טכנולוגיה לשם ההוראה, או לשם הלמידה?

סטיבן דאונס מקשר היום למאמר קצר באתר של ה-Singapore Educational Consultants. זאת הפעם הראשונה שאני מבקר באתר הזה, והרושם הכללי הוא שמדובר באתר של איש חינוך רציני שמפרסם מאמרים מעניינים … אבל די שטחיים. אמירותיו מעניינות, אבל מאד סתמיות. אבל המאמר שאליו דאונס מקשר (Note-taking: A fundamental skill of the independent learner) מציין משהו מאד חשוב.

המאמר מתמקד בחשיבות של כתיבת הערות ותקצירים משיעורים ומקריאה, ואת הארגון של הכתיבה הזאת על ידי התלמיד עצמו. כותב המאמר, עמרם נורדין, מציין שהיום, בגלל היכולות המרשימות של טכנולוגיות חדשות, יותר ויותר מוסדות חינוכיים נוהגים לחלק תקצירים של שיעורים לתלמידים (הכוונה היא לאמצעים דיגיטאליים). הוא מוסיף שהמוסדות האלה מתגאים ביכולת הטכנולוגית הזאת, ושבמקרה הזה, הגאווה גוברת על הרצון להביא ללמידה אמיתית. נורדין מוסיף שהתקצירים מסייעים לתלמידים לעבור מבחנים, שעל פי רוב נגזרים מהתקצירים שחולקו. בהמשך, אותם מוסדות רואים ציונים גבוהים ומניחים שהתרחשה למידה, למרות שאין זה בהכרח נכון. נורדין כותב:

Effective note-taking implies that a lot of thinking is done by the student to help him sort out the relevant from the irrelevant and to get the information into some organized and effective structure. A student will also be a very much more active learner if he makes his own notes. Independent learners need to be active learners, in fact they have to be pro-active about their learning.
דאונס מסכים, והוא מביא את הנסיון האישי שלו כדוגמה:
I don't care how you take notes. Use the computer, like I did today. Use paper and ink, like I did at the collaboration workshop last week. … The main thing is, if you want to learn, take notes. Learning is not a passive act; it is an act of engagement, where you involve yourself physically and mentally, where you struggle to understand and integrate the material.
על פי רוב, המערכת החינוכית מזהה את המחשב ואת האינטרנט כאמצעים שמזרזים ומייעלים את הגישה למידע, או שעוזרים להמחיש את הידיעות שצריכים ללמוד. אלה, כמובן, שימושים מאד לגיטימיים. אבל השימושים האלה מתמקדים בצד ההוראתי של התהליך של הוראה/למידה. אחד האתגרים המרכזיים שלנו כאנשי חינוך, הוא לחשוף את התלמיד ליכולות של הכלים שעומדים לרשותו היום לארגן את הלמידה של עצמו. שימושים רבים מדי של הטכנולוגיה מקלים על התלמיד ומנציחים אותו כלומד פסיבי. אבל כפי שדאונס מדגיש, הלמידה צריכה להיות פעולה של מעורבות, והיכולת של התלמיד לרשום הערות לעצמו ולתקצר שיעור, ולעשות סדר לעצמו מבליל המידע שמגישים לו, מניחים בסיס למעורבות הזאת. אנחנו זקוקים פחות לטכנולוגיה שמסייעת להוראה, ויותר לטכנולוגיה שמסייעת ללמידה.

בין דיגיטאליות לבין למידה

במשך השבועיים האחרונים, מיכאל פלדשטיין, בבלוג שלו e-Literate,

העלה מספר מאמרוני אורח סביב הנושא של distributed learning environments. המאמרונים הם מבואות למאמרים מקיפים שעתידים להופיע בשנת הלימודים הבאה במהדורה מיוחדת של כתב העת On the Horizon. אני מתרשם שאותה מהדורה של כתב העת הזה תהיה מאד מעניינת (אינני מכיר מהדורות קודמות), אם כי לא כל המבואות שהופיעו עד עכשיו בבלוג של פלדשטיין מעסיקים אותי.

אבל מקריאת המבוא של אלכס ריד ברור לי שאני בהחלט רוצה לקרוא את המאמר שלו בנושא Writing in the Digital Age. ריד מלמד אנגלית וכתיבה באחת השלוחות של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק, והוא בעל הבלוג Digital Digs.

כזכור, בבלוג של פלדשטיין מופיע רק המבוא של המאמר של ריד. אבל בפיסקה הראשונה של אותו מבוא כבר מופיעה טענה מאד מעניינת:

