סיכומי שיעורים … ושיעורים שאולי לא דורשים סיכום

בגליון החדש של השבועון Faculty Focus (העוסק בהשכלה הגבוהה) מארי-אלן ויימר מתייחסת לשני מחקרים – אחד חדש, ואחד מלפני יותר מעשור. נתוני המחקרים האלה מצביעים על כך שסטודנטים שנדרשים לרשום סיכומי שיעורים בכוחות עצמם זוכרים את החומר הנלמד ומסוגלים להשתמש בו טוב יותר מאשר סטודנטים שהמרצים שלהם מחלקים להם סיכומי שיעורים שהוכנו מראש. הנתונים האלה מעוררים הרהורים בנוגע למקום של הדיגיטאליות ושל התקשוב בהרגלי הלמידה של סטודנטים ותלמידים. על פי רוב, כשמתייחסים לתקשוב בחינוך, המידענות תופסת את רוב תשומת הלב. הדיון מתמקד באמצעים לאיתור מידע, בסינון מידע רלוונטי לצרכי הסטודנט מתוך השפע הרב של מידע שעומד לרשותו, בהערכת המידע, ועוד. אבל בעידן שבו מורה יכול להעלות מצגת שמכילה את כל המידע הדרוש כדי להבין את ההרצאה שלו לאתר של קורס (או לשלוח סיכום לכיתה שלמה באמצעות ה-SMS), חשוב גם להתייחס לאמצעים שדרכם הסטודנט מפנים את מה שהוא שומע וקורא, כיצד הוא קובע לעצמו את הנקודות החשובות שהוא פוגש בטקסט או במצגת.

וימר קובעת שהמחקרים מראים עדיפות ברורה לרישומים של סטודנטים לעומת סיכום שמוגש על ידי מרצים:

The process benefit accrues when students make selections about what to note and when they use at least some of their own words to record that material. When students record lecture content using their words, it becomes easier for them to connect new material with things they already know. This process benefit is lost when students are provided with complete notes.
היא מסבירה שהמחקר החדש בחן את ההבדל בין שני סוגי סיכומים שהוגשו לסטודנטים: סיכומים מלאים, או סיכומים חלקיים שכללו בין היתר כותרות והגדרות של מונחים, אך דרשו השלמה על ידי הסטודנטים. התוצאות היו כמעט חד-משמעיות:
The researchers looked at the impact of the complete versus the partial notes on exam scores, final grades, and attendance. They found that those students who received partial notes performed better … and earned significantly higher course grades.
בעידן שבו הכל זמין על ידי הקלקה על כפתור, סטודנטים מצפים שמרצים יאפשרו להם גישה למצגות, לסיכומים של שיעורים, ועוד. יש בכך הגיון לא מבוטל. אבל כאשר אורזים את הכל באריזות מסודרות ומגישים אותו בצורה לעוסה, קל מאד לדלג על השלב החשוב של הפנמה.

אפשר אולי להסיק מסקנה פשוטה: שלא כל מה שאפשרי הכרחי (הרי ידענו את זה גם הרבה לפני הדיגיטאליות). אבל ברי דאל שמדווח על המאמר של וימר (הוא אחד המחליפים של סטיבן דאונס בהעדרו) מעלה נקודה חשובה נוספת. דאל מעיר:

This seems extremely short-sighted to me, and somewhat old-fashioned with regard to what happens in the classroom. It sounds as though the recommendation is based on the idea that professors are going to lecture to the students so don't give them all the notes. It apparently leaves out the possibility of NOT lecturing constantly and replacing that time with active learning opportunities based on the complete notes that students could have.
אכן, לא בטוח שהגשת סיכומי שיעורים מלאים לסטודנטים עוזרת להם ללמוד ולהפנים את החומר הנלמד. אבל הדיגיטאליות פותחת עבורנו דרכים נוספות ללמד מעבר להרצאה – עם או בלי סיכומי שיעור. כדאי מאד לבחון דרכים חדשות ללמד.

רק תוסיפו מיים ותערבבו

כריס להמן, המנהל של ה-Science Leadership Academy, בית ספר עתיר טכנולוגיה, וגם עתיר שבחים, שבעיר פילדלפיה, מקשר בבלוג שלו לווידיאו קצר המהלל את האפשרויות החינוכיות הטמונות בשילוב התקשוב בבתי ספר. להמן מציין שעל פניו היה צפוי שהוא יאהב את הווידיאו, ואפילו מכריז שגם אחרי הצפייה יש בו הרבה שאכן מוצא חן בעיניו … אבל. ובתוך אותו "אבל" של להמן אפשר לזהות הרבה מהבעייתיות שבסיסמאות שהן רווחות כל כך בתחום התקשוב בחינוך.

