את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק

דוד ורליק מדווח בבלוג שלו על כך שרק אחת משתי ההצעות שהוא הגיש לכנס הקרוב של ה-International Society for Technology in Education התקבלה. כנס ה-ISTE הוא אחד הכנסים החשובים בתחום התקשוב החינוכי, וקבלת הצעה שמגישים בהחלט נחשבת לכבוד. ורליק הוא דמות מוכרת מאד בתחום התקשוב החינוכי. הוא פרסם ספרים על מידענות, על אוריינות, על בלוגים, ועוד, ובחלק ניכר מהשנה הוא נוסע מעיר לעיר כדי להרצות ולהוביל סדנאות. אפשר היה לצפות שההצעות שלו ל-ISTE יתקבלו, ובמידה מסויימת די מפתיע שאחת מהן נדחתה. אפשר היה לצפות שמארגני הכנס ישמחו לתת לו במה, ואפילו יזמינו אותו להרצאת עוגן.

ורליק כותב שההרצאה שלא התקבלה היתה אמורה לעסוק בכישוריהם של התלמידים של היום:

I'd wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners 'native' information experiences might be a good place to look for examples.
כל דבר שמזכיר את המילה "המאה ה-21" זוכה לפופולאריות רבה בכנסים חינוכיים, ולכן אולי קצת תמוה שההצעה של ורליק לא התקבלה. אבל אולי ההפך. כמעט בכל מקום שמסתכלים במרחב החינוכי נתקלים בסיסמאות שמכילות את "המאה ה-21" – כישורים, מיומנויות, למידה, הוראה, פדגוגיות … מה לא! בדיקה של ההרצאות השונות שהיו בכנס ה-ISTE של 2010 מראה שהמילה "המאה ה-21" מופיעה בכותרות של עשרות מהן.

כדאי לשים לב במיוחד לכותרת של אחת ההרצאות משנת 2010 (דווקא אחת שלא מזכירה את "המאה ה-21"). ההרצאה הזאת היתה של דוד ורליק: "Cracking the Native Information Experience". מה שמעניין בכותרת הזאת הוא הדמיון הרב שלה להצעה של ורליק שלא התקבלה השנה: "Cracking the 'Native' Information Experience". יתכן שכשמארגני הכנס של השנה קראו את ההצעה החדשה של ורליק הם הרגישו שכדאי כבר להשתמש במילות קוד חדשות.

כזכור, ורליק הגיש שתי הצעות, ואחת מהן כן התקבלה. ההצעה הזאת עוסקת בפיתוחן של רשתות אישיות ללמידה. ורליק כותב שהוא חשש שדווקא ההצעה הזאת לא תתקבל, וזאת מפני שהנושא כבר די מוכר. הוא מציין:

I'm a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I'll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.
הוא בוודאי צודק שעבור רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך נושא ה-PLN/PLE מאד מוכר. נדמה לי שאפשר אפילו להגיד שהוא נדוש. עם זאת, שני הנושאים (או הכותרות) די לעוסים – גם המונח "PLN" מופיע פעמים רבות בתכנית ה-ISTE של 2010. אינני יודע למה אנשי ה-ISTE העדיפו הצעה אחת של ורליק על פני האחרת, אבל אני יכול להבין שהם אולי הרגישו שאפשר להסתפק באחת. (דווקא מעניין שעכשיו, אחרי שההצעה שלו התקבלה, ורליק חש צורך למצוא משהו מקורי להגיד על הנושא.)

מעולם לא שמעתי הרצאה של ורליק, אבל אני מוכן להאמין שהוא זוכה לפופולאריות שלו בצדק. גם אם אני חש שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות (וכולנו עושים זאת), לא יזיק אם מערכות החינוך יאזינו למה שיש לו להגיד. אבל מעניינים ככל שיהיו (ואחרי שנים רבות אני עדיין ממשיך לגלות עניין רב בתחום) הנושאים שעליהם מציגים בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך נוטים לחזור על עצמם. לאור זה, אפשר להבין את דחיית ההצעות של ורליק. אבל למען האמת, הדחייה הזאת קצת מפתיעה אותי. הנסיון מלמד שהעובדה ששנה אחרי שנה הדברים חוזרים על עצמם איננה סיבה מספקת לא להשמיע אותם שוב ושוב. לכן, אם דחיית אחת ההצעות של דוד ורליק היא סימן שמארגני הכנס של ה-ISTE מבינים שהגיע הזמן לעסוק בנושאים מעבר לקלישאות, אני מוכן לראות את זה כסימן חיובי.

מה שטוב לתלמידינו …

דרך הבלוג של ג'ון קונל הגעתי למאמרון חשוב של ג'ינה מינקס. לפני שבוע מינקס השתתפה בכנס Learning Solutions שנערך באורלנדו שבפלורידה. הכנס עסק בשימוש בטכנולוגיות בלמידה בחברות מסחריות (הכוונה היא כנראה ל-eTraining), התחום שבו מינקס עובדת. בנוסף לעבודה שלה, אחרי מספר התפתחויות בחייה היא חזרה ללימודים, והיום היא לומדת, באופן מקוון, לקראת תואר שני באוניברסיטה בפלורידה. הכנס כנראה חידד עבורה את הפער בין לימודיה האקדמאיים לבין העבודה המעשית שלה.

בבלוג שלה מינקס כותבת על אחת מהרצאות המפתח של הכנס שמאד הרגיזה אותה. היא כותבת שההרצאה של לאונרד ברודי, יזם טכנולוגי קנדי מאד מוצלח, היתה מלאה בטיעונים שטחיים למדי. מינקס מציינת כמה מאלה – שאי אפשר לחזות את העתיד, שלכל תושבי כדור הארץ יש גישה לאינטרנט, שהילדים של היום חכמים יותר, באופן גנטי, מאשר דורות קודמים, ועוד. היא כותבת:

