גילוי מרעיש!

דרך מאמרון קצר של טים סטאמר הגעתי לכתבה בוושינגטון פוסט שדיווחה על מחקר שהתפרסם בגליון החדש של ה-British Journal of Educational Technology. במחקר, שנערך בשנת הלימודים 2010-2011, החוקרים חילקו סמרטפונים ל-24 סטודנטים שעבורם היתה זאת הנגיעה הראשונה במכשירים כאלה. לפני השימוש הם ביקשו מהסטודנטים להעריך עד כמה המכשירים יעזרו להם בלמידה, כאשר בסיום שנת הלימודים הם חזרו על אותן השאלות כדי לבדוק עד כמה התחזית של הסטודנטים תאמה את הנסיון שהם צברו.

לא קראתי את 12 העמודים של המחקר המלא. אמנם יכולתי לשלם $6 כדי לקבל גישה אליו ל-48 שעות, אבל החלטתי לוותר. לאור זה, אולי מה שאני כותב כאן איננו מדויק, אבל הכתבה בפוסט קישרה לכתבה ב-Science Daily שסיכמה את המחקר לפי הודעה לעיתונות שיצאה מאוניברסיטת רייס במדינת טקסס, שם נערך המחקר. לכן נדמה לי שהדברים שאני מביא כאן נאמנים למקור. לפי Science Daily:

The research revealed that while users initially believed the mobile devices would improve their ability to perform well with homework and tests and ultimately get better grades, the opposite was reported at the end of the study.
במילים אחרות, באופן מאד לא מפתיע החוקרים מצאו שהציפיות של הסטודנטים בנוגע לתועלת הלימודית של השימוש בסמרטפון היו גדולות בהרבה ממה שהיה במציאות. הכתבה מדווחת שהסטודנטים התבקשו להשיב על מספר שאלות על סקלה של 1 ל-5, כאשר 5 מבטא הסכמה גדולה, ו-1 מבטא העדר הסכמה. תשובות הסטודנטים על השאלות (התרגום שלי):

     ה-iPhone שלי יעזור/עזר לי להשיג ציונים טובים יותר:
        ממוצע 2010 – 3.71
        ממוצע 2011 – 1.54
     ה-iPhone שלי יסיח/הסיח את הדעת שלי ממטלות הקשורות ללימודים:
        ממוצע 2010 – 1.91
        ממוצע 2011 – 4.03
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח במבחנים בשיעורים שלי:
        ממוצע 2010 – 3.88
        ממוצע 2011 – 1.68
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח בשיעורי הבית:
        ממוצע 2010 – 3.14
        ממוצע 2011 – 1.49

המסקנה מכל זה די ברורה – הסטודנטים טעו בגדול. תחילה הם סברו שהמכשיר יסייע להם, אבל בסיום המחקר, למודי נסיון, הם הודו שבעצם ההפך קרה. כפי שכותרת המשנה של הכתבה ב-Science Daily סיכמה, המחקר גילה ש:

users felt smartphones were actually detrimental to their ability to learn
אינני מתווכח עם המסקנה הזאת. הרי בסופו של דבר גילינו שסטודנטים שקיבלו סמרטפונים לא הבינו שכדי להצליח בלימודים לא די במכשירים עצמם, אלא שצריכים גם לעשות איתם משהו לימודי. אבל דווקא מפני שהמסקנה הזאת בכלל איננה מפתיעה עלינו לשאול מה החוקרים ציפו ללמוד מהמחקר הזה? בדיווח על המחקר מספרים לנו שהסטודנטים לא זכו להדרכה, לימודית או אחרת, על השימוש בהם. יתרה מזאת, אין בכלל התייחסות למיומנויות למידה. מתקבל הרושם שהחוקרים היו שבויים במיתוס "היליד הדיגיטאלי" והניחו, על אף מחקרים רבים שהראו את ההפך, שהסטודנטים מסוגלים לנצל את הכלים האלה לצורכי למידה מעצם היותם בני דור מסויים.

לפני בערך 20 שנה הדמות המצוירת קלווין גילה שלא מספיק במחשב כדי להכין דיווחים על ספרים לבית הספר, אלא שעליו גם לקרוא את הספרים:

אבל העובדה שהמציאות הזאת היתה מזמן ידועה כנראה לא מנעה מעורכי המחקר הזה לבדוק בעצמם. עלי להודות שאינני בטוח שאני מבין מה הם ציפו לגלות. אם הם רצו לדעת אם סמרטפון לבדו יכול להבטיח הצלחה בלימודים, אפשר היה לכוון אותם למחקרים רבים שמראים שלא. לעומת זאת, אם הם רצו לדעת אם סטודנטים מסוגלים לקבוע מראש עד כמה סמרטפון יכול לסייע להם בלימודים, הם אכן גילו שהם כנראה אינם יודעים לעשות זאת. אבל נשארת השאלה אם הממצא הזה בכלל מפתיע, או אם יש בה משמעות.

בסיום הכתבה ב-Science Daily מצטטים אחד החוקרים שמציין ש:

… our research clearly demonstrates that simply providing access to a smartphone, without specific directed learning activities, may actually be detrimental to the overall learning process.
יתכן שיש כאן מסקנה נכונה, אם כי ידוע מזמן שגם בשעת שיעור, שלא לדבר על שעות הכנת שיעורים, סטודנטים מגלים יותר עניין בהיצע של הסמטרפון מאשר במתרחש בשיעור, כך שאולי מסקנה מתבקשת אחרת היא שרצוי לנסות לעורר ענין גדול יותר בשיעורים. מה שמעניין אותי יותר מאשר המסקנה הדי מתבקשת הזאת היא קביעה נוספת, די תמוהה, של אותו חוקר. הכתבה מוסרת שהוא קובע שתוצאות המחקר:
have important implications for the use of technology in education
יסלחו לי אם אני מתקשה לזהות את ההשלכות החשובות האלו.

