אז הוא בכלל לא הכיר. אז מה?

החודש תוכנת Scratch חוגגת יום הולדתה ה-10. אני מודה, ולא בגאווה, שהקשר שלי ל-Scratch חלקי בלבד. יש, כמובן, המון דברים שכולנו רוצים לעשות ואליהם איננו מגיעים. רשימת הספרים שאני רוצה לקרוא רק הולכת וגדלה; אני לעולם לא אבקר ברשימה ארוכה של מקומות שמעניינים אותי; ויש עוד הרבה דברים כדאיים שלא אחווה. כאשר לוקחים בחשבון את כל אלה, השימוש המזערי שהיה לי עם Scratch איננו בהכרח נרשם כאחד הפספוסים הגדולים בחיי. ובכל זאת, פעמים רבות ה-Scratch קרצה לי, ולא לקחתי את הזמן להתפס ממש בקסמיה.

לפני יותר מ-25 שנים עבדתי לא מעט עם Logo, ואפילו הצלחתי לחבר (לא יהיה זה נכון לכתוב "לכתוב") שירים תוך בניית תכנית ב-Logo. אבל ברור לי שאפילו אם מדובר בהישג נאה הוא בכל זאת קטן. לא המשכתי לתכנת, או לבנות, באמצעות המחשב. כמו אצל רבים אחרים, כלים דיגיטאליים נעשו עבורי בעיקר מקור למידע. נחשפתי ל-Scratch קרוב להתחלתו, וביקרתי בבתי ספר שבהם ראיתי עבודות ראשונות שתלמידים הכינו באמצעותה. למען האמת, לא התרשמתי יתר על המידה מהתוצרים המוקדמים האלה, אבל היה לי ברור שכמו עם Logo יש כאן כלי שמאפשר לתלמידים לבנות וליצור, וכמובן גם לחשוב וללמוד תוך כדי השימוש בכלי. זה איננו צריך להפתיע: ספריו של סימור פפרט נמצאים במדף הספרים מולי כאשר אני יושב ומקליד מול המחשב בבית, ולאלה השפעה גדולה על החשיבה החינוכית שלי. בעצם היה צפוי שאתרשם כך.

אז נעים וראוי לאחל יום הולדת שמח ל-Scratch, אבל ברור גם שהיא איננה זקוקה לברכות ממני היות שהיא זוכה לשימוש נרחב במסגרות חינוכיות רבות. נדמה לי שחשוב יותר להביא סיפור קטן שסטיבן לוי פרסם השבוע ב-Backchannel במסגרת מאמרון לציון עשר שנים לכלי. אני יודע שאני מערבב כאן ברכה עם ביקורת, אבל בעיני הסיפור הזה ממחיש היטב את הגישה החינוכית (או ליתר דיוק, העדר הגישה החינוכית) של אנשי עמק הסיליקון שמבקשים להשפיע על החינוך, ולכן חשוב להפיץ אותו.

לוי הוא עיתונאי ותיק שסוקר את העולם הדיגיטאלי יותר מ-30 שנה. במהלך השנים הוא ראיין רבים מהאנשים החשובים בעולם התקשוב ובעמק הסיליקון. ספרו Hackers היה בין הראשונים לבחון תופעה שבזמנו היתה חדשה. לוי הכיר את ה-Scratch מהתחלתו ב-MediaLab של MIT. יש לו הערכה רבה כלפי הכלי. במאמרון החדש הוא כותב:

The underpinnings of this tool subtly, and sometimes not so subtly, convey a set of values through its use. … These values include reverence of logic, an unshakeable belief in the power of collaboration, and a celebration of the psychic and tangible rewards of being a maker.
באוקטובר 2016 מארק צוקרברג ביקר בניגריה ולוי נסע איתו. הוא כתב אז על הפגישות שצוקרברג ערך עם יזמים טכנולוגיים שם. השבוע הוא כותב על הביקורים שלהם בבתי ספר בניגריה. לוי מתאר את המפגשים עם תלמידים שבונים משחקים דיגיטאליים, ומציין שכיאה לאדם שמתכנת, צוקרברג ביקש מהתלמידים להראות לו את הקוד של מה שהם בנו. מתברר שהתלמידים עבדו ב-Scratch. על המפגשים האלה עם התלמידים ועם הפרויקטים שלהם לוי כותב:
This happened several times, with kids ranging from ages 8 to 15. In every instance, the maker of a cool project could clearly show this famous visitor how he or she had methodically implemented a plan. Zuckerberg was clearly impressed. As we headed up the stairs to leave the building, Zuckerberg called out to me, “Scratch! Have you heard of this?

אפשר להבין שמארק צוקרברג הוא אדם עסוק, ולמען האמת אין סיבה הגיונית שהוא יעבוד בסביבה של Scratch. ובכל זאת, הסיפור הזה די מדהים. צוקרברג הרי תורם מאות מיליוני דולרים לפרויקטים חינוכיים, וגם משקיע בפרויקטים כאלה. חלק גדול מהכסף הזה הולך לפרויקטים תקשוביים. פעמים רבות צוקרברג מציין שהוא מעוניין להשפיע על מה שקורה בחינוך. בגלל זה העובדה שעד לפני שנה, אחרי שהוא כבר הספיק להשקיע סכומים מאד גדולים בפרויקטים חינוכיים שונים, צוקרברג כלל לא הכיר את אחד הכלים הדיגיטאליים החשובים בעולם החינוך איננה רק עצובה, אלא גם מדאיגה.

אינני בטוח ש-Scratch זקוקה לתרומה של מיליונים (אם כי אני מניח שמוביליה לא היו מתנגדים למתנה כזאת) אבל הנקודה הבעייתית כאן איננה (או איננה רק) לאן צוקרברג, ותורמים עשירים אחרים בעמק הסיליקון, תורמים את כספם. הנקודה הבעייתית היא המידה שבה התרומות וההשקעות של האנשים האלה יכולות להשפיע על החינוך מבלי שהם בכלל מכירים את התחום.

לא מדובר, כמובן, בתופעה חדשה. לפני שנים למדנו שביל גייטס "גילה" פרויקט להוראת ההיסטוריה תוך כדי התעמלות בהליכון שלו, והחליט להשקיע בו מיליוני דולרים. אותה תכנית אכן מעניינת, אבל עבור אנשי חינוך לא היה בה משהו ייחודי או אפילו מקורי במיוחד. וכפי ש-The Guardian כתב לפני כשנתיים וחצי, הבעייתיות איננה בתכנית זאת או אחרת:

However, the most alarming aspect of this is not the substance of what Gates and Christian are proposing, it is the fact that someone with no background in history or in education can happen to chance upon an idea one morning while on his treadmill and before long the education of thousands of children is disrupted to align with his latest fad – all because of the enormous economic power he wields.
מארק צוקרברג רשאי להשתמש בכספו בכל דרך שבה יבחר. עם זאת, לכסף שהוא משקיע השפעה גדולה על הפרויקטים שמגיעים לבתי הספר ולעין הציבור. במידה רבה הכסף של אנשי עמק הסיליקון קובע את סדר היום בהתפתחות הטכנולוגית של מערכות חינוכיות. בגלל זה העובדה שצוקרברג מזרים כסף רב לחינוך אבל בכלל לא הכיר פרויקט חשוב כמו Scratch צריכה להוות תמרור אזהרה. רבים מהמשקיעים העשירים דוגלים בשיבוש החינוך, עם ידע מינימלי על ההיסטוריה של החינוך או על גישות חינוכיות שונות. מתברר שעבור רבים מהאנשים האלה סיסמאות עדיפות על ידע. יתכן, כמובן, שיש משקיעים שיודעים כיצד הם רוצים לכוון את החינוך והגישה שלהם פשוט איננה תואמת את שלי. במקרה הספציפי הזה של צוקרברג אינני חושב שזה המצב. דווקא אני מקווה שיש כאן רק מקרה של יוהרה שקצת יותר צניעות יכול היה לתקן. אפשר לקוות.

