קטגוריה: כנסים

ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו”ח/ISOC-IL

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו”ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט”ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: “אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?” (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד”ר אשר עידן בכנס מו”ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו”ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.

להוות דוגמה?

בעקבות הרצאת אורח של מומחה עולמי חינוכי, ביל קר, באוסטרליה הרחוקה, מעיר מספר הערות מאד מתבקשות בנוגע לכנסים ולעולם ה-Web 2.0 בחינוך. קר מסביר שבכנס בו הוא השתתף המומחה האורח התייחס לחשיבות של “ידע מקומי”, הדגיש שבתשתית היישומים החדשים נמצא שיתוף המשתמשים, וציין עד כמה כלי ה-Web 2.0 שונים ממה שהכרנו עד היום. לכל אלה קר משיב בבלוג שלו:

Some thing is very wrong here:

1) an important international expert arrives from overseas to tell us that local knowledge is the most important thing

2) We sit in lecture mode hearing that the lecture is no longer important

3) the limitations of web2.0 apps are not mentioned. There was no context either historical (computer science) or historical, about all the knowledge discovered before computers were invented

קשה לא לזהות את המציאות שקר מצייר. זכורות לי מספר פעמים שבהן הוזמנתי להרצות בצפון, במרחק נסיעה לא קצר, וכאשר הגעתי למקום ההרצאה ראיתי בקהל אנשים שהכרתי שלדעתי יכלו להרצות על אותו נושא לפחות כמוני. אבל כמו שאומרים, “אין נביא בעירו”. עם זאת, כולנו מוכנים, לפחות מידי פעם, לשבת בקהל ולשמוע הרצאה מעניינת. אימוץ כלי Web 2.0 בחינוך, ואת רעיונות השיתוף המגולמים בתוכם, איננו צריך לבטל דרכי למידה אחרות. לא מעט מרצי צמרת קונים את הקהל בכך שהם רומזים שכל מה שחשוב לדעת היום נמצא בבלוגים ובוויקיים, ואילו הם עצמם אינם מוכנים לוותר על העמידה על הדוכן לפני המאזינים. אבל אין זה אומר שהרצאה טובה לא יכולה להיות דרך מצויינת ללמוד משהו.

לטעמי, למרות שאני מסכים עם שלוש הנקודות של קר, הראשונה והשנייה הן בכל זאת לא הרבה יותר מאשר קריצות פופוליסטיות. לעתיד הנראה לעין, הרצאות יהיו חלק חשוב מכנסים, והרוב מאיתנו מעוניינים לשמוע את מה שלאנשים בעלי שם יש להגיד. עם כל השינויים המתבקשים בכנסים, ספק אם נוכל לשנות את החלק הזה.

אבל הנקודה השלישית של קר היא הרבה יותר סתם קריצה. הרצאות רבות שאנחנו שומעים בכנסים חינוכיים מלאות בהבטחות אפוקליפטיות. המאזינים מופגזים בהצהרות כגון: בעידן ה-Web 2.0 התלמידים ייצרו את חומרי הלמידה של עצמם, או שכל המידע הדרוש כדי להבין משהו כבר זמין על ידי הקלקת כפתור, ועוד. ולצד הנבואות האלו, קשה לא להרגיש שזה עתה המרצים הגו כל מה שחשוב בתיאוריה החינוכית, כאילו לפני התיאוריות שלהם לא היה מי שחשב על כיצד בני אדם לומדים, או אפילו שתלמידים כלל לא למדו. זאת ועוד: אותם מרצים כמעט אינם מביאים אף דוגמה ממשית של למידה בעולם החדש שהם מתארים. הם אינם מראים לנו מה המורה צריך לעשות כדי להתכונן לסוג חדש של למידה, או (במקרה שכבר אין מורה) הם אינם מראים לנו מה התלמידים באמת לומדים. כאשר ההרצאות מורכבות מהבטחות ריקות מצד אחד, ומתפיסות חינוכיות א-היסטוריות מצד שני, לא פלא שמה שנשאר לנו, המאזינים, לעשות הוא פשוט לצפות בהופעה ולהנות מההצגה.