פן יחשבו שרק את התלמידים מנסים לחסום

לאחרונה כתבתי כאן על ההתייחסות המוזרה של מערכת החינוך של לוס אנג'לס (ושל מקומות נוספים) כלפי השימוש בכלים אישיים דיגיטאליים אצל תלמידיה. משום מה, מובילי החינוך בלוס אנג'לס מצפים שכאשר מחלקים מכשירים דיגיטאליים אישיים לתלמידי המחוז התלמידים ישתמשו במכשירים האלה רק למטרה המוצהרת של המחוז – שיפור התוצאות במבחנים סטנדרטיים. על אף העובדה שקשה להאמין שהאחראים לחלוקת המכשירים הופתעו כאשר התלמידים פרצו את ההגנות שבכלים כדי להפוך אותם לכלים שתואמים את הרצונות שלהם, זה מה שקרה. מדובר, כנראה, בסוג מעניין של "פער דיגיטאלי" – פער בין מה שהמערכת מכתיבה, לבין מה שאיתו התלמידים מוכנים ליישר קו. סיפור שבריאן קרוסבי מביא בבלוג שלו ממחיש את הפער הזה, ואת הצעדים שמובילי החינוך מוכנים לנקוט כדי לנסות להבטיח שהתלמידים, ולא רק התלמידים, בכל זאת יישרו קו עם המדיניות.

במשך שנים רבות קרוסבי היה מורה בבית ספר יסודי והיום הוא מרכז פרויקטים לימודיים בנושאים של מדע וטכנולוגיה במספר מחוזות במדינת נבדה. הוא מביא סיפור שהוא שמע ממספר מורים: בישיבה שבה הם השתתפו חבר במועצת המנהלים של מחוז דיווח שכשהוא מבקר בבתי ספר הוא רואה תלמידים שמשתמשים בסמרטפונים שלהם במסדרונות, ושגם נודע לו שבשעת שיעור מורים צריכים לבקש מתלמידיהם לסגור את הטלפונים שלהם ולהכניס אותם לתיקים. זאת ועוד: קרוסבי מוסיף שאותו אדם דיווח שהוא שמע שתלמידים מגיעים לאתרים לא הולמים דרך הטלפונים שלהם. הדברים האלה הובילו אותו להציע שינוי במדיניות המחוז כלפי הטלפונים. הצעתו: בפעם הראשונה שמסיבה כלשהי הטלפון של תלמיד ייראה בכיתה, יהיה על המורה להחרים אותו ליום אחד, ובפעם השנייה, לא רק שהמורה צריך להחרים את המכשיר, אלא הוא צריך גם לשבור אותו לעיני כל יתר הכיתה.

אין ספק שיש לא מעט מצבים שבהם הסמרטפון יכול להוות מטרד בכיתה ויכול לשבש את מהלך השיעור. אינני משלה את עצמי שהוא תמיד מסייע ללמידה. ובכל זאת, בלשון המעטה, הסיפור הזה מאד בעייתי. הגיוני שלבתי הספר תהיה מדיניות ברורה בנוגע לשימוש לא הולם במכשירים כאלה, אבל ההצעה של אותו חבר מועצה איננה נראית כמדיניות, אלא כתגובה של פחד כלפי משהו שמאיים עליו. מתקבל הרושם שהוא רואה את הכיתה ואת הטלפון כשתי רשויות נפרדות לחלוטין, ושהחדירה של הטלפון לתוך מרחב הכיתה מאיימת למוטט את הכיתה. נדמה לי שאחרת קשה להסביר את חריפות ההצעה. (כמובן שלא רק מדובר בהצעה מוזרה וקיצונית. סביר להניח שהיא איננה ישימה היות וכבר אחרי מקרה ראשון של שבירת טלפון ההורים כבר יגישו תלונה במשטרה.)

הסיפור הזה מאפיין את התייחסות של מובילי החינוך כלפי השימוש במכשירים דיגיטאליים אצל תלמידים. בנוגע לתחום הזה, אני מודה ששום דבר, מוזר ככל שיהיה, איננו מפתיע אותי. אבל מה לגבי התייחסות המערכת כלפי השימוש של מורים? בעניין הזה נדמה לי שהגיוני לצפות שמובילי המערכת יראו במורים אנשים מבוגרים שעליהם אפשר לסמוך. סיפור נוסף שקרוסבי מביא בהמשך המאמרון שלו רומז שגם בתחום הזה אי-ההבנה, החשש, ותחושת האיום, הם ששולטים.

התרחיש שקרוסבי מתאר בוודאי מוכר למורים רבים. במפגש מורים מורה אחת דיווחה שהיא ממש מתלהבת מפנקס הציונים הדיגיטאלי שהונהג במחוז שלה, ומכך שהפנקס מאפשר לה לנהל את הרשימות השונות שעליה לערוך בצורה קלה ונוחה. היא ציינה שאמנם המחוז שלה לא חילק לה מכשיר iPad אבל באמצעות הסמרטפון האישי שלה היא יכלה בקלות לטפל בענייני הפנקס תוך כדי העבודה שלה עם התלמידים, נקודה שהיא ציינה מאד לחיוב.

"ניהול ספרים דיגיטאלי" איננו מלהיב אותי. בעיני לתקשוב בחינוך יתרונות גדולים בהרבה מאשר רק עניינים אדמיניסטרטיביים. עם זאת, נעים לדעת שיש מורים שחשים שהוא מסייע להם בעבודתם. אבל לאותה מורה חיכתה הפתעה לא כל כך נעימה: המורה המשיכה להסביר שהעובדה שאפשר לטפל בנושאים כאלה בצורה דיגיטאלית במקום על גבי נייר חוסך לה זמן, והופך אותה למורה יעילה יותר. מורים נוספים באותו מפגש הנהנו בהסכמה.

