קטגוריה: מורים

בשביל מי כל הדיון הזה?

לפני כשנה, בלוג חדש בשם Students 2.0 הופיע בבלוגוספירה החינוכית. עד אז, הבלוגוספירה החינוכית היתה מאוכלסת באופן בלעדי בבלוגים של מורים, או מבוגרים אחרים. זה היה נכון באופן כללי, וגם באותו חלק שבו דנו על השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה. אבל Students 2.0 היה שונה. בעלי הבלוג היו קבוצה של שמונה תלמידי תיכון שהצהירו שהם מתכוונים לדון גם הם בשאלות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך. הצטרפותם של תלמידים לתוך הזירה מסבירה את ההתרגשות הרבה של המבוגרים כלפי הבלוג החדש. התחושה היתה של “הנה, התלמידים מצטרפים לדיון שלנו!”. כפי שכתבתי אז, ביומיים הראשונים שבהם הופיע הבלוג מעל 400 אנשים סימנו את הבלוג החדש בחשבונות הדלישס שלהם – הציפייה היתה גדולה.

במשך השנה האחרונה מספר מאמרונים מעניינים התפרסמו ב-Students 2.0, אבל הציפייה היתה גדולה בהרבה מהמציאות. רוב המשתתפים כתבו לבלוג מספר מצומצם של פעמים, ובמשך כארבעה חודשים הוא כמעט רדום לחלוטין. כאילו להסביר את השתיקה הממושכת הזאת, אחת המשתתפות, Lindsea, פרסמה השבוע מאמרון בשם: Where have all the students 2.0 gone?. במאמרון הזה היא שואלת:

Students come into the edublogosphere and then they leave it just as quickly.

So do students belong in the teacher eat teacher world of the edublogosphere? Can you really trust us to care for long enough?

אינני משוכנע שמדובר בבעיה של אימון, או באיכפתיות. אבל בכל זאת יש משהו בדבריה של Lindsea שכן מסביר את הדעיכה של הבלוג. מורים נדרשים להקדיש חלק גדול ממרצם לעבודה המקצועית שלהם, אבל אפילו אם בית הספר תופס חלק גדול מהיום של בני הנוער, אין זה אומר שבית הספר באמת מעסיק אותם. קליי בורל, שפעל מאחורי הקלעים כדי לדרבן את הקמת Students 2.0 קיווה שיימצאו תלמידים שירצו לעסוק בשאלות הנוגעות לדרכים ולאמצעים שבהם מנסים ללמד אתם. הרי, אם בני נוער משועממים בבית הספר, אבל כן מתלהבים מכלי אינטרנט, הגיוני לחשוב שהם ירצו לדון על כיצד אפשר להביא את הכלים האלה לתוך בית הספר, וכך ליצור עניין. אבל אחרי שנה הרושם הכללי הוא שמספר התלמידים שבאמת רוצים לכתוב על הנושא הזה די מצומצם.

דברי Lindsea בסיום המאמרון שלה רומזים על כך שהיא עדיין איננה מספידה את Students 2.0, אלא מנסה להחיות אותו שוב. היא שולחת הזמנה/בקשה לתלמידים שירצו להשתתף בבלוג, להצטרף לדיון. אין לי, כמובן, התנגדות שהבלוג יחיה. אני אפילו מעוניין מאד ללמוד מתלמידים מה הם חושבים שאפשר לעשות להפוך את חוויית בית הספר לחוויה מעניינת יותר. אבל אני חושש שכבר מתחילת הדרך Students 2.0 לא ניסה לענות על צרכים של תלמידים, אלא של צרכים, ועל תקוות, של מורים.

במידה מסויימת, צריכים לרחם על התלמידים שכתבו ל-Students 2.0. הקהל שלהם היה כל כך להוט לשמוע את קולם, שכמעט לפני שהם אמרו דבר הם כבר התקבלו כגיבורי תרבות. מדובר בתלמידים חכמים ומוכשרים, ולא פעם הם כתבו דברים מאד מעניינים. איננו חושב שהם סילפו את דעתם כאשר הם כתבו, אבל הרגשתי שהם יודעים מה הקהל שלהם רוצה לשמוע. לו הם היו כותבים לעמיתים שלהם, אני משוכנע שהם יכלו להיות חופשיים יותר, וגם מעניינים יותר.

חשוב לזכור שהתלמידים מ-Students 2.0 אינם היחידים שמשתמשים בכלי Web 2.0. עבור תלמידים רבים הכלים האלה הם חלק אינטגראלי מחייהם. אין זה אומר השימוש בכלי Web 2.0 לצרכים חברתיים דומה לשימוש בהם בתהליכי למידה (ואצל בני נוער מרבית השימוש הוא לצרכי תקשורת). אבל סביר להניח שחוגים לא מעטים של בני נוער דנים, בינם לבין עצמם, על השימוש בכלים האלה בבית הספר. התוכן של הדיונים האלה בוודאי מעניין מאד. אינני יודע כיצד מגיעים לדיונים כאלה (הרי להבדיל מ-Students 2.0 אני בכלל לא מוזמן), אבל אני נוטה לחשוב שמה שאפשר ללמוד מהנאמר בהם עשוי להיות משמעותי יותר מאשר הדברים שנאמרו בבלוג שקם, במידה לא קטנה, על מנת לתת הרגשה טובה למבוגרים.

עיתוי מתאים

במהלך השבוע האחרון נאספו אצלי בערך עשרה מאמרונים מבלוגים שונים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות – מאמרונים שעוסקים במבחר נושאים חשובים שראויים ליותר מאשר רק הנהון ראש והסכמה כללית לפני שעוברים הלאה לעוד משהו חדש. אני מקווה שעדיין אמצא זמן לכל אלה, אם כי הנסיון מלמד שעם חלוף הזמן, לפחות כמה מהם יידחו הצידה עד שאשכח אותם, או ארגיש שלעומת נושאים אחרים (אם כי, לא בהכרח חדשים) הם כבר אינם כל כך רלוונטיים. ולפעמים, מאמרון בבלוג של מישהו מתפרסם בדיוק בזמן, כמו שקרה היום בבלוג של ג’ף אוטכט.

