קטגוריה: טכנולוגיה

לא רק הרובוט מלאכותי

טיילר קוואן (Tyler Cowen) הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה מכובדת בארה"ב. רבות מדעותיו נחשבות פרובוקטיביות. אינני מרבה לקרוא את דבריו – הכלכלה רחוקה מלהיות התחום שלי, ותמיד יש יותר מדי שכדאי לקרוא. מי שמבקש גם להתפרנס צריך לצמצם את הגלישה לתחומים מעניינים אבל לא מספיק רלוונטיים. אבל כאשר קאוון כותב על תחומים שהם קרובים יותר אלי תמיד מעניין, וגם כדאי, לקרוא אותו. כך המצב עם כתבה שקאוון פרסם באתר של Bloomberg לפני בערך שבועיים. שם הוא הכריז:

הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה "רובוט" עם "מחשב" או "אלגוריתם" או "תוכנה" נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בפעם האחרונה שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.

שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות "אותנטי". בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית "אותנטית"?:

K-12 education itself is a highly artificial creation, from the chalk to the schoolhouses to the standardized achievement tests, not to mention the internet learning and the classroom TV.
במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה "טבעית" אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-"אותנטיות" של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.

קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:

we did not apply comparable standards to, say, the use of textbooks
והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.

לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם "מותאמים אישית". במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.

אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.

למען האמת, אפילו לא קרובים

לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:

that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:

But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא "טכנולוגיה ואפליקציות". מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:

במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. "לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות", אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. "הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית".
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה "פותרת" בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה "משמעותית" יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

נכון, אין סיכוי. אבל אולי …

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קובן. לקובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג.

במאמרון מלפני שבוע קובן מביא דוגמאות מחוץ לכותלי הכיתה על מנת להראות שבאופן כללי בתרבות המערבית המרדף אחרי הדיגיטאלי נבלם, ובמקום זה אנחנו לומדים לשלב את המיטב של הדיגיטאלי עם המוכר האנלוגי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מקשר לכתבות שמראות שלאחרונה יש עלייה בקניית יומני פגישות מודפסים וירידה בקניית ספרים דיגיטאליים, ושבאופן כללי יש עלייה ברכישת מוצרים מוחשיים לעומת דיגיטאליים. הוא מציין שכל אלה הם עדות לכך שמיליוני אנשים עוסקים ב:

figuring out what’s important in living a life fully in a world that has become increasingly digital
בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:
many people [are] figuring out pathways to a life that mixes the analog and digital
יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת "סכנה" ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה "חזרה" לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:

Not either/or, one or the other – analog and digital easily mix in these helping professions. And it is in schools especially where face-to-face contacts occur daily, where relationships begin and mature, where the analog and digital world come together.
קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:
A fact often forgotten by those avid reformers (and parents) who see schools as efficient escalators to the workplace, who see children and youth as brains on a stick.
אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:
My half-century of experience in schools, awareness of the central role of schooling in a democratic, market-oriented society, and awareness of classrooms across the nation but especially in Silicon Valley have convinced me that schools as analog institutions will persevere and outlast the magical thinking that technologically-driven reformers peddle.
אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

לא תמיד לטובתנו

פעמיים בשבוע הקודם שמעתי, תוך כדי נהיגה, פרסומת ברדיו שהקפיצה את אוזניי. לא הצלחתי לרשום לעצמי את הטקסט המדויק (אני הרי אחזתי בהגה המכונית) אבל תפסתי את העיקר, ואני די בטוח שמה שאני רושם כאן נאמן למקור:

האב: יואבי, תזהר! אתה קרוב מדי!

הקריין: אבא, לא תמיד תהיה קרוב אליו ברכב כדי להזהיר אותו. לכן אתה צריך שיהיה Mobileye במכונית.

וכמו שקורה לי לעתים קרובות, מצאתי בפרסומת הזאת קשר לחינוך, וגם לתקשוב בחינוך.

אין לי ספק שמערכות כמו Mobileye חיוביות ואף חיוניות לבטיחות בדרכים. ראוי לברך על האפשרות לקבל התרעה על סכנה בכביש כך שאפשר להגיב ולמנוע תאונה. תאונות רבות נגרמות על ידי היסח הדעת, כך שמערכת שתפעל כזוג עיניים נוספת, ותשים לב לכביש גם כאשר הנהג איננו עושה זאת, יכולה להציל חיים. מי יכול להתנגד לדבר כזה?