מטפורה קולעת, ובכל זאת בעייתית

לפני מספר ימים, בבלוג של Modern Learners, ויל ריצ'רדסון פרסם מטפורה מעניינת וחשובה על תהליכי שינוי בבתי ספר. ריצ'רדסון מספר שבבית ספר שאליו הוא הוזמן לבקר המנהל סיפר לו בהתרגשות על כך שבבית הספר מאפשרים לתלמידים להשפיע על אווירת הכיתה, ובעקבות בקשת התלמידים בכיתה אחת החליפו חלק מכיסאות בית הספר הרגילים בכדורי יוגה. הכדורים האלה איפשרו לתלמידים להיות יותר פעילים בשעת שיעור במקום לשבת ללא נוע. ריצ'רדסון נכנס לכיתה וכותב:

When I turned the corner into the classroom, sure enough, smiling kids all peered up at me from their brightly colored yoga balls.

Behind desks.

In rows.

יכול להיות שכל מילה נוספת מיותרת. הרי הרמז ברור – יכול להיות שהתלמידים בכיתה הזאת עכשיו היו חופשיים יותר להתנועע (ואולי בגלל זה הם אפילו בריאים יותר) אבל הם עדיין יושבים בשורות מול המורה. אין כאן שינוי מהותי בתהליך הלמידה, אלא רק שינוי קוסמטי. לפני כמעט 15 שנים, כאשר הוא פרסם את ספרו הראשון, ריצ'רדסון היה בחזית התקשוב החינוכי. הוא כתב אז שכלי Web 2.0 יכולים לחולל לשינוי החינוך. לאור זה חשוב להדגיש שבעיניו לא רק כדורי היוגה מהווים שינוי קוסמטי. הוא מוסיף:
Most instances of Chromebooks, Google Classroom, iPads, smartphones suffer the same fate of taking potentially interesting technologies and “schoolifying” them. It’s window dressing that makes teachers, parents and others feel better about keeping up with times despite little complementary change in the power relationships between teachers and kids or choice given to students to have some increased agency over their learning.
במילים אחרות, אם לפני מספר שנים חדירת התקשוב לתוך הכיתה היתה עבור ריצ'רדסון מנוף לשינוי, היום הוא רואה בו בעיקר עלה תאנה שמאפשר המשך של החינוך המסורתי. הכנסת עוד מחשבים או טבלטים לתוך הכיתה כבר איננה משמעותי בעיניו. הוא מבקש לתת לתלמידים את האפשרות להשפיע על מה ועל איך הם לומדים – עם או בלי התקשוב. הוא מביא סיפור על תלמיד שמספר לאמא שלו על חווית בית הספר:
We have a lot of choices, but we don’t really have any choice.
(אגב, הסיפור הזה מזכיר לי סיפור שמשה כספי נהג לספר על תלמיד בבית הספר הניסוי בירושלים. התלמיד שאל את המורה שלו "האם גם היום אני צריך לעסוק במה שאני רוצה לעסוק?". מתברר שגם במסגרות הפתוחות ביותר התלמידים מודעים היטב לקיומה של מסגרת מחייבת.)

אבל על אף העובדה שאני מסכים עם ריצ'רדסון שכדורי היוגה, וגם כלים דיגיטליים, אינם בהכרח עדות לשינוי חינוכי מהותי, יש לי בעיה עם מטפורה שלו. הוא הרי מצר על כך שהכדורים עדיין ניצבים מאחורי שולחנות כתיבה ומסודרים בשורות. אותי זה בכלל איננו מפתיע. ריצ'רדסון טוען שבית ספר שמכניס כדורי יוגה לתוך הכיתה באמת מעוניין לחולל שינוי מהותי בחינוך, אבל איננו מתקדם מספיק לקראת השינוי הזה. אני מפקפק בכך שיש באמת רצון לשינוי מהותי. שיפור תנאיי הישיבה בכיתה הוא שינוי מבורך. הוא עדות לכך שמישהו מבין שתלמידים שהם חופשיים להתנועע בשעת שיעור לומדים טוב יותר מאשר תלמידים שמכריחים אותם לא לזוז. אבל הנכונות לשנות את סגנון הישיבה איננה בהכרח מצביעה על רצון לשינוי מהותי. דווקא ההפך יכול להיות הנכון: על מנת להצליח לשמור על שיטות ההוראה הנוכחיות יש צורך לבצע כמה שינויים קוסמטיים. למרבה הצער, יש יותר בתי ספר שבהם מבטלים את ההפסקות הפעילות כדי לפנות יותר זמן להכנה למבחנים מאשר בתי ספר שמשנים את סגנון הישיבה. במילים אחרות, בכלל לא ברור שמערכות החינוך מעוניינות להשתנות בכיוונים שבעיני ריצ'רדסון (וגם בעיני) הם הרצויים.

כהמשך למטפורה שלו ריצ'רדסון כותב שהוא חושש שבתי הספר עסוקים בסידור כדורי היוגה על הסיפון של אנייה ששטה לעבר קרחון. שוב, זאת מטפורה מצויינת, אבל היא מניחה שקברניטי החינוך אינם יודעים, או אינם מבינים, לאן הם מכוונים את בתי הספר, וכתוצאה מכך הם מתקדמים לקראת אסון. אני דווקא חושש שהם כן יודעים לאן הם מכוונים את החינוך. הבעיה היא שהכיוון שלהם איננו הכיוון שריצ'רדסון, או אני, רוצים.

בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא "טכנולוגיה ואפליקציות". מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:

במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. "לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות", אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. "הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית".
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה "פותרת" בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה "משמעותית" יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

אבל הדיגיטאליות מאפשרת

לפני שלוש שנים, לקראת חג המולד, אדוורד סנודן שלח מסר לעולם דובר האנגלית ממקום מחבואו ברוסיה. במסר הזה סנודן הזהיר שבני הנוער של היום גדלים בלי שום תחושה של פרטיות:

A child born today will grow up with no conception of privacy at all. They’ll never know what it means to have a private moment to themselves, an unrecorded and unanalyzed thought. And that’s a problem because privacy matters. Privacy is what allows us to determine who we are, and who we want to be.
דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.

הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי … ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.

אולי כבר הגיע הזמן להכנע?

כן, אני יודע – כבר כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים בעבר. אולי להגנתי אני צריך לציין שאני חוזר על עצמי לעתים קרובות בבלוג הזה … ואפילו את זה כבר כתבתי כמה פעמים. ובכל זאת, ככל שהנוף התקשובי/חינוכי ממשיך להתפתח, יש צורך, וגם הצדקה, לבחון אותו מחדש. או ליתר דיוק, לבחון אם הנחות היסוד שלי כלפי התקשוב בחינוך צריכות להשתנות לאור ההתפתחויות והשינויים בנוף התקשובי הזה.

בשנים האחרונות האוטומציה והרובוטיזציה חודרות יותר ויותר לתוך מקצועות הצווארון הלבן, ולפי לא מעט תחזיות החדירה הזאת עוד תמשיך ותעמיק, ותכבוש עוד ועוד מקצועות. האם התהליך המואץ הזה מאיים גם על פרנסתם של מורים? האם אנחנו מגיעים לשלב שבו המחשב יכול להחליף את המורה (אם בכיתה, ואם בסביבות למידה שכבר אינן מבוססות כיתה גשמית)? עצם העובדה שכבר כתבתי על הנושא הזה בעבר מראה שזאת איננה שאלה חדשה. אבל למען האמת, לא רק שהיא איננה חדשה – היא די ישנה. בשנות ה-50 איזק אסימוב פרסם סיפור קצר (The Fun They Had [ובעברית בתרגום שלי]) בו ילדים לא הלכו לבית ספר, אלא למדו, כיחידים, מהבית באמצעות רובוט. וכבר אז לא היה מדובר במדע בדיוני – הרי באותה תקופה פותחו מכונות ההוראה של סקינר.

