ואף על פי חן שבש תשבש!

בתחילת 2013 בניו יורק טיימס תומס פרידמן כתב בהתלהבות על קורסי MOOC שבתקופה ההיא זכו לכותרות רבות בעיתונות הכללית. פרידמן טען שהקורסים האלה ישנו את ההוראה, את הלמידה, ואת הדרך שמוצאים תעסוקה. הקורסים האלה היו עבורו כמעט חזיון אפוקליפטי:

Nothing has more potential to lift more people out of poverty — by providing them an affordable education to get a job or improve in the job they have. Nothing has more potential to unlock a billion more brains to solve the world’s biggest problems. And nothing has more potential to enable us to reimagine higher education than the massive open online course, or MOOC, platforms that are being developed by the likes of Stanford and the Massachusetts Institute of Technology and companies like Coursera and Udacity.

ההתלהבות של פרידמן היתה, כמובן, מוגזמת. אבל בכל זאת היו סיבות טובות לראות בקורסי MOOC הבטחה גדולה. איך אפשר להתנגד למסגרת לימודית פתוחה המאפשרת לכל מי שמבקש להרחיב את ידיעותיו – אם על מנת להעשיר את העולם שלו או את הכיס שלו – ולעשות זאת בזול ומנוחות המחשב הביתי? וחשוב לזכור שההשכלה הגבוהה האיכותית היתה (ועודנה) יקרה מאד ונגישה רק למעטים. לקראת סוף 2012 קליי שירקי הסביר שהביקורת כלפי קורסי MOOC (שהושמעה כבר אז) בחנה את איכות הקורסים האלה מול איכות הקורסים באוניברסיטאות יוקרתיות. לא פלא שאותה ביקורת קבעה שההשכלה המסורתית נחותה בהרבה. (התייחסתי למאמרון של שירקי סמוך לפרסומו.) אבל שירקי הדגיש שההשכלה שהרוב המכריע של המוסדות להשכלה גבוהה מעניקים לא היתה אלא בינונית למדי:

The fight over MOOCs isn’t about the value of college; a good chunk of the four thousand institutions you haven’t heard of provide an expensive but mediocre education.

שירקי מיקם את תופעת ה-MOOC כחלק ממהלך כלל תרבותי של הרחבת הנגישות אל אוכלוסיות שלפני-כן, ממגוון סיבות, ידן לא היתה משגת:

The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.

היום קורסי MOOC נמצאים כמעט בכל מקום, אבל המהפכה בהשכלה הגבוהה (ואולי בהשכלה באופן כללי) ממאנת לבוא. הבטיחו לנו שיבוש, אבל במקום זה נראה שהמוסדות הקיימים, בשיתוף של הגופים שמפיצים קורסי MOOC, מצליחים לנתב את הרעיון של קורסים מקוונים גדולים לצרכים שלהם, וגם להמשיך להרוויח כסף. בעצם, הרושם הכללי היום הוא שהכסף, והנסיון לגרום לקורסים האלה לחולל אותו, תופס מקום מכובד יותר בדיון על קורסי MOOC מאשר הלמידה עצמה. על זה כותב מיכאל פלדשטין במאמרון חדש:

Disruption Disrupted: The Great MOOC Die-Off

פלדשטין כותב על המהלך החדש של Coursera שעכשיו מציעה למוסדות להשכלה גבוהה את תכני הקורסים הרבים שפותחו תחת ידה. כתבה ב-EdSurge מתארת את המהלך:

in a new effort announced Thursday, called Coursera for Campus, the company will begin selling access to its complete library of courseware to any college to use, at around $400 per student.

מאז "שנת ה-MOOC" של העיתונות (שבה תומס פרידמן היה אחד מחסידי ההכתרה הבולטים) קורסי MOOC עברו שינויים רבים. לא מעטים מאיתנו טוענים שהשינויים האלה הביאו לכך שמה שהיום מכונה MOOC שונה באופן משמעותי מאד מהרעיון המקורי. לאור השינויים הרבים האלה עוד גלגול כמו הנוכחי של Coursera איננו צריך להפתיע. בנוסף, לא יהיה זה מוצדק לדרוש מה-MOOC להשאר בצורתו המקורית. אין סיבה לקדש את הצורה הראשונית של הקורסים האלה, ולגיטימי שההשכלה הגבוהה תבחן עוד ועוד דגמים של הוראה ולמידה. אבל הבעיה שלי עם ההכרזה החדשה הזאת איננה עם השינוי עצמו, אם כי בעיני הוא נראה לי די סתמי ואיננו מהווה חידוש בנוף ההשכלה הגובהה. הבעיה שלי נובעת מההתעקשות של מובילי Coursera שהם מביאים בשורה.

פלדשטין מצטט מהכתבה ב-EdSurge שמצטטת את לאה בלסקי (Leah Belsky) סגן נשיא ב-Coursera שמסבירה:

“We’re talking about a potential major disruption to the LMS market,” she says. “We don’t have all the features of an LMS but what we do have is all the tools to create cutting-edge interactive learning experiences.”

מתוך הדברים האלה אפשר להבין שב-Coursera הם עדיין משוכנעים שהם מביאים שיבוש להשכלה הגבוהה. אישית, אני בספק ש-"שוק ה-LMS" זקוק לשיבוש. באופן כללי ה-LMS איננו נוצץ, ואפשר לראות בו בסך הכל אמצעי להביא את הקורס המסורתי לסביבה הדיגיטלית. אבל הוא דווקא ממלא את התפקיד הזה די בהצלחה, ולא ברור איזה שיבוש מתבקש. בנוסף, המהלך של Coursera יכולה אולי לחסוך כסף למוסדות עצמם, אבל במחיר של שינוי מהותי בנוף ההשכלה הגבוהה. אותם $400 לסטודנט אולי נראה יקר, אבל המוסדות שרוכשים קורסים מן המוכן של Coursera לא יצטרכו לשלם למרצים שמפתחים קורסים. ב-Coursera כנראה בונים על כך שהחסכון חשוב יותר למוסדות מאשר הפיתוח של סגל הוראה מקצועי.

קל לקבל את הרושם שמה שמניע את Coursera איננה ההשכלה, אלא משהו אחר. הכתבה ב-EdSurge מביאה את ההערכה של פיל היל, שהוא שותף של פלדשטין:

It’s basically a way to monetize all the content they have

ההסבר הזה מאד הגיוני, אם כי מצערת עוד יותר ההתעקשות של Coursera שעדיין יש להם מסר (שיבוש או לא) להשכלה הגבוהה. כבר מזמן הקורסים שלהם אינם חופשיים. הם גם בקושי "פתוחים". המסיביות שלהם מוטלת בספק, במיוחד בגלגול החדש שבסך הכל מציע חומרי למידה למוסדות – משהו שגופים רבים אחרים עושים.

לפי שירקי, ה-MOOC הבטיח להפוך את ההשכלה האיכותית נגישה לכל מבקש. פרידמן הגדיל וטען שהקורסים האלה ישחררו מיליארד מוחות לטפל בבעיות העולם. בזמנו Coursera זכתה לאהדה רבה מפני שהיא לכאורה היתה בדרך לממש את ההבטחה הזאת. אבל היום היא מצמצמת את עצמה להפצת תכני קורסים ומבקשת מאיתנו לראות בכך בשורה – על אף העובדה ששנים לפני שהיא הציעה קורסי MOOC גופים אחרים קידמו משאבים לימודיים פתוחים, והרבה יותר בזול. אבל דבר אחד בכל ההבטחה המקורית נשאר: על אף הצמצום והתפנית, יש עדיין היומרה שיש כאן שיבוש.