I think as learning professionals we should be alarmed when someone walks in and spouts so much unsubstantiated drivel as if it were fact. I’ll go even further: I think as learning professionals in this time, in the middle of the seismic shifts that are going on, it is our responsibility to point out the recklessness of these sorts of claims.
דבריה של מינקס דומים לדברים שגרי סטייגר מרבה לכתוב – שמשום מה אנשי חינוך מבטלים את עצמם מול אנשי עסקים שמנצלים את ההזמנה להרצות כדי להשמיע הכללות פופוליסטיות זולות. סטייגר מתקומם על כך שבמקום להסתמך על מידע מחקרי או על הידע המקצועי שמצטבר אצל אנשי חינוך, דווקא אנשי עסקים מוזמנים להרצאות בכנסים חינוכיים, כאילו העובדה שהם הצליחו להתעשר הופך אותם למביני עניין בחינוך. מינקס מחדדת את הבעיה הזאת. היא מציינת ש:
It's almost like this guy took a bunch of pop-culture buzz words and threw them all together because he didn’t know anything about education.
כאחד שמופיע מדי פעם בכנסים אני מודע מאד לנטייה של מי שעומד מול המיקרופון לדבר בהכללות. למען האמת, לעתים קרובות זה גם מה הקהל רוצה. מי שמאזין להרצאות בכנסים בדרך כלל איננו מעוניין בהרצאות מעמיקות שסוקרות מחקרים – דברים כאלה אפשר לקרוא בשקט, בבית. הקהל בדרך כלל רוצה הצגה מעניינת, וקליטה, של כמה רעיונות כלליים. אבל אפשר להכין הרצאה מעניינת שאיננה שטחית ומלאה באמירות זולות. לא מזיק, למשל, להביא דברים בשם אומרם, ולכוון את הקהל למקורות להעשרה. ואם מבססים הרצאה שלמה על ספרות פופולארית, כדאי לזכור שאנשי חינוך רבים כבר קראו את אותם הספרים, ומצפים ליותר מאשר חזרה על הכללות שהם כבר מכירים.

מינקס מזהירה שהנטייה שלנו, אנשי החינוך, ללכת שולל אחר הרצאות כאלה עשויה לעלות לנו ביוקר. היא חוששת שניתפס בפתרונות זולים, קלים, ומוטעים:

I want to use social media to effectively solve problems. Because of that, I’m not interested in half-truths and forgetting about doing the hard work to analyze problems.
אם אנחנו רואים בפיתוח היכולת לאתר ולהעריך מידע אצל התלמידים שלנו כאחת המטרות המרכזיות שלנו כמחנכים בעידן הדיגיטאלי, לא יזיק שאנחנו ניישם את זה גם על עצמנו.

לכאורה הייתי צריך לשמוח

אתמול, כמו בשנים קודמות, נוכחתי בכנס צ'ייס – "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי". כמובן שחלק מרכזי של חווית היום הוא המפגש עם חברים, ושמחתי לראות אנשים שהפגישה איתם היא לצערי כמעט אף ורק בכנסים. כמו תמיד, הפסקות הקפה אינן מספיק ארוכות. והיו גם הרצאות מעניינות (וגם מעניינות פחות). אבקש סליחה אם יש קורא שמצפה שאדווח על כל אלה – הפעם אני מקווה שמישהו אחר יעשה זאת במקומי. (אפשר לקרוא את כל המאמרים דרך אתר הכנס, ובקרוב אני מניח שגם המצגות, ואפילו ההקלטות, יהיו באתר.) כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אינני איש מחקר, ולכן, למרות שאני מתעניין מאד ברבים מהנושאים שהוצגו, לרוב אינני מרגיש את עצמי בקיא לבקר את המחקרים שהוצגו. ובכל זאת, על הרצאה אחת אני חש צורך לדווח.

שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן הציגו את המחקר שלהם שעסק ב-"טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בסביבת למידה מתוקשבת". המחקר שלהם בדק כמעט 300 סטודנטים בקורסים מתוקשבים באקדמיה, גם סינכרוניים וגם א-סינכרוניים. החוקרים גילו ש:

קיימת השפעה סטטיסטית מובהקת של הלמידה בסביבה מתוקשבת על טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בכל שבעת המדדים של נטיות החשיבה. השפעה זו ניכרת במרבית המאפיינים של הסטודנטים ובחלק גדול של המרכיבים הפדגוגיים והיישומים הטכנולוגיים בקורסים המתוקשבים, בדרגות עוצמה חיוביות שונות על כל שבע נטיות החשיבה.

מסקנות המחקר מראות, כי למידה בסביבה מתוקשבת ברשת תורמת לטיוב נטיות של החשיבה, ובכך מקדמת דפוסי חשיבה והתנהגות אינטלקטואליים.

נדמה לי שבזמן הצגת המחקר נוכחו באולם בערך 30 מאזינים. הכרתי לא מעטים מהם – מדובר באנשים בעלי נסיון של שנים רבות בתקשוב החינוכי. אני חושב שאני יכול לכתוב בשם כולם שתוצאות המחקר הזה פשוט הדהימו אותנו. שיהיה ברור – אף אחד לא ישמח יותר מאיתנו לקבל הוכחות מחקריות בנוגע ליעילותה ולכדאיותה של הלמידה המתוקשבת. זאת ועוד: אנחנו משוכנעים שהוכחות כאלו אכן יגיעו. אבל תוך כדי האזנה להרצאה על המחקר היתה תחושה שהנתונים שמציגים לנו הם פשוט "too good to be true". למען האמת, חששתי שאולי מישהו מהתל בי, ושנפלתי קורבן של תכנית כמו "פספוסים", ושמצלמה נסתרת מקליטה את ההתלהבות שלי, רק על מנת שמאוחר יותר ישדרו את זה כדי להראות שנפלתי בפח.

לפני חודש התייחסתי כאן לדבריו של גבי סלומון שטען שהספרות המחקרית מראה ש:

הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי
ואם כך, אני בעצם צריך לצהול על כך ששני חוקרים ישראליים מגלים קשר חיובי מובהק. אולי התגובה הצוננת שלי מעידה על יצר של הרס עצמי, יצר שגורם לי להתייחס בספקנות לבשורה כל כך משמחת במקום מיד לרוץ ולספר לחברה.

בלילה, אחרי הכנס, קראתי את המאמר שמופיע בספר הכנס. רבים מהמקורות בביבליוגרפיה מוכרים לי. לרוב מדובר בהתייחסויות תיאורטיות ללמידה המתוקשבת, ולמען האמת, הרגשתי שיותר מאשר תוצאות המחקר מראות מה שממש קורה בשטח, הן משקפות מה שאנחנו מאמינים שצריך לקרות. גם אם אני חושב שאפשר לפרש רבים מהמחקרים שגבי סלומון מזכיר בצורה שכן מוצא ערך בלמידה המתוקשבת, וגם אם אני טוען שאפשר למצוא מחקרים אחרים שמצביעים על קשר חיובי, עלי להודות שאין הרבה עדות מחקרית שמצביעה על הקשר החיובי הזה. והנה, זכינו אתמול למחקר ממש פורץ דרך, מחקר שמוצא קורלציה מאד חיובית בין הלמידה המתוקשבות לבין פיתוח החשיבה האינטלקטואלית, ואפילו עושה זאת תוך אזכור של מילות קוד חשובות כמו "הוראה קונסטרוקטיביסטית מכוונת לומד".

