הפוך בה והפוך בה … ואין בה.

קיץ. יש פעילות תקשובית חינוכית, אבל היא איננה אינטנסיבית במיוחד. אפילו הבהלה ה-"חינוכית" שה-Pokeman Go עורר די דעכה. סביר להניח שלקראת פתיחת שנת הלימודים רבים חושבים על מה אפשר לעשות עם התקשוב בבית הספר, אבל זה איננו אומר שיש זמן לכתוב על זה. ואולי זאת הסיבה שכעת יחסית שקט בבלוגוספירה החינוכית. אמנם יש כמה עניינים מעניינים שעליהם שקלתי לכתוב, ואולי עוד אגיע אליהם. אבל ברור שזה לא יפריע לאף אחד אם לתקופה לא קצרה מדי לא אפרסם כאן את התלונות המייגעות שלי בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח.

ולמען האמת, חשבתי שעד סוף הקיץ אצליח לעשות זאת. אבל אני בוודאי לא אשם בכך שבימים האחרונים התפרסמה עוד כתבה שמתארת את התקשוב החינוכי כמכרה זהב אדיר ממדים שמחכה ליזמים לכרות אותו. יכול להיות שאני כבר צריך ללמוד להבליג (לא, זה איננו מהשורש של "בלוג"), אבל כתבות כאלו פועלות עלי כמו צלצול של פעמון אצל הכלבים של פבלוב, וקשה לי לעצור את עצמי.

לפני מספר ימים כותרת באתר TechCrunch הכריזה:

אכן, בתחום הפיננסי הטכנולוגיה חדרה עמוק לתוך חיינו, והכתבה מסבירה לנו מה הוביל להצלחתה העצומה:
Fintech startups identified a shift in society, one led by a hungry consumer demand for innovative and digital services.
אך מה לעשות, אפילו הצלחות אדירות לפעמים מגיעות לנקודת שובע, והכתבה מוסרת שעל אף העובדה שהתחום ממשיך להיות רווחי, יש כבר סימנים שהוא מגיע לרוויה. ולכן משקיעים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מזרימים עוד כסף לתחום. אז מה עושים?:
This presents a window of opportunity for investors trying to spot, catch and ride the wave of the next “fintech”.

Enter edtech — 2017’s big, untapped and safe investor opportunity.

מספרים לנו ששוק הטכנולוגיות בחינוך בשל לפריחה של ממש (כאילו המיליארדים שמשקיעים בו היום איננה פריחה). מביאים לנו תחזית שעד 2020 השוק העולמי של טכנולוגיות בחינוך יעבור מעל $250 מיליארד. ויש בכתבה, כמובן, הפיסקה ההכרחית שמסבירה שבמשך דורות החינוך כמעט לא השתנה:
For the past 150 years or so, most learning models — especially regarding children — have barely changed: A teacher or lecturer stands at the front of the classroom explaining ideas or introducing facts while students sit and listen with the learning materials being mostly physical textbooks or printouts.
אבל היום, כמובן, כל זה משתנה – ספרים מודפסים מפנים את מקומם לספרים דיגיטאליים, ו-"שירותים אינטראקטיביים" מאפשרים לתלמיד ללמוד בקצב שלו. והכלים הדיגיטאליים שנכנסים לחינוך חשובים, בין היתר כי:
students are born with digital DNA
יד על הלב, אין לי מושג מה זה, ואני מניח שזה נכון גם עבור כותב הכתבה. אבל זה מצלצל יפה, ואפילו אם מדובר בקביעה מופרכת, הכוונה די ברורה. וגם מפרטים עבורנו את משמעות הדבר:
When considered like a business, education institutions need to cater to the digital demand of their consumers — people who are constantly exposed to digital technologies outside of the classroom have come to expect the same digital capabilities within the four walls of a learning environment.
קשה לדעת היכן להתחיל להתייחס למשפט הזה. אפשר לתרגם את המילה "cater" כ-"לספק", אבל התרגום היבש הזה מתעלם מהקונוטציה של המילה. נדמה לי שמתאים יותר לתרגם "ליישר קו עם הרצונות של הצרכנים". וחשוב לזכור שהמשפט נפתח עם ההתניה ש-"כאשר מתייחסים לחינוך כמו לעסק" – דבר שאולי הגיוני לאנשי TechCrunch אבל בוודאי מעורר סלידה אצל אנשי חינוך.

הכתבה מכריזה על הטכנולוגיה בחינוך כ-"הימור בטוח". הרי:

Unlike the ups and downs of the financial markets, edtech remains constant, sheltered from many of the pressures of the broader geopolitical landscape. It is somewhat of a safe haven for smart money from smart investors.
במילים אחרות, להבדיל מהטכנולוגיה בתחום הפיננסי, תמיד יהיו בתי ספר שאפשר לחלוב. ולכן הכתבה מסיימת עם המסקנה:
edtech is poised to be the biggest and possibly most profitable digitalized sector yet.
ומה חסר? בכתבה של כמעט 900 מילים שמפארות את הפוטנציאל הכלכלי של התקשוב החינוכי אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן התקשוב הזה יכול לעזור ללמידה. וזה, כמובן, בכלל איננו מפתיע.

תחילה חשבתי שאני מסכים, אבל …

אין לי שום דבר נגד מתמטיקה. דווקא על אף העובדה שאינני במיוחד (בלשון המעטה) בקיא בה, יש לי סיבות רבות להתייחס אליה בחיוב. ואני בוודאי מוכן להודות שיש תחומים רבים בחיים שלנו, הן הפרטיים והן הציבוריים, שבהם ידע מתמטי ממלא תפקיד חשוב. זאת ועוד: אינני רואה שום פסול בעידוד הלימוד של חמש יחידות בגרות במתמטיקה. למי שזה מתאים לו … למה לא? אני אפילו מוכן להרחיב, ולטעון שלא פעם יש טעם בעידוד לימוד המתמטיקה גם אצל אנשים שמכריזים שהיא איננה בשבילם. יכול להיות, למשל, שכאשר הם ייצאו טיפה מאזור הנוחות שלהם הם יגלו שהתחום די קוסם להם. ועל אף העובדה שאני משוכנע שקשה מאד ללמד משהו כאשר הלומד מפגין התנגדות כלפיו, אני גם חושב שהעיסוק במתמטיקה יכול לפתח סוג חשוב של חשיבה.

אני מניח שהיום פיסקה פותחת כזאת היא מס שפתיים הכרחי עבור כל איש חינוך שמביע ספקות כלפי התכנית של משרד החינוך לעודד לימוד חמש יחידות במתמטיקה, אבל הפעם לא מדובר במס שפתיים בלבד. אמנם אני חש שהתכנית מעמידה את המתמטיקה מעל תחומים אחרים ושטעות לעשות זאת, אבל אני בהחלט אינני שולל את הרעיון שבבסיס שלה.