משום מה, דווקא היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:

You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
אוטכט מצטט את דייוויד המילטון, מנהל בית ספר (K12) בטורונטו, קנדה, שממש החודש התחיל לכתוב בלוג, וכיאה לתחילת התהליך, כותב על … רפלקציה:
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
אוטכט מודע לקושי הזה. הוא יודע שרפלקציה דורשת ריכוז ומאמץ. הוא ממליץ למורים להקדיש חלק מיום העבודה שלהם לרפלקציה. עם זאת, הוא מכיר בכך שלא כמו מורים אחרים, העבודה שלו איננה כרוכה בשעות כיתה רבות. לכן, הוא יכול לסגור את דלת משרדו, ולחשוב ולכתוב. אחד המגיבים למאמרון של אוטכט מציין את הנקודה הזאת. ביל פריטר, מורה לכיתה ו’ במדינת צפון קרולינה (שאת הבלוג שלו קראתי לראשונה רק לפני כשבוע) מסביר שקשה לו מאד לפנות זמן לרפלקציה:
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
אין לי ספק שפריטר צודק, ונדמה לי שיש עוד נקודה שהוא איננו מציין שבוודאי נמצא בראשיהם של מורים שמעוניינים לפתוח בלוג שישקף את הרפלקציות שלהם על עבודתם המקצועית. אין מה לעשות – הבלוג הוא יומן ציבורי, וכדי שרפלקציה תהיה משמעותית, היא צריכה להכיל ביקורת, ביקורת עצמית, כמובן, אבל גם ביקורת כלפי הסביבה שבה המורה פועל. אני בהחלט יכול להבין כל מורה שמהסס לפרסם את הרפלקציות שלו בציבור, כאשר הוא יודע שהממונים עליו עשויים לקרוא את מה שהוא כותב, וכאשר אותם ממונים לא בהכרח יודעים לראות את הרפלקציה הזאת כחלק מתהליך של למידה עצמית.

מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך … זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.

עוד על הדלת שכבר אי-אפשר לסגור

שאלות של מידת החשיפה הרצויה בעידן האינטרנטי מעסיקות אותנו עוד מהימים הרחוקים שבהם אתר אינטרנט בית ספרי נחשב לצעקה האחרונה. עד אז מורים היו רגילים למצב שבו לא נכנסו לכיתה שלהם ללא אישורם או ידיעתם. אבל כאשר לאתר הבית ספרי היתה כתובת שכל אחד יכול היה לדעת, הכיתה חדלה להיות מקום סגור.

מאז, כמובן, הפתיחות הזאת רק גדלה, עד שרבים רואים בו הרבה מעבר לפתיחות. היום, במיוחד בזכות טלפונים סלולאריים המצוידים במצלמות, הפתחים הזעירים של אתמול הפכו לפרצות של ממש. אם לפני עשור הפתיחות נראתה לרוב כברכה שאפשרה למורים ללמוד זה מזה, ואילו הבעייתיות שבחשיפה הזאת היתה יחסית מזערית, היום נדמה שהמטוטלת זזה לקצה הנגדי. היום אין זה בטוח שהיתרונות שהפתיחות מעניקה לנו מצדיקים את מחיר החשיפה.

אבל לא בטוח שמדובר במטוטלת שעוד צפויה להתנדנד חזרה. וכמובן שזה איננו נושא הקשור רק לבתי ספר. מאמרים רבים נכתבו על כך שבני הנוער של היום גדלים לתוך מציאות שבה החשיפה היא עובדה של החיים. אין כאן שום דבר חדש. כבר מספר פעמים כתבתי כאן על מאמר בשבועון “ניו יורק” שהתפרסם לפני שנה בחצי – Kids, The Internet and the End of Privacy. אם הטענה של כותבת אותו מאמר נכונה, בני הנוער של היום אינם מרגישים צורך בחיץ בין האישי לבין הציבורי. ואולי הם מכירים את המציאות טוב יותר מאשר אלה מאיתנו שנאחזים באותה הפרדה. כפי שנכתב באותו מאמר:

Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.
אני מהרהר בנושא הזה (שוב) בעקבות מאמר שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג MediaShift שבאחריות הרשות לשידורים ציבוריים (PBS) האמריקאי. אלנה טיילור, שלומדת לתואר ראשון בעיתונאות בניו יורק אוניברסיטה, כתבה על אחד הקורסים שלה, קורס שעוסק ב-“אמצעי מדיה חדשים”. הקורס שעליו כתבה לא בדיוק מצא חן בעיני טיילור. היא הרגישה שלמרצה לא היה נסיון עם הנושא שהיא היתה אמורה ללמד.

להפתעת טיילור, גם לסטודנטים האחרים לא היה נסיון בתחום:

Professor Quigley begins by explaining how blogs are becoming more important and asks if any of us have a blog.

One hand slowly rises. It’s mine. None of the other students in the class have a blog. It comes as a shock to me that the students in a class about “how our generation is very much invested in the Internet” are not actually as involved. Again, perhaps I am an exception to the norm, but I like to think that having a blog is as normal as having a car.

אבל שאלת הטבעיות של הבלוג איננו מה שמעניין כאן, אלא התגובה של המרצה של הקורס למאמר של טיילור אחרי שהוא התפרסם. מארק גלייזר, האחראי ל-MediaShift כותב על המשך הפרשה:
Not surprisingly, Quigley was not happy with the story and was upset that Taylor had not sought permission to write her first-person report about the class, and told Taylor it was an invasion of privacy to other students in the class. By Taylor’s account, Quigley had a one-on-one meeting with Taylor to discuss the article, and Quigley made it clear that Taylor was not to blog, Twitter or write about the class again.
קשה לא להרגיש שיש כאן משהו די מוזר. בסך הכל, טיילור כתבה על קורס שבו היא לומדת, מעשה שעל פניו נראה לגיטימי לחלוטין. גלייזר ראיין מספר אנשים ב-NYU, כולל המרצה של הקורס. אותה מרצה טוענת שהיא איננה מסכימה שהסטודנטים יכתבו לבלוגים שלהם בשעת השיעור, אך הם חופשיים לעשות זאת מחוץ לשיעור. יתכן, אם כי זה איננו הרושם שמתקבל מהדיווחים על הפרשה. רצוי אולי להוסיף שהכתבה של טיילור אמנם היתה ביקורתית כלפי הקורס, אבל היא בוודאי לא קטלה אותו, והביקורת היתה, בעיני, די מוצנעת.

אני מניח שהפרשה הזאת מורכבת יותר מאשר היא נראית מהדיווח שלי כאן. זה בוודאי איננו עניין של הגבלת חופשה הכתיבה של סטודנטים בלבד. עם זאת, קשה לא לגרד בראש ולתהות – כיצד קורה שבשנת 2008, בפקולטה לעיתונאות מוערכת של אוניברסיטה מכובדת, עוד חושבים שאפשר למנוע מסטודנטים לכתוב את מה שהם רוצים בבלוגים שלהם? טים סטאמר (ומספר לא קטן של בלוגרים נוספים) מדווח על הפרשה הזאת בבלוג שלו. הוא שואל האם אנחנו, המורים, היינו רוצים שהתלמידים שלנו יכתבו על מה שקורה בכיתות שלנו, ומוסיף:

The question is relevant even if you teach in K12 and not college, because the issue is coming to your school very soon, if it hasn’t arrived already.
ודווקא זה מה שמפתיע. לי היה נדמה שמורים בבתי ספר מתמודדים עם הנושא הזה כבר מזמן.

