ממש בחצר האחורית שלנו

שני מאמרים שהתפרסמו באתרי חדשות מוכרים עוררו התייחסות אצל בלוגרים חינוכיים. מדובר במאמר באתר ה-BBC ובאתר ה-Boston Globe (ולא מעט מקומות נוספים) בנושא סביבת התכנות Scratch. ה-Scratch הוא פיתוח של MIT – בית היוצר של ה-LOGO, ובמידה לא קטנה, הוא גלגול חדש של שלו.

ה-LOGO נבנה באמצעות פקודות, ואילו ה-Scratch מביא את התפיסה הזאת לפחות צעד אחד הלאה, ליחידות של פקודות שמתחברות זו לזו בקלות רבה כדי ליצור אנימציות, משחקים, ועוד. מחסן של כלים עומד לרשות תלמידים שיכולים בקלות ליצור יישומים פשוטים (ואף מורכבים). לפני שבוע ה-Scratch היה עוד בגירסה של בייתא, ואילו עכשיו הוא הושק באופן רשמי – ובחינם.

אבל למרות שמרגש לקרוא על השקת הכלי בעיתונות העולמית, מרגש עוד יותר לראות שהוא בשימוש בארץ כבר מספר חודשים. בבית הספר היסודי רמת רזים, שבצפת, משה חיימוביץ עובד עם תלמידים שכבר העלו מספר יצירות משלהם לאתר הציבורי של ה-Scratch. (חשוב לציין ששילוב מוצלח של כלי כזה בתוך בית ספר תלוי במידה לא קטנה בתמיכה של הנהלת בית הספר – ובמקרה של רמת רזים, במנהל חיים זינגר.)

מופיע כאן רשימה קצרה של דפים של תלמידי רמת רזים. יש בדפים האלה קישורים לפרויקטים רבים. (הפעלת הפרויקטים דורשת JAVA.)

לפחות בבתי הספר בישראל, ה-LOGO (שלפני כמעט 20 שנה נחשב כסביבה מצליחה ואף מלהיבה) נעלם כמעט כליל מהמערכת החינוכית. אינני יודע אם נערך מחקר שבחן את הסיבות לכך, אבל אני משוכנע שהדבר נבע מהבנה מוטעית של הייעוד של הכלי. מורים, שבהשתלמויות קצרות למדו כיצד לפקוד על הצב כדי שזה יצייר צורות הנדסיות, פנו לתלמידיהם והציעו להם את הכלי ככלי ציור. בערך באותו הזמן כלים שהיו הרבה יותר קלים לשימוש, והיו מיועדים לציור ממש, נכנסו לבתי הספר. מורים, וגם תלמידים, החליטו שאין צורך ב-LOGO כדי לצייר ריבועים או משולשים. בזאת הם כמובן צדקו, אבל הם כלל לא הבינו שה-LOGO לא היה כלי ציור, אלא כלי לחשיבה.

למרבה הצער, למרות לא מעט מנחים ומדריכים שניסו להקנות את השימוש ב-LOGO ככלי חשיבה, המורים המשיכו לראות בו כלי ציור נחות, והשימוש בו דעך. לאור ההיסטוריה הזאת, מעניין לצפות בהרצאה של מיץ' רזניק, אחד מחלוצי ה-LOGO, וראש צוות הפיתוח של ה-Scratch, בה הוא מתאר את החזון שלו כלפי הכלי. רזניק מסביר:

If we really want to make the most of it (new computer technology), we need to start thinking of computers more like paintbrushes and less like television

האם זה אומר שהיה נכון לראות ב-LOGO כלי ציור? לא בדיוק. כאשר רזניק מדבר על מכחול הכוונה היא לכלי ליצירה, להבדיל מהטלוויזיה שמפתחת פסיביות. אפשר, כמובן, ליצור, מבלי לצייר.

