קטגוריה: מידענות

תשובה או שאלה?

לפני בערך שבועיים דן אריאלי פרסם מאמרון קצר במדור שהוא כותב ב-Technology Review (וגם בבלוג האישי שלו) בו הוא דיווח על ניסוי קטן שהוא ערך. אריאלי הקליד לתוך תיבת החיפוש של גוגל את המילים (באנגלית) “כיצד אני יכול לגרום לחברה שלי ל…” וגם את המילים “כיצד אני יכולה לגרום לחבר שלי ל…”. כידוע, תוך כדי הקלדה גוגל כבר מתחילה להציג לנו אפשרויות לחיפוש, ולכן, תוך שנייה אריאלי קיבל השלמות מעניינות ביותר למשפטים שהוא התחיל. לא מדובר בתוצאות של חיפוש, אלא בתוצאות שהראו חיפושים אחרים שנערכו בעבר, על ידי אנשים אחרים. באופן כללי, אפשר להגיד שהתוצאות האלו חיזקו את הטענה שנשים הן מנוגה, ואילו גברים הם ממאדים.

הניסוי של אריאלי היה נחמד מאד – מסוג הדברים שכייף לשלוח לידידים עם סימן קריאה ועם תוספת נוסח “כל הכבוד לחשיבה היצירתית שעלתה על ‘מחקר’ מהסוג הזה”. עם זאת, לא מדובר בסוג הדברים שעליהם אני מרבה לכתוב כאן. אבל אריאלי המשיך לחקור. במאמרון חדש הוא שאל את עצמו אם אולי הדפוסים שהוא מצא דרך החיפוש נשמרים או משתנים עם השנים. ולכן, הפעם הוא הקליד “כיצד אני יכול לגרום לאשתי ל…” וגם “כיצד אני יכולה לגרום לבעלי ל…”. התוצאות אולי מעניינות, אבל שוב, הן אינן הסיבה שבגללה אני מדווח על זה כאן. לעומת זאת, שתי תגובות למאמרון כן דרבנו אותי לכתוב.

ספרנית אחת בין קוראי המאמרון החדש ב-Technology Review השיבה:

What fascinates me the most about this and the earlier article is that there are apparently a huge number of people typing fully-formed questions into Google rather than just a string of keywords. What do they think Google is, the Oracle at Delphi?

To us librarians, this phenomenon has huge implications for what we do in our own little search engines aka catalogues.

מפני שהספרנים הם אלה שמחליטים מה יימצא על המדפים של ספריות בתי הספר, ובעקבות זה, מאילו ספרים מותר לתלמידים להעתיק ומאילו לא, אני נוהג לכנות את ספרני בתי הספר כמשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. אבל למרות ההשמצה הזאת, אני שמח להודות שבעיני הספרנים ראויים להערכה רבה מאד. ספרנים הם מידענים מקצועיים שאפשר ללמוד מהם המון. ובכל זאת, משהו בהערה הזאת של ספרנית צרם לי. הביקורת שלה כלפי דרכי החיפוש של אחרים בגוגל נראתה לי מוזרה. התגובה של קורא אחר לדברי הספרנית חידדה את הבעיה:
You’re a librarian, but it sounds like your searching strategies are about 4-5 years out of date. Search engines have gotten much better at natural language questions. Read the article again — Google is not only answering natural language questions here; it’s also making suggestions of other natural language questions!

The clear benefit of trying a natural language question first, then trying keywords strings, is that you might find the exact wording somewhere online. *Precision* is much greater. The “natural language doesn’t work and entering stopwords is pointless” thing hasn’t been true for years — there are no stopwords anymore (or, more precisely, stopwords are handled differently today than they were 5 years ago, when they were just ignored).

The search strategies taught in library schools are often outdated. This is one example.

במפגשים ובהדרכות (הדי רבים) שלי עם אנשי חינוך אני מגלה ששיטות החיפוש של הרוב הגדול של המורים שאני פוגש כמעט לא השתנו כלל מאז ימי AltaVista. כפי שהמגיב השני למאמרון של אריאלי ציין, בעשור האחרון דרכי הפעולה של מנועי החיפוש השתנו המון, אבל מורים עדיין מחפשים, ומלמדים דרכי חיפוש, לפי שיטות שהתגבשו לפני שנים רבות. הכוונה שלי איננה שהם יודעים רק להקליד מילת חיפוש אחת ולהקליק על “חפש”, ואינם מכירים “חיפוש מתקדם”. אני דווקא פוגש לא מעט מס שפתיים ל-“חיפוש מתקדם”. אבל רק לעתים רחוקות אפגוש מורה שמעז לערוך חיפוש בעזרת “natural language”, ולעתים עוד יותר רחוקות אפגוש אחד שיחפש בחדשות במקום בדף הראשי של גוגל, או שישתמש באחד מהכלים הרבים הנמצאים במרחק קליק אחד מדף התוצאות של כל חיפוש.

וכמובן שמעבר להעדר ההעזה שמונע מהם להכיר אמצעי ודרכי חיפוש “חדשים”, הרוב הגדול של המורים (ואולי גם של הספרנים) ממשיכים לראות את האינטרנט כלא יותר מאשר מרחב שאליו פונים כאשר רוצים למצוא תשובה לשאלה (אם כי, אם אנחנו רוצים תשובות, מנועי החיפוש של היום מסוגלים לענות על מגוון הולך וגדל של שאלות). הניסוי הזעיר של דן אריאלי מראה שככל שמנועי החיפוש צוברים יותר ויותר מידע על החיפושים שבני אדם עורכים, הם הופכים להיות כלי מחקר בפני עצמם. וכאשר הספרנים והמורים יבינו זאת, הם יוכלו לסייע לתלמידים לא רק באיתור תשובות, אלא בפיתוח של שאלות מרתקות.

