קטגוריה: מידענות

דוג נון מהרהר על ההשפעה של השימוש במחשבים ניידים המצויידים בתקשורת אל-חוטית על הכתיבה של התלמידים שלו (כיתה ד’ או ה’ – אינני בטוח איזו). במאמרון בבלוג שלו, נון מציין שהכתיבה של התלמידים מתפתחת בגלים – הנסיון של תלמיד אחד נקלט על ידי תלמידים אחרים. בהמשך, הוא מתאר כמה מהקשיים שבהם הוא נתקל:

לעתים קרובות מדי הדיווחים של מורים על המתרחש בכיתות שלהם הם דיווחים של הצלחה אחרי הצלחה. מתקבל הרושם שבכלל לא נתקלים בקשיים. דרך הבלוג של נון אנחנו מקבלים רושם שמתרחש תהליך הרבה יותר אמיתי – הכל לא תמיד הולך חלק. ולא תמיד ה-“פתרון” נמצא בשימוש נוסף במחשב. לפעמים נון מניח את המחשבים בצד ודן עם התלמידים על יסודות הקשורים לכתיבה עם מחשבים, אבל גם לכתיבה באופן כללי. הוא מוסיף:

הנה, תוך מספר משפטים קצרים נון מצליח להתמקד על כמה מהנקודות החשובות ביותר. התלמידים צריכים ללמוד כיצד לכתוב משהו משלהם, תוך כדי שימוש במקורות שהם מוצאים. הם יכולים להשתמש בחומרים שהם מוצאים דרך באינטרנט, אבל אין זה אומר שרמת השפה של החומרים האלה תמיד מתאימה להם. והחושב ביותר, הסיכום: אולי בעתיד תלמידים יידעו להכין את התכנים שבהם תלמידים אחרים ייעזרו, אבל הם לא יידעו לעשות זאת אם המורים לא יראו להם כיצד לעשות זאת! אכן, יש עדיין מקום למורה בתוך כל זה.

בשבועות האחרונים, כולל רק לפני מספר ימים, מספר כתבות בעיתונות דיווחו על מוסדות להשכלה גבוהה שמתנגדים לשימוש בויקיפדיה בעבודות שסטודנטים מגישים. לאחרונה הפקולטה להיסטוריה ב-Middlebury College במדינת ורמונט היתה בכותרות כאשר היא קבעה שאין לצטט את הוויקיפדיה כמקור בעבודות. מהימנות הוויקיפדיה היא, כמובן, נושא “חם” – או לפחות כאשר אין עוד מה לפרסם בעיתון. הנוי יורק טיימס דיווח על המתרחש ב-Middlebury College במאמר מ-21 לפברואר, אבל מקורות אחרים פרסמו את הידיעה כמעט חודש שלם לפני-כן (ב-Inside HigherEd, למשל). אותה כתבה מצטטת מרצה בפקולטה שאומר:

נדמה לי שמעטים יתווכחו איתו, וכמובן שגם רצוי שסטודנטים שמגיעים למוסדות להשכלה גבוהה כבר יידעו שלצטט אנציקלופדיה כלשהי בעבודות שלהם איננו מנהג רצוי. אז למה סטודנטים עושים זאת? בכתבות האלו לא מצביעים על גורם ספציפי, אבל משפט באחת הכתבות די בולט. מוסרים לנו שהמרצים פנו לסטודנטים כדי לברר את השימוש שלהם בויקיפדה, ו…:

אז הנה, מפני שבתיכון היה מותר לתלמידים לצטט מהוויקיפדיה, במכללה ובאוניברסיטה זה כבר הופך לנורמה. טוב לדעת שמישהו אשם.

דווקא אני מתרשם שלא מעט מורים, גם ביסודי וגם בתיכון, תופסים את נושא השימוש בוויקיפדיה כמקור כהזדמנות לפתח מיומנויות “מידעניות”. אבל גם בחברה הבוגרת מתקשים להבחין בין מקור ראשוני ומקור משני, בין ידיעה מהימנה וידיעה כוזבת. לא פלא שסטודנטים מתקשים בזה.

