כמובן שאת הבלוג הזה צריכים לקרוא

לפני חודש קליי בוראל פרסם בבלוג שלו שהוא מחפש תלמידי תיכון שירצו להשתתף בבלוג קבוצתי של תלמידי תיכון על העולם שלהם כתלמידים בעולם מתוקשב. לפני שבוע קראנו שהשקת הבלוג ממשמשת ובאה. והנה, נדמה לי שהיה זה אתמול שהמאמרונים הראשונים התחילו להופיע. ההתלהבות רבה: ביומיים הראשונים כמעט 400 אנשים סימנו את הבלוג – Students 2.0 – בחשבונות הדלישס שלהם. נכון לעכשיו, שמונה תלמידים מרכיבים את הצוות של הבלוג, וכל אחד מהם כבר פרסם מאמרון. יש מה לקרוא – והוא בהחלט מעניין.

אישית, נמשכתי למאמרון של סטייסי על העתקות (מה לעשות, הנושא קרוב לליבי). התרשמתי. הכתיבה זורמת והיא מעלה מחשבות רבות בלשון די עשירה. היא בוחנת את הנושא מהיבטים רבים, ואני מקבל את הרושם שהיא כותבת לעצמה לפחות באותה מידה שהיא כותבת למבוגרים שאולי מצפים לראות מה תלמידת תיכון כותבת. בין היתר אנחנו קוראים:

Even though teachers have lectured about the evils of plagiarism since 5th grade, I sometimes still find myself staring at the computer screen, unsure on whether I can copy my AP Environmental Science textbook’s definition of biodiversity or if I needed to paraphrase. Do I even know how to paraphrase that term when the textbook’s definition seems to leave no room for a more direct explanation? Teachers always tell students to reword things they write, but what if the student can’t think of another way to reword what they want to say? In this incidence, sheer laziness isn’t the factor behind it.

עלי להודות שאחת הסיבות שאני מתרשם מהפסקה הזאת היא מפני שאני מסכים איתה. אבל יש משהו בסגנון שלה, בדרך בה היא כותבת לא רק על נושא ההעתקה, אלא גם על עצמה, שמאד מרשים. בשלב מסויים במאמרון היא כותבת, למשל:

I should actually be working on my AP Human Geography project right now.

ובעצם, המשפט הזה הוא מה שקונה אותי. הוא רומז על כך שהיא מצליחה למצוא קול שהוא ייחודי לה.

הכותבים ל-Students 2.0 מודעים מאד לעובדה שמבוגרים צופים בהם. קווין, שכותב על הבלוג באופן כללי מדגיש, למשל, שהוא רוצה שהקוראים של הבלוג שלהם יהיו אלה שעדיין לא משוכנעים …: :

More than the gushing supporters, who gave us awards before we even launched.

אפשר להבין אותו. הרבה יותר מאשר שהוא רוצה תפיחה על שכם, הוא רוצה לעורר דיון. וכמובן שיש תומכים רבים שמוכנים, כבר מההתחלה, להלל. ב-TechLearning Blog דייוויד ג'ייקס ממהר לחלק שבחים. ג'ייקס כותב:

What will be interesting to watch will be how a group of kids, basically high-school kids, step up and talk about the absolutely critical ideas that will require them to think beyond their years.

ואם זה לא מספיק, לקראת סוף המאמרון שלו הוא מוסיף:

The much larger idea that is embedded in Students 2.0 is that students are about to become much more involved in how they are educated. What happens when they figure out that these tools that they understand, that they’ve grown up with, can be used to make a difference, to create pressure, to put forth a collective will?

עלי להודות שבעיניי דבריו של ג'ייקס מביכים יותר מרק טיפה. התרשמתי מאד מהכתיבה של התלמידים האלה, ואני בהחלט מקווה שהם יוכלו להשמיע קול שאנחנו, המחנכים שלהם, נאזין לו. אבל קשה לא להרגיש שמה שמרגש את ג'ייקס היא העובדה שהתלמידים האלה מאמצים את הכלי שהוא (וגם אני) אוהב כל כך, ושהם משמיעים את הקול שלכם במגרש שלו/שלנו. אלפי תלמידים כותבים בלוגים. עשרות אלפים (ובוודאי יותר) מנהלים אתרונים אישיים ב-MySpace. אבל ג'ייקס כנראה אינו מתייחס לאותם בלוגים ואתרונים באותה רצינות שבה הוא מתייחס ל-School 2.0. וכי למה? נדמה לי שהסיבה קשורה לעובדה שאותם בלוגים אינם "מדברים" בקול שג'ייקס מזהה בתור הקול "הנכון". הוא איננו חש שהקול של אותם תלמידים אחרים תואם את תפיסתו. הוא איננו מזהה את דבריהם כחלק מהדיון שלדעתו צריך להתקיים. לעומת זאת, התלמידים של School 2.0 כן אימצו את הקול הזה. לכן, מה שכותבי School 2.0 עושים נחשב חדש ומבטיח. עלי להודות שאישית, אינני כל כך שונה מג'ייקס. גם אני מתרגש מכך שהתלמידים האלה "מצטרפים" למגרש שבו אני בחרתי לשחק. אני שמח להכליל אותם בדיון המתנהל בבלוגוספירה החינוכית. ובכל זאת, לא יזיק אם נאזין לקולות שאינם בוחרים להשמיע את עצמם בלשון ובסגנון שלנו.

מורים, מה לעשות, מתערבים

תודה לאיריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" עבור ההתייחסות שלה לדיון שבריאן קרוסבי עורר סביב השאלה של מידת ההתערבות, ובמיוחד העריכה, של מורים בבלוגים של התלמידים שלהם. לאור העובדה שדבריו של קרוסבי, וגם התגובה של דוג נון שאיריס מביאה, התפרסמו לפני חודש, אני מסיק שאיריס, כמוני, פשוט אינה מצליחה לעמוד בקצב של מבול הנושאים המעניינים שמופיעים בבלוגים הרבים שהיא קוראת. יש, אכן, רבים שהם ראויים להתייחסות. האמת היא שכאשר הדיון הזה התחיל (אני הגעתי אליו דרך התגובה של דוג נון), סימנתי אותו כנושא שעליו רציתי לכתוב. אך מה לעשות, ועניינים רבים נוספים תפסו את קידמת הבמה (או קידמת תודעתי) ודחו את הנושא הזה הצידה. כך יצא שללא התזכורת של איריס, לא הייתי מתייחס כאן בכלל. ולכן, שוב, תודה.