In the conversation over distributed learning environments, it is important to begin by recognizing that the question is not IF our learning environments can be or should be distributed but rather HOW. A professor teaching in a lecture hall back in the halcyon days before wireless connections or mobile phones still taught in a distributed learning environment.
אולי זה בלתי-נמנע, אבל אנחנו נוטים לראות בסביבות הלמידה הנוכחיות סדרי עולם קבועים, כאילו שתמיד למדנו בצורה שבה אנחנו לומדים היום. לכן, לפי ריד, אנחנו רואים בסביבות מבוזרות משהו חדש, ולא גלגול אפשרי של משהו מוכר. אבל ריד מדגיש שגם בכיתה המסורתית פגשנו "רשת מבוזרת של מידע, חומרים, פועלים, מדיניות והסכמים חברתיים":
That professor stood connected to an elaborate, non-local, distributed network of knowledge, materials, laborers, institutional polices, and social contracts that governed the relationship between professor and students and provided authority, context, and cultural value to what s/he said. Certainly a course operating in an institutional CMS is connected to a distributed network of technologies, standards, and protocols, as well as institutional budgets, bureaucracies, and practices. Students’ learning experiences are shaped by these distributed networks, and our pedagogies circulate through these networks.
יתכן שלקריאת המשפטים האלה התגובה המתבקשת היא "אז מה?". הרי ריד איננו מגלה לנו כאן שום דבר שמרעיד עולמות. הוא בסך הכל מציין שבכל סביבה לימודית יש מרכיבים שבאים לביטוי במידות שונות. אבל בהמשך דבריו ריד מצביע על ההשתמעויות של ההבחנה הזאת. הוא מסביר שהסטודנטים שלו צמחו בסביבות לימודיות שבהן "הקשרים כבר נוצרו", וכתוצאה מכך, הם מתקשים להסתגל לסביבות פתוחות יותר:
Despite the perceived tech-savvy nature of these Millennials, this context challenges my students. My students are so trained by classrooms where all the connections are pre-made and the only risk is boredom that they are often frustrated when I don’t tell them exactly how to connect the things we are learning, as if the world were just a larger version of the screw-together furniture in their apartments. Of course they know the world is more complex than that; they just don’t expect their classes to reflect that complexity.
בבסיס הכינוי הרווח "ילידים דיגיטאליים" שמרבים להשתמש בו כדי לתאר את הסטודנטים של היום (כן, אני שוב חוזר לנושא זה) נמצאת ההנחה שהם לא רק יודעים להשתמש בכלים דיגיטאליים, אלא גם שהם יודעים ללמוד בסביבות דיגיטאליות. ריד, לעומת זאת, אומר לנו שהנסיון הלימודי של הסטודנטים האלה יוצרת אצלם שטנציות לימודית שממנה הם מתקשים להשתחרר. אולי הם יודעים להשתמש בכלים, אבל הם עדיין לא יודעים ללמוד. ופיתוח היכולת הזאת היא עדיין התפקיד של המורים.

גם עיצוב הוא חלק מכתיבה

דייוויד וורליק איננו זקוק לאישורים ממני. במשך השנים הוא תרם רבות לתקשוב החינוכי. בין היתר הוא חלוץ בתחום האוריינויות החדשות, והשימוש בבלוגים בחינוך, ובנוסף, הוא גם בנה מספר כלים שזוכים לשימוש נרחב בבתי ספר. אני קורא קבוע של הבלוג שלו. עם זאת, לעתים די קרובות אני חש שהוא מתלהב יתר על המידה מכלים ומהתפתחויות בעולם התקשוב. מידה גדולה יותר של ספקנות כלפי החדש לא היתה מזיקה לו. אבל דווקא בגלל הביקורת שלי כלפיו, כאשר אני מסכים איתו ראוי שאציין זאת.

עד לפני כמה שבועות, במערכת הבלוגים שוורליק בנה ומתחזק, Class Blogmeister, היה רק עורך טקסטואלי פשוט שלא אישפר עיצוב של מסמכים מבחינת גודל וצבע הגופן, ועוד. השבוע וורליק מדווח שהוא הוסיף מרכיב WYSIWYG לתוך העורך הזה, כך שעכשיו התלמידים שמשתמשים במערכת הזאת יכולים לעצב את המאמרונים שלהם בצורה מאד דומה לעיצוב שהם מכירים בוורד.

וורליק מדווח שעל פי רוב התוספת הזאת זכתה לשבחים מהמורים שמשתמשים ב-Class Blogmeister, אבל הוא מציין שמספר מורים אחרים היו בדעה אחרת:

They felt that giving students access to bold, resizing, indenting, and COLORING of text would distract the students from the communication. Learners would spend more time playing with the look of their blog entries, and less time with the wording — and I think that this objection is well founded.
כמו וורליק, אני יכול להבין את המורים האלה – הרי העיקר הוא המילים, ולא העיצוב. אבל כמו וורליק, אני גם חושב שהרחבת האפשרויות העיצוביות רצוייה ואפילו נחוצה. המילים הם אולי התשתית של כל כתיבה, אבל היום כתיבה היא הרבה יותר מאשר רק מילים על נייר, שחור על לבן. אם מילים מנסות לשכנע, אז חלק מאותו שכנוע הוא העיצוב, הדרך שבה אנחנו מגישים את מה שאנחנו כותבים. ואם יש ברשותנו היום אמצעים שמאפשרים לנו לעצב את הטקסט, אין סיבה שלא ננצל אותם.