אבל מספר מפקחים שנוכחו במפגש הרימו גבה. הם הבהירו למורה שאסור לה להשתמש במכשיר האישי שלה כדי להכניס ציונים או לבדוק ציונים של התלמידים שלה. קרוסבי ממשיך:

She asked if it was OK to take home her school laptop and input grades from home, and the answer was of course since it was a school district computer. She informed them that even though she used her phone that at no time were the grades actually “on her phone” but only on “the cloud” or internet, so she was not sure how that was against policy. They admonished her again and informed her that she was never to do that again!
אפשר להבין מזה שהמפקחים שאיתם אותה מורה נפגשה פשוט לא הבינו מהו הענן (או בכלל, מהי דיגיטאליות). זאת בוודאי מסקנה הגיונית. אבל מעבר למה שקשה לא לכנות "בורות", נדמה לי שיש כאן מסקנה משמעותית יותר. אמנם ההתייחסות של אנשי ההנהלה כלפי המורים ברוטלית פחות מאשר לתלמידים, אבל היא עדיין משקפת תפיסה שרואה את הלמידה כתהליך חד-כיווני והיררכי. מדובר בתהליך שבו קיים חפיפה בין הידע לבין הכוח – מי שאצלו נמצא הידע הוא גם זה שביכולתו לקבוע ולהכתיב. וכמובן גם ההפך: ביכולתו של מי שיש לו הכוח לקבוע ולהכתיב מהו הידע הנכון. אין חדש באמירה כזאת, אבל חשוב להבין שדווקא הגישה המבוזרת לידע, גישה שעליה האינרנט בישר לא מעט שנים, כנראה עדיין לא הצליחה לחדור למערכות החינוך.

כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו …

כתבה שהתפרסמה במספר מקורות לפני כמעט חודש מצאה את דרכה אלי די באיטיות. נתקלתי בה לפני שלושה ימים. הנסיונות שלי לשחזר כיצד הגעתי אל הכתבה לא העלו מסלול ברור, אבל בעצם, אין זה חשוב. הכתבה מדווחת על "תעשייה" זעירה בעיר ניו יורק – שמירה על הטלפונים הסלולאריים של תלמידים כאשר אלה נמצאים בבית הספר. לפני מספר שנים ראש העיר אסר על תלמידים להכניס טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, ול-90 בתי ספר בעיר גלאי מתכות שמונעים מהתלמידים לעקוף את האיסור. ליד כמה מבתי הספר האלה יזמים זריזים מיקמו מסאיות בהן התלמידים יכולים להפקיד את הטלפונים (יש גם חנויות שמעניקות את אותו השרות) – תמורת דולר ליום. מתברר שהעסק (כזכור, בסך הכל שמירה על טלפונים סלולאריים בשעות בית הספר) מגלגל מעל לארבעה מליון דולר לשנה.

אפשר היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. התלמידים יכלו, כמובן, להשאיר את הטלפונים שלהם בבית. אבל על אף העובדה שניו יורק של היום נחשבת עיר די בטוחה, להורים חשוב שלילדיהם תהיה גישה לטלפונים בעת הנסיעה אל בית הספר ובחזרה הביתה.

ואולי יש אפילו פתרון אחר? אולי אפשר היה לאפשר לתלמידים להכניס את הטלפונים שלהם לתוך בית הספר? הורים רבים מציעים אחסון של הטלפונים בתוך בתי הספר (ללא תשלום), אבל משום מה ראש העיר מסרב לשקול את האפשרות הזאת.

ומה היה קורה אם התלמידים היו באים לבית הספר עם הטלפונים שלהם ו… מחזיקים אותם אצלם במהלך יום הלימודים? רבים מתנגדים לאפשרות הזאת מפני שהם משוכנעים שהכלים האלה יפריעו לתלמידים להתרכז בשיעורים. ריאן בריטג, בלוגר חינוכי במדינת אילינוי, מתייחס לנקודה הזאת, ומצטט עמית שלו, ביל הורין (מתוך בלוג חדש לגמרי). הורין כותב:

Students have always opted out of our lessons if we didn't plan the activities to keep them essentially engaged. BYOD doesn't alter that element of our job. Instead of writing notes to their boyfriend or reading anything other than assigned text they are now playing games, engaged in social networks or watching video. Our task remains – engage students in authentic and essential ways.
אין חדש בטענה הזאת, ומספר מגיבים לבלוג של בריטג מבקשים להעיר שהשימוש בטלפון סלולארי בעת השיעור איננו שווה ערך להעברת פתקאות בכתב יד על נייר. ההזמנה להיסח הדעת באמצעות הטלפון הסלולארי גדולה בהרבה מזאת של אמצעים יותר מסורתיים. מגיב אחד בבלוג של בריטג מציין:
I do think we need to more honestly acknowledge that the challenges are greater than they were in the analog world. To deny this I think fails to honor the challenges that teachers (and all of us) face in this regard.
חנה ולדן מגיבה, גם בבלוג של בריטג, וגם במאמרון בבלוג שלה (שגם הוא בלוג מאד חדש). בתגובה שלה בבלוג של בריטג היא מודה שקיימת בעיה אמיתית של היסח הדעת, אבל היא מזכירה לנו שמדובר בבעיה רווחת בכל תחומי החיים, ועל תלמידים, וגם מבוגרים, ללמוד להתמודד איתה:
Yes, it will happen – but doesn’t it happen in the real world? Aren’t we all pulling out our phones and iPads during meetings, and mastering our multitasking abilities? Distraction is a part of our lives, and I propose it can be a part of the learning process.
בבלוג שלה ולדן מרחיבה על הסוגיות פדגוגיות שמתעוררות בעקבות השימוש האפשרי של טלפונים סלולאריים בכיתה. מפני שקיימת בעיה ממשית של היסח הדעת, היא טוענת שעל המורה לעצב את הכיתה כך שהיא תעורר התעניינות וריכוז, ומדגישה שעיצוב וקישוט הכיתה אינם נחלתן של כיתות היסוד בלבד, אלא חשובים בכל הגילאים. אבל מעבר לצורך ביצירת אוירה מעוררת ענין בכיתה שתמעיט את הרצון לשלוף את הטלפון הסלולארי ולשחק משחק, ולדן גם רואה מקום לשלב את המכשירים בתוך המתרחש בשיעור:
In the real world, when we have a problem to solve (i.e. where is the nearest pizza joint that's open at 11PM and has gluten free options?) we each whip out our own devices and go through a series of events to get from problem to solution. Each person is going to have their own unique set of steps to solve the problem – and that's ok. We need to get better about allowing this natural flow to happen in the classroom, and highlight the steps as that's where the authentic learning takes place.
היא מוסיפה שכאשר אנחנו מאפשרים ל-"זרימה הטבעית" להתרחש בכיתה ההתמקדות שלנו, המורים, בהערכת הנלמד עוברת מהתוצרים של התלמידים אל תהליך הלמידה, ושם, היא טוענת, מתרחשת הלמידה האותנטית.