לפעמים תלמידים כן יכולים

מפני שאני בדרך כלל מפקפק בסיכוי שתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם, נדמה לי שיהיה זה רק הוגן לציין לשבח פרויקטים שצועדים בכיוון הנכון של הכנת מקורות לימוד טובים על ידי תלמידים. השבוע, בבלוג Teach Paperless, ריצ’רד ווג’וודסקי מקשר לפרויקט של תלמידיו שבהחלט נראה כנסיון מוצלח בהכנת מקורות מידע טובים על מנת להעשיר את הלמידה שלהם בנושא שהם לומדים.

ווג’וודסקי כותב שכל שנה, בקורס בלטינית שהוא מלמד, קוראים את מלחמת גאליה של יוליוס קיסר. וכמו שקורה כל שנה, יש לפחות תלמיד אחד שמציין שהתמונה שמצטיירת בספר של יוליוס קיסר מאד לא מחמיאה לקלטים. וזה, כמובן, נכון. ווג’וודסקי כותב:

So this year, one of my students suggested we try to level the playing field a bit. And so, as a class, we started scouring the Web for good info about the Celts themselves. We found bits of folktales and records of archaeological digs, we unearthed ancient artworks and explored even more ancient mythologies.
עד כאן, מדובר בפעולה הגיונית, וראוייה, וגם חינוכית. אבל הכיתה לא עצרה שם. איסוף המידע אודות הקלטים ותרבותם לא היה קל – הכיתה לא מצאה מקור אחד שריכז את המידע שהתלמידים חיפשו שהיה מתאים לצרכיהם. ולכן, הם החליטו ליצור מאגר מידע שירכז את המקורות. התוצאה היא ויקי של הכיתה שמכיל רשימה מוערת של מקורות. בנוסף לשמות המקורות וקישורים אליהם, יש גם משפט שמתאר את תוכנו וגם ציון של דירוג לפי סקאלה של חמש נקודות. לטעמי התיאורים אינם מספיק ממצים, והיה טוב לו היו מפרסמים את אמות המידה של קביעת הדירוג, ואולי גם את שם המדרג. במיוחד בעידן הדיגיטאלי מטה-דאטה מהסוג הזה חשוב (ומעניין לציין שלפני עידן האינטרנט לא ייחסו לו חשיבות גדולה, והיה לרוב מספיק לדעת שמידע כלשהו התפרסם בספר על מנת שנחשוב שמדובר במקור אמין או מוסמך).

אבל ווג’וודסקי מודע למגבלות האלו (ואחרות) והוא מזמין את המבקרים להוסיף ולשכלל את הוויקי:

You might find some of the annotations to be a bit bland or too general. That’s fine: go ahead and scrub ’em out and write your own. A wiki is only as useful as its readership is vigilant.

You may find the rating system a bit limited (as we only allowed sites that scored a ‘3’ or better in our class discussions); so perhaps you will change that or find a better solution.

Perhaps you’ll do any or all of these things. Because wikis aren’t just about information; they are about the constructive argument that unfolds in the process of making decisions.

אני מודה שנעשיתי קצת אדיש להזמנות מהסוג הזה. איננו מטיל ספק בכוונה הטובה שנמצאת מאחוריהן, אבל הן בכל זאת מצלצלות קצת חלולות. כאשר אני קורא אותן אני חש שבמקום לקחת אחראיות על מה שמופיע באתר, כותבי הוויקי מגלגלים את האחריות מהר מדי למגרש של הצופה. נוצר התחושה שאומרים לצופה שאם יש בוויקי משהו שלא מוצא חן בעיניו, זאת אשמתו שהוא לא תיקן את זה.

הפעם, אינני מרגיש זאת. גם אם יש כאן מקור שרחוק מלהיות גמור, אין ספק שעבודה רצינית הושקעה בו, ושהתוצאה מרשימה. יתכן מאד שחלק מהסיבה שהתוצר איכותי הוא התלמידים האיכותיים שאותם ווג’וודסקי מלמד. הוא עובד בבית ספר פרטי, ואני מניח שתלמידים שלומדים לטינית הם מלכתחילה תלמידים על רמה. אבל יש סיבה נוספת, ואולי עוד יותר משכנעת. ווג’וודסקי לא אמר לתלמידיו “היום אנחנו נכתוב את ספר הלימוד שלנו”, והתחיל להכין איתם מקור כזה. הוויקי שתלמידיו בונים נבע מצורך אמיתי שהתלמידים בצעמם חשו – חסר במקורות שיכלו לתת להם תמונה אמינה על הקלטים. וכאשר בשיעור מתעוררת בעיה אמיתית, קיים גם סיכוי טוב שהתלמידים ישקיעו במציאת פתרון.

לדעת למצוא את התשובה

דרך חשבון הדלישס של גיל עמית הגעתי לכתבה באתר החדשות של ה-BBC שמדווחת שמשרד החינוך של דנמרק עורך ניסוי בו הוא מאפשר לתלמידים לפנות לאינטרנט כדי למצוא מידע במהלך מבחנים. (אני קצת מופתע שלא הגעתי לכתבה הזאת מוקדם יותר. סטיבן דאונס הזכיר אותה בסקירה היומית שלו, אבל אני כנראה עדיין בפיגור משמעותי בבדיקת הקישורים הרבים שמגיעים לקורא ה-RSS שלי.) נכון לעכשיו הניסוי נערך ב-14 בתי ספר, אבל בשנתיים הקרובות הוא אמור להתרחב לכלל בתי הספר במדינה. כללי ההתנהגות די פשוטים – הנבחנים יכולים לפנות לכל אתר אינטרנט שהם רוצים, כולל Facebook, אבל אסור להם להעזר בדואר או ביישומים להודעות מיידיות על מנת להתייעץ – לא עם עמיתים לכיתה, ולא עם אנשים מחוץ לכיתה.