מסוכן לערער על נרטיב השיבוש

בחודש יוני השנה מאקס ונטייה (Max Ventilla), המייסד של AltSchool, פרש מניהול החברה שלו. עם הפרישה דווח גם על תפנית של החברה – במקום חברה הפותחת רשת של בתי ספר שמשלבים טכנולוגיות דיגיטליות באופן אינטנסיבי, מעתה החברה תתמקד במכירת הטכנולוגיות "חינוכיות" לבתי ספר. לא דיווחתי על התפנית הזאת. הרגשתי שהיה מיותר להמשיך לכתוב על השינויים ש-AltSchool עוברת. הרי בחודש פברואר דיווחתי על שינויים במיקוד החברה, והכתובת כבר היתה על הקיר. כבר אז (ועוד לפני-כן) היה ברור שההבטחה המוגזמת של המיזם – שהוא יחולל מהפכה בחינוך – לא תתגשם. הרגשתי שכבר כתבתי מספיק פעמים על AltSchool ושהתייחסות לחדשות של סוף יוני על עזיבתו של ונטייה אינה אלא שמחה לאיד מיותרת.

מתברר, אבל, שפספסתי משהו מעניין במיוחד שאירע סביב השינוי הזה ב-AltSchool, משהו שנחשפתי אליו רק לפני שבוע כאשר נלי בולז (Nellie Bowles) כתבה עליו בניו יורק טיימס. בכתבה בולס בוחנת את דפוסי ההתנהגות הראויים בעיני יזמים ומשקיעים בעמק הסיליקון כלפי מיזמים שנכשלים. היא מסכמת את הגישה הזאת במשפט הפותח של הכתבה שלה:

The first rule of Silicon Valley venture capital is never insult a start-up.

עיקר הכתבה מתמקד בתגובה לציוץ של ג'ייסון פלמר, בעל חברת הון סיכון, לדיווח בעיתונות על הפרישה של ונטייה מהחברה שלו. הציוץ עורר זעם רב בקרב יזמים ומשקיעים כאחד. פלמר כתב:

$174M lessons here. We passed on @Altschool multiple times, mainly because disrupting school was a terrible strategy, but also b/c founders didn’t understand #edtech is all about partnering w/existing districts, schools and educators (not just “product”)

סביר להניח שלקוראים מתחום החינוך הביקורת של פלמר די סתמית. הרי בסך הכל הוא כתב שני דברים די בסיסיים – שהשיבוש איננה דרך טובה לשנות את החינוך, ושאם רוצים להשפיע בחינוך חשוב להתחבר למוסדות ולאנשי חינוך ולא סתם לשווק מוצר ולצפות לניסים. אם הייתי רואה את הציוץ של פלמר כאשר הוא התפרסם אני בטוח שהתגובה שלי היתה להנהן בראש ולעבור הלאה. פלמר אמנם צדק, אבל רבים אחרים אמרו ואומרים את הדברים האלה. אין צורך לעשות מזה עניין.

אבל מה שמעניין כאן איננו הציוץ של פלמר, אלא התגובות שהוא עורר. פלמר כנראה הפר את אחד הכללים המקודשים ביותר של עמק הסיליקון – הוא ביקר "אחד משלנו", ועשה זאת בשעה שהכשלון היה חשוף לעיני כל. כך לא עושים. התגובות לפלמר היו מהירות וחריפות (אפשר לראות אותן בשרשור לציוץ המקורי). העובדה שהביקורת של פלמר היתה מוצדקת בכלל לא שיחקה תפקיד בפרשה. היזמים של עמק הסיליקון זיהו בגידה באתוס שלהם. בעיני עצמם, הרי, הם הגיבורים של המערבון החדש. בזכותם, ובזכות הסיכונים שהם מוכנים לקבל על עצמם, פורצים גבולות ומתיישבים בשטחים חדשים.

די מהר פלמר הבין שהוא חצה גבול. היות וכמה מהתגובות ב-Twitter המליצו לעולם לא לפנות אליו לבקש מימון לרעיון, יכול להיות שהוא גם חשש מנידוי מקהילת המשקיעים. בולס כותבת שהתגובות עשו את שלהן ופלמר הפנים את המסר:

For him, it was “a reminder,” he said, that tech entrepreneurs truly believe they are saving the world. He wanted to be clear now that he truly believes this, too. They were right. His tweet was very bad. He has been chastened.

יש נימה של חרטה בווידוי של פלמר, כאילו הוא עבר "חינוך מחדש" נוסח המהפכה התרבותית של סין ועכשיו הוא מיישר קו עם המדיניות הרשמית. עם זאת, אפשר אולי למצוא בו אירוניה מרומזת, כאילו רק כלפי חוץ הוא מודה שהוא סטה מהקו הישר. קשה לדעת. מה שכן בא לביטוי, כולל בציוצים שבאו אחרי שפלמר התנצל על דבריו, הוא הזעם של קהילת היזמים. אלה ראו בדבריו התקפה על הגיבורים האמיתיים של תרבות המערב – היזמים. בעיני המגיבים האלה אסור לבקר את אלה שמעיזים להרוויח תוך לקיחת סיכונים, במיוחד אם בסוף הם נכשלים. בשרשור התגובות לציוץ המקורי של פלמר יש מעל 100 תגובות. הרוב המכריע של המגיבים מגנים אותו, ורק בודדים מעיזים להזכיר שפלמר צדק בדבריו ושמלכתחילה המודל החינוכי של AltSchool היה אוסף לא מוצלח של סיסמאות נדושות מהול בטכנולוגיות דיגיטליות יקרות. אבל למען האמת, הרוב הגדול של המגיבים בכלל לא התעניינו במודל החינוכי של AltSchool. עבורם הנושא לא היה הכשלון של מיזם לשיפור בתי הספר (ללא קשר לכך שהוא היה צפוי מראש), אלא הטלת הספק באתוס היזמי.

אודרי ווטרס, באיגרת השבועית שלה, מתייחסת לכתבה של בולס. כבר מהיווסדו של AltSchool ווטרס פרסמה עליו ביקורות נוקבות. לכן אין להיות מופתעים שהיא מדגישה שפלמר צדק בביקורת שלו:

AltSchool was a terrible idea. It was obviously a bad investment. Its founder had no idea how to design or run a school. He had no experience in education — just connections to a powerful network of investors who similarly had no damn clue and wouldn’t have known the right questions to ask if someone printed them out in cheery, bubble-balloon lettering. It’s offensive that AltSchool raised almost $175 million.

אבל היא מוסיפה נקודה חשובה. היא מציינת שהיה גורם נוסף שתרם להפצת החזון של AltSchool. בנוסף לקהילת היזמים שהזרימה כסף לרעיון וכך עודדה סיקור רב בעיתונות, גם העיתונות החינוכית, ולא מעט אנשי חינוך, נהרו אליו בהתלהבות וכך הפיצו את הנרטיב של AltSchool:

It’s offensive that so many ed-tech journalists carried the company’s water, touting its innovative and disruptive potential.