אפשר לטעון שאין הרבה חדש כאן, ובמידה לא קטנה, זה נכון. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות להבאת מכשירים אישיים לתוך הכיתה (BYOD), היתה שזה יקשה על התלמידים להתרכז בשיעור (ושזה, כמובן, יקשה עוד יותר על המורים להשתלט על הנעשה בכיתה). הטענה הזאת נשמעת גם היום. כמו-כן, אין זה מפתיע שריאן בריטג רואה חיוב בהכנסת מכשירים אישיים לתוך הכיתה. בריטג הוא בלוגר חינוכי ותיק שכבר שנים מבקש לאפשר לתקשוב לשנות את תהליכי הלמידה הרווחים בבית הספר. אבל נדמה לי ששני המורים הבלוגרים האחרים שציטטתי כאן יותר חדשים לתחום, והעובדה שהם רואים ב-BYOD מהלך חינוכי חיובי מצביעה על שינוי בהתייחסות לנושא. וכאשר הורים בניו יורק מגיעים למסקנה שאין הצדקה לשלם דולר ליום כדי לשמור את הטלפונים הסלולאריים של ילדיהם מחוץ לכותלי בית הספר, יכול להיות שאנחנו עדים לתחילתה של קואליציה בין הורים, מורים, ותלמידים. יתכן שקואליציה כזאת תוכל להזיז דברים כך שבעתיד הלא רחוק בית הספר יהיה מקום שבו פעילות לימודית באמצעות טלפונים סלולאריים ומכשירים דיגיטאליים למיניהם תהיה מובנת מאליה.

דווקא מדובר בשינוי די משמעותי

טים סטאמר כותב שבזמן האחרון הוא מהרהר על השימושים החינוכיים של טלפונים סלולאריים משוכללים (הוא מכנה אותם "personal portable communication devices" – מכשירי תקשורת אישיים ניידים – מפני שלדעתו השם "טלפונים חכמים" איננו מקיף את מלוא היכולות של המכשירים, ולכנות אותם סתם "מחשבים" מקבע את השימוש בהם למה שכבר מוכר לנו). הוא מדווח שבמחוז בו הוא עובד עורכים ניסויים בשימוש במכשירי iPod Touch בכיתות, ובוחנים דרכים שבהן תלמידים אולי ישתמשו במכשירים אישיים כאלה. אבל הוא נתקל בבעיה: הוא מתרשם שהמורים אינם מבינים כיצד באמת ניתן להשתמש בהם. במקום זה, הם מנסים לאלץ אותם ליישר קו עם השימוש המקובל של מחשבים במעבדות המחשבים של בית הספר. הוא מסביר:
In a computer lab, even one consisting of laptops stored in a big metal box that is rolled from room to room, all the units are the same. Or essentially identical when booted.

All have the same software, identical desktops, files all in the same places, mapped to the same servers, and sometimes are even connected to a master unit that can take control of the whole lab.

And all the kids using them are expected to be doing exactly the same activities on each computer.

לעומת זאת, כאשר תלמידים (וגם מורים) מגיעים לבית הספר עם המכשירים האישיים שלהם, הם אישיים לכל דבר – מותאמים לסגנונות השימוש של המשתמשים. המצב הזה שונה באופן מהותי מהמצב שבו כל המחשבים פועלים באותה צורה, מצב שבו אפשר בקלות להנחות את התלמידים לבצע את אותן הפעולות. מתעוררת בעיה, בעיה שבאה לביטוי בשאלה שמורה אחד שאל אותו: כיצד המורים אמורים להספיק ללמד משהו אם כל מחשב בחדר שונה? סטאמר משיב:
It’s a valid question, and I think the answer lies in a fundamental mistake we’ve made over the decades in the way we’ve taught kids and adults to use computers.
סטאמר מודע לכך שהכיוון שעליו הוא מצביע די פשטני, אבל עבורו מדובר בהתחלה חשובה. הוא מסביר שעלינו להפריד בין הוראת השימוש בכלי לבין הוראת הפעולה הלימודית החשובה שהכלי מאפשר. במילים אחרות, האחריות על לימוד השימוש בכלים צריכה לעבור לתלמידים עצמם, כך שבית הספר יוכל להתמקד בלמידה שמתרחשת באמצעותם. וכדי שזה יקרה, כמה דברים די משמעותיים צריכים להתרחש:
First, we must allow and encourage students to freely use their own computing devices in schools (and provide them for those families who can’t afford it).

And then completely revise both the curriculum and our approach to teaching to fit the new circumstances.

סאטמר מסכם שהצעדים האלה אינם פשוטים, אבל לדעתו אין אופציות אחרות. נדמה לי שהוא צודק.

ניעור אחד חזק מדי?

דרך מאמרון בבלוג Teach Paperless הגעתי לבלוג של מיכאל קאצ'יל שמהרהר על השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על עתיד החינוך. הרהורים כאלה אינם חדשים. עוד ב-1999, בימים של Web 1.0 (אם כי כמובן שאז לא קראנו לו כך), כתבתי שמערכת החינוך עשויה להיות מופתעת מעוצמת השינוי שהאינטרנט מחולל בה. נדמה לי שעם כמעט כל דור חדש של "כלים" תקשוביים מישהו מעלה הרהורים מהסוג הזה ומנבא שמערכת החינוך לא תוכל להמשיך לתפקד כמו שתפקדה עד היום. וכמובן שעל אף הנבואות האלו המערכת עדיין לא התמוטטה, אלא מצליחה לבלוע מספר דורות של השינויים הטכנולוגיים. ובכל זאת, יש משהו בדבריו של קאצ'יל שגורם לי לחשוב שאולי הפעם….