בעקבות שאלה שקורא אחד הפנה אליו, קרוסבי היהרהר על מדיניות העריכה שלו כלפי הבלוגים של התלמידים שלו. הוא הודה שהוא מאשר כל מאמרון של תלמידיו לפני הפרסום. היות והרושם הכללי שנוצר בבלוגוספירה החינוכית היא שהמורים נותנים יד חופשית לתלמידים שלהם לכתוב את מה שהם רוצים, נדמה לי שאירוס צודקת כאשר היא מסיקה:

מסתבר כי יש פער ניכר בין יפי התיאוריה לעולם המעשה.

אבל זה כמובן לא צריך להפתיע. ואם, בכל זאת, אנחנו כן מופתעים, נדמה לי שבמידה רבה האשמה קשורה להתלהבות היתר של מורים שעובדים עם בלוגים בכיתה, ובהגזמה שלהם סביב כיצד אותם בלוגים מסוגלים לשנות את פני החינוך. הרי אנחנו קוראים פעם אחר פעם כיצד הבלוג הוא כלי אישי בידי התלמיד, כלי שמאפשר לו להביע את עצמו, וקשה ליישב גישה כזאת עם מורה שבודק כל מה שנכתב, עם עט אדום ביד.

ולכן, שוב אפשר להבין למה איריס מסכימה עם משפט של דוג נון שהיא מצטטת (נון "השיב" לקרוסבי במאמרון בבלוג קבוצתי בו הוא משתתף) :

I think there’s an inherent contradiction between the concept of the blog as a personal website and its use in school as a writing platform.

וגם אני מסכים. אבל אולי בכל זאת כדאי לעדן את הדברים: הסתירה איננה קשורה ישירות לבלוגים, אלא לנסיון שלנו, המורים, לעודד כתיבה "אישית" במסגרת בית ספרית שמעוניינת לפתח כתיבה "תקנית". אנחנו אולי רואים דמיון בין שני סוגי הכתיבה האלה, אבל המערכת החינוכית איננה בהכרח רואה את הקשר הזה. אם, מצד אחד, אנחנו רואים את הבלוג ככלי רפלקטיבי בידי התלמיד, ככלי שמאפשר לו לנווט את הלמידה של עצמו, אז בהחלט יהיה זה מוזר מצידנו להחזיק ברסן ואפילו למשוך בו. אבל כבר מזמן צבי לם לימד אותנו (אפילו רק מכותרת הספר, מבלי שנצטרך לפתוח אותו) שיש בחינוך הגיונות סותרים. המורה בכיתה נדרש למלא תפקידים מגוונים, ולשרת נאמנויות שונות, ולעתים קרובות זה דורש ממנו לדבר ביותר מקול אחד.

ואם בקולות רבים מדובר, אפשר למצוא כאלה בתגובות הרבות שהופיעו למאמרון של קרוסבי. בסיום המאמרון שלו, קרוסבי "פנה" לעוד ששה בלוגרים והציע/ביקש שגם הם יענו על אותן השאלות שהופנו אליו. שלושה מהששה עשו זאת. התגובות השונות מתחברות לתמונה רב גונית. אין אחידות בגישות לעריכה. רוב המגיבים מודים שגם הם עורכים את מה שתלמידיהם כותבים, לרוב בגלל האילוצים של בתי הספר, אבל בין "עריכה פעילה" לבין גישה מאד מתירנית אפשר לזהות גוונים רבים המעידים על ביטוי של אישיות המורה.

(יש טעם להוסיף כאן שתוך כדי קריאת התגובות קשה היה לא להקליק, ולהקליק, ולהקליק, ולבדוק את הבלוגים של המגיבים וגם של הכיתות שלהם. קל, ואפילו נעים, מאד להתפס ברשתות הרבות שחיכו לנו בקצה השני של הקליקים האלה. אני מנחש שהפרסום המאוחר של איריס על הנושא הזה נבע, בין היתר, מחוויית הקריאה בעקבות התגובות השונות – חווייה שקשה היה לעצור. כך, לפחות קרה אצלי.)

יש המון מתוך כל מה שקראתי שראוי לציטוט, אבל כמובן שלא אעשה זאת כאן. אחד המגיבים, רוסל מונטגומרי, דיווח שהוא העלה קישור למאמרון של קרוסבי לדף ויקי שהוא יצר בנושא בלוגים של תלמידים. נדמה לי שהגיע הזמן שדף כזה יופיע גם בעברית. אך למרות שלא אצטט רבים, כן אביא הערה של מארק אלנס, מהבלוג שלו. (אלנס, אגב, השיב בבלוג של קרוסבי, ופרסם את אותה "תגובה" בבלוג שלו, אבל שם הוא גם הוסיף את הקטע שאני מצטט כאן:

The tough part is time, of course. Jeff was exactly right in that we teachers cannot ADD blogging to what we already do. There is not enough time in the school day, nor in a teacher's life to do that. So we have to REPLACE part of our practice with blogging (or wikiwork, Tubing, Twittering, whatever).

These new tools can't be used as add ons. They have to replace existing practices.

כל עוד נתייחס לבלוגים כ-"עוד פעילות" בכיתה, נרגיש שאיננו מצליחים לעסוק בכל מה שדורש את תשומת הלב שלנו כמורים. אם נרצה להפיק תועלת אמיתית מהבלוג, נצטרך להבין שעלינו לאפשר לבלוג לתפוס מקום של כבוד – על חשבון פעילויות אחרות.

ואולי יותר מכל דבר אחר, הדיון הזה עורר אצלי קנאה. ההיקף הרחב של הבלוגוספירה החינוכית באנגלית מאפשר יצירת מאגר של נסיון שממנו מורים רבים שמתנסים בבלוגים יכולים ללמוד. וכמובן שבהמשך, המורים האלה מתנסים, ומוסיפים למאגר. הקהילה שלנו בארץ אמנם קטנה בהרבה, אבל אין לי ספק שגם כאן קיימת התשתית למאגר כזה של נסיון. לצערי, אם הוא כבר קיים, הוא איננו מורגש בפומבי, ולכן הוא איננו משרת את כלל המורים. יכול להיות שאני עדיין לא מצאתי את הבלוגים בארץ בהם המורים מדווחים על הנסיונות שלהם, אבל אני חושש שעדיין מעט מדי מורים משתמשים בכלי הזה כדי לדווח על הנעשה אצלם בכיתה. אשמח, כמובן, לתרום לקידום מאגר כזה.

