קטגוריה: בלוגים

תזוזה לתוך עצמנו?

אתמול ויל ריצ'רדסון הרהר בבלוג שלו על כך שהוא מתעייף. ריצ'רדסון לא השתמש במילה עייפות. במקום זה, הוא ניסה להסביר למה אותם הנושאים שעניינו אותו מאד רק לפני זמן קצר, מושכים אותו פחות היום. כולנו, כמובן, מתעייפים, ואולי אין שום סיבה להתרגש או להתרשם מהווידוי של ריצ'רדסון. אבל ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים, וגם המוערכים, ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך. כאשר הוא כותב שהוא חש עייפות כלפי הנושא, קשה לראות זאת רק כהכרזה אישית. צריכים לשאול אם מדובר במגמה.

הווידוי המרכזי של ריצ'רדסון הוא כלפי קורא ה-RSS שלו. הוא כותב:

I have pretty much stopped reading my feeds.

ומה גורם לזה? הוא מונה מספר סיבות שמביאות למצב הזה, וביניהן שהוא:

Bored by the conversation. I’m still feeling like most of what little I am reading and writing is just a rehash of stuff we’ve been talking about for years now.

חייבים להודות שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. כאחד שקורא בלוגים רבים שעוסקים בטכנולוגיה בחינוך, אני חייב להודות שחלק גדול ממה שמתפרסם ברבים מאלה כבר נכתב פעמים רבות בעבר – לא רק בבלוגים אחרים, אלא אפילו באותם בלוגים עצמם. (ולא מדובר רק בבלוגים של אנשים אחרים – אני משוכנע שגם אני חוזר על עצמי לעתים קרובות מדי.) אבל כפי שציינתי (שוב, יותר מדי פעמים?) בעבר, הכתיבה בבלוג איננו רק לקוראים שלנו (אם יש כאלה) אלא בראש ובראשונה לעצמנו. ייחודו של הבלוג, והכתיבה אישית/ציבורית שהוא מאפשר, הוא בכך שאנחנו מבהירים לעצמנו את המחשבות שמתרוצצות בראש שלנו, ובאותו הזמן אחרים מבהירים דברים לעצמם, ואנחנו ניזונים מאחרים ומזינים אותם.

לאור זה, ההכרזה של ריצ'רדסון באמת מעורר אצלי חשש. הרי למרות שהוא צודק שאין הרבה חדש בבלוגים רבים, הוא כאילו מכריז גם שהוא איבד עניין בגילויים האישיים של בלוגרים אחרים שעוברים עכשיו תהליכים שהוא עצמו עבר לפני מספר שנים.

בכך, כמובן, ניתן לסלוח לו. אין הוא חייב לעמוד במקום, מעודד אחרים שמפגרים אחריו. אבל משהו אחר מדאיג בדבריו של ריצ'רדסון. אחרי שהוא מוסר לנו שההודעות בקורא ה-RSS שלו חדלים לעניין אותו, הוא כותב שבמקום ההודעות האלו, הוא נמשך יותר ליישומים שמאפשרים תקשורת מיידית בין יחידים ובין קבוצות. אינני פוסל יישומים כמו Twitter, למרות שאינני מתלהב מהם (ולעתים לא כל כך רחוקות אני משתתף בצ'טים – גם אישיים, וגם קבוצתיים). אבל לדעתי, כלים כמו Twitter לוקים בחסר לעומת הכתיבה לבלוג והשימוש בקוראי RSS בשתי נקודות חשובות:

  • למרות שאין הגבלה על מספר המנויים להודעות ה-Twitter של אדם או של קבוצה, על פי רוב מדובר בקבוצות קטנות, ואפילו מלוכדות. מדובר באנשים שמכירים זה את זה שיוצרים לעצמם מעגל סגור של קלט רעיוני. דרך קרואי RSS, לעומת זאת, אנחנו חשופים לקשת רחבה יותר של דעות. (אגב, אף אחד לא מכריח אותנו לקרוא את כל ההודעות שמגיעות אלינו דרך ה-RSS. נכון, כאשר אנחנו מנויים על בלוגים רבים קל להרגיש שאנחנו טובעים במלל, אבל אנשים מבוגרים אמורים להיות מיומנים בקריאה מרפרפת.)
  • כלים כמו Twitter מחייבים כתיבה כמעט טלגרפית. אין פסול בכתיבה כזאת, אבל אין היא בסיס להפרייה הדדית רעיונית. כייף לקבל תגובות בזק כמו "יו! נהדר!", אבל אלה אינן בסיס איתן לשיתוף פעולה מחשבתי רציני. לעומת כלים כאלה, הכתיבה לבלוג מאפשרת את הרפלקציה האישית/ציבורית הדרושה כדי ללבן נושאים חשובים לעומק.

מפני שריצ'רדסון הוא דמות מאד מוכרת במרחב הבלוגי החינוכי, היה צפוי שקוראים רבים יגיבו להצהרה שלו. בין התגובות יש כמה שהם מאד מעניינות. מגיב אחד מציין (די בחיוב) שההכרזה של ריצ'רדסון היא בעצם הכרזה על:

the death of slow

לדעתו, המשיכה של כלים מיידיים חזקה יותר מזאת של כלים שדורשים השקעה של זמן ומחשבה. לעומתו, עוד קורא מציין (תוך ציטוט של בלוגר אחר) שהעובדה שאנחנו מקושרים כל הזמן בין כל כך הרבה אנשים יוצרת מצב שבו יותר ויותר קשה לכתוב דברי טעם בבלוגים שלנו:

blogging is getting harder as the “new network” emerges because we need things much more substantive to say now that we are so connected.

אני מזדהה מאד עם הקביעה הזאת. כל כך הרבה הודעות מתפרסמות בבלוגים, ורבות מהן אינן אלא חזרה על דברים שכבר נאמרו. נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחדש, והדחף הזה לחדש איננו מאפשר לנו לקחת את הזמן להרהר, לשקול, ולבחון לעומק. הפרסום המהר כאילו מחייב שימוש בכלים כמו Twitter.