נושא איסור השימוש בוויקיפדיה כמקור ימשיך, כנראה, לתפוס כותרות. אבל מעניין לציין שרוב המאמרים שמדווחים על המתרחש ב-Middlebury מדווחים גם על נסיונות מאתגרים יותר של שימוש בוויקיפדיה – קורסים שכותבים ערכים לוויקיפדיה כמפעל לימודי משותף, למשל. אבל הדיווחים האלה מופיעים רחוק מהכותרות. וזה, כמובן, חלק מהבעיה.

קרל פריש, שמרכז את נושא הטכנולוגיות הלימודיות בבית ספר תיכון במדינת אריזונה (ומפרסם הרהורים מאד מעניינים בבלוג שלו), מביא את הרהוריה של אחת המורות בבית ספרו:

מה אני אגיד? ליבי איתה. על פי רוב, ספר הלימוד, המרכז את המידע הדרוש כדי שהתלמיד שקורא בו יעבור בהצלחה קורס זה או אחר, איננו יוצר גירוי ללמידה משמעותית. כפי שהמורה שפריש מצטט כותבת, הספרים האלה מתמצתים את המידע שיכול היה להיות מעניין מאד. אז שוב, ליבי איתה. חבל שהראש משום מה לא הולך בעקבותיו.

השורשים החינוכיים שלי נמצאים אי-שם בשנות ה-60 של ארה”ב, עם בתי הספר שפעם זכו לכינוי “חופשיים”. ולו יכולתי, הייתי שומר אמונים לאותה תפיסה של יציאה מחומות בית הספר כדי לעסוק בלמידה “אמיתית”. (הספר “המורה היה הים” נכתב על Pacific High School בצפון קליפורניה, והוא היווה דגם ללמידה אלטרנטיבית.) אך משום מה, אינני יכול. במידה מסויימת זה בוודאי עניין של גיל, אבל רק במידה מסויימת. במשך השנים, ובמיוחד כאשר התקופה שלנו נעשית לתקופה של הצפת מידע, הסיכוי שתלמידים יוכלו לעשות סדר הגיוני ושימושי (אני נזהר לא לכתוב “נכון”) מתוך המידע הרב שסובב אותם ללא מפות ומורי דרך שואף לאפס. ספר לימוד אכן מתמצת, אבל הוא גם מכוון. הוא נותן ציוני דרך חשובים שבעזרתם תלמידים יכולים להבין טוב יותר את המידע שאליו הם מגיעים שאיננו מופיע בספר.

אינני מתכחש לעובדה שיש כאן בעיה. לא פעם ספרי הלימוד סוגרים דיון במקום לפתוח אותו, קובעים “עובדות” מבלי לאפשר התמודדות עם גישות שונות. אבל צריכים גם להודות שלא מעט ספרי לימוד טובים הופיעו בשנים האחרונות, וביטולם איננו מתכון ללמידה ממקורות מזדמנים.

אני מניח שהמורה מהסיפור של פריש לא התכוונה לשלוח את תלמידיה ישירות לגוגל ולהגיד להם פשוט למצוא את המקורות שנראים להם (שמהסניון מסתכמים, כמובן, בשלוש התוצאות הראשונות), אך לא פעם זאת התוצאה. יש המון שאפשר ללמוד מהים, אבל קצת תרגום, קצת ליווי, אולי אפילו מציל, יכולים להוות את ההבדל בין טביעה לבין למידה.