הכתבה מביאה את דבריה של האחראית לפרויקט באחד מבתי הספר שבניסוי:

If we’re going to be a modern school and teach them things that are relevant for them in modern life, we have to teach them how to use the internet.
מה אוכל להגיד? זה נשמע כל כך הגיוני שקשה להבין למה מדינות אחרות אינן מאמצות את זה. וחשוב, כמובן, להדגיש שגישה כזאת כלפי מבחנים נובעת מתפיסה חינוכית הגורסת שידיעת “התשובה” חשובה פחות מאשר לדעת כיצד למצוא אותה – גישה שבעידן המידע זוכה למס שפתיים אצל רבים, אבל משום מה מתקשה לחדור לתוך המערכת החינוכית.

האם מבחנים “פתוחים” כאלה יכולים להצליח? כצפוי, החשש הגדול ביותר הוא שהתלמידים ינצלו את הפתיחות – כאשר מאפשרים להם לפנות לאינטרנט קשה לפקח על מה שהם עושים שם, ויחסית קל לרמות. בכתבה שואלים כיצד ניתן למנוע מתלמידים לשלוח דואר, והתשובה שניתנת די פשוטה – אי אפשר. אבל כאן נמצאת נקודה נוספת, לא פחות מעניינת מאשר עצם קיומם של המבחנים עצמם. מתברר שלמורים מידה גדולה של אימון בתלמידים שלהם. אמנם המחיר שהתלמידים משלמים אם תופסים אותם מרמים גבוה מאד, אבל כפי שהמורה שצוטטה קודם מסבירה:

The main precaution is that we trust them.
וכמובן שיש עוד מרכיב שמקשה על האפשרות לרמות:
The teachers also think the nature of the questions make it harder to cheat in exams. Students are no longer required to regurgitate facts and figures. Instead the emphasis is on their ability to sift through and analyse information.
אינני מכיר נתונים סטטיסטיים שמצביעים על קורלציה בין שני המרכיבים האלה, אבל אני בכל זאת מוכן לנחש שיש ביניהם קשר די הדוק. מערכת חינוכית שמדגישה מיומנויות של חשיבה מסדר גבוה, במקום לבחון עד כמה התלמידים זוכרים עובדות יבשות, בוודאי גם ניחנת במידה גדולה של אימון בתלמידים וביכולת שלהם. מבחינים עם “אינטרנט פתוח” תואמים את הנוף המידעי של ימינו, אבל הם גם נותנים ביטוי לכבוד שהמערכת רוכשת כלפי תלמידיה. אינני יודע הרבה על הישגי המערכת החינוכית של דנמרק (נדמה לי שהדירוג שלה במבחנים בינלאומיים איננו בין הגבוהים ביותר, אם זה באמת מעיד על משהו) אבל קשה לא להתרשם מהצעד המרשים של אישור השימוש באינטרנט בשעת מבחן.

ובכל זאת, לא לבטל את בית הספר

חשבתי שכבר סיימתי עם ההתייחסויות שלי לכנס ה-NECC, אבל מספר נושאים שעלו בכנס עוד מהדהדים בבלוגוספירה, ונדמה לי שלפחות אחד מאלה ראוי לכמה משפטים.

אליס מרסר לא מיהרה לכתוב על הכנס, ולכן היא עוד עושה זאת, שבועיים אחרי שהכנס הסתיים. לפני מספר ימים נעזרתי בדיווח אחר שלה כדי להעלות מספר שאלות בנוגע לחיפוש מידע, והפעם מאמרון אחר שלה משמש קרש קפיצה להתייחסות לעתיד של בתי ספר גשמיים. במאמרון חדש מרסר כותבת על דיון מובנה (debate) שנערך ב-NECC סביב הטענה שאין כבר טעם בבתי ספר גשמיים:

במסגרת אחרת הבאתי את התגובה של ריצ’רד ווג’וודסקי לדיון הזה, וגם חלק מדבריו של גרי סטייגר בדיון עצמו. ועכשיו גם מרסר כותבת עליו. היא מציינת שעל אף העובדה שהמשתתפים בדיון היו אמורים להציג עמדות מנוגדות, בסופו של דבר הגישות שלהם לא היו שונות באופן משמעותי. והיא דווקא מסכימה אם שתי העמדות:
Gary’s (סטייגר) argument was against schools as they are, and Cheryl’s (למקי) was for schools as they could be (Gary definitely had that too, but he made the strongest anti-status quo argument). They’re both right.
מהחלקים של הדיון שהספקתי לקרוא בדיווחים שונים נדמה לי שמרסר צודקת – סטייגר היה אמור לקטרג על בתי ספר גשמיים אבל הוא טען שהלמידה המקוונת בצורתה הנוכחית מחקה את הגרוע שבבתי הספר האלה, ואילו למקי, שהיתה אמורה לסנגר על בתי הספר הקיימים לא עשתה זאת, אלא תיארה מה צריך להיות. ובעצם, כפי שמרסר כותבת, שניהם אמנם באים מכיוונים שונים, אבל הם מגיעים לאותו המקום – במערכת החינוכית צריכה להשתנות באופן מהותי.