דור בא ודור … מספר הרהורי המשך

אם יש קוראים שעוקבים אחר הדברים שאני כותב כאן, הם בוודאי יודעים שעל פי רוב אינני נוהג להגיב לתגובות. נדמה לי שכבר מספר פעמים הסברתי את עצמי בנוגע ל-“מנהג” הזה. אני מכבד את הדעות של אלה שרואים בכך פגם, ואני מתנצל בפניהם. אין לי הרבה להגיד להגנתי, מלבד לציין שמפני שהבלוג הזה מסייע לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, אני בדרך כלל חש שאחרי שאני מפרסם כאן משהו, אין לי עוד מה להגיד על אותו נושא. זה כמובן לא נכון – הרי יש נושאים שאליהם אני חוזר כאן שוב ושוב. אבל אני מקווה שה-“חזרות” האלו מאירות זוויות חדשות ושונות של הנושא ולא רק חוזרות על מה שכבר נכתב. ואפשר גם לטעון שבעצם יש לבלוג הזה רק “נושא” אחד – התקשוב בחינוך – ושכל מאמרון שמתפרסם כאן אינו אלא ואריאציה על הנושא הזה, ואריאציה שמאפשרת לי לבחון את העושר הטמון בו.

נדמה לי שהסברתי גם (או לפחות ניסיתי להסביר) שהתגובות שמופיעות כאן, חשובות ומעניינות ככל שיהיו, מעניינות אותי פחות מאשר ה-“תגובות” שנוצרות כאשר אחרים בוחנים את הנושאים שעולים כאן בבלוגים שלהם, ובמסגרות אחרות, וכמובן, גם בעבודה החינוכית היום-יומית שלהם. זהו סוג התגובה שאני רואה כבעל הערך הגדול ביותר. הבלוג הזה איננו מתיימר להיות ציר שסביבו מתנהל דיון, אלא צומת ברשת ענפה של התייחסויות מגוונות. ובכל זאת, לפעמים, אני חש שלא יהיה זה נכון מצידי להשאיר נושא תלוי כאן ללא תגובה נוספת משלי. כך אני חש כלפי המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, על המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, והתגובות שהוא עורר.

התלבטתי אם להמשיך לדון בנושא. קרה, שמספר אירועים, חלקם אישיים וחלקים פרנסתיים, גרמו לכך שבמשך תקופה יחסית ארוכה (לפחות בשביל הבלוג הזה) לא כתבתי כאן בכלל. במשך ההפוגה הזאת היה לי זמן לשקול האם להגיב, ולבחון את עצמי. הרי אם הסיבה שאני רוצה להגיב הוא פשוט להמשיך ויכוח, אזי התגובה הזאת מיותרת. מצאתי טעם להגיב רק אם דרך התגובה הזאת אוכל לקדם את הנושא. אינני בטוח שהדברים שאני כותב כאן אכן עושים את זה, אבל בכל זאת, החלטתי לנסות.

אז מהו הנושא? תחילה, אחרי קריאת המאמר המקורי, הבנתי שהנושא הוא היכן כדאי או רצוי להשקיע משאבים, תקציביים ואנושיים, על מנת להכשיר מורים שיהיו מסוגלים לשלב את התקשוב בצורה מוצלחת לתוך העבודה החינוכית שלהם. אברום ועידית מזהים שלושה דורות של מורים במערכת החינוכית היום, והם מסיקים שהתקווה הגדולה, ואולי היחידה, להכשיר את המורים הרצויים היא להתמקד בילידי דור ה-IY. אברום, בתגובה שלו כאן, מחדד את הנקודה הזאת. אחרי מספר משפטים שבהם הוא מצהיר שהמורים הוותיקים אינם מעוניינים להשתלם אלא רוצים רק לקבל גמול מבלי לעשות דבר, הוא כותב:

העובדות הן שאין מה ל’שות, הפוטנציאל לשינוי משמעותי בהוראה לא יבוא מגישות כאלה, אלא מאוכלוסיה צעירה ורעננה, מודעת היטב לסביבה מקוונת ולחידושים, גמישים יותר בחשיבה (אני זה חשוב, אבל גם אתה IY, ואיך ניתן להתעצם ביחד, לא כל אחד בעצמו), ופחות “מציאותיים” שמראש אומרים למה אי אפשר.
במאמרון המקורי שלי הצגתי את ההתרשמות האישית שלי – שפרחי הוראה בני דור ה-IY (אוכליסיה שאיתה יש לי לא מעט קשר) אינם מתוקשבים כפי שאברום ועידית טוענים. (בחרתי לא להתייחס למספר מאפיינים אחרים של הדור הזה שאברום ועידית מונים. לגבי אלה, יפים ומעוררי השראה ככל שיהיו, אני רחוק מלהיות משוכנע שהם אכן מאפיינים את הדור.) אבל בעיני לא רק התיאור של דור ה-IY איננו נכון. התיאור של הדורות שקודמים לו, כפי שהוא בא לביטוי בתגובה של אברום, מטעה, ואף פוגע. האם יש מורים שלא עושים דבר מלבד לספור את הימים עד לפנסיה בתקווה שהם לא יצטרכו ללמוד שום דבר חדש? אין לי ספק שיש. האם המורים האלה מאפיינים דור שלם של מורים? בוודאי שלא. והעיקר, גם אם יש הצדקה בנסיון לבחון במי כדאי להשקיע משאבים, ביטול והכפשה של דור שלם של מורים אינם יכולים להועיל לקידום נושא התקשוב בחינוך.

אני חושש שהנתונים שאברום ועידית מביאים במאמר שלהם, נתונים שכפי שציינתי לא נראים לי מבוססים במחקרים או בסקרים, רק משרתים את ביטול הדורות שקודמים לדור ה-IY. מעניין שלא מעט בלוגרים בבלוגוספירה החינוכית (באנגלית) מנסים לבחון למה יש התנגדות לתקשוב אצל מורים ותיקים. כמה מאלה אכן מצביעים על החשש, ואפילו על ההתנגדות, לכל דבר חדש. אבל רבים אחרים מדגישים שבמערכת חינוכית כפי שהיא מאורגנת היום, מורים רבים פשוט אינם מרגישים שהתקשוב (ובמיוחד כלי Web 2.0) מסייע להשיג את היעדים החינוכיים שלהם. הבלוגרים האלה מדגישים שאלה מאיתנו שכן משוכנעים שלכלים האלה מקום חשוב בעבודה חינוכית צריכים להסביר טוב יותר כיצד הם יכולים להועיל, ולהכיר בכך שהדרכים שבהן ניתן לשלב את הכלים האלה בבית הספר אינן תמיד חלקות ומובנות מאליהן.