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה – 1

לא פעם העדתי על עצמי שהפסקות הקפה הן החלק האהוב ביותר עלי בכנסים. לאור זה נדמה לי שאינני יכול להתלונן על כנס “מתקוונים ללמידה” שנערך אתמול במרכז וואל ליד אוניברסיטה בר-אילן. היה, אמנם, כנס – שני מושבים וכמה ברכות – אבל היחס בין החלק הפורמלי, בו ישבנו והאזנו למרצים, לבין הזמן שיכולנו להסתובב ולהגיד שלום לחברים שלא ראינו מאז שנת הלימודים הקודמת (או מאז אחד הכנסים הקודמים) היה בהחלט לטובת המפגש החברתי והקפה. לאור זה, אין לי טענות. אבל הבעיה היא שבדרך הביתה חשתי שוב ושוב שמעבר להזדמנות למפגש החברתי, אפילו למארגני הכנס לא היה מושג למה ארגנו אותו.

המושב הראשון, “למה להתקוון?”, היה עבורי (ואני מתאר לעצמי שגם עבור רוב הנוכחים האחרים) החלק המרכזי של הכנס. שיזף ראפלי הזמין ארבעה עמיתים מהאקדמיה להרהר בקול על השאלה הזאת מהיבטים שונים. רפאלי (האם אני אמור לכתוב “שיזף”?) ציין שעצם צורת ניהול הפאנל – מומחים על במה מול קהל – המחיש של המודל הקלאסי של הלמידה: מהאוטוריטה אל הקהל. הוא ציין שהתקושב מסוגל לשנות את המודל הזה, אבל הוסיף (ואני מקווה שאינני חוטא לכוונתו) שחדירת התקשוב לתוך החינוך עדיין לא שינה את המודל הזה.

אחרי שיזף הפאנל הגיב. גילה קורץ הגדירה את עצמה (נדמה לי ללא הוכחה לכך) בתור השמרנית ביותר בין המגיבים. היא הדגישה שאין רק דרך אחת נכונה לשלב את האינטרנט בתהליך ההוראה, אבל אין שום ספק שאותו שילוב הוא כבר כאן לתמיד – האינטרנט בחינוך איננו מודה חולפת. היא ציינה לשטעמה, התקושרות האינטרנטית הסינכרונית בחינוך פשוט לא מעניין. גילה לא הביעה דעה על Web 2.0, אבל היא רמזה שיש לה ביקורת רבה כלפיו. עם זאת, התרשמתי שעל מנת להסביר את עצמה היא סיפרה סיפור, וסיפורים היום הם דווקא פופולאריים מאד בסביבה של Web 2.0.

הבא בתור היה אלון הסגל שניסה להראות לנו מודל של ידע ברשתות חברתיות. הוא סקר את ההיסטוריה של Facebook והדגיש שהמערכת חייבת להבין שאם מאמצים רשתות חברתיות בלמידה היא חייבת לנטוש את השליטה על הידע. דוד פסיג, שדיבר אחרי הסגל, טען שאותם כלים שעליהם אנחנו מדברים כל כך בהתלהבות היום יישכחו מהר מאד בעקבות הקצב המטורף של השינוי הטכנולוגי. עם פסיג הפליג לעתיד (שהוא לדעתו לא כל כך רחוק), יורם עשת, המגיב האחרון, החזיר אותנו לימינו עם כמה הערות על הקריאה בסביבה הדיגיטלית. היו אלה הערות מעניינות על מחקרים שעשת עורך, אבל הם די התגמדו לאור המילים הגבוהות ששמענו לפני-כן.

הכרתי הרבה מהמאזינים בקהל – רבים בשם, ועוד רבים אחרים בפרצוף מכנסים קודמים ופעילות חינוכית רבה. יתכן והדברים ששמענו על הבמה היו חדשים עבור חלק מהם, אבל אני נוטה לחשוב שעבור הרוב הגדול הדברים שנאמרו על הבמה לא חידשו דבר, ורק חיזקו את המבוכה שרבים בוודאי חשו – שכלל לא היה ברור להם לשם מה נערך הכנס.