הווידיאו, Learning to Change, הוא סרט פרסומי יפהפה של Pearson Education, חברה ענקית המשווקת "חומרי לימוד" לשוק החינוכי באנגלית. כחמישה-עשר אנשי חינוך ידועי שם מופיעים בווידאו. בראיונות קצרים הם מסבירים כיצד התקשוב מחולל שינוי אדיר בתהליך הלמידה. להמן מודה שסרט שמנסה להעביר מסר תוך חמש דקות יעסוק, מן הסתם, בסיסמאות. אבל הוא חש צורך לנתח את הסיסמאות האלו על מנת להסביר מה מפריע לו בווידיאו שלכאורה היה צריך להיות מאד מרשים. להמן כותב:

I'm disturbed by the fascination with connection for connection's sake that I see in the first few minutes of the video. I remain very, very concerned with the notion that all we have to do is let the kids connect with the world – just like they do on Facebook or MySpace – and the kids will learn. There's a fallacy there, and my experience with how much really deep teaching of digital ethics we've had to do at SLA to counter all that the kids come in the door thinking about the digital world. Just introducing connection into our schools without a sense of what we want to do when we connect, how it changes things when we do it, and what we gain and lose when we change our schools this way. We have to stop just thinking that the introduction of these tools without an incredible amount of planning and forethought will change anything for the better.
ההערות האלה של להמן בוודאי מוכרות היטב לכל מי שבאמת מנסה להטמיע את התקשוב בחינוך. אכן, מדובר בתהליך ארוך ומורכב. אבל מי שיצפה בווידיאו עשוי לקבל רושם אחר לגמרי. במקום תהליך קשה ומסובך, אפשר לחשוב שיש תהליך שיכול להתרחש ממש לפני העיניים שלנו אם המורים והמנהלים ירשו זאת. להמן מעלה נקודה נוספת שאיננו מרבים לשמוע. הוא טוען שעם כל הכבוד לעולם המתוקשב שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר, אין זה מובן מאליו שאנחנו צריכים לייבא את החוץ הזה פנימה:
We don't want to just ape the rest of the world in schools. Schools should remain something different than the lives kids lead outside of school. That's ok. That's even good. Because I think much of the input that kids have outside of school (marketing, specifically, I suppose) isn't a good thing. Schools should be different than that.
שוב, אדם מחוץ לעולם החינוך הצופה בסרט עשוי להתרשם שאין יותר קל מאשר לחשוף את התלמידים לתקשוב, ופתאום אותם תלמידים שעד היום היו משועממים בתוך הכיתה יהפכו לצמאי דעת. להמן כותב:
Because nowhere in that talk … is there much of an honest discussion of just how hard implementation of these ideas actually is.

Because it is plenty hard… ask SLA teachers… it ain't easy. And the problem is that our entire structure has to change to make it easier. You can't teach 150 kids a day this way… you can't have traditional credit hours… you have to find new ways to look at your classroom. Everything from school design to teacher contracts to class size and teacher load to curriculum and assessment – everything we do in schools – has to be on the table for change if we are to achieve the kind of schools that video is speaking about.

לטעמי, המאמרון של להמן הוא מהסוג שראוי שיימצא על הקיר של כל מי שעוסק בתחום. הוא מזכיר לנו שקיים פער אדיר בין הסיסמאות לבין היישום. אני כמעט מתפתה לצטט את כולו כאן, אבל הרי בשביל זה יש קישוריות. ובכל זאת, אביא ציטטה נוספת אחת – קטע קצר שבו להמן מתייחס לעוד אחד מהנושאים שאליהם אני אוהב לחזור:
And missing from this conversation is any sort of historical sense of education. The fact is ideas like the ones that Kay and Pink are talking about have been around in schools for a long, long time…. The technology can be transformative, but only when coupled with a sense of where you are going and why.
אנשי Pearson בוודאי יודעים לאן פניהם – לשיווק המוצרים שלהם. אבל במקרה הזה אין זאת הכוונה של להמן, או שלי.