אבל נדמה לי שאין זה סתם ויכוח בין כלי זה או אחר. מדובר במתח שנמצא בתשתית החינוך. קיים מתח תמידי בין השני תפקידים שונים של החינוך. מצד אחד, החינוך שואף להכין תלמידים שיוכלו לצעוד בבטחה לקראת עולם שאנחנו מתקשים לזהות אפילו את קווי המתאר שלו. ההכנה הזאת דורשת תעוזה ונכונות לחדש, ולפעמים אפילו פזיזות והחלטות מהירות. אבל החינוך גם שואף להעניק שורשים תרבותיים שצומחים ממעמקים כדי שתלמידים יעמדו איתן בעולם מבלבל. לשם זה דרושים שאר רוח, שיקול דעת ויכולת רפלקטיבית. יתכן שלכלים "מיידיים" יש מקום בהכשרת תלמידים לקראת חלק מהמגמות האלו, אבל אין ספק שהם אינם מחליפים כלים "איטיים" יותר. (נכון, מוזר להתייחס לבלוג ככלי "איטי", אבל נדמה לי שזה דווקא תיאור די קולע.) אני חושש שבאמצעות הכלים ה-"מיידיים" שרווחים היום אנחנו נכניס את עצמנו לתוך חדר הדהוד שבו אנחנו נשמע רק את הקול של עצמנו. כאשר זה יקרה, לא נהיה מודעים לכך שבעצם אנחנו מקשיבים רק לעצמנו. צריכים לקוות שזה לא יקרה לוויל ריצ'רדסון.

(רק?) בפינה הקטנה שלי

אתמול, לקראת חצות, צפיתי בחדשות של הערוץ הראשון. אחרי דיווח על השביתה שמתקרבת, ראיינו את פרופ' אילן גור-זאב מאוניברסיטה חיפה. התרשמתי מאד. הסכמתי עם הרבה ממה שהוא אמר. גור-זאב השמיע מספר הרהורים לגבי היכולת של המערכת החינוכית לטפל בבעיות החברתיות הרבות שעל הפרק בישראל. אחרי-כן הוא נשאל אם יש צעדים קונקרטיים שהוא יכול להציע למערכת. אולי הוא חשב שמה שהוא אמר בהמשך היה "קונקרטי", אבל לטעמי אלה היו לא יותר מאשר המשך של אותם הרהורים הכלליים ביותר איתם הוא פתח.

אבל אינני בא ללעוג לגור-זאב. בעקבות הופעתו בולטטיזיה עיינתי ברשימת הפרסומים שלו והתרשמתי מאד מהנושאים השונים והחשובים עליהם הוא מצליח לכתוב. לא קראתי לעומק, אבל אני נוטה להסכים עם הרוב הגדול של עמדותיו בנושאים האלה (אם כי הוא בוודאי אינו זקוק להסכמה שלי). אבל שוב, קשה להגיד שבדבריו מצאתי משהו "קונקרטי". המאמרון הזה איננו קשור ישירות להופעתו של גור-זאב בטלוויזיה, אבל אותה הופעה הפעיל מערכת של הרהורים שאנסה לפרוס כאן.

הדיון על השביתה, ועל עתיד החינוך באופן כללי, עורר אצלי תהיות בנוגע לתקשוב בחינוך. מעולם לא טענתי שהתקשוב הוא פתרון לכלל בעיות החינוך, ובמידה מסויימת, חשיבות התקשוב מתגמדת מול נושאים חינוכיים אחרים. אבל לא פעם אני חש שלא מעט בלוגרים חינוכיים (באנגלית) הם בדעה שהתקשוב הוא המפתח לשינויים מפליגים (וחיוביים) בחינוך. קשה לי להסכים עם גישה כזאת, אבל מה לעשות, והתחום שבו אני פועל, שבו אני יכול באמת לתרום, הוא בתקשוב.

אם פעם, בעבר הדי רחוק, זיהיתי את עצמי כמהפכן חינוכי, אינני כזה היום. אינני רואה את עצמי משפיע "בגדול". הטוב שאני יכול לקוות, הוא להשפיע, ולו במעט, על שילוב התקשוב בחינוך, בתקווה שאותו שילוב יהיה מנוף לגישות חינוכיות הבנייתיות, גישות שאני משוכנע מאפשרות לתלמידים ללמוד טוב יותר. אין ספק שזה חשוב, אבל זה גם מעט. בחרתי, בעצם, לנסות לטפח פינה קטנה. יש אנשים שחושבים שבכוחם של בלוגים לשנות את העולם. אינני אחד כאלה. לדעתי, בלוגים יכולים להשפיע נקודתית, וזה מה שאני מבקש לעשות.

אבל חשוב להבחין בין ההשפעה של בלוג אחד, הגיגיו של אדם בודד, לבין ההשפעה של החשיבה הציבורית שיכולה לצמוח כאשר קבוצה של בלוגרים מפרים אלה את אלה. לצערי, נכון להיום, אני חש את עצמי קצת בודד במערכה. אני שמח שאני יכול להביא התייחסויות חינוכיות באנגלית לקוראי עברית, אבל הייתי מעדיף להיות חלק מדיון ער בעברית. אין חובה, כמובן, שדיון כזה יתנהל על גבי בלוגים, אבל כפי שכבר ציינתי, בעיני הבלוג מהווה תשתית הגיונית לדיון כזה.

אני משוכנע שיש עוד בלוגים בעברית שמנסים להתמקד במפגש בין החינוך והתקשוב. אני מכיר כמה כאלה, אבל לא מספיק. אני רוצה להכיר עוד. התקשוב בחינוך איננו הנושא היחיד שמעניין אותי – אני קורא בלוגים שעוסקים בנושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. אבל שוב, אני מגדיר את החינוך, והתקשוב בחינוך באופן ספציפי, כשדה הפעולה שלי, וכדי שהדיון שאני מייחל לו אכן יתפתח, אני זקוק לעוד בלוגים בנושא הזה בקורא ה-RSS שלי, ובקוראי ה-RSS של אנשי חינוך אחרים. הגיע הזמן לעסוק ברצינות בעריכת רשימה מקיפה של בלוגרים שחלק משמעותי מהכתיבה שלהם עוסק בהיבט זה או אחר של התקשוב בחינוך.