אם השמעתי לא מעט ביקורת כאן כלפי הכנס עצמו, יהיה זה רק הוגן לציין שהחוברת שחולקה בו היא חוברת מצויינת. היא עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות – לתאר את הפרויקטים השונים של גף יישומי מחשב בחינוך של המינהל למדע וטכנולוגיה. ארבעים העמודים מתארים היטב את הפרויקטים השונים של הגף. זאת ועוד: במקרה הזה, הדפוס הוא הדרך המתאימה ביותר להפצת המידע הזה. אינני יודע אם מארגני הכנס שקלו את האפשרות לאפשר לרכזי הפרויקטים השונים לתאר אותם, כל אחד במספר דקות, בכנס עצמו, אבל אני מתאר לעצמי שרעיון כזה עלה. טוב עשו שפשוט חילקו חוברת גדושה במידע על הפרויקטים וסמכו עלינו לעיין בה, במקום להאריך את הכנס עם קריאה מונחית ומייגעת (מלווה בוודאי במצגות מושקעות) של מה שכתוב בה. חבל רק שזה עדיין השאיר כשעתיים שהיה צורך למלא שהתמלאו בצורה קצת מביכה.

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה – 2

דוד פסיג דיבר על העקומה האקספונציאלית של ההתפתחות הטכנולוגית. במסגרת הזאת הוא ציין שכבר היום מחשבים יכולים לעשות דברים רבים שנחשבים לתפקידי חשיבה של בני אדם. הוא הזכיר מאמר מדעי שנכתב על ידי מחשב שהתקבל להרצאה בכנס מדעי ורק הורד ממושב באותו כנס כאשר התברר שהוא נכתב על ידי מחשב. אינני יודע אם פסיג התכוון לסיפור הבא, אבל נדמה לי שאכן כך. אבל אם כן, המסקנה המתבקשת איננה זו שפסיג הציג.

בשנת 2005 כמה סטודנטים בפקולטה למדעי המחשב של MIT בנו תוכנה לכתיבת מאמרים בנושא מדעי המחשב: SCIgen – An Automatic CS Paper Generator. באתר שלהם הם מסבירים את העניין די בבור:

SCIgen is a program that generates random Computer Science research papers, including graphs, figures, and citations. It uses a hand-written context-free grammar to form all elements of the papers. Our aim here is to maximize amusement, rather than coherence.

One useful purpose for such a program is to auto-generate submissions to conferences that you suspect might have very low submission standards.

במילים אחרות (אם מילים כאלו בכלל דרושות כאן), המאמרים שהמחשב מחולל הם גיבוב די אקראי של מילים גבוהות וחסרות משמעות. המטרה המוצהרת של הסטודנטים היא לעבוד על מארגני כנסים “מדעיים” ולהראות שאותם מארגנים אינם קוראים את המאמרים שנשלחים אליהם, אלא מניחים שאם הם אינם מבינים את הכתוב, אז התוכן בוודאי “עמוק”. מאמר אחד ש-“נכתב” בדרך הזאת:

Rooter: A Methodology for the Typical Unification of Access Points and Redundancy

התקבל לכנס שאליו הוא נשלח. הסיפור במלואו מופיע באתר של SCIgen.

אם זה אכן הסיפור שאליו התכוון פסיג (ושוב, נדמה לי שכן) איננו לומדים ממנו שהמחשב כל כך חכם, אלא שקל כל כך להפיל את האדם בפח.

