קטגוריה: כתיבה

בין מאמרון לתגובה

באחת מהתגובות שלו כאן אלישע כתב שהדברים שמופיעים כאן "חשובים מכדי שישארו ללא תגובות". אם הבנתי אותו נכון, היתה זאת מחמאה גדולה. אבל לא רק. אלישע בעצם ניסה לדרבן אותי להזמין יותר תגובות למאמרונים שמופיעים כאן. הוא הוסיף: "האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?". היות וכבר מספר פעמים ציינתי כאן שמבחינתי מלאכת הכתיבה לבלוג מסתיימת עם ההקלקה על כפתור "פרסם", נדמה לי שמתבקש כאן הסבר.

קודם כל, עלי להודות שבקביעה שאני אדיש לקיומם של תגובות לבלוג הזה יש, ללא ספק, מידה מסויימת של העמדת פנים. אני מודה – כל פעם שב-gmail שלי קופצת הודעה שמוסרת לי שהתקבלה תגובה לבלוג, אני עוזב את מה שאני עושה באותו רגע ובודק את תוכן ההודעה. אינני מאמין למישהו שמספר לי שהוא אינו מייחס שום חשיבות לתגובות לבלוג שלו, ולכן אין סיבה שמישהו יאמין לי אם אני אגיד את אותו הדבר.

כתיבת מאמרון ופרסומו כאן הוא עבורי תהליך שוחק. עד שרעיון מתגבש עד כדי פרסום כאן אני משתדל לבחון את הנושא, וההתייחסות שלי אליו, מזוויות רבות. אני שואל את עצמי שאלות נוקבות. לא פעם אני זורק לפח את הדברים שניסיתי לכתוב מפני שאני מגיע למסקנה שאפילו אם הצלחתי להבהיר נושא זה או אחר לעצמי, מעבר להבהרה העצמית הזאת, אין לי משהו בעל משמעות להיגד לאחרים על אותו נושא. (וכמובן שאין זה אומר שכאשר אני כן מפרסם משהו, זה סימן שהדברים אכן ראויים לפרסום.) הידיעה שעיניים נוספות, עיניים "זרות", יקראו את מה שאני כותב פועלת כגורם מדרבן המחייב אותי לחדד ולזכך את הרעיונות שלי, ולא פעם אני מסיים את הכתיבה של מאמרון בתחושה שהתרוקנתי, שכבר אין לי מה להגיד על אותו נושא. אם, בשלב הזה, מישהו ירצה להגיב, הוא מוזמן לעשות זאת, אבל מבחינתי, אני כבר בתהליך של התנתקות מאותו נושא, ונמצא בהתדיינות עצמית על נושא אחר. אם וכאשר מישהו מגיב, אני חש חובה להשיב לאותה תגובה, למרות שבעצם אין לי עוד מה להגיד על הנושא.

אבל מרכיב נוסף דורש כאן הבהרה. ציינתי שאני מייחל להתפתחות של דיון, וכמובן הכתיבה שלי לבלוג מכוונת, במידה לא קטנה, כלפי דיון כזה. אבל אין לי שום ציפייה שהדיון הזה צריך להתקיים על גבי הבלוג שלי. אם מישהו אחר "יגיב" בכך שהוא מגלגל רעיון שאיתו הוא נפגש כאן על גבי הבלוג שלו, אני רואה בזה "תגובה". (ואם ה-"גלגול" הזה יהיה יישום של רעיון מסויים במסגרת של כיתה, הרי זאת "תגובה" עוד יותר טובה.) אני משתדל להגיב לדברים שמתפרסמים בבלוגים בעברית שאני כותב, אבל כמובן שאני עושה זאת הרבה פחות מאשר יכולתי. אני מצפה שאותם בלוגרים שאני קורא אכן מבינים שהשתיקה שלי כלפי הבלוגים שלהם איננה סימן שאינני מתעניין במה שהם כותבים, או סימן שאינני מעריך את ההשקעה, ואת הרעיונות, שלהם. וכך גם כאשר לא מתפרסמים תגובות כאן. הדיון שאני מייחל לו אכן צומח, אבל רק טבעי הוא שאין לו בית אחד, אלא מעונות רבים, צורות ביטוי שונות. קוראים תמיד מוזמנים להגיב לדברים שנכתבים כאן. אני אקרא כל תגובה, ולפעמים אני אפילו אשיב. אבל אני שלם עם הידיעה שרעיונות שעליהם אני כותב כאן מתגלגלים לתוך דיון ציבורי הרבה יותר רחב מאשר סתם תגובה בכתב כאן.

האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי?

לפני מספר ימים הרהרתי כאן אם, בעידן שבו אנחנו מחוברים תדיר באמצעות פס רחב, וכלי אופיס כמו גוגל דוקס זמינים לנו חינם, יש בכלל צורך או טעם ללמד את השימוש בכלי אופיס "סטנדרטיים" (של מיקרוסופט, למשל). בעקבות זה, שושנה שאלה אם ההבדלים בין חבילות כלי אופיס משמעותיים כל כך שיש צורך ללמד את השימוש בהם בנפרד. היום, באתר של הארץ, התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך בוחן חוזה עם סאן שתעודד את השימוש ב-"אופן אופיס" בבתי הספר. אולי הקשר טיפה עקיף, אבל הידיעה הזאת מעניקה לי הזדמנות להתייחס לשאלה הזאת.