בסרטונים שמופיעים באתר של Mobileye אפשר לראות כיצד המערכת אכן מונעת תאונות. אבל הסרטונים גם מראים נהג שלמרבה הצער זקוק למערכת Mobileye מפני שהוא איננו שם לב לכביש אלא לדברים אחרים. טוב שהמערכת פועלת כפי שהיא פועלת. אבל יש חשש שמערכות כאלו גם יוצרות תלות, כך שבסופו של דבר נהגים מסתמכים עליהן ואינם נשארים מספיק ערניים למתרחש בכביש.

הקריין שבפרסומת מסביר לאב שמפני שהוא איננו יכול להיות ליד בנו כל הזמן שהבן נוהג, הוא זקוק למערכת התרעה. שוב, זה הגיוני. אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר, הבן צריך לפתח ולהפנים את הערנות שלו. הוא צריך לדעת מתי הוא קרוב מדי בלי שאבא שלו, או מערכת ההתרעה, יגידו לו. והדרך שבה הוא רוכש את הידע הזה נקראת למידה.

לא רק שאיננו יכולים להיות ליד הילדים שלנו בכל אשר הם עושים – איננו רוצים להיות לידם כל הזמן. אנחנו מצפים שהם יכולים לצאת לעצמאות, ולקבל על עצמם את האחריות הדרושה לכך. מטרה מרכזית של החינוך היא להקנות להם יכולות שמאפשרות להם להתמודד במצבים בלתי-צפויים, כולל לדעת מתי הם קרובים מדי למכונית אחרת בכביש. שוב, אין זה אומר שאמצעים טכנולוגיים שעוזרים למנוע תאונות פסולים, אבל בהסתמכות על אלה יש סכנות, ממש כמו שיש סכנות באי-השימוש בהם.

הנושא הזה איננו חדש. במאמר ב-The Atlantic משנת 2013 ניקולאס קאר כתב על הבעייתיות אשר בשימוש בטייס אוטומטי במטוסים. (המאמר הזה היווה הבסיס לספרו The Glass Cage.) בין היתר קאר כתב:

Overuse of automation erodes pilots’ expertise and dulls their reflexes, leading to what Jan Noyes, an ergonomics expert at Britain’s University of Bristol, terms “a de-skilling of the crew.” No one doubts that autopilot has contributed to improvements in flight safety over the years. It reduces pilot fatigue and provides advance warnings of problems, and it can keep a plane airborne should the crew become disabled. But the steady overall decline in plane crashes masks the recent arrival of “a spectacularly new type of accident,” says Raja Parasuraman, a psychology professor at George Mason University and a leading authority on automation. When an autopilot system fails, too many pilots, thrust abruptly into what has become a rare role, make mistakes. … An overreliance on automation, the agency warned, could put planes and passengers at risk.
אם בעתיד כולנו ניסע במכוניות אוטונומיות, מכוניות שאינן דורשות התערבות של נהג, יתכן ובכלל לא יהיה צורך ללמוד לנהוג. אבל הנושא כאן, כמובן, איננו רק הנהיגה. מערכת חינוך מיטבית מפתחת אצל הלומד תחושה של כוח. הלומד רוכש בטחון בסביבה שלו. הלומד מבין היכן הוא נמצא וכיצד ביכולתו להשפיע על הסביבה. במקום להעצים את הלומד, מערכת אוטומטית כמו Mobileye מחלישה אותו. הלומד אולי "בטוח", אבל הוא איננו אוטונומי במובן החיובי של המילה. קאר מוסיף:
Seeking convenience, speed, and efficiency, we rush to off-load work to computers without reflecting on what we might be sacrificing as a result.
ועל מה אנחנו מוותרים? שוב, אינני מתכחש ליתרונות אשר ביישומונים כמו Waze או המפות של גוגל. אבל כאשר אומרים לנו היכן ומתי לפנות אנחנו מאבדים את חוש ההמצאות שלנו. אנחנו אולי יודעים כיצד להגיע ממקום למקום, אבל איננו מבינים היכן אנחנו נמצאים. לפני ארבע שנים ב-Wall Street Journal סימון גרפילד כתב על מה שהולך לאיבוד במצבים כאלה:
The uncertainty that was once an unavoidable part or our relationship with maps has been replaced by a false sense of Wi-Fi-enabled omnipotence. Digital maps are the enemies of wonder. They suppress our urge to experiment and (usually) steer us from error—but what could be more irrepressibly human than those very things?
טעויות וההליכה לאיבוד הן חלק בלתי-נפרד מתהליך הלמידה. קאר כותב שהאוטומציה הופכת אותנו לצופים:
Automation turns us from actors into observers.
הלמידה מחייבת מעורבת. היא צומחת מהעשייה, מהמגע במצבים מוחשיים. נדמה לי שבמידה לא קטנה הפופולריות שלמידת החקר, ה-problem based learning, זוכה לה לאחרונה נובעת מהתחושה שכאשר הכל נפרש לפנינו בצורה ברורה ומסודרת אנחנו מתקשים להפנים את מה שלפנינו ולהפיק תובנות. תובנות, הרי, נוצרות לא רק דרך העיניים והאוזניים, אלא גם דרך המגע. יש לברך על פיתוחים כמו ה-Mobileye שללא ספק יכולים להציל חיים. אב שדואג לבנו אכן יתקין מערכת כזאת במכונית. אבל הוא גם ידאג לכך שבנו לא יסתמך עליה יתר על המידה. מערכת חינוכית שמבקשת לפתח בני אדם שמכירים את העולם שלהם, שמבינים אותו, ומסוגלים להתמודד עם המציאות שבה הם נמצאים, חייבת לבין מתי הפעלת הטייס האוטומטי מזיקה לאותה למידה שעליה היא אמונה.