בלוגרים אחרים גם הביעו את דעתם על הדיון הזה. ג’ודי בראק (שלמיטב ידיעתי לא היתה בכנס אלא קראה על הדיון בבלוג של מיכאל הורן שהשתתף בדיון באותו הצד של גרי סטייגר), למשל, משוכנעת שאין צורך בבתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם היום:

For 21st century learning to move ahead, we have to get it clear in our minds that having a place where children spend all day is not the same thing as learning.
נדמה לי שבראק מתייחסת במיוחד לדבריו של הורן מפני שהורן היה שותף לכתיבת הספר Disrupting Class של קלייטון כריסטנסון, והיא ציפתה שהוא יציג עמדה תקיפה נגד בתי ספר גשמיים. במקום זה הורן טען שלעתיד הנראה לעין הרוב המכריע של תלמידים ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בבלוג שלו הורן כותב:
It seems obvious to me that for a variety of reasons, roughly 90-plus percent of students (that number is derived from some projections we ran when we were researching the book) could never take part in a fully virtual school program because of family structures and associated economic realities and the like, which is why hybrid-learning of various sorts will ultimately be so important to the future of education. Having a physical place for most students to go will always be important.
בראק מוכנה להעביר את מלאכת הלמידה, כמעט במלואה, לאינטרנט:
… my suggestion is that the individual student connection to the internet must become the platform for learning. After that, it will be time to figure out what use places we require our children to spend most of the days of twelve of their years may have.
זאת איננה הפעם הראשונה שאני מתייחס לכתיבה של בראק, ואני מודה שאני עושה זאת עם מידה לא קטנה של אי-נוחות. העמדה של בראק כלפי הכוח הלימודי של האינטרנט דומה מאד לשלי, אבל בראק מצליחה להקצין אותה עד כדי גיחוך. אני מייחל ליום שבו תלמידים יוכלו לפנות לאינטרנט באופן בלתי-אמצעי על מנת להעשיר את עולמם. אבל אינני משלה את עצמי שתלמידים שעדיין לא רכשו מיומנויות למידה בסיסיות מסוגלים לנצל את העושר הרב שברשת כדי ללמוד. הורן, כזכור, טוען שעבור הרוב המכריע של בני הנוער, בתי הספר הגשמיים מהווים המסגרת הטובה ביותר לרכישת התשתית הלימודית הדרושה כדי שהגישה הבלתי-אמצעית לאינטרנט תניב למידה משמעותית. לצערי, לקרוא היום לביטול בית הספר איננה קריאה לפתיחות וללמידה על בסיס הכוונה אישית, אלא קריאה שבסופו של דבר תמנע מתלמידים לרכוש את היכולת לנצל את הרשת לצרכי הלמידה שלהם.

אפילו אם זה לא מידעני

אליס מרסר, שכותבת בבלוג הקבוצתי In Practice, נסעה לוושינגטון הבירה לכנס ה-NECC. קצת אחרי חזרתה מהכנס היא מדווחת בבלוג על כמה מהמושבים שבהם היא נוכחה, ביניהם מושב שהוקדש לפרויקטים מידעניים נוסח Slam Dunk. פרויקט Slam Dunk (הטבעה) הוא תבנית לפעילות קצרה שפותחה עלי יד ג’יימי מקנזי. הרעיון די פשוט – להציב בעיה “אמיתית” בפני תלמידים, להגיש להם מספר מצומצם של מקורות מידע שבעזרתם הם יוכלו להתמודד עם הבעיה ולהציע דרך לטפל בה. פעילות כזאת אמורה לדרוש שימוש בחשיבה מסדר גבוה – ניתוח, ביאור, הסקת מסקנות, ועוד.

אני מאד מעריך את ג’יימי מקנזי. כבר שנים רבות הוא עוסק בשילוב המחשב והאינטרנט לתוך תהליכי למידה, אבל הוא מדגיש שהטכנולוגיה החזקה ביותר שאפשר להכניס לתוך הכיתה היא היכולת לנסח שאלות טובות. בעיני הדגש הזה מבדיל בינו לבין רבים אחרים שהשימוש בתקשוב בכיתה איננו ממלא תפקיד חינוכי של ממש. עם זאת, אני מתקשה להשתכנע ששיטת ה-Slam Dunk באמת מובילה לחשיבה מסדר גבוהה. צפיתי בלא מעט פרויקטים המבוססים על המודל הזה ופעמים רבות מדי הרגשתי שחסרות בהם אותן שאלות טובות שצריכות להיות במוקד פעילות כזאת. מרסר, במושב בו היא השתתפה, דווקא התרשמה לטובה מהמודל שהוצג. אבל בכל זאת, משהו הפריע לה. המציגים קבעו שאין לאפשר לתלמידים לחפש מקורות מידע בעצמם, אלא על המורים לזהות מקורות טובים מראש ולהגיש רק את אלה לתלמידים:

There was one BIG miss about this presentation. They felt you should provide students with a list of Internet resources, and NOT LET THEM USE GOOGLE ON THEIR OWN, because it’s not efficient, they don’t know what they are doing, and they will learn it later.
מרסר מסבירה שבעבר גם היא חשבה שנכון לפעול כך:
I was once of this opinion myself, but let me explain why this is NOT a good idea. You need to teach them how to search effectively and efficiently. They need to start learning by middle school, and not after otherwise, they will pick up bad habits, and not learn how to search effectively. Then, when they are older, they will already have bad search habits.
בעצם, מרסר טוענת שרק דרך תרגול בחיפוש אפשר ללמוד הרגלי חיפוש טובים. אם התלמידים לא יתאמנו בחיפוש בסביבה מוגנת כמו בית הספר הם לא יידעו לחפש נכון כשיתבגרו.

