לקרוא, לרפרף, לוותר – ולדעת מתי כל אחד מתאים

במאמר מלפני מספר ימים ב-Christian Science Monitor, ספרן בבית ספר באיזור העיר וושינגטון, תומס וושינגטון, כותב על סקר על הרגלי הקריאה של בני נוער שהתפרסם לפני כחודשיים. וושינגטון מציין שלפי הסקר, אחוז בני הנוער שקוראים להנאתם נמצא בירידה מתמדת, והזמן שאלה שכן קוראים מקדישים לקריאה גם בירידה. הוא איננו אדיש לנתונים המדאיגים שבסקר, אבל הוא מוסיף שגם הוא מתקשה להתרכז בקריאה במשך תקופה ממושכת. וושינגטון מוסיף:
I suspect that the tipping point in information overload has tipped. Students' aversion to reading does not necessarily signal a weakness, much less a dislike of reading. For them, and now maybe for me, moving on to something else is an adaptive tactic for negotiating the jungle that is our information-besotted culture of verbiage.
במילים אחרות, וושינגטון טוען שבתרבות של הצפה מאסיבית של מידע, אין זה פלא שבמקום להקדיש זמן לקריאה מרוכזת של ספר עב כרס, אנחנו עוסקים בקריאה מרפרפת של פרטי מידע רבים. בעצם, הרפרוף של בני הנוער הוא אמצעי הגיוני להתמודד עם ההצפה הזאת:
It's taken them just a few years to arrive at the same conclusion that I've reached after a lifetime of sustained reading: The pursuit of knowledge in the age of information overload is less about a process of acquisition than about proficiency in tossing stuff out.
ויל ריצ'רדסון מקשר למאמר של וושינגטון ומהנהן בראש. הוא סוקר את הרגלי הקריאה של עצמו בתקופה האחרונה ומסכם:
I’m guessing that I scan through about 80% of what comes into my Google Reader, actually read a few full paragraphs and note or tag or move another 15%, and do a “deep” read (and perhaps write, as in this case) of the remainder.

I’m feeling guilty about much of this, though Washington is nice enough to let me off the hook.

בתגובות הרבות למאמרון של ריצ'רדסון מספר קוראים מדגישים שסוגים שונים של כתיבה דורשים סוגים שונים של קריאה. הגיוני, למשל, לקרוא מאמרונים בבלוגים בקריאה מרפרפת (ולכן אין סיבה שריצ'רדסון ירגיש שהוא עושה משהו לא בסדר). מגיבים אחרים מדגישים שכאשר בני נוער מוצאים משהו שמעורר את התעניינותם, הם כן קוראים. נערים שקוראים כל כתבה שמתפרסם באתר ספורט על ליגת כדורגל, או על משחקי כדורסל, למשל, באמת עוסקים קוראים. אבל קריאה מהסוג הזה בדרך כלל אינה זוכה לאותה הערכה לה זוכים סוגים אחרים של קריאה. נדמה לי שאין זה מוצדק. הקוראים במדורי הספורט הרי עושים בדיוק את מה שוושינגטון מדגיר כהגיוני – הם מחליטים על מה כדאי להם לוותר.

והם לא ידעו שהם אורייני מידע!

דרך הבלוג של מיכאל לורנזן, The Information Literacy Land of Confusion, הגעתי למאמר מהנה מאד של פול וולצלי, "Librarians' sport of choice: Teaching information literacy through fantasy football" שהתפרסם החודש בביטאון החודשי של ה-Association of College and Research Libraries". במאמר, וולצלי, מרכז ההוראה באוניברסיטה של דובוק, קולג' פרטי וקטן במדינת איאוווה, מתאר את המיומנויות שנמצאות בבסיס של השתתפות מוצלחת בליגה של "fantasy football", ומסביר שאלה אותן המיומנויות המאפיינות סטודנט שהוא אוריין מידע. וולצלי מסביר שסטודנטים שפעילים בליגות כאלה מפעילות מיומנויות מידע חשובות, אבל הם אינם מודעים לכך.