פעמיים בעבר (לפני כמעט שנה, ולפני בערך שנתיים וחצי) ציטטתי משפט שמשייכים או לארתור קלארק או לדייוויד תורנברג:

Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:
Will machines replace teachers? On the contrary, they are capital equipment to be used by teachers to save time and labor. In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being. He may teach more students than heretofore — this is probably inevitable if the world-wide demand for education is to be satisfied — but he will do so in fewer hours and with fewer burdensome chores. (The Technology of Teaching, p. 69-70)
על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים ("בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני") אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:
In a report published in February, Pearson suggests that AI could make learning “more personalised, flexible, inclusive and engaging”. Such systems do not replace teachers, but allow them to act as mentors rather than lecturers.
אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:
The job of teachers will definitely change with the digitization. Studies have already shown that algorithms used to customize leaning to individual pupils based on their progress and understanding can be more effective than a human teacher. While this may be a boon to school districts desperate to find qualified individuals to teach, it may also eventually reduce the role of classroom teacher to that of proctor or babysitter — or eliminate it altogether.
צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:
Even outside the AI community, there is a broad consensus that technological progress, and artificial intelligence in particular, will require big changes in the way education is delivered, just as the Industrial Revolution did in the 19th century.
חשוב לשים לב כאן שלא כתוב "שינויים גדולים בחינוך", אלא "שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר" (או "מועבר", או "מוגש" – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת "ידע" ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור "לרכוש" אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת "ידע" או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר "יעיל" מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:

His sole example of MOOCs, in which college professors (more likely adjunct staff are doing the actual work) assemble a collection of readings and videos for students to consume in a specific order, is certainly all about presenting data for the invisible student on the other side to absorb.

But is that “teaching”?

סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג'יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא "הוראה". אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:
Maybe I’m just a traditionalist but I’d like to think that all of those professions, especially the art of teaching, will always require a human touch to do well.
במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

פעם אחרונה (השנה), אבל בוודאי לא "די"

כתבה מעניינת באתר TechCrunch מהשבוע האחרון מעניקה לי הזדמנות טובה לסכם את שנת 2016 בתקשוב החינוכי מאחד ההיבטים החשובים, והמדאיגים, של התחום. צ'רלס ווילס (Wiles), שהוא מייסד חברה שמפתחת אפליקציה בתחום החינוך בשם Zzish, כותב על מה שבעיניו הן חדשות טובות. הוא מצהיר לקוראי TechCrunch (שהם על פי רוב מפתחים ומשקיעים) ש:

ווילס מציין שנהוג לראות את המרחב החינוכי כמרחב בעייתי למפתחים ולמשקיעים. מה בעייתי בו? שהוא מרחב שבו רק מפסידים כסף, כמובן. ווילס מוסיף שרבים מהיוזמות התקשוביות, כולל כאלו שיוסדו על ידי מורים בעלי נסיון בחינוך, מתקפלים לפני שהם בכלל מצליחים להרוויח. הוא מסביר שהכשלונות של היוזמות האלו מנציחות מצב שבו יזמים נמנעים מלהכנס לתחום, דבר שבסופו של דבר מוביל לכך שתלמידים רבים אינם מגיעים להישגים הרצויים או המצופים.

חשוב לזכור ש-TechCrunch איננו מתעניין בחינוך, אלא בחברות הזנק בתחום הטכנולוגיה. במילים אחרות, פונים ל-TechCrunch כדי לדעת היכן כדאי להשקיע, לא כדי לדעת איך לשפר את הלמידה. כותרת הכתבה של ווילס מאותתת לקוראים שאם בעבר הם שמרו מרחק מהחינוך מפני שהסיכוי להרוויח בו היה קטן, לאחרונה משהו השתנה והיום יש טעם להשקיע, שעכשיו החינוך הוא תחום בשל ליזמות. הוא כותב שלפי התחזיות הנוכחיות שוק הטכנולוגיות בחינוך עשוי להגיע ל-$252 מיליארד עד שנת 2020. אכן מדובר בשעת כושר:

Today, the unforgiving school ecosystem, which has presented itself as an almost insurmountable barrier to entry for many edtech startups, is showing signs of change. This is a critical development in an industry where many innovative apps have been unable to displace archaic, inferior technologies in schools because of restricted funding and a general unwillingness of schools to disrupt the status quo.
ווילס מתאר את הקשיים שבהם יזמויות חינוכיות של היום נתקלות עד שבמקרה הטוב אחרי מספר שנים הם מצליחים להרוויח. אבל הוא טוען שמי שהפסיד לא היו היזמים בלבד, אלא גם, ובעיקר, התלמידים:
Of course, the ultimate losers in this are our children. The current quality of software used by schools is extremely poor compared to what it could be.
חשוב לשים לב כאן לטענה שעולה שוב ושוב אצל יזמים בתחום התקשוב. על אף העובדה שבאופן תדיר העיתונות מדווחת על חדירת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך הכיתה, היזמים משוכנעים שהדלת איננה מספיק פתוחה עבורם. הם מאשימים את המערכת החינוכית המיושנת בכך שהיא איננה מעודדת יוזמות, והעדר היוזמה מוביל לכשלונות מיותרים אצל התלמידים.

היום ווילס מזהה שינוי בגישת מערכות החינוך. והוא כמובן בטוח שהיישומים והיישומונים החדשים שמגיעים היום לשוק מסוגלים לחולל שינוי חינוכי. באחת ההתייחסויות היחידות שלו לתהליך ההוראה או הלמידה (להבדיל מהתייחסות לפוטנציאל של השוק החינוכי) ווילס מסביר שבעבר מורים בחנו את התלמידים שלהם בסיום הסמסטר, ולכן רק אז הם יכלו לגלות מה התלמידים שלהם באמת יודעים. לעומת זאת, הוא טוען שהיום קיימים יישומים שמאפשרים למורים לקבל מידע באופן מיידי כך שהם יכולים במהירות לשנות את מה שהם עושים כדי להבטיח שתלמידיהם ילמדו. טענה כזאת מראה שווילס רואה בהקניית מידע וקליטתו בצורה הניתנת למדידה כמטרה מרכזית בחינוך, והיא גם מראה שהוא יודע מעט מאד על מה שמורים באמת עושים – הרי מורים טובים "בחנו" את המתרחש בכיתות שלהם באופן תדיר והתאימו את עבודתם למצבי ההבנה של תלמידיהם הרבה לפני שיזמים הציעו להם יישומים טכנולוגיים חדשים כדי לעשות זאת.

עדות נוספת לכך שווילס מחזיק בתפיסה המוטעית הזאת כלפי עבדותם של מורים ניתן למצוא באתר של החברה שלו Zzish. שם מתארים לנו תהליך למידה של תלמידים הצמודים ליישומונים שבודקים תדיר את התקדמותם:

Teach effectively, more easily
Students love using apps in school, but as a teacher you need to know that they're learning properly. While they're using the app, Zzish monitors who needs your help, with what, and how well they're progressing.
יתכן שהיוזמה של ווילס צמחה מזיהוי של חסר במצב הנוכחי של השימוש בתקשוב בחינוך היום, אבל מעבר לרצון להרוויח, קשה להרגיש שמה שהוא פיתח מציע תרומה של ממש ללמידה או להוראה. במקרה הטוב מה שווילס מציע הוא אמצעי שעוזר לעשות סדר בבלגן שנוצר כאשר יישומונים רבים כל כך נכנסים למערכת כך שקשה לדעת מה משפיע על מה. במקום עוד כלי לשלוט בכל יתר הכלים, קצת חשיבה חינוכית יכול היה לעשות את הסדר הזה במחיר הרבה יותר נמוך.

ועכשיו, בסיום השנה האזרחית, אני מוצא את עצמי מזכיר, בפעם האחרונה של השנה, אם כי בוודאי לא בפעם האחרונה בכלל, שכאשר הרבה מהיזמים התקשוביים החדשים צופים על החינוך הם רואים מרחב שממנו אפשר לחלוב רווחים גדולים. אין פסול בלהרוויח, אבל לא היה מזיק לו אותם יזמים היו יודעים משהו על הלמידה, או שבאמת היה איכפת להם על החינוך ועל הלמידה.