כמובן שקשה להגדיר באופן חד כל כך את תחומי העיסוק של בלוגים. באופיו של הבלוג לגלוש למגוון רחב של נושאים, ולערב את האישי עם הציבורי. יש אנשי חינוך שכותבים בלוגים שאינם עוסקים בעיקר בנושאים חינוכיים. (יש גם בלוגים שעוסקים בחינוך שאינם נכתבים על ידי אנשי חינוך.) יש בלוגים של מורים בפועל שמדווחים על הנעשה בכיתותיהם, ובלוגים שעוסקים בשאלות החינוכיות הגדולות, אך אינם מחוברים לנעשה בשטח. אין נכון או לא נכון כאן, אלא מגוון רחב של התייחסויות. אינני מבטיח לקרוא את כולם, אבל אני רוצה לפרוס אותם לפנינו כדי לזרז את ההפרייה ההדדית שאנחנו זקוקים לה.

נאמן לשיטתי ש-"תפסת מרובה לא תפסת", אני בוחר לטפח את פינתי הקטנה. אי-לכך, שימושי ככל שיהיה, אינני רואה טעם בהכנת רשימה של בלוגים שעוסקים בחינוך באופן כללי. אין לי ספק שיש לא מעטים כאלה שהם טובים מאד, אבל את המלאכה הזאת אני בוחר להשאיר לאחרים. מה שאני כן יכול לעשות הוא לנסות לעדכן את רשימת הבלוגים בעברית שעוסקים בתקשוב שהתחלתי להכין עוד עם פתיחת הבלוג הזה. מאז, החלק של בלוגים בעברית בקושי התעדכן, ואני מבקש לשנות זאת. אני מעוניין להכין רשימה של בלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך מכל ההיבטים – ההיבט של הטכנולוגיה וכלים שונים, ההיבט של כיצד התקשוב משפיע על תהליכי למידה, ההיבט של אוריינויות "חדשות" שבאים לביטוי בעקבות טכנולוגיות חדשות, וגם ההיבט של דרכי למידה ופני החינוך באופן כללי כתוצאה של חדירת התקשוב לתוך המערכת. (כן, אני יודע, יש כאן חפיפות רבות [ובוודאי חסר כאן מספר הגדרות], אבל זה לא רק בלתי-נמנע, זה חלק אינטגראלי של העסק.)

אז מה עושים? אם את/ה כותב/ת בלוג שעוסק באחד או יותר מהתחומים האלה, או מכיר/ה בלוגים שעונים על הדרישות האלה, אנא, מסרו לי על כך. אפשר בדואר, אפשר בתגובה למאמרון הזה, או בכל דרך אחרת שנראית לכם. אני אדאג להפוך את כולם לרשימה שאולי תעלה ל-del.icio.us תחת תג מוסכם, או על גבי ויקי ציבורי שאליו אפשר להמשיך להוסיף, או על גבי כלי אחר. יכול להיות שב-אדורשת מישהו יקבל על עצמו לטפח את הרשימה. השלב הבא יהיה שכמה שיותר אנשים שעוסקים בתחום יכניסו את הבלוגים האלה לתוך קוראי ה-RSS שלהם. ואז … אז נראה אם בעקבות הפומביות הזאת, יצמח דיון רציני יותר מזה שקיים היום.

אני אוהב את הפינה הקטנה שלי. אשמח להמשיך לפתח ולטפח אותה. אבל בוודאי לא אתלונן אם הרבה פינות קטנות יתגבשו כדי להצמיח ליבון ציבורי יותר על הנושא החשוב של תקשוב בחינוך. ותודה לפרופ' אילן גור-זאב שכלל לא היה יכול לתאר לעצמו שהופעתו בטלוויזיה בחדשות של חצות תרבן אותי, בדרך מפותלת ואולי אפילו לו הגיונית, לנסות לפרוץ את הגבולות המצומצמים של הבלוג שלי.

רעיון נחמד … אבל לא בהכרח ישים

לבלוגים שימושים, ויעודים, רבים. הם מסוג הכלים שיכולים להתאים את עצמם למגוון מצבים. פעמים רבות (רבות מדי?) כבר כתבתי שמבחינתי השימוש בבלוג ככלי המארגן והמתעד את פעולות החקר של התלמיד ושל כיתה שלמה הוא השימוש שנראה לי המבטיח ביותר. אבל מתברר שאנשים אחרים ממשיכים למצוא דרכים חדשות ומקוריות לשלב בלוגים בתהליכי למידה. לפני מספר ימים התפרסם מאמר בניו יורק טיימס בו קראנו על מורה לספרות בניו ג'רסי שנותן שיעורי בית להורים של תלמידיו. יש חלוקה בין המטלות של התלמידים, והשיעורים שההורים מקבלים:

The ninth graders complete their assignments during class; the parents are supposed to write their responses on a blog Mr. Frye started online.

בעצם, מדובר ברעיון מאד פשוט. במאמר בטיימס המורה מסביר:

The point, he said, is to keep parents involved in their children’s education well into high school. Studies have shown that parental involvement improves the quality of the education a student receives, but teenagers seldom invite that involvement. So, Mr. Frye said, he decided to help out.

“Parents complain about never getting to see their kids’ work,” he said. “Now they have to.”

המאמר ממשיך ומציין שלא כל ההורים מתלהבים משיעורי הבית, אבל במשך שלוש השנים שהמורה מפעיל את התוכית הזאת, רק הורה אחד סירב להשתתף. ואם כך, נדמה שיש לנו כאן שימוש נהדר בבלוג. הרי בין היתרונות של התקשוב בחינוך נמצא פתיחת יום הלימודים להכיל שעות מחוץ לבית הספר, וגם הרחבת "קהילת הלומדים". ובוודאי אי-אפשר להתלונן אם תלמידים והורים מתחילים לשוחח ביניהם, אפילו באמצעות בלוג, על ספרות.

