יצירת מידע כדי להבין … בעצמנו

בהתחשב בעובדה שאחד הנושאים שעליו בלוגרים רבים כותבים הוא המהירות המסחררת שבה המידע זורם, יש אולי טעם לשאול האם קיים חוק התיישנות כלפי מאמרונים שהתפרסמו לפני יותר משבוע. במידה מסויימת אני חש שאין כבר טעם לכתוב על מה שאני כותב כאן, אבל מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותי (ומה לעשות, אני זה שקובע מה מופיע כאן), אני בכל זאת אעשה זאת.

ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:

Social Networks, and the social web (also known as Web 2.0) allows me to not only consume but easily produce knowledge of my own. It is this interaction with knowledge that leads to new understandings and pushes me to think.
אוטכט מקשר בין המגמה הכללית הזאת לבין בית הספר:
Education in the 21st Century is not about consuming information (it changes too fast), it’s about creating new knowledge from what we know, what we think, and what we are passionate about.
אינני רוצה להתווכח עם אוטכט. אני, הרי, מסכים עם הרבה ממה שהוא כותב. ובכל זאת, קיימים סוגים שונים (אולי מדובר ברמות שונות) של יצירת מידע, ואם לא נבחין בין הסוגים השונים האלה, קיימת הסכנה שנשכנע את עצמנו שכל הגיג של תלמיד שמתפרסם באינטרנט הוא מידע שראוי להתייחסות רצינית. לצערי, זאת אשליה. אולי עוד ציטוט מאוטכט תעזור להבהיר את העניין. הוא כותב:
This is new to education as we were all raised to be consumers. We sit in class, we listen, we do our assignments, turn them in and move on. We consume, show that we consumed and that’s it. We never were asked to produce, to think deeply about what we were learning and we never had the opportunity to share what we thought ….
האם באמת מעולם לא ביקשו מתלמידים ליצור משהו? והאם יש הקבלה כל כך ברורה בין "ליצור" לבין "לחשוב לעומק על מה שאנחנו לומדים"? גם ללא הפקת מוצר מידע, תלמידים יכולים "לחשוב לעומק", ולא פעם קשה למצוא במוצר המבוקש (אני מסכים שיש טעם בדבר כזה) סימנים שמעידים על חשיבה לעומק. במקום לכנות את הפעילות הזאת "יצירת מידע" או "הפקת מידע", נדמה לי שהגיוני יותר (שלא לדבר על צנוע יותר) להתייחס אליה כחשיבה מוחצנת, כהתמודדות אישית/ציבורית במידע שהתלמיד נחשף אליו, ומתמודד איתו. הבלוג (ונדמה לי שכאן אוטכט רומז בעיקר על כתיבה לבלוגים כיצירה של מידע) צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. רצוי לעודד תלמידים ליצור, אבל בלהט העידוד אסור שנפסיק לבחון לעומק אם מה שיוצרים באמת ראוי לפרסום ברבים.

משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:

If someone has 1000+ followers, but only follows 30+, are they ‘misusing’ Twitter? Or doesn’t it matter?
יתכן שהשאלה הזאת מעסיקה רק חוג מצומצם מאד של משתמשי Twitter, ושהמשתמשים האלה עסוקים כל כך בעצמם עד שהם חושבים ששאלה שולית כזאת היא בעלת חשיבות של ממש. יתכן, אבל אני חייב להודות שאני מוצא בה משהו משמעותי מאד. המשמעות הזאת מתחדדת במיוחד לאור הויכוח החריף שמתנהל בעקבות ספרים כמו זה של אנדרו קין (The Cult of the Amateur) על הפגיעה במומחיות שהאינטרנט מהווה. קין עשוי לטעון, למשל, שהרצון של אוטכט להפוך את תלמידיו ליוצרי מידע רק מעודד את הבינוניות וקובר את האיכות תחת הרים של "מידע" שאינו ראוי לפרסום. גם ההודעות הקצרצרות של Twitter הן תוצרי מידע, אבל (שוב, לפי קין) מדובר ברעש ולא בתוכן בעל ערך.

אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:

The thing is – there is (and always has been) an asymmetry of communication. Which is simply this: it is easier to be heard by many people than it is to hear many people. It takes no effort at all to broadcast to 1000 Twitter users – the computer does it all. But following 1000 takes some commitment. We need to understand that the whole internet is like that.
זה שיש לנו מאזינים רבים איננו בהכרח אומר שיש לנו מה להגיד. אני בטוח שיש לפחות 1000 בלוגרים הכותבים על תחומים הקשורים לחינוך שהמאמרונים שלהם ראויים לקריאה, אבל השלמתי עם העובדה שאין שום סיכוי שאקרא את כולם, והם בוודאי מבינים שלא כל מי שעשוי למצוא עניין במה שהם כותבים יגלה אותם, או יקדיש את הזמן לקרוא אותם. ואולי בזה יש גם "תשובה" לאוטכט. ראוי לעודד תלמידים להיות לא רק צורכי מידע, אלא גם "יוצרי מידע". אבל רצוי שאותו עידוד יבוא לא על מנת שהם יזכו לפרסום, אלא על מנת שהם יוכלו להבהיר יותר טוב את החשיבה של עצמם. בעצם יצירת המידע שלהם צריך להיות מכוונת כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.

היכן שכואב?

מריאן קאמפו, בבלוג Blended Learning, מפרסמת קטע של שיחה בין מספר אמהות צעירות שהיא שמעה תוך כדי נסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק:
"…I don't take TV away from my kids for punishment when they do something wrong. I take away their nightly computer time, and their IM ing- -oh they live for IMing their friends- and for my oldest- I take away text messaging on her cell phone…. I don't take away TV because my kids dont watch TV at all…."
קאמפו כמעט איננה מוסיפה הערות, וכלל לא ברור אם יש כאן צורך לפרש. ברור שהכוונה של אותה אמא היא להעניש, ואם להעניש, אז היכן שזה כואב.

אינני זוכר אם אני, כילד, נענשתי על ידי שלילת הצפייה בטלוויזיה. סביר להניח שזה קרה, עם כי, יכול להיות שכאשר הייתי ילד הטלוויזיה עדיין לא הספיקה לחדור לתוך חיי הבית, ואיסור על צפייה בה לא נחשב לעונש כואב. והיום, אותו עונש כבר יצא מהאופנה.

מידי פעם אני מדווח כאן על סקרים חדשים של חברת PEW. אם לא ידענו זאת בלי הסקרים האלה, הם מראים בצורה ברורה שכמעט כל בני הנוער מחוברים לאינטרנט באופן תדיר. והנה, שיחת האמהות הזאת ממחישה, בצורה מאד משכנעת, שהאינטרנט, והתקשורת האינטרנטית, ממלאים מקום מרכזי של ממש בחיי בני הנוער של היום.

"קצר" הוא לא בהכרח "לענין"

יד על הלב, זה לא יהיה סוף העולם אם לא אקיים את ההבטחה שלי לכתוב מאמרון מעמיק אודות Twitter (וממתי מאמרונים לבלוגים צריכים להיות מעמיקים?). אבל מספר קטעים שפגשתי השבוע שוב העלו את הכלי הזה לתודעה, וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן. (קיוויתי שמישהו מבין קוראי הבלוג הזה יקום להסביר לי מה הוא מוצא בכלי הזה, אבל זה לא קרה.) אז עם הדגש על ה-"אולי", אני שוב מנסה לבחון את הכלי, ולשאול מה סוד הקסם שלו.