לפני כשבוע אמנון רדר, יו"ר קבוצת מנפאואר ישראל, פרסם כתבה ב-The Marker בו הוא טען:

כאשר קראתי את הכותרת הזאת התמלאתי תקווה: הנה, יש מישהו שיסביר שמערכת חינוכית צריכה לפתח את האדם השלם. התרשמתי שכותב הכתבה יסביר שעל מערכת החינוך לטפח יכולות רב-תחומיות, כך שבוגרי המערכת ייצאו ממנה לא רק עם הכישורים שמאפשרים להם למצוא עבודה בשוק רווי טכנולוגיה, אלא גם יהיו מסוגלים לתפקד כאזרחים פעילים ויהיו בוגרים בעלי עולם פנימי עשיר.

בחלקים מהכתבה אפשר היה להתרשם שזאת אכן הכוונה. רדר מסביר, למשל, שאין לראות את עולם ההיי-טק כתחום שנשען על יודעי מתמטיקה בלבד. הוא כותב:

בחינת מצבת כוח האדם של חברות ההיי־טק הגדולות מלמדת על גיוון ברקע החינוכי, בניסיון ובכישורים המקצועיים של העובדים.
כמובן שכאשר אני קורא מילים כמו "גיוון ברקע החינוכי" אני מיד חושב שהכוונה ללימוד הספרות והאמנות. מחקרים רבים מראים שלימוד הנגינה בכלי מוסיקלי בבית הספר משפיע לטובה על הלימוד של תחומים עיוניים כמו מתמטיקה ומדעים, והנחתי שרדר התכוון להסביר שזה עשוי להיות נכון גם בעולם ההיי-טק. והוא אכן קורץ, באופן די ברור, לכיוון הזה:
חברות הטכנולוגיה הגדולות מעסיקות אמנים, סופרים והוגי רעיונות כדי שיטפחו יצירתיות בארגון, פתיחות, גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. אלה לא בהכרח הכישורים שפתרון בעיות דיפרנציאליות מסייע לטפח – להיפך.
ובשלב הזה יש בוודאי טעם לשאול – מה הבעיה שלך? עם מילים טובות על אמנים וסופרים, לא ברור לך שמצאת בן ברית במערכה למען קידום השכלה הומניסטית כללית? אני מודה, תחילה באמת חשבתי כך, אבל … יש בכל זאת בעיה – בעיה שאולי אפשר להגדיר בשם "בשביל מי הלימודים האלה?". רדר טוען שהמערכת החינוכית איננה מבינה כיצד שוק העבודה פועל היום. הוא מדגיש שמדובר בשוק דינמי שבו בוגרי המערכת החינוכית יצטרכו לשנות את המקצועות שלהם פעמים רבות במהלך הקריירה (הטענה הזאת נשמעת פעמים רבות ויתכן שהיא אפילו נכונה, אבל היא גם הפכה למוסכמה שלטעמי זקוקה להוכחה שממענת לבוא). והוא מסכם:
מערכות החינוך התיכוני והגבוה צריכות להתקרב לעולם התעסוקה ולהבין את השינוי הדרמטי שעובר עליו – ואז לחזור לכיתות ולתת לתלמידים כלים מגוונים כדי להצליח בעולם שאנחנו לא יודעים עליו הרבה.
במילים אחרות, הדאגה של רדר איננה לתלמידים עצמם, אלא לעולם התעסוקה שזקוק לתלמידים האלה. אי אפשר להתכחש לעובדה שפרנסה טובה היא מרכיב חשוב בחיים איכותיים. כדי שיהיה לנו זמן לקרוא ספרים, להרהר על משמעות החיים, ולבצע את שלל הפעולות התרבותיות האחרות שנותנות לחיים, אנחנו צריכים מקום לגור ומה לאכול, ועל פי רוב אנחנו משיגים את אלה דרך העבודות שאנחנו מבצעים. לאור העובדה הבסיסית הזאת קשה לבוא בטענה כלפי הרצון של רדר שהתלמידים של היום ימצאו עבודה טובה מחר. אפשר לטעון שמדובר בסך הכל בסדר עדיפויות ושהדבר איננו עקרוני. אבל גם אם מדובר רק בסדר עדיפויות, דבריו של רדר מזכירים ויכוח בן מאה שנים שהתנהל בין שני המחנות של מה שנהוג לכנות progressive education בארה"ב – מצד אחד ה-progressivism הניהולי, ומצד שני ה-progressivism הפדגוגי.

ג'ון דיואי הוא הדמות שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם הגישה הפדגוגית, ואילו השמות של אלה שהובילו את הגישה הניהולית הרבה פחות מוכרים. דייוויד לאבארי (Labaree), בפרק בספר שהתפרסם בשנת 2010 סוקר את ההיסטוריה של הגישות האלו ומנסה להסביר:

המאמר של לאבארי מרתק, אם כי אתייחס כאן רק להתכתבות בין דיואי וסְנֶדֶן משנת 1915 שהוא מזכיר. סְנֶדֶן תמך בבתי ספר מקצועיים, והסביר (המכתב המלא שלו נמצא כאן):
Vocational education is irreducibly and without unnecessary mystification, education for the pursuit of an occupation
קשה להתווכח עם ההגדרה הזאת. לסְנֶדֶן היה ברור שבוגרי המערכת החינוכית יצטרכו להתפרנס, ולכן תפקידו של המערכת הוא להכשיר את תלמידיה לקראת העבודות שהם יוכלו למלא. מבלי להיות ביקורתי מדי נדמה לי שרדר, ורבים אחרים היום, יסכימו עם קביעה כזאת.

המכתב של סְנֶדֶן העניק לדיואי הזדמנות להסביר כיצד הגישה שלו שונה. הוא לא כתב שהוא התנגד להכשרה מקצועית, אבל הוא הגדיר אותה בצורה רחבה בהרבה מרכישת הכישורים כדי לבצע עבודה מסויימת. (הקטעים של דיואי נמצאים כאן):

I object to regarding as vocational education any training which does not have as its supreme regard the development of such intelligent initiative, ingenuity and executive capacity as shall make workers, as far as may be, the masters of their own industrial fate.
עבור דיואי, הנסיון להפריד בין השכלה כללית לבין הכשרה למקצוע זה או אחר מביא לכך ששניהם נעשים פחות אפקטיביים. הוא ראה לנכון לשלב בין השניים (ולא ליצור מסלולים נפרדים למנהיגים ולמונהגים). זאת ועוד: דיואי ראה בגישה של סְנֶדֶן כניעה למציאות החברתית והפוליטית הקיימת, גישה שהעמידה את צרכי המשק מעל לצרכי האדם. להבדיל מסְנֶדֶן, דיואי שאף לחינוך שיאפשר ללומדים ליטול חלק פעיל בעיצוב החברה שלתוכה הם גדלים:
I am regretfully forced to the conclusion that the difference between us is not so much narrowly educational as it is profoundly political and social. The kind of vocational education in which I am interested is not one which will "adapt" workers to the existing industrial regime; I am not sufficiently in love with the regime for that. It seems to me that the business of all who would not be educational time servers is to resist every move in this direction, and to strive for a kind of vocational education which will first alter the existing industrial system, and ultimately transform it.
לאבארי, במאמר שלו, מציין שדיואי מוכר וידוע עוד היום, ורעיונותיו נלמדים בבתי הספר לחינוך, ואילו סְנֶדֶן כמעט לגמרי נשכח. עם זאת, הוא מזכיר לנו שהמערכת החינוכית האמריקאית דווקא יישרה קו עם הגישה של סְנֶדֶן, ולא עם זה של דיואי. מאה שנים מאוחר יותר שתי הגישות האלו עדיין מתמודדות על ליבו של החינוך. במידה רבה המערכת האמריקאית עוד מעמידה את צרכי השוק מעל להתפתחות השכלית והרגשית של הפרט. למרבה הצער, הכתבה של רדר מראה שבמידה לא קטנה זה גם מה שהוא עושה, ושהגישה של סְנֶדֶן עוד שולטת גם אצלנו.