נדמה לי שהגישה הזאת די מקובלת היום. עלי להודות שפעמים רבות תלמידים שעורכים חיפושים ברשת אינם מוצאים מידע שעונה על הצרכים שלהם, ולא פעם היה עדיף להגיש להם מקורות מן המוכן. אך למרות זאת, לא עצלנות המורה שלא רוצה להכין מראש היא שפותחת את מנוע החיפוש בפני התלמידים (אם כי לא פעם גם זה קורה) אלא התחושה הכנה שמדובר במיומנות חשובה שחשוב שהתלמידים ירכשו.

אבל משהו בניסוח של מרסר עורר אצלי הרהור: אינני מעוניין שתלמידים יחפשו מידע באמצעות מנוע חיפוש בבית הספר מפני שכך הם ירכשו מיומנות חשובה. אני רוצה שהם יעשו זאת פשוט מפני שהם רוצים לדעת משהו. כמורים טובים הנאמנים למילות הקוד של המידענות אנחנו בוודאי נכריז שאיננו רוצים שהתלמידים סתם יחפשו את התשובה לשאלה, אלא שהם יחפשו מידע מפני שהמידע שהם ימצאו עשוי לעזור להם להכיר בעיה מהיבטים רבים ומגוונים. אבל גם אם הם רק מחפשים “תשובות”, הרשת גדושה באוצרות מידע נפלאים, ועריכת חיפושים, אם דרך גוגל, או דרך אתר חדשות, או אתר ספורט, או ויקיפדיה, או אתר מפות, או יו-טיוב, או … היא הדרך שבה אפשר להגיע למידע המבוקש. אני מכיר מבוגרים רבים שפונים למנוע חיפוש פעמים רבות ביום, והם אינם עושים זאת כדי לערוך מחקר. הם עושים זאת על מנת לקבל מידע שהם זקוקים לו, ללמוד משהו שהם רוצים לדעת. זה לא רק לגיטימי לגמרי, היום זאת פשוט הדרך הרווחת ביותר, ובמקרים רבים היעילה ביותר, כדי להגיע למידע המבוקש. אין סיבה שלא יעשו כך גם בבית הספר.

אחרי יותר מעשור …

לפני חודשיים וחצי קישרתי כאן למדור חדש שכותב האוורד ריינגולד באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle, מדור שעוסק באוריינות דיגיטאלית. ציינתי אז ששמחתי מאד שריינגולד, דמות מוכרת וחשובה באינטרנט כבר שנים רבות, החליט שהנושא הזה מצדיק מדור בעיתונות הפופולארית. ציפיתי שהכתבות של ריינגולד יהיו ראויות מאד לציטוט, ודווקא בגלל זה המדור הזה היווה עבורי בעיה. אם ריינגולד אכן יכתוב דברים שכדאי לצטט, האם יהיה זה נכון לעשות זאת כל פעם שהוא מפרסם כתבה? בינתיים ריינגולד עוזר לי להתמודד עם הדילמה הזאת – לא מפני שמה שהוא כותב פחות מעניין מאשר ציפיתי, אלא מפני שהוא כותב בתדירות יחסית נמוכה – הכתבה הרביעית במדור הופיעה לפני מספר ימים. אבל תדירות נמוכה איננה מעידה על איכות ירודה, ובהחלט כדאי להתייחס לכתבות.

בכתבה החדשה ריינגולד עוסק באחת הבעיות המרכזיות באוריינות הדיגיטאלית – כיצד נזהה שהמידע שאליו אנחנו מגיעים מהימן? זאת, כמובן, לא בעיה חדשה, אבל ככל שכמות המידע שאליו אנחנו נחשפים הולכת וגדלה, ואחוז המידע הכוזב או המטעה מתוך הכמות הזאת גם גדל, הבעיה נעשית יותר ויותר אקוטית. ריינגולד כותב:

Unless a great many people learn the basics of online crap detection and begin applying their critical faculties en masse and very soon, I fear for the future of the Internet as a useful source of credible news, medical advice, financial information, educational resources, scholarly and scientific research. Some critics argue that a tsunami of hogwash has already rendered the Web useless. I disagree. We are indeed inundated by online noise pollution, but the problem is soluble. The good stuff is out there if you know how to find and verify it. Basic information literacy, widely distributed, is the best protection for the knowledge commons: A sufficient portion of critical consumers among the online population can become a strong defense against the noise-death of the Internet.
המשך הכתבה מכיל מספר המלצות. ריינגולד מעוניין פחות בכלים טכנולוגיים שבעזרתם נוכל לבחון מהימנות מאשר בפיתוח העין הביקורתית של הקורא. מדובר בהמלצות טובות, אם כי חייבים להודות שאין בהן הרבה חדש. רבים אחרים, וגם ריינגולד עצמו, כבר כתבו על האסטרטגיות האלו בעבר. חשוב לציין שאין הוא חושב שבעיית המהימנות היא בעיה שקיימת רק באינטרנט. הוא מדגיש ש:
The biases of trusted sources like newspapers and television need to be examined critically, as well as those that come in from what are increasingly called “social media.”
אבל אם אין הרבה חדש בכתבה של ריינגולד, למה אני בוחר להתייחס אליה כאן? דווקא מסיבה אישית. כותרת הכתבה היא Crap Detection 101, וריינגולד פותח אותה עם ציטטה מארנסט המינגווי:
Every man should have a built-in automatic crap detector operating inside him.
לפני 40 שנה גם ניל פוסטמן השתמש במשפט הזה. הוא מופיע (בניסוח טיפה שונה) בספרו Teaching as a Subversive Activity, וגם בהרצאה שנשא בכנס ארצי של מורים לאנגלית – Bullshit and the Art of Crap-Detection. בדומה לריינגולד היום, והרבה לפני שהמונח “מידענות” נכנס ללקסיקון, פוסטמן זיהה באוריינות מידעית אחד הכישורים החשובים של ימינו. בעיניו פיתוח היכולת לזהות את המזויף או את המטעה במידע שמציף אותנו הוא אחד התפקידים המרכזיים של החינוך. וכמובן שגם לפני ה-WWW, בני נוער גדלו לתוך עולם מלא במידע כוזב. באותה הרצאה פוסטמן טען:
As I see it, the best things schools can do for kids is to help them learn how to distinguish useful talk from bullshit. I will ask only that you agree that every day in almost every way people are exposed to more bullshit than it is healthy for them to endure, and that if we can help them to recognize this fact, they might turn away from it and toward language that might do them some earthly good.
והיכן הקשר האישי? לפני 11 שנים, בכנס מו”ח, הצגתי הרצאונת בשם “איתור זבל נוסח שנות ה-90“. באותם ימים ה-WWW היה, עבור רבים, מרחב חדש ולא מוכר. טענתי שמפני שלמערכת החינוכית לא היו כלים להתמודד עם המידע הרב והלא מסונן שהגיע לתלמידים דרך האינטרנט, היא ראתה בו איום. אבל טענתי גם שבדיוק בגלל זה ה-WWW מעניק למערכת הזדמנות לעסוק בתפקיד החשוב של פיתוח הביקורתיות. הבעתי את התקווה שאולי, בגלל החשיפה לאינטרנט, המערכת סוף-סוף תקבל על עצמה את המשימה של פיתוח ה-crap detection של תלמידיו.

נעים לי לקרוא שגם ריינגולד רואה בכך מטרה חשובה, אם כי עצוב לציין שאחרי יותר מעשור בכלל לא ברור שאנחנו מנצחים בקרב נגד המידע הכוזב.

גלגלי הצלה (היסטוריים) לטביעה בים המידע

כמו רבים אחרים, אני מברך על החשיפה למידע שהאינטרנט מקנה לנו, וכמובן שבאותו הזמן אני מודע מאד שהחשיפה הזאת איננה רק ברכה. אני אמנם אוהב לשחות בים המידע, אבל אני יודע שאני נמצא בסכנה מתמדת של טביעה בו. רבים כתבו על הבעיה הזאת, בדרך כלל כחלק מהתרעה על הרדידות התרבותית שאורבת לנו מחשיפה גדולה מדי לאינטרנט. במאמר מלפני שנה שזכה לפופולאריות רבה ניקולאס קאר שאל, למשל, אם אולי גוגל הופך אותנו לטיפשים. (כן, הזכרתי את קאר מספר פעמים כאן.) קאר כתב על המשיכה הגדולה שהוא חש כלפי האינטרנט, אבל הוא גם העיד שהחשיפה לכמות כל כך עצומה של חומרי קריאה משפיעה על הרגלי הקריאה שלו, ולא לטובה. הוא חש שהוא מרפרף יותר ומעמיק פחות:
The deep reading that used to come naturally has become a struggle.
קאר היה מודע לך שהתופעה שהוא תיאר איננה חדשה. במאמר שלו הוא הזכיר את היארונימו סקרסיאפיקו, הומניסט איטלקי בן המאה ה-15 שעבד בבית הדפוס של אלדוס מנוטיוס. לא הרבה ידוע על סקרסיאפיקו, אבל למדנו שהוא הכריז פעם, באופן מודרני למדי, ששפע של ספרים גורם לו להתעמק פחות.

ומבחינתי, כאשר אני חש את עצמי טובע, למדתי שכדאי לי לקרוא קצת מתחומים שונים (במעט) מאלה שבדרך כלל מעסיקים אותי. כך קרה שהגעתי למהדורה של ה-Journal of the History of Ideas משנת 2003, שחלק ממנה מוקדש לבעיה מעניינת בתקופה בין המאה ה-16 למאה ה-18 באירופה – עומס יותר של מידע. דניאל רוזנברג, במבוא לקובץ המאמרים, כותב על המחקר של אן בלאיר שחקרה אסטרטגיות קריאה שפותחו במאה ה-16 וה-17 כדי להתמודד עם הצפת המידע (תוכן העניינים של אותה מהדורה כאן. אין קישור למאמר היות והגעתי אליו דרך ProQuest בספריה – מקום שהוא עדיין מקור נפלא למידע):

She examines the varieties of textual practices “deployed by early modern scholars” in response to a perceived “overabundance of books” during the period between 1550 and 1700 and she argues that historians have paid disproportionate attention to what she calls “literary reading” and not enough to other modes of encountering and engaging textual materials ranging from browsing and skimming to buying and collecting to annotating, cutting and pasting, and dog-earing. For Blair these other modes of acting upon texts are important in all historical moments, but in situations where readers feel themselves overwhelmed by information, they become all that much more crucial and telling.
לא הופתעתי ללמוד שהתקופה שלנו איננה הראשונה שבה אנחנו מרגישים מוצפים במידע – כבר הזכרתי שקאר עצמו מצטט מישהו מתקופת תחילת הדפוס שמביע את התחושה הזאת. אבל שמחתי מאד לגלות שהאסטרטגיות שבאמצעותן אנחנו היום מנסים להתמודד עם תחושת ההצפה דומות לאלו מתקופה מוקדמת. ואולי גם כאן אין הפתעה – קריאה מרפרפת, הוצאת קטעים נבחרים, ואפילו הוספת ספר למדף הספרים לפני שהספקנו לקרוא אותו הן אסטרטגיות די הגיוניות. וזה בהחלט מרגיע שאינני ממציא שום גלגל.

