קטגוריה: כתיבה

אין סביבו מספיק כתיבה אישית/ציבורית

בגליון החדש של “גולשים בקשר” של האגף לחינוך יסודי מופיע מאמר מעניין העוסק בסוגי כתיבה “חדשים” ומקומם בלמידה ובמערכת החינוך. במאמר “והוא לבדו לומד כאן?” (גירסה של המאמר מופיע גם באתר של הכותב) ג’יי הורוויץ טוען שכלים אינטרנטיים דוגמת בלוגים מחוללים שינוי בהרגלי הכתיבה של תלמידים. הוא טוען שעד היום, למרות היסוד התקשורתי של הכתיבה, תלמידים בבתי ספר עסקו, על פי רוב, בכתיבה לשם הגשת עבודה למורה, או להראות שהם מסוגלים לסכם מידע שנמצא במקור כלשהו. לעומת הכתיבה הזאת, הוא טוען שהיום רווחת כתיבה אחרת, כתיבה שהוא מכנה “כתיבה אישית/ציבורית”. הכוונה היא לכתיבה רפלקטיבית שמתפרסמת במקומות ציבוריים – לרוב בבלוגים. הורוויץ טוען שהכתיבה הזאת יכולה להוות בסיס ללמידה משמעותית – גם ברובד האישי, וגם כחלק מלמידה שיתופית.

יש הרבה שאיתו אפשר להסכים במאמר, אבל קשה לא לחוש שהוא סובל מהעדר סביבה שבה אפשר היה ללבן את הרעיונות שבהם הוא דן לפני הפרסום. הורוויץ אמנם מתייחס לכמה מהרעיונות שמופיעים במאמר גם בבלוג שלו, אבל רק במידה די מוגבלת. הבלוג שלו ניזון בעיקר ממקורות בבלוגוספירה החינוכית באנגלית, ולא מתנהל בו דיון מעמיק. הורוויץ טוען שוב ושוב, גם במאמר, וגם בבלוג שלו, שהוא רואה חיוב רב בליבון ציבורי באמצעות בלוגים. למרבה הצער, לא מורגש שנערך דיון כזה על הרעיונות שבמאמר הזה – לא בבלוג שלו, ולא בבלוגוספירה העברית באופן כללי. אין ספק שהמאמר היה יותר טוב לו דיון כזה היה מתקיים.

עולם (רשתי) קטן?

חשבתי שהערב אצליח להתיישב ולסיים לכתוב מאמרון קצר שאני מנסה לכתוב כבר מספר שבועות על Twitter. אני רוצה להסביר למה, למרות שאני בכלל לא מתלהב מהכלי, אינני מוכן לפסול אותו. בין אנשי החינוך שאת הבלוגים שלהם אני קורא יש כמה שהם משוכנעים שלכלי הזה יש שימושים חיוביים בחינוך, ומי אני להגיד שהם טועים! אבל תוך כדי איסוף עוד כמה קטעים שרציתי לצטט באותו מאמרון, נחשפתי “מניינים“, כלי עברי המקביל ל-Twitter. נו, אם באנגלית הכלי איננה מלהיבה אותי, אין סיבה לחשוב שאשנה את דעתי בגלל העברית! ובכל זאת, לוקחים רגע, ומציצים.

ותוך כדי כך, מגלים שבין המשתמשות בכלי יש מורה ביסודי (כך היא מזדהה) השואלת שאלה טובה:

מעניין איך אחרים משתמשים ב-מניינים – יש כאן עוד מורים?

ואפילו, בהודעה החדשה ביותר שלה, היא מפנה את קוראי ההודעה שלך ל:
רשת חברתית למורים http://www.classroom20.com

איך אומרים? זה כבר מעניינן. Classroom 2.0 הוא חלק מקהילות Ning, מסגרת שהצצתי בו, ולא נשארתי – פשוט מפני שכבר היום אינני מספיק את כל מה שאני מנסה להספיק, ואין לי מושג כיצד אוכל לדחוס עוד משהו אינטרנטי לתוך מכלול העיסוקים שלי. אבל אם אותה מורה ביסודי כבר מזכירה לי את הקהילה הזאת, כדאי להציץ שוב, נכון?

