קטגוריה: טכנולוגיה

מילים רבות הוקדשו לסוגיה כיצד לעודד מורים לאמץ את המחשב ואת האינטרנט בעבודה המקצועית שלהם. יש, כמובן, השתלמויות רבות, ופרויקטים כמעט מכל סוג שמיועדים לשכנע את המורים שכדאי להם לשלב את הכלים האלה לתוך העבודה היום-יומית שלהם. אבל קשה לדעת מה עובד ומה לא, מה מצליח לזרז את התהליך ומה פשוט עושה רושם, אבל ביסודו של דבר לא משפיע מעבר לקצב ההתפתחות ה-“טבעי”.

קלי כריסטופרסון, מורה קנדי, מעלה סברה מאד פשוטה, סברה שהוא מכנה The potty training theory of technology. הוא טוען שכמו הפעוט שמחליט לשבת על סיר מתי שהוא עצמו מוכן לעבור מהחיתול אל הסיר, ללא קשר לשכנועים, לשידולים או לתחנונים של הוריו, כך גם המורים יאמצו את המחשב ואת האינטרנט כאשר הם יהיו מוכנים לעשות זאת. לפי כריסטופרסון:

הנסיון מהשטח די משכנע שכריסטופרסון צודק. אולי אנחנו רוצים לזרז, אבל כל אחד מתקדם בקצב שלו. לכן, נדמה לי שבאופן טבעי יש נטייה לקבל את ה-“תיאוריה” הזאת. הבעיה היא שזה גם מתכון לבטלה, הזמנה פשוט לא לעשות דבר. הרי, אם מה שאנחנו, המטמיעים, עושים ממילא לא ישפיע, למה לנסות?

שרון פיטרס, עוד מורה קנדית, מגיבה למאמרון של כריסטופרסון:

במילים אחרות, פיטרס טוענת שאם כל המורים מסתפקים בחיתולים, הם לא יראו אף אחד שיושב על הסיר, ואם כך, הם לא ידעו שהאפשרות הזאת קיימת.

היא בוודאי צודקת, והמסקנה ברורה – אפילו אם ההשפעה שלנו עשוייה להיות קטנה, אנחנו בכל זאת צריכים להוות דוגמה. אולי לא עלינו לגמור את המלאכה, אבל אנחנו בוודאי לא בני חורין ליבטל ממנה.

בשעה די מאוחרת בלילה, תוך כדי קריאה בבלוגים שאחריהם אני עוקב (מה לעשות, ומדובר בעיסוק יום-יומי), מצאתי את עצמי קורא את התגובות למאמרון שעורר את התעניינותי (אם כי, עליו, כנראה בהזדמנות אחרת). בין התגובות האלו, תגובה אחת מאד מצא חן בעיני. כותבת התגובה לא היתה מוכרת לי, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני – הקלקתי על הקישור לבלוג שלה, והתחלתי לקרוא בו. גיליתי שלא רק התגובה שלה מצא חן בעיני, אלא הבלוג כולו (וגם עליו, בהזדמנות). אבל בין המאמרונים שקראתי בבלוג הזה, מצאתי התייחסות למאמר שקראתי מספר ימים לפני-כן, וסימנתי לעצמי עם מספר סימני קריאה – “כתוב על זה”. ומשום מה, היו לי דברים אחרים שעליהם בחרתי לכתוב, והמאמר הזה מצא את דרכו לתחתית הרשימה. אז כפי שידוע, נפלאות דרכי הרשת, והנה, בזכות הבלוג החדש שהתחלתי לקרוא, אני חוזר אל אותו מאמר.