נו, עוד פעם … לשם מה?

לפני עשרה ימים, כאשר קראתי את המאמרון הקצרצר של ריין בריטג –"The Death of a Blogger Part I" חששתי שלא אצליח להתחמק מהתייחסות. אני חש שיותר מדי ממה שמופיע כאן עוסק בשאלות של "למה לכתוב בלוג" (גם ברמה של התלמיד וגם של המבוגר) במקום שאעסוק בהתנסויות חינוכיות בשטח שמהם אפשר ללמוד. אך מה לעשות, מדובר בנושא שקרוב לליבי, וכזכור, היה לי די ברור שאכתוב עליו משהו.

בריטג, בוודאי כהמשך לאותה הצהרה של ויל ריצ'רדסון מלפני כמה שבועות שהוא ממעט לכתוב לבלוג שלו, הרהר אם קיומם של כלים כמו Twitter מבשרים שבעצם כבר אין צורך בבלוגים. המאמרון שלו במלואו היה משפט אחד, ועוד מילה:

As participatory media tools evolve (Twitter, Ning, UStream), concerns about where blogs fit, if at all, weigh heavily on my mind. Thoughts?

עצם ההודעה הזאת (שאורכו 140 תווים – האורך המקסימאלי של הודעה ב-Twitter) רמז על משהו פופוליסטי וזול. במקום באמת להגיד משהו בעל משמעות, בריטג פשוט זרק נושא לאוויר וציפה שהוא יעורר תגובות. ובעצם, זאת בדיוק הסיבה שרציתי לא להגיב. אבל במשך הימים האחרונים בלוגרים חינוכיים רבים כן הגיבו, וכמה מאותן תגובות היו מחושבות וראויות מאד להתייחסות, ולכן, נדמה לי שיש טעם לדווח, ולהגיב, גם כאן.

שבוע אחרי החלק הראשון שבריטג פרסם, ראה אור החלק השני. (בהתחשב בעובדה שהמילים "חלק ראשון" הופיעו ממש בשם של אותו מאמרון, אני מוכן להאמין שהוא בהחלט התכוון כבר אז לפרסם גם חלק נוסף.) המאמרון החדש הזה היה הרבה יותר ארוך, ובחן בלוגים ממספר היבטים. בין היתר הוא כתב:

My concern has everything to do with exploring whether the edublog community is holding up its end of the collaborative bargain to use blogs as a collaborative tool for the betterment of education.

מספר מגיבים – גם על גבי TechLearning Blog עצמו, וגם בבלוגים אישיים אחרים – שאלו אם בכלל היה הסכם שבלוגר זה או אחר התחייב אליו. כמה מגיבים שאלו, למשל, אם המטרה של הבלוג החינוכי הוא בכלל קידום החינוך. מיגל גולין, למשל, מציין שהוא בוודאי לא יתנגד אם דרך הכתיבה לבלוגים אנשי חינוך ישנו את פני החינוך, אבל אין זאת הסיבה הבסיסית. הוא מעיר:

When I invite educators to keep a blog, I certainly do not exhort them to change the world. Such a goal is arrogant. Rather, I hope that through their own blogging and personal transformation, they will increasingly become agents of transformation. The burgeoning changes, the transformation that results from unleashing the creative power of educators previously muzzled throughout the years could bring about a change greater than what well-meaning societal change advocates might imagine.

בוד הונט כותב משהו דומה, אבל מזווית קצת אחרת. הוא מטיל ספק בקביעה שיש בכלל דבר כזה "בלוגוספירה חינוכית":

I hope it's pretty clear that there is no such thing as "one" edublogosphere. I used to think that perhaps there was – probably before I started blogging in 2005 – but there're too many of "us" and so it becomes more than impossible to keep track of it all.

לאור זה, הוא מסיק שהנסיון לדבר בשם בלוגוספירה מאוחדת איננה אלא יוהרה:

One stance I'd urge folks to consider, if they haven't already, is that we can and should accept that there's plenty we're going to miss, lots of it quite good, but that we're doing no one a service by trying to read everything or make declarations about the "proper social norms" of the "edublogosphere."

והוא מגיע למסקנה שהיא אולי פרדוקסאלית, אבל גם, בעיני, מאד אופרטיבית:

The paradox of "the edublogosphere" is that sometimes, the best thing I can do to build community/group/network capacity is to serve me, myself and I and trust that such self-service will be of use to others.

גם טום הופמן, בבלוג שלו, הגיב לבריטג. גם הוא שואל אם בכלל יש לבלוגים חינוכיים "מטרה" לקדם את הדיון על עתיד החינוך. המאמרון שלו מאד קצר, וכדאי לקרוא אותו במלואו. אני מביא כאן התייחסות אחת משלו המעירה היבט חשוב בנוגע לשאלת הייעוד של בלוגים בכלל:

he (בריטג) buys into the premise that blogging is primarily a conversational medium. If you believe this, you've made a fundamental misunderstanding of blogging. It is a publishing medium. If what you were looking for all along is conversation, you probably will move on to something that suits your needs better.

כאחד שכותב, אני צריך להסכים. אם ישאלו אותי אם אני רוצה שיקראו את הבלוג שלי, אני כמובן אענה בחיוב. אם ישאלו אם אני רוצה שהוא ישפיע על משהו, שוב אענה בחיוב. אבל אם ישאלו אותי למה אני כותב לבלוג, הסיבה הראשונה והבסיסית תהיה שדרך הבלוג אני מצליח להיות בדיון/ויכוח מתמיד עם עצמי, והפרסום בבלוג עוזר לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי.

הזדמנות להציץ לתוך תהליך גיבוש החשיבה

במשך השבוע האחרון הזדמן לי, ולמספר קוראים אחרים, לצפות בתהליך של מה שאני בוחר לכנות (מפני שאין לי שם אחר) "חשיבה חשופה". היה זה תהליך מרתק שהמחיש כיצד הסביבה האינטרנטית מאפשרת לנו לחשוב בציבור.