עדכון קצר – 21.5.08

סטיבן דאונס מוסר שכנראה כתגובה לביקורת שהושמעה (מי חשב שלבלוגים חינוכיים יש השפעה כזאת?) חברת Pearson הורידה את הווידיאו מהרשת. מי שיקליק על הקישור בתוך הבלוג של להמן יקבל הודעה על כך. דאונס מוסיף שלמרות הורדת הווידיאו אין שום קושי למצוא עותק אחר ב-YouTube, למשל כאן.

ללמוד מקודמינו

נדמה לי שאחת הסיבות שדוג נון הוא בין הבלוגרים שאת מאמרוניהם אני אוהב לקרוא היא שהדגש של נון איננו בטכנולוגיה, אלא בלמידה. לא שהוא מנותק מטכנולוגיה – הוא מרבה לעודד את התלמידיו לכתוב בלוגים ומדווח על המתרחש בכיתות שלו בתחום הזה. אבל כאשר הוא עושה זאת, הוא מדגיש את איכות הכתיבה, ולא סתם השימוש בכלי. בנוסף, נון קורא ספרים, והוא מקשר בין העבודה שלו כמורה לבין הספרים שהוא קורא.

לאור זה אני חייב להודות שהמאמרון האחרון של נון קצת הפתיע אותי. במאמרון הזה הוא כותב שדי במקרה הוא "גילה" את הספרון הקצרצר של ג'ון דיואי (בעצם, הספר הוא תמליל של הרצאה) Experience and Education. נון כותב:

It’s the last day of school, the kids are gone for the summer, and I’m writing a little book review here. This book was not recommended to me. I found it almost by accident at the library when I was there on an errand. It was written nearly 60 years ago, and the fact that nobody ever mentioned it to me is the reason I’m writing this now.

No education professor, no colleague, no-body ever said to me, “You know, Dewey laid out a theory of what makes experiences educative – or not – in Experience and Education. And, along the way, he touched on just about every major controversy in the discourse of school reform.”

אני מודה, לו ידעתי שעד היום נון לא קרה את הספר הזה, הייתי ממליץ עליו בחפץ לב. במשך רוב שנת הלימודים הקודמת, וחלק מהנוכחית, הספר הזה (באנגלית – לא ידוע לי על תרגום לעברית) היה בתוך התיק שלי – כתזכורת לעצמי שהשאיפה לשלב טכנולוגיות חדישות לתוך תהליך הלמידה אינה נובעת מהרצון סתם לחדש, אלא מהתחושה שהמטרה הבסיסית של השילוב הזה הוא לאפשר לנו להגיע ללמידה משמעותית. נון כותב על הספר של דיואי:
He suggests that we use ‘continuity’ and ‘interaction’ as two principles for educative experience, since they provide links from the past to the future, and require us to pay attention to the responses of students to whatever situation they may find themselves in. Preparing kids for an imagined future by insisting that they ignore the present is a self-defeating practice.
מספר פעמים בעבר הבעתי את התחושה שמכתיבה של בלוגרים חינוכיים רבים מתקבלת הרושם שהם מעולם לא קראו תיאוריות חינוכיות, או ספרים על ההיסטוריה של החינוך. לעתים אני אפילו מרגיש שהם חושבים שעד להמצאת האינטרנט כולם היו משוכנעים שלא היתה דרך אחרת ללמד מאשר דרך השיעור הפרונטאלי. נון איננו אחד מאלה – בבלוג שלו הוא מדווח על ספרים שהוא קורא והוא פתוח מאד להשפעות שמגיעות אליו מחוץ לבלוגוספירה (אם כי לא פעם הוא לומד על ספר מעניין דרך בלוג שהוא קורא). אולי אני מופתע שרק עכשיו הוא מצא את הספר שנהדר הזה של דיואי, אבל תמיד עדיף מאוחר מאשר מעולם לא.

ובהזמנות זאת, שנון נתקל בספר טוב (שלמען הדיוק יצא לפני 70 שנה, ולא 60) אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להמליץ כאן על ספרים שעוסקים בחינוך שבעיניהם כדאי שיהיו על המדף של כל מי שעוסק בטכנולוגיות בלמידה.

