לא לזוז. אבל הנכונות לשנות את סגנון הישיבה איננה בהכרח מצביעה על רצון לשינוי מהותי. דווקא ההפך יכול להיות הנכון: על מנת להצליח לשמור על שיטות ההוראה הנוכחיות יש צורך לבצע כמה שינויים קוסמטיים. למרבה הצער, יש יותר בתי ספר שבהם מבטלים את ההפסקות הפעילות כדי לפנות יותר זמן להכנה למבחנים מאשר בתי ספר שמשנים את סגנון הישיבה. במילים אחרות, בכלל לא ברור שמערכות החינוך מעוניינות להשתנות בכיוונים שבעיני ריצ’רדסון (וגם בעיני) הם הרצויים.

כהמשך למטפורה שלו ריצ’רדסון כותב שהוא חושש שבתי הספר עסוקים בסידור כדורי היוגה על הסיפון של אנייה ששטה לעבר קרחון. שוב, זאת מטפורה מצויינת, אבל היא מניחה שקברניטי החינוך אינם יודעים, או אינם מבינים, לאן הם מכוונים את בתי הספר, וכתוצאה מכך הם מתקדמים לקראת אסון. אני דווקא חושש שהם כן יודעים לאן הם מכוונים את החינוך. הבעיה היא שהכיוון שלהם איננו הכיוון שריצ’רדסון, או אני, רוצים.