ה-Scratch הוא כלי תכנות, והוא חזק ואלגנטי. טמונה בו היכולת לחבר זו לזו יחידות של פעולות שונות כדי ליצור סידרה של פעולות מורכבות. ניתן לשנות את המרכיבים השונים ולבחון את התוצאות – ובעצם, זאת הגדרה די משכנעת של תכנות. מהפרסום שה-Scratch זוכה לה בחו"ל, סביר להניח שהוא יחדור לבתי ספר רבים. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה זה יקרה גם אצלנו – כאשר בתי ספר ומורים ילמדו מהנסיון של רמת רזים.

הכי טוב, להגיש עבודות בכתב יד

כריסטופר דאוסון, מורה בתיכון במסצ'וסטס, כותב לבלוג המוקדש לענייני חינוך באתר של ZDNet. הדגש של ZDNet הוא, כמובן, עסקים, אך המדור המוקדש לחינוך מכיל לא פעם כתבות מעניינות, כמו זה של דאוסון (מלפני כמעט חודש). דאוסון מציין שהיום, במקום "הכלב אכל אותם", התירוץ הנפוץ ביותר לאי-הגשת שיעורי בית הוא "הדיו במדפסת אזל". הוא כותב:

I can't usually fault them …, since my crappy inkjet in my home office is always out of ink too. However, the number of students who still don't think to email papers to an instructor is remarkably large. More importantly, the number of teachers unwilling to accept papers electronically is remarkably small. All this means is that schools and parents bear the cost of printing when electronic means exist to easily exchange and view files.

דווקא הנסיון שלי מראה שרק חצי מהקביעה של דאוסון נכון. אכן, מעטים התלמידים שמבקשים להגיש עבודות דרך הדואר, או באמצעים דיגיטאליים אחרים, אבל לצערי לא פגשתי הרבה מורים שהם מוכנים לקבל עבודות בדרך הזאת. היו כמה, אבל בינתיים, נדמה לי שהם עדיין יוצאי הדופן.

מה שכמובן כן נכון, היא שאפשר היה לחסוך די הרבה כסף, גם לבתי הספר וגם למשפחות, לו היו מעודדים הגשת עבודות בדרכים דיגיטאליות.

אין ספק שהטכנולוגיה קיימת לא רק לחסוך נייר וכסף, אלא גם לגרום לתלמידים לחפש תירוץ אחר. במקרה הזה, בני האדם הם הבעיה, ולא הטכנולוגיה. אבל מה שאולי הנקודה המעניינת ביותר בכתבה הזאת היא העדר כל התייחסות לשאלה של אי-הנוחות, או הקושי, בקריאת מסמכים/עבודות על גבי המסך. לפני עשור טענו שפשוט לא נוכל להתרגל לקריאה על המסך. נדמה לי שעדיין שמעתי טענות כאלה לפני שלוש או ארבע שנים. אבל המאמרון של דאוסון גרם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי מתי שמעתי לאחרונה את הטענה הזאת, שמסך המחשב איננו מתאים לקריאה "ממושכת". והתשובה היתה שמזמן, מזמן.

האם זאת התקדמות? אני אוהב להחזיק ספרים בידיים, אבל התרגלתי לבדוק עבודות על גבי המסך, ואינני מרגיש צורך בדף המודפס. אבל כמובן לא כולם בדעה הזאת. נזכרתי במאמרון של דאוסון כאשר קראתי מאמרון קצר בבלוג של ג'יי פפמן, בלוגר לא מוכר לי, המרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה של טנסי. פפמן הפנה את תשומת ליבנו למאמר בבוסטון גלוב הבוחן את השאלה האם הכתיבה ביד הולכת ונעלמת. מתוך המאמר:

As a result, formal handwriting is on the way to becoming more of an "art form" than practical skill, according to Katherine Boles , a lecturer at Harvard University's Graduate School of Education .

"Computers are just taking over," said Boles, who taught third and fourth grade at the Edward Devotion School in Brookline for more than a quarter-century.