לאור זה, מעניין לקרוא את התגובות, כמעט 40 במספר, למאמר. יש מספר מורים שמציינים שמדובר ברעיון נפלא, אבל הרוב הגדול של ההורים מדגישים שהם לא התלמידים, ואין הם צריכים לקבל שיעורי בית. מורה אחד כותב שכמורה הוא אוהב את הרעיון, וכהורה הוא מתעב אותו. כהורה שמאד מעורב בשיעורים של ילדיו, אני יכול להעיד שלו המורים של ילדי היו נותנים לי שיעורים כאלה, הייתי משבח את היוזמה … ומחפש דרכים להתחמק מזה.

ואך כך, מה קורה כאן? נדמה לי שהכלים של Web 2.0 מערערים מוסכמות בקשת רחבה של תחומים. הנושא של "סמכות המידע" מאד מוכר כבר, אבל הם חודרים אפילו לתחום כמו הגמשת המרחב הלימודי, והכנסת הבית לתוך המרחב של בית הספר. אבל הטשטוש הזה פועל לשני הכיוונים. לא ברור כיצד הבית יגיב לחדירת בית הספר לתוך התחום שלו … אך גם כיצד ייראה בית הספר בעקבות זה כלל אינו ברור.

הטוב והמכוער ב-Web 2.0

כאשר התחלתי לכתוב את המאמרון הזה בראש שלי, הכוונה הראשית היתה להצביע על מקום אחד שבו הבלוג מוכיח את עצמו. הביקורת על תרבות ההמונים שבלוגים לכאורה מקדמים יחסית שקטה בזמן האחרון, אבל היא עדיין מהדהדת חזק, ולאור זה ראיתי לנכון להצביע על הצלחה אמיתית של בלוגים. אך מה לעשות, ותוך כדי כתיבה נתקלתי בדוגמה שאמנם איננה דוגמה של בלוג, אבל בכל זאת שייכת, פחות או יותר, ל-Web 2.0, ונדמה לי שגם את זה צריכים, למרבה הצער, לציין. אי לכך, למאמרון הזה פן חיובי, ופן שלילי.

לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.

אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.

אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת – בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.

תוצאה בלתי נמנעת של שילוב הבלוג בכיתה?

שבועיים לתוך שנת הלימודים החדשה, קונרד גלוגאוסקי מהרהר על השילוב של בלוגים בכיתה שלו, וכמו תמיד, השאלות שהוא מעלה חודרות למהות הדברים. גלוגאוסקי מציין שכבר עם התחלת השנה התחושה היא חיובית. התלמידים כותבים, והוא חש שההערות שלו תורמות להמשך הכתיבה. אבל הוא מחפש משהו נוסף:

This year, I want my personal voice to be present in the community. I will, of course, continue to be present as Mr.Glogowski, the grade eight Language Arts teacher. I will be present in my didactic and supportive role of an educator, of a classroom teacher who guides and explains. At the same time, I want to be present as Konrad Glogowski, the human being who has his own interests and views. I want to be present as an individual, not an individual reduced to one role.

הוא מסביר שבעבר התפקיד שהוא מילא היה תפקיד של משגיח, של מכוון התנועה, של הצופה מלמעלה. בעצם, עד עכשיו, נשמר היחס המסורתי בין תלמיד למורה:

My own blog in our class blogosphere has always been used to post updates, assignments, commentary on student work, and words of encouragement. For years, it was called “The Language Arts Blog,” or “Mr. Glogowski’s Blog” or something equally official and unimaginative. The name of my blog has always reflected my one-dimensional presence in the community – the voice of a teacher.

המטרה שהוא מציב לעצמו השנה הוא לאפשר לקול האישי שלו לבוא לביטוי, להפסיק להיות "רק" המורה, ובמקום זה להיות חלק מקהילה לומדת:

This year, I want to move beyond blogging only about course-related topics. I want my students to see what I am interested in, what makes me mad, what fascinates me, what I write like when I write as someone other than Mr.Glogowski, the Language Arts teacher. In short, I want to be myself and am beginning to take small steps towards this goal.

בעצם, הצד הזה היה צפוי. מהרגע שהבלוג נכנס לכיתה, אפשר להגיד שהכתובת כבר היתה על הקיר. אם אנחנו, כמחנכים, מבקשים לסייע לתלמידים שלנו למצוא את הקולות שאישיים שלהם, קשה לעשות זאת מבלי לתת דוגמה, מבלי לתת ביטוי לקולות האישיים של עצמנו. (נדמה לי שגם לזה התכוונה אריאלה במאמרון שלה עוד במשך הקיץ.) כיוון כזה, כמובן, לא נוצר עם הבלוג. מדובר בתפיסה של "engaged pedagogy" שקיימת זמן רב לפני שהאינטרנט חדרה למערכת החינוך. אבל ברור גם שהבלוג מחדד את הדברים, מביא אותם למצב שבו ההמנעות ממתן ביטוי אישי נראה כמגוחכת, נראה ככפירה בעיקר. מבלי להתייחס לבלוג עצמו, גלוגאוסקי נותן ביטוי למגמה הכללית בצורה בהירה ביותר:

If education is essentially a social process, then the teacher needs to be part of the learning community, not only as its facilitator but also as one of its members.

הבלוג יכול לשמש את מערכת החינוך בדרכים רבות ושונות. הוא יכול למלא תפקיד של יידוע, וכמובן גם של פורטפוליו. הוא יכול להוות בסיס שעליו תלמידים יכולים לכתוב סיפורים, או לאסוף קטעי מידע, ועוד. כל אלה חיוביים ורצויים. אבל אם ניתן לו לבטא את משמעותו ואת ערכו הבסיסיים ביותר, הוא מבשר על שינוי מהותי בתהליך הלמידה, ועל "הקהילה הלומדת" בכללותם.