הפוך בה והפוך בה … ואין בה.

קיץ. יש פעילות תקשובית חינוכית, אבל היא איננה אינטנסיבית במיוחד. אפילו הבהלה ה-"חינוכית" שה-Pokeman Go עורר די דעכה. סביר להניח שלקראת פתיחת שנת הלימודים רבים חושבים על מה אפשר לעשות עם התקשוב בבית הספר, אבל זה איננו אומר שיש זמן לכתוב על זה. ואולי זאת הסיבה שכעת יחסית שקט בבלוגוספירה החינוכית. אמנם יש כמה עניינים מעניינים שעליהם שקלתי לכתוב, ואולי עוד אגיע אליהם. אבל ברור שזה לא יפריע לאף אחד אם לתקופה לא קצרה מדי לא אפרסם כאן את התלונות המייגעות שלי בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח.

ולמען האמת, חשבתי שעד סוף הקיץ אצליח לעשות זאת. אבל אני בוודאי לא אשם בכך שבימים האחרונים התפרסמה עוד כתבה שמתארת את התקשוב החינוכי כמכרה זהב אדיר ממדים שמחכה ליזמים לכרות אותו. יכול להיות שאני כבר צריך ללמוד להבליג (לא, זה איננו מהשורש של "בלוג"), אבל כתבות כאלו פועלות עלי כמו צלצול של פעמון אצל הכלבים של פבלוב, וקשה לי לעצור את עצמי.

לפני מספר ימים כותרת באתר TechCrunch הכריזה:

אכן, בתחום הפיננסי הטכנולוגיה חדרה עמוק לתוך חיינו, והכתבה מסבירה לנו מה הוביל להצלחתה העצומה:
Fintech startups identified a shift in society, one led by a hungry consumer demand for innovative and digital services.
אך מה לעשות, אפילו הצלחות אדירות לפעמים מגיעות לנקודת שובע, והכתבה מוסרת שעל אף העובדה שהתחום ממשיך להיות רווחי, יש כבר סימנים שהוא מגיע לרוויה. ולכן משקיעים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מזרימים עוד כסף לתחום. אז מה עושים?:
This presents a window of opportunity for investors trying to spot, catch and ride the wave of the next “fintech”.

Enter edtech — 2017’s big, untapped and safe investor opportunity.

מספרים לנו ששוק הטכנולוגיות בחינוך בשל לפריחה של ממש (כאילו המיליארדים שמשקיעים בו היום איננה פריחה). מביאים לנו תחזית שעד 2020 השוק העולמי של טכנולוגיות בחינוך יעבור מעל $250 מיליארד. ויש בכתבה, כמובן, הפיסקה ההכרחית שמסבירה שבמשך דורות החינוך כמעט לא השתנה:
For the past 150 years or so, most learning models — especially regarding children — have barely changed: A teacher or lecturer stands at the front of the classroom explaining ideas or introducing facts while students sit and listen with the learning materials being mostly physical textbooks or printouts.
אבל היום, כמובן, כל זה משתנה – ספרים מודפסים מפנים את מקומם לספרים דיגיטאליים, ו-"שירותים אינטראקטיביים" מאפשרים לתלמיד ללמוד בקצב שלו. והכלים הדיגיטאליים שנכנסים לחינוך חשובים, בין היתר כי:
students are born with digital DNA
יד על הלב, אין לי מושג מה זה, ואני מניח שזה נכון גם עבור כותב הכתבה. אבל זה מצלצל יפה, ואפילו אם מדובר בקביעה מופרכת, הכוונה די ברורה. וגם מפרטים עבורנו את משמעות הדבר:
When considered like a business, education institutions need to cater to the digital demand of their consumers — people who are constantly exposed to digital technologies outside of the classroom have come to expect the same digital capabilities within the four walls of a learning environment.
קשה לדעת היכן להתחיל להתייחס למשפט הזה. אפשר לתרגם את המילה "cater" כ-"לספק", אבל התרגום היבש הזה מתעלם מהקונוטציה של המילה. נדמה לי שמתאים יותר לתרגם "ליישר קו עם הרצונות של הצרכנים". וחשוב לזכור שהמשפט נפתח עם ההתניה ש-"כאשר מתייחסים לחינוך כמו לעסק" – דבר שאולי הגיוני לאנשי TechCrunch אבל בוודאי מעורר סלידה אצל אנשי חינוך.