אין וויכוח – על פי רוב, תמלילן הוא תמלילן הוא תמלילן. באתרים רבים, כאשר תלמיד מקליד הודעה או תגובה לתוך קבוצת דיון הוא פוגש שורה של כלי עריכה שהם דומים מאד לכלים של וורד. במקרים האלה המורים בוודאי אינם צריכים להנחות את התלמידים בשימוש בכפתורים שעומדים לרשותם. אין זאת הגזמה גדולה מדי להגיד שהשוני בין מחולל טקסט זה או אחר אינו עולה בהרבה על השוני בשימוש בעט לעומת בעפרון. זאת ועוד: הרוב הגדול מאיתנו, תלמידים ומבוגרים כאחד, אינם זקוקים לפונקציות המתקדמות של וורד – באותן פונקציות שאולי דורשות הקנייה מיוחדת. עם קצת תרגול וידע כל אחד מסוגל להפיק טקסט ערוך בצורה יפה ומסודרת כמעט מכל מחולל טקסט פשוט.

אם כך, אם יש בכלל טעם ב-"הכשרה נפרדת לכל כלי וכלי"? בפגישות שלי עם מורים, מידי פעם אני מתבדח שבתוכנית הקניית היסודות של וורד יש להקדיש יום לתרגול שינוי בגודל הגופן מ-12 ל-18, ועוד יום לתרגול השינוי מ-18 ל-24. כמו-כן, צריכים להקדיש שיעורים נפרדים לשינויים בצבע הגופן – לכל צבע שיעור. כמעט תמיד, בפגישות האלו יש מורה אחד או שניים שאינם מבינים שמדובר בבדיחה – תוכנית הקנייה כזאת נראית להם די הגיוני. כל עוד יש מורים כאלה, אולי באמת יש צורך בהכשרה נפרדת לכל כלי, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי.

העובדה שהתמלילן של גוגל מקוון היא שעושה את ההבדל. עדיין לא קל למורים, וגם לא לתלמידים, להבין שהם יכולים לשמור את הקבצים שלהם "אי-שם" בענן אינטרנטי, ולשלוף קובץ זה או אחר לפי הצורך מכל מחשב שלפניו הם יושבים. (פגשתי מורים רבים שמתקשים מאד להבין מהי רשת בית-ספרית ומהם היתרונות שרשת פנימית מעניקה להם.) כמו-כן, לא קשה להסביר למורה, או תלמיד, כיצד להקליק על כפתור "Share" בגוגל דוקס, אבל הרבה יותר קשה להביא אותם להבין שכאשר משתפים מסמך בין משתמשים, הם עשויים לפגוש גירסה חדשה של המסמך כאשר הם חוזרים אליו שנית. וזה אולי החלק הקל – עוד יותר קשה לשכנע אותם שיש כדאיות או יתרונות בהכנת מסמכים בעבודה משותפת.

ההרהור שלי נבע מכך שהיום קיים לכאורה חץ מקובל של התפתחות בלימוד בכלים – קודם כל לומדים להשתמש בתמלילן "אישי", ורק אחרי זה משדרגים לתמלילן "קבוצתי" בענן האינטרנטי. נכון להיום ה-"מסלול" הזה אולי עוד הגיוני, אבל נדמה לי שבקרוב רבים מאיתנו, ולא רק שושנה, יכתבו ישירות לאינטרנט, וההכרות הראשונה עם תמלילן אצל תלמידים יהיה עם תמלילן משותף ברשת. הבשורה על פתיחת בתי הספר לתמלילן של "אופן אופיס" היא בהחלט מבורכת. אבל אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום שבו נפגוש יישומים כמו תמלילן רק דרך הדפדפן, ונשכח שכלי זה או אחר מותקן אצלנו במחשב עצמו.

נו, עוד פעם … לשם מה?

לפני עשרה ימים, כאשר קראתי את המאמרון הקצרצר של ריין בריטג –"The Death of a Blogger Part I" חששתי שלא אצליח להתחמק מהתייחסות. אני חש שיותר מדי ממה שמופיע כאן עוסק בשאלות של "למה לכתוב בלוג" (גם ברמה של התלמיד וגם של המבוגר) במקום שאעסוק בהתנסויות חינוכיות בשטח שמהם אפשר ללמוד. אך מה לעשות, מדובר בנושא שקרוב לליבי, וכזכור, היה לי די ברור שאכתוב עליו משהו.

בריטג, בוודאי כהמשך לאותה הצהרה של ויל ריצ'רדסון מלפני כמה שבועות שהוא ממעט לכתוב לבלוג שלו, הרהר אם קיומם של כלים כמו Twitter מבשרים שבעצם כבר אין צורך בבלוגים. המאמרון שלו במלואו היה משפט אחד, ועוד מילה:

As participatory media tools evolve (Twitter, Ning, UStream), concerns about where blogs fit, if at all, weigh heavily on my mind. Thoughts?

עצם ההודעה הזאת (שאורכו 140 תווים – האורך המקסימאלי של הודעה ב-Twitter) רמז על משהו פופוליסטי וזול. במקום באמת להגיד משהו בעל משמעות, בריטג פשוט זרק נושא לאוויר וציפה שהוא יעורר תגובות. ובעצם, זאת בדיוק הסיבה שרציתי לא להגיב. אבל במשך הימים האחרונים בלוגרים חינוכיים רבים כן הגיבו, וכמה מאותן תגובות היו מחושבות וראויות מאד להתייחסות, ולכן, נדמה לי שיש טעם לדווח, ולהגיב, גם כאן.