פרויקט ה-OLPC – שנה אחת אחרי

אני משוכנע שפרויקט ה-One Laptop per Child הוא בין הפרויקטים החשובים, וגם המבטיחים, ביותר בתחום התקשוב בחינוך. משום מה, בדיקה בדפי הבלוג הזה מראה שהזכרתי אותו רק פעם אחת בעבר – לפני שנה כאשר הפצת המחשבים בעולם יצאה לדרך. השבוע, רק שנה אחרי אותה הפצה, איבן קורסטיש, מי שהיה ראש מדור אבטחת המידע של פרויקט ה-OLPC, פרסם מאמר ארוך בה הוא מסביר למה הוא חושב שהפרויקט הזה הגיע למבוי סתום. במאמר שלו קורסטיש מתייחס לנושא השנוי במחלוקת של הפצת המחשבים הניידם עם מערכת ההפעלה של Windows. רבים במחנה הקוד הפתוח ראו בצעד הזה נטישה של החזון של הפרויקט, אבל קורסטיש מתייחס לנושא מזווית אחרת – מזווית של המטרות החינוכיות של פרויקט ה-OLPC מראשיתו.

קורסטיש כותב שהתפיסה שקוד פתוח שם את השליטה בטכנולוגיה בידי המשתמשים איננה אלא אידיאולוגיה ריקה מתוכן. הוא מצטט את מאקו היל, אחד מחסידי הקוד הפתוח, הטוען שמובן מאליו שהיכולת לערוך שינויים בקוד תשרת את מקבלי הניידים, ומגיב:

This kind of bright-eyed idealism is appealing, but alas, just not backed by fact. No, we don't know that laptop recipients will benefit from fixing software on their laptops. Indeed, I bet they'd largely prefer the damn software works and doesn't need fixing. While we think and even hope that constructionist principles, as embodied in the free software culture, are helpful to education, presenting the hopes as rooted in fact is simply deceitful.
קורסטיש אמנם מזוהה עם קהילת הקוד הפתוח, אבל הוא מרים גבה (מאד גבוה) לגבי היכולת של הקוד הפתוח להשפיע על החינוך.
And there sure as hell doesn't exist a peer-reviewed study (or any other kind, to my knowledge) showing free software does any better than proprietary software when it comes to aiding learning, or that children prefer the openness, or that they care about software freedom one bit.
הוא מסיק מסקנה די עגומה – שרבים מאלה שרוצים לראות קוד פתוח ב-OLPC מעוניינים יותר בקידום האג'נדה הזאת מאשר בקידום הלמידה, וזאת בניגוד לחזון המקורי של הפרויקט:
The point is that OLPC was supposed to be about learning, not free software.
קורסטיש כותב שכאשר הוא עזב את הפרויקט, ראש הפרויקט, ניקולס נגרופונטה, מסר לו:
that learning was never part of the mission. The mission was, in his mind, always getting as many laptops as possible out there; to say anything about learning would be presumptuous, and so he doesn't want OLPC to have a software team, a hardware team, or a deployment team going forward.
קורסטיש מתייחס לשלושה ההיבטים המרכזיים של פרויקט ה-OLPC:
There are three key problems in one-to-one computer programs: choosing a suitable device, getting it to children, and using it to create sustainable learning and teaching experiences.
הוא קובע שהקושי בישום כל אחד מהשלבים האלה גדל באופן אקספוננציאלי. הדברים שהוא כותב על כל שלב מרתק, אבל מבחינה חינוכית התייחסותו לאחרון הוא (כמובן?) המעניין ביותר. הוא כותב:
As for the last key problem, transforming laptops into learning is a non-trivial leap of logic, and one that remains inadequately explained. No, we don't know that it'll work, especially not without teachers. And that's okay – the way to find out whether it works might well be by trying. Sometimes you have to run before you can walk, yeah? But most of us who joined OLPC believed that the educational ideology behind the project is what actually set it apart from similar endeavors in the past. Learning which is open, collaborative, shared, and exploratory – we thought that's what could make OLPC work.
וכאן האכזבה שלו. קורסטיש (שכזכור תומך בקוד פתוח) היה מוכן להתפשר בנושא של מערכת חלונות על הניידים שחולקו מפני שהוא חשב שזה יכול היה לקדם את הלמידה. אך למרבה הצער, נדמה שהוא מגיע למסקנה שנכון לעכשיו, סיכויו של הפרויקט להשפיע על למידה, ואפילו לשרוד בכלל, קלושים.

גם במתמטיקה יש יצירתיות

לפני כחודשיים כתבתי כאן שהראיון שדניאל פינק ערך עם תומס פרידמן מצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל כמעט מידי יום אני קורא משהו שבעיני ראוי להתייחסות אך מפאת הזמן, ומאמרונים ראויים אחרים, אני מוותר עליו. ואם כך, לא נראה לי שכדאי להקדיש מאמרון שלם לראיון ההוא רק מפני שהוא הרגיז אותי.