וכך אני מגלה שנכון להיום, בקהילה הספציפית הזאת ב-Ning, יש 772 חברים. אישית, אינני יכול להיות חבר עם 772 אנשים. (למען האמת, 10 חברים נשמעים לי כמעבר למה שאני יכול לטפח בצורה רצינית.) אבל בכל זאת מסקרן אותי לדעת מה קורה שם. והנה, נכון לאותה בדיקה (מקרית, כמובן) אני מגלה שידידי ראובן וורבר העלה כתבה מעניינת לתוך אותה “קהילה”, כתבה שעוסקת בקושי שמטמיעי התקשוב בחינוך נתקלים בו כאשר אנחנו מנסים לשכנע מורים אחרים להתנסות בטכנולוגיות האלו. ראובן כותב:

Around here we keep wondering why it is taking so long for all the teachers out there to begin to utilize technology in their teaching repertoire. Why don’t they take advantage of the great teaching and learning opportunities that cutting edge technology makes available to them? Why don’t they make the effort to enter the 21st Century, learn what’s available and use it to help bring about the revolution in education that is so needed?

בהמשך המאמר הוא מביא ציטוט מעניין מאד מהרב הראשי של בריטניה. באמת, כדאי לקרוא.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד כאן הוא המקריות שהרשת מזמנת. נחשפתי לכלי שלא כל כך מעסיק אותי, ובדרך הזאת פגשתי מורה (שאני חושב שאינני מכיר אותה), ודרך המלצה של אותה מורה הגעתי לקהילה שבחרתי לא להיות פעיל בה, אך בדרך הזאת קראתי מאמר של ידיד – מאמר שאני שמח להמליץ על קריאתו. נדמה לי שזאת המחשה נהדרת של אותה רשתיות שאנחנו רוצים שמורים אחרים ייחשפו אליה. כפי שמורי משה כספי נהג להגיד, ה-serendipity היא תופעה שתמיד מפתיעה אותנו, אבל צריכים להיות מוכנים לה.

וההתייחסות ל-Twitter תצטרך לחכות להזדמנות אחרת.

הכי טוב, להגיש עבודות בכתב יד

כריסטופר דאוסון, מורה בתיכון במסצ’וסטס, כותב לבלוג המוקדש לענייני חינוך באתר של ZDNet. הדגש של ZDNet הוא, כמובן, עסקים, אך המדור המוקדש לחינוך מכיל לא פעם כתבות מעניינות, כמו זה של דאוסון (מלפני כמעט חודש). דאוסון מציין שהיום, במקום “הכלב אכל אותם”, התירוץ הנפוץ ביותר לאי-הגשת שיעורי בית הוא “הדיו במדפסת אזל”. הוא כותב:

I can’t usually fault them …, since my crappy inkjet in my home office is always out of ink too. However, the number of students who still don’t think to email papers to an instructor is remarkably large. More importantly, the number of teachers unwilling to accept papers electronically is remarkably small. All this means is that schools and parents bear the cost of printing when electronic means exist to easily exchange and view files.

דווקא הנסיון שלי מראה שרק חצי מהקביעה של דאוסון נכון. אכן, מעטים התלמידים שמבקשים להגיש עבודות דרך הדואר, או באמצעים דיגיטאליים אחרים, אבל לצערי לא פגשתי הרבה מורים שהם מוכנים לקבל עבודות בדרך הזאת. היו כמה, אבל בינתיים, נדמה לי שהם עדיין יוצאי הדופן.

מה שכמובן כן נכון, היא שאפשר היה לחסוך די הרבה כסף, גם לבתי הספר וגם למשפחות, לו היו מעודדים הגשת עבודות בדרכים דיגיטאליות.

אין ספק שהטכנולוגיה קיימת לא רק לחסוך נייר וכסף, אלא גם לגרום לתלמידים לחפש תירוץ אחר. במקרה הזה, בני האדם הם הבעיה, ולא הטכנולוגיה. אבל מה שאולי הנקודה המעניינת ביותר בכתבה הזאת היא העדר כל התייחסות לשאלה של אי-הנוחות, או הקושי, בקריאת מסמכים/עבודות על גבי המסך. לפני עשור טענו שפשוט לא נוכל להתרגל לקריאה על המסך. נדמה לי שעדיין שמעתי טענות כאלה לפני שלוש או ארבע שנים. אבל המאמרון של דאוסון גרם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי מתי שמעתי לאחרונה את הטענה הזאת, שמסך המחשב איננו מתאים לקריאה “ממושכת”. והתשובה היתה שמזמן, מזמן.