לפני מספר ימים סטיבן דאונס היה בהולנד, כדי להרצות, לפי הזמנה, בפני כנס SURF (אינני מכיר את הארגון הזה). אינני יודע אם במקור הרצאתו של דאונס היתה אמורה לעסוק בנושא שנקבע מראש, אבל כפי שהוא עצמו מסביר, קצת לפני הכנס הוא צלל לתוך מאמר שביקר בחריפות גישות של התערבות מינימליסטית בהוראה, ובעקבות קריאת המאמר הזה הוא הקדיש את ההרצאה שלו לנסיון להראות למה, בעיניו, אותו מאמר היה שטחי למדי.

הביקורת של דאונס בהחלט היתה חריפה, אבל בפתיחת דבריו (רשמתי מתוך הוידיאו של ההרצאה) הוא מעיד על עצמו שחשוב לו לקרוא על גישות שאיתן הוא איננו מסכים. הוא כותב :

I’m never completely sure that I’m doing the right thing…. Is this [דרך הלמידה שבה הוא דוגל] really the way learning happens? I question myself…. When I see papers like this, I worry that maybe the foundations of the work that I and other people are doing is not well grounded.

סגנון הכתיבה של דאונס הוא בדרך כלל מאד פסקני. ממה שהוא כותב קל לקבל את הרושם שהוא שולל כל דעה שונה משלו, ולכן אני חש צורך להוסיף כאן שהזדמן לי לפגוש אותו בקיץ האחרון ולשוחח איתו במשך כשעתיים, והתרשמתי שהוא אדם צנוע, ואפילו די מופנם. כאשר הוא אומר שהוא חושש שאולי יסודות עבודתו רעועים, אפשר בהחלט להאמין לו.

בימים שקדמו להרצאה דאונס פרסם שני מאמרים די ארוכים בבלוג האישי שלו. בראשון (Kirschner, Sweller, Clark [2006] – Summary) הוא ליקט התייחסויות רבות משו למאמר – הוא הציג דעות שונות, בעד ונגד גישות קונסטרוקטיביסטיות. דאונס כותב:

The debate:

On one side of this argument are those advocating the hypothesis that people learn best in an unguided or minimally guided environment, generally defined as one in which learners, rather than being presented with essential information, must discover or construct essential information for themselves(e.g., Bruner, 1961; Papert, 1980; Steffe& Gale,1995).

On the other side are those suggesting that novice learners should be provided with direct instructional guidance on the concepts and procedures required by a particular discipline and should not be left to discover those procedures by themselves.

בהמשך הוא הציג טענות רבות משני הצדדים של הוויכוח. במאמר השני (Kirschner, Sweller, Clark [2006] – Readings) הוא הביא מעל שלושים מאמרים והתייחסויות אחרות לרעיונות, בעד ונגד, כאשר על פי רוב הוא מתקצר את הדעות השונות מבלי להביע דעה. בשני המאמרים האלה יש לא מעט שגיאות הקלדה. ברור שאנחנו עדים לתהליך של חשיבה, של חתירה לקראת הבנה, ולפעמים הדברים בהירים מאד, ולפעמים הם עדיין מעורפלים.

אחרי ההרצאה, שוב בבלוג שלו, בנוסף לוידואו של ההרצאה עצמה, דאונס מביא דברי ביקורת של הכותב הראשי של המאמר שהוא ביקר, קירשנר (דברים שתורגמו עבורו), והתגובות שלו לאותה ביקורת. אם היה מרתק לעקוב אחר תהליך התגבשות הדעה של דאונס לקראת ההרצאה שלו, דבריו אחרי ההרצאה הם לא פחות מרתקים. לקראת סיום ה-"התכתבות" המתרגם של קירשנר מציין:

Kirschner ends his response with the remark that you are not debating. That you use a monologue that you control (e.g. on your weblog).

לזה דאונס משיב:

My own belief is that my own style of dialogue and debate is more open than any alternative being proposed. I may control my own website (though I do allow comments both on my main website and on my blog) but I do not control the blogosphere or the wider internet.

Kirshner may not choose to use open and public fora for debate, but it is certainly inappropriate for him to blame me for this choice.

If his understanding of scientific debate and enquiry is that it takes place only in special fora with limited participation and paying audience, then he is in my view mistaken, and he should not blame me for the consequences of his mistake, particularly after my efforts to correct them.

I conduct my side of the debate in the open five days a week for all to see, and if Kirshner has not seen, and does not care to take part, in this debate, then it is his loss, not mine. And I would say that the advantage that I – and any others who take part – gain from this method *is* empirical evidence for the position that non-guided instruction supports learning.

בלוגרים רבים נוהגים לטעון שהסביבה הבלוגית יוצרת תשתית חדשה, סוג אחר, של ליבון ציבורי מאשר הדרכים המקובלות עד היום לבירור מחלוקות רעיוניים או אקדמיים. אם זה אכן נכון, קשה לחשוב על דוגמה שממחישה את זה יותר מאשר סידרת המאמרים של דאונס בבלוג שלו סביב המאמר של קירשנר.

ואפילו אם אין לנו קוראים

בוב ספרנקל, בבלוג האישי שלו, וגם ב-TechLearning Blog, חוזר למאמרון של דייוויד ורליק שעלה לבלוג שלו לפני חצי שנה. במאמרון ההוא, ורליק ניסה להסביר מה שונה בנוף המידעי של היום, לעומת זו של לפני דור. בין היתר הוא ציין:

this overwhelming information environment requires us to be able to distinguish information, to make decisions on what information to use and what to ignore.

ספרנקל חזר למאמרון של ורליק בעקבות השימוש שלו ב-Twitter,וההחלטות שהיו עליו לקבל בנוגע למי, מתוך האנשים שהוא מגלה עוקבים אחרי הודעות ה-Twitter שלו, כדאי לו לעקוב בהודעות שלהם. ספרנקל מודה שאין לו מספיק זמן לעקוב אחר כולם, ולכן הוא צריך מדד שלפיו הוא יוכל להחליט. את המדד הזה הוא מכנה "extra edge" – נדמה לי ש-"ערך מוסף" הוא תרגום מתאים. כדי להמחיש את אותו ערך מוסף, הוא ממשיך לצטט את ורליק:

Therefore, it is no longer enough to simply be able to write a coherent paragraph. We must be able to express ourselves compellingly, so that our information will compete for the attention of our audiences.