ובכל זאת, אין מה להתייאש. מומחה אחר מסביר במאמר שכבר יותר מ-130 שנים, מאז תחילת השימוש במכונת הכתיבה, מנבאים שהכתיבה ביד הולכת ונכחדת. פפמן מתלוצץ (ומצטט מאמאמר בגלוב) :

It's hard to imagine that someone, somewhere is spending more time writing on a computer than by hand. Thankfully, there is a voice of reason from a reliable source:

"Those who earn their living by teaching handwriting" (I'm not making this up) "say it has not been supplanted by e-mail and text messaging."

ואם יש כאלה שעוד משוכנעים שהכתיבה ביד עוד תגבר על ה-SMS, והמוכנים לעלות על בריקדות כדי "להציל" אותה (ולמה, מותר לשאול, אין מי שקם ומגונן את השימוש באזמל על חרס?), קשה לבוא בטענות כלפי מורים שלא רוצים לקבל עבודות דרך הדואר או על גבי דיסק.

אז מחשבים 1:1 טובים או רעים ללמידה?

לפני שבוע דייוויד ורליק דיווח על מפגש עם סטיב מזינגו, המפקח של בתי הספר במחוז די עני של מדינת צפון קרולינה. באותו מחוז קיים פרויקט של מחשב נייד אישי לכל תלמיד. בבלוג שלו, ורליק מביא נתונים די מדהימים על הפרויקט שהוא קלט מהמצגת של מזינגו:
  • 53% of high school students were at or above grade level before 1:1, and now it’s 78%
  • 59% of middle school students at or above grade level before, and now it is 76%
  • Prior to 1 to 1 laptops, 25% of high school graduates entered college.  Last year it was 79%.  84% have already been accepted among this year’s graduating class
  • Teen Pregnancy rate was #2 in North Carolina.  Now it’s #18.
אין לי פרטים מדוייקים על הפרויקט במחוז של מזינגו, אבל הוא התחיל, כנראה, לפני שלוש שנים. (ברשת יש דיווח נלהב על הפרויקט, אבל הדיווח הוא גם, מן הסתם, פרסום של חברת אפל.) הנתונים האלה מצביעים על הישגים מרשימים ביותר תוך זמן קצר מאד. יד על הלב, הם נראים אפילו טובים מדי. אולי זאת הסיבה שלמרות שתחילה חשבתי שיש צורך להתייחס לדברים האלה כאן, היססתי.

אבל באותו שבוע שקראתי על מחוז אחד בצפון קרולינה, קראתי גם מאמר בניו יורק טיימס, המדווח על אי סבירות הרצון של בתי ספר רבים מפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד (Seeing No Progress, Some Schools Drop Laptops). בניגוד לדבריו המלהיבים של מזינגו, המאמר מצטט פעיל רשות החינוך במחוז אחד בניו יורק:

After seven years, there was literally no evidence it had any impact on student achievement — none. … The teachers were telling us when there’s a one-to-one relationship between the student and the laptop, the box gets in the way. It’s a distraction to the educational process.

קשה לא להרגיש שקיימת כאן סתירה. זה אומר "הצלחה אדירה", ואילו זה אומר "בזבוז כספים". תמיד קל להסביר שזה פונקציה של מטרות. אלה שבעד פרויקטים של 1:1 טוענים שהשימוש במחשבים האלה מעודד חשיבה ויצירתיות, תכונות שאינן באות לביטוי כאשר מחפשים שיפור בתוצאות במבחנים. אבל הנתונים של מזינגו דווקא מצביעים על שיפורים במאפיינים ה-"אפורים" כמו רמת יכולת הקריאה. אז מי צודק?

נדמה לי שכמו בכל כך הרבה מקרים מהסוג הזה, הרבה יותר מאשר ההצלחה תלויה בטכנולוגיה, היא תלויה באווירה ובחזון בית הספר, ובנכונות של המורים לבחון לעומק את היכולות של הכלים. אני מתרשם שמזינגו הוא מסוג המפקחים שמסוגלים לעורר את האימון של מוריו ולהביא אותם להצלחות. ואם מפקח כזה, פרויקט של 1:1 באמת יכול להצליח.