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה – 3

בתחום של תקשוב בחינוך יש לי מספר כובעים, ואני מקווה שאוכל להמשיך לחבוש את כולם. לפעמים אני צריך להציג חלק מהממסד, ולפעמים אני יכול לבקר מבחוץ. לפעמים אני מנסה לגבש מדיניות, ולפעמים אני מעודד את הפריפריה. אמתול היתה לי הזדמנות להיות נציג של התארגונות מהשטח. לפני יותר מעשור הייתי חבר ב-קהילת למדע שהיתה, נדמה לי, הנסיון הראשון בארץ לגבש קהילה של אנשי חינוך שעסקו באינטרנט בתהליך הלמידה. מאז מסגרות רבות קמו ונפלו, וצעדנו לתוך עידן ה-Web 2.0. ובעידן הזה, יש לי הכבוד להיות חבר ב-אדורשת – נסיון חדש בכיוון דומה. בכנס אתמול, בנוסף לכובעים האחרים שלי, היתה עלי מדבקה:

ואפילו עסקתי טיפה בגיוס חברים נוספים. היתה לי, גם, הזדמנות לשתות קפה עם כמה מחברי “הרשת החברתית” הזאת, ולפגוש פנים אל פנים כמה מהם שעד היום הכרתי רק דרך הרשת. ואם רק בשביל הסיבה האחרונה הזאת, היה לי כדאי להיות שם.

עוד על ההדהוד העצמי

קורא ה-RSS שלי גדוש בבלוגים מסוגים שונים – אפילו אם כמעט כולם עוסקים בחינוך. אני קורא בלוגים של מורים שמדווחים על הנעשה בכיתות שלהם, לצד הוגים שבוודאי כבר שנים לא דרכו בבתוך כיתה. אני קורא בלוגרים שהם חדשים למלאכה הזאת, וכאלה שמדי פעם שואלים את עצמם מה עוד יש לכתוב. אני קורא בלוגרים שמה שמעניין אותם הוא כלים חדשים, ואחרים שהם בקושי עוסקים בכלים ומתעניינים רק בתהליך הלמידה. אני קורא בלוגרים שכותבים, באופן מכוון, לקהל רחב, כאילו שהם יודעים שאחרים צמאים לדברם, ואחרים שכותבים בראש ובראשונה לעצמם, ואדישים (כמעט) לעובדה שמישהו אחר קורא (או לא קורא) את מה שהם כותבים. יש סגנונות שאליהם אני נמשך יותר מאשר לאחרים, אבל מכולם אני לומד (וכמובן, אם אני חש שאינני לומד מבלוג כלשהו, אני פשוט מסיר אותו מקורא ה-RSS שלי).

רק לפני מספר חודשים “גיליתי” בלוגרית אחת שכל מאמרון שלה היא חגיגה. שמתי לב שמידי פעם בלוגרים אחרים מצטטים אחת בשם Artichoke, ושאלתי את עצמי מי זאת, וכמובן הקלקתי כדי לדבוק. לא מצאתי פרטים אישיים (אני מניח ש-Artichoke איננו שמה האמיתי), אם כי מתגובותיהם של בלוגרים אחרים, הסקתי שמדובר באשה. כמעט כל מה שאני יודע הוא שאותה Artichoke היא מורה בניו זילנד, ושהתקשוב מאד מעסיק אותה.

באופן מוצהר, Arichoke מתייחסת לבלוג שלה כ:

a “place” where I can wrestle with ideas, argue, challenge, think, and rethink. A “space” where I expose my raw and flawed thinking about information communication technology, teaching, and learning for critique.

היא עושה זאת בעזרת ערבוביה עשירה של ציטוטים משירה ומספרות, עם תיאורים על גבול הסוריאליסטי, ועם התייחסות מפוקחת על הנעשה בשטח הכיתה ובית הספר. במשך השבוע האחרון היא דיווחה על כנס Navcon2K7 שהתקיימם באוסטרליה. הדיווחים שלה על ההרצאות המרכזיות מעניינות ביותר (ואולי אני אצליח לדווח עליהם בעתיד הלא רחוק מדי) אבל הרהור שלה בנוגע למאמרונים לבלוגים אחרים שנכתבו בזמן ואחרי הכנס משך אותי במיוחד:

I’ve been trying to find posts of critical analysis on the ULearn07 conference many of our teachers attended in Auckland during the school holidays. I wanted to read any critique of the new learning on offer. So it was disconcerting to read through the 427 Ulearn07 Hitchhkr links and find so little analysis and so much flocking sentiment. If I was reliant upon Hitchhikr alone for feedback on the conference I’d be tempted to conclude that ULearn07 attracted educators of such similar minds that they shared the same emotional response to all the experiences on offer – or perhaps I must conclude that blogging about an educational conference induces a Josie Fraser described homophily in educators.