הכתבה מכריזה על הטכנולוגיה בחינוך כ-"הימור בטוח". הרי:

Unlike the ups and downs of the financial markets, edtech remains constant, sheltered from many of the pressures of the broader geopolitical landscape. It is somewhat of a safe haven for smart money from smart investors.
במילים אחרות, להבדיל מהטכנולוגיה בתחום הפיננסי, תמיד יהיו בתי ספר שאפשר לחלוב. ולכן הכתבה מסיימת עם המסקנה:
edtech is poised to be the biggest and possibly most profitable digitalized sector yet.
ומה חסר? בכתבה של כמעט 900 מילים שמפארות את הפוטנציאל הכלכלי של התקשוב החינוכי אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן התקשוב הזה יכול לעזור ללמידה. וזה, כמובן, בכלל איננו מפתיע.

בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:

המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:

Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:

What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:

Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

לפעמים נעים להגיד מילה טובה

יד על הלב, הביקורתיות האין-סופית של הבלוג הזה מעייפת גם אותי. העובדה שהתקשוב החינוכי איננו מתקדם בכיוון הרצוי איננה אומרת שאין מספר נקודות אור. לא כל מה שקורה בחינוך באמצעות התקשוב הוא העמסת עוד ועוד שיעורי בית במסווה של סרטונים "לימודיים", או איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד על מנת "לקדם" אותו, או אימוץ כלים דיגיטאליים על מנת ליצור רושם של חדשנות עבור אותם הדברים שתמיד נעשו בבית הספר. בנוסף למנות גדושות של כל אלה יש גם לא מעט אנשי חינוך שמגייסים את התקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת מהרווח היום. ואפילו אם מדובר בשחייה נגד הזרם, בכל זאת מדובר בפעילות חיובית, באיים של התנסות ואפילו של הצלחה. פעילויות אלה יכולים להוות מגדלור שלאורו ניתן לכוון את המשך השימוש בתקשוב.

נקודות האור האלה קיימות, אפילו אם לא פעם מתקבל הרושם שהמדווחים עליהן פועלים מתוך תחושה של קרב מול טחנות רוח – לא במשמעות של קרב מול יריב דמיוני, אלא של קרב שאין סיכוי לנצח בו. גם אם הכיוון היום איננו לקראת שימוש בתקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, חשוב לא לשקוע בתבוסתנות – מורים חדשים שנחשפים לתקשוב צמאים לראות דרכים חינוכיות לשלב אותו בעבודתם, ואם לא מכוונים אותם בכיוון הרצוי כל מה שיראו הוא השימושים השולטים היום. לכן, על אף התחושה שהקרב הוכרע ושהתקשוב בחינוך ימשיך לשרת את התפיסות החינוכיות הלא רצויות, חשוב למצוא את נקודות האור.

ואם, למרבה ההפתעה, נקודת אור כזאת באה מלמעלה, ממקומם של מעצבי המדיניות, כדאי ורצוי לציין זאת. כאשר אדם בעל תפקיד מרכזי, אדם שבכוחו להשפיע, מבטא גישה חינוכית אמיתית כלפי התקשוב, זה בהחלט ראוי לציון. לא קשה, כמובן, להשמיע סיסמאות קליטות או הבטחות מעודדות שבהמשך מתגלות כריקות מתוכן. זה הרי קורה באופן תדיר (וזאת הסיבה שעם השנים נעשינו אדישים לסיסמאות האלה, וחששנים כלפי אלה שמשמיעים אותן). אבל לפעמים לדברים שנאמרים יש צלצול של כנות ואנחנו מרשים לעצמנו לחשוב שאולי הפעם לא מדובר בסיסמאות בלבד, אלא בגישה שעשויה להשפיע לטובה על מדיניות.