כיצד לכבד את זכרו? קראו את Mindstorms

היום, באיחור של יומיים, למדתי שסימור פפרט (Seymour Papert) נפטר. קשה לתאר את תחום התקשוב החינוכי מבלי להכיר בתרומה האדירה של פפרט, גם אם היום, למרבה הצער, התרומה הזאת מופיעה יותר כהערת שוליים מאשר כאחד מעמודי התווך המרכזיים של התחום. אני בטוח שעבור אנשי חינוך כמוני שהחשיפה לשפת ה-Logo לפני שנים רבות היתה בין הנגיעות הראשונות שלנו בתקשוב החינוכי פפרט היה, ועוד נשאר, אחד מענקי התחום.

אין לי ספק שבימים ובשבועות הקרובים הספדים רבים יתפרסמו, ומפני שרבים מאלה ייכתבו על ידי אנשים שהכירו את פפרט, יהיה כדאי מאד לקרוא אותם. גם על האיש, וגם על פועלו, יש המון לספר. אני לא הכרתי אותו, ולכן הטוב ביותר שאני יכול לעשות, הוא לצטט מתוך מה שאולי הספר החשוב ביותר שלו, Mindstorms. מומלץ לקנות את הספר ולהציב אותו במקום בולט במדף הספרים, עדיף מול המחשב שמולו עובדים. עם זאת, מצאתי שעותק של הספר במלואו, בפורמט PDF, זמין ברשת. היות ובעת כתיבת השורות הקצרות האלו אינני בבית ואינני יכול להוריד את העותק שלי מהמדף, שמחתי למצוא עותק בספריית המכללה.

במבוא ל-Mindstorms פפרט מתאר, באופן מאד ברור, כיצד התפיסה שלו בנוגע למקום של המחשב בחינוך שונה מהתפיסה הרווחת בבתי הספר:

In many schools today, the phrase "computer-aided instruction" means making the computer teach the child. One might say the computer is being used to program the child. In my vision, the child programs the computer and, in doing so, both acquires a sense of mastery over a piece of the most modern and powerful technology and establishes an intimate contact with some of the deepest ideas from science, from mathematics, and from the art of intellectual model building. (עמ' 5)
חשוב לזכור ש-Mindstorms התפרסם בשנת 1980. כאשר פפרט כתב "היום" הוא התייחס לתקופה שבה ידו של ה-computer aided instruction היתה על העליונה. הרבה מאד השתנה מאז, ולא רק בעוצמה של המחשבים וקלות השימוש בהם. פפרט כתב כאשר יכולותיו של המחשב בתחומי התקשורת והנגישות למידע, תחומים שעבור הרוב מאיתנו מהווים השימושיים החינוכיים המרכזיים, עדיין היו מאד מוגבלות. יתכן מאד שאחת הסיבות שההשפעה הנוכחית של פפרט על החינוך איננה גדולה כפי שצריכה להיות היא שהחינוך היום רואה במחשב אמצעי למשהו אחר (אם תקשורת, ואם מידע) ולא כלי שבאמצעותו התלמיד בונה את עולמו ועל ידי כך גם את עצמו.

אבל היום אנחנו עדים לחזרה של ה-CAI, ובמקום להגשים את חזונו של פפרט, השימוש במחשב שוב מוצא את ייעודו ככלי "to program the child". נדמה לי שמבלי שהתכוון לכך, בשני המשפטים שקדמו לקטע שצוטט למעלה פפרט חזה היטב לאן התקשוב החינוכי יתפתח. הוא כתב:

It is not true to say that the image of a child's relationship with a computer I shall develop here goes far beyond what is common in today's schools. My image does not go beyond: It goes in the opposite direction.
כבר פעמים רבות קבלתי כאן על הכיוון שבו התקשוב החינוכי פנה. לפני 35 שנים סימור פפטר הציב כיוון אחר. יש עדיין תקווה שהחינוך יבחר בכיוון שלו. ולא רק כדרך לכבד את זכרו, אלא גם כדי שנוכל לכוון את עצמנו לפי מגדל האור של פפרט שממשיך להאיר בתוך הערפל החושך החינוכיים שבהם התקשוב היום נמצא, מומלץ מאד לקרוא את Mindstorms.

סוף סוף שיבוש של ממש!

בכתבה ב-TechCrunch שהתפרסמה לפני כשבוע רייאן קרייג, אחד המנהלים של חברת השקעות בשם University Ventures, מונה כמה מההבטחות שהושמעו בעבר בנוגע לתקשוב בחינוך. מהפתיחה של כתבה אפשר היה לחשוב שמדובר בביקורת שאני כתבתי:

For nearly 30 years, pundits have predicted that education technology would disrupt higher education. Online courses will reduce costs and create unprecedented access to higher education, so the argument goes. Likewise, adaptive learning will improve — or replace — the art of teaching as the right digital content is delivered at the right time to each individual learner.
ללא ספק יש במשפטים הראשונים האלה נימה ביקורתית, אפילו לעג. נוצר הרושם שכותב הכתבה למוד נסיון ויודע שהתקשוב החינוכי שוב ושוב מבטיח יותר מאשר הוא מסוגל לקיים. ובגלל זה איננו צריכים להיות מופתעים שהפיסקה השנייה פותחת עם משפט שמחזיר אותנו למציאות:
It’s looking increasingly like none of these are the game-changers we expected.
קרייג מסביר שעל אף העובדה שהלמידה המקוונת כבר מאד נפוצה, שכר הלימוד עדיין מאד גבוה, לסטודנטים חובות גדולים, סטודנטים רבים אינם מסיימים את לימודיהם, והפער בין כישורי בוגרי ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של המעסיקים ממשיך לגדול.