אני מודה, לא זיהיתי את המילה “homophily” ונאלצתי לחפש קצת לגלות שמדובר בנטייה להזדהות, וליצור קשר עם, דברים שאנחנו כבר מכירים ואיתם אנחנו מסכימים. בקיצור, דמיון גורר קשר.

אין כאן רעיון מקורי במיוחד, או אפילו מפתיע. אבל זאת אמירה שאיננה נאמרת מספיק. Artichoke הגיעה לאותו כנס, כנראה, לא על מנת לקבל חיזוק לדברים שהיא כבר חושבת (אם כי, אין זאת סיבה פסולה להשתתף בכנס) אלא על מנת ללמוד דברים שהיא לא ידעה. נדמה לי, וכאן אני מודה שאינני יכול להכנס לראש של Artichoke, ולכן אני מדבר רק בשם עצמי, שהאכזבה שלה נובעת מכך שאנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נתפסים, בדרך כלל, כאנשים שמוכנים להסתכן עם רעיונות חדשים, שמוכנים ללכת לפני המחנה, והנה, היא מוצאת התגודדות מחשבתית במקום תעוזה.

קבוצות נוצרות, ומחזיקות מעמד, מפני שהחברים שבהם אוהבים את אותם הדברים, או מזדהים עם מטרות משותפות, או רואים את העולם בדרכים דומות. אין כאן חדש, ואין כאן פסול. אבל קידום שילוב התקשוב בחינוך דורש גישות רבות ושונות, ונסיונות שונים ומגוונים. לא פעם בעבר התלוננתי על כנסים שבהם השתתפתי שלא שמעתי על התנסויות חדשות, אבל חשיבה חדשה גם חסרה בהם. אתמול כתבתי שקבוצות של משתמשים ב-Twitter המורכבות מאנשים שתופסים את התקשוב בצורות דומות עשויות לעצור את המחשבה היצירתית שצומחת מחיוב השוני. נדמה לי שעל זה Artichoke כותבת.

אי אפשר לסיים כאן מבלי לציין עוד נקודה חשובה. המסקנות של Artichoke בהחלט נראות לי, אבל אני נהנה עוד יותר מהדרך שבה היא מגיעה אליהן. כושר הביטוי, היכולת לקבץ רעיונות ממגוון רחב של מקורות לתוך זרם מחשבה חד, והנכונות לשחק עם רעיונות ולבחון לאן הם מובילים אותה, מתקבצים יחדיו ליצור בלוג שפשוט תענוג לקרוא.

רשמים מכנס מו”ח – 1

השתתפתי רק ביום השני של כנס מו”ח (וזה בעצמי בוודאי אומר משהו). אני יכול לדווח רק על מה שראיתי/שמעתי בעצמי, וכמובן שלא יכולתי להשתתף בכל. יש תקצירים שנראים מאד מעניינים (ביום הראשון היה מושב על כלי Web 2.0, למשל, וכמובן שאני מצטער שלא השתתפתי), וממה שיכולתי ללקט מאחרים, הם גם שמעו כמה הרצאות מעניינות. ובכל זאת, הרושם הכללי איננו חיובי מדי. אולי ביום הראשון היו יותר משתתפים, אבל ביום השני היו די מעטים, ודי הרבה מאלה היו אלה מאיתנו שמחוייבים. אולי באופן פרדוקסלי יש כאן משהו חיובי. אם הנושא של מחשבים בחינוך כבר לא מעורר עניין גדול, אולי זה מפני שהצלחנו לשלב אותו לתוך תהליך הלמידה עד כדי כך שאין להפריד ביניהם, ולכן אולי אין צורך בכנס העוסק במחשבים ובתקשוב לחוד.