כאשר בלילה קראתי את המאמר התעכבתי ב-"דיון", שם קראתי:

תוצאות המחקר הכמותי והאיכותי מראות, כי למאפיינים אישיים כגן: ניסיון וידע במחשבים ואינטרנט, רמת השכלה אקדמית וגיל מעל 25, יש השפעה קרדינאלית על טיובן של מרבית נטיות החשיבה. לתפיסת הסטודנטים את הלמידה בסביבה המתוקשבת קיימת השפעה משמעותית על טיוב נטיות החשיבה. משתנים כמו: נוחות, הנאה, עניין, אתגר וחדשנות – נמצאו כבעלי השפעה על טיוב נטיות החשיבה של הסטודנטים. כמו כן, השתתפות אקטיבית בפעילויות ומטלות בקורס המתוקשב נמצאה גם כן כתורמת לטיוב נטיות החשיבה.
הרהרתי אם אולי במקרה הזה המילה "קרדינאלית" היא מילה קצת חלשה מדי כאן. אם ניקח אנשים שיודעים לשחות בבריכת שחייה ונביא אותם לים, סביר להניח שהם יידעו לשחות גם שם. אולי השרירים שלהם יתחזקו בגלל התנאים הייחודיים של הים, אבל לא נטען שהים פיתח אצלם את מיומנויות השחייה. ליכולת השחייה, עוד לפני הקפיצה לים, היתה השפעה "קרדינאלית" על התוצאות. נדמה לי שהחוקרים במחקר הזה זכו לחקור סטודנטים בעלי נתוני פתיחה מצויינים. סביר להניח שהסטודנטים האלה היו מצליחים ללמוד בצורה מיטבית בכל סביבה – אם פנים אל פנים ואם מתוקשבת. בגלל זה, במקרה הזה לא נראה לי מוצדק להסיק שדווקא לסביבה היתה השפעה כל כך חיובית. אבל כזכור, אינני איש מחקר.

על איים ועל תבן – כמה הרהורי המשך

שני בלוגים שאני קורא (ואולי יש אחרים, אבל לא נתקלתי בהם) כתבו על יום העיון של הפסג"הות שעליו כתבתי לפני כשבוע. שני המאמרונים מעניינים, והם משלימים את התיאור החלקי למדי שלי. ובעקבות הקריאה בהם, הרגשתי שיש טעם להרחיב קצת את ההתייחסות שלי אל אותו יום עיון.

איריס מביאה דיון מהכנסת על בני נוער והאינטרנט משנת 2000. לא מפתיע, אבל בכל זאת מרתק לגלות, שהשאלות שהעסיקו אותנו אז עדיין מעסיקים אותנו היום.

רונית נחמיה מביאה משפט מפתח מהרצאתו של גבי סלומון:

אחד המשפטים שאימצתי מהרצאתו היה- שיש איים קטנים ולעיתים גדולים של תקשוב בבתי הספר, אך היכן היבשות? וזהו באמת המצב בבתי הספר. ישנן יוזמות מדהימות ומורים מדהימים, שרוצים ואף מבצעים פעילויות והפעלות מתוקשבות בכיתותיהם, אך הם עדיין בטל בשישים, לצערנו.
ואם רונית כבר מעלה את נושא האיים, אני מבקש להתייחס אליו גם אני.

סלומון הזכיר מחקרים רבים שמראים שההשפעה של התקשוב על הלמידה (או ליתר דיוק, ברוב המקרים על ציונים במבחנים למיניהם) איננה מה שתומכי התקשוב קיוו. סלומון הוא ללא ספק איש מחקר הרבה יותר טוב ממני, אבל אינני בטוח שהפרשנות שלו למחקרים האלה לגמרי נכונה. המחקר של Cuban, Peck ו-Kirkpatrick, למשל, נערך לפני עשור, והוא בסך הכל בדק שני בתי ספר תיכוניים. לא ברור שמסקנותיו אופייניות, או תקפות, למצב של היום. המטה-מחקר של Hattie הרבה יותר חדש, ונרחב, אבל חשוב לציין, כפי שקראתי באתר אחד שסוקר את עבודתו:

Note that Hattie is working across all educational settings, all ages and all cultures.
נדמה לי שכאשר סלומון ביקר את המסקנות של מחקרי ה-no significant difference הוא טען שאלה בדקו סביבות למידה מגוונות מדי על מנת שנוכל באמת להשוות ביניהם. לא ברור לי למה כן אפשר לעשות זאת כאשר מדובר במחקרים של Hattie. בנוגע ל-Balanskat, Blamire ו-Kefala, מדבריו של סלומון מתקבל הרושם שהחוקרים האלה רואים מעט מאד השפעה חיובית של התקשוב על הלמידה. אבל באותו מאמר שסלומון ציטט אנחנו קוראים:
The overwhelming majority of studies also showed benefits of ICT on learners and learning in terms of the development of characteristics such as motivation, concentration, cognitive processing, independent learning, critical thinking and teamwork.
וממש מיד אחרי-כן בא משפט שבעצם היה צריך להיות מובן מאליו:
The proviso, of course, is that the impact of ICT is highly dependent on how it is used, and the impact of specific applications depends on the capacity of the teacher to effectively use them.
אז אולי החוקרים האלה מצאו את האיים שעליהם דיבר סלומון? אני מוכן להאמין שכן, אבל בעיני קיומם של איים מעיד על הצלחה, ולא על כשלון.

האינטרנט השפיע עלינו בדרכים רבות, ונהוג להדגיש עד כמה חיינו השתנו בעקבות התקשוב. עם זאת, נדמה לי שאנחנו מתקשים לעכל את אחת מהשפעותיו החשובות ביותר: בעידן האינטרנט הפריפריה איננה תלויה במרכז; השטח יכול להוביל את ההנהגה. לפי סלומון האיים של הצלחה הם בעצם כשלון מפני שמדובר בשינוי קטן ולא מערכתי, ואולי גם מפני שמדובר בשינוי שאיננו מובל על ידי המערכת. אבל בעיני מדובר בהצלחה אדירה. הרי בתי הספר אינם מחכים לקבל הנחיות מהמערכת; המורה בכיתה איננה ממתינה לספר הדרכה מהממסד. לעתים קרובות, הפעילות המעניינת ביותר מתרחשת רחוק מעיני המומחים. דיווחים על נסיונות מוצלחים עוברים ממורה למורה, מבית ספר לבית ספר, בלי שהמערכת יוזמת, או מנצחת, על המתרחש. יתכן שכך היה גם בעבר, אבל בעידן האינטרנט זה קורה ביתר שאת … וטוב שכך.