את רוב האשמה לכך שנדרשו מספר שנים (במקום רק שבועות) לנפץ את הבועה של AltSchool אפשר לזקוף לאתוס השיבוש הרווח בעמק הסיליקון. אבל נשאר מספיק לחלק גם לאחרים, ולא מעטים בחוגים חינוכיים שאימצו את החזון של AltSchool גם נושאים במידה מכובדת של אחריות.

זה לא כל כך מסובך

תומס ארנט (Thomas Arnett) הוא עמית מחקר בכיר במכון Clayton Christensen, מכון שמטרתה המוצהרת היא שיפור העולם באמצעות חדשנות משבשת. כריסטנסן עצמו מוכר היטב כהוגה הראשי של רעיון החדשנות המשבשת, ובשנת 2008 הוא היה השותף הבכיר בכתיבת הספר שהביא את הרעיון למגרש החינוכי – Disrupting Class. כתבתי כאן מספיק פעמים על החדשנות המשבשת כך שצריך להיות ברור שאינני חסיד של התפיסה – לא בחינוך, ולא באופן כללי. מספר חוקרים הראו שיש בה פגמים רבים, ובשדה החינוך בכלל לא ברור אם שלל השיבושים שמתיימרים להביא לשיפור אכן משפרים משהו מלבד הרווחים של המשקיעים. אבל כריסטנסן והמכון שלו חזקים ביחסי ציבור, ורעיון השיבוש נשאר פופולארי, כולל בחינוך. לפני חודש ארנט פרסם מאמר באתר של מכון כריסטנסן שיום לאחר מכן התפרסם גם באתר Education Next:

There’s a reason why teachers don’t use the software provided by their districts

במאמר הזה ארנט מבקש להסביר תופעה קצת מביכה שזכתה לאחרונה לפרסום: חשבונות רבים לתוכנות לימודיות שנרכשו על ידי מחוזות חינוך ברחבי ארה"ב אינם מנוצלים בבתי הספר. לפי סקר אחד עד 70% מהחשבונות של תוכנות לימודיות אינם זוכים לשימוש אצל המורים. בקרוב ל-1200 מילים ארנט מבקש להסביר למה זה קורה, אם כי בשלושים מילים בלבד בפיסקה השנייה הוא נוגע בנקודה המרכזית:

To be clear, not all software is high quality, which means teachers may have good reason to not adopt some software products that fail to deliver positive student learning outcomes.

אכן, מפקחי מחוזות רבים מסתנוורים ממשווקי התוכנות (שכמעט תמיד מאד יקרות) שמבטיחים לשפר באמצעותן את הלמידה של התלמידים (למידה שנמדדת, כמובן, על ידי מבחנים סטנדרטיים). על פי רוב המורים מעדיפים לאמץ יישומים חינמיים, וגם אם אלה אינם בהכרח משפרים את הלמידה הם לא יוצרים גרעון תקציבי. אבל ארנט איננו מסתפק בהסבר הפשוט הזה. הוא הרי אמון על שיבוש שדורש אימוץ טכנולוגיות יקרות, והוא מחפש הסברים אחרים – הסברים שבמידה רבה נראים כתירוצים מתחכמים כדי לא להודות באמת הפשוטה שהוא ציין ממש בהתחלה.

כדי לעשות זאת ארנט קודם כל מכריז שיש תוכנות איכותיות שחבל לא לנצל. עם קביעה כזאת באמת קשה להתווכח. אכן, יש. אבל ארנט איננו מציין אילו הן, או מהו אחוז האיכותיות לעומת כלל ההיצע, והוא אפילו איננו מסביר מה לדעתו מבחין בין תוכנה איכותית לתוכנה מיותרת. במקום זה ההמשך של כל המאמר מוקדש להסברים אפשריים לכך שתוכנות איכותיות (יהיו אשר יהיו) אינן מנוצלות.

ארנט מתאר שלוש משימות כלליות שמאפיינות מורים שמבקשים לשפר את הלמידה של תלמידיהם (הוא מכנה אותן "jobs"). בעיני יש חפיפה די גדולה בין השלוש, אבל אציג אותן לפי ארנט: המורים האלה (1) מחפשים אמצעים שיעזרו להם לשפר את בית הספר, (2) רוצים כלים שיעוררו ענין אצל התלמידים, ו-(3) מבקשים כלים שיביאו לתיקון דרכי ההוראה הכושלות כך שהתלמידים ילמדו טוב יותר. ארנט מעלה את הסברה שמי שאמור לשכנע את המורים להשתמש בתוכנות שנרכשו איננו מצליח לשכנע שאכן הן עונות על הצרכים האלה. אבל המסקנה איננה שהתוכנות אינן עונות על הצרכים, אלא שאם רוצים להחדיר אותן לתוך בתי הספר דרוש מסע שכנוע טוב יותר. ארנט כותב:

To meet their Job to Be Done, software providers need to start by offering an evidence-based set of practices that will help schools improve on key metrics. Then, once they’ve made the case for new instructional methods, they can discuss how software tools help to facilitate those methods.

סביר להניח שארט מכיר את שוק התוכנות, אבל משום מה הוא קובע שמשווקי התוכנות אינם משווקים אותם בדרך הנכונה – הם אינם מסבירים כיצד מה שהם מוכרים באמת משפר את ההוראה ואת הלמידה. התיאור הזה איננו תואם את המציאות שאני מכיר – מתערוכות בכנסים, מחומר פרסומי, וגם מאין ספור כתבות מטעם שלכאורה אמורות להיות אובייקטיביות אבל משום מה נקראות כפרסומות לכל דבר. ארנט כותב שתוכנות איכותיות שנרכשות על ידי מפקחי המחוזות ומחולקות לבתי הספר אינן עונות בצורה טובה על הצרכים של המורים. אבל ה-"הסבר" הזה בעייתי. צריך היה להיות ברור שהאיכות של "תוכנה איכותית" נקבעת מעצם העובדה שהיא כן עונה על הצרכים. נדמה שארנט מתפתל כדי למצוא "הסברים" כאשר הוא כבר יודע את התשובה האמיתית. הוא קובע:

In short, software only gets used in classrooms when it meets a Job to Be Done for teachers.

אבל אם כך, תוכנה שאיננה עונה על הצרכים איננה תוכנה איכותית.

במקום לתרץ את העדר השימוש של תוכנות בבתי הספר הגיוני יותר פשוט להסיק שהתוכנות המשווקות אינן איכותיות. חשוב לי להבהיר כאן שאני משתדל להתייחס לתוכנות לפי התפיסה החינוכית של המשווקים, ולא לפי הציפיות החינוכיות או הלימודיות שלי, שלעתים קרובות שונות מאד מאלו של מפקחי המחוזות. אבל גם כאשר אני מעריך אותן לפי ההבטחות של המשווקים עצמם, פעם אחר פעם מתברר שההבטחה להביא לשיפור במבחנים סטנדרטיים איננה מתממשת.