ה-OLPC יוצא לדרך

קשה לא להסכים עם סטיבן דאונס כאשר הוא קובע בהודעה קצרה השבוע ש:

This is the week that the One Laptop Per Child (OLPC) project begins, and as such, is a major turning point in our field – perhaps the key turning point.

אפילו אם לפרויקט OLPC אין קשר ישיר לישראל (לפחות בשלב הזה), תחילת השימוש הנרחב במחשבים זולים בעולם השלישי הוא סימן לכך שהמחשב והאינטרנט נעשים לחלק בלתי-נפרד מהנוף החינוכי. וטוב שכך.

כמעט אין התייחסות להשקת הפרויקט בעיתונות הישראלית, או ליתר דיוק, מעבר למאמר די מקיף ב-NRG, לא מצאתי התייחסות. מדובר במאמר טוב שיש לצידו גם סרט מעניין על המחשב שנמצא עכשיו בידיהם של ילדים במספר ארצות. מאמר טוב נוסף (באנגלית) וגם צילומים מניגריה נמצאים באתר של News.com.

יש יותר התייחסות אצל בלוגרים שונים באנגלית, אם כי אני מופתע שאין הרבה יותר אצל הבלוגרים שעוסקים בחינוך. קרל פיש מקשר לסרט בן שעה שדן לרוב בהיבטים טכניים של המחשב החדש. אבל עיקר ההתלהבות שלו, בצדק, היא כלפי החשיבה החינוכית שנמצאת בבסיס פיתוח המחשב:

Two interesting tidbits that I recall from the technical part of the movie (in case you don't watch that part). First, in real world testing, the wireless mesh network worked at a distance of two kilometers. Wow. Second, there's a "source" button on the keyboard – push it, and the kids see the source code for almost anything they're running. They want these kids to be curious and to mess around with this computer – in other words, to learn.

גם במאמר ב-NRG יש דגש על הגישה החינוכית:
המערכת הזאת מסירה את מגבלות הגישה של הילדים, ובזכות שקיפות ההפעלה של המכשיר, לחיצה אחת על אייקון הדפדפן תתן להם גישה לעולם החיצוני. בלי חשש, הילדים יוכלו לקרוא חדשות בעזרת קורא RSS מובנה, לעיין בוויקיפדיה ולהוריד ספרים אלקטרונים. המכשול הבסיסי בדרך ללמידה – הגישה לידע – פשוט נעלם.

ב-MIT החליטו לא לשים שום מחסום, וצירוף מקשים פשוט מעלה את המסוף ונותן לילד גישה אל מאחורי הקלעים של מערכת ההפעלה.

לאור זה, קצת לא נוח לקרוא כמה משפטים שמופיעים ממש בתחילת הכתבה שם. על מנת להבחין, כנראה, בין המחשב של OLPC, לבין המחשבים שמשתמשים בהם היום בחינוך, כותבים לנו על מחשב ה-OLPC שהוא:
לא מחשב כמו שאנחנו מכירים, עם חלונות ומעבד תמלילים שהילד צריך ללמוד כדי להיות פקיד טוב כשהוא יהיה גדול, אלא מחשב שתוכנן על ידי אנשי חינוך כדי לעזור לילד ללמוד על העולם.

לא פעם בעבר התלוננתי על כך שהסביבה החינוכית מאמצת כלים שפותחו לעולם המסחר, במקום שהיא תדרוש יישומים שהם מתאימים ממש לתהליכים לימודיים. אך בין זה, לבין להגיד שהמחשבים שהם בשימוש בבתי הספר היום מכשירים את התלמידים להיות פקידים, יש הבדל עצום, וגם טעות בסיסית. לא המחשב מכשיר את התלמיד לתפקיד עתידי, אלא הסביבה הלימודית שלתוכה משלבים את המחשב. עם כל ההתלהבות החיובית כלפי מחשבי ה-OLPC, המחשב לבד לא תביא את התלמידים ליצירתיות, או ללמוד על העולם. זה יקרה עם מערכות החינוך שלתוכן משולבים המחשבים ישכילו לנצל את המחשבים בדרכים המתאימות.