וורליק מודע לכך שאמצעי העריכה שהוא הוסיף למערכת הבלוגים שלו יכילים להסיט תלמידים מהמילים שהם עדיין העיקר של הכתיבה. (דווקא סביר להניח שכל תלמיד שמשתמש בוורד מכיר אמצעי עיצוב רבים, ושואל את עצמו למה אלה אינם במערכת הבלוגים שבשימוש הכיתה שלו.) הוא מציע דרך די פשוטה (וכלל לא מקורית) לעזור להם לצמצם את הזמן שהם יבזבזו על "עריכות" מיותרות: לתת להם לבדוק את האפשרויות החדשות. הוא כותב:

It’s ok if students turn a line in their blog to pink, as long as they can convincingly answer the question you ask nearly every day, “Why did you use pink for that line? How did that improve the communication of your ideas?”
יש בערך 15 תגובות למאמרון שבו וורליק מדווח על התוספת למערכת הבלוגים שלו. המגיב הראשון שואל שאלה מאד פשוטה:
When in the “real world” would students ever do writing where they didn’t have the option of text formatting?
אכן, יתכן שהיום בית הספר הוא המקום היחיד שבו תלמידים פוגשים טקסטים שאינם מעוצבים, או מתבקשים להכין כאלה. מגיב נוסף מעיר שבני נוער:
understand that the look of words can add to meaning, impact, and understanding. They need to be able to know how to write well in this medium, at a very early age.
עם כל אהבתי למילה הפשוטה, הלא מעוצבת, על הנייר (ועל הצג), אין ספק שהיום עלינו להתייחס לכתיבה כיותר מרק זה, וטוב שתלמידים מקבלים את האפשרות להביע את עצמם באמצעות עיצוב הטקסטים שהם מכינים.

המיידיות איננה תמיד יתרון

ויל ריצ'רדסון הוא בין אנשי החינוך החשובים בתחום של שילוב כלי אינטרנט חדשים בתהליך הלמידה. הוא כותב ומרצה המון, ומורים רבים שאימצו את הכלים האלה בעבודה שלהם נחשפו אליהם לראשונה דרכו. עם זאת, לא פעם מתקבל הרושם שריצ'רדסון מדגיש את הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה, ואיננו בוחן את איכות התוצר, או את איכות הלמידה המופקים על ידי הכלים שעליהם הוא כותב. לכן, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג שלו חשתי, לשמחתי, שדבריו אינם אופייניים לגישה שלו.

במאמרון הזה ריצ'רדסון מספר על Ustream.tv, כלי המאפשר העלאה לרשת של "תוכניות" טלוויזיה בזמן אמת. ריצ'רדסון מתאר את ההצלחה המטאורית של הכלי הזה – 10 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש הקודם. אבל הוא מוסיף:

Ironically, the main problem I have with UStream is that it’s almost too easy to do, and therefore we’re bound to see a lot of pretty bad content coming across our screens. How do we get ourselves and our kids invested in a process that moves us all towards more “quality” in a traditional sense? Or should we even be worrying about that? Will the best content, the best uses bubble up? Should the traditional measures and standards apply, and, if so, to what extent?
ריצ'רדסון בוודאי צודק – יש כאן הזמנה להעלאת תוכן ירוד שיגרום לנו להתגעגע למנטוס ולבקבוקי הקולה ב-You Tube. אין זה אומר שהשימוש בכלי הזה פסול. יש בוודאי מצבים שבהם השידור הישיר של הרצאה או דיון, או של הופעה, יכול להיות יעיל וכדאי. בנוסף, סביר להניח שמי שמנסה לשדר בדרך הזאת זקוק לשעות של אימון והתנסות עד שהוא מצליח לשדר משהו מעניין. אבל עיון בתוכניות המשודרים דרך Ustream בכל רגע נתון מראה שקשה מאד למצוא משהו איכותי.

אני מודה שעל פי רוב אינני חסיד של המיידיות בחינוך. אין זה אומר שאני מתנגד לספונטאניות, אבל אינני בטוח שאותה ספונטאניות צריכה להיות מונצחת ברשת. יתרה מזאת, בחברה המערבית של היום, חברה שמעודדת את הספונטאניות, נדמה לי שתפקידה של המערכת החינוכית היא לחנך יותר לשיקול הדעת, לעריכה לפני הפרסום, לדייקנות. כלים כמו Ustream שמאפשרים את המיידיות אולי תואמים את הגישה הכלל תרבותית הרווחת, אבל הם אינם עונים על צורך חינוכי. (אגב, נדמה לי שבחברה המדכאת את הספונטאניות, הייתי רואה חיוב במערכת חינוכית שמעודדת אותה ועוזרת לתלמידים לפתח אותה.)

לפני שבוע ציטטתי את קליי בורל שהזכיר לנו שבסרט טוב שעה של צילומים מצטמצמת לדקה אחת של חומר משודר. לא קל לערוך סרט, ולא קל לוותר על חומרים שאנחנו מצלמים כדי להפיק סרט איכותי. ריצ'רדסון צודק שכלים כמו Ustream עושים את מלאכת ההפקה של סרט לקלה מדי. כמובן שכלי Web 2.0 רבים קלים מאד לשימוש, ובמידה מסויימת גם בהם יש סכנה של קלות הפרסום. אבל כלים כמו בלוגים עדיין דורשים התמודדות רצינית בשאלה של מה לפרסם ומה להשמיט, ותפקידם של המורים הוא לעזור לתלמידים להבין שאנחנו מעריכים כתיבה טובה לא רק לפי מה שמתפרסם, אלא גם לפי מה שלא מופיע בתוצר הסופי.

