הזנב ממשיך לכשכש בכלב

כבר מזמן זה איננו חדש, ובוודאי לא צריך להפתיע. ובכל זאת, לפעמים נתקלים בסיפור שממחיש עד כמה הטכנולוגיה, שלכאורה אמורה לשרת את ההוראה ואת הלמידה, מצליחה להקשות עליהן. וכאשר זה קורה לליסה ליין, אשת חינוך שבמהלך השנים תרמה רבות לשימוש הנבון בטכנולוגיות דיגיטליות בחינוך, אנחנו זוכים לתובנות עגומות.

לפני מספר שנים המכללה שבה ליין מלמדת עזבה את השימוש ב-Moodle ואימצה את Canvas. בגלל המעבר הזה ליין מצאה את עצמה מנסה למצוא דרכים לגרום ל-Canvas להציג את הקורסים המקוונים שלה בדרך שנראית לה מתאימה לשיטות ההוראה שלה ולתכנים שהיא מלמדת. כבר מספר פעמים בבלוג שלה ליין כותבת על הקשיים שבהם היא נתקלת. אבל בשבוע האחרון המצב החמיר ממש עד שהוא הביא את ליין להכריז:

It’s not just about Canvas. It’s about the decline of Western education as we know it.

ללא ספק יש כאן אמירה חריפה, ועל פניה היא גם נראית מוגזמת. כיצד כלי LMS פופולרי, מוגבל ככל שיהיה, יכול להוות סכנה לחינוך? כזכור, ליין איננה מתנגדת לשימוש באינטרנט בחינוך. להפך, היא דווקא חלוצה של ממש בשילוב כלים מתוקשבים בהוראה. ליין כותבת שעם פתיחת שנת הלימודים החדשה סטודנטים רבים פונים אליה ואומרים שהם לא הגישו עבודות בזמן מפני שבדף הכניסה שלהם ל-Canvas הם לא ראו שיש מטלות שצריכים להגיש. מתברר שהסטודנטים אינם נכנסים ישירות לאתרי הקורסים שלהם, אלא רק לדף הראשי של מערכת Canvas ושם הם רואים, עבור כל הקורסים שלהם, רשימה של העבודות שעליהם להגיש. סטודנטית אחת שלחה לליין צילומי מסך (מהטלפון שלה, כמובן) שמראים שלא הופיעו שם הודעות על מטלות שיש להגיש. ליין כותבת:

And it suddenly hit me. The process she’s accessing, the To-Do List, lists all the tasks for all the classes a student takes. It thus disaggregates the courses entirely. She’s no longer taking my History class, or a Sociology class. She’s just doing work, clicking links, crossing things off a list.

בעצם, ליין מתארת מציאות לימודית חדשה – הסטודנטים אינם לומדים קורסים מסויימים, אלא פשוט מבצעים משימות תלושות הקשר. הם פוגשים רשימה כוללת שאיננה קשורה לרצף למידה מוגדר, אלא פשוט מכילה את מכלול המשימות של כלל הקורסים שלהם. ובדרך הזאת כל המשימות שליין בונה מאבדות את הרצף הלימודי שהיא מקפידה לתכנן ובמקום זה נעשות שוות ערך, ושוות ערך עבור כל הקורסים שהסטודנט לומד. הסטודנטים כבר אינם רוכשים ידע שהמרצה מבנה כדי להוביל להבנה, אלא פשוט מבצעים מטלות.

ליין כותבת שפונים אליה אם שאלות כמו "מופיע אצלי שיש להגיש את הבוחן על הרצאה, אבל על מה הבוחן?". היא מוסיפה שהיה הגיוני להשיב "על ההרצאה, כמובן", אבל אז היא תופסת שאם הם אינם מבקרים באתר הקורס הסטודנטים אינם רואים את ההרצאה, ומפני שההרצאה איננה משימה עם תאריך הגשה היא איננה מופיעה ברשימת המטלות. היא כותבת:

In an age when we worry that students don’t read whole books, we have something here that is much worse. How can they do sequential and scaffolded learning when the system won’t let you scaffold?

קורא אחד מעיר שמזווית מסויימת אפשר לראות ברשימת המשימות המאוחדת של Canvas יישום של "למידה ממוקדת סטודנט" (student centered) – הרי הרשימה מרכזת את מלוא המשימות עבור הלומד שעכשיו יכול לבחור למה להתייחס. ליין מבינה את כוונת ההערה, אבל היא משיבה שה-"ממוקדות" הזאת משטיחה את הלמידה ומונעת ראייה רחבה על תחום הלימוד.

ליין איננה מוותרת בקלות, והיא משתדלת להבנות את סביבת הלמידה הטובה ביותר שהיא יכולה עבור הסטודנטים שלה. זאת ועוד: היא מציינת שהיכולת להמצא בתוך הקורסים שלה תמיד היתה נקודה לגאווה עבורה. במאמרון שהתפרסם מספר ימים מאוחר יותר היא כותבת:

My navigation in my courses has always been my pride. Students frequently mention on evaluations the ease of getting around the course, the knowledge of knowing what is due and when, the way the class hangs together. One Canvas feature, the To-Do list on the app, has put an end to all of that.

במאמרון הזה היא מעלה מספר רעיונות שלדעתה יכולים אולי לאלץ את Canvas לפעול בצורה קרובה יותר למה שהיא רוצה. בין האפשרויות האלה יש, למשל, הטמעת פרקי הקריאה שלה בתוך iframe שיופיע באותו הדף של הבוחן הקצר שהוא המטלה שכן מופיעה ברשימת המטלות. אבל פתרון מהסוג הזה מצריך עבודה רבה, ואי אפשר לדעת אם Canvas פתאום יפסיק לתמוך בשימוש ב-iframe.