כך היה לפני שבוע כאשר קראתי מאמרון של ג'וסף סאות (South) המנהל של המשרד לטכנולוגיה חינוכית בממשל האמריקאי. מעניין לציין שהמאמרון התפרסם ב-Medium שהוא מרחב אינטרנטי פתוח המפרסם מאמרונים על מגוון נושאים מגישות מגוונות. בתוקף תפקידו סאות בוודאי היה יכול לפרסם את דבריו בדרכים רשמיות, וסביר להניח שמסמכים רשמיים אכן מתפרסמים כך. לאור זה ההחלטה לפרסם על גבי פלטפורמה פומבית מעידה על הרצון של סאות לא סתם להסביר את שורשי המדיניות שלו, אלא גם לעורר התייחסות. זאת ועוד: הפרסום ב-Medium רומז על כך שסאות מבין שהאינטרנט איננו סתם צינור שדרכו אפשר להפיץ מדיניות אלא מרחב שבו ניתן ללבן רעיונות. נוצר הרושם שסאות איננו טכנוקרט אפור או עושה דברן של חברות התקשוב הגדולות, אפילו אם סביר להניח שלאדם שמתמנה למשרה כמו שלו יש קשרים ענפים בעולם העסקים.

עיון בקורות החיים של סאות באתר המשרד לטכנולוגיה חינוכית מראה שהוא בעל רקע מרשים מאד בתחום התקשוב – בפדגוגיה, בפיתוח כלים, בהטמעה. ואולי מרשים יותר, במאמרון ב-Medium הוא מספר על השינוי כלפי הלמידה שהתרחש אצלו בעקבות הפגישה הראשונה שלו עם המחשב כאשר היה בכיתה ד':

I learned by trial and error, and enjoyed every minute of it. I didn’t mind the setbacks and failures because I was trying to do something big and knew that of course it wasn’t going to work the first time. I chose projects that interested me, and I worked hard at them. Hours would go by, and I wouldn’t even realize I had skipped lunch until I found myself completely famished on the bike ride home. My learning was transformed.
סביר מאד להניח שאדם שחווה את הלמידה בדרך הזאת מפנים תובנות כלפיה, ומבין היטב את ההבדל בין למידה "משמעותית" (סליחה) לבין מה שמתרחש היום בבתי הספר. סאות כותב על חוויה לימודית שמחוללת שינוי (transformative learning experience). הוא מציין שחוויה מהסוג הזה משנה את הבנתנו כלפי מה זה ללמוד. וכאשר הוא כותב על עצמו אנחנו מבינים שלא מדובר בסיסמאות. הוא כותב, למשל, שלפני שהוא התחיל "לשחק" במחשב:
I thought that learning was mostly about memorizing facts and correctly regurgitating them at test time. Teachers and textbooks knew everything, I thought, and learning was the process of loading what was known into my brain so I could spit it back out verbatim.
ובהמשך, הוא מסביר שבמעבדת המחשבים הוא גילה שעיקר הלמידה הוא למצוא, דרך ניסוי וטעייה, פתרונות לבעיות מורכבות. הוא למד גם את החשיבות של שיתוף פעולה:
I also learned that working with others to find solutions was not cheating, and was, in fact, the only way I could possibly accomplish my learning goals.
סאות איננו מזכיר את סימור פפרט במאמרון שלו, אבל התהליך שהוא מתאר תואם בצורה כמעט מדויקת את חווית הלמידה שפפרט ביקש ליצור באמצעות המחשב. כאשר סאות מתאר את הלמידה שבעיניו מתאפשרת בעקבות התקשוב הוא יונק מהתפיסה החינוכית של פפרט, תפיסה שמספר דורות של "שילוב" המחשב לתוך מערכת החינוך הצליחו למגר ולהשכיח:
So when we say transformational learning experiences powered by technology, we are talking about authentic, project-based learning, where students have agency, ownership and commitment to a relevant and meaningful goal that allows them to use digital tools to take on roles of creators, problem solvers, and learner-teachers working with and alongside peers, instructors, and other mentors to accomplish something bigger than themselves.
מעודד מאד לקרוא את דבריו של סאות. אפשר אפילו להתגבר על הציניות הבלתי-נמנעת שהיא תוצר של שנים של קריאת הצהרות דומות אך חסרות כיסוי במעשים. במקרה של סאות מתקבל הרושם שאלה אינן רק הצהרות, אלא שהוא באמת מתכוון למה שהוא כותב.

ובכל זאת, אין מנוס מלקלקל טיפה את החגיגה ולהעלות "ובכל זאת" לא כל כך קטן. על אף תפקידו הרם, אני חושש שבמערכות החינוך של ארה"ב קולו של סאות איננו הקול הדומיננטי. הקולות שקוראים ליותר ויותר מבחנים על מנת "לוודא" שתלמידי בתי הספר אכן מתקדמים ורוכשים את מה שמבקשים להקנות להם, ולאיסוף אינטנסיבי של מידע אודות התלמידים על מנת, לכאורה, "לקדם" אותם, חזקים בהרבה מקולו של סאות. חשוב לזכור שהשימוש בתקשוב שעליו הקולות האלה משמיעים שונה מאד מהשימוש שעליו סאות מדבר. ובכל זאת, המצאותו של אדם כמו סאות במשרה כל כך חשובה במערכת החינוך האמריקאית היא סיבה לאופטימיות. הוא הרי באמת מבין את כוחו של התקשוב בחינוך, ויש סיכוי שמתפקידו הוא יוכל לקדם את השימוש בתקשוב בכיוון הזה.