מישהו ב-Technology Review כנראה די נמשך אל הכלי הזה. בחודשים האחרונים התפרסמו שם מספר מאמרים על Twitter, ועל הנושא של microblogging באופן כללי. בתוך כותרת המשנה של מאמר חדש שם, "Trivial Pursuits" אנחנו קוראים:

with microblogging services … the mundane is the message

המילה mundane באנגלית היא מילה נהדרת. היא מתארת מצב שאיננו רק רגיל, או יום-יומי, או בנאלי, אלא מצב שפשוט אי-אפשר להתרגש ממנו. והנה, בעצם מספרים לנו שכלים כמו Twitter מאפשרים לנו לעסוק בדברים שבדרך כלל לא היינו מוצאים טעם בעיסוק בהם. מה, אני שואל, יכול להיות הקסם בזה? מבחינתי, היתרון של Twitter על גבי מתחרה נוסף לכתר אלוף הבנאליות כמו Reality TV הוא שהבנאליות של תוכניות ריאליטי נמשכות שעות, ואילו הודעות Twitter נגמרות תוך שניות.

אבל לפעמים יש ערך בתמצות. הודעות Twitter יכולות, למשל, להיות סוג של הייקו. תלמידים רבים כותבים סיפורים של "ואז … ואז … ואז…", ואימון בהודעות טלגראפיות יכול, אולי, לעזור להם למצוא את העיקר במה שהם רוצים להגיד. דוג נון מקשר לכריס לוט שממליץ על סיפורים קבוצתיים הכתובים באמצעות Twitter. אינני משוכנע, אבל מדובר ברעיון מעניין.

הקישור הזה של נון הוא חלק מהתייחסות רחבה יותר ל-Twitter, התייחסות עם לא מעט אמביבלנטיות כלפי הכלי:

Some people are blaming Twitter for interfering with their blogging, which seems a bit strange. People start communicating through a channel that allows only short bursts of text, and they feel conflicted about not being more reflective. Then they write about that on their blogs. And I end up reading it and thinking about how twisted things can get. But that’s OK. ‘Twisted’ is lots of things I like.

בסופו של דבר, נון מחליט שמדובר בכלי שאיננו עונה על צורך אצלו. אני כמובן מסכים איתו. אבל נון מבקר בכמה תחנות מעניינות בדרך למסקנה (הצפוייה) הזאת שכדאי להציץ בהן. בין היתר, נון מצטט את סטיבן דאונס (איך לא?) שמסוגל גם להאריך וגם להיות תמציתי. הפעם, הוא מעיר הערה חשובה ביותר:

Twitter creates group behaviour. It creates boundaries. It creates cliques.

אני מודה לדאונס על ההערה הממוקדת הזאת, אבל יותר מזה, אני מודה לקישוריות. הרי ההערה הזאת הופיעה כתגובה בבלוג של טום הופמן, כחלק מדיון על תחושת העייפות של ויל ריצ'רדסון (שהוזכר כאן לפני כשבועיים). נתקלתי בבלוג של הופמן מספר פעמים בעבר, אבל לא צללתי לתוכו, והפעם, הקלקתי ונתפסתי. הופמן מתייחס לדבריו של ריצ'רדסון ומעיר הערה חשובה ביותר. הוא כותב:

The fact of the matter is that Will has maxed out how far this online community can take him intellectually. He's gone as far as he can without embarking on serious scholarship of the kind that just doesn't take place on blogs. And by that I don't mean that serious scholars don't blog (although few do in this discipline), but in particular they don't blog about the foundations of their discipline. We blog about things that are current, not fundmental (unless they overlap). It is the nature of the medium.

אישית, אני משוכנע שרוב המחקר האקדמי בתחום של התקשוב בחינוך איננו מגיע לרמה של הכתיבה הבלוגית הרצינית בתחום. אבל אותה כתיבה בלוגית רצינית (ואני מודע מאד לבעייתיות של המילה הזאת) ניזונה מידע תיאורטי, מהכרות עם הגות חינוכית, ולא רק מהגיגי הלב של הבלוגרים. הופמן צודק לגבי ריצ'רדסון – כדי להעמיק את התרומה שלו הוא צריך לצלול יותר לתוך יסודות החינוך. יש משהו הגיוני במשיכה להודעות הקצרצרות של Twitter. אם צריכים לבחור בין משהו קל וזמין לבין מסע ארוך, גם אני נמשך אל הדרך הקלה. אבל הדרך של Twitter היא לשטחיות בלתי-נמנעת, ולכיתתיות שעליה דאונס כותב. מדובר בכיוון הקל, אבל לא בכיוון הנכון.