אל תאמין לכל מה שאתה קורא באינטרנט …

… או בכל מקום אחר.

בבלוג Respectful Insolence שמופיע כחלק ממערכת Science Blogs, בלוגר בשם אורק (Orac) מדווח על כתב עת שיצא לאור מטעם Elsevier – מו”ל מאד מוערך בתחום כתבי עת מדעיים. בשנת 2003 Elsevier הוציא לאור שני גליונות של The Australasian Journal of Bone and Joint Medicine. הגליונות האלה אמנם נראו כמו כתבי עת מדעיים, אבל למעשה לא היו בהם מחקרים מקוריים, והמאמרים לא עברו הערכת עמיתים. מה שהתפרסם היו בעצם רק תקצירים של מאמרים שהמשותף להם היה שהם הציגו ממצאים שהשתקפו באופן חיובי על תרופות של חברת התרופות הענקית Merck. עכשיו מתברר שחברת Merck הזמינה את הגליונות האלו מ-Elsevier.

אורק מצטט חלקים של כתבה על הפרשה שהתפרסמה באתר The Scientist, כולל תגובה של סגן מנהל ארגון אזרחי שעוסק בבריאות הציבור:

“I’ve seen no shortage of creativity emanating from the marketing departments of drug companies,” Peter Lurie, deputy director of the public health research group at the consumer advocacy nonprofit Public Citizen, said, after reviewing two issues of the publication obtained by The Scientist. “But even for someone as jaded as me, this is a new wrinkle.”
אורק מדגיש שרופאים שקוראים כתבי עת מדעיים מודעים לכך שקיימים לא מעט “throwaway journals”. כתבי עת כאלה מתאפיינים בכך שהם מחולקים חינם, יש בהם אחוז מאד גבוה של פרסומות (שמופיעות בתוך דפי המאמרים עצמם, ולא בין מאמר למאמר), ואין בהם מאמרים שמדווחים על מחקרים מקוריים. אבל הוא מוסיף שאפילו בנוף כתבי העת האלה, כתב עת שמתחפש לכתב עת מחקרי אבל איננו אלא יוצא לאור מטעם חברת תרופות (ובשיתוף הפעולה של מו”ל חשוב) מהווה נקודת שפל מיוחדת.

אין לי ספק שלפרשה הזאת היבטים מעניינים וחשובים בתחום האתיקה, ואפשר לקוות שתעשיית ההוצאה לאור תבחן את ההיבט הזה באופן מעמיק (קשה לצפות להתייחסות דומה מחברות התרופות). יש מי שיאמר שאין כאן שום דבר מפתיע, ושבעצם, אין שום סיבה להתרגש (מגיב אחד בבלוג כותב, בוודאי באירוניה, שפרשה כזאת נותנת שם רע ל-throwaway journals). אישית, העסק מזכיר לי דיון על מהימנות המידע שהתרחש לפני יותר מעשור בבית ספר שאליו הגעתי להרצאה. מורה אחת שם הסבירה שכדי לבדוק אם המידע שאנחנו מוצאים באינטרנט מהימן, עלינו לקרוא את סיומת ה-URL: אם היא מסתיימת ב-com, המידע לא אמין, אבל אם היא מסתיימת ב-ac או ב-edu, ברור שאפשר לסמוך עליו. כמובן שגם אז זה לא היה נכון. אבל התשוקה לפתרונות קלים היתה כנראה חזקה יותר מההגיון. היום, הרצון הזה גורם לנו לפסול על הסף את תוכן הווקיפדיה, במקום להפעיל את כישורי החשיבה הביקורתית שלנו. מה שבטוח – בעולם שלנו, לא רק בבית הספר או אצל תלמידים קשה לדעת למה ולמי אנחנו יכולים להאמין.

למשש את האתר?

ג’ף אוטכט כותב היום על דיון שהוא ניהל עם תלמידי כיתה ב’ לקראת יחידת לימוד על בעלי חיים. במהלך יחידת הלימוד התלמידים מחפשים מידע באתרי אינטרנט, ולכן בשלב ההתחלתי הוא מדבר איתם על כיצד מנווטים באתרי אינטרנט. אוטכט רושם מספר שאלות שהוא העלה בכיתה – חלקן קשורות לשימוש כללי בדפדפן, וחלקן קשורות למידע שפוגשים באתר (אם מבחינים בפרסומות, למשל, ואם כן, האם ומתי מקליקים עליהן). הוא כותב:
After about a 10 minute mini-lesson on the above points the students went off and explored the website by themselves. Too often we just go right into the structured lessons and do not allow students to explore. It’s like picking up a book at the book store or in the library. We browse it first, read a page here, look at pictures there. Giving students time to click, look, read, watch, click again gets them used to the site. After this “explore time” I find kids to be much more focused on a lesson.
סביר מאד להניח שהדיון שהתנהל בכיתה סייע לתלמידים למצוא מידע באמצעות הדפדפן, אבל נדמה לי שהגלישה החופשית שהוא מאפשר לתלמידים עוד יותר חשובה. ההקבלה שהוא מביא לקריאה בספר בהחלט נראית לי – להגיד לתלמידים לפתוח לדף מסויים בספר לפני שהם מחזיקים את הספר ביד, מדפדפים בו, ומתרשמים ממנו טיפה, איננה הדרך להכיר ספר. ואם כך, אין סיבה לצפות שנכון לעשות כך עם אתר אינטרנט. אני מניח שכאשר אוטכט מאפשר לתלמידיו לסייר באתר מסויים הוא גם מעודד אותם לשוחח ביניהם, כך שמי שמוצא משהו מעניין יכול לספר עליו לחבריו, ולתאר כיצד הוא הגיע אליו. בדרך הזאת כולם מפתחים כישורי גלישה.