פטריק וולש, מורה ותיק בבית ספר תיכון באיזור ושינגטון הבירה, כותב על מה שבעיניו הוא טכנולוגיית היתר של בית הספר. הוא כותב:

וולש מביא דוגמאות רבות שבמראות שבית הספר מתמלא ביותר ויותר מחשבים ועזרים טכנולוגיים, אך מתרוקן מלמידה אמיתית. הוא אפילו טוען שמכריחים את המורים להשתמש בטכנולוגיות שהם לא רוצים, ולא צריכים:

יש משהו במאמר הזה שמצלצל כאמיתי. אין ספק שלא מעט בתי ספר רודפים אחרי כל מכשיר חדש או כל כלי חדש. מורים רבים, וגם, ואולי בעיקר, מנהלים רבים משוכנעים שיש קשר ישיר בין הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בית הספר,לבין השבחת הלמידה. לא קשה למצוא דוגמאות רבות שמראות שאין קשר הכרחי בין השניים.

אבל קריאה לעומק של המאמר של וולש מעוררת את התחושה שאולי המצב איננו בדיוק כפי שהוא מתאר אותו. לפני עשור טוד אופנהיימר פרסם מאמר בירחון אטלנטיק, “The Computer Delusion” שהפך מזמן לקלסיקה. כמה שנים אחרי-כן, הוא פרסם ספר (The Flickering Mind) שהמשיך את הקו שהוא תיאר באותו מאמר – שבתי ספר רודפים אחרי המחשב ומנסים לשלב אותו לתוך הכיתה, אבל התוצאות כמעט תמיד מאכזבות. לפני ארבע שנים ג’יימי מקנזי, שהוא בעצמו מבקר די חריף של הגישה של “המחשבים יפתרו את בעיות הלמידה” (אם יש בכלל גישה כזאת) פרסם ביקרות נוקבת על הספר של אופנהיימר, בו הוא הראה שאופנהיימר הצליח לראות רק מה שהוא רצה לראות בבתי הספר שבהם הוא ביקר, שהוא התעלם מדוגמאות של שימוש מוצלח של המחשב ושל האינטרנט. וולש, במאמר שלו, יוצר את הרושם שהוא מבקש להיות היורש של הגישה של אופנהיימר.

וזה מביא אותנו לבלוג של סילביה מרטינז. מרטינז איננה מתכחשת לאפשרות שוולש מתאר נכונה את המצב בבית הספר שלו, אבל היא מציינת (וזה שם המאמרון) “Oh, there’s so much wrong in this story“. היא מצטטת שתי דוגמאות מהמאמר של וולש. מורה למתמטיקה אומר:

והיא מצטטת גם את וולש עצמו שכותב:

לטענות האלה מרטינז משיבה:

לפי מרטינז, במקרה של בית הספר של וולש, אפילו אם בית הספר נחשב כבית ספר מוצלח, בעל היסטוריה מפוארת, יש בו, כנראה, לא מעט בעיות יסוד, בעיות שהמחשב והאינטרנט אינם יכולים לפתור. ואולי, במקום לטפל בבעיות האלו, המחשב משמש שעיר לעזאזל זמין. מרטינז מתייחסת לבית הספר של וולש בהגינות מרבית, ובמקום למצוא פגם בבית ספר מסויים, היא מנסה לראות את התמונה הרחבה. היא מסיימת את המאמרון שלה:

ואכן, גם אלה מאיתנו שמשוכנעים שהטכנולוגיה יכולה לסייע ללמידה יודעים היטב שהיא יכולה לעשות זאת רק אם אקלים בית הספר מפאשר זאת.

קצת להפתעתי, כבר יומיים בלבד לפני אחת האירועים הספורטיביים המתוקשרים ביותר של ארה”ב, ועדיין לא מצאתי שום התייחסות – לא בעיתונות, ולא בבלוגים חינוכיים – לאופי המיוחד של האצטדיון שבו המשחק הזה יתרחש. ומפני שלאצטדיון הזה יש חשיבות לא קטנה לאופיו של החינוך בעתיד, נדמה לי שראוי שגם אלה מאיתנו שאינם מתעניינים יתר על המידה בספורט יהרהרו רגע בנושא.