גם הדוממים משמיעים קול

בעיית האורבים איננה בעיה חדשה בסביבה המתוקשבת. עוד בימי הזוהר של קבוצות הדיון שאלנו כיצד אפשר לדעת שמישהו משתתף בדיון אם הוא איננו משמיע את קולו בכתב. הסכמנו אז שאדם יכול לעקוב בעניין רב אחר השתלשלותו של דיון שמתנהל בפורום מבלי לכתוב בעצמו מפני שהוא מרגיש שאין לו מה להוסיף. אבל לא ידענו כיצד להבחין בין מי שבאמת עוקב אחר הדיון אך שותק, לבין מי שפשוט לא שם.

יתכן שבמידה מסויימת הבלוגים פתרו את הבעיה הזאת. ביסוד של קבוצת הדיון נמצאת ההנחה שקבוצת אנשים, מוגדרת או אקראית, מנהלת רב שיח. קבוצת דיון של אדם אחד היא אוקסימורון. לעומת זאת, למרות שתגובות לבלוגים יכולות להוות בסיס להתפתחות של דיון, ביסוד של הבלוג נמצא דיון שבעל הבלוג מנהל עם עצמו. (וזה נכון גם אם בעל הבלוג מזמין תגובות ואפילו מייחל לדיון שיתפתח סביב מה שהוא כותב.) ספק אם מי שמתמיד בכתיבת בלוג עושה זאת מפני שהוא מצפה לתגובות. הוא כותב מפני שהוא חש צורך לעשות זאת.

אבל אין זה אומר ששאלת האורבים, אלה שאולי נוכחים בדיון, אך אינם משמיעים קול, כבר לא מטרידה אותנו. במאמרון חדש לבלוג שלה, קתי דייווידסון מתייחסת לנושא הזה. היא שואלת:

What do we really mean by "community" when we think about virtual participation? We know from many studies that far more people "lurk" than respond … are lurkers part of a community?
דייווידסון מנסה לענות על השאלה הזאת, וכדי לעשות זאת, היא מספרת קצת על עצמה. היא כותבת שמאז ילדותה היא תמיד כתבה. היא כותבת:
For better or worse, authorship is my Cartesian cogito: I write therefore I think. I write therefore I feel. I write therefore I am. Blogging works for me.
אבל למרות הווידוי הזה בנוגע לקשר ההדוק שלה לכתיבה, היא מוסיפה שהיא מבינה שאין זה נכון עבור כולם. ומפני שהיא מעריכה מאד לא מעט אנשים שאינם מתבטאים דרך הכתיבה, היא חשה צורך למצוא דרך להכיר בתרומה של האנשים האחרים האלה. היא כותבת על ידידה אחת שקוראת את הבלוג שלה (ולא רק שלה) אך איננה כותבת בעצמה:
I don't want to feel as if this marvelous "lurker" – someone who reads blogs, who spends much of her time on line, and who works so hard on behalf of our HASTAC community – is somehow not participating. In fact, the word "lurker" sounds like some nasty guy in a trenchcoat and with evil designs on his mind. Not so. The person who reads but does not contribute, who surfs but doesn't respond, may well be contributing emotional and mental energy in the same way that, sometimes, it is the quiet person in the back row who turns in the most brilliant paper at the end of the semester.
דייוודסון מנסה למצוא דרך "לשתף" את הקוראים הפסיביים במעגל הדיון, אך באותו הזמן לקבל, לכבד, את הפסיביות שלהם. לכאורה יש כאן סתירה. כדי ליישב את הסתירה הזאת היא מסבירה שכאדם כותב היא זקוקה לאנשים שיקראו את מה שהיא כותבת, אפילו אם היא איננה "יודעת" שהם ממש שם. היא כותבת ש-"הקוראים הדוממים" הם בכל זאת חלק מעגל התקשורת שלה. בסיום המאמרון שלה היא קובעת:
If you were not there (however silently), I would not be writing.
כאחד שמזדהה עם הדחף לכתוב שדייווידסון מבטאת, אני שמח גם לאמץ את הגישה שלה למשתתפים הדוממים. כן ירבו.

מה? שוב עוסקים כאן במסרונים?

אינני בטוח שנושא ה-SMSים וחדירת "תרבות המסרונים" לתוך הכתיבה הבית ספרית של תלמידים הוא נושא כל כך חשוב. רק לפני מספר ימים התייחסתי לנושא, והנה אני עושה זאת שוב. האם זה באמת נחוץ? יתכן שלא. אבל כאשר חוקר בעל שם מתבטא על הנושא, יש טעם להביא את דבריו – וכמובן גם לנצל את ההזדמנות להתייחס טיפה לנושא.

לפני מספר ימים הופיע באתר האינטרנט של ה-BBC כתבה (תחת הכותרת הדי צפוייה: Expert says txt is gr8 4 language) בה מצטטים את פרופ' דייוויד כריסטל, בלשן בעל מוניטין בין לאומי. (כריסטל כתב ספרים רבים, ביניהם The Cambridge Encyclopedia of The English Language שתוך כדי הכנת המאמרון הזה רצתי לספריה כדי להוציא אותו. מדובר בספר יפהפה, מלא דוגמאות המוגשות בצורה גראפית שממש מזמינה דפדוף. אני מודה שהתקשתי לסיים את הכתיבה של המאמרון הזה מפני שהספר משך אותי שוב ושוב לעיין בו.) כריסטל אינו חושש שהמסרונים יהרסו את השפה. הוא מכנה את הטענה שהעבודות של סטודנטים ושל תלמידים גדושות בשפת המסרונים כמיתוס וטוען שהם יודעים היטב להבחין בין המצבים שבהם כתיבה "מסרונית" מתאימה לבין המצבים שאין להשתמש בה. הוא מוסיף:

The panic about texting and its effects on language is totally misplaced.