השבוע למדתי שפינק הוציא ספר חדש, וחשבתי שאולי זה מעניק לי הזדמנות טובה להתייחס לספרו הקודם, A Whole New Mind, וגם לראיון עם פרידמן. אבל למזלי, לפעמים מלאכתם של צדיקים באמת נעשית בידי אחרים (אפילו אם אני בוודאי אינני צדיק). אתמול סילביה מרטינז, ב-Generation YES בלוג כתבה ביקורת חריפה, ולדעתי מצויינת, על הספר הקודם של פינק (תחת הכותרת הנהדרת "Why Does Daniel Pink Hate Me?"). ובמקום שאצטרך לכתוב, אני יכול לצטט, ולתמצת את דבריה.

יש טעם לציין שבנושא של המלאכה של צדיקים נעזרתי ברשת הלמידה האישית שלי. רציתי לבדוק אם אותה אמירה מופיעה במקורות באותן מילים, וקצת הסתבכתי. שני ידידים עזרו לי למצוא את המקור (שהוא דומה, אם כי לא זהה – מדובר ב-תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לה, עמוד ב).
מרטינז מייחסת את הפופולאריות של הספר של פינק למציאות העגומה של בתי הספר של היום:
The book is a rallying cry for more creativity and arts, especially in K-12 education. It's hard to argue with that. Stories of schools canceling recess, arts, music, even history and science to focus on boosting math and reading test scores makes your heart hurt. It's beyond tragic to know in your bones that we are boring kids, wasting their time prepping for tests that don't matter, and ultimately losing them.
היא מדגישה שלאור זה, כל קריאה לעידוד היצירתיות של תלמידי בתי הספר מבורכת. אבל היא מוסיפה:
What if it's a misleading accumulation of misinterpreted anecdotes, pseudoscience, made up "exercises" and a profound misunderstanding of math, engineering, and science. Does this help or hurt educators who are trying to improve schools?
הטענה של פינק היא שאפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים – אלה שמשתמשים בתכונות של הצד השמאלי של המוח, ואלה שמשתמשים בתכונות של הצד הימני. מרטינז מיטיבה להסביר, באופן מאד נאמן לפינק, את ההבדלים בין שני הסוגים האלה (ולכן אני שמח לצטט אותה, במקום לנסות לתרגם בעצמי …):
Pink describes so called left-brain characteristics as "sequential, literal, functional, textual, and analytic" and assigns them to programmers, accountants, and people who got good grades in school. According to Pink, these attributes are "…prized by hardheaded organizations, and emphasized in schools." This is in contrast to right-brain people who are "creators and caregivers, shortchanged by organizations, and neglected in schools."
הכל נשמע טוב ויפה, אבל גם פשטני למדי, ורחוק מאד מ-"מדעי". אבל יש בעיה עוד יותר חמורה. פינק מרחיק לכת ומחלק את תחומי העיסוק השונים בין שתי הקטגוריות, של צד ימין, ושל צד שמאל, ולא קשה לזהות שמדובר בחלוקה מלאכותית, ומטעה, למדי. מרטינז כותבת:
To draw a hard line between the sciences and creativity shows a profound misunderstanding of both. I can tell you that programming is as close to composing music as anything else. It's something that you feel, that you can lose yourself in, that comes from a place inside that is sometimes unexplainable.
זאת ועוד. היא בוודאי צודקת כאשר היא מוסיפה:
It's a shame that this beauty is often lost in the K-12 curriculum. But that's a problem with curriculum, not a problem with people's brains.

Building his case on such an impoverished view of creativity in the sciences weakens everything Pink says. It shows a profound misunderstanding of people who aren't like him and sloppy thinking about the cause and effect relationships he claims exist.

אין ספק שעולם החינוך צריך לינוק ממקורות רבים, ולא רק המחלקות לחינוך או לפסיכולוגיה באוניברסיטאות. אך משום מה, אנשי חינוך רבים רוצים לא רק לינוק, אלא ממש לגמוע, מדבריהם של שורה ארוכה של סופרים פופולאריים ופופוליסטיים בתחום העסקים. וכמובן שאותם סופרים שמחים מאד להשקות אותם. התוצאה היא שגישות פשטניות הארוזות במילים נוצצות אך די ריקות מתוכן חודרות לתודעה הציבורית החינוכית. אני משוכנע שבתי הספר של היום מקדישים מאמץ רב מדי לשינון, ורצוי מאד היה לעודד את היצירתיות. אבל יש לא מעט הוגים חינוכיים שיכולים להראות לנו כיצד לעשות את זה הרבה יותר טוב מאשר טיפוסים כמו פינק.