משחק הסופרבול יתרחש באצטדיון של האוניברסיטה של פיניקס – אצטדיון שנחשב לאחד האצטדיונים המודרניים והמרשימים ביותר שנבנו בשנים האחרונות. אבל מה שמעניין כאן הוא שקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה של פיניקס אינה משחקת באצטדיון הזה. ולא רק קבוצת הכדורגל. אף אחת מקבוצות הספורט של האוניברסיטה של פיניקס אינן משחקות שם, מהסיבה הפשוטה שלאוניברסיטה הזאת אין קבוצות ספורטיביות בכלל.

המשרדים הראשיים של האוניברסיטה של פיניקס, כמו האצטדיון שלה, נמצאים בעיר פיניקס שבמדינת אריזונה, אבל ספק אם המשרדים האלה הם “קמפוס” במובן המקובל של המילה. שלוחות של האוניברסיטה נמצאות בעשרות, ואולי מאות, ערים ברחבי ארה”ב. בעצם, היא אוסף של שלוחות פחות או יותר עצמאיות שעוסקות בהכשרת מבוגרים. הרוב הגדול של הסטודנטים של האוניברסיטה מפרנסים משפחות, ואין להם זמן ללמוד במסגרות יותר מסורתיות. תמורת תשלום שבכלל אינו קטן, אפשר ללמוד לתואר, אפילו לתואר מתקדם. וכצפוי, רבים מהקורסים של האוניברסיטה מועברים באמצעות התקשוב.

על פי רוב, הקורסים של האוניברסיטה קצרים, ובמקום ללמוד בסמסטרים מסודרים, הקורסים מדורגים – בדרך כלל האורך של קורס הוא חמישה שבועות, והסטודנטים לומדים רק בקורס אחד בעת ובעונה אחת. מסלולים שונים של האוניברסיטה זכו להסמכה של גופים מסמיכים שונים, ומשמעות הדבר היא שתואר משם נחשב באמת לתואר, אבל אין זה פלא שביקורת רבה מושמעת כלפי האוניברסיטה. מתייחסים לא רק לעובדה שהרווחים הכלכליים, ולא הלמידה, נמצאים במכרז, אך גם לעובדה שסגל ההוראה איננו מספיק מקצועי, שהדרישות מהסטודנטים אינן גבוהות, ועוד. בסופו של חשבון, תואר מהאוניברסיטה הזאת אינה נחשבת, בלשון המעטה, כתואר יוקרתי.

למרות הביקורת, קשה לא להסכים ש-“רכישת” האצטדיון על ידי האוניברסיטה היתה השקעה שיווקית מחושבת היטב. בוויקיפדיה אנחנו קוראים על ה-“רכישה”, ומלגים שבעצם היתה זאת רכישה של שם האצטדיון:

עשרות מיליוני אזרחים אמריקאיים שצופים באירועים ספורטיביים מתוקשרים היטב שמתרחשים באצטדיון נחשפים בדרך הזאת לאוניברסיטה. רכישת השם אכן דורשת השקעה גדולה מאד, אבל חצי דקה של פרסום בזמן הסופרבול השנה עולה 2.7 מיליון דולר, והזמן הזה חולף מהר. האוניברסיטה של פיניקס מנוהלת על ידי אנשי עסקים ולא על ידי אנשי חינוך. אין ספק שהם שקלו את הכדאיות של ההשקעה שלהם היטב.

מעבר למבצע שיווקי/פרסומי זה או אחר של מוסד חינוכי זה או אחר, ראוי לציין שהאוניברסיטה של פיניקס בכל זאת מציע אלטרנטיבה למסגרות הלימודיות הקיימות היום. אפילו אם מה שהם מציעים איננה לטעמי, נדמה לי שאין ספק שיש צורך אמיתי בהתנסויות ובמסגרות חדשות. ואכן, היא איננה הארגון היחיד שמחפש דרכים בלתי-שגרתיות לטפל בצרכים ההשכלתיים המשתנים של ימינו. השבוע קראנו שבאנגליה, רשת מקדונלדס קיבלה היתר להפעיל פרויקט להענקת תעודת סיום תיכון לחלק מעובדיה. בדיווח אחד קראנו:

בכתבה אחרת על הנושא מצטטים את השר לענייני כישורי הציבור שאומר:

אין ספק שפני החינוך משתנים, ולא רק בגלל האפשרויות שהתקשוב פותח לפניו. רצוי, כמובן, שאלה מאיתנו שרואים ערך בתקשוב יסבירו שאותו ערך נמצא ביכולות הלמידה שהוא מקדם, ולא רק בהכשרה של עובדים.