ברור שזה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה, אבל בכל זאת מתבקשת כאן תוספת קטנה. כפי שכבר כתבתי יותר מדי פעמים, תמיד יש צורך לשאול מהו אותו "חינוך" שאליו אנחנו שואפים. ווילס, הרי, פיתח כלי שיעזור למערכת לבדוק את ההתקדמות של תלמידים, כאשר אותה "התקדמות" נקבעת לפי היעדים של המערכת, ולא של התלמידים עצמם. במילים אחרות, תמיד חשוב לשאול לטובת מי ה-"חינוך" פועל. כתבה באתר כלכליסט שעליה רותי סלומון צייצה לפני יומיים, למשל, טענה:

במידה מסויימת הכתבה הזאת משלימה את הכתבה ב-TechCrunch. הראשונה רואה בחינוך מרחב שמזמין יזמים להרוויח ממנו, ובשנייה החינוך משרת את חברות ההיי-טק בכך שהוא דואג לפיתוח דור העתיד של עובדיהם. בשני המקרים מטרת החינוך איננה לשרת את התלמידים עצמם.

להבדיל מווילס, שאיננו נראה מודאג מזה שטובת התלמידים איננה בראש מעייניו, ליאור עילם, שכתב את הכתבה בכלכליסט, כן דואג לתלמידים. הוא כותב:

לחברות ההיי-טק יש אינטרס ברור להגדיל את ההיצע – כך הן יוכלו לקלוט את התלמידים הטובים ביותר, לשלם להם פחות ולהעביד אותם ימים ולילות. כל זאת, רק כדי להיפטר מהם כשיגיעו לגיל ארבעים וחמש ולהחליף אותם במגויסים טריים ונמרצים.
התמונה שעילם מצייר מזכירה את מערכות החינוך של תחילת המאה ה-20 כאשר המטרה המוצהרת של המערכת היתה להכשיר ולפתח את הפועלים של התעשייה. הרבה השתנה מאז, כולל התפתחותם של זרמים ותפיסות בחינוך שמעמידים את התלמיד במרכז. קיים מתח מתמיד בין הגישות השונות, אבל לרוב אין להן ברירה מאשר לעבוד יחד. כמו-כן, נדמה לי שאף אחד לא יטען שמערכת חינוכית שדואגת לטובת התלמיד יכולה להתעלם מהצורך להתכונן לפרנסה העתידית שלו. אבל אולי על אף דאגתו המוצהרת, זה מה שעילם עושה. הוא הרי מחייב את פיתוח היצירתיות והיזמות לא מפני שאלה חשובים להתפתחות התלמיד כאדם, אלא מפני שבעיניו אלה תכונות נחוצות לפרנסתם העתידית של התלמידים. הוא מבקר את התועלתנות אשר בעידוד חמש יחידות מתמטיקה, אבל הוא בסך הכל מחליף אותה עם תועלתנות של יצירתיות ויזמות. קל להזדהות עם הזעקה של רותי:
הגיע הזמן לשנות את המערכת. חלאס!!!! למען הילדים שלנו, למען העתיד, למען החברה!
אבל חשוב לזכור שווילס הדגיש שקשה מאד ליזמויות לשרוד. מדובר בעובדה מאד ידועה. לפני שנתיים כתב העת Forbes דיווח ש-90% של חברות ההזנק נכשלים. ולאור נתון כזה, יתכן שאם עילם דואג לפרנסה של התלמידים של היום יצירתיות ויזמות אינם התכונות שעליהן רצוי לחנך.

ומעניין לציין שלהבדיל מהכתבה של ווילס שהתפרסמה בסיום שנת 2016, ועל אף הציוץ החדש של רותי, הכתבה של עילם התפרסמה שנה שלמה לפני-כן, לקראת סוף 2015. אולי רק כעת יש שינוי בשוק לטובת היזמות, אבל אי-העמדת התלמיד במרכז של מערכות החינוך רחוק מלהיות דבר חדש. גם בסיום השנה החדשה נצטרך, כנראה, לכתוב שזה עדיין המצב.

ובו, משום מה, ויכוח הסרק זוכה להרהור נוסף

במאמרון האחרון שהתפרסם כאן הבעתי את דעתי שהיום הוויכוח סביב השאלה האם התקשוב בכיתה מזיק לתלמידים הוא ויכוח סרק. המחשב והדיגיטאליות מזמן כבר נעשו לחלק בלתי-נפרד מחיינו, כולל בחינוך. יש מקום לדיון, אפילו לדיון נוקב, סביב "לשם מה התקשוב?", אבל על פי רוב מי שעדיין מעלה את הנושא בצורה של "התקשוב מזיק" עושה זאת מתוך אג'נדה אידיאולוגית שאיננה קשורה למתרחש בבית הספר. אבל אם כבר כתבתי את זה לפני מספר ימים, למה אני חוזר לנושא הזה שוב? בערך באותו הזמן שהתפרסמה הכתבה של דייוויד סאקס שאליה התייחסתי, טים סטאמר פרסם מאמרון בבלוג שלו שיכול לעזור לנו להבין את הבעייתיות של הגישה הפסקנית של סאקס נגד התקשוב.

המאמרון של סטאמר לא עסק בתקשוב, אלא במגמה די ותיקה בבתי הספר שכנראה זוכה לעדנה מחודשת – block scheduling. הרעיון די פשוט: במקום שישה עד שמונה שיעורים נפרדים במהלך יום הלימודים, מחברים שני שיעורים יחד כך שבמשך כשעה וחצי כיתה מתמקדת בנושא אחד וכך מצליחה לצלול בו לעומק. סטאמר כותב על הנושא הזה עכשיו בעקבות כתבה של כתב החינוך של ה-Washington Post שדיווח על הנסיון המחודש בשיטה. סטאמר מציין שבמחוז שבו הוא עבד (הוא יצא לפנסיה לפני שנה) נערכו נסיונות בשיטה הזאת לפני יותר מעשרים שנה. בדרך כלל סטאמר איננו מסכים עם אותו כתב של ה-Post, אבל במקרה הזה שניהם אינם רואים תועלת באימוץ השיטה. סטאמר כותב שאפילו אם מדובר ברעיון טוב, הוא לא השיג את התוצאות המקוות, והוא מוסיף:

the advantages of that format were never clearly explained beyond everybody would have more time. Except they really wouldn’t. And, we were told, teachers would have more room for creative teaching and students would improve their learning. Except the record on that is also pretty murky.
סטאמר מציין שלמיטב ידיעתו מחקרים שבדקו את השיטה לא הסיקו שהיא יעילה. אבל לא זאת הבעיה המרכזית בעיניו. על רוב המחקרים שמתייחסים ל-block programming, ובעצם רוב המחקרים על שינויים בשיטות הוראה באופן כללי, הוא כותב שהם יוצאים מתוך ההנחה:
that the current school format is a valid way for students to learn. And, in the case of blocking, all we need to do is rearrange the time to make it better.
הוא מזכיר לנו שעל פי רוב, גם בשיעורים בני 45 דקות, וגם בשיעורים כפולים, אין למידה אינטגרטיבית – כל נושא נלמד בנפרד, ובוודאי לא נותנים לאמנות או למוסיקה לחדור לשיעור. ולכן:
taking the same knowledge silos and making them larger is not really a change

סטאמר, כמובן, איננו הראשון להעיר הערות כאלו. אפשר היה לחשוב שבסך הכל מדובר בהגיון פשוט, אם כי הנסיון מלמד שההגיון הזה רחוק מלהיות נחלת רבים. ובגלל זה דבריו של סטאמר מחדדים את הבעייתיות שבשינוי קוסמטי שמתיימר לחולל שינוי אבל בעצם רק ממשיך גישה חינוכית שפגומה ביסודה. זאת ועוד: אם באמת רוצים ששיטה חדשה (או במקרה הזה ישנה-חדשה) תצליח לחולל שינוי, יש צורך להטמיע את השימוש בה בצורה פדגוגית אצל המורים, ולעזור להם לעצב את ההוראה שלהם לשיטה האחרת. כמובן שהדבר הזה נאמר פעמים רבות בנוגע לתקשוב, אם כי גם כאן הנסיון מלמד שהרבה יותר קל להכניס כלים חדשים לתוך המערכת מאשר לעזור למורים להבין מה כדאי לעשות איתם.