הבעיה איננה שלליין אין רעיונות כיצד לעצב את אתרי הקורסים שלה כך ש-Canvas תשרת אותה כפי שהיא רוצה. היא אפילו איננה העבודה המאומצת הדרושה על מנת לעקוף את ברירות המחדל של הכלי (שמביאה לתוצאות שהן רחוקות מלהיות מספקות). הבעיה היא שביסודו של דבר Canvas מכתיב דרך עבודה, תפיסה לימודית, מסויימת. ליין כותבת:

The questions I’ve received indicate that few use the Notifications, which is where all my Announcements would appear. These don’t appear on the To-Do list, implying that reading them is not something one needs To Do.

במילים אחרות, הכלי רומז לסטודנטים שאין צורך לקרוא את פרקי הקריאה וגם לא את ההודעות/הנחיות/הסברים כדי לבצע את המטלות בצורה מוצלחת.

חשוב להוסיף שגם בימי השימוש ב-Moodle ליין לא התלהבה יתר על המידה מאפשרויות הכלי. כמו-כן, רבים מאיתנו בישראל שהתנסינו ב-edX הרגשנו שהוא כופה עלינו דרך עבודה מסויימת שאיננה לטעמנו. במילים אחרות, הבעיה איננה רק Canvas. ועף אף העובדה שבאופן כללי אינני מתלהב ממערכות LMS, לא יהיה זה נכון להגיד שהבעיה היא השימוש ב-LMS. אין שום פסול במערכת שמרכזת חומרי למידה ומגישה אותם בדרך יעילה, ואפילו לא במערכת שעוקבת אחרי הפעילות של סטודנטים. הבעיה נמצאת בכך שההיבטים של ה-LMS שזוכים לפיתוח הם המרכיבים הטכנולוגיים שמייעלים את הניהול ואת המעקב. בסופו של דבר מגלים, כמו שקורה לליין, שההיבטים הטכנולוגיים האלה הופכים לעיקר והתכונות החינוכיות הולכות לאיבוד.

קשה להגיד שמשהו השתנה במהלך ההעדרות

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שפרסמתי מאמרון כאן. יש לא מעט הסברים ו/או תירוצים שיכולים להסביר את ההפסקה הארוכה הזאת, אבל ספק אם הם באמת מעניינים. עם זאת, יש טעם לציין שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכתיבה. אם כותבים, רצוי לעשות זאת באופן די קבוע. אחרת מה שפעם היה הרגל נעים הופך למעמסה.

אבל יש, בכל זאת, תירוץ אחד שכן ראוי לציון כאן. במהלך חלק מהתקופה הזאת עסקתי באינטנסיביות בנקיונות. הנקיונות האלה כללו נבירה לתוך ערימות מכובדות ביותר של כתבות ומאמרים בנושא התקשוב החינוכי – ניירות שנאספו אצלי במהלך השנים. מצאתי מאמרים מלפני חמש שנים, מלפני עשר שנים, מלפני 15 שנים ואפילו יותר. עבור הרוב הגדול של אלה הצורך בנקיון, וכמו-כן הצורך בעוד מקום לשמירה של ניירות חדשים יותר (שבוודאי ביום מן הימים אצטרך לזרוק), הביא לכך שזרקתי המון. אבל לפני שיכולתי להרשות לעצמי לזרוק היה עלי לעיין בניירות, או לפחות לקרוא את הכותרותיהם. וכאשר עשיתי זאת מצאתי שהיה קשה מאד לנחש את השנה שבה המאמרים השונים התפרסמו. במידה רבה מאד הם עסקו באותם הנושאים שבהם התקשוב החינוכי עוסק היום – אוריינות דיגיטלית, פרטיות, ה-LMS, וכלים, כלים, כלים. וכמובן גם בהבטחה הגדולה שהדיגיטליות והרשת מהוות עבור החינוך. כמו-כן, מתברר שבמידה רבה גם אז השמענו את אותה הביקורת כלפי התקשוב החינוכי שאנחנו משמיעים כלפיו היום.

ודווקא תוך כדי הנקיון, כאילו לשכנע אותי שלפחות בנוגע לתקשוב החינוכי קהלת צדק, דיוויד ווילי (David Wiley) פרסם מאמרון בבלוג שלו:

Everything Old is New Again: Textbooks, The Printing Press, The Internet, and OER

רוב הפעילות של ווילי מתמקד במשאבים לימודיים פתוחים (Open Educational Resources) אבל יש מאחוריו שנים רבות של פעילות בתחום התקשוב החינוכי בכללותו כך שהוא מכיר היטב את התחום. במאמרון שלו הוא מתייחס למציאות המוכרת שכל כמה שנים התקשוב החינוכי צריך להמציא את עצמו חדש:

Even within learning design / instructional technology / educational technology graduate programs there’s a bit of a joke that every decade or so someone invents a new technology that causes the field to spontaneously forget everything it ever knew – because how could it possibly apply to the new medium?

חשוב להבין שווילי איננו בין מקטרגי הרשת. הוא רואה חיוב רב באינטרנט. במאמרון הוא מדגיש שהאינטרנט "טרנספורמטיבי" בחיינו – אם לטוב או אם לרע. אבל הוא כותב שעל אף העובדה שהשפעת הרשת על חיינו גדולה מאד, הוא איננו מזהה השפעה גדולה בחינוך:

I think it’s fair to say that the impact of the internet on teaching has – writ large – been shockingly small. There are, of course, exceptional cases where people are doing genuinely novel and amazing things with the internet in support of student learning. But I would argue that it’s the exception and not the rule in higher education.

שלא יהיו אי הבנות: ווילי איננו אומר, כמו רבים אחרים, שבמשך מאה או מאתיים שנה, עד להגעתו של האינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. טענתו היא שהאינטרנט לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שאפשר היה לחשוב, או לצפות, שיקרה.