קאצ'יל כותב על שני מרכיבים של מערכת ההפעלה החדשה של Android, שבבסיס הטלפונים הסלולאריים של גוגל: USB tethering, ו-Wi-Fi hotspot sharing. העקרונות בשני אלה די פשוטים. באמצעות USB tethering אפשר יהיה לחבר מחשב נייד לאינטרנט גם אם אין נקודות תקשורת בקרבת מקום, ודרך ה-Wi-Fi hotspot sharing המשתמש יוכל לחבר לא רק את המחשב הנייד שלו לאינטרנט, אלא גם המחשבים של חבריו. קאצ'יל מדגיש שהמרכיבים האלה לא יהיו זמינים לכולם מחר, וגם שתחילה הם לא יהיו זולים, ובכל זאת, הם מצביעים על שינוי מהותי בחינוך. הרי לא רק שלא יהיה צורך בכבלים כדי להתחבר, יתכן שאפילו לא יהיה צורך בנקודות Wi-Fi. ובמציאות כזאת, לבתי הספר יהיה קשה מאד לחסום תקשורת מתלמידיהם.

קאצ'יל כותב שבעיניו כל בית ספר צריך להיות בית ספר 1:1, ושמכשירים סלולאריים הם הדרך היעילה והזולה ביותר להגשים את החזון הזה. אולי היום זה עדיין יקר ונגיש רק למעטים, אבל הוא עשוי להיות זול יותר, ולכן שוויוני יותר, מאשר כל "פתרון" אחר.

לפי ריצ'רד ווג'וודסקי, ב-Teach Paperless, מדובר בפניו החדשות של החינוך:

Are you ready for students creating their own wi-fi hotspots? You better be. Because this is the type of thing that more than anything suggests what the future looks like: it's mobile, it's accessible, what used to be public is personal and what used to be personal is public.
הוא מצביע על כיצד ההתפתחויות האלו עשויות להשפיע על בתי הספר:
Better get to work on those new digital health classes you are going to be offering. You'll have a couple extra bucks to pay for ’em now that your Internet blocking software is obsolete.
הוא איננו הראשון לציין שכאשר אפשר יהיה ללמוד מכל מקום ובכל מצב, מקומו של בית הספר במרכז חווית הלמידה מתערער מאד. אבל בשלב מסויים הניעור עשוי להיות כל כך חזק, והערעור כל כך מקיף, עד שאפילו הנבואות הגורפות שאליהן התרגלנו לא להתייחס יותר מדי ברצינות עשויות להתגשם. ויכול להיות שההתפתחויות שעליהן קאצ'יל כותב דוחפות חזק בכיוון הזה.

תראו מי מדבר!

אתר Tech & Learning פרסם לפני שבוע אוסף נתונים די מרתקים לגבי ממדי הרמאות במבחנים וההעתקה אצל תלמידים. קשה לכנות את מה שהתפרסם "כתבה" – בסך הכל מדובר בשבעה משפטים שמכילים תשעה נתונים המובאים באחוזים, לדוגמה:

  • שני שליש מכלל בני העשרה (65%) אומרים שאחרים בבית הספר שלהם עוסקים ברמאות יחד איתם
  • חצי מבין בני העשרה (52%) מודים שהם עסקו בפעולות של העתקה/רמאות באמצעות האינטרנט
  • יותר משליש (38%) מדווחים שהם העתיקו טקסט מהרשת והגישו אותו כעבודה שלהם
  • רק 41% אומרים ששמירת קטעי טקסט בטלפון סלולארי כדי להציץ בהם בזמן מבחן היא רמאות ונחשבת כ-"עבירה חמורה"

יש עוד, אם כי נדמה לי שהתמונה די ברורה. אנחנו לומדים שפעולות של העתקה ומסירת מידע בזמן מבחן דרך הטלפון נפוצות מאד, אבל גם שבני נוער רבים אינם מרגישים שהפעולות האלו פסולות. הורים רבים אכן משוכנעים שטלפונים סלולאריים משמשים לרמאות בבתי הספר, אבל מעטים מאד מהם חושבים שהילדים שלהם מעורבים בפעולות כאלה.

אין הרבה חדש בנתונים האלה, והם בוודאי משמשים תחמושת לאלה שטוענים שהדיגיטאליות גורמת לירידה תלולה באמות המידה המוסריות של בני הנוער. (מעניין היה להשוות את הנתונים האלה עם נתונים מקבילים על העתקה ורמאות במבחנים בתקופות לפני האינטרנט והטלפון הסלולארי, אבל לא ידוע לי אם קיימים נתונים כאלה.) עבורי, מעניין יותר מאשר הנתונים עצמם היא הדרך שבה Tech & Learning מגיש אותם לקוראיו. תגובה של קורא אחד מעידה על הדרך הזאת:

Sorry… but the credibility of the article suffers severely without a reference to the source and methods used to realize this data.
זה בוודאי נכון. אין שום אזכור של מקור הנתונים, שלא לדבר על קישור שבאמצעותו ניתן להגיע למקור כדי להתרשם בעצמנו. אפילו מילים נוסח "לפי סקר חדש שנערך …" אינן מופיעות.

אבל האמת היא שלא כל כך קשה להגיע למקור. מדובר בתוצאות של סקר שנערך על ידי ה-Benenson Strategy Group עבור Common Sense Media שעוד בחודש יוני השנה דיווח לעיתונות על הסקר. דוח בן תשעה עמודים על הסקר התפרסם אז והוא זכה להתייחסות גם בעיתונות וגם בבלוגוספירה החינוכית (eSchool News דיווח על הסקר כבר אז). אבל משום מה Tech & Learning, שעד לפני בערך שנה היה מקור טוב מאד למידע רב ולדעות מגוונות בנושא התקשוב בחינוך (לצערי היום קשה למצוא שם משהו באמת מעניין), סתם הגיש נתונים תלושים, כאילו היה צורך למלא עוד משבצת של טקסט ליד פרסומת, ולכן הם שלפו משהו מהארכיון.