מעבר ל-"מה אתה עושה כעת?"

בעדכון היומי שמגיע אלי בדואר מ-Technology Review, מצאתי שהתפרסם בו מאמר על אבן ויליאמס, מייסד Twitter (וגם, בזמנו, של Blogger). לא פעם הבעתי את תחושתי ש-Twitter גורם להוזלה של חויית הכתיבה לבלוג. אני מאד מעריך את היכולת לתמצת (ודי מקנא באלה שיכולים להגיד במשפט אחד מה שאצלי נמשך פיסקאות שלמות), אבל לרוב הדיווח הקצרצר דרך Twitter בא במקום הרפלקציה שבעיני נמצא ביסוד הכתיבה לבלוג.

אבל לא מעט אנשים שאני מעריך רואים פוטנציאל משמעותי בכלי הזה, ולכן אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו, ולקוות שיימצאו לו שימוש כדאי בחינוך. וכמובן שכאשר מתפרסם מאמר על ויליאמס בירחון איכותי כמו ה-Technology Review, אקרא אותו. (אגב, לפני די הרבה זמן הבטחתי, לפחות לעצמי, שאתייחס ברצינות [או לפחות באריכות] ל-Twitter בבלוג הזה, אבל אין המאמרון הזה אותה התייחסות שהבטחתי.)

כבר עם פתיחת המאמר גיליתי משהו שמאד משך אותי לוויליאמס. נכתב שם:

When he was 16, Evan Williams loved reading business books. The first one he read was about real estate, and at the time, he lived in Clarks, a town in central Nebraska that today has a population of 379 and a median home value of $34,900. Williams wasn't particularly interested in investing in property in Clarks or anywhere else, but he reveled in the fact that it was so easy to learn about building businesses and making money. "I realized I could go buy books and learn something that people had spent years learning about," he recalls. "I was very intrigued with the idea that there's all this stuff out there to know that you could use to your advantage. It was written down in these books, and no one around me was using it.".

איזה תיאור נהדר! בחור צעיר גדל בעיירה קטנה, והוא מגלה שדרך הפעולה הפשוטה של קריאת ספרים הוא יכול ללמוד דברים שאנשים אחרים הקדישו זמן רב, ומאמצים רבים, ללמוד. חשתי שמדובר בבחור שהייתי שמח להכיר.

בהמשך המאמר ויליאמס מסביר, בתמצות המתאימה ל-Twitter, את הקסם של הכלים שאיתם הוא מזוהה:

they fill people's need to stay connected with one another.

אני בטוח שהוא צודק, וגם שמדובר בצורך אמיתי. ובכל זאת, המילים האלו עוררו אצלי תחושה קצת מוזרה. האם התרחשה תפנית אצל ויליאמס? כנער, הגישה למידע משכה אותו, ואילו כאדם מבוגר הוא כאילו זונח את המידע, ומתמקד רק בקשר. אינני מתכוון לטעון כאן שהמידע והקשר אינם מחוברים זה עם זה, אבל הטלגרפיות של Twitter כאילו פועלת לביטול הערך של המידע. דקארט אמנם הצליח לזכך רעיון חשוב לתוך משפט קצר, וכך גם אינשטיין, ובוודאי גם רבים אחרים. ובכל זאת, אני כנראה בא מדור שחש שעל מנת להגיע לתובנות שאפשר לבטא במשפט אחד צריכים לעבוד קשה, ובוודאי אם נציץ אחרי אותן מילים מעטות נגלה הרבה עבודה קשה של התנסות, של חשיבה, ואפילו של פספוסים וטעויות. אינני חש ש-Twitter דורש, או מאפשר, את עבודת הכוונה הזאת.