ובערך בנקודה הדי מוקדמת הזאת בכתבה מתחיל להיות ברור שאיננו רואים עין בעין. על אף העובדה שאני מסכים עם קרייג בכמה מנקודות הביקורת שהוא מעלה, כאשר הוא מגיע להצעות שלו לשימוש הראוי של התקשוב בחינוך דרכינו נפרדות. קרייג מסביר שבעצם עד היום ציפו שהשינוי שהטכנולוגיה תחולל בהשכלה הגבוהה יהיה שינוי בדרכי ההוראה והלמידה. אבל לפי תפיסתו חיפשו את השינוי במקום הלא נכון. הוא טוען שעלינו לחתור לשינוי לא בדרכי ההוראה והלמידה אלא ב:

the advent of a new digital language that connects higher education and the labor market and, in so doing, exerts profound changes on both.
זאת ועוד: הוא מכריז:
The historic disconnect between higher education and the needs of the labor market is a data problem.
יכול להיות שקרייג צודק שאם נדע לגייס את הנתונים בצורה הנכונה נוכל לגשר בין ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של שוק העבודה. אני חייב להודות שאינני בטוח שבאמת קיים "נתק היסטורי" בין השניים. דווקא לאורך חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית הקשרים בין שני אלה היו די הדוקים. אבל לפי קרייג אין התאמה מספקת בין מה שסטודנטים לומדים בהשכלה הגבוהה לבין מקומות העבודה שעתידיים לקלוט אותם. ליתר דיוק, הוא טוען שלמעבידים לא מספיק ברור מי מבין בוגרי ההשכלה הגבוהה הם המתאימים ביותר לצרכיהם. לכן, השיבוש שהוא מייחל לו הוא רתימת ההשכלה הגבוהה לצרכים של שוק העבודה בצורה חלקה כך שלא יפלו טעויות והמעבידים העתידיים לא יגלו שהם העסיקו אנשים שאינם מתאימים לצרכים שלהם.

מהתיאור הזה אני מניח שאפשר להסיק שבעיניי הבעיה איננה הניתוק בין ההשכלה לבין שוק העבודה, אלא ההנחה שמטרת ההשכלה הגבוהה היא לספק עובדים לשוק. קרייג מתאר ארבע דרכים שבהן הטכנולוגיה משנה את היחסים בין החינוך לבין שוק העבודה. אלה מתמקדות בשיפור הנתונים שאפשר לקבל אודות הלומד, ובהגדרה ברורה יותר של המאפיינים הדרושים למשרות עבודה שונות. הוא מדגיש גם שכאשר ההשכלה הגבוהה תתמקד יותר בכשירויות (competencies) ספציפיות ופחות בקבלת תואר (מה שהוא מכנה the level of the terminal credential) גם הסטודנט וגם המעביד יידעו מי מתאים לאילו משרות. בסופו של דבר הוא מסביר שההתפתחויות הטכנולוגיות האלו:

will close the gap between higher education and the labor market and usher in a new era in human capital.
קרייג איננו רוצה שנקבל את הרושם שהוא רואה את ההשכלה הגבוהה במונחים של עלות-תועלת בלבד. הוא כותב שעל אף התהליך שהוא מתאר, מדעי הרוח אינם צריכים להעלם. אבל גם כאן ההסבר שלו תועלתני למדי:
It may be that liberal arts courses provide high-value competencies that predict career success across many professions.
לקראת סיום הכתבה שלו קרייג כותב שבעקבות השיבוש שיתרחש בהשכלה הגבוהה בעקבות ההתייחסות לכשירויות שהוא מתאר יהיה עלינו לעמוד על המשמר כדי להגן על התפקיד שההשכלה הגבוהה ממלאת בחברה האזרחית. אני דווקא חושש שאם לא נעמוד על המשמר לפני-כן, לא תהיה לנו חברה אזרחית שעליה נוכל להגן.

האם באמת נחוץ לנו בכל?

לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן על חדירת האינטרנט של הדברים (ה-Internet of Things, או בקיציר ה-IoT) לתוך חיינו, וגם, כמובן, לתוך החינוך. אולי כפי שהיה צפוי, לא התלהבתי. בנוגע לחדירת ה-IoT לחיינו היום-יומיים ציינתי שללא ספק ביכולתו לייעל תחומים רבים וכך להקל על החיים האלה. ובכל זאת הדגשתי שהמחיר שאנחנו משלמים עבור הייעול הזה עשוי להיות צמצום המעורבות הפעילה שלנו עם הסביבה. לטעמי, בשונה לאוהדי ה-IoT, אותה מעורבות איננה נטל אלא היבט הכרחי של הקיום שלנו כבני אדם. אין זה אומר שאינני יכול לראות תועלת במקרר שדואג למלא את עצמו כאשר מצרכים מסויימים אוזלים, אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שהייעול הזה עד כדי כך נחוץ.

בתחום החינוך הייתי הרבה יותר ספקן שה-IoT תורם משהו. באותו מאמרון הבאתי דוגמאות שנעו מהבנאלי למפחיד. בין היתר נמסר לנו שבאמצעות ה-IoT אפשר לערוך בדיקת נוכחות של התלמידים מבלי לבזבז זמן כיתה "יקר", אבל למדנו גם על האפשרות "לעודד" תלמידים להשאר ממוקדי משימה באמצעות רטט בגוף – דרך ציורית אך מעורפלת לתאר שוק חשמלי קטן. מוזר היה לי שיישומים שהם בקדמת הטכנולוגיה החדישה משרתים שיטות "חינוכיות" הלקוחות ישירות מתפיסות ביהייביוריסטיות שמזמן אבד עליהן הכלח.

אבל ה-IoT ממשיך לצעוד קדימה, ויש יזמים שרואים בחינוך קרקע בתולה שמחכה ליזמויות שלהם. לפני חצי שנה ג'נט קג'יד פרסמה כתבה ב-Huffington Post שבה בין היתר היא בחנה את מידת החדירה של ה-IoT למספר תחומים שונים, לבין מידת חדירתו לתוך החינוך. היה לה ברור שבנוגע ל-IoT החינוך נמצא בפיגור:

We do not have to wait until 2020 to experience the smart home, the smart car, or go to work at a smart office, as those technologies [are] already in the market or in development. But how soon before our children or we attend a smart school?
כאשר קג'יד משתמשת בתואר "חכם" (smart) הכוונה שלה איננה למידה שבה בית הספר באמת מכיל ידע או דעת. היא מתכוונת למידה שבה חיישני ה-IoT משולבים לתוך בתי הספר. (בכלל לא ברור אם בכתבה שלה קג'יד באמת מתכוונת ל-IoT. רבים מהדוגמאות שלה נראות קשורות לאותו תקשוב המוכר והמיושן, התקשוב שאולי כבר לא מלהיב מספיק עבור יזמים בתחום החינוך.) בכתבה היא מציינת שני תחומים כלליים שבהם ה-IoT המעורפל הזה עשוי להשפיע על החינוך: התלמידים ילמדו מהר יותר, והמורים ימלאו את המלאכה שלהם ביתר יעילות. אולי מיותר לציין שקשה למצוא בכתבה המחשות ספציפיות לדרכים שבהן המטרות האלו יושגו.