הציפייה הזאת, ציפייה שלפי ווילי לא התגשמה, מעוררת אצלו שאלה: מה היתה השפעתם של ספרי הלימוד (ה-textbooks) על ההוראה כאשר אלה, בעקבות הדפוס, נעשו זמינים לסטודנטים. האם הזמינות של ספרי לימוד מודפסים שינתה את דרכי ההוראה שהיו נהוגות לפני הדפוס? ווילי מצא שאין מקורות רבים על הנושא הזה, אבל הוא מצא ספר אחד על השימוש בספרי לימוד באירופה סביב תחילת תקופת הדפוס. מתוך הספר הזה הוא מביא מספר עדויות על כך שעל אף הזמינות של ספרים לא יקרים המרצים המשיכו להרצות את הטקסטים שלהם – אותם טקסטים שעכשיו הופיעו בדפוס – והם ציפו שהסטודנטים שלהם ירשמו את מה שהם דיקלמו. העדויות האלו מביאות אותו לקבוע:

So to answer my original question. What was the impact of the world’s greatest information technology – the printing press – on teaching? In the case of lecture texts, the impact appears to have been negligible.

קשה לא להרגיש שהנבירה לתוך העבר של ווילי מעניקה לנו קצת פרספקטיבה. מתברר שהרשת איננה הטכנולוגיה הראשונה שלכאורה מאפשרת לנו שינוי אך בפועל משנה מעט מאד. אני מודה (ויש עדויות) שלפני עשרים שנה אני ציפיתי שחדירת האינטרנט לתוך החינוך תערער את הנחות היסוד שלנו בנוגע לדרכי ההוראה והלמידה ולהתנהלות הכיתה. על אף העובדה שעדיין מקננת בי התקווה שכך אכן יקרה, נדמה לי שכאשר אנחנו מביטים מעבר לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוצצות שמסנוורות אותנו, אנחנו מבינים שווילי צודק. ואולי בגלל זה הסקירה ההיסטורית שהוא ערך יכול לנחם אותנו. הרי לא מדובר בטכנולוגיות דיגיטליות בלבד. מתברר שכך היה גם עם הדפוס, ומי יודע, אולי גם עם המצאות פורצות דרך שבאו לפניו.

פעמים רבות בערימות הדפים שעליהם עברתי (ושחלק גדול מהם זרקתי) נתקלתי בניסוחים של "הפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה". ספק אם מישהו בעולם החינוך חושב, או חשב, אחרת, וזאת על אף העובדה שהציפייה שבאופן קסמי טכנולוגיות חדשות יחוללו שינוי פדגוגי טבועה בנו היטב. המבט ההיסטורי של ווילי ממחיש עד כמה קשה ליישם אמירה שנראית כל כך פשוטה והגיונית. יתכן שהוא גם יכול להסביר למה לא היה צורך לשמור רבים מהמאמרים שמצאתי בעת הנקיון. אולי הוא גם מסביר למה לא קרה אסון שלא כתבתי כאן במשך כמעט שלושה חודשים.

משהו חסר כאן

מי לא אוהב תערוכות של טכנולוגיות חדישות? לפעמים נדמה שבדקות הרבות שרשתות הטלוויזיה מקדישות לתערוכות כמו ה-CES השנתית בלס ווגס הן מבקשות, ומצליחות, לעורר אצלנו קנאה. ברור שהרוב הגדול מאיתנו לא ירכוש, ואפילו איננו מסוגל לרכוש, את ההמצאות החדשות האלו, אבל ההצצה לתוך העתיד מעוררת השתאות. ובכל זאת, רגע אחרי ההשתאות אנחנו שואלים את עצמנו אם החיים שלנו באמת יהיו טובים יותר, או אם אנחנו נהיה מאושרים יותר, אם ההמצאות האלו ישולבו לתוך חיינו.

תערוכות של טכנולוגיות בחינוך מעוררות שאלות דומות. ההיצע אדיר, וללא ספק מרשים. אבל כאשר אנחנו מצליחים לעצור רגע ולנתק את עצמנו מההתלהבות אנחנו נאלצים לשאול אם משהו מכל מה שאנחנו רואים ישנה, או אפילו אולי ישפר, את החינוך ואת הלמידה. לפני מספר ימים הסתיימה תערוכת BETT באנגליה. לא נוכחתי בה, אבל במקורות שאליהם אני נחשף קשה לא לדעת עליה ועל שלל הכלים והיישומים שהוצגו בה. מעניין שכמעט לא מצאתי דיווחים של מבקרים – נדמה שיותר נכתב לקראת התערוכה מאשר אחריה. יכול להיות שזה עדות לכך שאינני קורא את המקורות הנכונים, אבל גם החיפושים שלי אחר דיווחים כמעט לא העלו דבר. עם זאת, כתבה אחת שכן קראתי חידדה עבורי את התחושה שתערוכת BETT, כמו ה-CES, מפספסת במשהו מאד עקרוני. היתה זאת כתבה על נאומו של שר החינוך הבריטי בתערוכה.

יכול להיות שאני פורץ כאן לדלת פתוחה. הרי הסקירה על הנאום של שר החינוך נכתבה על ידי עורכו הבכיר של אתר EdWeek Market Brief, ועל אף הקריצה לחינוך בשם האתר הוא עוסק יותר בשיווק. כותרת הכתבה רמזה, לפחות במידה מסויימת, על אמירה חינוכית:

At Bett Ed-Tech Show, British Secretary Calls for Companies to Step It Up

בשלב יחסית מוקדם של הכתבה עדיין אפשר היה להתרשם שדבריו של השר כוונו לחינוך וללמידה:

But Hinds’ address on Wednesday also called on tech companies to do more to create products that help educators with longstanding problems, and that make their work easier.

סביר להניח שבין "הבעיות ארוכות השנים" של אנשי חינוך נמצאות שאלות של שיפור ההוראה והלמידה, ואין ספק שמורים באמת זקוקים למוצרים שיקלו על עבודתם. אבל משום מה ההוראה והלמידה נעדרו כמעט באופן מוחלט מדברי השר. במקום זה הדגש היה על יעילות. לפי הכתבה:

One of the chief values of ed tech, the secretary said, comes in its ability to reduce administrative busywork for school administrators and teachers.