התעורר אצלי הרהור שאני מעוניין להרחיב עליו, אבל אביא כאן בצורה גולמית. אולי חדירת כלי ה-Web 2.0 מזיקה להצלחת כנסים כמו מו”ח. הרי, במידה לא קטנה, הכנס מכסה את עצמו מההכנסות של התערוכה. בדרך כלל, מי שמציג בתערוכה הם יוצרי החומרות ויוצרי הלומדות. כלי Web 2.0 לא צריכים להציג – ממילא הם לרוב בחינם, ולא דורשים תשתיות מורכבות או יקרות. ולכן, ככל שכלי Web 2.0 חודרים לתוך התקשוב, ההכנסות מהתערוכה מצטמצמות. יוצא של הכלים האלה הם אולי טובי לחינוך, אבל לא טובים לניהול של כנסים.

אחרי כנס מו”ח ה-19 כתבתי “סיכום” עבור פרסומון של או”ח (“ואין כל חדש במו”ח?“). נדמה לי שהוא מתאים גם לכנס של השנה.

רשמים מכנס מו”ח – 3

האזנתי למושב על השימוש בקוד פתוח בבתי ספר, ויצאתי עם תחושות מעורבות. אני מאחל הצלחה לחסידי הקוד הפתוח. אני מסכים עם התפיסה של הקוד הפתוח, וליבי באמת איתם. ובכל זאת אני חש שהנושא הוא יותר עניין של אמונה מאשר של עובדות. כאשר מאזינים למטיפי הרעיון אפשר להתרשם שכל דבר טוב שמתרחש סביב התקשוב בבתי ספר הוא בזכות הקוד הפתוח. אני מאד מתרגש כשאני רואה סרט שהוסרט השנה בו תלמידי בית ספר יסודי לומדים LOGO, אבל אני מתקשה לראות את הקשר בין לימוד הלוגו, דבר שהוא מבורך בפני עצמו, לבין הקוד הפתוח. תלמידים רבים למדו LOGO על מחשבי עם חלונות, וכמובן גם על גבי קומודורים לפני שנים רבות. כמו-כן, אם הבנתי נכונה את חסידי הקוד הפתוח שדיברו, הפתיחות, הנגישות, ואפילו השימוש בכלי Web 2.0 בבתי הספר מתאפשרים בזכות הקוד הפתוח. צר לי להגיד שאני פשוט לא מבין את הקשר. ניסיתי להעתיק מילה במילה בזמן שהאזנתי, ולכן אולי פספסתי משהו, אבל נדמה לי שאחד הדוברים אמר: “לא ברור היכן הכתיבה של התלמיד על הוויקי נגמר והקוד שמאחוריו מתחיל”. המשפט נאמר כדי להראות את הקשר בין השימוש בכלי פתוח (הוויקי) לבין התשתית של הקוד הפתוח. הבעיה היא שאני ממש לא מבין את הקשר, וזאת משום שראיתי די הרבה תלמידים וסטודנטים שכותבים בוויקי בלי שום קשר לקוד פתוח, וגם מפני שאני בטוח שחלק מאותם תלמידים שאצלם הוויקי כן קשור לקוד פתוח מסוגלים לכתוב דברים סתמיים וחסרי טעם, כמו כל תלמיד אחר.

שוב, אני רואה חיוב רב בקוד פתוח, ובמידה לא קטנה בגלל התפיסה הרעיונית שנמצאת בתשתית שלו. אבל דרושה מידה גדולה מאד של שכנוע עצמי כדי לחשוב שההצלחה או אי-ההצלחה של פרויקטים מתוקשבים בבתי הספר (ומידת המעורבות של התלמידים בבניית הפרויקטים האלה) תלוייה בקשר, או בהעדר הקשר, למיקרוסופט.