במאמרון בבלוג שלו מאתמול טום הופמן כותב על פרויקט בו תלמידי בית ספר במחוז אחד בארה"ב קיבלו את מערכת ההפעלה שבמחשבי One Laptop Per Child על דיסק-און-קי. הופמן מרוצה שהפרויקט כנראה מצליח, אבל הוא מוסיף:

… it is important to keep in the back of our mind whenever we think or talk about students running their operating system off a USB key, or searching the web on cell phones in class becoming the default, or a school system moving all their documents onto Google, that these actions all indicate the failure of traditional IT in schools.
אכן, עבור רוב קברניטי התקשוב החינוכי, הריכוזיות היתה מובנת מאליה. אבל הצלחות רבות של התקשוב החינוכי נובעות מכך שהיום הטכנולוגיה מאפשרת לבתי הספר להשתחרר מהריכוזיות ולבחון לעצמם מה אפשר לעשות עם הכלים השונים שעומדים לרשותם.

רונית גם הזכירה את הסדנה בנושא "המוץ והתבן". בסקירה הקודמת שלי לא כתבתי על הסדנאות השונות, וזאת מפני שלא היה זה הוגן להתייחס לסדנאות שלא נוכחתי בהם. אבל מפני שהשתתפתי בסדנה הזאת, אולי רצוי להרחיב עליה טיפה. רונית כותבת שהסדנה עסקה בעיקר ב:

אתרי תוכן שיכולים לסייע לנו בתהליכי הוראה בית ספריים- האם יעודיים או פתוחים, מה מתאים, מתי מתאים, למי מתאים ועוד.
נדמה לי שהתיאור הזה די נכון, אם כי אינני מבין ממנו, וגם לא מהסדנה עצמה, מה הקשר בין התיאור הזה לבין בירור המוץ מהתבן. ציפיתי שסדנה בשם הזה יבחן את המיומנויות הדרושות לתלמידים כדי שהם יוכלו לפלס את דרכם בים המידע; ציפיתי שהסדנה תצביע על כלים שעוזרים לתלמידים לעשות זאת. במקום זה הציגו לנו כלים שמסייעים למורים להכין חומרים לשיעור כך שהתלמידים יקבלו חומרים מעניינים ומגוונים, אבל מן המוכן, אחרי תהליך הברירה. המיקוד המוטעה הזה מדליק אצלי אור אדום. אם כך נמשיך, המילים היפות שהושמעו בסדנה על כישורי המאה ה-21 יישארו לא יותר ממס שפתיים.

—   —   —

ובהזדמנות הזאת, אחרי הנקיונות לחג אבל כאשר מספר הכנות עוד לפני, אבקש לנצל את הבמה הזאת לאחל לכל קוראי (אם יש כאלה) חג פסח משחרר. יתכן שבמשך שבוע החג אצליח, לפחות במידה קטנה, להשתחרר מה-"עול" של הכתיבה כאן. אני מבקש מהקוראים לראות את עצמם משוחררים מעול הקריאה.

אישית, אינני כל כך מאוכזב

היום נוכחתי ביום עיון של אגף מרכזי פסג"ה בנושא "מתעקשים לתקשב?!". אני מודה שגם אחרי היום הארוך הזה עדיין לא הצלחתי להבין את כוונת השם שנתנו לו. המילון שלי מגדיר התעקשות כסירוב לוותר, כעמידה בתוקף על משהו. אין לי שום התנגדות שיתייחסו לתקשוב בדרך הזאת, אבל לא ברור לי שזאת הגישה הרצויה, או אם היא מכלל דרושה. אני, ורוב האנשים שאיתם אני בקשר מקצועי בנושא הזה, הולכים לקראת התקשוב ברצון, אפילו בחדווה. לא ברור לי היכן העקשנות נכנסת, או צריכה להכנס, לעסק.

את ההרצאה המרכזית של יום העיון נשא פרופ' גבי סלומון שסקר מחקרים רבים שמראים שהתקשוב לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שתומכיו קיוו. הוא טען שתומכי התקשוב ראו בו סוס טרויאני שבאמצעותו אפשר יהיה להכניס פדגוגיה חדשה לתוך המערכת החינוכית. אני מודה שאני מאד מקווה שבאמצעות התקשוב אפשר יהיה ליישם פדגוגיה אחרת. אבל המונח "סוס טרויאני" רומז על תרמית, ונדמה לי שהכוונות שלי גלויות למדי. זאת ועוד: אינני רואה בתקשוב אמצעי לאימוץ פדגוגיה חדשה. עבורי התקשוב מהווה בסיס שעליו ניתן ליישם פדגוגיה שהיא כבר די וותיקה, אבל עדיין לא הצליחו ליישם אותה.

סלומון הסביר את ההבדל בין מידע לבין ידע, והסיק מסקנה ברורה:

לא הטכנולוגיה עיקר אלא פעילויות הלמידה שאותן עשויה הפדגוגיה עתירת הטכנולוגיה לאפשר
אבל אם מותר לשאול, האם ההבחנה הזאת בין מידע לידע, או המסקנה לגבי העיקר, צריכות להיות מושמעות כתוכחה כלפי משתתפי יום העיון הזה? אינני מכיר את כל משתתפי יום העיון, אבל אני מכיר רבים מהם, ואני יכול להעיד שאלה שעוסקים בתקשוב לא רק שמעו, אלא גם השמיעו, קביעות כאלה פעמים רבות בעבר. הם אינם רודפים אחרי הטכנולוגיה, צמאים לאמץ כל כלי חדש, אלא בוחנים היטב כיצד התקשוב יכול להשפיע באופן חיובי על תהליכי למידה. אין ספק שכסטנד-אופ דבריו של סלומון הם מהנים ומעלים חיוך. אבל הקהל הזה כבר מכיר היטב את מגבלות התקשוב. הם כבר היו שם – והמשיכו הלאה.

ההרצאה של סלומון איננה חדשה. הוא עצמו מודה בכך. מצאתי ברשת גירסה של אותה הרצאה (באנגלית) משנת 2004, וגם נאום (גם באנגלית) בו הוא מביא את אותן טענות (ורבות מאתן הציטטות) עוד משנת 2000. אין זה פוסל את הטענות שלו, אבל מותר לציין שהתקשוב החינוכי השתנה מאד מאז שהוא השמיע אותן לראשונה. אפשר לטעון שהכלים שעומדים לרשותנו אמנם השתנו, אבל לא בהכרח השתכללו מבחינה חינוכית, ולכן יש הצדקה בלחזור על טענות ישנות. אבל אין לי ספק שהעוסקים במלאכה של הטמעת התקשוב רכשו מאז המון נסיון והם פועלים במקצועיות לקדם למידה משמעותית תוך שימוש נבון בכלים שעומדים לרשותם היום. השמעת טענות ממוחזרות מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלהן למציאות הנוכחית איננה מכבדת את השומעים, או את המשמיע.