השבוע השתתפתי ב-VoiceThread הראשון שלי. בדרך כלל כלים מהסוג הזה אינם מושכים אותי. זה לא שאינני אוהב לדבר – אני מאד אוהב שיחות פנים אל פנים – אבל בסביבה האינטרנטית אני מעדיף, על פי רוב, את “רגע החושבים” שהכתיבה מאפשרת. הכתיבה מכריחה אותי לזכך את המחשבות, לבחון אם מה שאני כותב הוא באמת מה שרציתי להגיד, ואם הוא באמת ראוי לפרסום. אפילו אם אני חש שלא דייקתי בדברי, העריכה לפני ההקלקה על “פרסם” שהכתיבה דורשת מקרבת אותי, לפחות קצת, למשהו ברור וקוהרנטי יותר. כאשר אני מדבר לתוך מיקרופון, שלבי הבדיקה והעריכה החשובים האלה נוטים ללכת לאיבוד.

כל ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר שלו לא הוזמנתי להשתתף ב- VoiceThread על ידי אדם שאני מאד מעריך, ספק אם הייתי עושה זאת. אבל המארח שלי, קונרד גלוגאוסקי, ראה לנכון להכין VoiceThread לכנס Educon 2.0 שמתרחש בימים אלה. גלוגאוסקי העלה מבוא לדיון, וגם מספר מקורות טקסטואליים על גבי ויקי, והציע למגיביו לקרוא ולהתייחס אליהם. המקורות היו מעניינים מאד, וניסיתי לארגן את דברי כך שהם אכן יתייחסו אליהם. אבל הדיבור פועל אחרת מאשר הכתיבה, ונגררתי לכיוונים אחרים. נדמה לי שאותו הדבר קרה עם המגיבים האחרים.

ובכל זאת, הנסיון היה מעניין. אולי, אם אתנסה בכלי הזה עוד מספר פעמים, אצליח לארגן את המחשבות בצורה נאמנה יותר לנושא, וארגיש שלכלי יש מקום בסביבה החינוכית. אבל יש לי ספקות. מתברר שגם לגרי סטייגר יש ספקות, והשבוע הוא השמיע אותם די בחריפות. סטייגר מתייחס ל-VoiceThread שווסלי פריאר העלה סמוך לחג האמריקאי של יום הולדתו של מרטין לותר קינג. הוא מציין שמה שפריאר כותב על ה-VoiceThread הספציפי הזה מתייחס יותר לשלבים הטכנולוגיים של הכנתו מאשר לתכנים שלכאורה היו אמורים להיות העיקר. סטייגר מוסוף:

… lots of educators are being led to believe that such web-based software tools represent sophisticated practice and new learning opportunities. Such a conclusion would be wrong.

The VoiceThread examples I have seen are little more than digital book reports with images not owned or created by the student (author) and with narrations suffering from too little planning and
editing. The audience for such “productions” eludes me.

סטייגר ידוע כאחד שמרים גבה כלפי כלים חדשים רבים, ובמקרה הזה קשה לא להזדהות עם הביקורת שלו. מהדוגמה שפריאר מביא מתקבל הרושם שהמשתתפים “למדו” מעט מאד על מרטין לותר קינג, ובמקום זה פשוט השמיעו אמירות שטחיות שלא נבעו מתהליך למידה של ממש, שלא דרשו קריאה על חייו של קינג, או הקשבה לנאומים שלו. נדמה שההתלהבות מהכלי הטכנולוגי מעוור את פריאר (ואנשי חינוך רבים אחרים) לעובדה שהדיבורים של המשתתפים אינם אלא אוסף של התייחסויות בנאליות, חסרות תוכן של ממש. ונדמה גם שהנכונות להתרשם מתוצאה כל כך רדודה נובעת מהרצון להתלהב מכלי טכנולוגי חדש (כלי שלמען האמת לא דורש שום מיומנות טכנולוגית מיוחדת). עוד דוגמה מצערת שבה הטכנולוגיה שולטת על הפדגוגיה.