שבוע אחרי החלק הראשון שבריטג פרסם, ראה אור החלק השני. (בהתחשב בעובדה שהמילים "חלק ראשון" הופיעו ממש בשם של אותו מאמרון, אני מוכן להאמין שהוא בהחלט התכוון כבר אז לפרסם גם חלק נוסף.) המאמרון החדש הזה היה הרבה יותר ארוך, ובחן בלוגים ממספר היבטים. בין היתר הוא כתב:

My concern has everything to do with exploring whether the edublog community is holding up its end of the collaborative bargain to use blogs as a collaborative tool for the betterment of education.

מספר מגיבים – גם על גבי TechLearning Blog עצמו, וגם בבלוגים אישיים אחרים – שאלו אם בכלל היה הסכם שבלוגר זה או אחר התחייב אליו. כמה מגיבים שאלו, למשל, אם המטרה של הבלוג החינוכי הוא בכלל קידום החינוך. מיגל גולין, למשל, מציין שהוא בוודאי לא יתנגד אם דרך הכתיבה לבלוגים אנשי חינוך ישנו את פני החינוך, אבל אין זאת הסיבה הבסיסית. הוא מעיר:

When I invite educators to keep a blog, I certainly do not exhort them to change the world. Such a goal is arrogant. Rather, I hope that through their own blogging and personal transformation, they will increasingly become agents of transformation. The burgeoning changes, the transformation that results from unleashing the creative power of educators previously muzzled throughout the years could bring about a change greater than what well-meaning societal change advocates might imagine.

בוד הונט כותב משהו דומה, אבל מזווית קצת אחרת. הוא מטיל ספק בקביעה שיש בכלל דבר כזה "בלוגוספירה חינוכית":

I hope it's pretty clear that there is no such thing as "one" edublogosphere. I used to think that perhaps there was – probably before I started blogging in 2005 – but there're too many of "us" and so it becomes more than impossible to keep track of it all.

לאור זה, הוא מסיק שהנסיון לדבר בשם בלוגוספירה מאוחדת איננה אלא יוהרה:

One stance I'd urge folks to consider, if they haven't already, is that we can and should accept that there's plenty we're going to miss, lots of it quite good, but that we're doing no one a service by trying to read everything or make declarations about the "proper social norms" of the "edublogosphere."

והוא מגיע למסקנה שהיא אולי פרדוקסאלית, אבל גם, בעיני, מאד אופרטיבית:

The paradox of "the edublogosphere" is that sometimes, the best thing I can do to build community/group/network capacity is to serve me, myself and I and trust that such self-service will be of use to others.

גם טום הופמן, בבלוג שלו, הגיב לבריטג. גם הוא שואל אם בכלל יש לבלוגים חינוכיים "מטרה" לקדם את הדיון על עתיד החינוך. המאמרון שלו מאד קצר, וכדאי לקרוא אותו במלואו. אני מביא כאן התייחסות אחת משלו המעירה היבט חשוב בנוגע לשאלת הייעוד של בלוגים בכלל:

he (בריטג) buys into the premise that blogging is primarily a conversational medium. If you believe this, you've made a fundamental misunderstanding of blogging. It is a publishing medium. If what you were looking for all along is conversation, you probably will move on to something that suits your needs better.

כאחד שכותב, אני צריך להסכים. אם ישאלו אותי אם אני רוצה שיקראו את הבלוג שלי, אני כמובן אענה בחיוב. אם ישאלו אם אני רוצה שהוא ישפיע על משהו, שוב אענה בחיוב. אבל אם ישאלו אותי למה אני כותב לבלוג, הסיבה הראשונה והבסיסית תהיה שדרך הבלוג אני מצליח להיות בדיון/ויכוח מתמיד עם עצמי, והפרסום בבלוג עוזר לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי.

הזדמנות להציץ לתוך תהליך גיבוש החשיבה

במשך השבוע האחרון הזדמן לי, ולמספר קוראים אחרים, לצפות בתהליך של מה שאני בוחר לכנות (מפני שאין לי שם אחר) "חשיבה חשופה". היה זה תהליך מרתק שהמחיש כיצד הסביבה האינטרנטית מאפשרת לנו לחשוב בציבור.

לפני מספר ימים סטיבן דאונס היה בהולנד, כדי להרצות, לפי הזמנה, בפני כנס SURF (אינני מכיר את הארגון הזה). אינני יודע אם במקור הרצאתו של דאונס היתה אמורה לעסוק בנושא שנקבע מראש, אבל כפי שהוא עצמו מסביר, קצת לפני הכנס הוא צלל לתוך מאמר שביקר בחריפות גישות של התערבות מינימליסטית בהוראה, ובעקבות קריאת המאמר הזה הוא הקדיש את ההרצאה שלו לנסיון להראות למה, בעיניו, אותו מאמר היה שטחי למדי.

הביקורת של דאונס בהחלט היתה חריפה, אבל בפתיחת דבריו (רשמתי מתוך הוידיאו של ההרצאה) הוא מעיד על עצמו שחשוב לו לקרוא על גישות שאיתן הוא איננו מסכים. הוא כותב :

I’m never completely sure that I’m doing the right thing…. Is this [דרך הלמידה שבה הוא דוגל] really the way learning happens? I question myself…. When I see papers like this, I worry that maybe the foundations of the work that I and other people are doing is not well grounded.

סגנון הכתיבה של דאונס הוא בדרך כלל מאד פסקני. ממה שהוא כותב קל לקבל את הרושם שהוא שולל כל דעה שונה משלו, ולכן אני חש צורך להוסיף כאן שהזדמן לי לפגוש אותו בקיץ האחרון ולשוחח איתו במשך כשעתיים, והתרשמתי שהוא אדם צנוע, ואפילו די מופנם. כאשר הוא אומר שהוא חושש שאולי יסודות עבודתו רעועים, אפשר בהחלט להאמין לו.