אגב, לא שאני מצפה שזה יופיע במבחן, או אפילו שאצטרך לשלוף את המידע הזה בהזדמנות כלשהי, אבל בדקתי (בוויקיפדיה, כמובן) ומצאתי שסלומון צודק – העיר טימבוקטו אכן נמצאת במאלי, אם כי היא איננה עיר הבירה (אינני בטוח שסלומון טען זאת). למי שזקוק לעוד פיסת מידע תלוש, עיר הבירה של מאלי היא במקו.

עוד קצה של אותו קרחון

ביום ראשון השבוע נוכחתי ביום עיון משותף למכון מופ"ת ולאגף לחינוך יסודי שעסק בנושא שיעורי בית. ציפיתי שאפגוש הרבה אנשי חינוך הסבורים שאין תועלת רבה בשיעורי בית, אבל הופתעתי לגלות (לפחות כך התרשמתי) שכמעט כל הנוכחים בכלל לא מצאו בשיעורי בית ערך חינוכי.

אליעזר יריב ביסס את רוב הרצאתו על ספרו של אלפי קון The Homework Myth. (מצאתי שלפי הקטלוג המאוחד של הספריות בארץ יש רק שני עותקים של הספר בספריות אקדמיות. ציפיתי שיהיו יותר.) אינני כותב את זה כביקורת – טוב שהטענות של קון זוכות לבמה, ודבריו של יריב היו רהוטים ומשכנעים. עפרה מייזלס תיארה כיצד שיעורי בית מסייעים בפיתוח תרבות של אי-ציות לסמכות. היא טענה שכאשר מורים נותנים שיעורי בית בלי לבדוק אותם, וכאשר הורים שואלים את ילדיהם אם הם עשו שיעורים בציפייה לשמוע "כן" ולא לבדוק שום דבר נוסף, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרמות.

נדמה לי שדני בן-צבי לא דיבר על שיעורי בית, אלא על הצורך במטלות איכותיות, בכיתה ומחוץ לכיתה, כאמצעי ליצירת תרבות למידה חדשה. בן-צבי הדגיש שאם אנחנו רוצים לטפל בשיעורי בית, עלינו לטפל קודם בחינוך באופן כללי. נדמה לי שבקהל היתה הסכמה רחבה עם הקביעה הזאת. ניבה פרי המשיך את הקו הזה כאשר במושב המקביל בו נוכחתי היא תיארה כיצד היא משתמשת בבלוגים בבית הספר בו היא מלמדת. במקום התייחסות ממוקדת לשיעורי בית, היא שמה דגש בלמידה באופן כללי.

בקיצור, יותר מכל בלטה ביום העיון תחושה שאי אפשר לדבר על שינוי בגישה לשיעורי בית מבלי לבחון מהן המטרות של בית הספר באופן כללי. גם בתחום התקשוב הטענה הזאת עולה פעם אחר פעם. כדי להעריך את ערכו של עוד "לוח חכם" בכיתה, למשל, אנחנו חייבים לבדוק אם מדובר ביצירת אינטראקציה לימודית חדשה, או בהנצחת השיעור הפרונטאלי. בצורה דומה, באותה מידה שבלוג יכול להוות בסיס לפורטפוליו אישי ולרפלקציה משמעותית בלמידה של התלמיד, ללא שינוי בתפיסה החינוכית, סביר להניח שהוא לא ישמש ליותר מאשר אמצעי דיגיטאלי להגשת שיעורים.

הבדיקה שנערכה ביום ראשון לגבי כדאיותם של שיעורי בית, כמו הבחינה המתמדת של מקום התקשוב בבית הספר, הראה שאין מנוס מעריכת בחינה מעמיקה בנוגע למטרות החינוכיות שלנו.

עולמות וירטואליים במופ"ת

הכנס של מכון מופ"ת בתקשוב בחינוך ובהוראה עסק השנה בנושא "מורים, תלמידים, ועולמות וירטואליים". הוא אורגן כיום עיון של חמש הרצאות ופנל בסוף היום שפחות או יותר דן בכמה מהשאלות שעלו בהרצאות. אני יכול להבין את המניע לעסוק בנושא כזה – אחרי יותר מעשור של כנסים על תקשוב בחינוך, קשה כבר להתרגש מהצגת עוד אתר לימודי, מתיאור של עוד קורס מקוון, או מדיון על הכישורים המידעניים הדרושים אצל התלמידים של היום. צריכים נושא יותר נוצץ, ועולמות וירטואליים למיניהם (נדמה לי שכל המרצים הדגישו שסקונד-לייף איננו הסביבה היחידה, אם כי הוא היה היחיד שראינו) בהחלט תופסים את העין ואת הדמיון.

התוכנית שילבה בין דיווחים משולהבים מהשטח (הווירטואלי) ומהעתיד המתדפק על דלתנו, לבין הבעות של ספק לגבי הערך החינוכי של אותו עתיד שתואר. עם זאת, גם אלה שהביעו ספקות שהעולמות האלה יכולים לספק את סחורה חינוכית לא הביעו חשש מהם. לא הרגשתי שהיה דיון של ממש בין המחנות האלה (אם אכן יש כאן מחנות). במקום זה, כל אחד פשוט אמר אל דברו.

רוני אבירם טען שאחרי שלושים שנה של נסיונות בשילוב התקשוב בחינוך אנחנו צריכים לשאול מספר שאלות, והראשונה מהן היא האם התקשוב בחינוך הצליח. הוא ענה שבמידה רבה התשובה היא "לא", ולכן השאלה המתבקשת היא "מדוע?". וכמובן שהוא שאל מה כן צריכים לעשות כדי שבעתיד הוא כן יצליח. כל השאלות האלו טובות, ואין לי ספק שצריכים לשאול אותן. עם זאת, רבים מהמשתתפים בכנס אינם חדשים לתקשוב החינוכי בארץ, ואני בטוח שכולם שאלו את השאלות האלו בעבר (ובהווה) ואפילו השתתפו בדיונים רבים עליהן. אבירם גם תיאר שלוש גישות של שילוב התקשוב לתוך התרבות הבית ספרית: התעלמות (להמשיך כמו בעבר, אבל עם תוספת של טכנולוגיה), חיקוי (לייבא לתוך בית הספר מה שמלהיב מבחוץ), ו-תיעול (לרתום את היתרונות היחסיים של התקשוב למימוש מטרות העל של החינוך). התיאור הזה בהחלט משכנע, אם כי גם כאן אין חדש. מבחינתי, אם היה משהו חדש מתוך דבריו של אבירם, היה זה הטענה שאם המערכת תאמץ כלים חדשים כמו עולמות וירטואליים, היא עדיין יכולה לפעול לפי הגישות של התעלמות וחיקוי. עצם זה שמדובר במשהו חדש איננו הופך את מה שעושים איתו ל-"תיעול".