ושוב על הרפלקציה, אפילו אם כבר לא ראש השנה

תעצרו אותי אם אני חוזר על עצמי יותר מדי, אך מה לעשות, ובעיני הנושא של השימוש בבלוג ככלי רפלקטיבי המשקף את תהליך הלמידה של עצמנו הוא אחד הנושאים המרכזיים שצריכים לצלול לתוכו שוב ושוב. שמחתי לקרוא אצל איריס (היא מהבלוג "שחקי, שחקי על חלומות" – אין מה להגיד, שם נהדר!) מספר הרהורים על המטפורות השונות שעולות אצלה בנוגע לכתיבה לבלוג. איריס כותבת שהבלוג דומה לגרפיטי, וגם להופעה על במה. היא מבחינה בין השלב של כתיבה לבלוג, לבין השלב של אחרי הפרסום:
בשלב הכתיבה (שלב א') איננו זקוקים לקהל. אני חושבת שכמבוגרים המוטיבציה שלנו לכתיבה היא צורך לנהל דיאלוג פנימי (בדרך כלל בעקבות קריאה?). אולי אנחנו יכולים לדמות ולהכיל איזה קהל פנימי (עידו הרטוגזון מספר שכרמל וייסמן אמרה לו את המשפט הבא: כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר…זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו).

בשלב ב', אחרי שהפוסט עלה לאוויר, אנחנו חפצים בקהל כלומר בתגובות. אבל קיומן או אי קיומן לא ימנע מאיתנו להמשיך לכתוב (קצת בדומה ליוצר גרפיטי שאינו יודע מי עובר ליד יצירותיו מהרגע בו צויירו על הקיר ואינו שומע תשואות או שריקות בוז). לדידי, דימוי הבמה מקפל בתוכו מידה של העמדת פנים, או של איזה show מיטבי (הצגת בכורה).

אני חושבת שהבלוג חושף אותי יותר משהוא מסתיר ומרבית הפוסטים אכן קרובים יותר ל"משטר של חזרות" וחסרים את הניסוח המושלם.

אותו "דיאלוג פנימי" הוא, כמובן, הרפלקציה שהיא משמעותית כל כך בתהליך הכתיבה, שנותנת טעם לכתיבה הבלוגית. לאור זה, יש אולי טעם לחזור לנושא אחר שעולה כאן מדי פעם. לפני מספר ימים, כריסטופר דאוסון, הכותב על טכנולוגיות בחינוך ב-ZD Net, מתייחס למטלת כתיבה שבנו קיבל מבית הספר, מטלה שחייבה אותו להכין טקסט בכתב יד. דאוסון, כצפוי, חש שמדובר כמעט בחזרה לימי קדם:

Way back in the days of typewriters, it made sense to have a piece well-written and perfected before beginning the arduous process of typing, page by page. Fortunately, I don’t remember those days, but I’ve heard stories. Now, typing a document initially should be both natural and expected. So many great tools for electronic collaboration also exist, making peer and teacher review of student work easy and seamless (and reducing time wasted on bad handwriting). These tools don’t work, by the way, on handwritten pages, whether lines are skipped or not.

כמי שכן זוכר את הימים ההם, אני יכול להעיד שההקלדה במכונת כתיבה לא היתה מייגעת כל כך. מי שלמד להקליד הקלדה עיוורת הסתדר בלי קושי עם הכנת גירסאות מודפסות במקום להכין את העבודה בכתב יד עד לגירסה שהוכנה להגשה. אבל למרות שהתמלילן מאפשר לנו עריכה קלה, אין זה היתרון הבסיסי שבו.

מקריאה במאמרון המלא של דאוסון, וגם בתגובות למאמרון, מקבלים את הרושם שעל אף כוונותיו לשבח את התמלילן ככלי כתיבה משוכלל, דאוסון עדיין תופס אותו כמכונת כתיבה משוכללת, ולא ככלי המאפשר חשיבה ורפלקציה.

חשוב להדגיש, חזור והדגש, שהתמלילן איננו סתם כלי המאפשר לנו להגיש עבודות אסתטיות, אלא כלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לזכך לעצמנו את החשיבה, לארגן לעצמנו את מלוא הרעיונות שאיתם אנחנו מתמודדים לקראת תוצר הראוי להגשה. אחד המגיבים למאמרון של דאוסון מבקש להגן על הכתיבה בעט על גבי הנייר. הוא טוען שהכתיבה בכתב יד מונעת את ההעתקה וההדבקה שהן כל כך נפוצות היום. קשה להתווכח עם טענה כזאת, אבל אין ספור עבודות שהועתקו מילה במילה מאנציקלופדיות והוגשו בכתב יד "יפה" על ידי תלמידים חרוצים שכלל לא נגעו במחשב או בתמלילן מספרות סיפור אחר. אבל שוב, אין זאת הבעיה. משום מה נוח לשכוח שכאשר מעתיקים ומדביקים, גם מזיזים ומארגנים מחדש את הטקסט, וכאשר תלמידים מבצעים את הפעולות האלו, גם על טקסטים שהם העתיקו, וגם על טקסטים שהם עצמם הכינו, הם בעצם עורכים מחדש, על גבי הצג וגם בתוך הראש, את הטקסט. הם מסוגלים להבין טוב יותר את כוונת הטקטס, וגם לא פעם מגלים את מה שיש להם להגיד על הנושא שעליו הם כותבים.

אז התרחקתי מהמאמרון של איריס, שהתייחסה לכתיבה לבלוג, אבל המטפורות שהיא העלתה פותחות צוהר לבדיקה מקיפה יותר של הדרכים השונות שבהן הכתיבה – גם האישית לתוך התמלילן, וגם האישית/ציבורית לתוך הבלוג – מאפשרות ואף מחייבות את הרפלקציה. נדמה לי שיש טעם בעריכת רשימה מקיפה של מטפורות לכתיבה בלוגית כדי שנוכל לצלול לתוך מלוא האפשרויות שהכתיבה הזאת מעניקה לנו. אשמח לתרום את חלקי, אבל אם מישהו אחר מעוניין לנסות ….

עוד דבר קטן לקראת השנה החדשה

חשבתי שכבר חתמתי את המאמרונים של תשס"ז. הרי ניצלתי את המאמרון הקודם לא רק לברך לקראת השנה החדשה, אלא גם להתמקד בנושא שעבורי הוא הנושא המרכזי של הבלוג הזה – הדרכים שבהן כלים דיגיטליים יוצרים את הבסיס לחינוך אחר, חינוך שונה מהחינוך המסורתי, הכל כך מוכר לנו. אבל זה הפן החיצוני של הבלוג. ומה לגבי הפן הפנימי, הפן שבו אני מנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג מהווה תשתית לרפלקציה אישית/ציבורית של הכותב עצמו? כיצד אפשר לברך לקראת השנה החדשה, לקראת הימים הנוראים – ימים שהרפלקציה האישית מהווה חלק חשוב מהם – מבלי להתייחס גם לפן הזה?