האם זאת התקדמות? אני אוהב להחזיק ספרים בידיים, אבל התרגלתי לבדוק עבודות על גבי המסך, ואינני מרגיש צורך בדף המודפס. אבל כמובן לא כולם בדעה הזאת. נזכרתי במאמרון של דאוסון כאשר קראתי מאמרון קצר בבלוג של ג’יי פפמן, בלוגר לא מוכר לי, המרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה של טנסי. פפמן הפנה את תשומת ליבנו למאמר בבוסטון גלוב הבוחן את השאלה האם הכתיבה ביד הולכת ונעלמת. מתוך המאמר:

As a result, formal handwriting is on the way to becoming more of an “art form” than practical skill, according to Katherine Boles , a lecturer at Harvard University’s Graduate School of Education .

“Computers are just taking over,” said Boles, who taught third and fourth grade at the Edward Devotion School in Brookline for more than a quarter-century.

ובכל זאת, אין מה להתייאש. מומחה אחר מסביר במאמר שכבר יותר מ-130 שנים, מאז תחילת השימוש במכונת הכתיבה, מנבאים שהכתיבה ביד הולכת ונכחדת. פפמן מתלוצץ (ומצטט מאמאמר בגלוב) :

It’s hard to imagine that someone, somewhere is spending more time writing on a computer than by hand. Thankfully, there is a voice of reason from a reliable source:

“Those who earn their living by teaching handwriting” (I’m not making this up) “say it has not been supplanted by e-mail and text messaging.”

ואם יש כאלה שעוד משוכנעים שהכתיבה ביד עוד תגבר על ה-SMS, והמוכנים לעלות על בריקדות כדי “להציל” אותה (ולמה, מותר לשאול, אין מי שקם ומגונן את השימוש באזמל על חרס?), קשה לבוא בטענות כלפי מורים שלא רוצים לקבל עבודות דרך הדואר או על גבי דיסק.

עוד על הכתיבה – והפעם, ממבט די אישי

כבר אי אפשר לכתוב כאן שאינני מנצל את המסגרת הזאת לדיווחים על דברים שאני כותב במסגרות אחרות – הרי עשיתי את זה כבר מספר פעמים. לכן אפשר לדלג על ההתנצלויות ועל ההצטדקויות, ופשוט לגשת ישר לפרסום העצמי הזול.

במסגרת פרויקט הכתיבה הוותיק שלי, הבוידם (להזכירכם, באנגלית), התפרסמה בסוף חודש אפריל מהדורה הבוחנת את הכתיבה בבודים לעומת הכתיבה לבלוג הזה. ההשוואה הזאת (אם כך ניתן לכנות אותה) נערכה לרגל אירוע שהוא פחות או יותר ראוי לציון – המאמרון ה-130 של הבלוג הזה (אחרי בערך שנה), וגם המהדורה ה-130 של הבוידם (אחרי כמעט 11 שנים) התפרסמו בחודש הקודם. לכן, אם מישהו קורא את המאמרונים האלה, הם מוזמנים לקרוא גם שם, בבוידם:

In one tenth the time
Column No. 130 of the Boidem
a sort-of comparison of two similar yet different sorts of writing

אם מישהו רוצה להגיב, אפשר גם כאן, בעברית, או באנגלית.

קשיים הם, כמובן, הזדמנות ללמידה

דוג נון מהרהר על ההשפעה של השימוש במחשבים ניידים המצויידים בתקשורת אל-חוטית על הכתיבה של התלמידים שלו (כיתה ד’ או ה’ – אינני בטוח איזו). במאמרון בבלוג שלו, נון מציין שהכתיבה של התלמידים מתפתחת בגלים – הנסיון של תלמיד אחד נקלט על ידי תלמידים אחרים. בהמשך, הוא מתאר כמה מהקשיים שבהם הוא נתקל:

I showed them all how to use Wikipedia to find interesting subjects to write about. I want them to learn how to read and summarize articles, and this seemed like a good idea for those who were into it. We were doing OK until today, when several people decided to copy and paste long passages straight from the web. Seeing this, the computers were put away for a bit.