It adds a new dimension, enriches language, gives you a new option.

טרי פרידמן כותב על אותו נושא במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מצטט מאמר באתר של הטיימס הריטי שגם מצטט את כריסטל. וגם כאן הגישה היא חיובית – שהשימוש במסרונים בעצם מעשירה את השפה:
People have always used abbreviations. … They do not actually use that many in texts but when they do they are using them in new, playful and imaginative ways that benefit literacy.
במאמרון שלו פרידמן סוקר את המחלוקת סביב המסרונים, מחלוקת שנמשכת כבר שנים. הוא מביא טקסט משנת 2003 שתלמידה בת 13 הגישה כחיבור לבית הספר על חופשת הקיץ שלה:
My smmr hols wr CWOT. B4, we used 2go2 NY 2C my bro, his GF & thr 3 :- kids FTF. ILNY, it's a gr8 plc.

תרגום, עבור מי שזקוק, נמצא במאמרון של פרידמן.
פרידמן כותב שאזהרות דוגמת "אל תשתמש בשפת המסרונים כאשר מגישים בקשה למשרת עבודה" אינן נחוצות, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעות. הוא מסביר שאם, למשל, פונים לקבל עבודה הדורשת תקשורת עם בני נוער, השימוש בשפת המסרונים יכול להיות דווקא יתרון. בנוגע לאותה תלמידה שהוא מצטט, הוא מציין שאפשר לטעון שהיא הבינה היטב את קהל היעד שלה:
given that the real audience for such a mundane piece of work would probably be her friends, writing it in texting language seems to me to be completely appropriate from that point of view. Where she "failed" was in not recognising that, in order to demonstrate her writing ability to her teacher, she needed to use a form of expression that her teacher would understand.
להביא את התלמידים לזהות סוגות לשוניות שונות, ולהתאים את השפה שלהם לקהל היד, הן מטרות חשובות של החינוך הלשוני. מהבחינה הזאת, פרידמן בוודאי צודק שהכתיבה של אותה תלמידה היתה מאד מוצלחת. וכמו פרופסור כריסטל, אני מניח שהבהלה כלפי השימוש הבלתי-מרוסן של שפת המסרונים בבית הספר מיותרת. אכן, מדובר במיתוס. הרוב הגדול, אם לא המכריע, של התלמידים מסוגל לזהות את התנאים המתאימים לסוגי כתיבה שונים.

הכלי המתאים למשימה?

ויל ריצ'רדסון מצטט מתוך כתבה חדשה בעיתון הנחשב, הכריסטיאן סייאנס מוניטור. אותה כתבה היא של ג'וסטין רייך, דוקטורנט באוניברסיטת הרווארד המתמחה בהוראת ההיסטוריה באמצעות טכנולוגיה. בכתבה רייך מביע את דעתו שאנשי חינוך צריכים למצוא דרכים לשלב את השימוש ברשתות חברתיות ושל כלי כתיבה/תקשורת כמו מסנג'ר ו-SMS לתוך הכיתה. אפשר לראות את הכתבה של רייך כהמשך לסקר של חברת PEW שעליו דיווחתי בתחילת החודש. רייך מצטט נתונים מאותו סקר המראים שאחוזים גדולים של בני נוער (במקרה שלו, סטודנטים) אכן "כותבים" באמצעים של בלוגים, מסנג'ר, SMS, ועוד, ומוצא פוטנציאל לימודי רב בעובדה הזאת. רייך כותב:
For example, I've had great success occasionally using instant message conversations as a critical inquiry tool in the classroom. My students love the chance to use their social milieu as a space for learning.

Imagine 20 students in invisible groups of three, all silently, furiously typing and reading, immersed in conversations about the dialogues of Socrates or the teachings of Confucius. That classroom time is incredibly intellectually productive: all 20 students are simultaneously sharpening their arguments, supporting them with evidence, and questioning their colleagues.

רייך טוען שהמיומנויות של חשיבה ביקורתית או של תקשורת יעילה אינן תלויות באמצעי כתיבה זה או אחר, אלא נמצאות בכל כלי או סוג של כתיבה. אי לכך, המסקנה שלו די ברורה. כדי לקדם את הכתיבה של סטודנטים, אנשי חינוך צריכים לפגוש אותם היכן שהם נמצאים:
… we can embrace the writing that students do every day, help them learn to use their social networking tools to create learning networks, and ultimately show them how the best elements of their informal communication can lead them to success in their formal writing.
למען האמת, אין שום חדש בדברים האלה, מלבד אולי העובדה שהם מתפרסמים בעיתון שבדרך כלל איננו מזוהה עם גישה כזאת. מתברר שלאט אבל בטוח, רעיונות שפעם נחשבו מחוץ לקונסנזוס בנוגע ללמידה באמצעות כלים טכנולוגיים חדישים נעשים מקובלים וכמעט מובנים מאליהם.