והנה, מאמרון של ויל ריצ'רדסון מקנה את ההזדמנות לעשות גם את זה. נדמה לי שלא פעם ציינתי שאני חש שמפני שריצ'רדסון מוכר כאחד הבלוגרים החשובים ביותר בתחום הזה (ומפני שהוא מודע לסטטוס הזה), הדברים שהוא כותב נעשים שטחיים. חסר בהם תעוזה. אבל לפני יומיים הוא העלה שאלה מעניינת מאד. לפני זמן קצר ריצ'רדסון חזר מביקור באוסטרליה, ביקור שבו הוא צילם צילומים רבים. הוא כותב שדרך כלים כמו Flickr הוא יכול למצוא צילומים רבים מאותם מקומות שהוא צילם, ושרבים מהצילומים האלה טובים יותר מאשר אלה שהוא עצמו צילום. הוא שואל:

So the question is, why take pictures of places that you visit that probably aren’t going to be as good as the photos that others have already taken that are already available for you to use in your own albums, slide shows, whatever? I mean, unless you want to organize the wife and kids in front of the spot just to prove you’ve been there, what’s the point?

נכון להיום, 28 קוראים ניסו לענות (בתגובות בבלוג עצמו) לשאלה של ריצ'רדסון (כאשר לבלוג הזה יש כמעט 450 קוראים דרך Bloglines בלבד, אפשר לצפות לתוגובות רבות). הרוב הגדול של התגובות הדגישו שהעובדה שאנחנו צילמנו צילום מסויים הופך אותו למשהו משלנו, שדרך פעולת הצילום אנחנו צורבים את החוויה של הביקור במקום מסויים בתוך הזכרון שלנו. מגיב אחד טוען שאם לא נצלם צילומים לא טובים, לא נלמד להשתפר:

The best way to learn is to do it yourself. Take the pictures, then use Flickr to find better ones and ask yourself, “Why are these better”. Once you know why, try to utilize those concepts the next time.

אינני מרבה לכתוב תגובות בבלוגוספירה האנגלית. גם בלי זה יש לי יותר מדי לעשות, ומתוך הבלוגרים הרבים שכותבים על חינוך באנגלית, יש מספיק אנשים חכמים ומוכשרים כך שלא צריכים גם אותי. אבל לא מצאתי בתגובות לשאלה של ריצ'רדסון את הדברים שציפיתי שאמצא, ולכן, חרגתי ממנהגי והוספתי תגובה. טענתי שעבורי, הצילום הוא כמו הכתיבה לבלוג, פשוט באמצעי טכנולוגי אחר. כמו שבבלוג אני "חושב דרך האצבעות", כך כאשר אני מצלם אני חושב דרך העינית של המצלמה. כמו שהכתיבה יוצרת מיקוד, הצילום עוזר לי להתמקד במה שעליו אני מביט.

ורגע לפני ראש השנה, טיפה של רפלקציה, ומטה-רפלקציה, לדעתי בהחלט מתאים כאן. אז שוב, שנה טובה!

"הכנת התשתית ללמידה"

לפעמים אנחנו צריכים לדוש שוב ושוב בסוגיות שונות על מנת לגבש את הבנתנו כלפיהן. יש נושאים שדורשים הרהור ושיקול דעת, וזמן, עד שמשהו מבשיל בראש. ולפעמים אנחנו נתקלים בכמה משפטים שמזככים את הרעיונות שמתרוצצים בראש בצורה ברורה, צלולה, וגם פשוטה. כך קרה השבוע עם מאמרון בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. אין זאת הפעם הראשונה שאני מצטט את גלוגאוסקי. אני מוצא בכתיבה שלו שילוב של רקע תאורטי ורפלקציה אישית בהירה על עבודת ההוראה שלו שהופך את קריאת הבלוג שלו לחוייה. (נדמה לי שאינני לבד בתחושה הזאת – לפני חודשיים אריאלה גם ציטטה אותו.) גלוגאוסקי מתכונן לשנת הלימודים הקרובה, והוא מהרהר:

I’ve spent the last couple of days thinking about the tools I will use next term with my classes (21classes? Edublogs? Ning? Wikispaces? PBWiki? MindMeister?) only to discover that what I’m really interested in is preparing the ground for learning.

כמובן. אפילו מובן מאליו. אבל במבול הכלים השונים שמציף אותנו, קל מדי לשכוח שהלמידה היא שעומדת במרכז, ולא הכלים. גלוגאוסקי מוסיף:

I don’t want to structure and pre-define. I do not want to create a community or a social network for my students. Instead, I want to create the conditions necessary for the right kind of environment to emerge. Building an environment for the students is likely to result in failure: environments and communities need to be built with the students, with their full participation, through their work and their interactions with and about texts. It’s not just about choosing a blogging platform and letting the kids in. We need to move beyond the traditional approach of “pick the tools, add students and stir.”

הכלים שבהם אנחנו משתמשים משפיעים על תוצאות העבודה שלנו, אבל אין ספק שאפשר להשיג המון רק באמצעות העפרון והנייר – אם אנחנו מעמידים את הלמידה של התלמיד במרכז. גלוגאוסקי מודע שלא כל כך קל לעשות זאת. נדמה לי שהוא בין הבלוגרים המעטים שמוכנים להודות שלעתים לא כל כך רחוקות המאמצים שלנו מסתיימים בכשלון.

אבל הוא גם מודע לכך שהמערכת החינוכית שבה הוא מלמד מזמנת מעט מדי הזדמנויות להתמקד בתהליך, לעומת התוצאות. הוא ממשיך:

Unfortunately, my curriculum is still to a large extent dominated by units, lessons, assignments. Those are the realities of teaching and learning in North America in the 21st century – it’s not about the process, it’s about the product.