במרץ השנה, ב-Geektime, גם ג'ו פיטרז פרסם כתבה שמתייחסת לפוטנציאל של ה-IoT בחינוך. הכתבה שלו חוזרת על אותן הקלישאות שלפני שנה הופיעו בכתבות על הנושא. (לפחות במקרה של פיטרז מתרשמים שבאמת מדובר ב-IoT ולא סתם בתקשוב.) כנראה שמעט מאד השתנה או התפתח בתחום מאז, כי הכתבה בעיקר מנסה לשכנע אותנו שיש ב-IoT פוטנציאל עצום. פיטרז רואה את ה-IoT בעיקר כאמצעי לייעל את המתרחש בבית הספר:

The Internet of Things would allow for better operational efficiency in every type of learning environment. Connected devices could enable educators to perform dynamic classroom interventions. Logging attendance would be simplified if students had a wearable device that tracks ECG patterns. EEG sensors could be used to monitor students’ cognitive activities during lessons. Classroom discipline would be much more easily enforced with vibrations that are similar to a silent notification on a mobile phone. These devices could redirect a student’s attention, such as giving a warm-up exercise to do on their device. During examinations, a student’s identity could be verified through their brain waves tracked by a wearable.
לא יכול להיות שאני היחיד שהמשפטים האלה מעלים בראשו תמונה של ילדים המחוברים למערכת חוטים וחיישנים שבודקים ומודדים אותם באופן תדיר, ובהתאם למדידות האלו זולפים להם עוד שתי טיפות היסטוריה או כמה גרמים של תחביר. אני מניח שזה אכן יכול לייעל, אבל ספק אם מדובר בחינוך.

אולי מיותר לציין שבתקצירים הביוגרפיים של קג'יד ושל פיטרז אנחנו לומדים שהם באים מתחומי השיווק והטכנולוגיה, אבל אין להם שום נסיון בחינוך.

אבל מדכא ככל שיהיה, אין כאן חדש. ואם כך, למה אני מתייחס ל-IoT עכשיו שוב? למען האמת, לא במיוחד נראה לי שיש חדש, אבל לפני כשבוע התפרסמה כתבה ב-eSchool News, ובכתבה הזאת ברידג'ט מקראיי מוסרת לנו ש:

והיות ומדובר בלשון די פעילה, אפשר אולי לצפות שאכן יש משהו חדש. אולי פספסתי משהו, אבל גם בכתבה הזאת, כמו באחרות, מבטיחים לנו שככל שנהיה יותר מחוברים ומקושרים הלמידה תהיה טובה יותר, וההוראה יעילה יותר. ובכל זאת, יש בכתבה הזאת משהו שונה שעליו ראוי להתעכב. רכז תקשוב בבית ספר יסודי במדינת מסצ'וסטס מתאר פרויקט שבו תלמידי כיתה ד' מתכננים/מעצבים עציצים עבור ניסויים שתלמידי כיתה א' אמורים לבצע:
In another example, fourth-graders are currently designing pots that first-graders will use for plant experiments. “They’re coming up with ideas like incorporated LED lights into the pots,” said Davis. “That way, if a bean plant needs water or more sunlight, the light on the front of the pot will go on. We start with some really basic concepts and then try to apply that knowledge to designing actual products.”
בקריאה ראשונה אפשר להתרשם שיש כאן פעילות לימודית חיובית – בעזרת הטכנולוגיה התלמידים לומדים על עולם הטבע. אבל קריאה חוזרת מעוררת תהייה – במקום להרחיב, יש כאן דוגמה של אותו צמצום של המעורבות הפעילה בעולם שעליו התרעתי בתחילת המאמרון הזה. אם תלמידי כיתה א' אמורים ללמוד על הסביבה שלהם, רצוי שהם יכירו את הסימנים שהצמח זקוק למים או לאור השמש על גבי הצמח עצמו. הנורה שנדלקת שמיידעת אותם על החסר הזה איננה מלמדת אותם על עולם הטבע, אלא חוצצת בין הטבע לבין החושים שלהם עצמם. האם אנחנו רוצים שתלמידים ילמדו שכאשר נורה נדלקת הצמח צמא, או האם אנחנו רוצים שהם יכירו את הצמח מקרוב כך שהם יוכלו לזהות בעצמם שחסרים לו מים? נדמה לי שהדוגמה הזאת, במקום לשכנע שיש כדאיות ב-IoT בחינוך מצביעה על הכמיהה לאמץ את הטכנולוגיה בכל מחיר, ומראה לנו עד כמה זה עשוי להיות בעייתי.

מעבר לשיקול הכלכלי

לפני שלושה שבועות שאלתי כאן אם הנוף התעסוקתי העתידי באמת מצביע על צורך בהוראת התכנות לכלל התלמידים בבתי הספר. ציינתי שיש תחזיות שמראות שהאוטומציה והרובוטיקה יגרמו לביטול מקומות עבודה רבים. בנוסף, להבדיל מלפני דור כאשר הפגיעה היתה במשרות של הצווארון הכחול, היום האוטומציה מאיימת על משרות של הצווארון הלבן. לא טענתי שאין בכלל צורך במתכנתים, אבל הדגשתי שהדרישה שכל תלמידי בתי הספר ילמדו לתכנת כדי שהם יוכלו למלא משרות העתיד איננה מעוגנת בצורך אמיתי של השוק העבודה.

השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. גורדון, פרופסור מוערך מאד במדעי החברה באוניברסיטה Northwestern, טוען שמאה השנים בין 1870 ל-1970 ראו עלייה מתמדת ברמת החיים בעולם המערבי, אבל סביב 1970 העלייה הזאת נבלמה. לפי גורדון, על אף העובדה שנוהגים להתפעל מההישגים הטכנולוגיים של ימינו, כאשר בוחנים את השפעתם על רמת החיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו לפריחה הטכנולוגית של חמישים השנים האחרונות חשובות ומשמעותיות יותר. ההבדל בין שתי התקופות בא לביטוי בשאלה שקובן שואל בכותרת של המאמרון שלו:

הרמז ברור. הסמטרפון נפלא, אבל השפעתו על רמת החיים פחותה לעומת השינויים שקדמו לו. קובן מסכם את הנושא:
In past decades, new technologies have clearly expanded communication and entertainment, making life far more instantaneous, convenient and pleasurable. But social media, immediate communication, and constant access to photos, video clips, and films have not increased the standard of living as had the decades between 1870-1970.

יש סיכוי טוב שגורדון אכן צודק (בספר שלו הוא מנסה להוכיח זאת). אבל קובן איננו מביא מספרו של גורדון כדי לנהל ויכוח על מתי התרחשו השינויים המשמעותיים ביותר ברמת החיים, אלא כדי לבחון טענה חינוכית.