רשמים מכנס מו”ח – 2

במושב הבקר של “קריאה, ספרים והגיל הרך”, עפרה רזאל דיווחה על סקר שנערך על ידי מט”ח אצל הורים לילדים בגיל הרך, לקראת בניית פרויקט אינטרנטי לילדים האלה. ממה שאני ראיתי, הפרויקט עצמו נראה דומה מאד לתקליטורים כמו אלה של איתמר לפני די הרבה שנים. אינני כותב את זה כביקורת, אלא פשוט כקביעה. מה שפעם היה על גבי תקליטור היום נמצא באינטרנט, ואני בטוח שילדים יכולים להנות מזה.

אבל כמה מממצאי הסקר היו מאד מעניינים. רזאל ציינה שהשימוש במחשב ובאינטרנט לא נתפס אצל ההורים האלה כפעילות משותפת של ההורה והילד. השימוש באינטרנט כן נתפס, כנראה, כהכנה לקראת בית הספר – 62% מהנשאלים השיבו שחשוב, או חשוב מאד, להכין את הילד לבית הספר מעבר להכנה שהם מקבלים בגן. ההורים רוצים אתרי אינטרנט חינוכיים לילדים שלהם, אבל שאלה לא ייראה יותר מדי לימודיים. אני מניח שהכוונה כאן היא שלא יהיו “הוראות שימוש”, אם כי לא להראות “לימודי מדי” נשמע כמאפיין מעורפל ביותר. אינני יודע מה אנחנו יכולים ללמוד על אתרי אינטרנט לילדים בגיל הגן מהסקר הזה, אבל אפשר ללמוד הרבה על כיצד הורים תופסים את האינטרנט.

רשמים מכנס מו”ח – 4

הרצאתו של אשר עידן “פדגוגיה 2.0” סיימה את הכנס. כותרת המשנה של ההרצאה היתה “מהפכת האינטרנט, פוסטמודרניזם, וחינוך”. נדמה לי שהפוסטמודרניזם, לפחות בשם, הוזכרה בסך הכל פעם אחת במשך כל ההרצאה. אני מניח שהמאזינים היו אמורים להבין, כנראה, שהכוונה היתה לאיזה רלטיביזם כללי, או ללגיטימציה של הסובייקטיביות הנובעת מכך. אלה נפוצים מאד היום. הם ללא ספק קשורים גם לעידן האינטרנט, אבל קצת הרחבה כאן לא היתה מזיקה.

ההרצאה היתה מלאה אימרות כנף נחמדות כמו “להיות מודרני זה להיות פרמיטיווי היום” – משפט ממש מדליק, אם כי, כאשר קוראים אותו כמה שעות מאוחר יותר, כלל וכלל לא ברור מה זה אומר. ראינו תמונה של ארבעה תלמידים מול מחשב אחד, כל אחד עם עכבר “אישי”, ונאמר לנו שזה העתיד. הכוונה היתה לשיתוף. אני מודה, תמונה נחמדה מאד, אם כי אני בטוח שקל יותר ליצור שיתוף בין תלמידים, כל אחד מול מחשב נפרד, דרך רשת, מאשר כל אחד עם עכבר על אותו מחשב. אבל אולי מדובר בתוכנה שלא מוכרת לי.

עידן מסר לנו שלפי סקר של PEW בני נוער היום יוצרים יותר מידע באינטרנט מאשר הם לוקחים. אולי זה לא בדיוק היתה הכוונה שלו. זה פשוט לא נשמע נכון. ואני חייב לשאול … באיזה סקר? יש אכן סקר של PEW, מלפני שנתיים, המוסר לנו ש:

Fully half of all teens and 57% of teens who use the internet could be considered Content Creators. They have created a blog or webpage, posted original artwork, photography, stories or videos online or remixed online content into their own new creations.