אני בטוח שהרוב הגדול של המורים שלנו מנסים לקדם למידה משמעותית אצל תלמידיהם, ושהם אינם מעוניינים רק בתוצרים. כמו-כן, לפחות חלק מהמורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך ההוראה שלהם נמשכים יותר לטכנולוגיה היבשה מאשר למה שהטכנולוגיה יכולה ליצור מבחינת תהליך הלמידה. ובכל זאת, נדמה לי שקיימת קורלאציה די גדולה בין המורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך העבודה החינוכית שלהם, לבין אלה שאמונים על בניית סביבה לימודית המאפשרת לתלמידים להתנסות בלמידה אמיתית. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה נהיה עדים לנסיונות שילוב רבים כאלה.

עלי? אתה כותב עלי?

במסגרות אחרות בעבר התייחסתי לג'ייקוב נילסן. ניסון הוא נביא השימושיות (usability) וכדאי מאד לאנשים שמבקשים להציג חומרים באינטרנט לעיין בהמלצות שלו. עם זאת, דבריו מכוונים לאנשים שרוצים להרוויח מהרשת, ומי שקורא את המאמרים שהוא כותב באתרים השונים שלו מקבל את הרושם שהרצון להרוויח הוא בעצם הסיבה היחידה שבגללה כדאי להעלות מידע לאינטרנט. אין שום פסול ברווח, אבל מה לעשות, והעיסוקים שלי באינטרנט הם בכיוון כמעט הפוך. אי-לכך, יכול להיות שכלל לא מוצדק להתווכח עם דבריו של נילסן – אנחנו פשוט מסתובבים בעולמות מקבילים שאינם נפגשים. אבל כאשר הוא מפרסם מאמר בשם: "Write Articles, Not Blog Postings" (מאמר שאיננו כתיבה בלוגית, אפילו אם נדמה שדווקא היה יכול להופיע בבלוג), קשה לא להגיב.

נילסן בוחן את המאמץ הדרוש כדי לכתוב מאמר מנומק, לעומת המאמץ הדרוש כדי לכתוב מספר מאמרונים "קלילים" לבלוג, ומשווה בין הסיכויים לזכות בקוראים בשני המצבים האלה. הוא מצהיר:

Blog postings will always be commodity content: there's a limit to the value you can provide with a short comment on somebody else's work. Such postings are good for generating controversy and short-term traffic, and they're definitely easy to write. But they don't build sustainable value.

נילסן מגייס נתונים מגוונים על מנת להראות לנו שאם אנחנו כותבים מספר רב של מאמרונים לבלוגים (מאמרונים שנכתבים יחסית מהר) ההחזר על ההשקעה שלנו קטן מאד לעומת כתיבת מאמר מעמיק ורציני אחד:

It might take you only an hour to write a blog posting on some current controversy, but a thousand other people can do that as well (in fact, they'll sometimes do it better, as shown above). And customers don't want to pay for such a tiny increment of knowledge. Sure, sometimes a single paragraph holds the idea that can increase a site's conversion rate so much that a reader should have paid a million dollars to read it. But they don't know that in advance, so they won't pay.

In contrast, in-depth content that takes much longer to create is beyond the abilities of the lesser experts. A thousand monkeys writing for 1,000 hours doesn't add up to Shakespeare. They'll actually create a thousand low-to-medium-quality postings that aren't integrated and that don't give readers a comprehensive understanding of the topic — even if those readers suffer through all 1,000 blogs.

המסקנה די פשוטה: אל תבזבז את הזמן שלך בבלוגים.

קשה לדעת בכלל היכן להתחיל להתייחס להמלצות של נילסן. יותר מכל דבר אחר, מה שבא לביטוי כאן היא תפיסה של תחרות – בסביבה שבה כל מי שכותב רוצה שיקראו את מה שהוא כותב, וכל מי שקורא קנאי לזמן שהוא יכול להקדיש לקריאה, הגיוני לחשוב שאנחנו נמצאים בתחרות על מכלול שעות העיניים הקוראות הקיימות. אבל למרות שכל מה שנילסן כותב הוא הגיוני, הוא איננו מתאר את העולם בו אני בוחר לחיות, את העולם שלתוכו אני כותב את הבלוג שלי, וכך המצב אצל רבים אחרים. אלן לוין, בלוגר מאד פורה בתחום טכנולוגיות בחינוך, מבטא את התחושה שלי בחדות. לוין מסביר שמדבריו של נילסן מתקבל הרושם ש:

the sole reason for an expert’s activities are to further and advance his/her standing for financial gains. That is, the effort is meant to propel one’s business stature ahead, a game we are not all involved in by a large shot.

אכן, כך. אבל זה רק חלק מהסיפור. נדמה שנילסן מפספס בגדול את אחת הסיבות המרכזיות שבגללן רבים מאיתנו כותבים בלוגים. אחד מקוראיו/מגיביו של לוין (שאינני מזהה, ולא יודע היכן הוא כותב) מסביר היטב את הסיבה הזאת:

I write blogs (and wiki postings) to capture thoughts as they emerge over the event horizon of my richly and chaotically interconnected brain. Sometimes I get responses, sometimes I go in and edit them myself. But it's a process. Sometime later, I return to a posting, pick it up, dust it off, and start writing an article for publication based on a posting or two.

אינני מתיימר להיות מומחה, אם כי אני בהחלט חושב שאני מבין בתחום שעליו אני כותב. אבל כמו רבים אחרים, אני משוכנע שהכתיבה לבלוג עוזר לי לברר דברים לעצמי, ואני בהחלט חש סיפוק רב אם תוך כדי הבירור העצמי הזה אני גם מסייע לאחרים לברר דברים לעצמם. נתרמתי רבות מההגיגים של אחרים בבלוגים שלהם, ואני חש רצון, ואפילו צורך, לתרום בחזרה. וגם אם לא פעם הדברים שאני כותב בבלוג משרתים אותי בזיכוך המחשבה, אני מודה שגם קורה, אחרי שכבר הקלקתי על "פרסם", שאני קורא שוב את מה שכתבתי ושואל את עצמי אם לא עשיתי צחוק מעצמי. אבל זה חלק מהקסם של הבלוג.