תמיד למדנו עם "חומרי גלם"

דייוויד וורליק, במאמרון חדש, מציין הבחנה מעניינת בין הדור שלו (וגם שלי) לבין הדור של ילדיו. הוא כותב שהדור שלו מתייחס למידע כמוצר שצורכים, ואילו דור ילדיו מתייחס למידע כחומר גלם, כחומר "שעושים איתו משהו". וורליק כותב:
One of the many distinctions that I frequently make in my presentations is a comparison between how my generation views information and my children's generation. For us (oldsters), information is a product to be consumed. We purchase a book so that we can read it, a CD so that we can listen to it, a DVD so that we can watch it. As I watch my son and daughter in their information experiences, I see that at least part of the value of the content that they use is in what they can do with it – text, video, audio, images, that can be mixed and remixed together to make something new, valuable, or interesting. For them, information is a raw material.
ההבחנה של וורליק תמוהה מאד בעיני, משני טעמים. מצד אחד, בעידן הקונסטרוקטיביסטי שלנו, מעטים הם אנשי החינוך שלא ישלמו לפחות מס שפתיים מינימאלי לרעיון שאנחנו לומדים נושא רק כאשר אנחנו, כדברי וורליק, "עושים משהו" איתו. ההתמודדות שלנו עם המקורות שאנחנו פוגשים הופכת את אותם מקורות לשלנו. זאת אותה "הבניית ידע" שאנחנו מרבים לדבר עליו. אך מצד שני, נראה לי כמובן מאליו שאנחנו רוכשים ספר קודם כל "כדי לקרוא אותו", או קונים דיסק "כדי להאזין לו". אם אנחנו "נעשה איתו משהו" לפני שנקרא אותו, בכלל לא ברור אם אותו "משהו" שאנחנו עושים יהיה נאמן למקור, יצמח מהמהות של אותו ספר או דיסק. יתכן שהוא פשוט ישמש קרש קפיצה להתייחסות שהיא פרי הדמיון שלנו בלבד, ללא קשר אמיתי למקור עצמו.

זאת ועד: יש משהו מוזר בקביעה של וורליק שעבור דור ילדיו המידע הוא "חומר גלם", כאילו שהוא איננו כזה עבור הדור שלי. אינני יכול להעיד שבשנותי כמחנך הצלחתי לחשוף את תלמידי לכמה שיותר "חומרי גלם" שבאמצעותם הם יכלו לבנות את הבנת העולם שלהם, אבל אין לי ספק שזה מה שהמורים הטובים שהיו לי עשו עבורי. נדמה לי שהתלהבותו של וורליק מכלים חדשים סוחפת אותו לקביעות שתחילה נשמעות משמעותיות ומרשימות, אך בעיון נוסף מתגלות כסתמיות למדי.

וורליק מביא דוגמה מעניינת מאד שלדעתו מאפשרת לתלמידים "לעשות משהו" עם חומרי גלם לימודיים. הוא כותב:

Think about taking Roosevelt’s Day in Infamy speech and running it through a tagcloud generator, and then laying that next to Churchill’s Blood, Toil, Tears and Sweat speech.
הכלי שוורליק מדגים כאן, TagCrowd, הוא כלי מעניין ביותר, ונדמה לי שיש בו פוטנציאל לימודי רב (עלי להודות לוורליק שהוא חשף אותי לכלי הזה, וחבל שהכלי עדיין לא עובד בעברית). באמצעות הכלי הזה אפשר לקבל מיפוי של מילים או מונחים נפוצים בקטעי טקסט שונים. וורליק צודק שיכול להיות מעניין מאד להשוות בין נאומים שונים באמצעות כלי כזה. אבל זה מביא אותנו חזרה לבסיס שבלעדיו כלי כזה יהיה חסר תועלת. אם לא נקרא את הנאומים שאנחנו רוצים להריץ דרך הכלי, אם לא נכיר את הרקע שעליו אותם נאומים צמחו, כל מה שנעשה בסופו של דבר יהיה "לעשות משהו" עם חומרי הגלם, אבל לא ממש ללמוד מהם.