אז מה? אז אני כנראה אמשיך לכתוב הרהורים ארוכים מדי, שאם אין הם עושים שום דבר אחר, הם לפחות מאפשרים לי להבהיר דברים לעצמי. אבל אני גם אשמח מאד ללמוד מאנשי חינוך אחרים כיצד נראה להם ש-Twitter, או כלים דומים לו, יוכלו להשתלב לתוך תהליך הלמידה.

תזוזה לתוך עצמנו?

אתמול ויל ריצ'רדסון הרהר בבלוג שלו על כך שהוא מתעייף. ריצ'רדסון לא השתמש במילה עייפות. במקום זה, הוא ניסה להסביר למה אותם הנושאים שעניינו אותו מאד רק לפני זמן קצר, מושכים אותו פחות היום. כולנו, כמובן, מתעייפים, ואולי אין שום סיבה להתרגש או להתרשם מהווידוי של ריצ'רדסון. אבל ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים, וגם המוערכים, ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך. כאשר הוא כותב שהוא חש עייפות כלפי הנושא, קשה לראות זאת רק כהכרזה אישית. צריכים לשאול אם מדובר במגמה.

הווידוי המרכזי של ריצ'רדסון הוא כלפי קורא ה-RSS שלו. הוא כותב:

I have pretty much stopped reading my feeds.

ומה גורם לזה? הוא מונה מספר סיבות שמביאות למצב הזה, וביניהן שהוא:

Bored by the conversation. I’m still feeling like most of what little I am reading and writing is just a rehash of stuff we’ve been talking about for years now.

חייבים להודות שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. כאחד שקורא בלוגים רבים שעוסקים בטכנולוגיה בחינוך, אני חייב להודות שחלק גדול ממה שמתפרסם ברבים מאלה כבר נכתב פעמים רבות בעבר – לא רק בבלוגים אחרים, אלא אפילו באותם בלוגים עצמם. (ולא מדובר רק בבלוגים של אנשים אחרים – אני משוכנע שגם אני חוזר על עצמי לעתים קרובות מדי.) אבל כפי שציינתי (שוב, יותר מדי פעמים?) בעבר, הכתיבה בבלוג איננו רק לקוראים שלנו (אם יש כאלה) אלא בראש ובראשונה לעצמנו. ייחודו של הבלוג, והכתיבה אישית/ציבורית שהוא מאפשר, הוא בכך שאנחנו מבהירים לעצמנו את המחשבות שמתרוצצות בראש שלנו, ובאותו הזמן אחרים מבהירים דברים לעצמם, ואנחנו ניזונים מאחרים ומזינים אותם.

לאור זה, ההכרזה של ריצ'רדסון באמת מעורר אצלי חשש. הרי למרות שהוא צודק שאין הרבה חדש בבלוגים רבים, הוא כאילו מכריז גם שהוא איבד עניין בגילויים האישיים של בלוגרים אחרים שעוברים עכשיו תהליכים שהוא עצמו עבר לפני מספר שנים.

בכך, כמובן, ניתן לסלוח לו. אין הוא חייב לעמוד במקום, מעודד אחרים שמפגרים אחריו. אבל משהו אחר מדאיג בדבריו של ריצ'רדסון. אחרי שהוא מוסר לנו שההודעות בקורא ה-RSS שלו חדלים לעניין אותו, הוא כותב שבמקום ההודעות האלו, הוא נמשך יותר ליישומים שמאפשרים תקשורת מיידית בין יחידים ובין קבוצות. אינני פוסל יישומים כמו Twitter, למרות שאינני מתלהב מהם (ולעתים לא כל כך רחוקות אני משתתף בצ'טים – גם אישיים, וגם קבוצתיים). אבל לדעתי, כלים כמו Twitter לוקים בחסר לעומת הכתיבה לבלוג והשימוש בקוראי RSS בשתי נקודות חשובות:

  • למרות שאין הגבלה על מספר המנויים להודעות ה-Twitter של אדם או של קבוצה, על פי רוב מדובר בקבוצות קטנות, ואפילו מלוכדות. מדובר באנשים שמכירים זה את זה שיוצרים לעצמם מעגל סגור של קלט רעיוני. דרך קרואי RSS, לעומת זאת, אנחנו חשופים לקשת רחבה יותר של דעות. (אגב, אף אחד לא מכריח אותנו לקרוא את כל ההודעות שמגיעות אלינו דרך ה-RSS. נכון, כאשר אנחנו מנויים על בלוגים רבים קל להרגיש שאנחנו טובעים במלל, אבל אנשים מבוגרים אמורים להיות מיומנים בקריאה מרפרפת.)
  • כלים כמו Twitter מחייבים כתיבה כמעט טלגרפית. אין פסול בכתיבה כזאת, אבל אין היא בסיס להפרייה הדדית רעיונית. כייף לקבל תגובות בזק כמו "יו! נהדר!", אבל אלה אינן בסיס איתן לשיתוף פעולה מחשבתי רציני. לעומת כלים כאלה, הכתיבה לבלוג מאפשרת את הרפלקציה האישית/ציבורית הדרושה כדי ללבן נושאים חשובים לעומק.

מפני שריצ'רדסון הוא דמות מאד מוכרת במרחב הבלוגי החינוכי, היה צפוי שקוראים רבים יגיבו להצהרה שלו. בין התגובות יש כמה שהם מאד מעניינות. מגיב אחד מציין (די בחיוב) שההכרזה של ריצ'רדסון היא בעצם הכרזה על:

the death of slow

לדעתו, המשיכה של כלים מיידיים חזקה יותר מזאת של כלים שדורשים השקעה של זמן ומחשבה. לעומתו, עוד קורא מציין (תוך ציטוט של בלוגר אחר) שהעובדה שאנחנו מקושרים כל הזמן בין כל כך הרבה אנשים יוצרת מצב שבו יותר ויותר קשה לכתוב דברי טעם בבלוגים שלנו:

blogging is getting harder as the “new network” emerges because we need things much more substantive to say now that we are so connected.

אני מזדהה מאד עם הקביעה הזאת. כל כך הרבה הודעות מתפרסמות בבלוגים, ורבות מהן אינן אלא חזרה על דברים שכבר נאמרו. נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחדש, והדחף הזה לחדש איננו מאפשר לנו לקחת את הזמן להרהר, לשקול, ולבחון לעומק. הפרסום המהר כאילו מחייב שימוש בכלים כמו Twitter.

אבל נדמה לי שאין זה סתם ויכוח בין כלי זה או אחר. מדובר במתח שנמצא בתשתית החינוך. קיים מתח תמידי בין השני תפקידים שונים של החינוך. מצד אחד, החינוך שואף להכין תלמידים שיוכלו לצעוד בבטחה לקראת עולם שאנחנו מתקשים לזהות אפילו את קווי המתאר שלו. ההכנה הזאת דורשת תעוזה ונכונות לחדש, ולפעמים אפילו פזיזות והחלטות מהירות. אבל החינוך גם שואף להעניק שורשים תרבותיים שצומחים ממעמקים כדי שתלמידים יעמדו איתן בעולם מבלבל. לשם זה דרושים שאר רוח, שיקול דעת ויכולת רפלקטיבית. יתכן שלכלים "מיידיים" יש מקום בהכשרת תלמידים לקראת חלק מהמגמות האלו, אבל אין ספק שהם אינם מחליפים כלים "איטיים" יותר. (נכון, מוזר להתייחס לבלוג ככלי "איטי", אבל נדמה לי שזה דווקא תיאור די קולע.) אני חושש שבאמצעות הכלים ה-"מיידיים" שרווחים היום אנחנו נכניס את עצמנו לתוך חדר הדהוד שבו אנחנו נשמע רק את הקול של עצמנו. כאשר זה יקרה, לא נהיה מודעים לכך שבעצם אנחנו מקשיבים רק לעצמנו. צריכים לקוות שזה לא יקרה לוויל ריצ'רדסון.