בסיום המאמרון שלו סטאמר מצטט את תגובתו של הורה של תלמיד במחוז שבו נערך הניסוי ב-block scheduling:

We would like to know exactly what they’re trying to accomplish at Williamsburg (המחוז בו נערך השינוי) and why they think block scheduling is the answer.

והמשפט הפשוט אבל החשוב הזה מביא אותנו בחזרה למאמר של סאקס. הרי השאלה הזאת תקפה גם כלפי טכנולוגיות חדישות בבתי הספר (ובעצם, כלפי כל שינוי שמבקשים להכניס לתוך מערכת החינוך). על מנת לדעת אם שינוי זה או אחר באמת תורם ללמידה, רצוי קודם לכן להגדיר לאיזו למידה מתכוונים. אם מבקשים שינוי בתהליכי ההוראה, שיפור בתוצאות במבחנים איננו בהכרח מדד, ורבים מבתי ספר ה-charter בארה"ב שמלמדים אף ורק למבחן הם עדות טובה לכך. כמו-כן, קשה לבוא בטענות כלפי התקשוב, או כלפי כל אמצעי לימודי אחר, שהוא איננו משפר תוצאות במבחנים אם מלכתחילה לא ביקשו לשפר ציונים אלא להרחיב ולהעמיק את חווית הלמידה.

לאור זה יש טעם להוסיף כאן את ההתייחסות הקצרה של סטיבן דאונס לכתבה של סאקס. באיגרת המקוונת שלו דאונס קישר לכתבה והעיר הערה מעניינת. כזכור, סאקס כתב שאחד הכשלונות של התקשוב בחינוך הוא העדר השיפור בציונים. עבור דאונס הציונים שתלמידים מקבלים בשיעור אינם מדד ללמידה, ואינם דבר בעל משמעות. אבל מפני שסאקס הצביע על הכשלון של התקשוב בתחום הזה דאונס מרשה לעצמו לשאול אם הכלים שסאקס כן דוגל בהם מוצלחים יותר:

But a strand of thought half way through caught my eye. It was this: the fear that computer screens will "will replace more valuable, sensory activities, such as putting their hands through a box of sand, or eating a tub of Play-Doh." And I wondered: what is the impact of sand on test scores? How about clay and paint? I don't think we'll find a significant difference, but the argument against technology is based on exactly that sort of data.

אם סאקס היה טוען שהפעילות בארגז החול, או המשחק עם פלסטלינה, מסייעים להתפתחות הכללית של הילד ספק אם דאונס היה מרים גבה. הוא הרי יודע שהמרדף אחרי שיפור הציונים בבתי הספר מביא לצמצום שעות המשחק החופשי ולהוצאת האמנויות ממערכת השיעורים, וגם שיש עדויות רבות לכך שאלה חשובים ביותר ללמידה. אבל דאונס גם יודע שזה נכון לגבי השימוש החופשי בכלים דיגיטאליים. אבל לפי סאקס אחת הטענות המרכזיות נגד התקשוב בבית הספר היא שהוא איננו משפר את הישגי התלמידים, ודאונס מעיר שאם סאקס מתנגד לכלים האלה בגלל הסיבה הזאת, אין זה הגיוני שלא יבקר גם את ארגז החול מאותה סיבה.

יתכן מאד שהתקשוב איננו מגשים את המטרות שמציבים לו, ויש בוודאי עדויות לא מעטות לכך. אבל אם לא מגדירים את התוצאה המבוקשת, אין אפשרות להעריך אם היא הושגה או לא. סאקס מערים ביקורת רבה על התקשוב, וחלק מהביקורת שלו בהחלט מוצדקת. אבל כאשר הוא יורה לכל הכיוונים בביקורת הגורפת שלו אין פלא שהוא פוגע במשהו. הבעיה היא שה-"משהו" הזה מעורפל וחסר מיקוד. אם הוא היה מצליח להגדיר מטרות חינוכיות ברורות במקום רק לקטול, אפשר היה להבחין במה התקשוב יכול לתרום, ובמה הוא אולי מזיק. אבל כפי שציינתי במאמרון הקודם, המלאכה הרצינית הזאת כנראה לא עניינה אותו. ולא רק שהתוצאה מאכזבת. בעצם, היא חסרת ערך.

אולי כבר מזמן מדובר בוויכוח סרק

ריבוי מטלות פרנסתיות האפילו על הכתיבה שלי החודש, והנה, מגיעים לסוף החודש ואני מגלה שבמשך חודש שלם לא פרסמתי שום דבר בבלוג. יד על הלב, לא נורא. ממילא יש לי נטייה לחזור על עצמי, ולכן חודש ללא התלונות התכופות שלי על מצב התקשוב בחינוך לא יכול להזיק. ואם מישהו באמת שם לב לשקט ששרר כאן, ספק אם זה הפריע לו. ובכל זאת, במשך החודש נתקלתי בלא מעט דברים היו ראויים להתייחסות. בגלל זה אולי חבל על השקט הממושך. אבל אולי גם יותר מרק טיפה מוזר שכאשר עכשיו אני מנסה להחזיר את עצמי לתלם הכתיבה אני בוחר לכתוב על משהו שמעיד על כך שבתחום התקשוב החינוכי יש ויכוחים שלמרבה הצער אינם נגמרים.

בתחילת החודש, בכתב העת הקנדי המוערך The Walrus, דייוויד סאקס פרסם כתבה ארוכה:

כפי שציינתי, כתב העת The Walrus נחשב כתב עת מכובד, וסאקס הוא עיתונאי שפרסם כתבות בכתבי עת פופולאריים רציניים, אם כי עיקר הכתיבה שלו עוסקת באוכל. לא ברור אם יש לו רקע בחינוך, אבל הוא ללא ספק עיתונאי טוב.

כבר מהכותרת מגמת הכתבה ברורה, אם כי בפתיחתה אפשר להתרשם שסאקס מנסה לשמור על גישה מאוזנת כלפי התקשוב בחינוך. אבל זה בהתחלה. אחרי הפתיחה הביקורת איננה מפסיקה לזרום. סאקס מתאר, למשל, את ההבטחות המוגזמות של מעודדי התקשוב:

Here is where the utopianism and manifest destiny of Silicon Valley meet your child’s elementary school, and where pedagogy and philosophy intersect with politics and business. Attend a presentation of an ed tech company, watch a TED talk about education, or listen to a school superintendent talk breathlessly about the new virtual-reality goggles she just bought for your kid’s school, and the future is bright indeed.
נדמה לי שכל אחד עם קצת נסיון בתחום מכיר את המצבים שסאקס מתאר. אכן, יש בהם מידה לא קטנה של אמת. אבל לפי סאקס לא מדובר רק בהגזמות, אלא באחיזת עיניים. קשה למצוא אפילו נקודה אחת של אור במרדף של בתי הספר אחרי כלים דיגיטאליים. סאקס כותב:
The reality of digital education technology, which has attempted to realize this future for much of the past thirty years, is that of troubled students who have shown tremendous promise but consistently gets D’s on their report card. It is a cautious tale of what happens when schools, communities, and educators place their blind faith in digital innovation while ignoring the proven evidence and research around the benefits of analog education.
סאקס פונה ללארי קובן כדי לתאר את ההיסטוריה של שילובן של טכנולוגיות חדשות בחינוך. קובן מסביר לסאקס שמדובר בשרשרת ארוכה של הבטחות גדולות, ולצדן אכזבות עוד יותר גדולות. קובן הוא אכן מומחה, וספריו בנושא הזה חשובים וגם מרתקים. אבל לא ברור אם מה שקובן מספר לסאקס מחזק את הטיעונים שלו נגד התקשוב. הרי על אף העובדה שבמהלך הדורות טכנולוגיות שלכאורה היו אמורות לחולל נפלאות בחינוך לא הצליחו לעשות זאת, בסופו של דבר הטכנולוגיות האלו שולבו לתוך הנעשה בבית הספר במידה זאת או אחרת כך שהיום הן כבר חלק בלתי-נפרד, אם כי לא מהפכני, מהנעשה בכיתה.