אבל לפני מספר פיסקות שאלתי “מה הנושא?”, ואולי התשובה שלי לא היתה התשובה הנכונה. הרי עידית, בתגובה שלה, מעלה נושא אחר. עידית אמנם מונה מספר תכונות שהיא מייחסת לדור ה-IY, אבל נדמה לי שהיא בעצם מבטאת את המטרות של החינוך באופן כללי. היא כותבת שהיא “מבקשת להחזיר את המסר”, והמסר הוא רשימה של תכונות:

מודעות אישית, הערכה עצמית, ייחודיות ויכולת ביטוי, פתיחות לחברה פלורליסטית, יכולות של שיתוף פעולה, הקשבה, נתינה, קבלה, חמלה, אמפטיה לאחר, אחריות ומחוייבות חברתית, מודעות אתית ותחושת מימוש עצמי.
אלה, אכן, תכונות שאיתן כל איש חינוך אמיתי יזדהה. וכמו עידית, אני משוכנע שיש בכוחו של התקשוב לקרב אותנו אליהן. נדמה לי שאם נצליח לפתח “אמפטיה לאחר”, לא נתייחס לדור שלם של מורים במונחים של “חבורת המורים/מורות שיתקעו כל מקל אפשרי לגלגל שינוי ותנופה”. די להזכיר שלא מעט אנשי חינוך מכובדים חוששים שהתקשוב שולל את האנושיות, שהוא מבטל את המגע האישי, שהוא מרחיק איש מרעהו, ומנתק אותנו מהטבע. ראוי שאלה מאיתנו שיודעים שאין זאת האמת, אלא מבינים שהתקשוב יכול לתרום רבות לפיתוח אותן התכונות שעליהן עידית כותבת, יבטאו את זה בהתנהגות שלנו.

האם אנחנו באמת זקוקים להבחנה הזאת?

יש הגיון בכך שמערכת חינוכית בעלת משאבים כלכליים מוגבלים תצטרך להחליט היכן כדאי להשקיע כספים. כואב לי כאשר סכומי כסף גדולים מופנים לכיוון הטכנולוגיה, ולא נשאר בשביל האמנויות, או כאשר בית ספר מקבל מחשבים חדשים, אבל הספריה שלו מתרוקנת מספריו. אבל לא מדובר רק בהעדפת התקשוב על פני צרכים אחרים. לפעמים, כאשר אין מספיק משאבים לכלל צרכי התקשוב, צריכים לקבוע מי ראוי יותר לקבל את המעט שיש.

אז? אז אני יכול להבין שלאור תקציב מאד מצומצם להכשרת מורים בשילוב התקשוב בעבודתם היום-יומית, חשוב לזהות את אוכלוסיית המורים שבה יותר כדאי להשקיע, את אוכלוסיית המורים בעלת הסיכוי הטוב ביותר לרכוש את המיומנויות ואת התובנות שיאפשרו לה לעבוד בסביבה המקוונת באופן מוצלח. נדמה לי ששיקולים מהסוג הזה עומדים בבסיס המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, “הבטים דמוגרפיים בהמרת המורה למורה מקוון 2.0“.

במידה מסויימת של צדק, המונח Web 2.0 התקבל אצלנו. הרי גם אם יש לו שורשים שיווקיים, המונח מצליח להמחיש את השוני בין האינטרנט של שנות ה-90, אינטרנט שהיה בו מידה מוגבלת של אינטראקטיביות, לבין המצב של היום, מצב שבו קיימת ציפייה שכל צרכן תוכן יכול להיות גם יצרן תוכן. אבל קל מדי להוסיף את הסיומת “2.0” לכל מילה, וכך ליצור את הרושם שמדובר במשהו חדש. אינני מבין את הצורך שב-“Learning 2.0”, למשל. כאשר מנסים לבחון את משמעות המונח אנחנו מגלים שהוא איננו מתאר משהו “חדש”, אלא בדרך כלל מתייחס למכלול הרגלי הלמידה ההבנייתיים שכבר הכרנו שנים רבות לפני עידן התקשוב. אין ספק שהתקשוב מסייע לממש את ההבטחה של תפיסות הבנייתיות, אבל הוא בוודאי לא המציא אותן. באופן דומה, קשה לי לראות את הצורך ב-“מורה מקוון 2.0”. מה ה-2.0 מאפיין שאיננו נמצא ב-“מורה מקוון” ללא התוספת?

רותם ואבני עונים על השאלה הזאת. הם מזהים שלושה סוגי מורים: המורה שאינו מקוון, המורה המקוון 1.0, והמורה המקוון 2.0. המורה “שאינו מקוון”, כשמו הוא. הוא משתדל לסיים את שנות ההוראה שלו מבלי שיהיה זקוק לתקשוב. המורה המקוון 1.0 אמנם משלב את התקשוב בעבודתו, אבל דרכי השילוב אינן מאפשרות לתקשוב להשפיע באופן משמעותי על דרכי הלמידה של התלמיד. לעומת שני סוגי המורים האלה, המורה המקוון 2.0, אותו מורה שרותם ואבני מבקשים להכשיר, הוא המורה ש:

משלב כהתנהלות שוטפת כלים מחשוביים ומקוונים … המאפשרים ניהול מידע אישי וקבוצתי לשם מימוש הוראה ולמידה חדשניים באמצעות קהילה מבנה ידע.
קשה להתווכח עם שאיפה כזאת. אני שותף לתקווה שהמורים במערכת החינוך יוכלו להיות כאלה. (חשבתי לכתוב שאני מקווה שהמורים “ישתדרגו” להיות יותר מקוונים, אבל המילה מעוררת אסוציאציות של תהליך מכני. אך מה לעשות, והמונח “המרת המורה” אינה מצטלצלת טוב יותר.) אבל אם כך, היכן הויכוח?

הוויכוח שלי מתחיל עם הנסיון של רותם ואבני למצוא קורלציה בין שלושה סוגי המורים שהם מתארים, לבין שלושה דורות של מורים – מורים ילידי 1945 – 1965 (המורה שאינו מקוון), מורים ילידי 1966 – 1980 (מורה מקוון 1.0), ומורים ילידי 1981 – 2000 (מורה מקוון 2.0). לפחות פעמיים במאמר רותם ואבני מציינים שהחלוקה הדורית שלהם איננה חלוקה מוצקה. בעמוד 5, למשל, הם כותבים:

חלוקה זו ניתן לראות גם לאו דוקא על פי גיל אלא לחלוקה לטיפוסים (Types) של מורים שונים.
אבל הם גם חוזרים ומדגישים, מספר פעמים, שכן מדובר בחלוקה גילית. הרי באותו עמוד (5) הם טוענים שעד היום:
הגורם המרכזי בהמרה של מורה למורה מקוון 2.0 עדיין לא נחקר כמעט כלל …
ואם לא ברורה הכוונה, בהמשך אותה פיסקה הם כותבים:
מדובר בגורם דמוגרפי חדש, דור צעירים ילידי דור ה-IY, שרק בשנים האחרונות מתחיל להתהוות ייצוג כלשהו שלו בקרב המורים.
זאת ועוד: אם מדובר רק בטיפוסים, אז חלקים נרחבים של המאמר, חלקים שבהם נערך ניתוח של המאפיינים של סוגי המורים השונים לפי חלוקה גילית, נראים מיותרים. אפשר להבין שבמציאות של משאבים מוגבלים החלוקה הגילית יכולה לסייע לזהות את האוכלוסיות שבהן כדאי להשקיע. אבל אם החלוקה הזאת היא תיאורית בלבד, אז בעצם היא איננה עוזרת לאותו זיהוי שלשמו היא קמה. אנחנו נשארים במצב שבו המדדים היחידים שיש לנו על מנת לקבוע במי כדאי להשקיע הם מידת ההכרות של המורה עם כלי התקשוב, והנכונות שלו להמשיך ללמוד להשתמש בכלים האלה. ומה לעשות, וזהו בעצם המצב שכבר קיים היום.