כותב הכתבה הוסיף שאנשי חינוך אינם משוכנעים שהכלים שמציעים להם אכן מצליחים לענות על הצורך הזה. אינני יכול לקבוע אם הם עושים זאת או לא, אבל בעיני זאת בעיה משנית. בעייתי יותר, ואפילו מדכא יותר, הוא סדר העדיפויות של השר שרואה בצמצום העיסוק בעניינים ניהוליים אחד היתרונות המרכזיים של התקשוב החינוכי.

בכתבה אנחנו למדים שהשר טוען שהצמיחה האדירה של נתונים אודות התלמידים ובתי הספר, כמו גם האלגוריתמים שאמורים לנתח את הנתונים האלה, יוצרים מצב שבו למורים היום יותר עבודה מאשר בעבר ולכן יש צורך למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזאת. שוב, יתכן מאד שמדובר בבעיה אמיתית (אם כי יש כאן מקרה של הוספת טכנולוגיה כדי להתגבר על בעיה שהטכנולוגיה עצמה יצרה). אבל מקריאת הדברים שמובאים בכתבה נוצר הרושם שהציפיה של השר מטכנולוגיות חדישות היא שהן יטפלו בבעיות ניהוליות. הרי בנוגע לבעיה הזאת אנחנו קוראים:

“To deal with this, we need schools and leaders to think in innovative ways,” the secretary said, “and we need the ed-tech companies to come up with innovative solutions.”

אני יכול להבין שיש הגיון בדגש על ייעול הניהול בדבריו בתערוכה. זה הרי משקף חלק חשוב של מה שהוצג בה. כמו-כן, אני מבין שהשר הוא יותר פוליטיקאי, או ביורוקרט, מאשר איש חינוך, ואלה הנושאים שמעסיקים אותו. אבל אפשר היה לקוות שבכל זאת הוא יהיה מסוגל להתייחס קצת יותר לנושאים הקשורים ללמידה.

לפי האתר של BETT הוצגו כמעט 1200 מוצרים בתערוכה. אני מודה, לא עברתי על כל 33 העמודים, כל אחד עם כ-36 מוצרים שבהם המציגים הציגו את מרכולם. זאת ועוד: בדפים שבהם כן עיינתי כן מצאתי מוצרים שנראו לי לימודיים, ולא רק "לימודי" כהכנה למבחנים (אם כי כאלה היו רבים). ברור שעם מספר גדול כל כך של מוצרים המגוון רחב. לצד ציוד כיתתי שנע בין שולחנות וכסאות עד לחבילות של ציוד דיגיטלי מקיף לכיתה שלמה הוצגו גם יישומים של משחקים פשוטים. הוצגו מוצרים לכל הגילאים. והיו לא מעט מוצרים שבהחלט נראו לי שהם יכולים לקדם את הלמידה, אם כי התחושה שלי היא שאלה היו במיעוט.

אבל גם אם בין כל אלה יש באמת כלים שמעצימים את הלמידה ואת החינוך, קשה לא להתרשם שהדגש במקום אחר. בכתבה נרגשת לקראת התערוכה אתר ET (האותיות מתייחסות ל-Education Technology) סקר את ההיצע ובחר להבליט סוג מאד מסויים של מוצר:

On display will include school leader and management systems such as Groupcall for GDPR compliance services; SchoolLink’s web-based digital service that replaces the inefficient methods of communicating through letters, forms and phone calls; ScholarPack, which manages everything from attendance and assessments to accidents and incidents; and BlueSky, which supports staff development, professional learning and quality assurance.

אתר ET איננו אתר חינוכי, אלא עסקי. בגלל זה אני מניח שהוא סקר את ההיצע כדי לכוון רוכשים פוטנציאליים למוצרים חמים בתערוכה כדי לקדם מכירות. אבל באופן די ברור, זה מה שנסקר. כזכור, לא מצאתי סקירות על BETT שנכתבו על ידי אנשי חינוך. כאשר שר החינוך הבריטי נאם ב-BETT הוא כנראה ידע מול מי הוא דיבר. וזה לא היה המורים. ורחוק מברור שהחינוך יהיה טוב יותר אחרי התערוכה, ואחרי שרבים ממוצריה יחדרו לבתי הספר.

לא, זה איננו הסוף (אפילו אם כך אפשר להתרשם)

הקיץ התחיל, וכל הסיכויים הם שבמשך חודש או יותר לא אצליח להעלות משהו חדש לבלוג. יהיה כאן שקט. סביר להניח שהשקט יורגש פחות או יותר כמו שהרעש היחסי שנוצר כאן מורגש, כך שספק אם יש סיבה להודיע על השינוי. אבל יותר מאשר הכותרת של המאמרון הזה מתייחסת לפגרת השקט, היא נותנת ביטוי לאוסף של מאמרונים שהתפרסמו בשבועות האחרונים בבלוגוספירה החינוכית. המאמרונים האלה, רובם של פעילים ותיקים ומוערכים בתחום התקשוב החינוכי, מביעים אכזבה מרה מאד ממצבו של התחום היום.

לפני כמעט חודש ליסה ליין הכריזה:

The ed tech dream is dead

ליין מציינת שבמהלך עשרים השנים שבהן היא מלמדת בצורה מקוונת היא נעזרה בכלים רבים ומגוונים, עם הדגש על כלים ברשת שמאפשרים שיתוף פעולה פתוח בין לומדים. אבל לאחרונה הדאגה לשמירה על הפרטיות של הסטודנטים שלה גוברת. היא אמנם נזהרה לא להכנע במגבלות של ה-LMS, אבל מצד שני היא לא היתה ערנית מספיק לבעיות הגדולות שהגיעו מהכלים שהבטיחו חופש:

So whatever else Facebook and Google have done (and none of it struck me as exceptional or unusual), they have underlined my concerns about students working openly, and undermined public confidence in living portions of our lives on the web. We were so concerned about not being sold by Learning Management Systems that we were sold by the very providers who gave us freedom.