וזה כמובן מעלה נושא נוסף – המורים. ויין הודג'ינס, בבלוג שלו, מעלה את הנושא החשוב הזה:

All of this, of course, raises the question about teachers and their roles and reactions. Will teachers see this as an advantage or a threat? How will teachers figure out how to use these new tools and how to integrate them into their teaching methods, curriculum, and classrooms? These are not new questions. What is new is that this is all going to happen extremely quickly and without much warning or planning.

צריכים, כמובן, לקוות שבין האפשרות לראות במחשבים האלה איום או יתרון, הבחירה הנכונה תהיה יתרון.

נו כבר … צריכים את המחשב בלמידה או לא?

בלוגרים רבים מתייחסים לדיווח שהתפרסם בעיתונות האמריקאית אודות ממצאי מחקר שנערך על ידי משרד החינוך פדראלי בארה"ב שהתפרסם לאחרונה (המאמר בווישנגטון פוסט: Software's Benefits On Tests In Doubt הוא רק אחד מאלה). המחקר בדק את השימוש בלומדות שונות בבתי ספר ברחבי ארה"ב והשפעתן על תוצאות במבחנים בקריאה ובמתמטיקה, והגיע למסקנה שהשימוש בלומדות שנבדקו:

has no significant impact on student performance

אז מה? הרי כבר שנים אנחנו יודעים שאין טעם בהזרמת עוד ועוד מחשבים לתוך בתי הספר מבלי שהמורים יידעו כיצד לנצל אותם למטרות למידה. ואם כך, מה חדש כאן? אינני בטוח שבאמת יש כאן חדש, מלבד נקודה אחת קטנה (המוזכר כבר במשפט הראשון של המאמר בוושינגטון פוסט): תעשיית הלומדות בארה"ב הינה:

a $2 billion-a-year industry

וכאשר מדובר בסכומים כאלה (וחשוב לא לשכוח שבתי הספר לא רק קונים לומדות, אלא גם את המחשבים היקרים שעליהם הלומדות מופעלות) מתחילים לשאול מי באמת מרוויח כאן.

אבל אפילו אם אני רוצה להצטרף לחגיגה ולהגיד שהמרוויחים (ובגדול) הם יצרני הלומדות והחומרה, והמפסידים הם התלמידים, יתכן והעסק איננו כל כך פשוט. כבר הזכרתי את הצורך בהכשרת המורים, ואם בארה"ב לא מבינים את זה, אולי ראוי שהם יבזבזו את כספם. אבל חשוב גם לזכור שהמחקר לא מצא שהלומדות משפיעות על תוצאות של מבחנים. באווירה השוררת בחינוך בארה"ב בעקבות חקיקת No Child Left Behind תוצאות טובות במבחנים נעשות להרבה יותר חשובות מאשר הלמידה של תלמידים. אולי (ואני מודה שאינני יודע ועדיין לא יצא לי לעיין במחקר עצמו) מתרחשת למידה, אבל לא מהסוג שהמבחנים הנהוגים בארה"ב מכוונים לגלות. יש סוגים רבים של לומדות בשוק. יותר מדי ממה שיש איננו עושה שום דבר מעבר לתרגל את התלמידים עד שעמום, אבל אפשר למצוא גם משחקים מרתקים, וחומרי למידה היפרטקסטיים שמסוגלים לעורר התעניינות. המחקר הזה, כזכור, בדק את השימוש בלומדות רק בקידום הקריאה ובמתמטיקה. קיימים תחומי למידה רבים נוספים שלא נבדקו (NCLB לא מבקש לבדוק את אלה, אלא מתמבקד במיומנויות יסוד, ומתעלם מתחומים משמעותיים כמו אמנויות) ואולי באלה התוצאות עשויות להיות אחרות.