וולצלי מדגיש שמיומנויות מידע רבות באות לביטוי דרך הפעילות בליגות הכדורגל האלה, אבל כאשר סטודנט מגיע למוסד להשכלה גבוהה, המוסדות אינם מנצלים את הידע הזה, אינם נעזרים בו כדי לאפשר לסטודנט לתפקד כאוריין מידע בשיעורים, או בספריה. (הוא מונה שורה של סטנדרטים של אוריינות מידע ומראה כיצד סטודנטים הפעילים במשחקי הכדורגל הדמיוניים האלה מיישמים אותם הלכה למעשה.) במאמר שלו הוא מתאר פרויקט שבו הוא לימד מיומנויות של אוריינות מידע לספורטאים שנרשמו לקולג' שלו באמצעות ליגה ל-fantasy football. הוא כותב:

Through the lesson, students engaged in discussions of creditability, validity, timeliness, and search strategies to find and evaluate fantasy football information. The assessment of these instruction sessions showed incoming students successfully identifying evaluation criteria and reporting positive changes in how they viewed research and libraries.
וולצלי, שבאופן אישי פעיל בליגות כדורגל מהסוג שהוא מתאר, איננו מסתיר את הכוונה שלו להרחיב את השימוש במיומנויות הנרכשות דרך המשחק. הוא כותב:
Librarians have the ability to connect these existing skills to academic content in order to help students become successful information literate students.
מתברר שהסטודנטים אינם מקשרים בין הפעילות שלהם בליגות הכדורגל, לבין הפעילות שלהם כסטודנטים. בתיאור של חלק מהפעילות וולצלי כותב:
The student athletes discussed the sources and argued over their conclusions. These discussions could have taken place in any traditional information literacy class and were the true intent of the session itself. The students seemed surprised at the similarities to academic concepts.
(במשך מספר חודשים עד לפרסום המאמר וולצלי העלה מספר מאמרונים על הנושא לבלוג שלו. עיון באלה מאפשר הצצה מעניינת לתוך התפתחות המחשבה שלו.)

כמובן שאין זה מפתיע שבחיי היום-יום שלנו אנחנו מפעילים מיומנויות מידעניות רבות. הבעיה היא שבדרך כלל כאשר סטודנטים ותלמידים מגיעים לכיתה, או לספריה, הם אינם מצליחים להפעיל את אותן המיומנויות שמלוות אותן ברבים מהעיסוקים ה-"רגילים" שלהם. במאמר הקצר שלו, וולצלי מראה, בצורה מהנה ודי משכנעת, שספרנים ואנשי חינוך יכולים למצוא את הדרך לחדד את המיומנויות האלה, ולעזור לסטודנטים להשתמש בהן בסביבות לימודיות פורמאליות. אין ספק שאפשר, וצריך, לחשוב על דוגמאות רבות נוספות.

ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים "חברתיים", ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה"ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול

Content creation by teenagers continues to grow, with 64% of online teenagers ages 12 to 17 engaging in at least one type of content creation, up from 57% of online teens in 2004.

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:
  • 39% מעלים יצירות אמנות פרי ידיהם (צילומים, סיפורים, וידיאו, ועוד)
  • 33% מעלים חומרים לבלוגים או לאתרים של אחרים – חברים, בית הספר, ארגונים
  • 28% מנהלים בלוגים עצמאיים
  • 27% מנהלים אתרים אישיים
  • 26% עוסקים ב-remix של חומרים שנמצאים באינרטנט והעלאת התוצרים לרשת

(הסך הכל של 64% נגזר מהאחוז שענה בחיוב לפחות לאחד הקטגוריות האלו.)

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק "Information Searches That Solve Problems" (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:

The survey results challenge the assumption that libraries are losing relevance in the internet age. Libraries drew visits by more than half of Americans (53%) in the past year for all kinds of purposes, not just the problems mentioned in this survey. And it was the young adults in tech-loving Generation Y (age 18-30) who led the pack. Compared to their elders, Gen Y members were the most likely to use libraries for problem-solving information and in general patronage for any purpose.

Furthermore, it is young adults who are the most likely to say they will use libraries in the future when they encounter problems: 40% of Gen Y said they would do that, compared with 20% of those above age 30 who say they would go to a library.

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.

לא רק טקסט, אבל לא לוותר עליו

ויקי דייויס, ב-TechLearning Blog שואלת "Is Text Only Enough for Today's Students".דייויס מבטאת בצורה מאד ברורה את ההרהור המרכזי שלה:

There are so many new ways to tell stories. Are we as teachers teaching kids ONLY to read and write and is that enough?