סטיבן דאונס קורא את ספרנקל ואת ורליק ושואל מה בין כתיבה לבין תחרות. לפי תפיסתו, התיאור הזה הוא:

a depiction of the network, red in tooth and claw, as individual nodes compete with each other for more and more connections.

לעומת הגישה הזאת, דאונס מציע משהו שונה באופן יסודי:

Then there is the other way, where the node processes information and communicates, not with reference to the competition, but rather, with reference to its own nature, striving to be the best of whatever type of node it is and letting the connection chips fall where they may. This sort of node uses connections, not as some sort of weapon, but in a spirit of cooperation, linking and sharing as an exchange of mutual value.

אינני מטיל ספק בכך שאנחנו (וזה כולל, כמובן, גם אותי) כותבים מתוך התקווה שאחרים יקראו את מה שאנחנו כותבים, ואפילו גם שיסכימו איתנו ויעריכו את התרומה שלנו. אבל אני גם משוכנע שרוח השיתוף שעליה דאונס כותב נוגעת הרבה יותר לתפיסה שנמצאת בתשתית של הכתיבה לבלוג. בין התפיסה של תחרות על השעות המוגבלות של זמן הקריאה של הקוראים הפוטנציאליים שלנו, לבין התפיסה שאנחנו כותבים על מנת לתרום, ולו משהו קטן, לתהליך של למידה ושל יצירת ידע שהוא תופעה תרבותית רחבה, ברור באיזו אני בוחר, ולקראת איזו אני מעוניין לחנך.

קריאה … כתיבה … קריאה …

יותר מחמישים בלוגים שעוסקים באופן ספציפי בשילוב של האינטרנט בתהליך הלמידה מופיעים בקורא ה-RSS שלי. כמעט מידי שבוע אני מוסיף בלוג חדש (עבורי) לרשימה, ורק לעתים רחוקות אני מסיר אחד שהפסיק לעניין או לאתגר אותי, או (וגם זה קורה) פשוט נדם. ובכל זאת, בנושא הספציפי הזה מתפרסמים הרבה יותר בלוגים מעניינים מאשר אני מסוגל לקרוא. אי לכך, עבורי זאת תמיד חגיגה לקרוא בלוגר ישראלי שמסב את תשומת ליבי לבלוג שלא הכרתי. (כן ירבו!)

כך קרה השבוע כאשר איריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה לבלוג של ריאן בריטג, The Four Eyed Technologist. במאמרון שאליו איריס מקשרת בריטג מדגיש שהכתיבה לבלוג היא בעצם שלב מאוחר של תהליך יותר מורכב. הוא אולי השלב שאנחנו, הקוראים, רואים, אבל קודמים לו שלבים נוספים, שהעיקרי בהם, לפי בריטג, הוא הקריאה. איריס מצטטת קטע חשוב במאמרון של בריטג, אבל אני מבקש לצטט כאן את הפיסקה שבאה לפני הקטע שהיא מצטטת:

One reason for this shift is that many understand that blogging is about reading and critical thinking not the writing. Don’t get me wrong. The end product of blogging is communication; however, the real growth comes from the entire process and it starts with the foundation.

אני קורא את דבריו של בריטג ומהנהן בראש בהסכמה. אבל אני גם מוצא (דרך קורא ה-RSS שלי, כמובן) שקנדס שיבלי, בבלוג שלה Shively Blogmire רואה את הדברים טיפה אחרת. שיבלי איננה מבטלת את החשיבות של הקריאה, או של החשיבה, לפני הכתיבה. אבל היא מדגישה שזה בעצם מה שקורה בכל תהליך של כתיבה, ולא רק בכתיבה לבלוג:

My experience … says that we should always see writing as bundled with reading and reflecting and community. To say that blogging is all of the above is simply saying that writing should be seen through the writers’ project model: writing alone is not enough. Writing IS critical reading and listening and reflection and PROCESS, not product. Good writing has context in experience and community. The fact that blogs provide a magnificent set of tools to accomplish this does not mean that using blogs "just" for writing is wrong. It means that you are not teaching writing as you should if you do not include all the phases of the PROCESS.

אני מניח שכולנו ידענו את זה, אבל בהתלהבות סביב השימוש בכלים כמו בלוגים, אפשר לשכוח שביסודו של דבר מדובר בכלי שצריך לשרת תהליך. הוא בוודאי יכול לייעל את התהליך הזה, ואפילו לחדד עבורנו את החלקים השונים בו, אבל שיבלי כמובן צודקת – ללא קשר לטכנולוגיה זו או אחרת, כתיבה טובה צומחת מקריאה.

אינני טוען שהכתיבה שלי בבלוג הזה היא טובה במיוחד, אבל אין לי ספק שגם הפעם הקריאה, קריאה שמרחיבה אופקים וזוויות ראייה באמצעות החשיפה לנקודות מבט רבות ומגוונות דרך קורא ה-RSS שלי (איך לא?), ואחרי-כן הכתיבה, והפנייה שוב לקריאה וחוזר חלילה, היא שמאפשרת לי להבהיר את הדברים לעצמי.

"קצר" הוא לא בהכרח "לענין"

יד על הלב, זה לא יהיה סוף העולם אם לא אקיים את ההבטחה שלי לכתוב מאמרון מעמיק אודות Twitter (וממתי מאמרונים לבלוגים צריכים להיות מעמיקים?). אבל מספר קטעים שפגשתי השבוע שוב העלו את הכלי הזה לתודעה, וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן. (קיוויתי שמישהו מבין קוראי הבלוג הזה יקום להסביר לי מה הוא מוצא בכלי הזה, אבל זה לא קרה.) אז עם הדגש על ה-"אולי", אני שוב מנסה לבחון את הכלי, ולשאול מה סוד הקסם שלו.

מישהו ב-Technology Review כנראה די נמשך אל הכלי הזה. בחודשים האחרונים התפרסמו שם מספר מאמרים על Twitter, ועל הנושא של microblogging באופן כללי. בתוך כותרת המשנה של מאמר חדש שם, "Trivial Pursuits" אנחנו קוראים:

with microblogging services … the mundane is the message

המילה mundane באנגלית היא מילה נהדרת. היא מתארת מצב שאיננו רק רגיל, או יום-יומי, או בנאלי, אלא מצב שפשוט אי-אפשר להתרגש ממנו. והנה, בעצם מספרים לנו שכלים כמו Twitter מאפשרים לנו לעסוק בדברים שבדרך כלל לא היינו מוצאים טעם בעיסוק בהם. מה, אני שואל, יכול להיות הקסם בזה? מבחינתי, היתרון של Twitter על גבי מתחרה נוסף לכתר אלוף הבנאליות כמו Reality TV הוא שהבנאליות של תוכניות ריאליטי נמשכות שעות, ואילו הודעות Twitter נגמרות תוך שניות.