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים “חברתיים”, ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה”ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק “Information Searches That Solve Problems” (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.

לפני כיומיים ג’ף אוטכט פרסם צילום של מסך טלוויזיה המוטבע לתוך כסא במונית בה נסע (כנראה בשנגהיי). על המסך מופיעה שורה של כפתורים שבאמצעותם הנוסע יכול לבחור לצפות במספר פרסומות. אוטכט לא מתרגש יתר על המידה מהמסך הזה, אבל הוא כן מציין שבעיניו הוא די מלהיב. הוא מוסיף שבעקבות המסך, והאפשרות לצפות בפרסומות:

אישית, נדמה לי שהייתי מעדיף להסתכל דרך החלון, אבל אני מניח שאוטכט כבר מכיר היטב את המסלול בו נסע, והמראה דרך החלון כבר לא מלהיב אותו. לכן, אפילו אם ההנאה שעליה הוא כותב לא כל כך מובנת לי, אני יכול להבין את ההתלהבות הרגעית שצעצוע טכנולוגי כזה מעורר אצלו. המאמרון הקצר של אוטכט הוא מסוג הדברים שעליהם כותבים מידי פעם, ועוברים הלאה. לא פלא שכמעט אין בכלל תגובות למאמרון הזה בבלוג של אוטכט – בלוג שבדרך כלל זוכה לתגובות רבות.

אבל דייוויד ורליק מגיב – בבלוג שלו. והתגובה שלו די תמוהה בעיני. ורליק מתלהב – נדמה לי שהוא מתלהב הרבה יותר מאשר אוטכט. הוא מציין שכבר מזמן הוא בדעה שצריכה להיות אפשרות לבחור את הפרסומות שבהן אנחנו צופים. ואז הוא מוסיף:

אני מודה, קשה לרדת לסוף דעתו. אם ורליק לא היה בין הקולות המוערכים ביותר בנושא של “אוריינות חדשה”, או “אוריינויות המאה ה-21”, יתכן שאפילו לא היתה סיבה לנסות. אבל דווקא מפני שדעתו כן נחשבת, דבריו של וורליק מעוררים פליאה. האם לדעתו רצוי שיציפו אותנו, בכל מקום שנפנה, בפרסומות כדי שנלמד? והאם מה שכדאי לנו לקנות הוא מה שחשוב לנו ללמוד? נדמה לי שאחת המאפיינים של כל “אוריינות חדשה” צריכה להיות היכולת לכבות את המסך, ולדעת במה לא לצפות.

גרי סטייגר, שהקבלות שלו בתחום המחשבים בחינוך אינן פחותות משל ורליק, מגיב עם הערה מאד מתבקשת:

אבל נדמה לי שלא פחות חשובה מההערה הזאת היא השאלה – מה קרה לדייוויד ורליק שהוא אינו כותב את זה בעצמו?

במאמרון בבלוג שלו מלפני מספר ימים קליי בוראל מדווח על מאמר שהתפרסם ב-eSchool News המספר על כמה אתרי וידיאו חדשים שמוקדשים לענייני מדע. האתרים האלה דומים ל-TeacherTube שמרכז סרטים “חינוכיים” באתר “נקי” כדי שבתי ספר שחוסמים את YouTube לא יחסמו אותם. ההבדל העיקרי הוא שבאתרים האלה מדענים מעלים סרטים שבהם הם עצמם עורכים ניסויים. האתרים האלה גם מאפשרים לתלמידים להעלות ניסויים שהם עורכים בכיתות שלהם. בוראל מציין:

אתרים כאלה הם בוודאי דבר חיובי. תמיד יש צורך בסרטים מדעיים טובים. זכור לי היטב כיצד, כתלמיד בית ספר, הקרנת סרט היתה מבצע די מורכב, עם תורן שידע להשחיל את הסרט, ועוד. והנה, סרטים איכותיים של ממש נגישים לנו היום ממש במרחק של קליק. אבל בוראל מוסיף הערה שבעיני היא עוד יותר חשובה. הוא כותב שבאתרים האלה אפשר לראות אנשי מדע שמתמודדים עם רכישת אותן מיומנויות שתלמידי בתי ספר גם נדרשים לרכוש בסביבה הדיגיטלית:

זאת אומרת, המדענים אמנם מבינים בנושאים המדעיים שעליהם הם מכינים סרטים, אבל הם עוד חדשים לדרכי ההגשה וההסבר שהסביבה הדיגיטלית פותחת עבורם. לפי בוראל, חשוב להראות לתלמידים שלא רק עבורם, אלא גם עבור אנשי מדע מקצועיים, הכלים של הסביבה הזאת חדשים. הוא רואה בזה דרך לעודד איכות אצל התלמידים.

אבל בוראל מוסיף עוד משהו. הוא מבקר את הגישה הדי רווחת שעצם העובדה שתלמידים מפיקים תוצרים דיגיטליים אומרת שאותם תוצרים הם איכותיים. לא פעם, כתיבה של תלמידים שהיתה נחשבת כרדוד ולא מושקע אם מגישים אותה למורה על דף נייר, הופכת להיות איכותית ומרשימה רק מפני שהיא מוגשת על גבי בלוג או ויקי. בוראל רואה כאן סכנה ממשית:

במילים אחרות, אנחנו מרבים לציין שהסביבה הדיגיטלית משפיעה לחיוב על תהליך הלמידה בכך שהיא מעודדת תלמידים לשאוף למצויינות. אבל גם המצב ההפוך – שהסביבה הבית ספרית (סביבה שבה תלמידים התרגלו לעבוד ברשלנות ובחוסר-איכפתיות כלפי הנושאים שהם לומדים) תשפיע על הגישה של תלמידים כלפי הכלים האלה – הוא גם אפשרות אמיתית שממנה צריכים להזהר.

אין זה סוד שלבלוגוספירה החינוכית יש נטייה להתלהב מעניינים שבמבט מאוחר יותר הם בעצם די באנאליים. אם עבור ניל ארמסטרונג צעד קטן היה בעצם צעד ענק, אז אולי גם במרחב החינוכי מותר להגזים ולהפוך הישגים די שגרתיים לעניינים מאד מרעישים. לפני כמעט שנה כתבתי כאן על תלמיד סקוטי, בן 15, שפתח בלוג מלא הרהורים מעניינים על המקום של ה-Web 2.0 בתהליך הלמידה של עצמו. ציפיתי להמשך, אבל במשך השנה האחרונה אותו בחור העלה רק ארבעה מאמרונים לבלוג שלו (דווקא בחודש האחרון יש שוב קצת פעילות). המסקנה די ברורה – קצת פחות התלהבות לא יכולה להזיק.

אבל לא כולם נוהגים כך. הנה, אתמול ג’ודי בראק דיווחה בהתרגשות על מאמרון שהופיע בבלוג Wikinomics שעוסק, לכאורה, באוריינות הטכנולוגית של ילדים צעירים מאד:

ומה כתוב באותו מאמרון בבלוג שהיא מצטטת? שם אנחנו מוצאים קישור לכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים ב-International Herald Tribune שעוסקת בשוק המשחקים והצעצועים שתופח לקראת חג המולד. מתברר (וזה בוודאי לא צריך להפתיע אף אחד) שיותר ויותר צעצועים מכילים רכיבים אלקטרוניים. בנוסף (וזה מה שמרגש את ג’ודי בראק ואת אנשי Wikinomics) מתברר שהזאטוטים של היום מתוחכמים מאד, ומסוגלים להבחין בין טלפון סלולארי אמיתי לבין צעצוע, ולדרוש את הדבר ה-“אמיתי” מהוריהם. הם מצטטים:

אפשר היה להגיב במשיכת כתף. אין שום דבר חדש כאן. אפשר (ואלי צריך) להגיב בצער ששוק הצעצועים יוצרת דרישות שההורים אינם יודעים להתמודד איתן. אפשר אולי גם להסכים שאפילו ילדים קטנים מאד כבר מרגישים בבית עם טכנולוגיות חדישות (והרי אין זה צריך להפתיע בהתחשב בעובדה שמגמה חשובה בטכנולוגיות האלו היא קלות הולכת וגוברת של השימוש). אבל כאשר אנחנו קוראים (מתוך המאמרון ב-Wikinomics) ש:

כדאי לנו לעצור ולקחת אוויר. בינתיים, למיטב ידיעתי, אותם “מומחים” טכנולוגיים עדיין זקוקים לאפשרות לשחק, לדמיין, להכיר את העולם סביבם. דווקא אין לי התנגדות שהם ישחקו עם צעצועים טכנולוגיים (אלה הרי חלק מאותו עולם), אבל מעבר לשיעור די מדכא בשיווק נמרץ, אני מתקשה להבין מה בראק חושבת שכל כך נחוץ עבור אנשי חינוך ללמוד מכל זה.

טום הופמן מביא כתבה בעיתון בעיר פיטסבורג המדווחת על מחקר שערכה ד”ר קארי ליאנה. ליאנה מצאה שיותר מכל נתון אחר, תקשורת בין מורים בתוך בתי הספר משפיעה על תוצאות חיוביות של תלמידים במבחני הערכה. בלשון הכתבה:

המסקנה של הופמן די פשוטה – יש כאן טענה משכנעת ביותר לעידוד של מערכות מתוקשבות לתקשורת בין מורים:

הכתבה המלאה עם הדיווח על המחקר של ליאנה באמת מרתקת, ויש בה מספר דוגמאות, לא רק מתחום החינוך, שמחזקות את הטיעון שלה. בכתבה מצטטים את ליאנה ש:

אבל מה שבאמת משכנע הוא שהמחקרים של ליאנה מבססים את התחושה האינטואיטיבית הזאת בנתונים מחקריים.

משהו נוסף מצלצל בכתבה, משהו שבא לביטוי באמירה של הופמן שהדברים אינם צריכים להיות מסובכים. אני נזכר בסיפור, מתוך הקשר שונה לחלוטין, מלפני לפחות שלושים שנה. הסיפור התרחש בבית חולים לוותיקי מלחמות בארה”ב. בין המטופלים שם היו הרבה אלכוהוליסטים, ובמשך השנים מנהלי בית החולים אימצו דרכים מגוונות כדי לדובב את המטופלים להגיע לפגישות של AA, אך ללא הועיל. אך בעקבות הצטרפותה של אחות חדשה לצוות הטיפול, פתאום שמו לב שהמטופלים התחילו להגיע לאותן פגישות. שאלו את האחות מה היא עשתה כדי לחולל את השינוי והיא בתמימות עינתה שהיא חשבה שאם המטופלים יידעו על הפגישות, אז בטח הם ירצו להגיע. לכן, היא עברה בין חדרי המטופלים שעה לפני כל פגישה והודיעה להם על הפגישות, ואמרה שהיא גם תלווה אותם אליהן. מתברר שקצת מידע ויוזמה היו כל מה שהיה נחוץ.

כמובן שהדברים אינם תמיד כל כך פשוטים. רצוי שבנוסף לפתיחת צינורות השיתוף בין מורים, אם באמצעים מתוקשבים, או פשוט פנים אל פנים, יתרחש גם שיפור בהכשרה המקצועית שלהם. אבל המחקרים של ליאנה מראים שאותו שיתוף הוא באמת מרכיב מרכזי, והופמן בוודאי צודק שהתקשוב יכול למלא בו תפקיד חשוב.