בימים שקדמו להרצאה דאונס פרסם שני מאמרים די ארוכים בבלוג האישי שלו. בראשון (Kirschner, Sweller, Clark [2006] – Summary) הוא ליקט התייחסויות רבות משו למאמר – הוא הציג דעות שונות, בעד ונגד גישות קונסטרוקטיביסטיות. דאונס כותב:

The debate:

On one side of this argument are those advocating the hypothesis that people learn best in an unguided or minimally guided environment, generally defined as one in which learners, rather than being presented with essential information, must discover or construct essential information for themselves(e.g., Bruner, 1961; Papert, 1980; Steffe& Gale,1995).

On the other side are those suggesting that novice learners should be provided with direct instructional guidance on the concepts and procedures required by a particular discipline and should not be left to discover those procedures by themselves.

בהמשך הוא הציג טענות רבות משני הצדדים של הוויכוח. במאמר השני (Kirschner, Sweller, Clark [2006] – Readings) הוא הביא מעל שלושים מאמרים והתייחסויות אחרות לרעיונות, בעד ונגד, כאשר על פי רוב הוא מתקצר את הדעות השונות מבלי להביע דעה. בשני המאמרים האלה יש לא מעט שגיאות הקלדה. ברור שאנחנו עדים לתהליך של חשיבה, של חתירה לקראת הבנה, ולפעמים הדברים בהירים מאד, ולפעמים הם עדיין מעורפלים.

אחרי ההרצאה, שוב בבלוג שלו, בנוסף לוידואו של ההרצאה עצמה, דאונס מביא דברי ביקורת של הכותב הראשי של המאמר שהוא ביקר, קירשנר (דברים שתורגמו עבורו), והתגובות שלו לאותה ביקורת. אם היה מרתק לעקוב אחר תהליך התגבשות הדעה של דאונס לקראת ההרצאה שלו, דבריו אחרי ההרצאה הם לא פחות מרתקים. לקראת סיום ה-"התכתבות" המתרגם של קירשנר מציין:

Kirschner ends his response with the remark that you are not debating. That you use a monologue that you control (e.g. on your weblog).

לזה דאונס משיב:

My own belief is that my own style of dialogue and debate is more open than any alternative being proposed. I may control my own website (though I do allow comments both on my main website and on my blog) but I do not control the blogosphere or the wider internet.

Kirshner may not choose to use open and public fora for debate, but it is certainly inappropriate for him to blame me for this choice.

If his understanding of scientific debate and enquiry is that it takes place only in special fora with limited participation and paying audience, then he is in my view mistaken, and he should not blame me for the consequences of his mistake, particularly after my efforts to correct them.

I conduct my side of the debate in the open five days a week for all to see, and if Kirshner has not seen, and does not care to take part, in this debate, then it is his loss, not mine. And I would say that the advantage that I – and any others who take part – gain from this method *is* empirical evidence for the position that non-guided instruction supports learning.

בלוגרים רבים נוהגים לטעון שהסביבה הבלוגית יוצרת תשתית חדשה, סוג אחר, של ליבון ציבורי מאשר הדרכים המקובלות עד היום לבירור מחלוקות רעיוניים או אקדמיים. אם זה אכן נכון, קשה לחשוב על דוגמה שממחישה את זה יותר מאשר סידרת המאמרים של דאונס בבלוג שלו סביב המאמר של קירשנר.

ואפילו אם אין לנו קוראים

בוב ספרנקל, בבלוג האישי שלו, וגם ב-TechLearning Blog, חוזר למאמרון של דייוויד ורליק שעלה לבלוג שלו לפני חצי שנה. במאמרון ההוא, ורליק ניסה להסביר מה שונה בנוף המידעי של היום, לעומת זו של לפני דור. בין היתר הוא ציין:

this overwhelming information environment requires us to be able to distinguish information, to make decisions on what information to use and what to ignore.

ספרנקל חזר למאמרון של ורליק בעקבות השימוש שלו ב-Twitter,וההחלטות שהיו עליו לקבל בנוגע למי, מתוך האנשים שהוא מגלה עוקבים אחרי הודעות ה-Twitter שלו, כדאי לו לעקוב בהודעות שלהם. ספרנקל מודה שאין לו מספיק זמן לעקוב אחר כולם, ולכן הוא צריך מדד שלפיו הוא יוכל להחליט. את המדד הזה הוא מכנה "extra edge" – נדמה לי ש-"ערך מוסף" הוא תרגום מתאים. כדי להמחיש את אותו ערך מוסף, הוא ממשיך לצטט את ורליק:

Therefore, it is no longer enough to simply be able to write a coherent paragraph. We must be able to express ourselves compellingly, so that our information will compete for the attention of our audiences.

סטיבן דאונס קורא את ספרנקל ואת ורליק ושואל מה בין כתיבה לבין תחרות. לפי תפיסתו, התיאור הזה הוא:

a depiction of the network, red in tooth and claw, as individual nodes compete with each other for more and more connections.

לעומת הגישה הזאת, דאונס מציע משהו שונה באופן יסודי:

Then there is the other way, where the node processes information and communicates, not with reference to the competition, but rather, with reference to its own nature, striving to be the best of whatever type of node it is and letting the connection chips fall where they may. This sort of node uses connections, not as some sort of weapon, but in a spirit of cooperation, linking and sharing as an exchange of mutual value.