הדוח של Common Sense Media התבסס על סקר של כ-2000 משתתפים שראויינו "online" – אין בדוח תיאור מדויק יותר מאשר המיליה הזאת, וההצהרה שמדובר באוכלוסיה שהיא "nationally representative". ממה שהצלחתי לפענח, חצי מהנשאלים היו תלמידים בני 13-18, וחצי היו הורים של תלמידים בגילאים האלה. בנוסף, הסוקרים ערכו ראיונות מעמיקים יותר עם 55 משתתפים – חצי מהם תלמידים, וחצי מהם הורים. לא אתווכח עם הממצאים, אם כי, אחרי קריאת הדוח אינני משוכנע שמדובר בנתונים שמהם אפשר להסיק מסקנות גורפות, לא לגבי ממדי תופעות הרמאות וההעתקה ולא לגבי דעות התלמידים וההורים כלפי התופעות האלו. וכמובן שאין לי שום כוונה להצדיק את התופעות האלו; אין ספק שרצוי למגר אותן.

ובכל זאת, די מפליא שאתר אינטרנט שכנראה די מעורך בקהילה החינוכית האמריקאית מרשה לעצמו לפרסם נתונים בלי שום ציון של מקור. אם תלמידים היו עושים דבר כזה בבית הספר, הם בוודאי היו מקבלים ציון נכשל, ויתכן מאד שהיו מאשימים אותם בהעתקה.

מתברר שהם כן כותבים

על פניו הכתבה של קלייב תומפסון ב-Wired מסוף אוגוסט היתה צריכה להסב לי אושר. הטענה המרכזית של תומפסון – שהשימוש הנרחב באינטרנט, ובמיוחד בכלי אינטרנט חדשים, מביא לצמיחה בהיקף הכתיבה של סטודנטים – תואמת גישה מאד רווחת בבלוגוספירה החינוכית, גישה שגם אני שותף לה. היה צפוי שבלוגרים רבים יצטטו את הכתבה, וגם אני חשבתי שאכתוב עליה. אין ספק שהממצאים שעליהם תומפסון כותב מעודדים, וקתי דייווידסון בוודאי תיארה את תחושת ההקלה של רבים מפני ש:
this is the time of the year when (at least since I was in college) some academic or other pronounces on how literacy has gone to the dogs and this generation is the most illiterate in human history.
אבל משום מה מצאתי שהכתבה הלהיבה אותי פחות מאשר ציפיתי. תומפסון מביא נתונים מה-Stanford Study of Writing בהנחייתה של פורפ' אנדריאה לונספורד. מדובר בפרויקט שעקב אחרי הכתיבה של כמעט 200 סטודנטים לתואר ראשון בסטנפורד בארבע שנות לימודיהם ועוד שנה אחרי סיום הלימודים (בין השנים 2001-2006). תומפסון מדווח שהצוות של לונספורד מצא ש-38% מהכתיבה של הסטודנטים התרחשה מחוץ למסגרת הלימודים. הוא מציין שיש כאן שינוי משמעותי ביותר בהרגלי כתיבה:
Before the Internet came along, most Americans never wrote anything, ever, that wasn't a school assignment. Unless they got a job that required producing text (like in law, advertising, or media), they'd leave school and virtually never construct a paragraph again.
הוא מצטט את לונספורד שמכריזה שאנחנו נמצאים ב-"מהפכה של אוריינות", ומוסיף:
For Lunsford, technology isn't killing our ability to write. It's reviving it—and pushing our literacy in bold new directions.
אז המחקר של לונספורד באמת מעניק לחסידי התקשוב סיבה לשמוח. הנה, מתברר שדור שגדל עם האינטרנט בכל זאת כותב, ואפילו הרבה. מעיון באתר של הפרויקט לא מצאתי התייחסות לאיכות הכתיבה (מלבד ציון שהסטודנטים אינם משלבים הרגלי כתיבה האופייניים ל-SMS לתוך העבודות שהם מגישים) אבל סביר להניח שמדובר בכתיבה איכותית – הרי מדובר בסטודנטים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב. ואולי זאת הסיבה שלא התלהבתי מהכתבה – אפשר היה לצפות שסטודנטים בסטנפורד יידעו לכתוב – שאלה חשובה יותר היא האם אלה שלא לומדים שם גם כותבים.

באתר הבריטי Flux מצאתי קישור לכתבה באתר של Becta שרומזת שהתשובה חיובית – וגם בעזרת הטכנולוגיה. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת קובנטרי. המחקר ביקש לבחון את ההשפעה של השימוש במסרונים – גם ההכנה והמשלוח, וגם הקבלה והקריאה – על הכתיבה והקריאה של תלמידים בני 9-10. החוקרים הניחו שהעיסוק במסרונים יאפשר לתלמידים להתנסות בשפה בצורה בלתי-פורמאלית, ויעניק להם הזדמנויות לפגוש את המילה הכתובה. החוקרים חילקו 60 תלמידים לשתי קבוצות בעלות מאפיינים דומים מאד. התלמידים באחת הקבוצות קיבלו טלפונים סלולאריים לסופי שבוע במשך עשרה שבועות והונחו להשתמש בהם לשלוח ולקבל מסרונים. התלמידים נבדקו במספר ממדים הקשורים לקריאה ולכתיבה. לא בכל המדדים היו תוצאות מובהקות, אבל:

The overall pattern of results is pleasing: on every measure the children who were given mobile phones were found to outperform the children who were in the control condition ….
לדעת החוקרים ההתנסות במסרונים אצל התלמידים היתה חיובית מאד. הם מציינים שתוך כדי השימוש במסרונים התלמידים צופים לתוך המבנה של השפה, ומדגישים שבגלל זה השימוש במסרונים יכול לסייע ברכישת השליטה בשפה:
Texting sees children explicitly demonstrating an understanding of how words can be manipulated, segmented and blended to allow for succinct and successful communication. Indeed, many of the abbreviations that children use when texting are phonological reductions, such as ‘wot’ and ‘nite’. This form of abbreviation suggests the role that phonological awareness – awareness of the sound structures in spoken language – may play in mastering text language.
החוקרים מציינים שהמסר החשוב שיש להסיק מהמחקר שלהם הוא שהשימוש במסרונים אצל תלמידים איננו צריך להדאיג אותנו. ואני דווקא מוצא במסר הזה סיבה להתלהבות שהיתה חסרה לי במחקר שנערך בסטנפורד.