This is how I see teaching as an iterative process. We made an attempt at something, summarizing informational articles. It failed a couple of key tests. Now we have to talk, again, about plagiarism, summarizing, note-taking, research, and writing in their own voice, issues I’ve been bringing to them all year.

לעתים קרובות מדי הדיווחים של מורים על המתרחש בכיתות שלהם הם דיווחים של הצלחה אחרי הצלחה. מתקבל הרושם שבכלל לא נתקלים בקשיים. דרך הבלוג של נון אנחנו מקבלים רושם שמתרחש תהליך הרבה יותר אמיתי – הכל לא תמיד הולך חלק. ולא תמיד ה-“פתרון” נמצא בשימוש נוסף במחשב. לפעמים נון מניח את המחשבים בצד ודן עם התלמידים על יסודות הקשורים לכתיבה עם מחשבים, אבל גם לכתיבה באופן כללי. הוא מוסיף:

For now, to begin with, we need to understand basic essay writing, using the web as source material. It’s hard, though, because the reading level is difficult to control, and it isn’t always easy to find articles at a suitable level of difficulty.

I imagine that a lot of useful educational content on the internet will eventually be written by kids using social software applications, like we are doing. But they have to be shown how to do that.

הנה, תוך מספר משפטים קצרים נון מצליח להתמקד על כמה מהנקודות החשובות ביותר. התלמידים צריכים ללמוד כיצד לכתוב משהו משלהם, תוך כדי שימוש במקורות שהם מוצאים. הם יכולים להשתמש בחומרים שהם מוצאים דרך באינטרנט, אבל אין זה אומר שרמת השפה של החומרים האלה תמיד מתאימה להם. והחושב ביותר, הסיכום: אולי בעתיד תלמידים יידעו להכין את התכנים שבהם תלמידים אחרים ייעזרו, אבל הם לא יידעו לעשות זאת אם המורים לא יראו להם כיצד לעשות זאת! אכן, יש עדיין מקום למורה בתוך כל זה.

בעתקת עבודות והתמודדות אישית

בזמן האחרון זכיתי לראות הרבה מעבר לכמות סבירה של עבודות של סטודנטים שהכילו מנות גדושות של העתקות מהרשת. במקרה של העבודות האלו, מדובר באנשים מבוגרים, והיתה סיבה טובה להניח שהאנשים האלה ידעו שעבודה שמכינים עבור קורס, ולשם ציון, אמורה להיות עבודה “מקורית”.

אני מכניס את המיליה “מקורית” לתוך מרכאות מפני שאני מודע מאד לקושי הזה. אין זה קל למצוא חומר אי-שם שלדעתך מבטא את מה שאתה רוצה להגיד, ואז להעביר את הרעיון “למילים שלך”. בדרך כלל, המילים של הסטודנט שמגיש את העבודה רחוקות מלהיות טובות כמו אלו של מי שכתב את המאמר המקורי. למה בכלל לעשות את המאמץ?

אבל אני מוצא את עצמי מגרד בראש ומנסה להבין מה חשבו אלו שהגישו לי את העבודות. הם בוודאי יודעים שאני יכול בקלות לגזור קטעי משפטים ולהריץ חיפוש ברשת כדי למצוא מהיכן הם לקחו אותן. וכמובן את זה אני עושה. אם אני מגלה שמדובר במשפט מפה ומשפט משם, אינני מתרגש. אבל כאשר אני מגלה (כמו שקורה בדרך כלל) שמדובר בהעתקה של מאמרים שלמים, המבוכה גוברת.

אבל אחזור למבוכה הזאת בעוד כמה משפטים. בינתיים, מתבקשת כאן התייחסות לתביעה של מספר תלמידי תיכון בארה”ב נגד מאגר עבודות בשם Turnitin. המאגר הזה מכיל אלפי עבודות של סטודנטים, ובתי ספר יכולים, תמורות תשלום כמובן, לבדוק אם העבודות שתלמידים מגישים למורים מכילים חלקים מועתקים שמופיעים במאגר. התלמידים שהגישו את התביעה אינם מואשמים בהעתקה. הם טוענים שמאגר Turnitin מפר את זכויות היוצרים שלהם כאשר מנהלי Turnitin משתמשים בעבודות שלהם כחלק מהמאגר – למטרת רווח, כמובן. נדמה לי שהם צודקים.