סאקס נעזר בקובן גם כדי לתאר את הסיבות המושמעות היום כדי להצדיק שילוב טכנולוגיות חדישות בבתי הספר, סיבות שלפי סאקס באופן גורף אינן מיושמות:

Cuban cites three reasons that policymakers typically use to justify the purchase of new technology for schools. First, the technology will improve student achievement and marks. Second, the technology will change traditional teaching to nontraditional teaching. Third, the technology will better prepare students for the modern workplace. At best, Cuban says, there is contradictory evidence for the third reason, little for the second, and none for the first.
שוב, יש מידה מסויימת של אמת בתיאור הזה, אם כי כאשר מדובר בקובעי מדיניות נדמה לי שהסיבה השנייה כבר מזמן איננה מעסיקה אותם. היום מדגישים את השיפור בציונים וההכשרה לשוק העבודה, ואילו השינוי בחוויית הלמידה נשאר אולי מטרתם של המחנכים, אבל ירד לגמרי מסדר יומם של קובעי המדיניות. וכאן צצה אחת הנקודות הבעייתיות ביותר של הכתבה של סאקס. כאשר הוא מבקר את התקשוב באופן גורף הוא נאלץ להתעלם מהנסיונות החיוביים של מורים רבים שמחפשים דרכים להעמיק ולהעצים את חוויית הלמידה בעזרת הדיגיטאליות.

וזה מעמיד באור קצת מוזר את אחת הטענות המרכזיות של הכתבה של סאקס. משום מה, מיד אחרי שהוא מביא את דבריו של קובן הוא מסביר שכדי ללמוד בצורה מוצלחת ילדים צריכים לצלול, פיסית ונפשית, ועם כל הגוף, לתוך תהליך הלמידה. הוא כותב שתלמידים זקוקים לנסיון מוחשי – לפסל עם פלסטלינה, למשל, במקום להקליק על מקשים במקלדת או במסך. בעולם השחור-לבן של סאקס מדובר בזה או בזה, ואילו אנשי החינוך שאני מכיר המשולבים עמוקות בקידום התקשוב בחינוך משוכנעים שאפשר גם וגם, וכך הם פועלים. זאת ועוד: אם סאקס מחייב את המגע הפיסי בתהליך הלמידה, מוזר שהוא איננו מבקר את הישיבה הממושכת בכיתה ליד שולחנות שבוודאי איננה תואמת את תפיסתו החינוכית. מוזר שהוא מבקר את התקשוב, אבל לא את מבנה הכיתה וניהול השיעור הנפוצים היום, אם או בלי התקשוב.

סאקס מבין שעל מנת לפסול את הכנסת טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה הוא זקוק לחיזוק מחקרי. למזלו, יש מחקרים שמחזקים את הגישה הזאת. סאקס כותב:

At its most optimistic and dangerous, education technology arrives as the transformative panacea that will fix education and leaves a trail of disappointment and failure in its wake. The evidence for this just keeps on piling up. Study after study seems to confirm how the implementation of educational technology produces little net benefit to student performance, and in many cases, actually makes things worse. The examples cited here, which represent just a fraction of the existing and ongoing research into this, show the various ways educational technology falls short.
ללא ספק יש מחקרים שמראות שטכנולוגיות חדישות בשדה החינוך אינן מביאות לתוצאות המקוות. עם זאת, המחקרים שעליהם סאקס מצביע מהווים דוגמה מצויינת של מה שמכונה "cherry picking" – בחירה מגמתית של מחקרים שמחזקים את התיזה, ודחייה של אלה שסותרים אותה. אחד המחקרים החדשים ביותר בתחום, של ז'אנג וואשהאואר (Zheng ו-(Warschauers:
מגיע למסקנה שונה מאד מזאת של סאקס. כבר מתקציר המחקר אפשר לזהות סיפור שונה מאשר זה שסאקס מספר:
A meta-analysis of 10 studies examines the impact of laptop programs on students’ academic achievement, finding significantly positive average effect sizes in English, writing, mathematics, and science. In addition, the article summarizes the impact of laptop programs on more general teaching and learning processes and perceptions as reported in these studies, again noting generally positive findings.
כזכור, המחקר של ז'אנג וואשהאואר ממש חדש. בחודש מאי השנה אליוט סולוואי וקתי נוריס כתבו על המחקר, והם ממש התרגשו מפרסומו:
Bottom line: because Zheng et al. conducted a meticulously rigorous study, the education community can feel confident in Zheng et alii’s findings.

This is 2016. There are finally enough methodologically sound studies for the Zheng team to study. There simply weren’t enough such studies in 1997 — nor even in 2007.

הדוגמאות (הדי מעטות) שסאקס מביא במאמר שלו אינן חדשות. אין זה אומר שהמחקר החדש מוכיח שיש כדאיות לימודית בשימוש בתקשוב (לטעמי, סולווואי ונוריס מתלהבים ממנו יתר על המידה). אבל ההתעלמות של סאקס ממידע חדש וסותר לתיזה שלו (במחקר של חוקרים מאד מעורכים) בהחלט גורמת להרמת גבה. היא מחדדת את העובדה שהוא מבסס את מסקנותיו על מידע ישן, וגם מראה שהוא פשוט הסיק אותן עוד לפני שהתחיל לבדוק את הנושא.

הכתבה של סאקס מסתיימת עם ציטטה מטוד אופנהיימר. אופנהיימר כתב אחד המאמרים הביקורתיים הראשונים על השימוש במחשבים בכיתה, מאמר שהתפרסם בשנת 1997 ב-The Atlantic. אותו מאמר היה הבסיס לספרו – The Flickering Mind שהתפרסם ב-2003. מוזר שסאקס מוצא לנכון לסיים את הכתבה שלו עם קטע מתוך ספר שהתפרסם לפני 13 שנים. אפילו אני, שלעתים קרובות מביע אכזבה מהתקשוב בחינוך, ומזהיר שהוא נמצא בנסיגה מבחינה חינוכית/לימודית, מודה שהרבה מאד השתנה מאז פרסום ספרו של אופנהיימר. סאקס כותב שלא חסרות עדויות חדשות לבעייתיות של טכנולוגיות חדישות בבית הספר, אבל המציאות של התקשוב החינוכי היום שונה מאד מזאת שאופנהיימר תיאר לפני שנים רבות. באותה תקופה היו יחסית מעט מחשבים ניידים בכיתות, לא היו בכלל טבלטים, וכמובן גם לא סמרטפונים. סאקס איננו מתייחס לשינויים האלה. מבחינתו מחשב נייח איננו שונה מסמרטפון. ואולי בגלל זה קל לו לצטט מספרו של אופנהיימר – הרי הוא הסיק את המסקנות שלו לפני שהוא בכלל בדק את המציאות הנוכחית, והוא איננו זקוק לנתונים חדשים כדי לאשש אותן.

ואם כבר, יש טעם לבחון אם מה שאופנהיימר תיאר בספרו תאם את האמת בשטח של אותה תקופה. קצת אחרי פרסום הספר ג'יימי מקנזי, איש חינוך בעל אתר ותיק בתחום הוראת החשיבה הביקורתית באמצעות התקשוב (From Now On) פרסם ביקורת על הספר. מקנזי הכיר היטב את האזור שאופנהיימר סקר בספרו והוא כתב שהתמונה שאופנהיימר צייר היתה שונה מאד מהמציאות שהוא הכיר. בביקורת די ארוכה מקנזי הציג דוגמאות רבות, ממש מאותן בתי הספר, שהראו שכבר אז אפשר היה למצוא שימוש נבון וחינוכי במחשב בחינוך. על אופנהיימר מקנזי כתב:

He blames technology for the problem instead of probing to see why some schools and teachers are capable of making smart use while others flounder.

