יש הגיון בנסיון לבחון כיצד חדירת התקשוב (או אי-חדירתו) לתחום החינוך דומה או שונה לחדירתו לתחומים אחרים. הנסיון הזה מאפשר לנו להעמיד את החינוך לצד תחומים אחרים על מנת לזהות את ייחודו (אם יש, כמובן). רבים נוהגים לציין, למשל, שהחינוך הוא התחום היחיד בחיינו המודרניים שעדיין לא הושפע באופן משמעותי מהתקשוב. זה נאמר כל כך הרבה פעמים שהוא הפך לאמיתה, גם אם במידה רבה הוא חושף העדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך, ולדרכים שהוא השתנה במהלך הדורות.
לפני כשבוע, בעקבות ביקור אצל רופא, לארי קובן הרהר בנושא הזה. קובן כותב שרופאו האישי מרבה להשתמש בחידושים תקשוביים והעובדה הזאת גרמה לו לנסות לבחון למה התקשוב הצליח לחדור לרפואה אבל עדיין מתקשה לחדור לחינוך. קובן מסביר:
I began to wonder why doctors so easily integrated new devices–either as early adopters or even “laggards”–into their daily encounters with patients while it has been a long slog with getting computers integrated seamlessly into daily lessons.
הנסיונות להסביר למה זה קורה מתמקדים לרוב בפחד להשתנות של המורים, או במערכות חינוך שעדיין מחנכות לעבר במקום לעתיד. קובן מחפש הסבר רציני יותר, והוא מצביע על ההבדלים בין עבודת הרופא לבין עבודת המורה. הוא מציין שלעומת הרופא שפועל מול מטופל יחיד, המורה עובד מול כיתה שלמה. בנוסף, ולעומת זאת, לעתים קרובות התרבות הבית-ספרית קבועת שהמורה פועל לבדו, ללא קשר פעיל עם עמיתיו כך שלא נוצרת תרבות של שאיפה לשיפור איכות העבודה:
Any answer to the question has to take into consideration the differences between the practice of teaching and the practice of medicine. Teaching is a group process, one adult working with 15-30 students at a time while the latter is commonly one-to-one. Moreover, the age-graded school gives teachers located in self-contained classrooms a degree of autonomy; yet the structure also isolates them from colleagues. It is hard for teachers to collaborate within the school, much less the district level, and to become part of a culture where constant improvement is the norm, not the exception.
קובן מעלה נקודות חשובות, אבל נדמה לי שיש נקודה נוספת שהוא איננו מעלה. ברפואה התקשוב משמש ככלי המסייע לרופא לבצע את עבודתו – גם בתחום האבחון וגם בתחום הטיפול. בחינוך היום, יותר מאשר התקשוב בא כדי לסייע למורה הוא בא להחליף אותו. (ללא ספק חלק מכובד מההתנגדות כלפי התקשוב בקרב מורים נובע מהחשש שזאת אכן הכוונה.) אף אחד איננו שולל את מרכזיותו של הרופא בתהליך הטיפול בחולי, אבל רבים מהמחדשים והמשבשים היום מצהירים שהמורה מיותר לתהליך ההוראה.
לְמה עוד אפשר להשוות את מלאכת ההוראה? מה קורה כאשר במקום להשוות את החינוך לרפואה אנחנו משווים אותו להסעות במוניות? זה מה שמרטין וולר מבקש לעשות במאמרון חדש. וולר שואל האם החינוך יכול ללמוד מחברת ההסעות Uber. הוא כותב שלעתים קרובות פרשנים בתחום החינוך מתלהבים מעסקים חדשים, לרוב בתחומים טכנולוגיים, ומבקשים לבחון כיצד משהו דומה היה בא לביטוי בתחום החינוך. דווקא בגלל זה הוא התלבט אם בכלל לכתוב על הנושא של Uber:
There is a very strange tendency in technology writing to take any successful business and view it as a universal acid. All of the commentators and tech media go on an obsessive hunt across every sector: THIS MUST APPLY EVERYWHERE!! is the mantra. So we get “Uber for [insert sector of your choice]” pieces everywhere. I guess they’re easy to write, and people seem to like reading them.
חיפוש מהיר מראה שוולר צודק. חיפוש על, למשל, Uber and education מעלה אלפים רבים של תוצאות, והגישה של רבות מאלה היא לטובת השיבוש.
טארל הלסקה, סגנית שר חינוך אמריקאי לשעבר, לדוגמה, כתבה לפני חמישה חודשים:
I believe there is someone out there who is on the verge of creating a sort of UberEd, and it is almost certainly not a university president or federal lawmaker. Instead, it’s an entrepreneur who grasps the importance of putting students first who stands to start making waves in higher education.
רבים אחרים מביעים דעה דומה. בקיץ של 2015, למשל,
סבסטיאן תרון טען שהיום, כמו שכמעט כל אדם יכול להתקבל כנהג Uber, באמצעות Udacity:
now every person with a computer can become a global code reviewer
אפשר להבין שמעניין, ונוצץ, יותר לבדוק כיצד Uber דומה לתהליך ההוראה מאשר להשוות בין עבודת הרופא לבין זאת של המורה. Uber, הרי נתפסת כהצלחה אדירה שמגלגלת מיליארדים. נדמה שכולם משוכנעים שהמודל של Uber עתיד לכבוש עוד ועוד תחומים, ורבים מחפשים את הדרך ליישם את המודל הזה בחינוך. לפי וולר הנטייה הזאת כל כך נפוצה שמעטים מאד מנסים לבחון כיצד החינוך איננו דומה לתחומים שבהם המודל של Uber מצליח לחדור. וזה מה שהוא מבקש לעשות.
וולר מונה שישה מאפיינים של נסיעה במונית שיכולים להסביר כיצד Uber עונה על צורך של תחום המוניות, ומול כל אלה הוא מראה למה החינוך שונה. הוא מציין, למשל, שנסיעה במונית בדרך כלל קצרה, ואילו הלמידה היא תהליך ממושך. כמו-כן, למרות תנאים סביבתיים שונים, כל נסיעה במונית דומה לאחרת, ואילו בחינוך לכל תחום ייחוד משלו. הוא מוסיף שפחות או יותר כל מי שיש לו מכונית ורשיון נהיגה יכול להיות נהג Uber, אבל הרבה יותר מסובך להיות מסוגל ללמד נושא מסויים.
וולר מדגיש שכאשר אנחנו נכנסים למונית אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – להגיע לייעד במחיר הוגן. בחינוך, לעומת זאת:
If you know what you’re looking for, inquiry is unnecessary. If you don’t know what you’re looking for, inquiry is impossible. Put simply, if you’re a learner in a new discipline then you don’t know what it is you need to know. So it is very difficult to bypass institutions that are constructed to help you overcome this very problem.
הוא מסכם בהבדל מהותי מאד:
getting a taxi is simple, getting an education is complex
אבל וולר לא היה צריך לשכנע אותי, ונדמה לי אלה שמבקשים לחדש ולשבש, ולהרוויח בגדול, יהיו אדישים להבדלים החשובים שהוא מעלה.