המקרה הזה שונה מתביעה אחרת שבו Turnitin מעורב. בתביעה קודמת (שמשום מה אינני מצליח למצוא היכן שמרתי את הקישור לכתבה עליה), תלמיד קיבל את עבודתו חזרה עם ציון כושל מפני שהמאגר קבע שהעבודה מועתקת. אבל התלמיד טוען שהמשפטים הבעייתיים שנמצאו דרך Turnitin הם משפטים סתמיים למדי, מסוג הדברים שקשה לא לכתוב בעבודה שמגישים לבית הספר. אם כותבים על קולומבוס, למשל, אפשר לטעון שיש מספר מוגבל שדרכים שבהן אפשר לבטא את הרעיון ש-“בשנת 1492 קולומבוס הפליג מספרד …”. מאגר כמו Turnitin יסיק את המסקנה שמשפט שנפתח כך בעצם מועתק, כאשר יש סיכוי גדול שפשוט כך התלמיד כתב. גם כאן, יש לא מעט צדק אצל התלמיד.

אבל הגיע זמן לחזור לעבודות שאני קיבלתי, ולמבוכה הגוברת. עם כל אי הנעימות בדבר, אני יכול לחיות עם העתקות בחלקים ה-“עובדתיים” של עבודות שמגישים. הבעיה שלי היא בהמשך. כאשר אני מתאר לסטודנטים שלי כיצד יש להכין את עבודות האלו אני מסביר שאחרי הסבר כללי על התופעה שבודקים, צריך לבוא דיון עם התייחסות אישית לאותה תופעה בחייו של הסטודנט. אני מדגיש שבעיני החלק הזה הוא העיקר של העבודה. אבל לצערי, החלק הזה בדרך כלל דל ביותר, או חסר לגמרי (נו, מדי פעם גם החלק הזה מועתק, אבל זאת כבר בעיה אחרת). כנראה שאינני מסביר את עצמי מספיק בבירור. כנראה שהנסיונות שלי ללוות את הסטודנטים שלי בתהליך הכנת העבודות שלכם אינם רציניים מספיק. אבל אני גם חושש, יותר ויותר, שכל הרעיון של “נקיטת עמדה אישית”, תוך כדי התמודדות רצינית ולעומק של סטודנטים עם נושא שהם בודקים פשוט רחוק מאד מהם. העתקה של עבודות היא באמת בעיה, אבל העדר הנכונות או היכולת לבחון תופעה לעומק ובאופן אישי הוא בעיה עוד יותר גדולה.

העתקה והדבקה כמיומנות רצויה

שמחתי לגלות שאתר NRG פרסם מאמר חשוב שהתפרסם בוושינגטון פוסט לפני כשבוע. שמחתי גם לראות שעמיתים בתחום של מחשבים בתהליך הלמידה קראו אותו והעבירו אותו ביניהם בדואר האלקטרוני. אין חובה שבבלוג הזה אצטט רק מהאנגלית, ואם מאמר חשוב וראוי להתייחסות מתפרסם בעברית, נעים לקשר גם אליו. המאמר ישב אצלי עם כוכבית גדולה לידו שרמזה לי “כתוב משהו על זה”, וכמובן שמוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

מדובר במאמר של איש הי-טק של היום, ולשעבר איש חינוך, ג’ייסון ג’ונסון, שמשום מה ב-NRG מקבל את הכותרת: העתק: משרד החינוך. באנגלית הכותרת הרבה יותר ברורה: Cut-and-Paste Is a Skill, Too. ג’ונסון מסביר שבמידה רבה, המיומנויות הדרושות לו היום, בתפקידים שהוא ממלא, הן המיזוג של מקורות, וחיבורם לתוך שלם, יותר מאשר היכולת להמציא משהו חדש (החלוקה לפיסקאות ב-NRG שונה מבמקור. אני אימצתי את התרגום של NRG, אבל אני מחזיר את החלוקה לצורתה המקורות):

המעבר שלי מחינוך לעולם העסקים המחיש לי בדיוק כמה חשוב להיות מסוגל לחבר תוכן מכמה מקורות, להקיף אותו במבנה ולערוך אותו לכדי מכלול קוהרנטי בעל קול אחיד. תלמידים שמסוגלים ליצור תערובות משכנעות רכשו להם כישור עסקי יקר-ערך. למרבה הצער, רוב בתי הספר לא מכירים בכך שהתלמידים השתמשו בכישורים כלשהם, ועבודה שלמה עלולה להיזרק בגלל כמה שורות שהועתקו ממקור אחר בלי מרכאות.