אבל לפני הקביעה/השאלה הזאת היא מגישה לנו "מבחן" קטן. היא מביאה ששה משפטים קצרים, ולצד כל אחד, המחשה גראפית של אותו משפט. עבור כל אחת מהדוגמאות היא שואלת "Which tells the story more clearly?". אנחנו כמובן אמורים להבין את הרמז, ולהסיק את המסקנה שהאמצעים הגראפיים – צילום, סרט, מצגת, משחק – עולים, לפחות במקרים המסויימים שהיא מביאה, על הטקסט.

אני מודה שאני מאד מחובר למילה המודפסת (גם זו שעל גבי הצג) אבל אינני מתנגד לאמצעי הבעה אחרים. לא אתווכח עם דייויס לגבי היכולת של אמצעים גראפיים לספר סיפורים, או להסביר רעיון (ועוד). אבל דייוויס איננה יוצרת כאן משחק הוגן. אותן דוגמאות גראפיות שהיא מביאה הן תוצאה של עבודה מושקעת. מורגש שמי שהכין אותם השקיע זמן ומאמץ עד לתוצר הסופי. אבל מול התוצרים האלה, דייויס מביאה משפטים קצרים שנראים כאילו נכתבו כלאחר יד. לא קשה לקבוע שמצגת קטנה "מספר את הסיפור באופן בהיר יותר" מאשר משפט סתמי שכמעט לא מביע כלום. לעומת זאת, אם היא היתה מעמידה לצד סרט קצר סיפור אמיתי, סיפור שמי שכתב אותו בחר את מילותיו בקפידה, וחשב לעומק על מה שהוא רצה להגיד, אני מניח שתוצאות ה-"משחק" יכלו להיות די שונות.

השאיפה לשילוב צורות ייצוג מעבר לטקסט המודפס איננה חדשה למערכת החינוך. בסטנדרטים ללמידה בסביבה מתוקשבת בחינוך היסודי אנחנו קוראים:

התלמיד יכתוב תוך שימוש במגוון ייצוגים, וישלב בעת הצורך צלמיות, טבלאות, תרשימים, תמונות, קול ותנועה לצד הטקסט האלפא-ביתי.

לפי הסטנדרטים האלה, מורים צריכים לעודד את תלמידיהם למצוא את הדרכים המתאימות להביע את עצמם. אבל כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, חייבים ללמוד את השימוש ביצוגים האלה. אף אחד לא יטען היום שעצם העובדה שתלמיד יודע לאחוז בעט עושה אותו לסופר. עד שתלמידים יוכלו לכתוב טקסטים שאחרים ירצו לקרוא דרוש אימון והדרכה. יתכן והעובדה שאנחנו מוצפים בסרטים ומצגות, לצד העובדה שמורים רבים אינם מיומנים בהכנת אלה, יוצר את הרושם שמדובר במלאכה קלה. אבל כמו עם הטקסט המסורתי, הרבה יותר קל ליצור סרט או מצגת צולעים, מאשר משהו איכותי.

אז למרות שאני בהחלט מסכים עם דייויס לגבי הצורך ללמד אמצעים נוספים "לספר סיפורים" לצד הוראת השימוש בטקסט המסורתי, קשה לא להרגיש שהיא עוסקת כאן בפופוליזם זול. לא משנה באיזה אמצעי בוחרים, צריכים ללמוד להשתמש בו, ולהשתמש בו בתבונה. ממש היום, דייוויד ורליק בבלוג שלו מקשר לאוסף נפלא של המחשות ויזואליות של רעיונות מדעיים. ההמחשות האלו אכן מראות, כפי שדייויס טוענת, שאמצעים גראפיים יכולים לספר סיפור בצורה מוצלחת ביותר. אבל אלה המחשות שהוכנו על ידי בעלי מקצוע ששולטים בכלים בהם הם משתמשים. חשוב להוסיף שלצד ההמחשות המרתקות האלו, תמיד מופיע טקסט המסביר לנו על מה אנחנו מסתכלים. מה לעשות, המילה המודפסת נשראת אחת האמצעים הטובים ביותר להביע את המחשבות, את הרעינות, ואת הסיפורים שלנו.