אין לי מושג איך לקרוא למאמרון הזה

בחודש מאי השנה הניו יורק טיימס פרסם כתבה על הרגלי השימוש במסרוני SMS בקרב בני נוער. הכתבה התפרסמה בעקבות סקר של חברת נילסן שמצא שברבעון האחרון של שנת 2008 בני נוער אמריקאיים שלחו או קיבלו בממוצע 80 מסרונים ליום. על פניו, המספר הזה נראה די עצום. אבל כאשר מחלקים אותו ב-16 שעות של ערנות ביום (ובני נוער רבים ישנים פחות מ-8 שעות ביום) מתברר שמדובר ב-5 מסרונים לשעה. אין ספק שהטלפון הסלולארי בכלל, וה-SMS בפרט, תופסים מקום מכובד ביותר בחיי בני הנוער, אבל על אף התחושה הראשונה שהנתון של 80 מסרונים ביום יוצר, 5 מסרונים בשעה דווקא נראים סבירים ביותר.

כמובן שהחישוב של רק 5 מסרונים בשעה לא מנע מהניו יורק טיימס למצוא רופא שמביע דאגה עמוקה, ומכריז שהשימוש הקבוע במסרונים מוביל להיסח הדעת, לחרדות, לירידה בתפקוד בבית הספר, ועוד. אבל פורפ' שרי טורקל מ-MIT, שגם היא ראויינה לכתבה, הצביעה על בעיה אחרת – פחות בהולה, אבל אולי יותר משמעותית. טורקל הדגישה שההתנתקות מההורים והנסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי הם בין המשימות החשובות של גיל ההתבגרות. לפי טורקל:

but if technology makes something like staying in touch very, very easy, that’s (ההתנתקות) harder to do; now you have adolescents who are texting their mothers 15 times a day, asking things like, ‘Should I get the red shoes or the blue shoes?’
טורקל מצביעה על כך שעל אף העובדה שדיונים סביב מסרונים לרוב מתמקדים בהרגלי השימוש של בני הנוער, מדובר בתופעה כלל תרבותית, ולכן אנחנו חייבים לראות אותה בראייה רחבה הזאת. TechDigest דיווחה לפני חודש, למשל, על סקר שנערך בקרב 1000 אנשים באנגליה:
Out of a survey conducted amongst 1000 Brits, 75 per cent confessed they couldn't go without a mobile phone for more than 24 hours. And asked what they would rather give up for a month the survey revealed the following:

       62 per cent chocolate
       23 per cent alcohol
       8 per cent sex
       7 per cent mobile phone (!!)

לאור זה מעניין לקרוא כתבה בוושינגטון פוסט של השבוע שמדווחת על הדרך שבה הורים רבים משתמשים במסרונים היום – כדי לנדנד לילדיהם. הכתבה מביאה דוגמאות של מספר שימושים של מסרונים על ידי הורים כדי לשמור על קשר, וגם לנדנד ואפילו לעצבן, את ילדיהם. אמא אחת, למשל, מדגישה שהיא איננה חושבת שהמסרונים שהיא שולחת לבנה הם נדנוד, אלא פשוט מילוי תפקידה כאם – בעזרת הטכנולוגיה. וגם אם זה מעצבן, נדמה שהגישה הזאת די הגיונית, ואפילו צפוייה. לפי הכתבה:
So goes family life at a time when even that most basic of parental prerogatives — to prod our children, to patiently remind them or flat-out harass them — has shifted along with technology's advance.
זאת אומרת, הטכנולוגיה לא חוללה שינוי מהותי בקשרים בין הורים לילדים אלא פשוט פתחה נתיבים חדשים להורים למלא את תפקיד הנדנוד שאליו שני הצדדים התרגלו בגירסה קדם-טכנולוגית.

ולדעתי, בבתי הספר כמו במשפחה – מה שהיה, הוא שיהיה … אבל עם תוספת של טכנולוגיה.

טכנולוגיה – וחינוך מכל מקום

בעידן האינטרנט הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום, ולא רק בבית הספר. כמובן שזה היה נכון גם לפני האינטרנט, אבל היום אפשר להגיד שהתקשוב, והגישה החופשית למידע שהוא מאפשר, מהווה איום של ממש על העליונות של בית הספר כמקור למידע אצל בני נוער. (גם כאן אפשר לטעון שאין שום חדש – סביר להניח שהידע על העולם שיש לבני נוער היום בא יותר מהטלוויזיה מאשר מספרי הלימוד, ובמקרים כמו הערוצים National Geographic או Discovery אפשר אפילו לברך על כך.) כתבה באתר הניו יורק טיימס של היום מראה עוד דרך שבה הדיגיטאליות מערערת את הסמכות של בית הספר.

במדינת קרוליינה הצפונית החוק קובע שהתוכניות לחינוך מיני המופעלות בבתי הספר חייבות להתייחס לאמצעי אחד למניעת הריון בלבד – הינזרות ממגע מיני. הסטטיסטיקה מראה שמדובר באמצעי שאיננו יעיל: בקרוליינה הצפונית מלמדים הינזרות, ויותר ויותר בנות בין הגילאים 15 – 19 נכנסות להריון. המצב דומה בכל המדינות בארה"ב שבהן "החינוך המיני" איננו אלא הטפה להינזרות. אבל בכל זאת קברניטי החינוך במדינה דבקים בכך שזה מה שלומדים בבתי הספר.

מוסדות לבריאות הציבור במדינה רואים את הדברים אחרת, והם התארגנו להפעיל קו חם למידע על חינוך מיני באמצעות ה-SMS. בני נוער שולחים פניות דרך הטלפונים הסלולאריים שלהם (בעילום שם כמובן), ואלה מגיעות לאחד מתשעה מפעילי הקו – כולם בעלי תארים בבריאות הציבור או בעבודה סוציאלית, ונסיון של עבודה עם בני נוער. המפעילים מחזירים תשובות לשאלות, כולל הפניות למידע נוסף, והמלצה לפנות לטיפול רפואי.