מידי פעם, ואולי לעתים קרובות מדי, אני מנצל הזדמנות זו או אחרת לציין שהסביבה האינטרנטית החינוכית שונה מזו שבעולם העסקים. לכאורה העובדה הזאת כל כך מובנת מאליה שאין צורך להקדיש לה מאמרון. אבל מנקודת התצפית שלי אני נתקל במה שנראה לי כבלבול רב בנושא הזה. לצערי, אנשי חינוך מתנהגים כאילו מה שטוב לעסקים טוב גם לחינוך. אי-לכך, כאשר אני קורא משהו שמאפשר לי להתייחס לנושא הזה, אני שוב מנצל את ההזדמנות.

היום, בבלוג Read/Write Web, ריצ’רד ממקנוס, העורך הראשי של הבלוג, כותב שהאינטרנט, ובמיוחד אותו חלק המכונה Web 2.0, נמצא בשלב של גיבוש ולא של פיתוח מואץ. מקמנוס מזכיר דברים שכתב אלכס איסקולד, אחד מהכותבים לבלוג שהוא עורך, שלא מזמן הגדיר את התקופה הנוכחית כ-“שלב העיכול”. איסקולד כתב שהשלב הזה הוא:

קראתי והנהנתי בראש. אמרתי לעצמי שזהו בדיוק צו השעה גם עבור החינוך. מספר היישומים האינטרנטיים שעומדים לרשותנו בסביבה החינוכית עצום, ואפילו מאיים. אישית, מזמן הבנתי שאין שום אפשרות לבחון את כולם – ולמזלי, הבנתי גם שאין שום טעם או צורך. מה שנחוץ הוא שנבחן כמה מהם ונסיק מסקנות אופרטיביות לגבי השימוש בהם אצל מורים, אצל תלמידים, באופן כיתתי, ועוד. אבל קצת להפתעתי, אני מגלה שלא מעטים בסביבה החינוכית חושבים אחרת.

לפני כשבועיים ויקי דייוויס, בלוגרית מכובדת מאד בתחום הטכנולוגיה בחינוך, פרסמה רשימה ארוכה של הכלים שבעיניה הם הכדאיים ביותר לשימוש בחינוך. (המאמרון התפרסם גם בבלוג האישי של דייוויס, וגם ב-TechLearning Blog.) אישית, יש לי רשימה די ארוכה של כלים שהם אהובים עלי, ושנראים לי מתאימים לחינוך. אבל הרשימה שלי מתגמדת לעומת זאת של דייוויס. אינני יודע מתי היא מוצאת את הזמן לבדוק את כל הכלים שעליהם היא ממליצה, קל וחומר להשתמש בהם. אבל בין התגובות למאמרון שלה, בשני המקומות שבהם הוא התפרסם, לא מצאתי התייחסות לבעיית העומס, אלא רק אמירות של תודה עבור הרשימה, וכמה הצעות עבור כלים נוספים.

ואם כך, מה באמת קורה כאן? האם, כמו שטוענים מקמנוס ואיסקולד, אנחנו בשלב של עיכול, או האם קצב הפיתוח של כלים חדשים עדיין מסחרר? הטענה של מקמנוס ושל איסקולד היא שלמרות ריבוי הכלים, אנחנו כבר לא נחשפים ליישומים חדשניים של ממש. בעיניהם, רוב הכלים שהם פוגשים היום אינם אלא פיתוחים על דפוסים שכבר נוצרו מזמן. נדמה לי שאת זה אפשר לחוש גם ברשימה של דייוויס. ההבדל החשוב הוא שמקמנוס מבכה את המצב הזה, ומייחל להמשך תנופת הפיתוח, ואילו אני חש שמרוב כלים כבר לא מוצאים את הלמידה.

כמובן שההבדל הזה נובע מציפיות שונות. הסביבה היזמית שהבלוג של מקמנוס משרת חייבת להיות בחיפוש מתמיד אחר החדש, ואילו הסביבה החינוכית צריכה לגבש תובנות בנוגע לשימוש ביישומים שכבר קיימים בתהליך הלמידה. הבעיה היא שכאשר האווירה היזמית/עסקית היא הדומיננטית בחברה הסובבת, גם החינוך נגרר אחריה.