בשנת 2001 לארי קובן פרסם ספר שסקר את השימוש בטכנולוגיות חדישות בבתי הספר. כבר בשם הספר התיזה של קובן היה ברור:

Oversold and Underused – Computers in the Classroom

לפני כשבוע, בבלוג שלו, קובן פרסם את המאמר של ארנט. הוא פרסם אותו במלואו ללא שום הערות. עם זאת, הוא שינה פרט קטן משמעותי: הוא שינה את השם. קובן נתן לו את הכותרת:

Oversold and Underused: Software in Schools (Thomas Arnett)

אינני יודע למה קובן התכוון בשינוי הקטן הזה. יתכן שכוונתו היתה פשוטה – להראות שהמאמר של ארנט הוא המשך למה שהוא עצמו טען לפני כמעט עשרים שנה. ארנט אמנם טוען, כמו קובן, שהתוכנות אינן זוכות למספיק שימוש, אבל להבדיל מקובן הוא איננו טוען למכירת יתר. לכן אפשר אולי לזהות בשינוי הכותרת עקיצה ביקורתית – עקיצה שהיא מבוזבזת על ארנט. יתכן שקובן רומז שדבר לא השתנה מאז שספרו התפרסם (ואולי אפילו שארנט לא קרא אותו). קובן עצמו איננו אומר. לעומת זאת תגובה של קוראת אחת בבלוג שלו איננה מסתירה מידה מכובדת של ציניות כלפי ארנט:

The marketing of tech is way out of proportion to the necessity for its use in every situation.

אבל הקביעה הזאת, קביעה שבוודאי ברורה לרוב המורים, כנראה איננה ברורה לארנט. הוא הרי אמון על חדשנות משבשת, ולפי התפיסה הזאת הטכנולוגיה איננה סתם מסייעת להוראה או ללמידה. השיבוש בהכרח מביא לשינוי בסדר גודל רחב. וכגודל הכמיהה לשיבוש גודל האכזבה כאשר הוא איננו מתרחש. זאת ועוד: לפי התפיסה הזאת מי שאיננו מאמץ את ההיצע הטכנולוגי מעכב את השינויים הדרושים בחינוך. ארנט ושותפיו לא רק רוצים למכור טכנולוגיות. הם רוצים לחולל שינוי מהותי באמצעותה. הם רואים את עצמם כחוד החנית בשינוי המיוחל, אפילו אם המטרה רחוקה מלהיות ברורה. עד עכשיו הם מצליחים לשכנע רבים מהמפקחים ומקובעי המדיניות החינוכית בנחיצות סדר היום שלהם, אבל הם אינם רוצים להכיר בעובדה שמורים רבים נשארים ספקניים. זה מסביר את השמיניות שארנט עושה כדי להסביר את מה שדי מובן מאליו – שהרבה יותר מדי מהתוכנות שהמשבשים מבקשים להכניס לבתי הספר ולכיתות פשוט אינן עוזרות להוראה וללמידה. גם אם המחוזות רוכשים את התוכנות, המורים אינם רואים בהן צורך. כל הכבוד למורים.

דמות לחיקוי או להערצה? לא בחינוך!

כבר מראש אני מודה – הפעם לא יהיה כאן חדש. לא ייכתב כאן משהו שלא הדגשתי מספר פעמים בעבר. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל באמירה שמזקקת דרך חשיבה בצורה כל כך מוצלחת שחבל לא לצטט אותה. וכך הפעם.

מצאתי שבארבע שנים האחרונות לא קישרתי כאן לבלוג של ד'ארסי נורמן (D'Arcy Norman), אם כי בין 2009 ו-2014 עשיתי זאת שמונה פעמים. בשנים האחרונות נורמן לא הרבה לפרסם בבלוג שלו, והדגשים בבלוג שלי היו שונים משלו. סיבות אלו יכולות להסביר את העדר הקישורים אליו כאן. עכשיו ראיתי לנכון להביא קטע ממאמרון קצר בבלוג של נורמן מלפני שבועיים.

נורמן מתייחס לכתבה ארוכה ב-The New Yorker על אנתוני לוונדובסקי (Anthony Levandowski) המוכר כאחד האנשים המובילים בתחום הפיתוח של מכוניות אוטונומיות. לוונדובסקי נחשב דוגמה ומופת של האתוס של עמק הסיליקון, או כדוגמה מאד בולטת של פגמיו – תלוי במי שואלים. רבים רואים בו התגלמות האתוס של move fast and break things, אפילו יותר ממארק צ'וקרברג. ב-2016 הוא עזב את גוגל לטובת Uber. בשתי החברות הוא עסק במכוניות אוטונומיות, ובגוגל חשדו שכאשר הוא עבר ל-Uber הוא לקח איתו מידע סודי. התנהל נגדו משפט בנושא, וב-2017 הוא פוטר מ-Uber מפני שהוא לא מסר מידע רלוונטי למשפט כפי שנדרש. לוונדובסקי הוא ללא ספק ממוקד מטרה, ונדמה שהוא מתמצת את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים". נורמן מביא דברי לוונדובסקי שמופיעים בסוף הכתבה ב-The New Yorker:

“The only thing that matters is the future,” he told me after the civil trial was settled. “I don’t even know why we study history. It’s entertaining, I guess—the dinosaurs and the Neanderthals and the Industrial Revolution, and stuff like that. But what already happened doesn’t really matter. You don’t need to know that history to build on what they made. In technology, all that matters is tomorrow.”

בעקבות הדברים אלה נורמן מהרהר שהם:

make[s] me wonder how much of this ethos is already pervasive in Silicon Valley Edtech

אינני טוען שלוונדובסקי אופייני למובילים בתחום התקשוב החינוכי היום. הוא ללא ספק מקרה קיצוני וחריג בגישתו ובהתנהגותו. ובכל זאת יש לא מעט דמיון בינו לבין מה שאנחנו פוגשים במשבשי החינוך (שמשבשים על מנת להציל אותו, כמובן): העדר התעניינות בהיסטוריה, אפילו עד כדי התכחשות לחשיבות שלה, והתמקדות כמעט בלעדית במה שעושים היום (או מחר). אפשר למצוא את הגישה הזאת אצל רבים בעמק הסיליקון שלכאורה מבקשים ליצור חינוך יש מאין. האתוס של לנוע מהר ולשבור דברים יכול להיות קטלני בכבישים. כמו-כן, אנחנו עדים לכך שהבטחון המופרז של קברניטי עמק הסיליקון מוביל לשיבושים מדאיגים מאד במרקם החברתי והפוליטי. לא קשה להבין שגישה כזאת בחינוך יכולה להיות הרסנית לפחות באותה מידה.

להיות ממוקד מטרה איננו בהכרח פסול, אבל לעתים קרובות מדי, כמו אצל לוונדובסקי, המטרות של עמק הסיליקון אינן מעמידות את האדם במרכז. נורמן מעמיד את הגישה של לוונדובסקי מול הגישה של רנדי בס (Randy Bass), חוקר ומרצה מוערך בתחום הפדגוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. במאמר שהתפרסם בחודש אוקטובר ב-Change בס מדגיש שהטכנולוגיה צריכה לעזור לאדם לבטא את האנושיות שבו:

Technology can best improve education by helping us distinguish ourselves from machines and to make that distinction itself fundamental to the “project” of education.

התרגלנו לשמוע על אי-אילו חידושים בשדה החינוך שזוכים לכותרת של "ה-Uber של החינוך" או "ה-Netflix של החינוך". המיזמים שזוכים לשמות האלה בדרך כלל מאופיינים ב-"חידושים" שמבקשים לשבש את הקיים, תוך העתקת פיתוחים טכנולוגיים מתחומים זרים לחינוך. הם כמובן גם מבטיחים לנו שהשיבוש יטיב עם התלמידים (תוך הבאת רווחים נאים ליזמים). אבל במקרים רבים מדי העצמת האנושי שבנו איננה ניצבת כמטרה מרכזית, אם בכלל. ספק אם להחשב "ה-Uber של החינוך" הוא באמת מחמאה, ובוודאי לא אם רואים במישהו כמו לוונדובסקי דמות לחיקוי.