דוד פסיג תיאר את הקצב המסחרר של ההתפתחות בכוח המחשוב, ושל הטכנולוגיה באופן כללי. נדמה לי ששמענו את ההרצאה הזאת מספר פעמים בעבר, ובכל זאת הדברים די מלהיבים. בנוסף, לא ברור שאפשר לצפות שאחרי שנה או שנתיים מצב העתיד באמת השתנה באופן משמעותי. אין סיבה לצפות שהעובדה שהיום אנחנו טיפה יותר קרובים לצ'יפ קטן שיכיל את כל כוח החישוב של המוח האנושי מאשר היינו לפני שנה אומרת שההרצאה של פסיג צריכה להשתנות. בהתייחס למשמעות של עוצמת כוח המחשוב שהוא תיאר, פסיג הרי הכריז "אני לא חושב שיש אחד עלי אדמות שמבין מה זה אומר", ונדמה לי שלפחות בנוגע לחינוך הוא בהחלט צודק. יתכן שבעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, אבל בכלל לא ברור שמכך נובע שאנחנו יכולים לדעת כיצד צריכים לשנות את בית הספר של היום.

לפני חצי שנה שמעתי את ישע סיון מרצה על היכולת של עולמות וירטואליים דוגמת סקונד-לייף להשפיע על החינוך. ההרצאה של ישע בכנס מופ"ת היתה כמעט זהה להרצאה ההיא, וכמו שלא השתכנעתי אז, נשארתי ספקן גם הפעם. אם אני מבין נכון, ישע רואה את האפשרות של תמחור השירותים בסקונד-לייף כבסיס להצלחה חינוכית. הוא דיבר על הפוטנציאל האדיר שיש לסקונד-לייף מפני שיש בו ערך כלכלי ממשי. כמו-כן, הוא הזכיר את "התעשיה שלנו – תעשיית החינוך". הדגש הזה היה מורגש כבר משם ההרצאה – Real Virtual Worlds and the K12 Market. אני מודה שבתחומים מסויימים אני די שמרן, וקשה לי לחשוב על חינוך כתעשייה או כשוק. עדיין לא מצאתי את הקשר בין העולמות האלה ללמידה בית ספרית. הקשר הזה היה חסר, לדעתי, גם בדבריו של חנן גזית. כחלק מדבריו חנן נכנס לסקונד-לייף ואפילו פגש שם מישהו, בנסיון להעביר אלינו, הצופים, חלק מהחוויה של לשהות שם. אין לי ספק שיכול להיות מהנה מאד להסתובב בסביבה הזאת. כמו-כן, בניית נחלה שם בהחלט יכולה להיות חוויה לימודית אמיתית. עם זאת, אני, ונדמה לי שגם יתר הצופים, לא הבינו כיצד זה מתקשר לתהליכי למידה בית ספריים.

נדמה לי שדבריו של עוזי מלמד (שלא באו בסוף הכנס) יכולים להוות סיכום. עוזי הזכיר לנו שאפשר למצוא חיוב רב באפשרויות שעולמות וירטואליים פותחים עבור התלמיד. הם מאפשרים לו להתנסות בדימוי אישי שונה מהיום-יום, וכך להכיר את עולמו, ואת עצמו, מזוויות שונות וחדשות. הוא הדגיש שרוב העולם התרבותי שלנו הוא עולם "וירטואלי". אבל עסקנו במשחקי תפקידים הרבה לפני שהיה לנו אינטרנט בכיתה. עודדנו תלמידים לדמיין את עצמם מפליגים עם קולומבוס, או לתאר לעצמם כיצד חיים אנשים בארצות שהם מכירים רק מהמפה. כאשר קראנו סיפור השתדלנו שהתלמידים יזדהו עם הדמויות. כל אלה הם בוודאי פעולות חיובית, ועלינו לעודד אותם במערכת החינוך. אם דרך השהות בעולמות וירטואליים ממוחשבים נוכל להרחיב את ההזדהות הזאת, התלמידים שלנו בוודאי ירוויחו. אך משום מה לא נראה לי שזאת היתה המסקנה החינוכית שאליה מארגני הכנס שאפו כאשר הם בחרו להקדיש יום עיון לעולמות וירטואליים.

כנסים אינם חייבים להיות סתמיים

תשובתו של אילן למאמרון שפרסמתי אתמול בלילה הזכירה לי מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי מלפני חודש, מאמרון שהתפרסם עם סיום כנס NECC. אילן קובל על כך שאנחנו זקוקים לימי עיון, אבל במקום זה אנחנו מנהלים כנסים. הוא מוצא טעם בימי עיון שבהם אפשר יהיה:
לחשוב ביחד, ללמוד אחד מהשני, ליצור משהו ביחד ולא רק לצפות ב"סרט".
אני מסכים, אם כי במשך השנים נעשיתי ספקן בנוגע לאפשרות שנארגן כנסים חינוכיים ברוח אחרת. חשוב לזכור שאלה שהשתתפו ב-edubloggercon השנה חשו שההתארגנות הזאת לא המריאה כמו בשנה הקודמת. במקור, ה-edubloggercon היה התארגנות "מהשטח". באופן פרטיזני, בלוגרים שרצו לקדם את השימוש בבלוגים בבתי הספר פשוט נפגשו בחדרים פתוחים ודיברו ביניהם. לאור ההצלחה של השנה הקודמת, הם ניסו לחזור על אותה מתכונת גם השנה, אבל ההתכנסות שלהם הפכה להיות מסודרת וממוסדת, והשנה רבים מהמשתתפים חשו תחושה של החמצה.

עוד כאשר כתבתי כאן על ה-NECC היו לי כוונות לכתוב גם על ההצעות של קנדס שיבלי. אבל (כתבתי את זה כבר בעבר, נכון?) נושאים בוערים, או מעניינים, או בולטים, יותר תפסו את הזמן ו/או את הכוח שהיה לי לכתוב. ולכן, תודה לאילן שהתגובה שלו פעלה כזרז שדרבן אותי לשלוף את דבריה של שיבלי מהשיכחה.