לאור זה, אפשר לשאול אם היתה הצדקה להקדיש מקום לכתבה הזאת כאן. למען האמת, אינני בטוח. אבל הדיון בבלוג של ריצ'רדסון בעקבות הפרסום שהוא נתן לכתבה היה מאד מעניין, והתפתח בכיוון קצת לא צפוי. ריצ'רדסון, וגם קוראיו, מסכימים (מראש, מותר לציין) לטענה של רייך. לא היה כאן שום דבר מפתיע – התגובות בבלוג של ריצ'רדסון אינן המקום למצוא ויכוח בעד או נגד השימוש בכלים האלה. אך לעומת זאת, התפתח דיון סביב הכדאיות של כתיבת עבודות ארוכות בכלל. אולי, כך שאלו, הכתיבה במסנג'ר היא כל מה שתלמידים צריכים. כאן היו חילוקי דעות. מספר קוראים הביעו את החשש שככל שהכתיבה של תלמידים נעשית "קצרה" יותר, כך גם הרעיונות שהם מנסים לבטא ייעשו שטחיים יותר. (אגב, גם ג'וסטין רייך עצמו הצטרף לדיון.)

לא מצאתי בדיון הזה הבחנה בין סוגים שונים של כתיבה והתאמתם לצרכים שונים. לדעתי, חשוב להבחין בין "חשיבה בקול רם" או העלאת רעיון לשם קבלת תגובות ובדיקתו בציבור (כתיבה שלעתים קרובות היא טלגראפית, ומתאימה מאד לבלוגים, למשל), לבין הבעת רעיון ברור ומגובש, רעיון שעבר ליטוש וזכה לבחירה קפדנית של כל מילה. רייך בוודאי צודק – אפשר, וגם צריך, למצוא מקום בכיתה בשביל אמצעי כתיבה חדשים. אבל תוך כדי השילוב הזה, עלינו לעזור לתלמידים שלנו להבחין בין אמצעי כתיבה שונים, ולהכיר את הכוח הייחודי של כל אחד מהכלים שעומדים לרשותנו. אינני מתנגד לכתיבת עבודת סיכום באמצעות SMS (או בעזרת סגנון הכתיבה הנפוץ במסרונים) אבל אני מקווה שתלמיד יבין שעליו להיות משורר מוכשר במיוחד כדי שיוכל לסכם נושא לימודי באופן מוצלח בדרך הזאת.

עוד סקר על כתיבה, ואולי אותן השאלות

פרויקט PEW לחקר האינטרנט והחיים בארה"ב פרסם עוד סקר לפני שבוע, וכמו שהתרגלנו לגלות, הממצאים מאד מעניינים. אבל נדמה לי שהממצאים האלה מעניינים דווקא מפני שהם מצביעים על כך שככל שהאינטרנט משתלב לתוך חיי היום-יום שלנו, הוא מפסיק להיות כל כך מעניין. ואולי זה המסר המרכזי בסקר החדש, סקר המוקדש ל-Writing, Technology and Teens.

עוד בפתיחה של דוח הסקר (הסקר המלא הוא בן 80 עמודים, והתקציר שבתחילתו הוא בן שבעה עמודים) כותביו מציינים שבני נוער נדרשים לכתוב כל הזמן – מצד אחד, כתיבת "עבודות" היא חלק בלתי-נפרד מההוויה של בית הספר, ומצד שני הכתיבה נפוצה מאד באתרים חדשים כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וכמובן גם במסגרת של SMSים. על פי רוב, כמובן, שני סוגי הכתיבה האלה שונים מאד זו מזו. השאלה שרבים שואלים היא האם יש קשר בין השניים, או השפעה של אחד על השני. כותבי הדוח מעירים ש:

This raises a major question: What, if anything, connects the formal writing teens do and the informal e-communication they exchange on digital screens? A considerable number of educators and children’s advocates worry that James Billington, the Librarian of Congress, was right when he recently suggested that young Americans’ electronic communication might be damaging “the basic unit of human thought – the sentence.” They are concerned that the quality of writing by young Americans is being degraded by their electronic communication, with its carefree spelling, lax punctuation and grammar, and its acronym shortcuts. Others wonder if this return to text-driven communication is instead inspiring new appreciation for writing among teens.
אכן, יש כאן שאלה מעניינת ביותר, וסביר להניח שהנתונים שעולים מסקר כזה לא ישנו את הדעות של אף אחד מהצדדים בוויכוח. עוד בתוך המבוא אנחנו קוראים שבני הנוער עצמם אינם בטוחים כיצד להתייחס לכתיבות הרבות האלה:
At the core, the digital age presents a paradox. Most teenagers spend a considerable amount of their life composing texts, but they do not think that a lot of the material they create electronically is real writing. The act of exchanging emails, instant messages, texts, and social network posts is communication that carries the same weight to teens as phone calls and between-class hallway greetings.
יש, אם כן, הרבה כתיבה, אבל מי שכותב איננו משוכנע, אפילו בעיני עצמו, שהכתיבה שלו ממש נחשבת.