אבל לפעמים יש ערך בתמצות. הודעות Twitter יכולות, למשל, להיות סוג של הייקו. תלמידים רבים כותבים סיפורים של "ואז … ואז … ואז…", ואימון בהודעות טלגראפיות יכול, אולי, לעזור להם למצוא את העיקר במה שהם רוצים להגיד. דוג נון מקשר לכריס לוט שממליץ על סיפורים קבוצתיים הכתובים באמצעות Twitter. אינני משוכנע, אבל מדובר ברעיון מעניין.

הקישור הזה של נון הוא חלק מהתייחסות רחבה יותר ל-Twitter, התייחסות עם לא מעט אמביבלנטיות כלפי הכלי:

Some people are blaming Twitter for interfering with their blogging, which seems a bit strange. People start communicating through a channel that allows only short bursts of text, and they feel conflicted about not being more reflective. Then they write about that on their blogs. And I end up reading it and thinking about how twisted things can get. But that’s OK. ‘Twisted’ is lots of things I like.

בסופו של דבר, נון מחליט שמדובר בכלי שאיננו עונה על צורך אצלו. אני כמובן מסכים איתו. אבל נון מבקר בכמה תחנות מעניינות בדרך למסקנה (הצפוייה) הזאת שכדאי להציץ בהן. בין היתר, נון מצטט את סטיבן דאונס (איך לא?) שמסוגל גם להאריך וגם להיות תמציתי. הפעם, הוא מעיר הערה חשובה ביותר:

Twitter creates group behaviour. It creates boundaries. It creates cliques.

אני מודה לדאונס על ההערה הממוקדת הזאת, אבל יותר מזה, אני מודה לקישוריות. הרי ההערה הזאת הופיעה כתגובה בבלוג של טום הופמן, כחלק מדיון על תחושת העייפות של ויל ריצ'רדסון (שהוזכר כאן לפני כשבועיים). נתקלתי בבלוג של הופמן מספר פעמים בעבר, אבל לא צללתי לתוכו, והפעם, הקלקתי ונתפסתי. הופמן מתייחס לדבריו של ריצ'רדסון ומעיר הערה חשובה ביותר. הוא כותב:

The fact of the matter is that Will has maxed out how far this online community can take him intellectually. He's gone as far as he can without embarking on serious scholarship of the kind that just doesn't take place on blogs. And by that I don't mean that serious scholars don't blog (although few do in this discipline), but in particular they don't blog about the foundations of their discipline. We blog about things that are current, not fundmental (unless they overlap). It is the nature of the medium.

אישית, אני משוכנע שרוב המחקר האקדמי בתחום של התקשוב בחינוך איננו מגיע לרמה של הכתיבה הבלוגית הרצינית בתחום. אבל אותה כתיבה בלוגית רצינית (ואני מודע מאד לבעייתיות של המילה הזאת) ניזונה מידע תיאורטי, מהכרות עם הגות חינוכית, ולא רק מהגיגי הלב של הבלוגרים. הופמן צודק לגבי ריצ'רדסון – כדי להעמיק את התרומה שלו הוא צריך לצלול יותר לתוך יסודות החינוך. יש משהו הגיוני במשיכה להודעות הקצרצרות של Twitter. אם צריכים לבחור בין משהו קל וזמין לבין מסע ארוך, גם אני נמשך אל הדרך הקלה. אבל הדרך של Twitter היא לשטחיות בלתי-נמנעת, ולכיתתיות שעליה דאונס כותב. מדובר בכיוון הקל, אבל לא בכיוון הנכון.

היש דבר כזה: "תודה שלא מגיבים"?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שלדעתי טרי פרידמן הוא בין ההוגים היותר מיושבים בתחום של הטכנולוגיה בחינוך. פרידמן מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה (הוא אפילו ערך ספר מלא דוגמאות על הנושא) אבל הוא גם ער מאד להגזמות המגוחכות שלא פעם גודשות את הבלוגים בתחום. על הגזמה כזאת הוא כותב השבוע. פרידמן משתתף ב-TechLearning Blog, ושם הוא כותב על העדר הכדאיות בתגובות מרובות למאמרונים שתלמידים מעלים לבלוגים שלהם. הוא שואל:

why is it always assumed that the more comments there are on a student’s work, the better?

פרידמן כמובן מגזים בתיאור ההקשר של ההנחה הזאת, אבל מדובר בהגזמה זעירה מאד. הוא מסביר:

if you go to a conference or a presentation about Web 2.0 in education, it will only be a matter of time before a speaker says something along the lines of:

“How many people see your students’ work? Maybe 30? Perhaps 50? Look at this!! My students’ work was viewed by 200,000 people, and this one here has received 5,000 comments! Think how useful and great that is.”

לזה פרידמן מוסיף:

I think that this is a rather superficial approach to say the least

וקשה לא להסכים עם קביעה כזאת.

פרידמן מביא שתי סיבות כלליות שבגללן הוא איננו רואה חשיבות במספר רב של תגובות. מההיבט הניהולי הוא מציין שקשה לקרוא כל כך הרבה תגובות, קל וחומר להגיב עליהן. מההיבט החינוכי הוא מזכיר שבדרך כלל הרוב הגדול של התגובות הן סתמיות, ואין בהן ביקורת שיכולה לעזור לתלמיד לשפר את כתיבתו. במשפט אחד הוא קולע לעיקר. הוא כותב:

The only point in doing anything in education is for its impact on learning.

ומהבחינה הזאת אין ספק שמעבר לגאווה הרגעית הנובעת מהידיעה שאנשים רבים שמעולם לא פגשנו, ושגם לא נפגוש, הגיבו באופן סתמי למשהו שכתבנו, אין בתגובות האלו השפעה ממשית על תהליך הלמידה של התלמיד הכותב.