ג’ונסון מדגיש שהמערכת החינוכית צריכה להבין שמתרחש שינוי בדרך שבה תלמידים מרכיבים את העבודות שעליהם להגיש:
על כל פנים, מערכת החינוך צריכה להכיר במה שהעבודה הכתובה מהווה היום: יותר מוצר שבוחן כישורים מאוד מסויימים – היכולת לחבר את עבודתם של אחרים ולתת את הקרדיט הראוי – ופחות שיקוף של ידע, מקוריות ויכולת כללית.

הגעתי למאמר של ג’ונסון דרך הבלוג של ג’ים היינדריקס שאני קורא. היינדריקס הוא מורה בבית ספר (ובין היתר, גם ידיד אישי של ג’ונסון). הערה אחת שלו חשובה במיוחד בהקשר הזה:

I’ve talked about this issue with our English teachers at OES, and I was rather surprised by how unconcerned they were with copy and paste plagiarism. In effect, OES students may do as many as eight drafts of a paper, with feedback from the teachers at each stage, to the effect that the writing is so closely reviewed and revised that plagiarism would be difficult to “slip in,” simply because the students are so driven to revise their own writing. In Jason’s article, he writes mostly about term papers that are written with zero faculty involvement, which does occur, but not at all schools.

זאת אומרת – אם אנחנו מלווים מקרוב את תהליך הכתיבה של העבודות של התלמידים שלנו, הסיכוי שהם יגישו לנו משהו מועתק ממילא די קטן. אני, כמובן, מסכים. הנוף המידעי שבתוכו התלמידים שלנו מנסים לפלס לעצמם דרך סבוך מאד. קשה לחשוב שהם מסוגלים ליצור עבודות “מקוריות” על הנושאים שבדרך כלל עליהם לכתוב. לעומת זאת, כאשר הנושאים שלהם כן מאפשרים מקוריות, אין הם מקבלים את ההדרכה הדרושה כדי שהמקוריות הזאת תבוא לביטוי. אפשר אפילו להגיד שמזמינים אותם להעתיק. מיזוג מקורות על מנת להסיק מסקנה איננה בהכרח העתקה, ורצוי שבתי הספר יתחילו ללמד את תלמידיהם כיצד לעשות זאת בתבונה.

אגב, בבלוג שלו היינדריקס מפרסם את הגירסה הראשונה של המאמר של ג’ונסון המכילה כמה נקודות חשובות שאינן מופיעות בזו שהתפרסמה בוושינגטון פוסט. כדאי לקרוא.

בלוג? זאת אומרת האתר שבו כותבים סיפורים?

במרחב הבלוגי החינוכי מספר נושאים עולים לתודעת הכותבים בתדירות יחסית גבוהה. בין היתר, זה קורה מפני ששאלות מסויימות נמצאות ממש בלב השימוש בבלוגים בחינוך, ולכן דנים בהן לעתים קרובות. אבל זה קורה גם בגלל האופי הרשתי של בלוגים. התייחסות של בלוגר אחד לנושא כלשהו עשויה לעורר התייחסויות נוספות אצל בלוגרים אחרים, וכותבים רבים מצטרפים לדיון – כל אחד עם התרומה הקטנה שלו, כל אחד מזווית ראייה טיפה (או יותר מטיפה) שונה.

לפני שבועיים כתבתי כאן על הקריאה בבלוגים של תלמידים אחרים כמרכיב חשוב ביצירת אווירה לשימוש לימודי בבלוגים בכיתה. התייחסתי אז למאמרון בבלוג של דוג נון. לפני מספר ימים, בלוגר אחר, קונרד גלוגאוסקי, בבלוג בעל השם הנהדר Blog of Proximal Development כתב (במסגרת דיווח על התפתחויות בכתיבה התיזה לדוקטורט שלו) משהו דומה:

It quickly became clear that an online blogosphere that I created with my students for the purposes of my study is a place where writing and reading are closely intertwined. In fact, the study shows that reading leads to better writing (more expressive, narrative, and personal) and, gradually, to an increasing sense of belonging and community. My students created their own networks by interacting with their peers, by reading and commenting on their work. The ones who benefited most from being part of the class blogosphere were the ones whose posts were based on reading – on specific texts (online articles, own research, other blogs, other comments).