אחת הנושאים שעולים בדוח הוא חדירתם של קיצורי SMS לתוך הכתיבה שתלמידים מגישים בבית הספר. מאמר על הסקר שהתפרסם בניו יורק טיימס מצטט את ריצ'רד סטירלינג, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי, והמנהל לשעבר של ה-National Writing Project בנוגע לקיצורים האלה:

“I think this is not a worrying issue at all,” …

When e-mail shorthand – or for that matter, slang – appears in academic assignments, Professor Sterling said, it is an opportunity for teachers to explain that while such usages are acceptable in some contexts, they do not belong in schoolwork. And as the English language evolves, he said, some e-mail conventions, like starting sentences without a capital letter, may well become accepted practice.

“I think in the future, capitalization will disappear,” said Professor Sterling… In fact, he said, when his teenage son asked what the presence of the capital letter added to what the period at the end of the sentence signified, he had no answer.

ואולי זה המסר המרכזי של כל הדוח: השפה – גם הדבורה, וגם הכתובה, נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות, ואיננו יכולים לקבוע שמה שנחשב כחריג היום לא יהיה נורמטיבי בעתיד הדי קרוב.

נתונים רבים בדוח מעניינים מאד, וראויים להתייחסות מעמיקה יותר מאשר הסקירה החפוזה הזאת. נתון אחד שקפץ מולי, למשל, היה שסוגי הכתיבה שבהם בני נוער עוסקים מחוץ לבית הספר מצומצמים לעומת סוגי הכתיבה שבהם אותם בני נוער עוסקים בתוך בית הספר. אמנם אחוז גבוה מאד של בני נוער מציינים שבמשך השנה האחרונה הם כתבו משהו עבור עצמם, או רק לשם ההנאה (93%), אבל אחוזים קטנים יותר בהרבה כותבים דברים שהם עצמם מכנים "כתיבה יצירתית". לאור זה, ולמרות הסכנה שמטלות של כתיבה במסגרת בית הספר עשויים ליצור אנטי אצל תלמידים, נראה שיש לבית הספר תפקיד בהרחבת אפשרויות הכתיבה אצל תלמידים. בית ספר עדיין יכול לחשוף בפניהם מגוון רחב של "כתיבות" אפשריות. הרחבת האופקים תמיד היתה אחת המטרות של החינוך, ואפילו בעידן האינטרנט, כאשר לכאורה הכל פרוש לפני כולם, הוא עדיין יכול למלא את התפקיד הזה.

איך שדיון מתגלגל

אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, המאמרון האחרון בבלוג של ויל ריצ'רדסון לא עורר אצלי רצון לכתוב כאן, אבל התגובות לאותו מאמרון כן עשו זאת. ריצ'רדסון כתב על סקירה של דייוויד ויינברגר על הרצאה של קליי שירקי בעקבות פרסום הספר החדש שלו. נדמה לי שמדובר בספר שכדאי מאד לקרוא, אבל כפי שציינתי, לא המאמרון הוא זה שגרם לי לרצות לכתוב.

במאמרון שלו, ריצ'רדסון ציטט את ויינברגר שכתב שסביבת ה-Web 2.0 מכניס אותנו לתוך "a publish-then-filter world". באמצעות האמירה הזאת ויינברגר ביקש לתאר מציאות שבה, להבדיל מעולם העיתונאות המסורתית שבו עורכים ידיעות לפני הפרסום, הפרסום קודם לסינון. בעולם הזה, יש צורך לפתח ולשכלל את מיומנות הסינון. יש כאן רעיון מעניין, אולי אפילו חשוב, אבל (שוב) לא הרגשתי שהוא עורר אצלי צורך, או רצון, לכתוב.

אבל ציטוט אמירתו של ויינברגר בבלוג של ריצ'רדסון גרר תגובות מאד מעניינות, בעיקר של דין שרסקי ושל גרי סטייגר.

סטייגר ביקש להבחין בין פרסום תוצרים "גמורים", תוצרים שעברו תהליך של עיבוד, של עידון, של גיבוש, לבין החשיבה בקול רם שאנחנו פוגשים, באופן מאד לגיטימי, בבלוגים של תלמידים:

There is a fundamental difference between brainstorming and publishing. We do our students a grave disservice if we lead them to believe that they are so precious that every thought they have or sentence they type is worthy of an audience. Kids are wonderful and it’s great that educators have the potential to network online, but unless a venue is specifically for the purposes of peer-editing or review, publishing should remain at the end of the creative process.
הוא הוסיף:
Rough drafts “published” online disrespect the audience the web so generously affords.
שרסקי הסכים. הוא הדגיש שמורים צריכים לעזור לתלמידים שלהם להבחין בין טיוטה לבין עבודה שבאמת מוכנה לפרסום:
it’s about helping adults, kids, everyone being able to distinguish, “in draft” work from “this is my best”.
במידה מסויימת, כתיבה בלוגית של תלמידים גורמת לטשטוש שהוא כמעט בלתי-נמנע. הבלוג, הרי, מיועד גם לטיוטות, וגם לפרסום. שרסקי, מוקדם יותר בדיון, אפילו מציע להעזר בתגים על מנת להבחין בין שני הייעודים האלה בכתיבה של תלמידים. כך, אם נדע מראש מה "טיוטה" ומה "גמור", לא נשפוט את ה-"חשיבה בקול רם" באותן אמות מידה שבהן נשפוט כתיבה שאמורה להיות גמורה ומלוטשת.