לצערי, אני סבור שהחלוקה הזאת איננה רק מיותרת – היא גם מוטעית. רותם ואבני כותבים שהמורים מדור ה-IY, כפי שהם מכנים את הדור, גדלו לתוך התקשוב, ולתוך השימוש בתקשוב החברתי. הם טוענים שהעובדה שהמורים האלה גדלו לתוך המציאות התקשובית החדשה יצקה לתוכם את היכולת להשתמש בכלים האלה באופן מוצלח בעבודתם המקצועית, והופכת את השימוש בכלים האלה לטבעי עבורם. מספר דפים במאמר מוקדשים לנתונים שאמורים לחזק את הטענות האלו. אבל הנתונים האלה אינם משכנעים, ורותם ואבני אינם מציינים מקורות שיעזרו לנו לאמת אותם. ללא נתונים, הקביעות שלהם נשענות על התרשמות, ואם מדובר ברושם בלבד, עלי לציין שמההכרות שלי – גם עם מורים שכבר נמצאים במערכת, וגם עם פרחי הוראה – ההתרשמות שלי כמעט הפוכה. אני מתרשם שאחוז ניכר מפרחי ההוראה של היום חוששים מטכנולוגיות חדישות. על פניו יש הגיון בכך שבני דור ה-IY שגדלים לתוך הטכנולוגיה יימצאו בעמדת יתרון מבחינת ההכרות עם כלים אינטרנטיים עכשוויים, אבל אני חושש שרבים מפרחי ההוראה האלה בוחרים במקצוע ההוראה דווקא מפני שהם מזהים אותו כמקצוע שאיננו דורש נגיעה בטכנולוגיה. מתוך הדור הטכנולוגי הזה, דווקא אלה שבוחרים להיות מורים נוטים להיות אלה שאינם מסתדרים איתה.

ציינתי שאולי פרחי ההוראה של דור ה-IY שונים מהשותפים שלהם לאותו דור. אבל יתכן שגם אחרים מבני הדור פחות טכנולוגיים מאשר הדעה הרווחת. במאמרון שהתפרסם בבלוג Net Gen Nonsense השבוע, איאן דוארטי, שמלמד באוניברסיטה בניו זילנד, מדווח:

We just completed surveying staff and students at the [university] on the use use of technologies for teaching and learning. We had over 400 student responses (out of 3000 full time equivalent students) and the picture was very clear. They are not making use of the web 2.0 tools in any great way in their personal lives. Interestingly we had one student ask a question along the lines of a question example given in a previous post. “What’s a Wiki?”.
דואורטי מצהיר שהסקר שערך איננו מחקר קפדני, ובכל זאת, הנתון שהוא מביא מעלה שאלות בנוגע למידה שבה בני הדור הזה שולטים, או נמשכים, לטכנולוגיות חדישות.

—

רותם ואבני עצמם טבעו את הכינוי “דור ה-IY”, ואפילו אם אינני מסכים עם האפיון שהם מביאים לדור הזה, הכינוי עצמו בהחלט מוצא חן בעיני. הם מסבירים שהכוונה היא ל-I-You, דור ה-“אני-אתה”. חלק מהתיאור שלהם לדור הזה מחזיר אותי לשורשים השיתופיים שלי. עבור בני הדור הזה הם כותבים (עמ’ 20):

כל אחד נותן על פי יכולתו ולוקח/מקבל על פי צרכיו.
עם כל הרצון להסכים, קשה לי לא לקבוע שיש כאן הגזמה די פרועה. אבל לאור העובדה שהם בחרו בכינוי שבו הם בחרו, קצת מוזר בעיני שהם לא צעדו צעד נוסף קדימה, ומצאו קשר בין הכינוי לבין מרטין בובר. הרי סביר להניח שקוראי עברית (ולא רק קוראי עברית) ערים לרמזים לתורה של בובר בכינוי “דור ה-IY”. אישית, תוך כדי קריאת המאמר נזכרתי במאמר של משה שנר שהתפרסם לפני כשבע שנים: היש קיום ממשי לאדם במציאות וירטואלית? – ניסיון להעמיד את מחשבתו הדיאלוגית של מרטין בובר ככלי לעיצוב תהליכים מתוקשבים. ואם המאמר של רותם ואבני גרם לי להזכר במאמר הזה, אז אני חייב להגיד להם תודה.

מרחוק מאד, אבל האם יש כאן למידה?

מאמר שהתפרסם השבוע ב-Education Week מדווח על חברה שמנהלת רשת של בתי ספר מקוונים שעד לפני זמן קצר נהגה לשלוח חיבורים של תלמידים הרשומים בבתי הספר של הרשת להודו לשם הערכה. המאמר מדווח שלאחרונה אותה חברה החליטה להפסיק את המנהג הזה:
A company that runs one of the nation’s largest networks of online schools recently decided to discontinue a program that arranged for high school teachers in the United States to send their students’ English essays to India for evaluations by reviewers there.
אני מודה שקראתי את המשפט הזה מספר פעמים עד שממש התחלתי להבין אותו. הרי הנקודה החדשה שעליה המאמר מדווח היא שהחברה החליטה להפסיק את הנוהג של משלוח העבודות. ואם זה החלק החדש, אז כנראה עצם העובדה שהמנהג הזה קיים, למרות שעבורי זה דבר מאד מפתיע, איננו חדש.

יש, כמובן, מידה לא קטנה של היתממות במה שכתבתי כאן. בעידן של קבלנות משנה בתחומים רבים, עידן שבו חברות מערביות שולחות מטלות רבות להודו, ולארצות רבות אחרות (בוודאי גם לישראל), אין סיבה להניח שהשיטה הזאת לא תחדור גם לחינוך. ובכל זאת, כאשר אני ועמיתים רבים מדברים על למידה מקוונת, לא לזה אנחנו מתכוונים. גם אם אני משוכנע שהחינוך צריך להשתנות באופן מהותי, אינני מתאר לעצמי שאחד מכיווני השינוי האלה צריך להיות משלוח של חיבורים לארץ זרה לשם בדיקה.