שיבלי מחפשת דרכים לעשות את ההשתתפות בכנס לפעילה יותר, והרעיון שלה הוא לערוך משחקים. במאמרון שלה היא מציעה שני משחקים. על מנת להבהיר קצת את הכוונה שלה, אתאר כאן אחד מאלה – Name-a-Use Challenge. אני מניח שאם יהיה רצון (ומבחינתי האישית, יש) לא יהיה קשה מדי לחשוב על משחקים נוספים עבור כנסים כאן בארץ.

המשחק של שיבלי די פשוט (ואני מתמצת כאן – היא מוסיפה מספר פרטים די מעניינים). כאשר מגיעים לאולם המושב, מחלקים את המשתתפים לקבוצות. בנוסף ל-"משתתפים", צריכים גם לקבוע מספר שופטים. עוד לפני תחילת המשחק המשתתפים מתבקשים למנות כלי Web 2.0 רבים, ובמיוחד האהובים עליהם. בנוסף, תוך בערך 30 שניות, צריכים להסביר מה כל כלי עושה. בהמשך, כל קבוצה "מקבלת" כלי, ולאחר דקה של התייעצות היא צריכה להציע דרכים שבהן אותו כלי יכול לסייע בעבודה חינוכית חיובית. השופטים מעניקים נקודות עבור מקוריות, התאמה לתפיסות פדגוגיות בריאות, ועוד. כמובן שבמהלך המשחק רושמים את הרעיונות ומפרסמים אותם למשתתפים בסיומו.

בסיום התגובה שלו, אילן כותב שלפעמים הוא חש שכנסים "לוקחים את הבעיות של כיתה גדולה ופשוט מגדילים את הכיתה ואת הבעיות". לאור זה, ראוי להעיר שבסיום התיאור שלה למשחק הזה, שיבלי כותבת:

This session has everything: the wisdom of the crowd, practical ideas, collaboration in real time and after, and competition. A little humor won’t hurt, either. And I’d love to be the emcee. It’s no different than working with 100 middle school gifted kids.
אם אילן צודק, ואנחנו מעתיקים את הבעיות של הכיתה לכנסים שלנו, למה שלא נעתיק גם חלק מהכייף?

אולי אין הרבה חדש תחת השמש

טרי פרידמן מהרהר היום על ערכן של ההרצאות שהוא שומע בכנסים. הוא כותב:
For many years I have secretly (and sometimes not so secretly) fumed at conference speakers whose main role seems to be entertainment rather than enlightenment. Don't get me wrong: I enjoy a good "show" as much as the next person, but there does come a point when I start to think, "Is there any substance in any of this?"
אבל בצדק, פרידמן איננו מפנה את הביקורת שלו רק כלפי מרצים שמספקים בידור יותר מאשר הם באמת מעוררים מחשבה. הוא גם ביקורתי כלפי הקהל:
I have to say that I think the fault lies not so much with the speakers, but with the uncritical audiences that indulge them.
פרידמן כותב שקהל ערני צריך לשאול שאלות כגון: "אז מה?", או "כיצד אני אוכל להשתמש במידע הזה?". לדעתו, קהל ערני חש תסכול אם במשך 45 דקות מספרים לו דברים שאפשר היה לסכם בחמש דקות בלבד.

אני מניח שרבים מאיתנו שמשתתפים בכנסים על טכנולוגיות בחינוך (ולא מעטים מאיתנו שמרצים בהם) מזדהים עם הביקורת של פרידמן. באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שאחד הגורמים המשמעותיים ביצירת הבעיה הזאת הוא נפיצותם של בלוגים. הבלוגוספירה החינוכית (בשפה האנגלית) יוצרת כוכבים שמושכים קהל. אבל כאשר אותם "כוכבים" מרצים בכנסים, הם בסך הכל חוזרים על דברים שכבר נכתבו בבלוגים שלהם. ומפני שאנחנו כבר מכירים את מה שיש לאנשים האלה להגיד, הציפייה שלנו איננה שנשמע משהו חדש, אלא שנחווה חוויה נעימה, שנצפה בהופעה מרשימה.

טרי פרידמן כותב באופן כללי. הוא איננו נוקט בשמות. לא כך גרי סטייגר. סטייגר כותב השבוע על דייוויד ורליק שבזמן האחרון דיווח בבלוג שלו על הרצאות שהוא היה עתיד לשאת בכנסים מכובדים. לגבי אחת מאלה, ורליק מסביר שהוא מתכוון לבחון את שלושה התנאים המרכזיים שגורמים לשיבוש הלמידה המסורתית … ואז הוא פונה לקוראי הבלוג שלו ושאל מה, בעיניהם, התנאים האלה. בעקבות זה, סטייגר שואל:

Am I missing something? Is David being humble or are conferences booking major speakers lacking the preparation or expertise required to educate and inspire the audience?
כמה קוראים בבלוג של סטייגר מגינים על ורליק ומציינים שאכן מדובר בצניעות. ורליק עצמו מגיב, ומציין שתכונה חשובה של כל איש חינוך, גם אם הוא מרצה מבוקש בכנסים, היא הנכונות לעסוק בלמידה מתמדת. כמובן שאי-אפשר להתווכח עם אמירה כזאת. אך עם זאת, בדומה לסטייגר, הרושם שאני קיבלתי מקריאת דבריו של ורליק היה של אדם שיודע שלא משנה מה הוא יגיד, הקהל שלו יתלהב מדבריו, ולכן הוא איננו צריך להכין את עצמו יתר על המידה.

אבל אולי הבעיה איננה בקהל, ולא במרצים, אלא בתוכן. פעמים רבות כבר התוודיתי שאני משוכנע שיש ביכולתם של כלי Web 2.0, למשל, לשנות את פני החינוך. אבל בכל זאת יש גבול למספר הפעמים שאפשר לחזור על האמירה הזאת מבלי להביא דוגמאות שמתארות כיצד, ברחל בתך הקטנה, השינוי הזה באמת יתרחש. עלי להודות שבמידה מסויימת, התוכן של הרצאות שעוסקות ב-Web 2.0 בחינוך, או ב-"אוריינויות חדשות" (נושא אהוב על ורליק) צפוי למדי. כפי שפרידמן מיטיב לתאר, בהרצאות האלו אנחנו פוגשים דוגמאות מלהיבות שאחרי בדיקה נוספת מתגלות כריקות מתוכן אמיתי. איננו מגלים שהמלך עירום, אבל איננו מתרשמים שבגדיו כל כך חדשים.

גרי סטייגר מתעייף מהפופוליזם של דייוויד ורליק. טרי פרידמן מתעייף מתרבות הכנסים. ואנחנו, הקהל, צריכים לדרוש ממנהיגינו, ומעצמנו, פחות הופעה, ויותר תכלס.