שמחתי לראות ש-“מידע´לה“, הבלוג של סיגל, חזר להיות פעיל אחרי כמעט חודשיים של דממה. ואיזו פעילות! בכתבה הנוכחית, סיגל מביאה רשימה של מרכיבים חיוניים לפיתוח משימה מידענית (היא מונה 9). היא ממחישה כל מרכיב עם דוגמאות של משימות שנמצאות ברשת. אישית, אני מובן להתווכח עם לא מעטים מהקביעות שמופיעות בכתבה, אבל אין בכך, כמובן, שום פסול. להיפך – עצם העלאת הרשימה (וגם הדוגמאות) מהווה בסיס מצויין להמשך בירור מאפייניה של משימה מידענית, ואת הדרך שיש להציג אותה לתלמידים. אפשר לקוות שמורים ומדריכים יגיבו לכתבה, ויציעו דוגמאות נוספות (וגם שהבלוג הזה ימשיך להיות פעיל ומעניין).

אגב, בכתבה חל שיבוש בהפנייה למאמר של דליה הלוי “כישורי למידה מידעניים – אתגר בהערכה” (אבל זה כבר תוקן).

אינני מרבה לדווח כאן על פרויקטים בבתי ספר בהם אני מוזמן להציץ. יש לכך כמה סיבות. סיבה אחת היא התחושה שקל מדי לבוא בביקורת כלפי פרויקט כאשר צופים בו מבחוץ. מעטים הן ההתנסויות החינוכיות שההישגים בפועל משתווים לציפיות על הנייר. מה גם, רוב הפרויקטים בהם אני מוזמן לצפות הם בוסר – נסיונות ראשוניים שנבנו על ידי מורים עם מעט מדי זמן הכנה, ועוד פחות זמן לרפלקציה, ובעקבותיה, שכלול. מורים שצריכים להיות מוכנים כל בקר בכיתה בקושי מספיקים לתכנן פרויקטים מתוקשבים איכותיים. לכן, לדעתי אין זה מוצדק לנתח התנסות לימודית לפי אמות מידה של תנאים אופטימאליים.

אבל אם מחליטים לא לדווח על ההתנסויות שנערכים בשטח, אז איננו יוצרים במה שעליה ניתן להציג פרויקטים שהם כן ראויים. אנחנו מונעים את הבדיקה לעומק שתשתית כזאת מאפשרת. בסופו של דבר, המנעות מדיווח עוצרת הצמחה של הצלחות. אין פסול בהבלטת פרויקטים מעניינים, גם כאשר אלה צנועים. בבלוגים רבים באנגלית אני קורא דיווחים על פרויקטים שנראים לי נחותים בהרבה מכמה מהפרויקטים שאני מכיר כאן. ואם מישהו שם מוכן לשבח פרויקטים צנועים כאלה, יש מידה של חוסר הגינות בלשמור בסוד דברים מעניינים שמתרחשים כאן.

וכל זה כמבוא לדיווח על התנסות מעניינת בשילוב של דלישס בתוך פרויקטים לימודי במחוז חיפה. מדובר ב-פרויקט של כיתה ו’ סביב נושא יוון. מדריכת התקשוב שליוותה את הפרויקט (הכנת חוברת מסלול טיול מידענית) בחרה לשלב בו, בשלב של איסוף המידע על הנושא, את השימוש בדלישס כבסיס לבניית מאגר אתרים מומלצים לכל הכיתה.

במקרה הזה השימוש בדלישס לא היה הכרחי. קיימות דרכים אחרות לבנות מאגר של אתרים. השימוש בכלי נבע מהחלטה מודעת של המדריכה שהכירה את הכלי וחשבה שכדאי ורצוי לחשוף אותו לתלמידים. היא הסבירה לתלמידים שבעזרת הכלי כל תלמיד יוכל לסמן לעצמו את הדפים ואת האתרים שנראו לו מתאימים להכנת מסלול הטיול, אך בנוסף, יתר התלמידים יוכלו להעזר באותן סימניות. התפיסה הזאת באה לביטוי במטרות התכנית בקטגוריה של “תחום המידענות”: “פיתוח יכולת לעבוד בקהילה משתפת ברשת”. ללא ספק מדובר ביכולת שבימינו היא חשובה מאד.