אבל לא פחות מוזר מעצם השיטה עצמה, היא הביקורת כלפי קבלנות המשנה הזאת. מתברר (ולא נראה לי שאני טועה כאן) שהרוב הגדול של הביקורת מתמקדת בנושא של הפגיעה בפרטיות של התלמידים. איך יתכן, שואלים המבקרים, שכאשר החיבורים של התלמידים מגיעים להודו, פרטים אישיים אודות התלמידים מגיעים לאנשים שאינם מוסכמים לקבל את המידע הזה. (החברה שמפעילה את הפרויקט הזה טוענת שפרטים אישיים לא הגיעו לבודקים ההודיים, אבל יש כנראה עדויות שזה אכן קרה.) אין ספק שהפרטיות היא שיקול חשוב, אבל מוזר לי שכמעט אין התייחסות בכלל לנושא שנראה לי הרבה יותר משמעותי: אם המורים בבתי הספר האלה אינם בודקים את החיבורים של תלמידיהם, מהו בעצם התפקיד שלהם? במאמר אנחנו קוראים שדווקא יש הצדקה “פדגוגית” להעברת החיבורים להודו. המאמר מביא את דבריו של אחד האחראים לפרויקט:

The essay-review program aimed to save teachers time so they could offer students other activities, such as online writing workshops, and reduce the delay between students’ submissions of essay drafts and their receipt of feedback, Mr. Kwitowski said.
אם זה אכן נכון, אז אולי במקום לקלל את התוכנית, צריכים לשבח אותה. הרי במקום לגזול זמן הוראה יקר בבדיקת עבודות, יוזמי הפרויקט חיפשו, ומצאו, דרך לפנות זמן אצל המורים כדי שהם יכלו להתמקד בפעולות הוראה חשובות אחרות. אבל בכל זאת אין מנוס מלשאול, אם המורים עצמם לא בדקו את העבודות, אם הם עצמם לא איתרו את אי-ההבנות של התלמידים, או את הנקודות שדורשות הבהרה או תיקון, כיצד הם יכולים לדעת במה חשוב להתמקד בזמן שהתפנה בדרך הזאת. בהמשך לאותו קטע, אותו אחראי לפרויקט אמנם שולל לחלוטין את הטענה שמשלוח העבודות להודו היה על מנת לחסוך בהוצאות (הוא אפילו טען שבעצם, זה ייקר את התוכנית), אבל אישית, אני מתקשה להסיק מסקנה אחרת.

יכול להיות שאני מגזים בתגובה שלי כאן. ממה שאני קורא על מצב בתי הספר בארה”ב היום, אין זה בטוח שספק שרות חיצוני בהודו שבודק חיבורים של תלמידים אמריקאיים הוא פחות איכותי מאשר המורים האמריקאיים עצמם. זאת ועוד: אם אני באמת מצדד בחינוך שפורץ את גבולות בית הספר, אולי זה אנכרוניסטי לחשוב שהחינוך צריך לבוא רק “מבית”. ובכל זאת, כאשר אני חושב על למידה מקוונת, פרויקט כמו זה המתואר כאן איננו מה שאני מדמיין לעצמי.

בא לשכונה בלוג חדש (וטוב)

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן למונח המיוחס למארק פרנסקי, “ילידים דיגיטליים”. לפי פרנסקי, בני הנוער, שגדלים ממש לתוך המציאות הדיגיטאלית, לומדים בדרך אחרת מאשר הנוער של דורות קודמים. אי-לכך, בתי הספר צריכים להתאים את דרכי ההוראה שלהם לדרכי הלימוד האלה. אבל מפני שהמורים אינם “ילידים”, אלא “מהגרים דיגיטאליים”, הם מתקשים להסתגל למציאות הלימודית החדשה, ואינם מצליחים ללמד כך שבני הנוער ילדמו.

המונח של פרנסקי תפס תאוצה אצל אנשי חינוך שמנסים לקדם את התקשוב, והפך לפופולארי מאד. אבל פופולאריות לחוד ועובדות לחוד. בני נוער אכן גדלים לתוך מציאות טכנולוגית שהוריהם לא הכירו, והזמינות של התקשוב בוודאי משפיעה על ההסתגלות המהירה שלהם אל כלים חדשים. אבל פרנסקי טוען שהמוחות של בני הנוער פועלים אחרת מאשר מוחות הוריהם, וכאן הוא ממש גולש למדע בדיוני.

אין טעם לחזור כאן על הטענות שלי כלפי המונח. בעיני הוא גם מוטעה, וגם מיותר – הרי באמצעות ההבחנה בין ילידים למהגרים איננו לומדים משהו על הרגלי הלמידה של אותם “ילידים” שיכול ממש לעזור לנו לעצב טוב יותר את סביבות הלמידה בהם הם אמורים ללמוד. לפני כשנה וחצי כתבתי (באנגלית) על הנושא הזה. תוך כדי הכנת אותו מאמר הופתעתי שמעט מאד אנשי חינוך הביעו ספקנות כלפי הטענות של פרנסקי. מאז, אני שמח לדווח, המצב הזה השתנה. היום, גם כאשר כותבים שהחינוך צריך לאמץ את הכלים שהם נפוצים בתרבות שלנו, מעטים מוסיפים שזה מפני שהמוחות של בני הנוער פועלים בצורה שונה מאשר המוחות של הוריהם.

לפני כשמונה חודשים ג’ורג’ סימנס כתב מאמר מקיף על הבעיות שהוא זיהה בהבחנה בין ילידים ומהגרים דיגיטאליים נוסח פרנסקי. הוא כתב שהטענה של פרנסקי, שבתי ספר צריכים להתאים את עצמם לדרכי הלמידה של בני הנוער די פשטני מבחינה חינוכית. לפי סימנס, גישה כזאת מתעלמת מאחד התפקידים החשובים של החינוך – לעורר יכולות חבויות בתלמידים שהם עצמם אינם מודעים להן. בין היתר סימנס כתב:

… education plays a role in society that goes beyond reacting to emerging trends. Education’s role is one of preparing people for life, for engagement in academic discourse, for awakening and nurturing talents learners are not yet aware of, for critical dialogue on “big trends” and how we should conduct ourselves in relation to these. Quite simply, education utilizes the tools and manner of expression and dialogue of a particular culture in order to transform learners into citizens capable of tackling the increasingly complex problems of the world. Prensky neglects this vital distinction.
לפי סימנס, הגישה של פרנסקי יוצרת אוזלת יד חינוכית. היא מיישרת קו עם “מציאות” שכלל לא הוכח שהיא קיימת. בנוסף, היא מניחה שבני הנוער יודעים הרבה יותר על השימוש הנבון בכלים שברשותם מאשר הם יודעים באמת.