גלוגאוסקי ממשיך לתאר את האווירה שנוצרת בכיתה שלו, והוא מסיק מסקנה חשובה בנוגע לכיתות שכותבות לבלוגים:

When we think of blogging, we think primarily of writing. That’s why I am sure that there are now many classrooms all over the world where student blogs are reduced to mere writing journals.

ההערה הזאת מובילה את גלוגאוסקי להתייחס למאמר בבלוג techlearning שנכתב על ידי ג’ף אוטכט. וכמובן, ברוח הפתיחה של המאמרון הזה, סימנתי לעצמי את הכתבה של אוטכט לפני שבוע בכוונה לכתוב עליו כאן, אבל תחת הלחץ של משימות רבות מדי, כמעט שכחתי ממנו. למזלי, גלוגאוסקי הצליח להזכיר לי את הכתבה החשובה הזאת. שם המאמרון של אוטכט הוא A Problem with Blogs, והוא מסביר:

If we look at blogs as nothing more than an electronic journal and it only replaces the written journal, than I can understand why educators do not get how blogs work. Blogs as journals do not engage students any more in the learning process than a regular journal would. A journal is simple; a student writes, the teacher reads. An online journal is much the same. The students write on their blogs and the teacher and the world reads.

לעומת הגישה שרואה בבלוגים לא יותר מאשר כלי יעיל להעביר אל המורה את מה שהתלמיד כותב, אוטכט רואה בבלוגים משהו הרבה יותר משמעותי:

The word ‘blog’ might be short for Web Log, but the power of blogs is not in the writing, it is in the thoughts, the comments, and the conversation that they can start, sustain, and take into a million different directions.

וכמובן שאפילו אם זה נכתב כאן כבר יותר מדי פעמים, יש טעם להדגיש שבישראל של היום, אפילו אם נמצא את המורים שמוכנים לצאת להרפתקה הלימודית שהשימוש בבלוגים מציע, עדיין חסרות לנו תשתיות מתאימות שעליהן נוכל להתנסות. במהרה בימינו? אפשר לפחות לקוות.

אם אינך כותב … האם אתה בכלל קיים?

מה אוכל להגיד! במשך כמעט שבועיים שלמים … דממה. הבלוג הזה קיים בערך שנה, אבל הוא פעיל במשך שמונה חודשים. ונדמה לי שבמשך שמונה החודשים האלה לא נקלעתי למצב שבו עברו שבועיים מבלי לכתוב. יש לי, כמובן, לא מעט תירוצים/הסברים. היו לי מספר מטלות יחסית דחופות בעבודה; היו לי התחייבויות משפחתיות (אני מקווה שעוד עספיק לכתוב על עבודה מידעני – פחות או יותר – שבני הגדול הגיש היום); והיו אפילו כמה תקלות במחשב. כל אלה חברו יחדיו להוריד את הכתיבה לבלוג מראש סדר העדיפויות שלי.

והיתה גם, כמובן, סיבה שעולה לעתים די קרובות. מפני שנתקלתי בכל כך הרבה נושאים שעליהם היה כדאי לכתוב, היה קשה להתיישב ולארגן את המחשבות, להתמקד, במספר קטן מהם. יש כאן, כמובן, סתירה, אבל נדמה לי שהיא סתירה די הגיונית. כמו שאני מדווח מדי פעם, ערימה של מאמרונים בבלוגים שאני רוצה (אולי אני צריך לכתוב “מרגיש מחוייב”) לקרוא מחכה לי כל בקר. כל יום אני קורא חלק, וכל יום, למרות הקריאה, הגבעה גדלה עד שהיא נעשית להר. בשלב מסויים כמעט מגיעים למסקנה שאין ברירה מאשר לשכוח מכל הדברים המעניינים הישנים ולהתחיל מחדש.