בעקבות ההסבר של המדרכיה מספר שאלות עלו אצל התלמידים:

  *  כיצד ניתן וצריך לאפיין את הדפים שסומנו כדי שאלה יעזרו לאחרים?
  *  האם יהיו תלמידים שיתפסו טרמפ על העבודה של אחרים?
  *  האם התלמידים יוכלו להשתמש בכלי גם לצורך בניית מאגר לחיפושים אחרים שהם ערכו?

מדובר בשאלות טובות שמראות שתלמידים בכיתה ו’ מסוגלים להתמודד עם המציאות המתהווה של תקשוב חברתי. (אגב, גובשו מראש קטגוריות שלפיהן התלמידים תייגו את הדפים שהם מצאו.) לאור זה, ההחלטה של המדריכה לחשוף אותם לדלישס היתה נבונה, גם אם התוצרים של הפרויקט אינם שונים ממה שהיו משיגים לו לא השתמשו בכלי. ובעצם, זה הגיוני. מטרת הפרויקט היתה ללמוד על יוון, לא לתרגל את השימוש בדלישס. אבל כל תקופה והכלים שלה. אם, תוך כדי הלימוד על יוון, התלמידים הכירו כלי שמאפשר שיתוף של מידע ושל ידע, הם יידעו להשתמש בו בהזדמנויות לימודיות נוספות.

ועוד הערה: המשימה של התלמידים הועלתה על גבי אתר. בנוסף להנחיות, דפי האתר כללו תמונות של פילוסופים יווניים ואמירות שלהם. אין ספק שהערך המוסף הזה היווה חלק חשוב מכלל תהליך הלמידה שהתרחש.

ברני דודג’ יודע הרבה על חיפוש מידע באינטרנט. הוא מהוגי רעיון החקרשת (web quest), ובמשך שנים רבות הוא היה בין חלוצי השימוש באינטרנט בלמידה. קשה לבוא אליו בטענות (ובהתחשב בעובדה שאני מתייחס כאן במאמר שהתפרסם לפני כשנה וחצי, אולי אני אפילו עושה לא עוול). אבל דרך סימניה בדלישס של ידיד, מצאתי את עצמי קורא שוב מאמר של דודג’, ופתאום מצאתי את עצמי כועס וצועק מול הצג.

המשפטים שהרגיזו אותי נמצאים בהתחלה של מאמר די טוב ויסודי על השימוש בחיפוש מתקדם (לרוב בגוגל). אין לי ויכוח עם המיומנויות שדודג’ מבקש ללמד. אלה באמת יכולים לעזור למורים ולתלמידים להיות מוצלחים יותר בחיפוש חומרים ברשת. אבל הפתיחה של אותו מאמר לא רק מטעה. היא מיישרת קו עם תפיסה בעייתית ביותר בנוגע לשימוש באינטרנט בלמידה. דודג’ כותב:

אמנם במשפט השני של אותה פיסקה דודג’ כותב שאי אפשר להשיג את אותו דף מושלם (ויפהפה), אבל משפט אחד לפני-כן הוא כבר כתב לנו שאותו דף מושלם באמת נמצא אי-שם. יש צורך להדגיש, חזור והדגש: לא, הדף המושלם אינו נמצא אי-שם. אם אכן יש דבר כזה “הדף המושלם” שעונה בדיוק על השאלות שאנחנו שואלים, זה סימן שאיננו שואלים את השאלות הנכונות. מורים רבים מדי עדיין רואים ב-WWW מקור גדול יותר, וזמין יותר, לתשובות מאשר הספרים בספרייה. לכן, הם עדיין מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא תשובה ידועה מראש לשאלה זו או אחרת (ועכשיו, בעזרת הרשת, במקום בעזרת הספר), במקום לכוון את התלמידים למצוא מידע שיאפשר להם להסיק מסקנה, לפתור בעיה.