אוטכט כותב שהדיון בכיתה, והזמן שמקדישים להכרת אתרים, הם כישורי החקר של ימינו. אישית, נדמה לי שיש כאן הגזמה. אבל בהמשך הוא כותב שכאשר הוא תיאר למורה של כיתה ד’ את מה שהוא עשה עם התלמידים בכיתה ב’ היא התרגשה וציינה שטוב לה לדעת שכאשר אותם תלמידים יגיעו אליה הם כבר הפנימו את יסודות הגלישה הלימודית. למשמע התגובה הזאת אוטכט מסכם:

That’s when you know you’re doing the right thing.
ועם זה אני בהחלט מוכן להסכים.

רצוי לזכור, אפילו אם זה כבר נאמר מספר פעמים

לפעמים קורה שתוך מספר ימים בלבד אני נתקל בכל כך הרבה מאמרונים שראויים להתייחסות שממש קשה לדעת היכן להתחיל. ולא פעם התוצאה היא שיתוק מסויים, או לפחות התלבטות של עוד יום או יומיים. וכמובן שככל שאני מתלבט, עוד ועוד מאמרונים מעניינים מתפרסמים והקושי רק הולך וגדל. כאשר זה קורה לי אני תמיד חש (אם כי אולי לא בצדק) שיש צורך להסביר למה בחרתי לכתוב על נושא מסויים, ולדחות התייחסות לנושאים אחרים. ואולי אני חש את הצורך הזה במשנה תוקף כאשר הנושא שעליו אני בוחר לכתוב הוא הכישורים המידעניים, האמיתיים או המדומים, של בני נוער. אני אמנם חוזר לנושא הזה לעתים די קרובות, אבל נדמה לי שיש הצדקה, ואפילו צורך, לעשות זאת מפני שהדרך שבה אנחנו מתייחסים ליכולות האלו אצל בני הנוער משפיעה רבות על כיצד אנחנו תופסים את התפקיד שלנו כמחנכיו.

אתמול, בבלוג Net Gen Skeptic מארק בולן חוזר לספר החדש של דון טפסקוט, Grown Up Digital. בולן כותב שלפני מספר חודשים (בעצם, עבר חצי שנה) הוא ביקר את הספר למרות שהוא עדיין לא קרא אותו. הוא מציין שאחד מקוראיו שאל, בצדק, אם ראוי שיבקר ספר שהוא לא קרא. עכשיו בולן כותב שהוא עדיין לא סיים את הספר, אבל חש שהוא יכול להעיר מספר הערות לגביו.

בולן מצטט את טפסקוט (עמ’ 21) שמשבח את היכולות המידעניות של הדור:

On the Net, children have to search for, rather than simply look at, information. This forces them to develop thinking and investigative skills – and much more. They must become critics. Which Web sites are good? How can I tell what is real and what is fictitious – whether in a data source or in the teenage movie star in a chat session.
בתגובה בולן מביא את הממצאים של דוח מקיף שנערך על ידי הספריה הבריטית כדי שזאת תדע טוב יותר כיצד לעזור לפתח את כישורי הלמידה של בני הנוער (הזכרתי את הדוח הזה לפני יותר משנה). מתוך הממצאים בדוח בולן מדגיש שבני הנוער מתקשים להעריך את המידע שהם מוצאים באינטרנט – הן מבחינת מהימנותו והן מבחינת התאמתו לצרכים שלהם (ממצאים דומים מופיעים במחקר של יורם עשת וערן חיות ובמחקרים לא מעטים אחרים). בולן מסביר את השוני בין הממצאים האלה לבין האמירות של טפסקוט בכך שהמסקנות של טפסקוט אינן מתבססות על מידע רלוונטי. הטענות של טפסקוט נגזרות מתצפיות על חיפושים של בני נוער עבור מוצרים שהם ביקשו לרכוש. בולן מציין שהיכולת למצוא מידע עבור מוצרים:
… is hardly evidence of critical thinking skills and highly developed information literacy skills.
נדמה לי שמורים שיש להם נסיון עם בני נוער יסכימו.

אבל האם יש באמת טעם לחזור, שוב ושוב, לוויכוח הזה? נדמה לי שכן, ומסיבה די פשוטה. מורים שסבורים שתלמידיהם שולטים במיומנויות מידעניות לא ירגישו צורך להקדיש זמן לפיתוחן (הרי, “הם כבר יודעים, אפילו טוב יותר ממני”). ואם יעשו כך, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מאוכזבים. התלמידים אולי ייטיבו להשתמש בכלי אינטרנט כדי למצוא מידע, והם ייעזרו בכלים דיגיטאליים כדי להפיק עבודות יפות ומרשימות מבחינה חיצונות. אבל התוכן של העבודות האלו יהיה רדוד ושטחי. ואז נבקר את התלמידים על רדידות ושטחיות, מבלי שנבין שבעצם הפקרנו אותם בכך שלא עזרנו להם לרכוש את המיומנויות שחסרות להם.