אינני מטיל ספק בכך שאנחנו (וזה כולל, כמובן, גם אותי) כותבים מתוך התקווה שאחרים יקראו את מה שאנחנו כותבים, ואפילו גם שיסכימו איתנו ויעריכו את התרומה שלנו. אבל אני גם משוכנע שרוח השיתוף שעליה דאונס כותב נוגעת הרבה יותר לתפיסה שנמצאת בתשתית של הכתיבה לבלוג. בין התפיסה של תחרות על השעות המוגבלות של זמן הקריאה של הקוראים הפוטנציאליים שלנו, לבין התפיסה שאנחנו כותבים על מנת לתרום, ולו משהו קטן, לתהליך של למידה ושל יצירת ידע שהוא תופעה תרבותית רחבה, ברור באיזו אני בוחר, ולקראת איזו אני מעוניין לחנך.

קריאה … כתיבה … קריאה …

יותר מחמישים בלוגים שעוסקים באופן ספציפי בשילוב של האינטרנט בתהליך הלמידה מופיעים בקורא ה-RSS שלי. כמעט מידי שבוע אני מוסיף בלוג חדש (עבורי) לרשימה, ורק לעתים רחוקות אני מסיר אחד שהפסיק לעניין או לאתגר אותי, או (וגם זה קורה) פשוט נדם. ובכל זאת, בנושא הספציפי הזה מתפרסמים הרבה יותר בלוגים מעניינים מאשר אני מסוגל לקרוא. אי לכך, עבורי זאת תמיד חגיגה לקרוא בלוגר ישראלי שמסב את תשומת ליבי לבלוג שלא הכרתי. (כן ירבו!)

כך קרה השבוע כאשר איריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה לבלוג של ריאן בריטג, The Four Eyed Technologist. במאמרון שאליו איריס מקשרת בריטג מדגיש שהכתיבה לבלוג היא בעצם שלב מאוחר של תהליך יותר מורכב. הוא אולי השלב שאנחנו, הקוראים, רואים, אבל קודמים לו שלבים נוספים, שהעיקרי בהם, לפי בריטג, הוא הקריאה. איריס מצטטת קטע חשוב במאמרון של בריטג, אבל אני מבקש לצטט כאן את הפיסקה שבאה לפני הקטע שהיא מצטטת:

One reason for this shift is that many understand that blogging is about reading and critical thinking not the writing. Don’t get me wrong. The end product of blogging is communication; however, the real growth comes from the entire process and it starts with the foundation.

אני קורא את דבריו של בריטג ומהנהן בראש בהסכמה. אבל אני גם מוצא (דרך קורא ה-RSS שלי, כמובן) שקנדס שיבלי, בבלוג שלה Shively Blogmire רואה את הדברים טיפה אחרת. שיבלי איננה מבטלת את החשיבות של הקריאה, או של החשיבה, לפני הכתיבה. אבל היא מדגישה שזה בעצם מה שקורה בכל תהליך של כתיבה, ולא רק בכתיבה לבלוג:

My experience … says that we should always see writing as bundled with reading and reflecting and community. To say that blogging is all of the above is simply saying that writing should be seen through the writers’ project model: writing alone is not enough. Writing IS critical reading and listening and reflection and PROCESS, not product. Good writing has context in experience and community. The fact that blogs provide a magnificent set of tools to accomplish this does not mean that using blogs "just" for writing is wrong. It means that you are not teaching writing as you should if you do not include all the phases of the PROCESS.

אני מניח שכולנו ידענו את זה, אבל בהתלהבות סביב השימוש בכלים כמו בלוגים, אפשר לשכוח שביסודו של דבר מדובר בכלי שצריך לשרת תהליך. הוא בוודאי יכול לייעל את התהליך הזה, ואפילו לחדד עבורנו את החלקים השונים בו, אבל שיבלי כמובן צודקת – ללא קשר לטכנולוגיה זו או אחרת, כתיבה טובה צומחת מקריאה.

אינני טוען שהכתיבה שלי בבלוג הזה היא טובה במיוחד, אבל אין לי ספק שגם הפעם הקריאה, קריאה שמרחיבה אופקים וזוויות ראייה באמצעות החשיפה לנקודות מבט רבות ומגוונות דרך קורא ה-RSS שלי (איך לא?), ואחרי-כן הכתיבה, והפנייה שוב לקריאה וחוזר חלילה, היא שמאפשרת לי להבהיר את הדברים לעצמי.

היש דבר כזה: "תודה שלא מגיבים"?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שלדעתי טרי פרידמן הוא בין ההוגים היותר מיושבים בתחום של הטכנולוגיה בחינוך. פרידמן מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה (הוא אפילו ערך ספר מלא דוגמאות על הנושא) אבל הוא גם ער מאד להגזמות המגוחכות שלא פעם גודשות את הבלוגים בתחום. על הגזמה כזאת הוא כותב השבוע. פרידמן משתתף ב-TechLearning Blog, ושם הוא כותב על העדר הכדאיות בתגובות מרובות למאמרונים שתלמידים מעלים לבלוגים שלהם. הוא שואל:

why is it always assumed that the more comments there are on a student’s work, the better?

פרידמן כמובן מגזים בתיאור ההקשר של ההנחה הזאת, אבל מדובר בהגזמה זעירה מאד. הוא מסביר:

if you go to a conference or a presentation about Web 2.0 in education, it will only be a matter of time before a speaker says something along the lines of:

“How many people see your students’ work? Maybe 30? Perhaps 50? Look at this!! My students’ work was viewed by 200,000 people, and this one here has received 5,000 comments! Think how useful and great that is.”