היא חשה שהיא כבר איננה יכולה להצדיק את השימוש בכלים שפעם היא אהבה. מה שנשאר לה לעשות הוא לנסות ליצור סביבה שמעודדת למידה תוך יצירת מטלות משמעותיות במסגרת של ה-LMS שהמוסד שלה כופה עליה.

בערך באותו הזמן ג'ון ורנר, במדור שלו ב-Inside Higher Ed, כתב על:

Ed-Tech That Makes Me Want to Scream

ורנר קובל על כך שההצמדות לסטנדרטים והדרישות כלפי המורים "ללמד" לפי תבניות מוצקות יוצרות מצב שבו בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לפתח את האוטונומיה הדרושה ללמידה אמיתית:

One of the great projects of childhood is to become an autonomous person. School can and should be one of the places where we’re simultaneously most encouraged and most protected when it comes to developing this autonomy, working on our skills of self-regulation as we figure out who we are and what we believe. It is hours together with other small humans, interacting in a cooperative space under adult supervision, where ideally we are encouraged to identify and explore our curiosities.
Sometimes that means we need to just be left alone.

אבל בבתי הספר של היום לתלמידים פחות ופחות הזדמנויות להיות עם עצמם. ורנר מזכיר לנו שהיום יש כלים תקשוביים שעוקבים אחרי ההקלדות של התלמידים, ואחרי ההתנהגות שלהם לא רק בכיתה אלא גם במסדרונות בית הספר ובנסיעה באוטובוס, ויש גם מצלמות שבודקות, באמצעות אלגוריתמים, את הבעות הפנים של התלמידים כדי להבחין במידת הריכוז שלהם. כתבתי כאן בעבר על מספר כלים כאלה. ורנר מתאר כלי חדש, FaceMetrics, שכצפוי נעזר ב-"בינה מלאכותית" כדי "לשפר" את הלמידה. ורנר כותב:

Utilizing video working in concert with AI, FaceMetrics monitors the child’s behavior as they read, tracking eye movement to see how carefully or closely they might be reading, possibly saying, “You missed some paragraphs,” if it suspects skimming.

כלים "חינוכיים" כאלה שהיום נעשים יותר ויותר נפוצים בבתי הספר פועלים מתוך גישה שקובעת שחשוב לנצל כל רגע של נוכחות התלמיד בבית הספר כדי שהוא יקלוט כמה שיותר "ידע".

מספר ימים אחרי שוורנר פרסם את המאמרון שלו ויל ריצ'רדסון הצטרף לאווירה הקודרת. הוא כתב:

There’s a growing sense that we’ve reached a breaking point with technologies in the classroom.

בין היתר ריצ'רדסון מתייחס למאמרון של ורנר (וגם, כמו ורנר, לכתבה ארוכה של בנימין הרולד ב-Education Week שסוקרת אוסף די מדכא של טכנולוגיות מעקב שמתיימרות להיות טכנולוגיות למידה). הוא מדגיש שבמשך שנים רבות הוא נשאר נאמן לרעיון שבני אדם וטכנולוגיות יכולים ללכת יד ביד כדי לקדם את הלמידה. אבל משהו בתקשוב החינוכי השתנה, והדגש שלו איננו מה שהיה פעם. היום:

More often than not, ed tech is something done to the student rather than done in service of the student.

כל אלה בוודאי מספיקים להכניס את הקורא (טוב, אולי "הקורא האובססיבי") למצב רוח, אבל הם עדיין לא הכל. לפני שבוע מייק קראולי (Crowley) דיווח מכנס ה-ISTE, אחד הכנסים, והתערוכות, החשובים בתחום טכנולוגיות וחינוך. קראולי תיאר את אווירת הציפיה וההתרגשות בכנס לקראת הכרזה של חברת גוגל בדבר מרכיב חשוב חדש ב-Google Classroom. עם ההכרזה הוא באמת נדהם, אבל לא מפני שמדובר בכלי שמחולל שינוי חינוכי:

When the launch was announced, I was aghast. The big news was “locked mode” in Google Forms and, bizarrely, this news created quite an excited stir. The locked function permits teachers to eliminate distractions while students are taking an online quiz or test by preventing them from opening other windows and tabs. It also prevents students from performing an internet search. So much for empowerment. What, one must ask, is the tough problem being solved here that inspires innovation? Prohibiting students from cheating on traditional assessments using expensive tech tools to perform very basic 20th century tasks is the new transformation.

כמו רבים אחרים שמלווים את התקשוב בחינוך שנים רבות גם אני השתמשתי בכלים של גוגל, ומצאתי בהם ערך חינוכי משמעותי, אם כי כבר מספר שנים לא הרגשתי שהכלים החדשים שלה, או התוספות החדשים לכלים הישנים, באמת מקדמים את הלמידה. אבל קשה לי להבין כיצד האפשרות של נעילת החלונות של תלמידים בשעת מבחן יכולה לגרום להתלהבות. אינני בקיא ברזי הפיתוח כדי לקבוע אם יש כאן הישג טכנולוגי, אבל ברור לי שאין כאן הישג לימודי או חינוכי. קראולי רואה בסיפור הזה מטפורה למצב התקשוב החינוכי היום: השאיפות החינוכיות הגדולות של העבר מסתכמות היום בלהפוך את המוכר המסורתי ליותר יעיל. הוא איננו טוען שעלינו לנטוש את הדיגיטאליות בחינוך. הוא עדיין בדעה שאפשר, וצריך, לנצל כלים דיגיטאליים לקדם את הלמידה. אבל הוא איננו אופטימי:

Make no mistake about it. EdTech as we currently know it is dead, it’s over. We should retire the phrase right now. If education is to be the target of an industry that has grown increasingly obsessed with standardization, control, automation, and delivery efficiencies, then we must opt out.