נסיון טיפה מוזר לדווח על כנס שבו לא נוכחתי

במשך חמישה ימים, בין 28 ליוני ל-2 ליולי, ניסיתי לעקוב אחר הדיווחים הרבים שזרמו לתוך קורא ה-RSS שלי בנושא כנס NECC שנערך באותם ימים בסן אנטוניו שבטקסס. (ראשי התיבות של ה-NECC הם National Educational Computing Conference, וככל הנראה מדובר בכנס הראשי של הנושא הזה בצפון אמריקה.) אני מודה, היה קשה מאד לעקוב – אפילו קריאת התוכניה כפי שהיא התפרסמה באתר הכנס דרשה כמה שעות של עיון.

אני מניח שגם עבור מי שנכח בכנס היה בלתי-אפשרי לעקוב אחרי כל מה שהתרחש שם. יתכן אפילו שהעובדה שלא נוכחתי הקלה עלי מפני שלא הייתי צריך לבחור היכן, בין המושבים הרבים, להשתתף. במקום זה יכולתי לקרוא את הדיווחים של הבלוגרים הרבים שהשתתפו – בדף אחד באתר הרשמי של הכנס מופיעה רשימה של 76 משתתפים שרשמו את עצמם כבלוגרים שמדווחים עליו. בין השמות שהופיעו באותה רשימה "הכרתי" כ-15, ובמהלך הכנס מצאתי דיווחים בעוד כמה בלוגים של אנשים שלא הופיעו באותה רשימה "רשמית".

בנוסף לבלוגים האלה, מצאתי מעל 800 סימניות בדלישס שסומנו בתג NECC2008, וגם נפתח קהילת Ning לכבוד הכנס (גם בשם NECC2008) שרשומים בה 2000 חברים. באותה קהילה היתה פעילות ענפה גם בזמן הכנס, ושבוע אחריו היא עדיין מאד פעילה.

מהצצה לתוך רק בחלק יחסית קטן מהתקצירים המקושרים לתוכניה התרשמתי שחלק ניכר מהמושבים הוקדשו להדרכות, ויחסית מעט למחקר. אין בכך שום פגם, אם כי לא פעם אותן הדרכות היו בחסות גופים מסחריים. ולפעמים נסיונות השיווק לא היו כל כך צפויים. בלוגר אחד, למשל, דיווח על סדנה שניהלו ויל ריצ'רדסון ושריל נוסבאום-ביטץ, שני אנשים עם קבלות מוכחות בשדה ה-Web 2.0 בחינוך. אבל לאחרונה ריצ'רדסון ונוסבאום-ביטץ פתחו חברה לייעוץ חינוכי, ואותו בלוגר לא כל כך התרשם מהסדנה שלהם. הוא ציין:

I’m sure they do fine work but I felt it was more a like sales pitch.
תופעה שזכתה להתלהבות רבה באותו כנס בשנת 2007 היתה התכנסות בלתי-רשמית של בלוגרים, התכנסות שקיבלה את הכינוי edubloggercon. בלוגרים רבים ציפו שהאווירה המיוחדת שכנראה נוצרה לפני שנה תחזור על עצמה, אבל בינתיים הפורום הזה התמסד וקיבל מעמד רשמי למחצה. כך יצא שאם בשנה הקודמת הבלוגרים סידרו את הכסאות שלהם במעגלים, הפעם הכסאות היו בשורות. איאן מקוינטוש דיווח בבלוג שלו על הדברים שהפריעו לו. כזכור, לא הייתי שם, אך נדמה לי שהתגובות הרבות לאותו מאמרון מציירות תמונה נאמנה של הבעייתיות של אותה התארגנות השנה.

יש דיווחים בבלוגים שממש מאפשרים לקורא להבין מה התרחש במושב זה או אחר, אך לעומת אלה יש דיווחים שמשאירים אותנו מגרדים בראש ושואלים למה דיווחו בכלל. בלוגר אחד, למשל, כתב על הרצאה של דייוויד ורליק:

Our Students * Our World
David Warlick
3 key points from presentation

  • unpredictable future
  • info-savvy students
  • new information landscape
נדמה לי שגם מבלי להאזין לאותה הרצאה יכולתי לכתוב דיווח מורחב, ומעמיק, יותר.

ולפעמים, אנחנו נתקלים בפנינים של ממש. עד לכנס הזה לא הכרתי את הבלוג של ג'רי הרד, מורה שכנראה עוברת הסבה לספרנות. מאמרון שהרד כתבה על אחד המושבים נושא את השם It’s Not About the Technology. היא כותבת:

That's probably an odd title from someone blogging a 5 day tech conference, but I'm happy to say it's an oft-repeated theme here.
בהמשך היא מציינת שרק טבעי הוא שבתחילת הדרך מתמקדים בכלים. בנוסף, היא מדגישה שחלקים נרחבים מהתוצרים הראשונים של התלמידים שלה לקו מאד בחסר. אבל היא קובעת:
Students (and teachers) need a clear vision of their message and audience before they even touch a piece of equipment. If you are asking them to work at the upper levels of Bloom's (and if you're not, why aren't you?), they must have a solid understanding of CONTENT, first.

That's why, when teachers complain that technology projects take too long, I point out that

  1. most of that time is spent learning the content area
  2. creating a well-constructed video, podcast or whatever almost guarantees students have made that learning personal, deeply internalizing the information.

Thus, 70% of the time should be spent on learning, and only 30% on the technology. And even then only if the technology enhances the learning.

אני מודה, היה שווה לנבור תוך ערימות הדיווחים הבאנליים שפגשתי על NECC כדי למצוא את ג'רי הרד.

עדכון קטן (8.7.08):

רציתי לציין את מספר המשתתפים בכנס, אבל למרות שעיינתי באתר, לא מצאתי את הנתונים המספריים שחיפשתי. שלחתי דואר לכתובת למידע, והיום קיבלתי תשובה – שהמספר מופיע בדף הראשי של אתר ה-ISTE. אכן, באותו דף מצאתי קישור לדף שריכז מספר נתונים מספריים. מה אני אגיד? בממדים ישראליים לא מדובר בכנס אלא בעיר. מתברר שכמעט 18,000 אנשים השתתפו בכנס, כשמעל 12,000 מהם שילמו דמי הרשמה. אינני בטוח שהייתי מוצא את הידיים ואת הרגליים בכנס בגודל הזה. אני אפילו אינני משוכנע שכנס כזה הוא הדרך להפיץ, או לקלוט, מידע חדש על התקשוב בחינוך. אבל אם החל מעכשיו קוראים של הבלוג הזה ירצו לתרום לקרן מיוחדת שמטרתה היא לשלוח אותי לכנס של השנה הבאה, אני מבטיח שאדווח על כל מה שאראה שם בבלוג הזה.