אין זה אומר שאנחנו צריכים לכתוב רק לעצמנו, אבל זה כן אומר שכדאי שנלמד לכתוב ללא ציפיה שיקראו אותנו. לפני כמעט שנתיים וחצי דייוויד ויינברגר כתב משהו ברוח הזאת בבלוג שלו:

The truth is, I probably haven't read your blog in weeks. Months maybe.

And I don't expect you to have read mine.

I don't want to lie any more. I don't want to feel guilty any more. So let me tell you flat out: There are too many blogs I like and too many people I like to making "keeping up" a reasonable expectation, any more than you should expect me to keep up with Pokemon characters or I should expect you to keep up with Bollywood movies. I'm not going to feel guilty any longer about my failure.

אבל מעטים מאיתנו, אם בכלל (ובוודאי אני אינני אחד מאלה) מצליחים לכתוב מבלי לתאר לעצמנו קהל קוראים שאולי בכל זאת מתעניינים במה שאנחנו כותבים. ביילע, ספרנית ואמא, ובלוגרית שזוכה לחוג מגיבים די קבוע, ולא כל כך מצומצם, מתייחסת לנושא הזה במאמרון שהיא כותבת השבוע. היא כותבת:
הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.

עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.

ביילע מסבירה שבעצם התגובות שמגיעות לבלוג שלה הוכפות אותה לבלוגרית של ממש. היא, כמובן, איננה תלמידה בכיתה, אבל אם עבורה תגובות מכוונות ובונות אותה כבלוגרית, סביר להניח שאותו הדבר קורה גם אצל תלמידים. ואם כך, למרות שאני מסכים עם טרי פרידמן, אפשר אולי לקבוע שלמרות שתגובות לפי משקל די מיותרות, כלל לא יזיק אם תלמידים שכותבים לבלוגים יקבלו כמה תגובות של ביקורת חיובית.

האם גם מנכ"לים זקוקים לשיעורי התנהגות נאותה ברשת?

לא צריכים להגיע לבלוג הזה על מנת להתעדכן בסיפור הבא. לראושנה קראתי עליו בקפטן אינטרנט הבקר, אבל הוא כנראה עושה כותרות כבר מספר ימים, ותוך כדי הכתיבה נתקלתי במאמרים רבים על המתרחש. אין ספק שהוא ימשיך לזכות לפרסום רב בעיתונות וגם בטלוויזיה.

היות ועולמות הפרסום והעסקים די רחוקים ממני, אולי אני טועה בפרטים הקטנים, אבל באופן כללי הסיפור די ברור: אורן פרנק, מנכ"ל חברת הפרסום מקאן אריקסון, פוטר מעבודתו על ידי יושב הראש והבעלים של החברה, אילן שילוח, בעקבות מאמרון שפרנק פרסם בבלוג שלו במסגרת קפה דה-מרקר. באותו מאמר פרנק כתב ביקורת די חריפה על שידור כלבוטק של השבוע בו רפי גינת חשף ליקויים חמורים במחלקת הבשר של טיב טעם. פרנק כתב, למשל:

להערכתי הזהירה, הזכיר גינת את המילה "חתול" בהטיותיה השונות שלושה עד ארבעה מיליון פעמים. השעות הארוכות בהן אולצתי להיחשף לחתולים משוטטים יכולות להיחשב בנקל לספארי ממושך עם קירשנבאום בלב המאפליה האפריקנית. מאות מליצות, נרדפים, חידודים וציטוטים מעולמו של דיוויד אטנבורו והכול ברצינות תהומית, חף מגרם יחיד ובודד של אירוניה או הומור עצמי. בשלב מסוים של הצפייה פשוט פרצתי בצחוק ואמרתי לבת זוגי שמייד יגיח יגאל שילון מאחורי אחד הארגזים, יוריד את מסיכת החתול וילאט למצלמה "מיאו בייבי" א-לה- טלי סאבאלאס המנוח.

מה באמת ראינו שם מה ה"אמת" הגדולה של גינת? שוט אחד. צילום אחד ויחיד של חתול שנובר בארגז יחיד של בשר… היטיב לסכם את העניין אהוד אשרי – מבקר הטלוויזיה המוכשר בתולדותינו – כשכתב הבוקר "ההר הוליד חתול".

ביקורת כזאת אולי לא נעים, אבל לא כל כך נורא. אך בהמשך פרנק מוסיף:
לא סביר שתמצאו בכל "28 שנותיה ואלפי תחקיריה" (נא לשאוג בבס פומפוזי) אף תחקיר שראה אור ועסק באחד מהגורמים החזקים והמשפיעים בחתוליה שלנו – בדיוק כמו שלא היה בדעתו של גינת להוציא חוזה על שופרסל במקום על טיב טעם. להסתבך עם נוחי? לא בגן של גינת. ילדים חכמים בגן של רפי, מתעסקים רק עם מי שחלש מהם ומלחכים פינכות במסעדות פאר עם כל השאר.

שוב, אין זה תחום שאני מבין בו, אבל אפילו אדם כמוני מבין שהחברות של נוחי דנקנר משתמשים בפרסום של מקאן אריקסון, ואין ספק שבתהטאות כזאת של מנכ"ל החברה יכול ליצור אי-נוחות (בלשון המעטה). לכן, אין זה מפתיע שאילן שילוח הסביר את הפיטורין כך:
התבטאויות מהסוג הזה אינן מקובלות עלי. למשרד פרסום יש חובת נאמנות כלפי לקוחותיו. חובה זו דורשת כללי התבטאות אתיים ברורים, התבטאויות מסוג זה חורגות מכללים אלה

יכול להיות שהוא צודק. מאד יכול להיות שמנכ"ל של חברה כבר איננו אדם פרטי, או לפחות הגבול שבין הפרטי לבין הציבורי נעשה נזיל מאד. אבל אז עלינו לשאול מה מנכ"ל של חברה כזאת עושה עם בלוג? אם הבלוג שלו אמור לשרת משהו מעבר ליחסי ציבור, כיצד הוא חושב שהוא יוכל לשמור על הפרדה בין הפן הציבורי לבין הפן הפרטי שבו?

ואם בארזים נפלה שלהבת? אם אפשר, בכלל, להתעלם מהפרטים הספציפיים שבסיפור הזה, מה ניתן להסיק ממנו לגבי החינוך? המנכ"ל של חברת פרסום ענק פוטר כתוצאה מכך שהכלים הפרסומיים שעומדים לרשותנו היום, דוגמת בלוגים, מטשטשים את הגבול שבין האישי והציבורי. גם הוא, וגם הממונים עליו, מתקשים להבחין היכן עובר אותו גבול.