ליין, ורנר, ריצ'רדסון, קראולי, ולא מעט אחרים שלא כתבו בשבועות האחרונים לא היו צריכים לשכנע אותי. כבר זמן רב מדי אני קובל כאן על הכיוון המוטעה, הלא חינוכי בעיני, שאליו התקשוב החינוכי פנה. דפי עבודה דיגיטאליים ומבחנים מקוונים הם עדיין דפי עבודה ומבחנים. מעקב אלגוריתמי אחר מידת הריכוז של תלמיד הוא אולי הישג טכנולוגי, אבל הוא איננו חינוך. יתכן מאד שקשה להרוויח מכלים נחמדים שמעצימים את הלמידה העצמית של התלמיד, ולכן מי שרוצה להרוויח צריך להמציא כלי חדש, ויקר, שיכול להבטיח שתלמידים יישארו ממוקדי משימה על מנת שהציונים שלהם ישתפרו. יתכן, אבל למה אנשי חינוך ירצו לקנות כלים כאלה?

ואם התקשוב החינוכי אכן מת, מה יעשה מי שבכל זאת חושב שהתקשוב צריך לשרת את הלמידה? אני מקווה שעל אף העובדה שאני שותף לדעות הדי מדכאות שהבאתי כאן, עדיין לא הרמנו דגל לבן. לחודש הקרוב יהיה כאן שקט, אבל אולי אי שם בעתיד הלא רחוק (אחרי הקיץ?) נגלה שעדיין יש תקווה.

אז מה אם אני מסכים?

חודשיים שלמים, ממש מסיום השנה האזרחית, הבלוג הזה היה רדום. יש מספר הסברים לכך – רובם קשורים לאירועים אישיים מסוגים שונים. זה איננו תירוץ, וממילא, ספק אם מישהו מלבדי הבחין בדממה הזאת. וכמו בתקופות דממה קודמות, אחרי תקופה מסויימת קצת שוכחים כיצד להתיישב מול המקלדת ולכתוב. קורה שכאשר עוד ועוד זמן עובר, נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכושר הכתיבה. ובינתיים ממשיכים להתפרסם דברים מעניינים שמזמינים התייחסות. רשימת הנושאים הראויים לכתיבה הוכלת ומתארכת וקשה לבחור במה להתחיל כדי לחזור לכושר. בסופו של דבר החלטתי לחזור למאמרון שהתחלתי לכתוב לפני חודשיים ולא הצלחתי לסיים.

גם בזה יש בעיה מסויימת, בעיה מהסוג שאני מתמודד איתה כאן לעתים קרובות: הנושא שעליו בחרתי לכתוב הוא הנטייה של קהילת התקשוב בחינוך לחזור על עצמה. בחירה כזאת דווקא מעמידה אותי במצב טיפה מביך – כאשר אני קובל על הנטייה הזאת אני בעצם מוצא את עצמי עושה את מה שעליו אני קובל, הנטייה לחזור על עצמנו. ובכל זאת, הנושא חשוב, ולפני חודשיים, לקראת השנה החדשה, בזמן שבאופן טבעי נהוג להעלות תקוות חדשות, נתקלתי במאמרון שממחזר תקוות ישנות.

לקראת סיום השנה סלביה רוזנטל טולסאנו, בבלוג שלה, פרסמה מאמרון אורח של ד"ר סילבנה סקרסו (Silvana Scarso) שמבקשת להזכיר לנו שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. סקרסו כותבת:

The old idea of “tech for tech’s sake’ should be dead by now. A strong movement towards placing learning at the forefront of technology integration has been very “loud” for many years.

אין מה להגיד! שני המשפטים האלה נכונים, אם כי נדמה לי שהסדר שבו הם מופיעים בפיסקה הפותחת של המאמרון צריך להיות הפוך: רבים מאיתנו טוענים, כבר שנים רבות, שהלמידה צריכה להוביל את השימוש בטכנולוגיה, ולכן ראוי ש-"הרעיון המיושן" של טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה כבר היה צריך להעלם. אבל משום מה, זה לא קרה. אפשר אולי להגיד שבמקום שהוא ייושם הרעיון פשוט הפך למוסכמה. סקרסו ממשיכה:

It is not about banning cellphones completely or embracing them all the time. It is not about using laptops all the time in the classroom or not using them at all. It is knowing when and how to use each one appropriately for the best impact on student learning.

ושוב – האם יש, אי-שם, איש חינוך שמאמץ כלים דיגיטאליים בעבודתו (אם מרצון ואם מהכרח) שאיננו מסכים, לפחות ברמה של מס שפתיים, באמירה כזאת? בדומה לכך שעם כמעט 20% מהמאה ה-21 כבר מאחורינו עדיין מסבירים לנו שאנחנו צריכים לאמץ את כישורי הלמידה של המאה הזאת, עדיין מסבירים שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה. מתבקשת השאלה – אם עדיין צריכים להגיד את זה, אולי זה באמת לא יושם. ואם הוא לא יושם, לא יזיק לנו לנסות לברר למה.

אני מודה, אין לי תשובה, או לפחות תשובה מוחצת. אבל יש, כמובן, החשודים המיידיים, או לפחות החשודים המיידיים שלי. תחילה, יש ענקי הטכנולוגיה שאיכשהו מצליחים לשכנע את קברניטי החינוך שהכלים הטכנולוגיים שכבר נמצאים בידיהם כבר מיושנים וכדי לקדם את הלמידה צריכים לאמץ כלים חדשים יותר. כאשר באופן תדיר החינוך מותקף בעוד ועוד כלים חדשים, הטכנולוגיה כמעט באופן טבעי תופסת את קדמת הבמה ודוחקת את הפדגוגיה הצידה. קשה, כמובן, לעשות זאת ללא משתפי פעולה, אבל אלה יש בשפע. מפקחים שחוששים להראות מפגרים אחרי המחנה מוכנים לקנות כל דבר חדש, ולעתים קרובות בכלל לא נשאר כסף להטמעת "פדגוגית" של השימוש.

לזה צריכים להוסיף את התפיסה הרווחת שה-"למידה" מתבטאת בציונים טובים יותר במבחנים סטנדרטיים. חלק גדול מהכלים הטכנולוגיים החדשים מכוונים למטרה הזאת, ועל פי רוב הדמיון בין שיפור בציונים לבין למידה מקרי בהחלט. כיצד הטכנולוגיה יכולה להוביל את הפדגוגיה כאשר הפדגוגיה כמעט נעדר כליל מבית הספר?