A fair and open-minded researcher would find and tell a much more complicated story complete with examples of smart technology uses to balance the bleak view Oppenheimer prefers.

עוד לפני שהוא כתב את ספרו אופנהיימר כבר הסיק את מסקנותיו בנוגע לתקשוב בחינוך, והוא ברר את הדוגמאות שלו כדי לחזק את המסקנות האלו. זה היה מזמן. נדמה לי שרבים כבר הספיקו לשכוח את ספרו. אבל היום, בלי להתייחס כלל למציאות התקשובית השונה מאד בבתי הספר, סאקס אימץ את מסקנותיו של אופנהיימר, וגם הוא ברר מספר דוגמאות על מנת לחזק אותן. דווקא מפני שיש הרבה שראוי לביקורת כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר, ההשמצה הגורפת, הביטול הסוחף, והסקירה הפשטנית של נושא כל כך חשוב מאכזב ביותר.

האם גם בחינוך קהלת צדק?

לפני עשר שנים קרל פיש, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, פרסם לראשונה מצגת PowerPoint שעם הזמן הפכה להיות להיט גדול במסגרות חינוכיות, ובקהילת התקשוב החינוכי בפרט. במאמרון הבלוג המקורי בו הוא כתב על המצגת פיש הסביר שהוא התבקש על ידי הנהלת בית הספר שלו להכין דברי פתיחה למפגש הפתיחה של שנת הלימודים, והוא החליט לאתגר את מורי בית הספר עם כמה תחזיות עתידיות – תחזיות שהיו עשויות להשפיע על מה ואיך מלמדים:

I put together a PowerPoint presentation with some (hopefully) thought-provoking ideas. I was hoping by telling some of these "stories" to our faculty, I could get them thinking about – and discussing with each other – the world our students are entering. To get them to really think about what our students are going to need to be successful in the 21st century, and then how that might impact what they do in their classrooms.
כפי שנהוג להגיד … והיתר היסטוריה. בזכות כלי ה-Web 2.0 שבאותה תקופה נעשו מאד נפוצים המצגת זכתה לצפיות רבות מעבר לבית הספר של פיש. היא עברה מספר מהדורות וגלגולים, והופקה גם כסרטון ב-YouTube שקיבל כמה מיליוני צפיות. המספר הזה אולי מתגמד מול מספר הצפיות של סרטוני ההרצאות של קן רובינסון, אבל לתקופתה היא היתה הצלחה מסחררת.

במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו פיש ציין עשר שנים לפרסום הראשון של המצגת. (למצגת/סרטון שני שמות: Did You Know? ו-Shift Happens – הקישור כאן הוא למה שנדמה לי שהיא הגירסה ה-"רשמית" האחרונה כפי שהיא מופיעה ב-YouTube.) מפני שהמצגת עסקה בשינויים שמתרחשים בעולם, במאמרון החדש שלו פיש ראה לנכון לבחון מה באמת השתנה מאז. הוא מונה 50 נקודות שונות – חלקן קשורות לחינוך ולבתי הספר, חלקן קשורות למצב הפוליטי/חברתי בארה"ב ובעולם, וחלקן קשורות לחייו ולמשפחתו. מעניין לבחון כמה מהנקודות האלו, אם כי אולי הדבר המעניין ביותר הוא המסקנה שאליה פיש מגיע עוד לפני שהוא מונה את הנקודות. בתשובה לשאלה שהוא מציב לעצמו בנוגע למה השתנה מאז פרסום המצגת פיש כותב:

In a word: everything. And nothing.
הקביעה הזאת די משכנעת. פיש צודק שבתחומים רבים העולם של היום שונה מאד מהעולם שהכרנו לפני עשור, ואילו בתחומים אחרים עולם כמנהגו נוהג. בתחומים הקשורים לטכנולוגיה הרבה אכן השתנה – פיש מציין, כצפוי, את הסמרטפון ואת הטבלט, את המכונית ללא נהג, את הפריצה בתחום הבינה המלאכותית, ואת החדירה של הדיגיטאליות לכל תחומי החיים שלנו. אבל לצד השינויים האלה הוא גם מדגיש שאותן בעיות פוליטיות וחברתיות (ואקולוגיות) שפקדו אותנו לפני עשור ממשיכות לפקוד אותנו, ואפילו ביתר חריפות. כמו-כן, כאשר הוא מתייחס לחינוך ברור שבעיניו המאכזב גובר על המעודד. הוא כותב:
In 2006 U.S. public schools are “failing.” This was also true in 1996, 1986, 1976, 1966, 1956, 1946, 1936, 1926, 1916, and 1906. In 2016 U.S. public schools are still “failing.”
וגם:
In 2006 I was asking about core values at my school. In 2016 I’m still asking about it.
אני מודה שלטעמי המצגת Did You Know? היתה מאד לא משכנעת. בשנת 2008 כתבתי כאן שעל אף העובדה שהנתונים שפיש הציג היוו סיבה לבחון עד כמה החינוך מכשיר תלמידים לעתיד:
יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה.
שנתיים אחרי-כן שיבחתי את דבריו של טרי פרידמן שתהה למה מתלהבים כל כך מהמצגת. ציטטתי את פרידמן:
It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
ושלוש שנים אחרי זה התייחסתי בחיוב למאמרון בלוג של טרי הייק שלגלג על הנסיונות של מורים להציג את כיתותיהם כמתאימים למאה ה-21. כאחת הדרכים להראות שנערכים למאה ה-21 הייק "המליץ":
לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
במילים אחרות, קשה להאשים אותי באהדה יתרה כלפי המצגת של פיש. אבל אין זה אומר שאינני מעריך אותו כאחד הבלוגרים החינוכיים המעניינים, בלוגר שכדאי לקרוא. דווקא במהלך עשר השנים האחרונות פיש העלה בבלוג שלו נקודות חשובות מאד בנוגע לתקשוב בחינוך. כמו לא מעט אחרים, אפשר לראות כיצד הטכנולוגיה, שתחילה היתה במרכז הכתיבה שלו, זזה הצידה ושאלות חינוכיות הפכו למוקד. אפשר לראות את זה גם במאמרון החדש של פיש כאשר הוא קובע שהמון השתנה אבל בחינוך יותר מדי נשאר כפי שהיה. הקביעה הזאת מעידה על פיקחון העיניים שהתרחש אצל רבים בקהילת התקשוב החינוכי (ואפילו אם ביקרתי את המצגת כבר עם הופעתה, אינני מוציא את עצמי מהכלל הזה).

הנקודה האחרונה של פיש ברשימה שהוא עכשיו פרסם היא אולי החשובה ביותר. הוא מציין שלפני עשור הוא הביע את החשש שבתי הספר מכינים את תלמידיהם לעבר ולא לעתיד, והוסיף שגם היום יש לו, עדיין, אותו החשש. כזכור, בפתיחת המאמרון פיש ציין שמאז פרסום המצגת שלו הכל, וגם לא כלום, השתנה. הוא איננו מפרש, או מסביר למה בתחומים אחרים כל כך הרבה השתנה, ואילו בחינוך כל כך הרבה נשאר כפי שהיה. חשוב להוסיף שלפני עשור, כאשר פיש פרסם את המצגת שלו, רבים מהמחדשים (שלא לדבר על המשבשים) בחינוך טענו שבמשך כ-200 שנים דבר לא השתנה בחינוך ואילו היום, בזכות התקשוב, צפויה, סוף סוף, תקופה של שינוי מהיר. קשה לא לשאול למה התחזיות האלו כנראה מתבדות.