למרות שהכתבה התפרסמה היום בניו יורק טיימס, לא ברור שמדובר בתופעה חדשה. יש מדינות, למשל, שמפעילות קוים שבהם הפונה בוחר שאלה מתוך תפריט. אחרי הבחירה נשלחת תושבה שהוכנה מראש. בקווים אחרים הקלדת מיקוד מעלה רשימה של מרפאות שאליהן אפשר לפנות לעזרה. הקו-החם בצפון קרוליינה הוא כנראה הראשון שבו הכל מתנהל באמצעות ה-SMS, ובאופן אישי. אבל מעבר לראשוניות (אם יש) נדמה לי שהדבר שבמיוחד מעניין כאן הוא יכולת של הטכנולוגיה לאגוף את המערכת החינוכית.

אחד מהמתנגדים לקו החם קובל על כך שהמידע שנמסר דרכו מנוגד למה שמלמדים בבתי הספר (הינזרות). הוא אומר:

When it comes to the Internet, parents are advised to put blockers on their computer and keep it in a central place in the home. But kids can have access to this on their cellphones when they’re away from parental influence — and it can’t be controlled.
ובכך הוא בוודאי צודק. הרי זאת הסיבה שהקו מופעל – כדי לאפשר גישה למידע שבני נוער רוצים (וצריכים) אך אינם יכולים לקבל בבית או בבית הספר.

ואולי צריכים להוסיף כאן עוד נקודה. אפילו בבית ובבית ספר, היכן שאולי מופעלות חסימות, בני נוער מצליחים למצוא את הדרך לאתרים חסומים. בני נוער מסוגלים להגיע לאתרים שבהם אפשר לקבל מידע רב – ולעתים מוטעה ואפילו מטעה. אבל כאשר מדובר בחינוך מיני בני נוער צמאים למידע מהימן, ואם הם יכולים לשמור על אלמוניותם, הם רוצים לפנות למבוגרים שמוכנים למסור את המידע שנחוץ להם. הקו החם דרך ה-SMS איננו רק הצלחה של התקשוב המאפשר גישה בלתי-אמצעית למידע. הוא גם הצלחה של השכל הישר – גם של צעירים וגם של מבוגרים.

ספק אם הורגש

אני מודה שאני מקפיד לכתוב לבלוג הזה מספר פעמים בשבוע בצורה כמעט אובססיבית. לעתים די קרובות אנשים שואלים אותי כיצד אני עומד בקצב הזה, ואני מצליח להבין לא נכון את כוונתם ומשיב שבאמת מתבקש לכתוב לפחות פעם אחת כל יום, אבל מה לעשות, אני בכל זאת חייב מידי פעם לטפל בענייני פרנסה ומשפחה. גם אם יש מידה של כפייתיות בהרגלי הכתיבה שסיגלתי לעצמי, אני זקוק להרגל הזה. כאשר אינני מצליח לכתוב אני מגלה שהחשיבה שלי נעשית מטושטשת. אני מקפיד לעיין בחומרי קריאה רבים ומגוונים, ובלי הכתיבה אינני מצליח לעכל את הכל ולעשות סדר בראש שלי. עבורי, הכתיבה לבלוג הוא ניקוי ראש. אני צריך לכתוב כדי לסכם לעצמי את מחשבותיי, כך שכאשר אני נתקל בנושאים חדשים, אני מסוגל להתייחס אליהם בצורה צלולה.

והנה, כמעט שבוע שלם חלף מבלי שכתבתי לבלוג. היו לי, כמובן, סיבות, או לפחות תירוצים, טובים שמסבירים את הפסקת הכתיבה. גם אם רוצים לבלות את כל היום בקריאה של חומרים מעניינים, צריכים בכל זאת לדאוג לפרנסה ולמשפחה. אבל במשך שבוע שבגלל מספר סיבות התקשיתי למצוא הזדמנות לכתוב, הצטברו אצלי מאמרונים רבים שהיו מאד ראויים להתייחסות. כמה מאלה כמעט צעקו "כתוב עלי", ולו רק כמה משפטים (כאילו שאני מסוגל לכתוב רק "כמה משפטים"). שהנושאים האלה הצטברו אצלי, ולא הצלחתי לכתוב עליהם ודרך הכתיבה לנקות את השולחן. נעשה לי יותר ויותר קשה לעשות סדר בראש. חסרו לי השקט והמיקוד שמאפשרים לי לשקול ולבחון נושאים חדשים. איבדתי את הריכוז.

ואם אני סוף סוף מצליח לחזור לכתיבה, הגיוני לחשוב שפשוט אבחר נושא ואתחיל שוב לכתוב. אבל משום מה, הרגשתי צורך לבחון את הסוגיה הזאת לפני הקפיצה לתוך הכתיבה ה-"חינוכית" הרגילה. וכהרגלי, יש לכך שני טעמים שהם קשורים לאחד הנושאים האהובים עלי כאן – הכתיבה לבלוג. אחרי הפסקה של שבוע גיליתי שקשה לי לכתוב. הדרך לפרסום המאמרון הזה סלולה בקטעי משפטים שלא הובילו לשום מקום ונשמטו. הכתיבה הזאת זרמה עוד פחות מהרגיל. יש בוודאי אנשים שעבורם שבוע ללא כתיבה איננו נחשב כ-"הפסקה", אבל בשבילי מדובר בפרק זמן שפגע ביכולת שלי לכתוב בבהירות (או במשהו דומה לבהירות). ומהפרטי לציבורי: סביר להניח שדממה של שבוע בבלוג הזה, מחרישה ככל שתהיה לאוזני, בקושי נשמעת (או מורגשת) אצל אחרים. אבל לא נורא. לפי תפיסתי זה אפילו די הגיוני. בלוג הוא אמנם כלי ציבורי, אבל בראש ובראשונה, הוא אמצעי לניהול דיון פנימי של הכותב עם עצמו.