במהלך המאמרון שלה סקרסו מביאה מספר דוגמאות למצבים שבם שימוש נבון בכלים דיגיטאליים יכול לקדם את הלמידה. היא גם מדגישה שהדוגמאות שהיא מביאה נבנות על גישות פדגוגיות שפועלות גם ללא טכנולוגיות חדישות. היא דוגלת בשילוב של סוגים שונים של כלים. ואכן, מדובר בדוגמאות טובת, אפילו משכנעות. וקשה לא להרגיש שהן גם מיושנות. שיהיה ברור – אינני משתמש במילה הזאת כמילת גנאי. ההפך: מוצא חן בעיני שאיש חינוך מוכן לאמץ דרכי הוראה/למידה על פי כדאיותן ולא על פי המידה שהן חדשות. אבל דווקא כאן אפשר להבין גם למה סקרסו כותבת שרעיון הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה היתה צריכה לעבור מהעולם, וגם למה זה לא קרה. משום מה, סקרסו כנראה עדיין חושבת שהחברות הטכנולוגיות הגדולות, וגם מעצבי המדיניות החינוכית, רואים איתה עין ועין לגבי מהי למידה טובה. צר לי שהמצב איננו כך. הרי אני מזדהה איתה, אבל אני כבר אינני מצפה שהתפיסות החינוכיות שלי ישפיעו על קובעי המדיניות. יתכן שפעם, בעבר הלא יותר מדי רחוק, באמת היתה תנועה קולנית שקראה להעמיד את הפדגוגיה בראש. אבל היום המציאות אחרת.

לא רק הרובוט מלאכותי

טיילר קוואן (Tyler Cowen) הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה מכובדת בארה"ב. רבות מדעותיו נחשבות פרובוקטיביות. אינני מרבה לקרוא את דבריו – הכלכלה רחוקה מלהיות התחום שלי, ותמיד יש יותר מדי שכדאי לקרוא. מי שמבקש גם להתפרנס צריך לצמצם את הגלישה לתחומים מעניינים אבל לא מספיק רלוונטיים. אבל כאשר קאוון כותב על תחומים שהם קרובים יותר אלי תמיד מעניין, וגם כדאי, לקרוא אותו. כך המצב עם כתבה שקאוון פרסם באתר של Bloomberg לפני בערך שבועיים. שם הוא הכריז:

הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה "רובוט" עם "מחשב" או "אלגוריתם" או "תוכנה" נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בפעם האחרונה שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.

שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות "אותנטי". בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית "אותנטית"?:

K-12 education itself is a highly artificial creation, from the chalk to the schoolhouses to the standardized achievement tests, not to mention the internet learning and the classroom TV.
במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה "טבעית" אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-"אותנטיות" של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.

קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:

we did not apply comparable standards to, say, the use of textbooks
והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.

לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם "מותאמים אישית". במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.

אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.

למען האמת, אפילו לא קרובים

לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:

that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:

But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא "טכנולוגיה ואפליקציות". מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:

במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. "לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות", אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. "הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית".
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה "פותרת" בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה "משמעותית" יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

נכון, אין סיכוי. אבל אולי …

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קובן. לקובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג.

במאמרון מלפני שבוע קובן מביא דוגמאות מחוץ לכותלי הכיתה על מנת להראות שבאופן כללי בתרבות המערבית המרדף אחרי הדיגיטאלי נבלם, ובמקום זה אנחנו לומדים לשלב את המיטב של הדיגיטאלי עם המוכר האנלוגי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מקשר לכתבות שמראות שלאחרונה יש עלייה בקניית יומני פגישות מודפסים וירידה בקניית ספרים דיגיטאליים, ושבאופן כללי יש עלייה ברכישת מוצרים מוחשיים לעומת דיגיטאליים. הוא מציין שכל אלה הם עדות לכך שמיליוני אנשים עוסקים ב:

figuring out what’s important in living a life fully in a world that has become increasingly digital
בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:
many people [are] figuring out pathways to a life that mixes the analog and digital
יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת "סכנה" ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה "חזרה" לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:

Not either/or, one or the other – analog and digital easily mix in these helping professions. And it is in schools especially where face-to-face contacts occur daily, where relationships begin and mature, where the analog and digital world come together.
קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:
A fact often forgotten by those avid reformers (and parents) who see schools as efficient escalators to the workplace, who see children and youth as brains on a stick.
אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:
My half-century of experience in schools, awareness of the central role of schooling in a democratic, market-oriented society, and awareness of classrooms across the nation but especially in Silicon Valley have convinced me that schools as analog institutions will persevere and outlast the magical thinking that technologically-driven reformers peddle.
אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

לא תמיד לטובתנו

פעמיים בשבוע הקודם שמעתי, תוך כדי נהיגה, פרסומת ברדיו שהקפיצה את אוזניי. לא הצלחתי לרשום לעצמי את הטקסט המדויק (אני הרי אחזתי בהגה המכונית) אבל תפסתי את העיקר, ואני די בטוח שמה שאני רושם כאן נאמן למקור:

האב: יואבי, תזהר! אתה קרוב מדי!

הקריין: אבא, לא תמיד תהיה קרוב אליו ברכב כדי להזהיר אותו. לכן אתה צריך שיהיה Mobileye במכונית.

וכמו שקורה לי לעתים קרובות, מצאתי בפרסומת הזאת קשר לחינוך, וגם לתקשוב בחינוך.

אין לי ספק שמערכות כמו Mobileye חיוביות ואף חיוניות לבטיחות בדרכים. ראוי לברך על האפשרות לקבל התרעה על סכנה בכביש כך שאפשר להגיב ולמנוע תאונה. תאונות רבות נגרמות על ידי היסח הדעת, כך שמערכת שתפעל כזוג עיניים נוספת, ותשים לב לכביש גם כאשר הנהג איננו עושה זאת, יכולה להציל חיים. מי יכול להתנגד לדבר כזה?