כזכור, סימנס איננו היחיד שמבקר את פרנסקי. למרות שהתפיסה שלו עדיין די מקובלת, יותר ויותר אנשי חינוך מרימים גבה כלפיה (וגם מוחים על הדימוי של המורים כ-“מהגרים” שאינם מצליחים להפנים את המציאות הטכנולוגית החדשה). אבל אפילו אם פחות ופחות אנשי חינוך מאמצים את ההבחנה של פרנסקי, היא עדיין די רווחת. לכן, שמחתי היום לגלות (דרך סטיבן דאונס) בלוג חדש (בסך הכל בן חודשיים) שיש לו מטרה אחת מרכזית – להפריך את הטענה שיש דבר כזה “ילידים דיגיטליים”, או במילים של הבלוג, של-“net generation” יש תכונות מיוחדות בנוגע לדרכי חשיבה. ב-“אודות” של הבלוג (בעל השם התקיף Net Gen Nonsense) אנחנו קוראים הצהרת כוונות מאד ברורה:

This blog is dedicated to debunking the myth of the net generation, particularly as it relates to learning, teaching and the use of technology. By using this forum I hope to start a conversation around this issue and promote an informed discussion of strategies that postsecondary institutions can use to harness the power of Web 2.0 and other learning technologies that is based in fact not rhetoric.
לא מדובר באנשי חינוך שמתנגדים לתקשוב, אלא אנשים שחושבים שהתקשוב יחדור לחינוך באופן מוצלח רק אם השימוש בו יתבסס על עובדות, ולא על דיבורים ריקים מתוכן. לבלוג ארבעה כותבים – שניים בקנדה, אחד בניו זילנד, ואחד שאינני מצליח לזהות/למקם. אבל הם גם מלקטים מידע חשוב ממקורות נוספים. במאמרון אחד, למשל, הם מצטטים מהבלוג של מארק ניקולס (גם הוא נוי זילנדי) שמתרעם על התייחסות לפרנסקי כסמכות בספר החדש של טרי אנדרסון. ניקולס כותב:
Prensky! Never mind the far more authoritative and – dare I say it – scholarly (and contrary) voices of, say, Knowles, Ramsden and Mezirow! For me, this is further evidence of how edubloggers and e-learning theorists have become a very cloistered bunch who believe that everything is new and are suspicious of anything published before the year 1995!
אכן, הופעתו של הבלוג הזה מאד מבורך. התקשוב יצליח להשתלב בחינוך רק עם הוא יידע להשתחרר מתפיסות שהן אולי מאד קוסמות, אך בסופו של דבר מופרכות.

אוי, תודה!

כאילו שכבר אין מספיק בלוגים שאחריהם אני מנסה לעקוב בקורא ה-RSS שלי, הנה בא קליי בורל ומזמין את קוראיו להמליץ על עוד בלוגים שכדאי לקרוא. עם כל הכבוד, יש משהו טיפה מוזר בבקשה של בורל. הוא הרי מכריז:
As a classroom teacher myself with a 3/4 teaching load plus unofficial tech coordinator duties for k-12 at my school, I don’t have much time this year to stay abreast of all the great teacher bloggers out there.
הגיוני לחשוב שההיחשפות לבלוגים נוספים רק יגזול ממנו עוד זמן יקר, ואם כך, לשם מה נחוצים לו עוד? בורל מודע לכך שהלמידה האישית שלו נובעת, במידה לא קטנה, מהנסיון של אחרים, ולכן הוא תמיד משאיר פתח לבלוגים חדשים. (נדמה לי שבהמשך אולי הוא מתכוון לקטלג בלוגים של מורים לפי הגילאים ותחומי ההוראה, וכך להקל על מורים אחרים שמחפשים בלוגים שהקריאה בהם יכול לסייע להם.)

תוך שלושה ימים בורל קיבל בערך 40 תגובות. בין אלה היו המלצות על בלוגים ידועים (אני מניח שלא רק לי), אבל הרוב הגדול של המורים שהשיבו לבקשה שלו קישרו לבלוגים שלהם, ורבים מאלה הם יחסית חדשים. היות ואני משוכנע שהלמידה המשמעותית שנובעת מקריאה בבלוגים של מורים איננה צומחת מהבלוגים של ידועי השם, אלא מאלה של מורים שנמצאים בשטח, אין לי אלא לברך על היוזמה של בורל שפותחת לפני בלוגים שאולי אחרת לא הייתי מגיע אליהם. אפילו אם אין לי הזמן, אשמח להציץ. אבל חשוב להוסיף שהייתי מרוצה עוד יותר לו קורא ה-RSS שלי היה מתמלא בבלוגים של מורים בישראל שמדווחים על השימוש בתקשוב בכיתות שלהם, ועל התובנות שלהם בעקבות השימוש הזה.

יומיים אחרי המאמרון של בורל שבו הוא ביקש שידווחו על בלוגים של מורים, הוא פרסם מאמרון נוסף … עם דגש קצת אחר. מתברר שלמרות שבורל רואה ערך רב בעיון בבלוגים של מורים, הוא מודע לכך שרק מורים מעטים (וגם תלמידים מעטים) נדבקים בשגעון של שימוש בקורא RSS. משום מה, כלי שנראה לו יעיל מאד (מה זה יעיל, הוא ממש הכרחי!), ודי פשוט ללמוד להשתמש בו, נשאר נחלתם של מעטים בלבד. בורל כותב:

As a classroom teacher who has tried to convert students to the Good News of RSS Aggregators for almost two years now, the picture is even grimmer. All those hours walking students through setting up accounts, finding feeds, and all those additional hours of trying to guide them to the explosive learning that comes from the feed-reading habit? Fast forward a year later, and almost none of them have seen the Light.
בורל שואל אם אולי לא כדאי למצוא דרכים אחרות, מלבד קוראי RSS, לעזור למורים (ולכל מי שמתעניין) להגיע למידע חשוב וראוי שמתפרסם בבלוגים:
Buddha is said to have advised seekers of Truth, faced with so many dogmas and doctrines and sects and claims, “Don’t mistake the fingers for the moon.” ….

So to riff off The Awakened One: if reading blogs and such is the moon, and RSS is a finger pointing the way to them that the vast majority of humans are too lazy and habit-driven to adopt, let’s be open to other ways.

יש לו אפילו הצעה, אתר די חדש – Alltop – המרכז חומרים נבחרים במגוון רחב של נושאים. נכון להיום, בקטגוריה של חינוך יש בו 80 אתרים, חלקם אתרי חדשות, חלקם בלוגים. מבחן הכדאיות הוא, כמובן, סובייקטיבי למדי, ולכן באופן די סובייקטיבי אני מוכן להגיד שרוב הבלוגים שמופיעים בקטגוריה של חינוך ב-Alltop הם טובים וכדאיים לעיון, אך מן הסתם הם גם הבלוגים הידועים. אפילו אם אין הגבלה על מספר האתרים שיזכו להמלצה בקטגוריה זו או אחרת ב-Alltop, ספק אם בזמן הקרוב אותם בלוגים חדשים שזכו לחשיפה בתגובות למאמרון של בורל יופיעו שם בקרוב.