לזה פרידמן מוסיף:

I think that this is a rather superficial approach to say the least

וקשה לא להסכים עם קביעה כזאת.

פרידמן מביא שתי סיבות כלליות שבגללן הוא איננו רואה חשיבות במספר רב של תגובות. מההיבט הניהולי הוא מציין שקשה לקרוא כל כך הרבה תגובות, קל וחומר להגיב עליהן. מההיבט החינוכי הוא מזכיר שבדרך כלל הרוב הגדול של התגובות הן סתמיות, ואין בהן ביקורת שיכולה לעזור לתלמיד לשפר את כתיבתו. במשפט אחד הוא קולע לעיקר. הוא כותב:

The only point in doing anything in education is for its impact on learning.

ומהבחינה הזאת אין ספק שמעבר לגאווה הרגעית הנובעת מהידיעה שאנשים רבים שמעולם לא פגשנו, ושגם לא נפגוש, הגיבו באופן סתמי למשהו שכתבנו, אין בתגובות האלו השפעה ממשית על תהליך הלמידה של התלמיד הכותב.

אין זה אומר שאנחנו צריכים לכתוב רק לעצמנו, אבל זה כן אומר שכדאי שנלמד לכתוב ללא ציפיה שיקראו אותנו. לפני כמעט שנתיים וחצי דייוויד ויינברגר כתב משהו ברוח הזאת בבלוג שלו:

The truth is, I probably haven't read your blog in weeks. Months maybe.

And I don't expect you to have read mine.

I don't want to lie any more. I don't want to feel guilty any more. So let me tell you flat out: There are too many blogs I like and too many people I like to making "keeping up" a reasonable expectation, any more than you should expect me to keep up with Pokemon characters or I should expect you to keep up with Bollywood movies. I'm not going to feel guilty any longer about my failure.

אבל מעטים מאיתנו, אם בכלל (ובוודאי אני אינני אחד מאלה) מצליחים לכתוב מבלי לתאר לעצמנו קהל קוראים שאולי בכל זאת מתעניינים במה שאנחנו כותבים. ביילע, ספרנית ואמא, ובלוגרית שזוכה לחוג מגיבים די קבוע, ולא כל כך מצומצם, מתייחסת לנושא הזה במאמרון שהיא כותבת השבוע. היא כותבת:
הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.

עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.

ביילע מסבירה שבעצם התגובות שמגיעות לבלוג שלה הוכפות אותה לבלוגרית של ממש. היא, כמובן, איננה תלמידה בכיתה, אבל אם עבורה תגובות מכוונות ובונות אותה כבלוגרית, סביר להניח שאותו הדבר קורה גם אצל תלמידים. ואם כך, למרות שאני מסכים עם טרי פרידמן, אפשר אולי לקבוע שלמרות שתגובות לפי משקל די מיותרות, כלל לא יזיק אם תלמידים שכותבים לבלוגים יקבלו כמה תגובות של ביקורת חיובית.

לא רק טקסט, אבל לא לוותר עליו

ויקי דייויס, ב-TechLearning Blog שואלת "Is Text Only Enough for Today's Students".דייויס מבטאת בצורה מאד ברורה את ההרהור המרכזי שלה:

There are so many new ways to tell stories. Are we as teachers teaching kids ONLY to read and write and is that enough?

אבל לפני הקביעה/השאלה הזאת היא מגישה לנו "מבחן" קטן. היא מביאה ששה משפטים קצרים, ולצד כל אחד, המחשה גראפית של אותו משפט. עבור כל אחת מהדוגמאות היא שואלת "Which tells the story more clearly?". אנחנו כמובן אמורים להבין את הרמז, ולהסיק את המסקנה שהאמצעים הגראפיים – צילום, סרט, מצגת, משחק – עולים, לפחות במקרים המסויימים שהיא מביאה, על הטקסט.

אני מודה שאני מאד מחובר למילה המודפסת (גם זו שעל גבי הצג) אבל אינני מתנגד לאמצעי הבעה אחרים. לא אתווכח עם דייויס לגבי היכולת של אמצעים גראפיים לספר סיפורים, או להסביר רעיון (ועוד). אבל דייוויס איננה יוצרת כאן משחק הוגן. אותן דוגמאות גראפיות שהיא מביאה הן תוצאה של עבודה מושקעת. מורגש שמי שהכין אותם השקיע זמן ומאמץ עד לתוצר הסופי. אבל מול התוצרים האלה, דייויס מביאה משפטים קצרים שנראים כאילו נכתבו כלאחר יד. לא קשה לקבוע שמצגת קטנה "מספר את הסיפור באופן בהיר יותר" מאשר משפט סתמי שכמעט לא מביע כלום. לעומת זאת, אם היא היתה מעמידה לצד סרט קצר סיפור אמיתי, סיפור שמי שכתב אותו בחר את מילותיו בקפידה, וחשב לעומק על מה שהוא רצה להגיד, אני מניח שתוצאות ה-"משחק" יכלו להיות די שונות.

השאיפה לשילוב צורות ייצוג מעבר לטקסט המודפס איננה חדשה למערכת החינוך. בסטנדרטים ללמידה בסביבה מתוקשבת בחינוך היסודי אנחנו קוראים:

התלמיד יכתוב תוך שימוש במגוון ייצוגים, וישלב בעת הצורך צלמיות, טבלאות, תרשימים, תמונות, קול ותנועה לצד הטקסט האלפא-ביתי.