אינני מתיימר לדעת את התשובה, אבל בכל זאת אפשר להצביע על כמה כיוונים. תחילה, חשוב להבין שאין זה נכון שבמשך 200 שנים שום דבר לא השתנה בחינוך. אבל לא פחות חשוב להבין שהחינוך מטבעו איננו תחום של שינוי מואץ. דווקא מפני שהמערכת החינוכית של חברה כלשהי מושפעת מגורמים שונים ובעלי אינטרסים מגוונים, אין לצפות לשינוי מהיר או גורף. כל קבוצה נלחמת על האינטרסים שלה, וכמעט תמיד התוצאה היא פשרה שאיננה מספקת את אלה שמבקשים שינוי מהיר. וכמובן שרבים מאיתנו, כמו פיש, נוכחנו לדעת ששינויים טכנולוגיים אולי משפיעים על כיצד החינוך נראה, אבל ספק אם היא יכולה להשפיע באופן משמעותי על מהות החינוך. היום פיש צודק שכל כך הרבה, אבל גם כל כך מעט, השתנה. ואין סיבה שהעובדה הזאת תפתיע אותנו.

ואם עולם העסקים סוף סוף מדבר על חינוך …

ג'ונתן רושל הוא מנהל מוצר ב-Google. הוא הגיע לגוגל לפני יותר מעשור כאשר הוא מכר לה את הגליון האלקטרוני המקוון שהוא פיתח. הגליון, היום Google Sheets, היה אחד המרכיבים הראשונים של מה שהפך למסמכי גוגל. רושל המשך לעבוד בפיתוח מכלול הכלים של Google Drive, ובהמשך של Google Classroom, וכזכור היום הוא מנהל מוצר. מספר הרצאות של רושל מופיעות ב-YouTube (כאן וכאן, למשל), ומצפייה בהרצאות האלה אני יכול להגיד שהוא מוצא חן בעיני. ההרצאות שאני ראיתי עוסקות בחדשנות, ועל התכונות הדרושות על מנת לפתח ולקדם אותה. לפני שבוע נתקלתי שוב ברושל כאשר כתבה באתר Business Insider הביאה מדבריו תחת הכותרת:

דבריו של רושל בהרצאות ששמעתי אמנם מצאו חן בעיני, אבל ההתייחסות שלו לחינוך בהן היתה די מצומצמת, וגם שטחית. וזה איננו צריך להפתיע. באתר האישי שלו רושל מציין שמזה שנה וחצי הוא חבר במוצעת החינוך של העיר שלו, וממה שהצלחתי לגלות, הנסיון החינוכי שלו מסתכם בחברות הזאת, ובעובדה שהוא אב לשלושה ילדים. אין לי מושג מה גרם ל-Business Insider להכריז עליו כמומחה החינוכי הבכיר בגוגל.

אבל אם רושל כבר זכה לתואר הזה, יש טעם לבחון את מה שהוא רואה כעתיד החינוך. הכתבה מוסרת לנו שבעיניו העבודה השיתופית תהיה מרכיב חשוב בחינוך:

"We should never underestimate the importance of social interaction and co-working," he tells Business Insider. "So as much as schools want to get the value of calculus or coding into kids' heads, let's not forget to teach how to interact with each other."
אני כמובן מסכים, אם כי ספק אם יש צורך להיות "מומחה חינוכי" כדי להבין שיש חשיבות גדולה בשיתוף פעולה, ושיש צורך לפתח את יכולת השיתוף בבתי הספר. אבל גם אם אני מסכים, ההמשך של הכתבה נראית לי קצת מוזר. מספרים לנו שלפי רושל, על מנת שתלמידים יוכלו לשתף פעולה בדרך הטובה ביותר בית הספר צריך לקבץ אותם בקבוצות המתאימות ביותר. מה שמוזר כאן איננו הרעיון ליצור קבוצות עבודה, אלא הדרך שבה הקבוצות האלה אמורות להיווצר. הכתבה מסבירה:
That's where Rochelle sees machine learning entering the picture. Educators will be able to give students online tests that are smart enough to group kids by interest and skill level, rather than the current system of grouping them by age.

That kind of intuitive machine learning could also help put kids on the right career path.

שוב, אינני משוכנע שרושל עצמו טוען שהוא מומחה בחינוך, אבל דווקא מפני ש-Business Insider הכתיר אותו כבכיר מומחי החינוך של גוגל יש הצדקה לבחון לעומק את דבריו. וכאן די מוזר להיווכח שאדם שממלא תפקיד מרכזי בפיתוח של אוסף כלים שיתופיים מציין לטובה מערכת של מבחנים "חכמים" כאמצעי לבניית קבוצות עבודה מוצלחות. ולא רק שהמבחנים האלה יקבצו את התלמידים בקבוצות – הם גם יוכלו לכוון את התלמידים למסלולי קריירה מתאימים.

בעצם, מה שרושל מציע כאן הוא לגייס נתונים ואלגוריתמים כדי לשפר ולייעל את הפעילות ה-"לימודית" שתלמידים מבצעים בשעת שיעור. רבים בוודאי יסכימו שקבוצות המוגדרות לפי גיל בלבד אינן בהכרח מקדמות למידה, אבל למה לנו לחשוב שמבחנים ואלגוריתמים מסוגלים ליצור קבוצות לימוד מוצלחות יותר מאשר המורים בכיתה, או מאשר התלמידים עצמם? זאת ועוד: לפי רושל, מטרה משמעותית אחת של החינוך היא "הכשרת" תלמידים לתפקד באופן מוצלח במבחר קבוצות ובסביבות שונות. אבל אם מנתבים אותם לקבוצות עבודה/למידה לפי מה שאלגוריתם זה או אחר קובע כמתאים להם, הם בוודאי לא יפתחו את הגמישות שבאה עם הצורך להסתדר במצבים שאינם אידיאליים, גמישות שרבים טוענים שהיא רצויה מאד בשוק העבודה של היום ושל מחר.

למען האמת, הרושם הכללי שמתקבל מהכתבה הזאת הוא ש-Business Insider משתוקק מאד להגיד לנו שלגוגל ולגופים טכנולוגיים אחרים חזון, וגם השפעה מכרעת, על עתיד החינוך, אפילו אם בכלל לא ברור לו מהם החזון או ההשפעה האלה. הכתבה מוסרת לנו שרושל טוען שבעתיד יהיו כלים טובים (במקור "legitimate tools", אם כי לא ברור לי מה הכוונה במילה "לגיטימי") שיעזרו לכוון תלמידים בלימודים שלהם. במה מדובר?:

Those who don't like math but show a strong capacity for reading and language may be told they don't need to take calculus, for example, while another student whose scores favor math can focus on that.
מוזר שיש כאן התייחסות להעדפות של התלמידים, כאילו היום אין לנו כלים שמאפשרים בירור כזה. כלי מאד פשוט, למשל, הוא לשאול את התלמיד מה מעניין אותו. אבל זה כנראה איננו מספיק טוב, ובוודאי לא מספיק טכנולוגי. למה לסמוך על בני אדם כאשר אפשר להתבסס על מה שהמחשב מכתיב? בהמשך אנחנו קוראים:
Sophisticated data like this will create the perfect conditions for the kind of collaboration that is essential to effective learning, Rochelle says.
ומתבקשת השאלה: האם אנחנו באמת זקוקים לנתונים מתוחכמים על מנת ליצור את התנאים האופטימליים ללמידה שיתופית?

אינני יודע למה Business Insider בחר להכתיר את רושל כמומחה חינוכי (שוב, למיטב הבנתי הוא איננו מציג את עצמו כך). דבריו של רושל בכתבה בוודאי אינם גורמים לנו לראות בו בר סמכא חינוכי, אבל נדמה לי שהבעיה איננה אצלו, אלא אצל האתר שמביא את דבריו. בכתבה די קצרה האתר מבשר על שינויים שהם פשטניים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הפחות טוב. אין זה צריך להפתיע שלאתר הבנה מינימלית בחינוך. הוא הרי עוסק בעולם העסקים. אבל גם אם זה איננו מפתיע, זה כן מדאיג. הרי כבר מספר רב של פעמים כתבתי כאן על כמויות הכסף האדירות שעולם העסקים משקיע בחינוך בתקווה שהן יניבו רווחים עוד יותר גדולים. כאשר אתר שעוסק בעסקים מפרסם תחזית שטחית ורדודה על כיצד ייראה החינוך העתידי מתחזק החשש שאולי לחינוך צפוי עתיד מאד מתוקשב, אבל גם מאד לא חינוכי.