חלומות מסוגים שונים

לפני כמעט חצי שנה מצאתי הזדמנות להזכיר את מה שמכונה חוק בטרידג' – הטענה שכאשר כותרת של כתבה מסתיימת בסימן שאלה התשובה המתאימה לשאלה שנשאלה היא "לא". על פי רוב, ואולי במיוחד כאשר הנושא הוא טכנולוגיות חדשות, החוק הזה נשמר, אם כי די ברור שכותבי הכותרות מצפים ל-"תשובה" חיובית. בתחום החינוך אותן כותרות בדרך כלל "שואלות" אם כלי חדש זה או אחר הוא זה שסוף סוף ישבש את החינוך. פעם אחר פעם רומזים לנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שכבר פעמים רבות זכינו לרמזים דומים, שהנה, בעזרת כלי חדש הגאולה החינוכית נמצאת בפתח. כתבה באתר Forbes מלפני שבוע שוב סיפקה הזדמנות לבחון אם חוק בטרידג' עדיין תקף. כמו עם כותרות קודמות, מכיני הכותרת בוודאי התכוונו שנשיב בחיוב. ולמברה הצער, כאשר קראתי:

חששתי שהפעם, על אף העובדה שאני עדיין מקווה שהתשובה היא "לא", אולי אצטרך להשיב בחיוב. אין זה אומר, אבל, שאותו עתיד נמצא בידיים טובות.

כותרת הכתבה בהחלט מעניינת, אבל הפיסקה הפותחת שלה מעניינת עוד יותר. שם אנחנו נתקלים בטיעון "לוגי" שאת ההגיון שלו, אני חייב להודות, איננו נהיר לי:

There are cynics and traditionalists who insist that technology gadgets in the classroom don’t improve learning, but the meteoric rise of the EdTech sector appears to tell a different story.
אם הבנתי נכון את הקטע הזה, אותה עלייה מטאורית של תחום הטכנולוגיה בחינוך היא העדות לכך שהתקשוב (או בלשון הכתבה "gadgets") אכן משפרים את הלמידה. שיהיה ברור, אני בהחלט דוגל בשילוב התקשוב לתוך בתי הספר, אבל אינני מבין את הקשר בין שני חלקי הטיעון. הרי במקרה הטוב מה שהעלייה המטאורית הזאת מראה הוא שמערכות חינוך רבות מוכנות להשקיע כסף רב בתקשוב. שוב, אולי בפני עצמו זה צעד חיובי, אבל זה איננו אומר דבר על שיפור הלמידה, ויש עדויות רבות – הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי ה-iPad בבתי הספר של לוס אנג'לס, וסגירת פרויקט ה-Amplify הם רק שתי דוגמאות בולטות – שמראות את ההפך (ולא צריכים להיות בעל גישה מסורתית, או ציניקן, כדי להסיק את המסקנה הזאת).

הכתבה מכוונת זרקור על חברת הזנק מעניינת שמתמקדת בשילוב בין התקשוב לבין תחום ה-"עשה זאת בעצמך". (מפני שגישת החברה די מוצאת חן בעיני, הצטערתי מאד על שמה: Technology Will Save Us. לטעמי השם די מנוגד לגישה החינוכית של החברה.) מדובר בחברה שבהחלט מפלסת לעצמה נישה חשובה, והביקורת שלי על הכתבה איננה מכוונת אל היוזמה הספציפית הזאת. כמו כמעט תמיד, הדגש של הכתבה איננו על הלמידה, ואפילו לא על יוזמה מעניינת, אלא על הכסף. הכתבה מצטטת את מנכ"ל השדולה EdTech UK שפועלת לקדם את התחום:

Education exports are worth £17.5 billion to the UK economy each year and we want EdTech to become a significant part of that equation. With a new generation of computing and digitally literate students and teachers, there is a once-in-a-generation chance to make Britain an EdTech capital of the world.
בתוך ים הכסף הזה הסכום הקטן שהחברה שהוזכרה קודם הצליח לגייס הוא בקושי טיפה.