לפי הסטנדרטים האלה, מורים צריכים לעודד את תלמידיהם למצוא את הדרכים המתאימות להביע את עצמם. אבל כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, חייבים ללמוד את השימוש ביצוגים האלה. אף אחד לא יטען היום שעצם העובדה שתלמיד יודע לאחוז בעט עושה אותו לסופר. עד שתלמידים יוכלו לכתוב טקסטים שאחרים ירצו לקרוא דרוש אימון והדרכה. יתכן והעובדה שאנחנו מוצפים בסרטים ומצגות, לצד העובדה שמורים רבים אינם מיומנים בהכנת אלה, יוצר את הרושם שמדובר במלאכה קלה. אבל כמו עם הטקסט המסורתי, הרבה יותר קל ליצור סרט או מצגת צולעים, מאשר משהו איכותי.

אז למרות שאני בהחלט מסכים עם דייויס לגבי הצורך ללמד אמצעים נוספים "לספר סיפורים" לצד הוראת השימוש בטקסט המסורתי, קשה לא להרגיש שהיא עוסקת כאן בפופוליזם זול. לא משנה באיזה אמצעי בוחרים, צריכים ללמוד להשתמש בו, ולהשתמש בו בתבונה. ממש היום, דייוויד ורליק בבלוג שלו מקשר לאוסף נפלא של המחשות ויזואליות של רעיונות מדעיים. ההמחשות האלו אכן מראות, כפי שדייויס טוענת, שאמצעים גראפיים יכולים לספר סיפור בצורה מוצלחת ביותר. אבל אלה המחשות שהוכנו על ידי בעלי מקצוע ששולטים בכלים בהם הם משתמשים. חשוב להוסיף שלצד ההמחשות המרתקות האלו, תמיד מופיע טקסט המסביר לנו על מה אנחנו מסתכלים. מה לעשות, המילה המודפסת נשראת אחת האמצעים הטובים ביותר להביע את המחשבות, את הרעינות, ואת הסיפורים שלנו.

נחמד, אבל לא מי יודע מה נחוץ

בלוגרים רבים, גם מתחום החינוך, וגם מתחום הטכנולוגיה, דיווחו אתמול, די בהתרגשות, על השקת המרכיב החדש של הכלים המקוונים של גוגל – כלי להכנת מצגות. במשך תקופת ההמתנה לקראת השקת הכלי הזה הצפייה היתה גדולה. יודעי דבר טענו שמדובר במרכיב חשוב מאד של מערכת כללית של כלי אופיס מקוונים שיכולה להוות תחרות רצינית עם האופיס הנפוץ והמוכר (והיקר) של מיקרוסופט.

גם אני חיכיתי לכלי הזה, אם כי אינני יכול להגיד שזה היה בצפייה דרוכה. אינני מרבה להשתמש ב-PowerPoint (בלשון המעטה), ולכן, מבחינת הצרכים שלי, כלי מקוון להכנת מצגות אינו בין הכלים הנחוצים לי ביותר. אך אין זה אומר שהרעיון של כלי אופיס מקוונים (וחינמיים) איננו רעיון מבורך. במשך החודשיים האחרונים מצאתי שהתמלילן המקוון של גוגל משרת אותי ברוב הגדול, כמעט ברוב המכריע, של צורכי הכתיבה שלי (כולל בעברית). אין ספק ש-Word הוא תמלילן בעל עוצמות אדירות, אבל הרוב הגדול מאיתנו אינו זקוק לחלק ניכר האותן עוצמות. נכון להיום, אני מגלה שקל לי יותר לפתוח קובץ חדש דרך המסמכים של גוגל, ולעבד ולשמור אותו ברשת. יש יתרון גדול בכך שהקובץ נגיש לי מכל מקום. אותה נגישות קיימת גם באמצעות הדיסק-און-קי שנמצא בכיס שלי באופן קבוע, אבל פונקציית החיפוש (וכזכור, מדובר בגוגל) במסמכים המקוונים של גוגל מהירה ויעילה, ואני נעזר בה באופן די תדיר.

לעומת זאת, לטעמי, אחת הפונקציות המרכזיות של כלי האופיס של גוגל, פונקציית השיתוף, עדיין לא הוכיחה את עצמה. ניסיתי מספר פעמים לערוך מסמכים בשיתוף עם אנשים אחרים, והתוצאות היו מאכזבות. במידה מסויימת הקושי קשור לתמיכה בעברית של המערכת. התמיכה הזאת משתפרת כל הזמן, אבל עדיין לוקה בחסר. אבל נדמה לי שעיקר הבעיה נמצא בחוסר רצון של השותפים האפשריים שלי להכין מסמכים בדרך הזאת.

וזה מביא אותי חזרה לכלי החדש להכנת מצגות. אני אמנם כותב שאני נתקל בקושי בשימוש בתמלילן המקוון במצבים של שיתוף, אבל ברור לי שמצבים כאלה קיימים, ואם נתרגל לעבודה משותפת מקוונת, אני משוכנע לא רק שהכלי ישרת אותנו, אלא שהוא יעשה זאת בצורה יעילה. אבל לא ברור לי למה אנשים – מורים או תלמידים, או כל אוכלוסיה אחרת – ירצו לעבוד בצורה מקוונת על הכנת מצגת. בוודאי השיתוף יכול להועיל כדי להעיר הערות, לתקן שגיאות כתיב, להזיז קטע גראפי למקום אחר על השקף, ובשינויים זעירים מהסוג הזה. אבל להבדיל ממסמך שקבוצת אנשים מגבשת בשיתוף (ובדרך כלל, לקראת סיום התלהיך, מגישה למנסח מדופלם כדי ללטש אותו), המצגת צריכה לשקף את הטעם העיצובי, ואת הצרכים התצוגתיים, של האדם שישתמש בו.