כזכור, עדיין לא עיינתי במחקר. eSchool News סוקר את המחקר הרבה יותר לעומק מאשר הוושינגטון פוסט, ומביא גם קישורים נוספים, כולל למחקר השלם עצמו. יש מה לקרוא.

אין לנו, כנראה, במה להתבייש

לפני כמה ימים דייוויד ורליק פרסם מאמרון, תחת הכותרת What About Computer Applications בו הוא מדווח על ביקור שערך בבית ספר, ועל דיון שהתרחש שם סביב השאלה כיצד ללמד את השימוש במחשב:

One of the issues in contention there is a course called Computer Applications, where students learn to use the Microsoft Office suite (sans Access, thank goodness) and keyboarding. The question that nags at me this morning, as I get ready to catch my ride over to the school, is this, “Are computer applications something that should be taught in a class, or something that should be learned by the students, independent of a class curriculum?“ I guess what keeps tugging at my thoughts is the idea that anyone who can figure out how to play World of Warcraft or The SIMS can probably figure out how to use a word processor. They probably will not learn all of the features that they might be taught in a class, but if you can figure out the basics, then any other specific feature is only as far away as a little time at figuring it out.

אינני מכיר את המערכת החינוכית האמריקאית. ממה שאני קורא, אין לנו, כאן, סיבות רבות מדי לקנא בהם. ובכל זאת, כאשר מדובר בשימוש במחשבים בתוך בתי הספר, יש להם כסף רב, והרושם הוא שיש גם שימוש נרחב. נכון, הבלוגרים שאני קורא בוכים על כך שהמורים חוששים להשתמש בכלי Web 2.0, אבל מכאן אפשר להתרשם שפרויקטים רבים עם הכלים האלה קיימים בשטח, ושהתלונות נובעות ממצב של שפע, לא של חסר.

אבל התמונה שמצטיירת מדבריו של ורליק היא של מעבדות מחשבים בבתי הספר בהן הקניית השימוש ביישומי מחשב בסיסיים נעשית בנפרד ממקצועות הלימוד. אחרת, קשה להבין את השאלה של ורליק – הרי, אם לא היה כך, לא היה צורך לשאול בצורה הזאת. שאלות כאלו אכן נשאלות גם אצלנו, אבל נדמה לי שאפילו אם בבתי הספר יש עדיין הפרדה, ברמת המדיניות הגישה ברורה. הרי, במסמך מדיניות של האגף לחינוך יסודי אנחנו קוראים שאחד העקרונות הפדגוגיים של אותה מדיניות היא:

רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך

אין ספק שבארה"ב, כמו בישראל, קיימות מגוון גישות בנושא הזה. למאמרון של ורליק (ולמאמרון נוסף שהוא פרסם בעקבות התגובות) יש כמעט שלושים תגובות. רוב המגיבים מצדדים בשילוב הקניית המיומנויות לתוך נושאי הלימוד, אם כי כמה קוראים מדגישים שללא הדרכה מסודרת, תלמידים ילמדו להשתמש רק במינימום האפשרויות שבכלים כמו התמלילן. יש גם הסכמה לגבי החשיבות ברכישת מיומנות ההקלדה. אבל שוב, מה שמפתיע כאן הוא עצם השאלה של ורליק, המראה שבעצם, הגישה הרווחת בבתי הספר בארה"ב היא הקניית מיומנויות כמקצוע נפרד. על זה קוראת אחת מגיבה:

How to use computer classes bore me to tears. Technology is a tool we use to acquire, process, and communicate knowledge. It can’t be taught in isolation.

אני כמובן מסכים. אני גם שמח לציין שאצלנו בארץ, על פי רוב הנושא כבר הוכרע. גם אם בשטח המצב לא אחיד, על פי רוב אנחנו משלבים את רכישת מיומנויות המחשב לתוך נושאי הלימוד. כמו שצריך.