אבל אין זה אומר שיש יותר “יוצרים” מאשר “לוקחים”. זאת ועוד: באותו סקר, הקטגוריה של “יצירה” כללית למדי (ואפילו יותר מדי). צילמת וידיאו של החתול שלך ישן והעלית אותו ל-YouTube? פתאום אתה “יוצר”! שמענו שהספר והטלוויזיה נגמרו, וזה (שוב) בזכות ה-YouTube. נכון, מיליוני סרטים מופיעים ב-YouTube. אבל מכל אלה, לא מעטים מהם הם קטעים הנלקחים מתוכניות טלוויזיה פופולאריות, או קליפים ממשחקי כדורסל, שוב מהטלוויזיה (שלכאורה נגמרה), ויש גם כמות אדירה של מה שפעם כינינו home movies, מהסוג שעינו אותנו איתם כאשר ביקרנו אצל חברים וסבלנו בשקט כאשר בעל הבית הקרין אותם שוב ושוב. היום, זה כבר לא עינוי, זה תרבות חדשה!

עידן רשם את ששה “עקרונות היסוד והתועלות של ווב 2.0 ושימושיהם בלמידה”. העקרון הראשון, “המשתמשים הם יצרני התוכן” הפך כבר מזמן למוסכמה בעולם האינטרנט – מבלי שבאמת שאלנו מה זה אומר. עוד מימי ג’ון דיואי (ובוודאי גם לפניו) טענו שדרך הבניית הידע שלנו אנחנו רוכשים דעת. אין כאן עקרון שנוצר הווב 2.0. אבל עם כל הרצון שלי להעמיד את התלמיד במרכז תהליך הלמידה (והשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח), להפוך את התלמיד ליוצר התוכן של עצמו הוא קצת יותר מורכב, ובעייתי, מאשר להשמיע משפט קליט.

דווקא מתוך הרשימה של העקרונות, רציתי לשאול לגבי הרביעית: “חוק הזנב הארוך יוצר מודל עסקי חדש לחלוטין”. אכן לרעיון של הזהב הארוך יש השתמעויות חשובות מאד בעולם העסקים. אבל אינני מבין כיצד הוא מתקשר לעולם החינוך, ומעבר לרמוז שהקשר מובן מאליו, עידן לא פירט.

לא הופתעתי לשמוע את הקביעה “ההמון תמיד יותר חכם מהגאון”. מאז פרסום The Wisdom of Crowds של ג’יימס סורויאקי, יש למסנגרי התפיסה הזאת תאוריה שאחריה אפשר להתארגן. אבל חשוב לזכור שסורויאקי בכלל לא אמר שההמון תמיד יותר חכם, אלא מנה מספר תנאים שאם אלה מתקיימים, ההמון מראה תבונה גדולה יותר מה-“גאון” (וגם על אלה בהחלט אפשר להתווכח). לפני שנה ירון לניר פרסם מאמר מאד חשוב על הנושא (Digital Maoism) ורק החודש קתי סיארה, בבלוג הנהדר שלה, גם התייחסה לנושא (The Dumbness of Crowds). מדבור במבקרים המשולבים עמוק לתוך ה-Web 2.0 שאינם מוכנים להכנע לאמירות ריקות מתוכן. לא כל מי שרואה בכלים של Web 2.0 בשורה חשובה לחינוך מוכן לזרוק מילים ריקות מתוכן על חוכמת ההמון.

ואם יורשה לי הערה לשונית אחת, עידן דיבר על “פדגוגיה 2.0”. במובנה הבסיסית, המילה “פדגוגיה” מתייחסת להוראה. כבר כתבתי שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח. אני משוכנע שאפשר למצוא ולאמץ מודלים של הוראה שהם יצירתיים יותר (בהרבה) מההוראה הנורמטיבית של היום. ודווקא בגלל זה, אני חש שאני יוכל לכתוב שמפני שכמעט כל דבריו של עידן התייחסו לאפשרות של למידה ללא צורך הטקסט מוסמך, או במורה מכוון (לפחות אלה לא הוזכרו כלל), שהם אולי המרכיבים המוכרים ביותר של ה-“פדגוגיה”, נדמה לי שהיה רצוי למצוא שם אחר להרצאה.