משום מה, שוב ושוב אנחנו מופתעים!

באיחור של קצת יותר מחודש אני מגיע למספר קישורים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות אבל איכשהו מצאו את דרכם לתחתית הערימה. זה קורה. תמיד יש יותר מדי לקרוא, ומתוך היותר מדי הזה יש גם הרבה שעליו כדאי לכתוב. אבל מה לעשות ועדיין יש רק 24 שעות ביום. במקרה הספציפי הזה יש עוד סיבה לדחיית ההתייחסות: בסופו של דבר מדובר בנושא שאני מרבה לכתוב עליו כאן. בכלל לא ברור שיש טעם שאני (או כל קורא שאולי מגיע לדפים האלה) אתייחס כאן שוב ליוהרה המוגזמת של אלה שמבקשים "לחדש" את החינוך באמצעות התקשוב.

ובכל זאת, כאשר נתקלים במשבש שמודה בפומבי שהשיבוש התורן שלו איננו מניב את התוצאות הצפויות, יש כאן אירוע די חריג ויש טעם להתייחס. לפני קצת יותר מחודש, ב-EdWeek, ריק הס פרסם את הווידוי המרשים ביותר של לארי ברגר, היום אחד המנהלים הבכירים של Amplify. כזכור, עד לפני כשנתיים Amplify שיווק טבלט שהיה אמור לאפשר "למידה מותאמת אישית" לתלמידים, תוך פיקוח צמוד של מורים. החברה עברה מספר גלגולים והיא כבר לא משווקת את הטבלט. הדגש היום הוא על יישומים ללימוד קשת רחבה של נושאים, תוך "התאמה אישית" כמובן.

הס כותב שהוא הזמין את ברגר להשתתף בדיון בנושא "למידה מותאמת אישית" (personalized learning) שבו השתתפו מספר אנשים פעילים בתחום. ברגר לא היה יכול להגיע למפגש, ולכן הוא שלח מכתב שהס מביא בכתבה שלו. במכתב ברגר סוקר את הכשלונות של Amplify ושל מיזמים דומים. בין היתר הוא כותב:

Until a few years ago, I was a great believer in what might be called the "engineering" model of personalized learning, which is still what most people mean by personalized learning. 

ברגר מתאר את השלבים אשר במודל הזה:

• מיפוי של כל מה שתלמידים צריכים ללמוד
• בעקבות הערכת הידיעות של התלמידים, מיקומו של כל תלמיד במפה במקום המתאים לו
• הכנת ספרייה ענקית של עצמי למידה, תוך הכנת אלגוריתם לבחון מה מתאים לכל תלמיד
• שימוש של התלמידים באותם עצמים שהוכנו להם
• הערכה חוזרת של התלמידים ומיפויים מחדש וחזרה על התהליך

הוא מוסיף שאם המפה ועצמי הלמידה יזכו לשימוש של מיליוני תלמידים האלגוריתמים ייעשו יותר ויותר מדויקים כך שעם הזמן כל המערכת תיעשה יותר ויותר מדויקת ומוצלחת. אבל אז ברגר מודה:

I spent a decade believing in this model—the map, the measure, and the library, all powered by big data algorithms.

Here's the problem: The map doesn't exist, the measurement is impossible, and we have, collectively, built only 5% of the library.

במה שנראה כהתקף צניעות מאד לא אופייני למשבשים בחינוך ברגר לא רק מודה בכשלון של מה שהוא מכנה ה-engineering model. הוא גם מעלה כיוון שונה שיאפשר התקדמות לקראת המטרה של "למידה מותאמת אישית", כיוון שהוא מציג בשאלה שהוא מציב לפני המשתתפים באותו מפגש:

What did your best teachers and coaches do for you—without the benefit of maps, algorithms, or data—to personalize your learning?

אין לי ספק שברגר הוא אדם חכם ומוכשר, ואני מוכן להאמין שהוא באמת ובתמים רוצה לקדם את הלמידה של תלמידים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו די מדהים בשאלה שהוא שואל. הרי מיליוני דולרים הושקעו בפרויקט של Amplify ובפרויקטים דומים, מתוך תחושת בטחון גדולה (וכנראה גם מופרזת) שהמפות והאלגוריתמים והנתונים יובילו את החינוך אל המנוחה והנחלה. והנה, מיליוני דולרים מאוחר יותר צצה אפשרות זולה בהרבה, ושאלה שאפשר היה לשאול הרבה קודם – מה עשו מורים טובים על מנת "להתאים" את הלמידה לכל תלמיד.

בבלוג שלו לארי קובן מתייחס לווידוי של ברגר. קובן מציין שלפני שנים הוא פגש את ברגר והתרשם מאד ממנו. אבל זה איננו מונע ממנו לזהות נקודת תורפה משמעותית מאד בתפיסה היזמית של מחדשים חינוכיים, במיוחד של אלה שמבקשים לקדם פתרונות טכנולוגיים. קובן מציין את העובדה שמשום מה רבים מאד מתקשים להפנים – שמערכות חינוך מורכבות מאד, ואם באמת רוצים לחולל שינוי יש צורך להבין את האינטראקציה של המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית והשפעתן על החינוך. כהרגלו, הוא גם מזכיר את הראייה קצרת הטווח של המחדשים:

those confessing their errors about solving school problems seldom looked at previous generations of reformers seeking major changes in schools. They were ahistorical. They thought that they knew better than other very smart people who had earlier sought to solve problems in schooling

שוב, אין באמת חדש כאן, מלבד גילוי הלב אשר בווידוי של ברגר. אבל סביר להניח שזה לא ישנה הרבה. הרי הקצב המסחרר שבו הדיגיטאליות ממשיך להתפתח כמעט מבטיח שיש עוד מחדשים שכבר עטים על החינוך, מוכנים להסביר שבעצם האלגוריתמים של השנים האחרונות לא התבססו דיים על הבינה המלאכותית שעכשיו עומדת לרשותם. שוב אין צורך להביט אחורה וללמוד מהעבר. ולכן בוודאי התהליך הזה שוב יחזור על עצמו.

ככה לא בונים שינוי חינוכי

לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר Fast Company כלל אותו בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:

For bringing the startup model to schools.
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. כתבה ב-Bloomberg מוסר לנו ש:
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם כתבה ב-EdWeek מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.

בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.

להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.

לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:

Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.

כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.

בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:

For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.

למען האמת, אפילו לא קרובים

לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:

that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:

But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

סטטיסטיקה מופרכת לשירות השיבוש

יש מספר משפטי מפתח השגורים היטב בפיהם של כל אלה המבקשים לחולל שינוי בחינוך באמצעות התקשוב. חובה, למשל, לטעון שבית הספר (או הכיתה, או "החינוך" באופן כללי) לא השתנה כבר 100 שנה. (המהדרין יטענו 200 שנה, ויש כאלה שמשוכנעים שמדובר אפילו ב-1000 שנה.) הקלישאה הרווחת הזאת איננה מותירה מקום לדקויות. מגוון הגישות הפדגוגיות מרוכז לתוך עבר חד גוני, עבר שחיכה רק לטכנולוגיה החדישה ביותר לחולל את השינוי המיוחל. מי ש-"גילה" את הכיתה ההפוכה ומעלה אותה על נס לא מעוניין ללמוד שהרבה לפני היו-טיוב מורים רבים ביקשו מתלמידיהם לקרוא פרק בספר, או לאתר מידע בבית כדי לתרום לדיון מושכל על נושא שנלמד בשעת השיעור. העולם החינוכי החדש נשען על התעלמות מההיסטוריה.