מספרים לנו שהמערכת החינוכית צריכה ללמד את תלמידיה את כללי ההתנהגות המתאימים לאינטרנט. בוודאי שזה נכון, אבל מי יוכל ללמד אותם את אלה אם כולנו בעצמנו עדיין מבולבלים?

עוד על ההדהוד העצמי

קורא ה-RSS שלי גדוש בבלוגים מסוגים שונים – אפילו אם כמעט כולם עוסקים בחינוך. אני קורא בלוגים של מורים שמדווחים על הנעשה בכיתות שלהם, לצד הוגים שבוודאי כבר שנים לא דרכו בבתוך כיתה. אני קורא בלוגרים שהם חדשים למלאכה הזאת, וכאלה שמדי פעם שואלים את עצמם מה עוד יש לכתוב. אני קורא בלוגרים שמה שמעניין אותם הוא כלים חדשים, ואחרים שהם בקושי עוסקים בכלים ומתעניינים רק בתהליך הלמידה. אני קורא בלוגרים שכותבים, באופן מכוון, לקהל רחב, כאילו שהם יודעים שאחרים צמאים לדברם, ואחרים שכותבים בראש ובראשונה לעצמם, ואדישים (כמעט) לעובדה שמישהו אחר קורא (או לא קורא) את מה שהם כותבים. יש סגנונות שאליהם אני נמשך יותר מאשר לאחרים, אבל מכולם אני לומד (וכמובן, אם אני חש שאינני לומד מבלוג כלשהו, אני פשוט מסיר אותו מקורא ה-RSS שלי).

רק לפני מספר חודשים "גיליתי" בלוגרית אחת שכל מאמרון שלה היא חגיגה. שמתי לב שמידי פעם בלוגרים אחרים מצטטים אחת בשם Artichoke, ושאלתי את עצמי מי זאת, וכמובן הקלקתי כדי לדבוק. לא מצאתי פרטים אישיים (אני מניח ש-Artichoke איננו שמה האמיתי), אם כי מתגובותיהם של בלוגרים אחרים, הסקתי שמדובר באשה. כמעט כל מה שאני יודע הוא שאותה Artichoke היא מורה בניו זילנד, ושהתקשוב מאד מעסיק אותה.

באופן מוצהר, Arichoke מתייחסת לבלוג שלה כ:

a "place" where I can wrestle with ideas, argue, challenge, think, and rethink. A "space" where I expose my raw and flawed thinking about information communication technology, teaching, and learning for critique.

היא עושה זאת בעזרת ערבוביה עשירה של ציטוטים משירה ומספרות, עם תיאורים על גבול הסוריאליסטי, ועם התייחסות מפוקחת על הנעשה בשטח הכיתה ובית הספר. במשך השבוע האחרון היא דיווחה על כנס Navcon2K7 שהתקיימם באוסטרליה. הדיווחים שלה על ההרצאות המרכזיות מעניינות ביותר (ואולי אני אצליח לדווח עליהם בעתיד הלא רחוק מדי) אבל הרהור שלה בנוגע למאמרונים לבלוגים אחרים שנכתבו בזמן ואחרי הכנס משך אותי במיוחד:

I’ve been trying to find posts of critical analysis on the ULearn07 conference many of our teachers attended in Auckland during the school holidays. I wanted to read any critique of the new learning on offer. So it was disconcerting to read through the 427 Ulearn07 Hitchhkr links and find so little analysis and so much flocking sentiment. If I was reliant upon Hitchhikr alone for feedback on the conference I’d be tempted to conclude that ULearn07 attracted educators of such similar minds that they shared the same emotional response to all the experiences on offer – or perhaps I must conclude that blogging about an educational conference induces a Josie Fraser described homophily in educators.

אני מודה, לא זיהיתי את המילה "homophily" ונאלצתי לחפש קצת לגלות שמדובר בנטייה להזדהות, וליצור קשר עם, דברים שאנחנו כבר מכירים ואיתם אנחנו מסכימים. בקיצור, דמיון גורר קשר.

אין כאן רעיון מקורי במיוחד, או אפילו מפתיע. אבל זאת אמירה שאיננה נאמרת מספיק. Artichoke הגיעה לאותו כנס, כנראה, לא על מנת לקבל חיזוק לדברים שהיא כבר חושבת (אם כי, אין זאת סיבה פסולה להשתתף בכנס) אלא על מנת ללמוד דברים שהיא לא ידעה. נדמה לי, וכאן אני מודה שאינני יכול להכנס לראש של Artichoke, ולכן אני מדבר רק בשם עצמי, שהאכזבה שלה נובעת מכך שאנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נתפסים, בדרך כלל, כאנשים שמוכנים להסתכן עם רעיונות חדשים, שמוכנים ללכת לפני המחנה, והנה, היא מוצאת התגודדות מחשבתית במקום תעוזה.

קבוצות נוצרות, ומחזיקות מעמד, מפני שהחברים שבהם אוהבים את אותם הדברים, או מזדהים עם מטרות משותפות, או רואים את העולם בדרכים דומות. אין כאן חדש, ואין כאן פסול. אבל קידום שילוב התקשוב בחינוך דורש גישות רבות ושונות, ונסיונות שונים ומגוונים. לא פעם בעבר התלוננתי על כנסים שבהם השתתפתי שלא שמעתי על התנסויות חדשות, אבל חשיבה חדשה גם חסרה בהם. אתמול כתבתי שקבוצות של משתמשים ב-Twitter המורכבות מאנשים שתופסים את התקשוב בצורות דומות עשויות לעצור את המחשבה היצירתית שצומחת מחיוב השוני. נדמה לי שעל זה Artichoke כותבת.

אי אפשר לסיים כאן מבלי לציין עוד נקודה חשובה. המסקנות של Artichoke בהחלט נראות לי, אבל אני נהנה עוד יותר מהדרך שבה היא מגיעה אליהן. כושר הביטוי, היכולת לקבץ רעיונות ממגוון רחב של מקורות לתוך זרם מחשבה חד, והנכונות לשחק עם רעיונות ולבחון לאן הם מובילים אותה, מתקבצים יחדיו ליצור בלוג שפשוט תענוג לקרוא.