בסרטונים שמופיעים באתר של Mobileye אפשר לראות כיצד המערכת אכן מונעת תאונות. אבל הסרטונים גם מראים נהג שלמרבה הצער זקוק למערכת Mobileye מפני שהוא איננו שם לב לכביש אלא לדברים אחרים. טוב שהמערכת פועלת כפי שהיא פועלת. אבל יש חשש שמערכות כאלו גם יוצרות תלות, כך שבסופו של דבר נהגים מסתמכים עליהן ואינם נשארים מספיק ערניים למתרחש בכביש.

הקריין שבפרסומת מסביר לאב שמפני שהוא איננו יכול להיות ליד בנו כל הזמן שהבן נוהג, הוא זקוק למערכת התרעה. שוב, זה הגיוני. אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר, הבן צריך לפתח ולהפנים את הערנות שלו. הוא צריך לדעת מתי הוא קרוב מדי בלי שאבא שלו, או מערכת ההתרעה, יגידו לו. והדרך שבה הוא רוכש את הידע הזה נקראת למידה.

לא רק שאיננו יכולים להיות ליד הילדים שלנו בכל אשר הם עושים – איננו רוצים להיות לידם כל הזמן. אנחנו מצפים שהם יכולים לצאת לעצמאות, ולקבל על עצמם את האחריות הדרושה לכך. מטרה מרכזית של החינוך היא להקנות להם יכולות שמאפשרות להם להתמודד במצבים בלתי-צפויים, כולל לדעת מתי הם קרובים מדי למכונית אחרת בכביש. שוב, אין זה אומר שאמצעים טכנולוגיים שעוזרים למנוע תאונות פסולים, אבל בהסתמכות על אלה יש סכנות, ממש כמו שיש סכנות באי-השימוש בהם.

הנושא הזה איננו חדש. במאמר ב-The Atlantic משנת 2013 ניקולאס קאר כתב על הבעייתיות אשר בשימוש בטייס אוטומטי במטוסים. (המאמר הזה היווה הבסיס לספרו The Glass Cage.) בין היתר קאר כתב:

Overuse of automation erodes pilots’ expertise and dulls their reflexes, leading to what Jan Noyes, an ergonomics expert at Britain’s University of Bristol, terms “a de-skilling of the crew.” No one doubts that autopilot has contributed to improvements in flight safety over the years. It reduces pilot fatigue and provides advance warnings of problems, and it can keep a plane airborne should the crew become disabled. But the steady overall decline in plane crashes masks the recent arrival of “a spectacularly new type of accident,” says Raja Parasuraman, a psychology professor at George Mason University and a leading authority on automation. When an autopilot system fails, too many pilots, thrust abruptly into what has become a rare role, make mistakes. … An overreliance on automation, the agency warned, could put planes and passengers at risk.
אם בעתיד כולנו ניסע במכוניות אוטונומיות, מכוניות שאינן דורשות התערבות של נהג, יתכן ובכלל לא יהיה צורך ללמוד לנהוג. אבל הנושא כאן, כמובן, איננו רק הנהיגה. מערכת חינוך מיטבית מפתחת אצל הלומד תחושה של כוח. הלומד רוכש בטחון בסביבה שלו. הלומד מבין היכן הוא נמצא וכיצד ביכולתו להשפיע על הסביבה. במקום להעצים את הלומד, מערכת אוטומטית כמו Mobileye מחלישה אותו. הלומד אולי "בטוח", אבל הוא איננו אוטונומי במובן החיובי של המילה. קאר מוסיף:
Seeking convenience, speed, and efficiency, we rush to off-load work to computers without reflecting on what we might be sacrificing as a result.
ועל מה אנחנו מוותרים? שוב, אינני מתכחש ליתרונות אשר ביישומונים כמו Waze או המפות של גוגל. אבל כאשר אומרים לנו היכן ומתי לפנות אנחנו מאבדים את חוש ההמצאות שלנו. אנחנו אולי יודעים כיצד להגיע ממקום למקום, אבל איננו מבינים היכן אנחנו נמצאים. לפני ארבע שנים ב-Wall Street Journal סימון גרפילד כתב על מה שהולך לאיבוד במצבים כאלה:
The uncertainty that was once an unavoidable part or our relationship with maps has been replaced by a false sense of Wi-Fi-enabled omnipotence. Digital maps are the enemies of wonder. They suppress our urge to experiment and (usually) steer us from error—but what could be more irrepressibly human than those very things?
טעויות וההליכה לאיבוד הן חלק בלתי-נפרד מתהליך הלמידה. קאר כותב שהאוטומציה הופכת אותנו לצופים:
Automation turns us from actors into observers.
הלמידה מחייבת מעורבת. היא צומחת מהעשייה, מהמגע במצבים מוחשיים. נדמה לי שבמידה לא קטנה הפופולריות שלמידת החקר, ה-problem based learning, זוכה לה לאחרונה נובעת מהתחושה שכאשר הכל נפרש לפנינו בצורה ברורה ומסודרת אנחנו מתקשים להפנים את מה שלפנינו ולהפיק תובנות. תובנות, הרי, נוצרות לא רק דרך העיניים והאוזניים, אלא גם דרך המגע. יש לברך על פיתוחים כמו ה-Mobileye שללא ספק יכולים להציל חיים. אב שדואג לבנו אכן יתקין מערכת כזאת במכונית. אבל הוא גם ידאג לכך שבנו לא יסתמך עליה יתר על המידה. מערכת חינוכית שמבקשת לפתח בני אדם שמכירים את העולם שלהם, שמבינים אותו, ומסוגלים להתמודד עם המציאות שבה הם נמצאים, חייבת לבין מתי הפעלת הטייס האוטומטי מזיקה לאותה למידה שעליה היא אמונה.