אינני בטוח שתגים כאלה נחוצים, אבל ברור לי שכן צריכים להיות ערים לסוגים השונים של כתיבה שאנחנו פוגשים בכתיבה בלוגית. תחת הכותרת הזאת אנחנו פוגשים סוגי כתיבה שונים, ונעשה לתלמידים שלנו שרות דוב אם לא נשכיל להבחין ביניהם – ולהתייחס לטיוטה כטיוטה, ולא כשיא הכתיבה המלוטשת הראויה לעיני העולם כולו.

לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב

לפני כשלושה שבועות קראתי מאמר מעניין מאד באתר של השבועון ניו יורקר – Twilight of the Book. המאמר סוקר את הירידה התלולה והמתמדת בקריאה בעולם המערבי. מדובר בעיקר בספרות יפה, אבל באופן כללי בכל סוג של טקסט.

המאמר עצמו מאד עניין אותי. מה לעשות, ונושאים הקשורים לאוריינות, כמו הדרכים שבהן הכתב משפיע על החשיבה, או המהפכה של הדפוס, הם בין הנושאים האהובים עלי. עם זאת, לא חשתי שאוכל להתייחס אליו כאן. לא היה בו משהו שגרם לנורה לדלוק מעל לראש, או שגרם לי לאמור לעצמי שאני חייב לדווח עליו. הוא אמנם ריכז נתונים רבים, ומעניינים, ועורר שאלות מפתות בנוגע למקום של הקריאה בתרבות שלנו, אבל לא זיהיתי בו משהו שעורר אצלי את הדחף לכתוב עליו. אבל כאשר קראתי את המאמרונים האחרונים בבלוג של Artichoke, מצאתי שגם היא התייחסה אליו, ומכיוון שנראה לי חשוב מאד לחינוך.

Artichoke מספרת סיפורים. מה שמרתק בבלוג שלה היא הדרך שבה היא מפתחת סיפור שתחילה נראה תלוש מכל הקשר שפתאום מתגבש לרעיון מזוכך וברור. הקורא מבין שבעצם, יש פואנטה. ובאופן פארדוקסלי, בסיפור ש-Artichoke סיפרה הפעם – A World Without Doubt – הפואנטה היא שהסוגים ה-"חדשים" של אוריינות שמרבים היום לעודד בבתי הספר אמנם "מספרים סיפור", אבל בעצם, הסיפור איננו האמצעי העדיף על מנת להבין "פואנטה" מורכבת.

הרעיון המרכזי הזה צומח מהרעיונות של וולטר אונג, שתיאר, עוד לפני כ-25 שנים את ההבדלים בין תרבויות מבוססת דיבור לבין תרבויות מבוססות המילה הכתובה. אונג טען שבהשפעת הטלוויזיה ומכשירים דומים תרבויות טכנולוגיות נכנסות לשלב שהוא כינה "secondary orality", שלב תרבותי שבו הסיפור חוזר להיות האמצעי המרכזי כדי להעביר מסר. הבעיה היא ש-"מסרים" מורכבים אינם עוברים כל כך בקלות דרך סיפורים. מתוך המאמר בניו יורקר:

Whereas literates can rotate concepts in their minds abstractly, orals embed their thoughts in stories. According to Ong, the best way to preserve ideas in the absence of writing is to “think memorable thoughts,” whose zing insures their transmission. In an oral culture, cliché and stereotype are valued, as accumulations of wisdom, and analysis is frowned upon, for putting those accumulations at risk. There’s no such concept as plagiarism, and redundancy is an asset that helps an audience follow a complex argument.

בעיני Artichoke, וגם בעיני, המצב הזה מעורר חששות רבים. היא מצטטת עוד מתוך המאמר בניו יורקר:

It can be amusing to read a magazine whose principles you despise, but it is almost unbearable to watch such a television show. And so, in a culture of secondary orality, we may be less likely to spend time with ideas we disagree with.

לאור האפשרות הזאת היא שואלת אם העיסוק הרב שלנו סביב וידיאו, וסביב "איך לספר סיפור" בבית הספר איננו יוצר סכנה שבמקום ללמוד להיפתח לרעיונות חדשים, נלמד להסגר בפני כל דבר שזר לנו. אולי זה אינו צריך להפתיע אותנו, אבל מאמר בעיתון ניו זינלנדי מלפני מספר שבועות דיווח על תוצאות של מחקר שחיזקו את החשש הזה:

Researchers from the University of New South Wales (UNSW) have found that while Internet searches do bring up a variety of useful materials, people pay more attention to information that matches their pre-existing beliefs.

כריס אנדרסון (ההוא מ-"הזנב הארוך"), בסקירה על הספר "הברבור השחור" התייחס למידה שבה הסיפור יכול להגביל אותנו:

Our brains are wired for narrative, not statistical uncertainty. And so we tell ourselves simple stories to explain complex things we don't – and, most importantly, can't – know.

אני אוהב סיפורים. אני אוהב אותם באודיו, וגם בוידיאו, וכמעט בכל דרך שמישהו מוכן לספר אותם. אני משוכנע שהיכולת לספר סיפור, דרך אמצעים רבים ומגוונים, היא בין ה-"כישורים" שרצוי שתלמידים ילמדו בבית הספר. אבל גם ברור לי שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יוכלו להבין רעיון מורכב, הסיפורים שלהם יצטרכו לבוא כהשלמה לטקסטים "מסורתיים" ולא להחליף אותם.