להתאים את הסטנטרטים לשימושים של היום

לפני כמעט שבועיים, סוזן מקלסטר, העורכת הראשית של TechLearning, פרסמה מאמר מקיף הבוחן את הדרכים שבהן תלמידי בתי ספר משתמשים בטכנולוגיות. שם המאמר: Technology Literacy and the MySpace Generation. מקלסטר פותחת עם תיאור של הבת שלה, בת ה-15, וכיצד היא משתמשת בכלים טכנולוגיים שונים (כולל, כמובן המחשב והאינטרנט), ומציינת:

This portrait of a digital native is particular to the year 2007. It is not what we would have seen 10 years ago, and it's definitely not likely to resemble what we'll be seeing a decade down the line. So when we, as adults, bandy about the concept of technology literacy, inherent within that is the knowledge that technology and the digital native are constantly evolving.

לטעמי, הקביעה הפשוטה הזאת היא סיבה מספקת להתייחס למאמר הזה כמאמר חשוב. לעתים קרובות מדי היחס של המערכת החינוכית, ושל מבוגרים באופן כללי, לטכנולוגיות חדישות הוא יחס המקובע בתפיסת הטכנולוגיה כדבר שהתהווה לפני בערך עשור, ומאז כמעט לא משתנה. בעיני המערכת, האינטרנט נשאר האינטרנט, למרות שלאמיתו של דבר, השינויים שהתרחשו בו בעשור האחרון גדולים על המאפיינים שנשארו כפי שהיו.

מקלסטר מציינת בסיפוק שלאחרונה הסטנדרטים לשימוש באינטרנט עוברים רענון. אם בעבר הסטנדרטים האלה התמקדו בשימוש בתקשורת אינטרנטית:

to "collaborate, publish, and interact with peers, experts, and other audiences," and "use a variety of media and formats to communicate information and ideas effectively to multiple audiences"

הדגש בגירסאות החדשות יותר של הסטנדרטים מרחיבות את הדגש בכיוון חשוב:

creativity and innovation now top the chart of standards identified as essential for students and that cultural understanding and global awareness have also been elevated to crucial skills.

המשך המאמר אולי מרשים פחות, אבל יש בו קריאה ללמוד מהדרכים שבהן בני נוער משתמשים בטכנולוגיות של היום, בלי להפקיר את השטח לאמירות ריקות דוגמת "הם לא צריכים את ההכוונה שלנו". באופן כללי, מאמר כדאי מאד.

האם ה-YouTube גורם לאדישות חברתית?

אנדי קרבין, בבלוג learning now (השייך ל-PBS האמריקאי) מדווח על סיפור מרתק שהתרחש אי-שם בבית ספר יסודי אמריקאי. מסופר בתלמידים שהכינו מצלמות טלוויזיה מקרטון ו-"הסריטו" את המתרחש בבית הספר, וכיצד ממצלמה אחת התופעה תפחה עד שכל בית הספר היה עסוק בדיווחים על "חדשות בית הספר".

קרבין גם מקשר לסרט אנימציה קצרה שממחישה את האירוע. הסרט מצויין, וממה שאני הצלחתי לגלות, לא ברור אם הסיפור צמח מהסרט (שהיה בדיוני מלכתחילה) או אם הסרט משקף אירוע אמיתי שהתרחש אי-שם. נקודת השיא של הסיפור היא קטטה בין תלמידים בבית הספר שכולם "מצלמים" ו-"מדווחים" עליה במקום להתערב ולעצור אותה. בסוף, כמובן, המורים אוסרים על הבאת ה-"מצלמות" לבית הספר.

שוב, מדובר בסרט אנימציה נהדר, וגם בסיפור מרתק, אפילו אם לא ברור שהוא מבוסס על אירוע אמיתי. קרבין מסיק מכל הסיפור מסקנה מעניינת:

It paints a fascinating, and for some people disturbing, portrait of the cultural difference that exists between teachers and today’s students when it comes to understanding the role of media in everyday life.