כמובן שאפשר להתווכח עם הטענה הזאת. יתכן שלא מעט מכיני מצגות כמהים למצב שבו הם יוכלו לעבוד בשיתוף, ומה שאני רואה כפעולה של אדם יחיד עוד תתגלה, בעתיד הלא כל כך רחוק, כמתאימה ביותר לעבודה קבוצתית. אם כך יתברר, אז בזבזתי לא מעט זמן על כתיבת ביקורת מיותרת. אבל יש כאן (כמובן) פואנטה אחרת. כחסיד של כלים שיתופיים, ושל כלי Web 2.0 באופן כללי, נדמה לי שהתלהבות יתר כלפי הכלים האלה איננה הדרך לקדם את השימוש בהם. אין טעם לחייב את השיתוף במצבים שבהם אותו שיתוף איננו נחוץ או מתבקש. לעשות כך הוא להעמיד את הכלי במרכז, ולחפש (בנרות) דרכים להשתמש בו, במקום להעמיד את הלמידה במרכז, ואז לבחון באילו מצבים כלים מסויימים יכולים להועיל. נדמה לי שבדרך הזאת יש סיכוי משמעותי יותר לקדם את השימוש בכלים הנהדרים האלה.

ואם, בינתיים, מישהו רוצה לנסות לערוך מסמך, או מצגת, בשיתוף איתי … לא קשה למצוא אותי.

עוד דבר קטן לקראת השנה החדשה

חשבתי שכבר חתמתי את המאמרונים של תשס"ז. הרי ניצלתי את המאמרון הקודם לא רק לברך לקראת השנה החדשה, אלא גם להתמקד בנושא שעבורי הוא הנושא המרכזי של הבלוג הזה – הדרכים שבהן כלים דיגיטליים יוצרים את הבסיס לחינוך אחר, חינוך שונה מהחינוך המסורתי, הכל כך מוכר לנו. אבל זה הפן החיצוני של הבלוג. ומה לגבי הפן הפנימי, הפן שבו אני מנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג מהווה תשתית לרפלקציה אישית/ציבורית של הכותב עצמו? כיצד אפשר לברך לקראת השנה החדשה, לקראת הימים הנוראים – ימים שהרפלקציה האישית מהווה חלק חשוב מהם – מבלי להתייחס גם לפן הזה?

והנה, מאמרון של ויל ריצ'רדסון מקנה את ההזדמנות לעשות גם את זה. נדמה לי שלא פעם ציינתי שאני חש שמפני שריצ'רדסון מוכר כאחד הבלוגרים החשובים ביותר בתחום הזה (ומפני שהוא מודע לסטטוס הזה), הדברים שהוא כותב נעשים שטחיים. חסר בהם תעוזה. אבל לפני יומיים הוא העלה שאלה מעניינת מאד. לפני זמן קצר ריצ'רדסון חזר מביקור באוסטרליה, ביקור שבו הוא צילם צילומים רבים. הוא כותב שדרך כלים כמו Flickr הוא יכול למצוא צילומים רבים מאותם מקומות שהוא צילם, ושרבים מהצילומים האלה טובים יותר מאשר אלה שהוא עצמו צילום. הוא שואל:

So the question is, why take pictures of places that you visit that probably aren’t going to be as good as the photos that others have already taken that are already available for you to use in your own albums, slide shows, whatever? I mean, unless you want to organize the wife and kids in front of the spot just to prove you’ve been there, what’s the point?

נכון להיום, 28 קוראים ניסו לענות (בתגובות בבלוג עצמו) לשאלה של ריצ'רדסון (כאשר לבלוג הזה יש כמעט 450 קוראים דרך Bloglines בלבד, אפשר לצפות לתוגובות רבות). הרוב הגדול של התגובות הדגישו שהעובדה שאנחנו צילמנו צילום מסויים הופך אותו למשהו משלנו, שדרך פעולת הצילום אנחנו צורבים את החוויה של הביקור במקום מסויים בתוך הזכרון שלנו. מגיב אחד טוען שאם לא נצלם צילומים לא טובים, לא נלמד להשתפר:

The best way to learn is to do it yourself. Take the pictures, then use Flickr to find better ones and ask yourself, “Why are these better”. Once you know why, try to utilize those concepts the next time.

אינני מרבה לכתוב תגובות בבלוגוספירה האנגלית. גם בלי זה יש לי יותר מדי לעשות, ומתוך הבלוגרים הרבים שכותבים על חינוך באנגלית, יש מספיק אנשים חכמים ומוכשרים כך שלא צריכים גם אותי. אבל לא מצאתי בתגובות לשאלה של ריצ'רדסון את הדברים שציפיתי שאמצא, ולכן, חרגתי ממנהגי והוספתי תגובה. טענתי שעבורי, הצילום הוא כמו הכתיבה לבלוג, פשוט באמצעי טכנולוגי אחר. כמו שבבלוג אני "חושב דרך האצבעות", כך כאשר אני מצלם אני חושב דרך העינית של המצלמה. כמו שהכתיבה יוצרת מיקוד, הצילום עוזר לי להתמקד במה שעליו אני מביט.

ורגע לפני ראש השנה, טיפה של רפלקציה, ומטה-רפלקציה, לדעתי בהחלט מתאים כאן. אז שוב, שנה טובה!