ומפני שמורים רבים כל כך ממשיכים לעשות זאת, צריכים להשקיע מאמצים בשבירת המיתוס של הדף המושלם. חבל מאד שבכתיבה שלו, ברני דודג’ מאפשר למיתוס הזה להאריך ימים במקום להפריך אותו.

משום מה, לעתים קרובות מדי, התרגום המעשי של התהליך המידעני בתוך בתי הספר הוא להראות לתלמידים כיצד להקליד מילה לתוך תיבת החיפוש בגוגל, להקליק על ENTER, ואז להקליק על כמה מהתוצאות הראשונות שעולות בדף החדש שמופיע. שרון גרינברג, ברשימה שהוא פרסם בבלוג שלו על בעיה שעלתה לקראת הלידה של בתו השלישית מאפשר לנו להתרשם מתהליך הרבה יותר מורכב ואמיתי. אבל קודם כל …

שרון מסביר שממש לקראת הלידה הוא והדס גילו שהעובר התגלגל למצב עכוז. הרופאים הציגו שתי דרכים לטפל בעניין: היפוך חיצוני על ידי רופא מומחה לנושא, או ניתוח קיסרי. בנוסף, הם הדגישו שצריכים להחליט תוך זמן קצר. בעבר הלא כל כך רחוק, מה עשינו כשנעמדנו מול מצב כזה? לרוב, שמענו את מה שהיה לרופא להמליץ, ופעלנו לפי המלצתו. אז מה עושים בימינו? הולכים, כמובן, לאינטרנט.

בבית הספר, כאשר תלמידים פונים לאינטרנט, לא כל כך משנה להם איזה מידע הם ימצאו – העיקר שיש תוצאות שעליהן אפשר להקליק, ובדרך הזאת להגיע למידע שאפשר להעתיק ולהדביק לתוך העבודה שצריכים להגיש למורה. אבל אין הדברים כך כאשר חיי אדם תלויים במידע שאנחנו מוצאים. פתאום מגלים שלא כל כך קל לסנן את התוצאות השונות לפי מהימנותן. כמעט כל מי שכותב על הנושא מציג מידע קצת שונה, והמידע הזה משקף, כמובן, עמדות שונות.

ואחרי שבודקים את המידע ומנסים לגבש דעה, מגלים שקבלת ההחלטה אינה תלוייה רק בטיב המידע, אלא גם באנשים שיצטרכו לפי ההחלטה. למרות מס השפתיים לזכות של המטופל להחליט, הרופאים והאחיות לא תמיד רואים את ההתערבות הלא מקצועית הזאת בחיוב. אפשר לחוש בדיווח של שרון הרופאים והאחיות כאילו רמזו “טוב, נתנו לכם הזדמנות לשחק באינטרנט, אבל עכשיו תנו לנו לעשות את מה שמראש חשבנו שנכון לעשות”.

בית הספר אינו, כמובן, “העולם האמיתי”, ולפעמים חייבים להודות שלא פעם יש יתרונות בכך שתלמידים לומדים לחפש מידע, ולקבל החלטות על פי המידע שהם אוספים בתנאיי מעבדה ולא בתנאים שבהם החלטה לא נכונה יכולה לעלות להם ביוקר. אבל כאשר משווים בין הדילמה האמיתית שמולה שרון והדס מצאו את עצמם, לבין ההזדמנויות המידעניות שבתי הספר מגישים לתלמידים, מוצאים הבדל תהומי. לא פלא שהכישורים המידעניים של תלמידי בתי הספר מוגבלים – המצבים שמולם הם מתבקשים להתמודד תלושים מהמציאות, מנותקים ממצבים שבם באמת נדרש מידע. תלמידים, וכמובן גם מורים, יכולים ללמוד הרבה מהנסיון האמיתי של שרון והדס.

ו … מזל טוב! כבר אמרנו?