קרבין כותב שבעצם, די הגיוני שתלמידים ישחקו במשחק התפקידים של צלמי טלוויזיה – הרי משחק תפקידים הוא חלק אינטגראלי מתהליך הגדילה:

I keep thinking about how the students and the teachers reacted differently. Over the years, kids have acted out all sorts of playground role-playing games, from the cowboys and Indians of my parents’ generation to the Dungeons & Dragons adventures I used to play when I was that age. Kids always take their role-playing cues from iconic motifs of their surrounding culture, and today’s kids are thoroughly immersed in digital culture, including YouTube. So I can’t say I’m shocked that kids would want to play video journalist with cardboard camcorders.

הוא גם מציין שאין זה מפתיע אותו שהתלמידים המשיכו "להסריט" במקום להתערב ולעצור את הקטטה. בצדק הוא כותב שכך ילדים עושים – ועוד הרבה לפני שהיה YouTube. למען האמת, לא ברור לי למה הוא מציין את זה רק לגבי ילדים. זכור לי היטב הויכוח שהתעורר סביב הסרט Mondo Cane (משנת 1962, לא פחות). אחד הקטעים של הסרט מראה צבי ים, שיכולת הניווט שלהם נפגעה בגלל נשורת רדיואקטיבית, שאינם מצליחים לחזור לים אחרי הטלת הביצים שלהם בחוף. שאלו אז למה הצלמים לא כיוונו את הצבים חזרה לים במקום להמשיך להסריט.

קרבין גם שואל, במידה רבה של צדק, למה התגובה של בית הספר היה לאסור על הכנת המצלמות והבאתן לבית הספר. היה כאן, הרי, אירוע שהזמין למידה. אפשר היה ללמוד מהסיפור, לבחון את המקום של המדיה בחיים שלנו, את השפעותיה עלינו. אבל במקום להתמודד עם הנושא הזה, העדיפו להחרים את הטכנולוגיה שלכאורה "גרמה" לבעיה. וכמובן שלעתים קרובות מדי, זה בדיוק מה שקורה עם טכנולוגיות בבתי הספר.

כן לכבוד עצמי … אבל למה דווקא תוך התכחשות טכנולוגית?

כתבה עיתונאית שלאחרונה זכתה לטיפת פרסום מספרת על בית ספר בסקוטלנד המלמד את תלמידיו לכתוב בעט נובע. הכתבה מספרת לנו שבית הספר – בית ספר פרטי, וכנראה גם יוקרתי – איננו זונח את המחשבים, אבל הוא מקפיד בשימוש בעט הנובע כדי לטפח בתלמידים יחס של כבוד כלפי הכתיבה שלהם. לפי דברי המנהל:

The pens improve quality of work because they force children to take care, and better work improves self-esteem.

אפשר להבין. כאשר ילד משתמש בעט נובע חשוב שיקפיד על אחיזה נכונה – אחרת הוא מכתים את הדף, ומי רוצה להתחיל לכתוב עבודה מחדש משום שהדף התלכלך.

אבל עם כל הכבוד, מותר בכל זאת לשאול אם הרווח הרצוי של הכבוד עצמי נרכש רק בדרך הזאת. האם אין אפשרות להשיג את אותה מטרה מבלי להזדקק לכלי שהוא לעמן האמת די בעייתי? מה קורה כאשר התלמיד צריך שני עותקים של העבודה שלו (או יותר)? האם עליו להעתיק אותו מספר פעמים, באמצעות טכנולוגיה מיושנת? נדמה לי שהתמלילן המחובר למדפסת יכול למלא תפקיד מאד חשוב במקרה כזה. אולי אפשר ללמד את התלמידים לקרוא את העבודות שלכם אחרי ההדפסה אבל לפני ההגשה, לתקן שגיאות, ולשלוח אותן שוב להדפסה? נדמה לי שגם כך אפשר להשיג כבוד עצמי, יחד עם עוד כמה יתרונות.

מוזר לפגוש גישה הכאילו טוענת שרק על ידי התכחשות לטכנולוגיה אפשר להשיג מטרות חינוכיות ראויות. אבל בעצם, זה לא כל כך מוזר, וזה מה שכל כך עצוב.