קובן מזכיר לנו שהדוח המפורסם על החינוך האמריקאי – A Nation at Risk – הוגש לנשיא רונלד רייגן בשנת 1983. ה-"סיכון" שאליו התייחס הדוח היה החשש שפגמים במערכת החינוך האמריקאית גורמים לכלכלה האמריקאית לפגר אחרי כלכלות אחרות בעולם. בלשון הדוח:

the educational foundations of our society are presently being eroded by a rising tide of mediocrity that threatens our very future as a Nation and a people. What was unimaginable a generation ago has begun to occur–others are matching and surpassing our educational attainments.
קובן מציין שהדוח דרבן רפורמות במערכת החינוכית על מנת לעודד צמיחה כלכלית ולאפשר לכלכלה האמריקאית להתמודד עם יריביה. רפורמות אלה היו בעיקר במספר תחומים – קביעת סטנדרטים, הגדלת מספר המבחנים, ומסגרות של אחריותיות שכללו תגמול וענישה של מורים ושל בתי ספר – רפורמות שהן מוכרות לנו עוד היום. קובן כותב:
Linking school reform to economic growth and competition, the Report spurred a generation of reformers to raise curriculum and performance standards for both students and teachers, increase testing, and create accountability frameworks that included rewards and penalties in subsequent decades.
קובן בוחן את פרסום הדוח, ואת הנסיגה הכלכלית בארה"ב באופן כללי, לאור התזה של גורדון. הוא מדגיש שהדוח הוגש לנשיא רייגן בתקופה אשר בה הורגשה הדעיכה של מאה השנים של העלייה ברמת החיים. אבל בעצם, על אף העובדה שמכיני הדוח הצביעו על הכשלים של מערכת החינוך כגורם של הבעיות הכלכליות, למתרחש במערכת החינוך לא היתה השפעה ממשית על הדעיכה הזאת. הוא כותב:
In other words, reforms aimed at getting U.S. students to perform better on international tests for the past three decades–think No Child Left Behind, expanded parental choice in schools, more computers in schools, and Common Core state standards–was of little influence on growing a strong economy, raising median income, or lessening inequality.

בימינו, דור שלם אחרי הדוח, רבות מהרפורמות הרווחות במערכת החינוך האמריקאית (ולא רק האמריקאית) עדיין יונקות את הצדקתן מאותו רצון לשמור על רמת חיים גבוהה ולהבטיח התמודדות בזירה העולמית. הפריחה של בתי ספר הצ'רטר, אשר טוענים שביכולתם לקדם את הרמה הלימודית של תלמידיהם, נובעת גם היא מהרצון הזה. וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהדגש הנוכחי על תקשוב בתי הספר, והדרישה ללמד תכנות. שוב, אם גורדון אכן צודק בהערכה ההיסטורית שלו, הדעיכה הכלכלית שאליה כותבי הדוח התייחסו לא היתה קשורה לכשלונות המערכת החינוכית. אבל קשורה או לא, התוצאה היתה עגומה. – הרפורמות האלו יצרו התמקדות כמעט בלעדית בפן הכלכלי של החינוך – בהכנת התלמיד לשוק העבודה. ויחד עם אותה התמקדות באה התעלמות מייעדים אחרים, חשובים לא פחות ואפילו יותר, של החינוך.

קובן מצביע על הבעיה הזאת. הוא כותב שהוא וגורדון:

see schools as crucial in a democracy for many reasons. But one of them is not better schools leading to economic growth, an enhanced standard of living, and workplace productivity especially since that standard of living had dramatically improved between 1870-1970.
בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית.

מתן תשובות איננה התשובה

לפני מספר ימים ויל ריצ'רדסון פרסם מאמרון בבלוג שלו שבמרכזו סרטון YouTube שמציג אוזניות המאפשרות תרגום סימולטני של שיחה. הסרטון מראה כיצד מפתח האוזניות מדבר באנגלית וחברתו הצרפתייה שומעת בצרפתית. אין ספק, ממש מגניב.

אינני יודע בדיוק כיצד התרגום מתבצע, אבל זה כנראה באמצעות אפליקציה שמתווכת בין האוזניות (או בין האנשים שמשתמשים בהן) ומבצעת את התרגום. סביר להניח שאיכות התרגום דומה ליכולות התרגום הנוכחיות של גוגל, והיכולות האלו, כיודע, אינן תמיד משכנעות. אולי בגלל זה כתבה על האוזניות שהתפרסם בעיתון בריטי מציינת בפתיחה שההמצאה עשויה להיות שימושי להזמנת ארוחה במסעדה, או במציאת הדרך לבית מלון, בארץ זרה. שימוש מהסוג הזה קצת צנוע יותר מאשר הצהרתו של המפתח בסרטון:

This wearable uses translation technology to allow two people to speak different languages but still clearly understand each other. It's the dream, you know?
ריצ'רדסון מתלהב מהסרטון, ושואל אלו השתמעויות יכולות להיות לאוזניות כאלו בשדה החינוך. הוא כותב שהוא איננו מתכחש לכך שיש חיוב רב בלימוד שפה זרה, אבל הוא מדגיש שלימוד שפה במסגרת בית ספרית איננו מציאה גדולה. הוא כותב שעכשיו, בזכות מכשיר כזה, קשה לדרוש שתלמידים ילמדו שפה זרה בבית הספר, והוא מסביר:
More important than speaking a foreign language is being understood. That’s getting easier and easier.
כמו ריצ'רדסון, אני רחוק מלהיות משוכנע שבית הספר הוא המקום המתאים ללימוד שפה זרה. הישיבה בכיתה מול מורה שכותב מילים חדשות על הלוח, והעתקת המילים האלו למחברת ושינונן עד אשר הן נקלטות איננה דרך יעילה לרכוש שפה (אפשר, כמובן, לטעון שזאת איננה דרך לרכוש ידע חדש כלשהו). כמו-כן, אני נוטה להסכים עם ריצ'רדסון שעל פי רוב חשוב יותר ליצור מצב שבו יבינו אותנו מאשר ממש לדעת שפה אחרת. אבל אולי דווקא מפני שאני מסכים עם הדברים האלה אני חש צורך לבחון את נושא האוזנייות יותר לעומק.

החינוך מציב את פיתוח היכולת של האדם להשפיע על הסביבה שלו כמטרה מרכזית. הוא מבקש להקנות לאדם את הכלים שיאפשרו לו להבין את עולמו ואת מקומו בו, וגם לפעול לעצב ולשנות אל אלה. על אף העובדה שלימוד שפה במסגרת בית הספר עשוי להיות משעמם ומייגע, השפה שנרכשת היא כלי שיכול לקדם את המטרות האלה. לעומת זאת, על אף העובדה שאוזניות ואפליקציה שמתרגמות משפה אחת לאחרת פותחת אפשרות של תקשורת, הן יוצרות תלות טכנולוגית. במקום לדעת מה אנחנו רוצים להגיד ולמצוא את הדרך לבטא את עצמנו, אנחנו מסתמכים על כלים לעשות זאת. העולם שלנו נעשה שטחי ונטול רבדים של רגש ממשי. איננו מרחיבים ומעשירים את העולם שלנו. מכשיר מתרגם, מגניב ככל שיהיה, איננו מעצים אותנו. הוא בסך הכל מייעל את החיים. אמנם יש כאן דוגמה של פלאי הטכנולוגיה, אבל משום מה אני חושש שהתרגומים שהמכשיר יבצע יהיו נטולי רגש ואנושיות. באמצעות מכשיר כזה אנחנו אולי מעבירים מסר במהירות, אבל אנחנו מוותרים על האתגר של ללמוד לבטא את עצמנו באופן מדויק ומעמיק.