חזרה (כמעט) לשגרה

כפר שבוע בארץ, ואני עדיין מתקשה להתיישב ולכתוב משהו לבלוג … אפילו התנצלות על כך לאותו קורא דמיוני שאני מתאמץ לדמיין לעצמי כדי שאוכל להתחיל לכתוב. כמובן שעם החזרה הביתה הכתיבה לבלוג לא היתה המטלה החשובה ביותר שדרשה טיפול – היו לי, למשל, חמישה שבועות של עיתוני שבת שהמתינו לעיון (ורוב אלה כנראה עוד ימתינו עד שאתייאש ואזרוק אותם). צריכים לנוח קצת מה-"מנוחה" של חופשה, צריכים להתרגל לחום, ואפילו צריכים לחזור לעבודה – למספר מטלות שחיכו בסבלנות עד שאחזור. וכמובן שצריכים גם לעבור על כמות אדירה של מאמרונים בבלוגים שהצטברו בקורא ה-RSS שלי.

אבל רגע. למה צריכים? אפילו אני, שאף אחד לא מאמין לי כאשר אני כותב שאינני מכור לקורא ה-RSS שלי, יודע שהעולם לא יפסיק להסתובב אם לא אקרא את מה שכתוב שם (וסביר להניח שאחוז לא כל כך קטן של אותם מאמרונים הוא חזרה על נושאים שעליהם כבר קראתי, ואפילו כתבתי, בעבר. זאת ועוד: מדובר במאמרונים באותם בלוגים שאני קורא. יש, ללא ספק, מאות, ואפילו אלפי, בלוגים אחרים שאחריהם אינני עוקב, והעולם, בכל זאת, כמנהגו נוהג.

אבל אני מרגיש צורך "לנקות את השולחן". לרוב הבלוג הזה ניזון מהנושאים שנראים לי המעניינים ביותר שעולים בבלוגים שאני קורא, ולכן, על מנת להתחיל מחדש, עלי לבדוק מה באמת מעניין באלה, ומה סובל שאפסח עליו. אך מה לעשות, וסימנתי לפחות 20 נושאים, או דיונים שהתעוררו בעקבות מאמרונים שונים, שבעיני ראויים להתייחסות. ברור שאינני יכול לדווח/להגיב על הכל.

הספקתי כבר לעבור על חלק גדול מהחומר שהצטבר, וכמובן דברים חדשים מופיעים מדי יום. ולכן, כדאי כבר להתחיל.

כולנו חוזרים על עצמנו, וכך קורה אפילו אם אדם כמו דייוויד וורליק שממשיך לכתוב על האוריינויות החדשות שתלמידים צריכים לרכוש כדי להתמודד עם הנוף המידעי של ימינו. אבל אפילו אם אין חדש בדבריו, כמה דיונים די מרתקים התרחשו בתגובות של הבלוג שלו. לפני כשבועיים וורליק דיווח על פגישה שהוא קיים עם יותר מ-300 מורים חדשים באריזונה, ועל הקשר הדי זעום שלהם לכלי Web 2.0:

I twittered about how only two of them were bloggers, no one knew about Web 2.0, only a handful knew what a wiki was, and no one had heard of RSS. It really forces me to wonder if we’re stirring up a bunch of hype about “Web 2.0″ just to have something to be enthusiastic about. It’s not a bad thing that these beginning teachers hadn’t heard of Web 2.0. They’re certainly doing it. Most of them IM, have MySpace or Facebook (etc.) sites. They communicate online with individuals and groups, and they’ve used these conversations to teach and learn, though they probably haven’t thought of it that way.

וורליק אומר, בעצם, שאפילו אם אין הם משתמשים במילים ה-"מקובלות", המורים החדשים האלה, מעצם העובדה שהם משתמשים בכלים כמו MySpace and Facebook, ספוגים ב-Web 2.0. יתכן, אבל ג'ים גייטס (תגובה מס' 31) מרים גבה:

For over a year I’ve been wondering if what we say about kids and their use of computers was true. We keep saying, “The kids are using this stuff all the time – except when they come to school.” But, I wasn’t seeing it. Sure, there are isolated cases, but not as a rule do I see tech-savvy kids. They have their cell phones and maybe their myspace accounts, but they aren’t LEARNING on the web, the way we are, and I have had this nagging suspicion that we were projecting OUR way of learning and using the tools onto them.

נדמה לי שג'ייטס כותב שני דברים שונים כאן, אבל שניהם משמעותיים מאד. מצד אחד, אני חש שהוא צודק כאשר הוא כותב שאין קורלאציה הכרחית בין להיות tech-savvy, לבין להשתמש בכלים האלה בתהליך הלמידה (או ההוראה). אבל אולי חשוב יותר, הוא שואל אם הדרך שבה "אנחנו" (המכורים לבלוגים?) משתמשים בכלים האלה היא בהכרח הדרך "הנכונה".

שריל נוסבאום-ביצ' מצטרפת לדיון (תגובה מס' 41) ומזכירה לנו שעלינו להתמקד בלמידה, ולא בכלים:

Want to know why I think Web 2.0 which has spawned the concept of Classroom 2.0 is worthy? Check out how it has changed teacher practice in 40 schools in Alabama who have been through a 21st Century Teaching and Learning project that, as much as possible, ignored the tools and instead focused on what we can do with the tools to make school more relevant for students. http://www.abpc21.org/

היא מוסיפה:

I have the pleasure of knowing 20 somethings who are immersed in these technologies. They do not obsess over wiki this and blog that– they just use them.

נדמה לי שמשהו מאד נכון בהערות האלו. לעתים קרובות מדי, אנחנו עסוקים יותר בכלים מאשר במה שהם אמורים לעזור לנו להשיג.

נוסבאים-ביץ' מוסיפה משהו אחר שיכול להיות הבסיס של מאמרון נפרד, ואני כבר מאריך יותר מדי כאן. לכן, בשלב זה כדאי לסיים. חשבתי שאני לומד לקצר במאמרונים האלה. כנראה שאצטרך להמשיך להתאמן בזה.