ובכל זאת, אינני רוצה לעשות את זה, ואני ממשיך לסמן לעצמי כתבות הראויות להתייחסות. לו ידעתי לכתוב יותר בקצרה אולי הייתי מצליח להדביק את הקצב, אבל התמצות לא באה לי בקלות. דווקא ממש עכשיו אני מנסה לכתוב משהו (במסגרת אחרת) שמנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג יכולה לעזור לתלמידים לארגן את המרחב המידעי בו הם מוצאים את עצמם. ואם אני יכול לכתוב את זה לגבי תלמידים, רצוי שגם אני אעשה קצת סדר. אבל לעת עתה הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לפחות להכריז – לעצמי הרבה יותר מאשר לקוראים – שאני עדיין כאן.

דרך הפורטפוליו אל הבלוג

דוג נון (Doug Noon), שאליו הגעתי (איך לא?) דרך סטיבן דאונס, מהרהר על הנושא של פורטפוליו דיגיטלי. הקטליזאטורים למאמרון של נון הם מחקר על הנושא שהתפרסם בגליון האחרון של ה-Journal of Adolescent and Adult Literacy (שנגיש רק דרך מנוי, ואפילו דרך Proquest בספריות אקדמאיות רק בעוד שנה) ומהנסיון האישי שלו כמורה. נון כותב:

There is a tension, I see from this reading, between portfolios as showcases for mastery, and as tools for inquiry.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שנון יוצר כאן הקבלה בין הפורטפוליו לבין הבלוגים שהוא פותח עבור התלמידים שלו – הקבלה שהיא בעצם די הגיונית. ואם כך, נדמה לי שהשאלה שנון מעלה היא שאלה מרכזית מאד – לשם מה הבלוג? האם הוא משמש במה ייצוגית, או האם הוא משקף את תהליך הלמידה, תהליך שבאופן טבעי איננה נקייה ומסודרת. אם מדובר במה להצגת תוצרי למידה, משהו כגון לוח השהם של הכיתה המתוקשבת, אז צריכים להקפיד שעבודות התלמידים נקיים משגיאות כתיב, ועוד. לעומת זאת, אם מדובר בכלי של התלמיד עצמו, כלי שהמורה, וגם תלמידים אחרים ואפילו מבוגרים, מורשים להציץ בו, אי-אפשר לצפות שהתלמיד יעשה סדר לפני כל ביקור. לעתים קרובות מדי המבוגרים שמבקרים בבלוגים של תלמידים מצפים לראות את התוצר המוגמר, ואילו התלמיד עצמו “מציג” (הרי אולי זה פומבי, אבל לא ברור שהבלוג קיים כדי להיות פומבי) דברים שעוד בתהליך של התהוות. (וחשוב אולי להוסיף שעבודות מסויימות יכולות להיות “בהתהוות” אפילו אם התלמיד עוזב אותם ועובר לעסוק בעניינים אחרים.)

נון מוסיף הערה נוספת שבעיני חשובה ומעניינת ביותר. בכיתה שלו הוא מקדיש זמן יום-יום לכתיבה, אבל:

I’ve been treating my students’ blogs as largely informal writing spaces, giving students about 30 minutes a day to work in them. Practically speaking, though, they don’t have a lot of time to read each others’ writing on the website, which limits its impact for them.

במילים אחרות, כתיבה אישית, בלי קריאה של מה שתלמידים אחרים כותבים, מאבדת חלק ממשמעותה. גם עבור תלמידים, לא רק הבלוג האישי מהווה סביבה להתייחסות, אלא המרחב הבלוגי בכללותה, הבלוגוספירה. אפילו אם רק ברובד הכיתתי, תלמידים צריכים ללמוד להתייחס לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לכתיבה של עמיתיהם.

כדאי מאד לקרוא את כל המאמרון של דוג. הוא מעלה נקודות חשובות מאד לכתיבה בבלוגים מהיבטים רבים. ובכל זאת, יש טעם להביא את הסיכום שלו, סיכום שמצביע על כך שלמרות כל ההבדלים שקיימים בין הכתיבה הבלובית של תלמידים ולבין זה של מבוגרים, יש ביניהם גם דמיון רב:

I think my biggest struggle, aside from the time spent, is deciding where to draw the line between my authority and the students’ autonomy. They all like having a space to write about whatever is on their minds – even when they don’t have anything to say.

Come to think of it, that isn’t much different than this blog. We all have our days, I suppose.

ולעניות דעתי, יש במשפטים הקצרים האלה כדי להסביר (שוב?) למה חשוב שמורים יפתחו בלוגים.