מותר כמובן לשאול מה כל כך לא בסדר בכניסה המאסיבית של משקיעים לתוך תחום התקשוב החינוכי. הרי אם הכסף הזה יכול לקדם את הלמידה, אין סיבה לא לקבל אותו בברכה. התשובה לשאלה הזאת היא, כמובן, עניין של גישה. הנתונים שה-OECD פרסם לפני כארבעה חודשים על העדר ההשפעה של התקשוב על תוצאות לימודיות מוכרים גם למי שמברך על הצמיחה הכלכלית האדירה של התחום, וגם למי שרואה בהשקעה הזאת סכנה לחינוך. לשני המחנות ברור שיש כאן עדות לכך שהתקשוב טרם השפיע על הלמידה בצורה שמצדיקה את ההשקעה, אבל יש ויכוח על מה צריך לעשות בנידון. גופים כמו שדולת ה-EdTech האנגלית יגידו לנו שעדיין לא הושקע מספיק, ואילו אחרים יטענו שהמשקיעים ימשיכו לחלוב את "שוק" החינוך, ולהרוויח, בלי כל קשר להשפעה חיובית (או אחרת) על הלמידה. הגופים האלה רואים שוק אדיר, אבל אינם מבינים, ואפילו אינם מתעניינים, בחינוך. (ברור לאיזה מחנה אני שייך.) הכתבה מציינת ש:

The big question for Europe’s EdTech sector is, can it attract major VC funding?
אני לתומי חשבתי שהשאלה הגדולה היא כיצד התקשוב יכול לקדם למידה טובה ומשמעותית (סליחה על השימוש במילה הזאת) יותר. אני כנראה טעיתי.

לפני כמעט שנה פיל היל, בכנס eLearning 2015, הכריז (המשפט מוזכר בראיון איתו):

Didn’t we have bigger dreams for instructional technology?
היל התכוון לכך שלעתים קרובות מדי התקשוב החינוכי מתמקד בניהול הכיתה (וניהול הלומד) במקום לפתח דרכי למידה שמבטאים גישה חינוכית שונה מהגישה שעדיין רווחת היום. רבים שעוסקים בתחום התקשוב שותפים לאותה אכזבה של היל. אבל מתברר שיש מי שבאמת חולם על גדול. הבעיה היא שהחלומות הם על כסף, ולא על חינוך.

האין דרך פשוטה יותר?

במשך השבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מגרד בראש, מנסה להבין מה כל כך קוסם במכשיר ה-Starling שאיפשר לו להצליח לגייס $100,000 במבצע של גיוס מימון המונים לקראת יצור המכשיר ושיווקו. מדובר במכשיר שמהדקים לבגד של פעוט שעוקב אחרי מספר המילים שהפעוט שומע במהלך היום. למה המעקב הזה חשוב? בחומר הפרסומי על המכשיר יוצרי ה-Starling מסבירים שיש קשר משמעותי בין מספר המילים שילד שומע עד גיל ארבע לבין ההתפתחות השכלית, החברתית וגם הרגשית שלו. יוצרי המכשיר מדגישים שהחשיבות הזאת מעוגנת ביותר מ-30 שנים של מחקר שמוכיח ש:

it's critical to talk to children during this period of rapid brain growth and development.
אז הנה, אם עד היום סתם חשבתי שרצוי, או אפילו טבעי, לדבר עם פעוטות, עכשיו אני יודע שזה מעוגן במחקר. אני מניח שהבסיס המחקרי הזה חשוב להורים ששוקלים להוציא $150 עבור המכשיר. הרי אחרת יתכן שהם היו סתם מסתפקים באינטראקציה מילולית נטולת בסוס מחקרי עם הפעוטות שלהם ולא היו טורחים לעקוב אחרי מספר המילים שהם שומעים כל יום (לפי יוצרי ה-Starling רצוי כ-20,000). וזה כמובן מעלה שאלה טיפה בעייתית. האם הורים במעמד סוציו-אקונומית מספיק מבוסס כדי לרכוש את המכשיר הזה אינם נוהגים לדבר עם הפעוטות שלהם, ולכן על מנת לזכור לעשות זאת הם זקוקים למכשיר שסופר את מספר המילים שהפעוט שומע? יכול להיות שהדגש על הביסוס המחקרי בא על מנת לשכנע הורים שרוכשים את המכשיר שהם אינם סתם זורקים את כספם אלא פועלים לפי מיטב התובנות המדעיות של ימינו.