עם זאת, יש אמת חשובה באמירה של בורל: אם המטרה היא שניחשף לכמה שיותר מורים שמדווחים על כיצד הם מתמודדים עם התקשוב בכיתות שלהם, ואם הנסיון מלמד שמעטים הם המורים שמאמצים את קורא ה-RSS כדרך להגיע לבלוגים האלה, אין טעם להפוך את האמצעי למטרה. לא יזיק אם נחשוב על דרכים אחרות להשיג את המטרה.

מטפורה מכיוון לא צפוי

עם כל הרצון הטוב להדביק את הקצב, בזמן האחרון יותר מדי דברים מעניינים מתפרסמים בבלוגים שאני קורא, כך שלמרות הרצון להאריך ולצלול לעומקו של כל מאמרון ומאמרון, הסיכוי היחיד שיש לי לגעת אפילו בחצי מהדברים הוא להסתפק בדיווח טלגראפי. (ואם יש קוראים לבלוג הזה, נדמה לי שאני כבר שומע אותם מריעים בשמחה שהנה, סוף סוף אני אולי לומד לקצר!)

עם זאת, כל נסיון לדווח בקצרה על המאמרונים של Artichoke מפספס את העיקר מפני שהתענוג שבדבריה הוא מלאכת הוצאת פואנטה מתוך סיפור שלכאורה מתגלגל ללא תכלית. וכך גם במאמרון מלפני יומיים. לעתים קרובות Artichoke פותחת עם דיווח על ביקוריה אצל סבא שלה הסובל מדמנציה (אין לי מושג אם מדובר באדם אמיתי או בדמות שהיא יצרה לצורכי הבלוג, אבל אין זה משנה). הפעם, לסבא יש הערה מעניינת בנוגע להליכונים (zimmer frames) במרכז הרפואי בו הוא נמצא:

And then we hit the zimmer frame argument – it seems that despite the best intentions in Grandpa’s observations zimmer frames in dementia centres end up being “one of those things you can put in people’s way rather than put in people’s hands.” – he has rich anecdote to support this conclusion.

I loved this insight because putting things in people’s way rather than putting things in people’s hands seems to be something we struggle with a lot in education –

Identifying what are the conditions of value in teaching and learning and then identifying what might enhance these conditions (“putting things in people’s hands”) or betray these conditions (“putting things in peoples way”) is something I think about a lot with respect to ICTs and education.

על מנת לשמור על מאמרון קצר (הבטחתי זאת לעצמי, אם לא לקוראים), לא ארחיב כאן על המשך דבריה של Artichoke שמפתחים את הרעיון הזה למספר כיוונים אולי לא לגמרי צפויים, אם כי, מהנים למדי. אין ספק שמורים לא מעטים משוכנעים שבמקום שהתקשוב משרת אותם, הוא רק מפריע להם לעסוק במלאכתם כפי שהם מכירים אותה מימים ימימה. בוודאי שאין כאן אמירה מקורית, אבל כאשר פוגשים אותה מזווית בלתי-צפויה היא מהדהדת אצלנו וגורמת לנו לעצור ולהרהר לרגע.

מילא, שיהיו ימים כאלה

מידי פעם תוקפת אותנו התחושה שזה פשוט לא הולך. אפילו מדברים, כמו שעושה היום אסתי דורון, על “רגעי שבירה”. התסכול שעליו היא כותבת גדול עוד יותר, מפני שהיא חשה נסיגה אצל מורה ש-“התקדמה מאד השנה”. אסתי כותבת:
אחת הבעיות שמורים מרבים להתלונן עליה קשורה להספקים. העבודה במחשב מאיטה את קצב הלמידה, מכיוון שהתלמיד צריך להיות פעיל, לחשוב, לחפש חומרים. הוא אינו מקבל את הכל לעוס, מוכן על ידי המורה ומה שעליו לעשות הוא רק לשנן.
היא מוסיפה:
אני מאמינה מאד שיש להפוך את הלמידה למשמעותית, גם במחיר מספר פרקים פחות בחומר הנלמד.
אם אוכל לפרש (ואני בטוח שאסתי אנינה זקוקה לי כדי לפרש את כוונותיה), התסכול שלה נובע מכך שבמקום לראות את הטכנולוגיה ככלי שמחולל שינוי בדרכי הלמידה, מורים רבים מדי תופסים את הטכנולוגיה כתוספת נחמדה שאפשר להשתמש בה אם נשאר זמן אחרי הלמידה (וההוראה) המסורתית.

לפני שבועיים ציטטתי כאן ארבע קטגוריות של שימוש בטכנולוגיה בחינוך שג’ף אוטכט תיאר. ארבעה השלבים של אוטכט היו ממוקמים כאילו על רצף הנע בין השימוש בטכנולוגיה סתם מפני “שהוא שם”, ועד לשימוש בטכנולוגיה כדי ליצור חוויות למידה שונות וחדשות מהמוכרות. השלב השני, לפי אוטכט, הוא שימוש בטכנולוגיה בשרות חוויות למידה ישנות, בדרכים ישנות. נדמה לי שמה שמסתכל את אסתי (ואם זה לא מתסכל אותה, אז אני מוכן להודות שזה מתסכל אותי) היא התחושה שלמרות מס השפתיים לחוויות חדשות בדרכים חדשות, קל מדי לסגת להוראה המסורתית והמוכרת, כאשר התקשוב אינו אלא קישוט.

פגשנו עדות נוספת לתופעה הזאת במאמר שהגעתי אליו דרך תקציר בפורטל החדש בענייני הכשרת מורים של מכון מופ”ת בשפה האנגלית (אח, או אולי בן דוד, לפורטל הנהדר בעברית, מס”ע). שם מופיע תקציר של מחקר (המאמר התפרסם בשנת 2007, אבל לא מציינים מתי נערך המחקר עצמו) שבדק אלו אתרי אינטרנט מורים בוחרים כטובים ומסייעים לעבודה שלהם. לפי המחקר (הטקסט המלא מופיע כאן):

a majority of K-12 educators view the Web either as a lesson planning tool or as a place to turn for additional information to teach a particular lesson. The majority of sites designed for use with students were passive in nature.
במילים אחרות, למרות החדירה המסיבית של האינטרנט לתוך מערכת החינוך האמריקאית (וכמובן שלא רק האמריקאית), מורים אינם מתייחסים לאינטרנט כמרחב שבו חוויית למידה ייחודית או מקורית יכולה להתרחש, אלא פשוט משהו כמו ספרייה דיגיטלית.

ואם כך, אולי אין סיבה לתסכול של אסתי. הרי אפשר להתנחם בכך שה-“נסיגה” שבה היא נתקלת נובעת מהנסיון לטפס לגבהים חדשים. ואצל רוב המורים אין אפילו נסיון כזה.