משפטי המפתח האלה אינם מתארים רק את העבר. יש גם כאלה שמתייחסים לעתיד, ובמיוחד לשוק העבודה העתידי. אחד הנתונים הפופולריים ביותר בתחום הזה מתייחס למספר משרות העבודה שהתלמידים של היום יימלאו בעתיד. בגירסה משנת 2017 של הסרטון/המצגת הוותיק Shift Happens מוסרים לנו ש:

U.S. Dept of Labor estimates today’s learner will have 10-14 jobs by the age of 38.
מהנתון הזה אנחנו אמורים להבין שלהבדיל מהוריהם שהתמידו זמן ממושך במקום עבודה אחד, התלמידים של היום יחליפו מקצועות בתדירות גבוהה, וכמובן של-"עובדה" הזאת יש השפעה משמעותית על כיצד אותם תלמידים אמורים ללמוד. אבל הנתון הזה די בעייתי. אמנם יש לו, פחות או יותר, אחיזה במקור מוסמך (להבדיל מרבים מהטעונים בתחום) אבל הוא רחוק מלהיות מדויק, וגם מפרשים אותו בצורה לא נכונה. נתון דומה נמצא בדוח משנת 2015 של ה-Bureau of Labor Statistics של משרד העבודה האמריקאי. אבל שם מדובר במספר המשרות עד גיל 48. בנוסף, בכלל לא ברור שהוא קשור להתפתחות המהירה של הטכנולוגיה – התפתחות שהיא, לכאורה, הגורם המשפיע. לפי אותו דוח מדובר באנשים שנכנסו למעגל העבודה כבר בשנות ה-80, כאשר בערך חצי מהמשרות שהם מילאו היו עד גיל 24 – דבר שמראה שבעצם כצעירים הם מילאו מבחר תפקידים זמניים עד לרכישת מקצוע. מפני שצעירים נוהגים לעבוד במספר משרות זמניים עד לרכישת מקצוע, אין כאן קשר ממשי לטכנולוגיה.

קובץ המכיל מקורות ל-Shift Happens שמופיע באתר של שירותי הממשל של מחוז במדינת ויסקונסין מביא את המקור של משרד העבודה, אם כי הוא מצביע גם על נתון משנת 1999 שאינני מצליח לאמת. ובדיוק מעל לנתון הזה מופיע נתון שהוא מעניין במיוחד:

The top ten in-demand jobs in 2010 did not exist in 2004.
וליד הנתון הזה מוסרים לנו שהוא כבר איננו נכון, שמדובר בתחזית משנת 2004 שלא היתה נכונה (proved false בלשון הקובץ). במקומו מביאים נתון אחר:
Researchers predict that 65% of today’s grade schoolers will hold jobs that don’t yet exist.
ודווקא בנתון הזה רציתי להתייחס במאמרון הזה.

טים סטאמר, במאמרון מלפני שבוע, מקשר לפודקאסט של ה-BBC בשם More or Less שמנסה  לבחון את אמינותם של נתונים סטטיסטיים מהסוג הזה. מהדורת הפודקאסט מסוף מאי הקדישה עשר דקות לנסיון לאתר את המקור של הנתון הזה … ללא הצלחה. עורכי הפודקאסט קובעים:

Nobody can prove this claim for sure, and we’ve not found any explanation of where the number came from or what the logic was behind it. Sources lead from the UK out to America and Australia and then hit dead ends.
כזכור, יש נתונים רבים מהסוג הזה – נתונים שרווחים בשיח החינוכי אבל אינם מבוססים. סטאמר מציין שנתונים מהסוג הזה משמשים את אלה שטוענים שהחינוך של היום איננו מכשיר את הנוער לעולם של מחר. הם אמורים לגרום לנו לחשוש שאם לא נערוך שינויים מפליגים במערכת החינוך העתיד שלנו בסכנה. יכול להיות שבאמת יש צורך בשינויים מפליגים, אבל אפילו אם הנתון הספציפי הזה היה מוסמך, בכלל לא ברור כיצד יש להתייחס אליו, או מה הוא מכתיב לגבי שינויים דרושים בחינוך של היום. אפילו אם הנתון אכן היה מוסמך, הצעות שטחיות למערכת החינוך כמו "צריכים לפתח יצירתיות" או "כל אחד צריך ללמוד להיות יזם" אינן בהכרח נגזרות מהקביעה שיותר מחצי מהתלמידים של היום יעבדו במשרות שאינן קיימות היום. דווקא לעורכי More or Less יש הצעה הרבה יותר צנועה, ודי משכנעת:
What about trying to teach some basic statistical common sense?
זה בוודאי לא יכול להזיק.

אוי! מתברר שמישהו מבין בנושא!

לפני קצת יותר מחודש כתבה מעניינת הופיעה באתר של EdSurge. סימנתי לעצמי אז שרציתי לכתוב עליה, אבל אני חייב להודות שלא הופתעתי שהמשימה הזאת איכשהו מצאה את דרכה לתחתית הערימה. באופן קבוע יש יותר מדי נושאים שמבקשים התייחסות, ופשוט אי-אפשר להגיע לכולם. אבל לפני שבוע ויל ריצ'רדסון הזכיר את אותה הכתבה, וכך נזכרתי בה, ובסיפור מעניין הקשור אליה – סיפור שבהחלט ראוי לספר. אז בעקבות המאמרון של ריצ'רדסון חזרתי לכתבה המקורית שבכותרתה שאלה:

השאלה בהחלט מעניינת, או לפחות מסקרנת. תחילה חשבתי, למשל, שהקוראים מתבקשים לבחון אם המוצר שלהם דואג לשמור משהו, כמו מקרר, או אולי לחדש משהו כמו שמכונת כביסה עושה לבגדים מלוכלכים. אבל מתברר שטעיתי, והכוונה היתה לשתי דרכים של חדירת הטכנולוגיה לתוך החיים שלנו – המקרר שבסך הכל דורש חיבור לחשמל והוא כבר פועל, או מכונת הכביסה שדורשת גם עבודות תשתית של צנרת וניקוז לפני שבכלל אפשר להפעיל אותה. כותבת הכתבה, ג'וליה פרילנד פישר, היא מנהלת תחום החינוך ב-Clayton Christensen Institute (כריסטנסן, למי ששכח, הוא אבי החדשנות המשבשת). פישר מראה גרף שלפיו זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה מקררים נמצאו כמעט בכל בתי האב של ארה"ב, ואילו החדירה של מכונות כביסה לתוך הבתים היתה איטית בהרבה ואף פעם לא הגיעה אפילו ל-80% של הבתים. פישר, כמובן, איננה מתכוונת לעסוק במקררים או במכונות כביסה. היא מבקשת להראות הקבלה בין אלה לבין טכנולוגיות בחינוך. היא מסבירה שיש כלים טכנולוגיים שיכולים להשתלב במרחב הבית ספרי בלי צורך לבנות תשתיות חדשות, ואילו אחרים שדורשים שינוי בתשתית – ועבור אלה, כמובן, הסיכוי להקלט בבתי הספר קטן יותר. היא ממליצה ליזמים טכנולוגיים במרחב החינוכי להציע מקררים במקום מכונות כביסה, והכל עניין של כדאיות:
if we ignore the costs of conformability and hope that schools will just figure out how to use wholly new models within their existing paradigm, the promise of new innovations may fall short.
ריצ'רדסון דוחה את המטפורה מן היסוד. הרי, יכול להיות שקל להכניס כלים לתוך בתי הספר, אבל אין זה אומר שהכלים האלה באמת ישפיעו על הלמידה. הוא כותב:
it’s not shocking that the other refrigerator-y edtech tools that we are most enamored with, the Chromebooks and the iPads and the Reminds and the Class Dojos that have the fastest adoption curves, haven’t really changed much in terms of classroom conditions for productive learning. They’re all easy to “install” into the teaching cultures that schools are built around.
במילים אחרות, אולי מה שבאמת נחוץ איננו חדירה מהירה וקלה לתוך בתי הספר, אלא בניית תשתיות חינוכיות שמסוגלות לחולל שינוי בדרכי ההוראה והלמידה המסורתיים. אף אחד, כמובן, לא יופתע אם אציין שאני מסכים עם ריצ'רדסון. בימינו הכנסת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך בתי הספר מוּנע יותר על ידי הרצון לקבל נתח של שוק הולך ותופח מאשר הרצון התמים להשפיע על המתרחש שם. ברור שההמלצה של פישר, לזהות את המקררים החינוכיים ולהתמקד בהם, איננו מכוון אל אנשי חינוך אלא לאנשי עסקים.

אבל ציינתי שהתגובה של ריצ'רדסון הזכיר לי את המאמרון ב-EdSurge, והכוונה המקורית שלי לא היתה להתייחס לדבריו, או להיבט "חינוכי" של המאמרון, אלא דווקא לבעייתיות היסודית של המטפורה של המקררים ומכונות הכביסה.

ג'ונתן ריס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה במדינת קולורדו. הוא כותב הרבה על נושאים הקשורים לטכנולוגיות בחינוך (ספרו Education is Not an App מאד מומלץ), אבל הוא גם פרסם שני ספרים על ההיסטוריה של מקררים. בבלוג שלו הוא כותב שעמית שלח לו את הכתבה של פישר וציין שאולי הוא ירצה להתייחס. רייס מעיד על עצמו:

Indeed, I can say with some certainty that I am the only person in the world who has written two books on refrigerators who is also interested in education technology.
ומתברר שהוא כן רוצה להתייחס. עם חלק מהנתונים שפישר מביאה הוא מסכים, אם כי הוא מציין שלהבדיל ממה שפישר כותבת, המקרר לא הופיע בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אלא כ-20 שנים מוקדם יותר. הוא מוסיף שבספריו הוא משתמש באותו נתון שפישר מביאה, שבשנות ה-50 מאוחרות כבר ביותר מ-90% מבתי האב בארה"ב היו מקררים, אבל הוא מביא את הנתון הזה כדי להשוות בין ארה"ב לבין צרפת ואנגליה, מדינות שבהן באותן שנים עדיין רק ב-12% וב-10% מבתי האב היו מקררים. ריס שואל למה, אם המקרר היה נפלא כל כך, חדירתו לתוך הבתים של המדינות האלו היתה דלה כל כך. והוא מסביר:
Can you live without a refrigerator? Most Americans can’t. [Indeed, the refrigerator adoption rate in the modern US is actually 99.5%.] However, French or English people in 1957 still had easy access to fresh meat and produce at large markets. Many still choose to live that way today because fresh perishable food tastes better. Americans, on the other hand, tend to preference convenience over taste. That’s why the refrigerator industry was one of only three in the whole United States to grow during the Great Depression. Anyone who had any money to spend at that time greatly valued the added convenience of electric refrigerators over ice. By 1960, the old ice industry basically disappeared because it ran out of customers.
ומכונות הכביסה? לפי ריס קל להסביר למה כמעט בכל בית בארה"ב יש מקרר, ואילו בהרבה פחות בתים יש מכונת כביסה, וההסבר איננו קשור לתשתיות. היום, מלבד במקרר, אין דרך אחרת לשמור על אוכל בקירור, אבל לא קשה לכבס את הכביסה במקומות ציבוריים, ובבתי דירות רבים יש מרתף כביסה לכל הבניין. מכונה פרטית אמנם מוסיפה נוחות, אבל אין חובה להחזיק אחת בבית. היא איננה הכרח כמו מקרר.

ריס, כזכור, דוגל בהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר ולהשכלה הגבוהה, אבל הוא איננו טוען שאי אפשר לקיים חינוך מוצלח בלעדיהן. בכך הוא מציג גישה שהיא מנוגדת לגישה של החדשנות המשבשת שגורסת שהחדש בהגדרתו מוצלח יותר ולכן בהכרח ידחק הצידה את הישן. פישר רואה את העבר בעיניים של האידיאולוגיה שלה, וממליצה לזהות היכן התשתית מוכנה למקרר כדי שהיזמים לא יסתבכו עם מכונות כביסה שלא יזכו לחדירה מלאה בבתי הספר. סביר להניח שהעובדה שהמציאות ההיסטורית איננה תואמת את הטיעונים שלה איננה מפריעה לפישר. לאחרונה התפרסמו ביקורות קטלניות על גישת החדשנות המשבשת (מאמר של ג'יל לפור מאד מומלץ). הביקורות האלו מטילות ספק במהימנות הדוגמאות העכשוויות שמביאים לחזק את התיאוריה. אבל הבעיה בגישה איננה רק בכאן ועכשיו, אלא גם בדרך שבה היא מפרשת את ההיסטוריה. אפשר לברך על כך שהכתבה של פישר הגיעה לידיו של אדם שבקיא בהיסטוריה של טכנולוגיות ביתיות. הרי ריס מצליח להציג לנו היסטוריה מהימנה יותר מזאת של פישר. על הכתבה שלה הוא כותב:

The whole assumption behind that article is that one technology will always inevitably drive another technology to extinction.
מדובר בגישה מאד מקובלת היום – גישה שמאפשרת ליזמים טכנולוגיים לטעון שהם מפיחים חיים חדשים לתוך החינוך הרדום. אבל מתברר לא רק שהיא איננה מהווה בשורה גדולה לעתיד החינוך. גם מבחינה היסטורית היא מוטעית.

אז הוא בכלל לא היכר. אז מה?

החודש תוכנת Scratch חוגגת יום הולדתה ה-10. אני מודה, ולא בגאווה, שהקשר שלי ל-Scratch חלקי בלבד. יש, כמובן, המון דברים שכולנו רוצים לעשות ואליהם איננו מגיעים. רשימת הספרים שאני רוצה לקרוא רק הולכת וגדלה; אני לעולם לא אבקר ברשימה ארוכה של מקומות שמעניינים אותי; ויש עוד הרבה דברים כדאיים שלא אחווה. כאשר לוקחים בחשבון את כל אלה, השימוש המזערי שהיה לי עם Scratch איננו בהכרח נרשם כאחד הפספוסים הגדולים בחיי. ובכל זאת, פעמים רבות ה-Scratch קרצה לי, ולא לקחתי את הזמן להתפס ממש בקסמיה.