מספר פעמים בחומר הפרסומי של ה-Starling מדגישים את הפן המחקרי. מתקבל הרושם שליוצרי המכשיר חשוב לשכנע אותנו שמה שהם משווקים איננו סתם צעצוע נחמד, אלא משהו שמסוגל לחולל שינוי משמעותי בעולם הילד. הם כותבים, למשל:

When we found out that decades of research showed the connection between the number of words a child hears between ages 0-4, IQ and school performance, the idea for the Starling was conceived. In the last 18 months, we've assembled an amazing team full of people who all share the same passion: revolutionizing education throughout the world.
יש טעם להתעכב כאן לרגע ולציין שבהחלט אפשרי שקיימת קורלציה בין הרמה השכלית של ילד לבין מספר המילים שהוא שומע עד גיל ארבע. אבל סביר להניח שקורלציה כזאת קשורה לכך שמשפחות מבוססות כלכלית מסוגלות להעניק לילדיהן חוויות שמפתחות אינטליגנציה, ובין אלו אפשר למצוא גם הרבה אינטראקציה מילולית. לכן, הורים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש את ה-Starling עשויות לא להיות ההורים שזקוקים לו (אם ספירת מספר המילים באמת עוזרת).

מהציטטה הקודמת אפשר להבין שהחינוך מאד חשוב למפתחי המכשיר. המילה Education מופיעה 13 פעמים בדף גיוס המימון ההמונים. לאור זה, על אף העובדה שאני מתקשה להתייחס ל-Starling ככלי חינוכי (הוא ללא ספק כן טכנולוגיה דיגיטאלית), נדמה לי שאפשר להתייחס אליו בבלוג שעוסק בדיגיטאליות בחינוך. ומה בדיוק עושה אותו לכלי חינוכי (ולא רק חינוכי, אלא כלי שמחולל מהפכה חינוכית)? העובדה שבאמצעותו ילדים נעשים חכמים יותר! בהסבר למה כדאי לתרום למצבע גיוס המימון ההמונים אנחנו זוכים להצהרה:

Making children smarter. For life. That's what we mean when we say we're revolutionizing education.
אפשר להמשיך ולצטט, ואולי היה אפילו רצוי לעשות זאת, מפני שככל שאנחנו קוראים על נפלאות הכלי כך גדל הפער בין המהפכה שהוא מחולל לבין מה שהוא עושה בפועל – עוקב אחרי מספר המילים שהפעוט שומע במהלך היום. יש בו, כמובן, מרכיבים נחמדים נוספים, כמו האפשרות להתחבר לכלי דרך הסמרטפון כדי לעקוב מרחוק אחרי מה שהפעוט שומע בזמן אמת. על זה מעירה אחת הסקירות על הכלי:
it can let parents know if the nanny is just watching Real Housewives marathons (TV words don't count).
הגיוני שהורים שיכולים לרכוש את ה-Starling גם יוכלו להחזיק מטפלת, ואפילו סביר להניח שהם יחשדו שאותה מטפלת איננה מקדישה את מלוא תשומת הלב לילד ולכן צריכים לרגל אחריה. יתכן שההערה למעלה נכתבה באירוניה, אבל בראיון עם ניקולה בויד, אחת מיוזמי המכשיר, אנחנו פוגשים הערה דומה, אם כי קצת יותר אלגנטית:
Paired with a smartphone, parents, teachers, and guardians can get feedback and encouragement for greater child engagement.
אפילו אם לא מדובר בריגול, משהו כאן פשוט איננו יושב טוב. כך גם לגבי העובדה שהמכשיר מיידע את ההורים כאשר מגיעים למספר המילים הרצוי של היום. האם כאשר מגיעים למספר היעד ומקבלים על כך הודעה, ההורים ייאנחו אנחת רווחה מפני שעכשיו, סוף סוף, אפשר להפסיק לדבר עם פעוט?

בקיצור, קשה מאד להבין למה מישהו בכלל היה רוצה את הכלי הזה. ויתכן מאד שזה סימן שהוא יימכר במיליונים – הרי זאת לא תהיה פעם הראשונה שאני טועה בהערכה שלי כלפי היעילות של כלי טכנולוגי. אבל מעבר לכך, נדמה לי שה-Starling מהווה דוגמה מוחצת לתאווה לטכנולוגיה שיצאה משליטה. גם אם המכשיר עושה את מה שהוא אמור לעשות, סביר להניח שיש דרכים פשוטות, וזולות, יותר להשיג את אותה מטרה. בכך אפשר למצוא דמיון ללא מעט כלים דיגיטאליים אחרים המיועדים לחינוך – כלים שמתרגמים פעילות פנים-אל-פנים נחמדה לפעילות דיגיטאלית מסורבלת שאיננה מוסיפה דבר, ואף גורעת מהמקור. ולמה "ממציאים" את הכלים האלה? פשוט מפני שאפשר (וגם מפני שמישהו כנראה יקנה אותם). לאור זה במידה לא קטנה של צדק אפשר לכנות את ה-Starling מכשיר "חינוכי", אם כי זה איננו בהכרח אות כבוד.