יתכן שהתגובה שלי חריפה מדי. הרי שוב, קשה להתנגד למכשיר שמרחיב את יכולת התקשורת שלנו. במידה מסויימת התגובה שלי מושפעת משפע הפיתוחים האחרים שאנחנו עדים להם לאחרונה, מכשירים שבצורה דומה מייעלים את חיינו, אבל באותו הזמן גם הופכים אותנו לפסיביים לסביבה שלנו. לפני שבוע נערך ה-Google I/O, כנס המפתחים של חברת גוגל. אתר The Verge דיווח על כמה מהפיתוחים שסונדר פיצ'אי, מנכ"ל גוגל, הציג:

At the event, Pichai demonstrated the assistant’s ability to parse context by asking it what movies were playing tonight, specifying that he wanted to bring the kids, and then buying tickets, all without leaving the app and more or less in the way you’d speak to a human. … Google, Pichai said, sees the future of computing as an "ambient experience that extends beyond devices."
מהתיאור הזה ניתן להתרשם שבעתיד הלא רחוק אנחנו ננהל שיחות עם המכשירים שלנו, ואלה יצייתו לפקודות שלנו. אבל מהדוגמאות של פיצ'אי נדמה שאותן שיחות יהיו תכליתיות ובנאליות. הבינה המלאכותית שגוגל מפתחת תשרת אותנו בסידרה ארוכה של פעולות יום-יומיות, רובן קשורות לקניות. גוגל איננה רואה אותנו כאנשים צמאי דעת שפונים לאינטרנט כדי ללמוד על העולם, אלא כצרכנים שאת חיינו אפשר לייעל באמצעות הכלים שהיא מציעה לנו. השימוש באפליקציה ואוזניות כדי לדבר עם מישהו שאיננו מבין את השפה שלנו בוודאי מרחיב אופקים יותר מאשר הפיתוחים האחרונים של גוגל, אבל משום מה אני חושש שגם השיחות האלו יהיו נטולי מהות.

לא קל למי שלפני שנים ראה כיצד התקשוב יכול לחולל שינויים חיוביים בחינוך לראות כיצד ההבטחה הזאת איננה מתממשת. סמוך לפרסום המאמרון של ריצ'רדסון גם ג'ף אוטכט פרסם מאמרון בבלוג שלו. אוטכט הוא איש חינוך שמעורב כבר שנים רבות בנסיון להעזר בתקשוב לחולל שינוי חיובי בחינוך. במאמרון הזה אוטכט דיווח על כנס המפתחים של גוגל – והוא די התלהב. הוא כותב על הפוטנציאל של machine learning – המצב שבו מחשבים ילמדו ללמד את עצמם – להשפיע בגדול על החינוך:

The idea that a student could soon be sitting at home and simply ask their Google Home device “How do I solve this problem?” and instead of the device giving the answer, it talks the student through how to solve the problem. It will ask the student questions, respond to those questions and actually teach the student. Now….yes….this is what parents do (and should do) and I’m not saying I want students talking to computers all the time. But it does open up some interesting possibilities for the future.
אכן, האפשרויות מעניינות, אבל מוזר בעיני שאוטכט חושב שאותו Google Home ידרבן את התלמיד למצוא פתרונות בעצמו. המגמה של גוגל, כפי שהיא באה לביטוי בדבריו של פיצ'אי, כמו המגמה הטכנולוגית הנוכחית בכללותה כפי שאפשר לזהות אותה בפיתוחים כמו אוזניות התרגום, היא להפוך את האדם לפסיבי. Google Home לא ידרבן את התלמיד לחשוב, אלא יגיש לו את התשובה באופן מיידי, ובעיני גוגל זאת תהיה תרומה לאנושות. עם כל הכבוד לנפלאות התקשוב, הפסיביות הזאת איננה מה שאנחנו מבקשים מהחינוך.

מה באמת צריכים ללמוד היום?

כאשר תומכי הוראת התכנות בבתי הספר מסבירים למה התכנות היא מקצוע כל כך חשוב עבור התלמידים של היום הם מקפידים להדגיש שהתכנות מסייעת בפיתוח החשיבה. במהלך השנים נוצרה רשימה ארוכה של מקצועות שזקפו להם תכונה מיוחדת זאת. אמנם בחייהם היום-יומיים מבוגרים כמעט אינם משתמשים במתמטיקה, אבל רבים עדיין דוגלים בהוראתה בבתי הספר מפני שהיא מאמנת את המוח ומאפשרת ללומד לרכוש דפוסי חשיבה שאין לרכוש בדרך אחרת. בעבר היותר רחוק אמרו את אותו הדבר לגבי הוראת הלטינית. אבל אלה שמחייבים את הוראת התכנות (ה-coding) אינם מסתפקים בסגולה של פיתוח החשיבה. מהר מאד הם נוטשים את קלף החשיבה ומתמקדים בקלף הפרנסה.

סרטון YouTube שהופץ על ידי code.org ב-2013 מהווה דוגמה טובה. הסרטון נושא את השם:

הסרטון אמנם פותח עם דגש על ללמוד לחשוב, ובהמשך הוא מציין שידיעת התכנות ממש מגניבה. אבל די מהר הדגש עובר לסיכוי למקום עבודה מפתה. ויש בו גם אזהרה – הן אישית והן לאומית (של ארה"ב):
1 million of the best jobs in America may go unfilled because only 1 in 10 schools teach students how to code
מתברר שמדובר בצורך לאומי שפותח גם הזדמנות אישית. הצירוף הזה מופיע גם בסרטון YouTube נוסף של code.org, גם משנת 2013. בסרטון הזה הנשיא אובמה פונה אל תלמידי בתי הספר ומעודד אותם ללמוד תכנות. אובמה מכריז:
Learning these skills isn't just important for your future, it's important for our country's future.
גם בקנדה מדגישים את פן הפרנסה. כתבה באתר של רשות השידור הקנדית מלפני שנה פונה להורים ומעודד אותם לכוון את ילדיהם ללמוד תכנות. הכתבה מציינת שהפרנסה איננה הסיבה היחידה שבגללה כדאי ללמוד תכנות, אבל הפרנסה בהחלט זוכה למקום של כבוד:
Learning to code prepares kids for the world we live in today. There are tons of jobs and occupations that use code directly, like web designers, software developers and robotics engineers, and even more where knowing how to code is a huge asset—jobs in manufacturing, nanotechnology or information sciences.
כמו הכתבה הקנדית, כתבה של ה-BBC איננה מדגישה רק את הפרנסה. הכתבה פונה לסטודנטים ואומרת שלימוד תכנות יכול לעזור להם בלימוד מבחר נושאים אחרים. אבל הסיבה הזאת היא האחרונה אשר ברשימה שבכתבה. לעומתה, הסיבה הראשונה ברשימה היא הפוטנציאל העתידי לשכר מכובד. כתבות אחרות מתמקדות כמעט באופן בלעדי בפן הכלכלי. אחת, למשל, מציינת את הסיכוי למקום עבודה מגניב, וגם מסבירה שהתכנות פותחת מספר בלתי-מוגבל של הזדמנויות לקריירה – כולן עם הכנסות מכובדות, כמובן. כתבה מפברואר השנה מדגישה שידיעת התכנות היא המפתח לבטחון תעסוקתי:
Studies have shown that the Internet has created 2.6 jobs for each lost to technology-related inefficiencies. This indicates that possessing coding know-how can help future-proof your ability to find work in the modern economy.
וכאן בצעם הדברים מתחילים להיות מעניינים. הקישור אשר במשפטים למעלה מוביל לדיווח על מחקר שנערך על ידי חברת מקינזי שהתפרסם בשנת 2011. אינני יודע אם הנתון של 2.6 משרות חדשות לכל אחת שאבדה בגלל הטכנולוגיה היתה נכונה ב-2011 (אני נוטה לחשוב שלא) אבל אני כן יודע שמאז התפרסמו מאמרים רבים, וגם מספר ספרים, שמתייחסים לבעיה ההולכת וגדלה של אבדן מקומות עבודה רבים לרובוטיקה ולדיגיטאליות. אין ספק שיש עדיין צורך באנשים שיודעים לתכנת, אבל מתכנת אחד עשוי לפתח רובוטים שיוציאו אנשים רבים מחוץ למעגל העבודה. לפי תחזיות עדכניות, סביר מאד להניח שרבים מאלה שלומדים תכנות יגלו שיש יותר משרות בהגשת מזון מהיר מאשר בבתי תוכנה. אם המציאות האחרת הזאת היא אשר תתגשם, ספק אם יש באמת טעם ללמד את התכנות בבתי הספר, ובוודאי לא לכל התלמידים. ואם לא תכנות, מה כן?

במאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים דייוויד וורליק מתייחס לשאלה הזאת. וורליק מביא מספר דוגמאות (מתוך רבות אחרות) שמצביעות על כך שהתקשוב והרובוטיקה עשויות להביא לצמצום משמעותי במספר מקומות העבודה שבוגרי בתי הספר יצטרכו, או יוכלו, למלא. אם נכון להיום אחת המשימות של בית הספר הוא להכשיר תלמידים למשרות העבודה שהם ימלאו בעתיד, על מה בית הספר יתמקד בעידן שבו אין צורך בעוד עובדים? המצב האפשרי הזה מעורר אצל וורליק הרהור שעד לפני זמן לא רב בוודאי היתה נראית לא הגיונית:

All this is to suggest that the job of schools, sooner than later, may be to educate our children to be unemployed.
הוא שואל אם לא יהיה צורך להנחיל הכנסה מובטחת לכלל האוכלוסיה ללא קשר לכך שמישהו עובד לפרנסתו או לא. ובהמשך הוא שואל:
What I do want to ask is, “What would you say to a student who says, ‘I don’t need to know this because I don’t need a job?’” What if he is absolutely right? The next question is “What would he or she need to know for a future that does not require employment?” and “How might preparing our children for productive leisure change the WHY, WHAT and HOW of formal education?”
למיטב ידיעתי, הנושא של הכנת התלמידים של היום לא לשוק העבודה של מחר אלא למציאות אחרת של העדר תעסוקה כמעט איננו מופיע בספרות החינוכית. (אני הזכרתי את הנושא הזה לפני שנה במסגרת דיון על השפעת האינטרנט של הדברים – IoT – על החינוך.) כמובן שאם בעולם כזה לא יונהג הכנסה מינימלית מובטחת אחד הדברים שיהיה חשוב ללמוד יהיה כיצד לנבור לאוכל בתוך פחי האשפה. אבל יש סיבה לצפות שרעיון ההכנסה המובטחת כן יתפוס תאוצה – בעולם שבו אפשר יהיה לייצר מוצרים עם מעט מאד פועלים עדיין יהיה צורך למכור את המוצרים שמייצרים, וללא הכנסה אי אפשר לקנות. לכן חשוב שוורליק מעלה את הנושא של חינוך לפנאי איכותי. זה מדרבן אותנו לראות את החינוך כיותר מאשר פס יצור לפועלים עתידיים ומזכיר לנו שיסוד הומניסטי שרואה באדם יותר מאשר רק יצור שעובד כדי להתקיים (גם אם המשכורת מכובדת) חייב להיות מרכיב מרכזי במערכת חינוך אמיתית.

בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:

המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:

Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:

What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:

Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

אחרי 10 שנים

לפני קצת יותר מארבעה חודשים פרסמתי כאן המאמרון ה-1000 של הבלוג הזה. באותה הזדמנות ניסיתי לסקור כיצד אני תופס את מקומו של הבלוג הזה במכלול קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך בישראל. המאמרון ההוא עסק בעיקר במקום שעיצבתי לעצמי בקהילה הזאת – עמדה ביקורתית כלפי העדר ראייה היסטורית של השפעות הטכנולוגיה על החינוך, וגם כלפי המרדף המתמשך אחר כלים חדשים שלכאורה יחוללו את השינוי המיוחל בחינוך.

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-"שיבוש" שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:

I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).
מצאתי את עצמי מהנהן בראש לקריאת כל אחת מהנקודות שוולר ציין. ובכל זאת, לא הופתעתי כאשר בסוף המאמרון שלו הוא פסק:
So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.
אינני יודע עד כמה מה שמתפרסם כאן מהדהד בחוגים חינוכיים מעבר לדפים האלה, או מעבר לחוג מאד מצומצם של קוראים (שבוודאי ממילא מסכימים עם מה שאני כותב). אבל אני יודע היטב שההתמודדות עם המתרחש בתקשוב בחינוך בכתיבה פומבית מאפשרת לי לפתח פרספקטיבה של טווח רחוק שבעיני נחוצה לנו מאד. הנכונות לכתוב, ולפרסם, וגם לקרוא שוב את מה שכתבתי ולגלות שטעיתי ושיש המון שאני עדיין אינני יודע, הם עבורי הרפתקה מרתקת ומלמדת.

והיום, אחרי עשר שנים?

התקשוב ימשיך להשתלב לתוך מערכות החינוך (הן ב-K12 והן בהשכלה הגבוהה). זאת עובדה, ומזמן הוא איננו זקוק לי כמעודד שיריע לכל מכשיר, או כלי, או משחק, חדש. יש אחרים שעושים זאת במרץ, גם כאשר ההישגים שאלה יכולים לזקוף לעצמם מצומצמים ורחוקים מלהרשים. אבל אין זה אומר שאני התאכזבתי מהתקשוב. אני עדיין רואה בו מנוף לשינוי החינוך. הבעיה היא שהיום המנוף הזה מרוכז בידיהם של גורמים שמייחלים לשינוי שונה מזה שלו אני מייחל. אם לפני עשר שנים הרגשתי (אם בצדק או לא) שאנחנו בדרך הנכונה, היום אינני מרגיש כך. ובעצם, זה מחייב אותי להשמיע את הקול שלי במשנה תוקף. על אף העייפות אני מבטיח להמשיך לעשות זאת, אם כי לא אתנגד אם אחרים יצטרפו למאמץ.