לפני יותר מ-25 שנים עבדתי לא מעט עם Logo, ואפילו הצלחתי לחבר (לא יהיה זה נכון לכתוב "לכתוב") שירים תוך בניית תכנית ב-Logo. אבל ברור לי שאפילו אם מדובר בהישג נאה הוא בכל זאת קטן. לא המשכתי לתכנת, או לבנות, באמצעות המחשב. כמו אצל רבים אחרים, כלים דיגיטאליים נעשו עבורי בעיקר מקור למידע. נחשפתי ל-Scratch קרוב להתחלתו, וביקרתי בבתי ספר שבהם ראיתי עבודות ראשונות שתלמידים הכינו באמצעותה. למען האמת, לא התרשמתי יתר על המידה מהתוצרים המוקדמים האלה, אבל היה לי ברור שכמו עם Logo יש כאן כלי שמאפשר לתלמידים לבנות וליצור, וכמובן גם לחשוב וללמוד תוך כדי השימוש בכלי. זה איננו צריך להפתיע: ספריו של סימור פפרט נמצאים במדף הספרים מולי כאשר אני יושב ומקליד מול המחשב בבית, ולאלה השפעה גדולה על החשיבה החינוכית שלי. בעצם היה צפוי שאתרשם כך.

אז נעים וראוי לאחל יום הולדת שמח ל-Scratch, אבל ברור גם שהיא איננה זקוקה לברכות ממני היות שהיא זוכה לשימוש נרחב במסגרות חינוכיות רבות. נדמה לי שחשוב יותר להביא סיפור קטן שסטיבן לוי פרסם השבוע ב-Backchannel במסגרת מאמרון לציון עשר שנים לכלי. אני יודע שאני מערבב כאן ברכה עם ביקורת, אבל בעיני הסיפור הזה ממחיש היטב את הגישה החינוכית (או ליתר דיוק, העדר הגישה החינוכית) של אנשי עמק הסיליקון שמבקשים להשפיע על החינוך, ולכן חשוב להפיץ אותו.

לוי הוא עיתונאי ותיק שסוקר את העולם הדיגיטאלי יותר מ-30 שנה. במהלך השנים הוא ראיין רבים מהאנשים החשובים בעולם התקשוב ובעמק הסיליקון. ספרו Hackers היה בין הראשונים לבחון תופעה שבזמנו היתה חדשה. לוי הכיר את ה-Scratch מהתחלתו ב-MediaLab של MIT. יש לו הערכה רבה כלפי הכלי. במאמרון החדש הוא כותב:

The underpinnings of this tool subtly, and sometimes not so subtly, convey a set of values through its use. … These values include reverence of logic, an unshakeable belief in the power of collaboration, and a celebration of the psychic and tangible rewards of being a maker.
באוקטובר 2016 מארק צוקרברג ביקר בניגריה ולוי נסע איתו. הוא כתב אז על הפגישות שצוקרברג ערך עם יזמים טכנולוגיים שם. השבוע הוא כותב על הביקורים שלהם בבתי ספר בניגריה. לוי מתאר את המפגשים עם תלמידים שבונים משחקים דיגיטאליים, ומציין שכיאה לאדם שמתכנת, צוקרברג ביקש מהתלמידים להראות לו את הקוד של מה שהם בנו. מתברר שהתלמידים עבדו ב-Scratch. על המפגשים האלה עם התלמידים ועם הפרויקטים שלהם לוי כותב:
This happened several times, with kids ranging from ages 8 to 15. In every instance, the maker of a cool project could clearly show this famous visitor how he or she had methodically implemented a plan. Zuckerberg was clearly impressed. As we headed up the stairs to leave the building, Zuckerberg called out to me, “Scratch! Have you heard of this?
אפשר להבין שמארק צוקרברג הוא אדם עסוק, ולמען האמת אין סיבה הגיונית שהוא יעבוד בסביבה של Scratch. ובכל זאת, הסיפור הזה די מדהים. צוקרברג הרי תורם מאות מיליוני דולרים לפרויקטים חינוכיים, וגם משקיע בפרויקטים כאלה. חלק גדול מהכסף הזה הולך לפרויקטים תקשוביים. פעמים רבות צוקרברג מציין שהוא מעוניין להשפיע על מה שקורה בחינוך. בגלל זה העובדה שעד לפני שנה, אחרי שהוא כבר הספיק להשקיע סכומים מאד גדולים בפרויקטים חינוכיים שונים, צוקרברג כלל לא הכיר את אחד הכלים הדיגיטאליים החשובים בעולם החינוך איננה רק עצובה, אלא גם מדאיגה.

אינני בטוח ש-Scratch זקוקה לתרומה של מיליונים (אם כי אני מניח שמוביליה לא היו מתנגדים למתנה כזאת) אבל הנקודה הבעייתית כאן איננה (או איננה רק) לאן צוקרברג, ותורמים עשירים אחרים בעמק הסיליקון, תורמים את כספם. הנקודה הבעייתית היא המידה שבה התרומות וההשקעות של האנשים האלה יכולות להשפיע על החינוך מבלי שהם בכלל מכירים את התחום.

לא מדובר, כמובן, בתופעה חדשה. לפני שנים למדנו שביל גייטס "גילה" פרויקט להוראת ההיסטוריה תוך כדי התעמלות בהליכון שלו, והחליט להשקיע בו מיליוני דולרים. אותה תכנית אכן מעניינת, אבל עבור אנשי חינוך לא היה בה משהו ייחודי או אפילו מקורי במיוחד. וכפי ש-The Guardian כתב לפני כשנתיים וחצי, הבעייתיות איננה בתכנית זאת או אחרת:

However, the most alarming aspect of this is not the substance of what Gates and Christian are proposing, it is the fact that someone with no background in history or in education can happen to chance upon an idea one morning while on his treadmill and before long the education of thousands of children is disrupted to align with his latest fad – all because of the enormous economic power he wields.
מארק צוקרברג רשאי להשתמש בכספו בכל דרך שבה יבחר. עם זאת, לכסף שהוא משקיע השפעה גדולה על הפרויקטים שמגיעים לבתי הספר ולעין הציבור. במידה רבה הכסף של אנשי עמק הסיליקון קובע את סדר היום בהתפתחות הטכנולוגית של מערכות חינוכיות. בגלל זה העובדה שצוקרברג מזרים כסף רב לחינוך אבל בכלל לא הכיר פרויקט חשוב כמו Scratch צריכה להוות תמרור אזהרה. רבים מהמשקיעים העשירים דוגלים בשיבוש החינוך, עם ידע מינימלי על ההיסטוריה של החינוך או על גישות חינוכיות שונות. מתברר שעבור רבים מהאנשים האלה סיסמאות עדיפות על ידע. יתכן, כמובן, שיש משקיעים שיודעים כיצד הם רוצים לכוון את החינוך והגישה שלהם פשוט איננה תואמת את שלי. במקרה הספציפי הזה של צוקרברג אינני חושב שזה המצב. דווקא אני מקווה שיש כאן רק מקרה של יוהרה שקצת יותר צניעות יכול היה לתקן. אפשר לקוות.