קטגוריה: מורים

נו, האם אין זה מספיק כבר?

דייוויד ורליק העיר נשכחות. ולמרות שחשבתי שכבר אין טעם להתייחס, משהו בדבריו צרם לי עד כדי תגובה.

בבלוג שלו, ורליק מעלה וידיאו יחסית חדש של B.J. Nesbitt המבוסס על וידיאו של מיכאל ווש מהאוניברסיטה של קנסס. לפני חודשיים התייחסתי כאן לווידיאו החדש ביותר של ווש. ההתייחסות היתה די ביקורתית, וזה מפני שחשתי שההתייחסות הראשונה שלי לווידיאו הזה, שלושה חודשים לפני-כן, היתה סלחנית מדי.

אין לי, ולא הצלחתי למצוא, מידע על אותו B. J. Nesbitt, אבל באתר אחד בו מופיע הווידיאו החדש שלו הוא גם כותב:

This project was created to inspire teachers to use technology in engaging ways to help students develop higher level thinking skills. Equally important, it serves to motivate district level leaders to provide teachers with the tools and training to do so.
אין לי סיבה להתווכח עם גישה כזאת. אני באמת בעד. אבל הדרך של הצגת “דעות” התלמידים, דרך שהיתה אולי די מקורית בווידיאו של ווש, הפכה, מאד מהר, לנדושה למדי. התלמידים מחזיקים פלקטים הנושאים משפטים שכאילו משקפים את דעותיהם על לימודיהם בבית הספר. ואם בווידיאו של ווש זה נתן דרור לפופוליזם זול, הפעם אותו פופוליזם נעשה ממש משוחרר רסן. אבל נדמה לי שלא הייתי כותב על זה כאן שוב אילו ורליק לו היה מזמין את קוראיו לתרום את המשפטים שהם חושבים שהיו צריכים להופיע על הפלקטים. ורליק שואל:
What Would You Have Them Say?
הוא אפילו מעלה לאתר תמונה של תלמיד עם פלקט, כמו בווידיאו. והפעם, על הפלקט משפט שנראה לו מתאים.

אז אם מזמינים אותי, קשה לי לסרב. אז הנה, גם אני מוכן לתרום משפט:


אני מודה, אני בדרך כלל מרסן את עצמי כאשר אני חש שעולה בי התקפה של נבזות, אבל הפעם ….

כל כבוד!

היום, בפעם הראשונה מזה חודש וחצי, הופיע בקורא ה-RSS שלי מאמרון חדש מהבלוג של קונרד גלוגאוסקי. בזמן האחרון המאמרונים של קונרד מופיעים בתדירות נמוכה, והצטערתי על כך. עם זאת, התרגלתי למצב. ידעתי שהוא מקדיש את רוב זמנו לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט שלו (והוא הרי גם מלמד במשרה מלאה בבית ספר תיכון), וקשה היה לצפות שהוא גם ימצא זמן לבלוג. אבל מציאת מאמרון חדש של קונרד תמיד משמחת אותי, והפעם השמחה היא כפולה מפני שהוא מדווח בו שהוא הגן בהצלחה על התיזה שלו.

מי שעוקב אחר הבלוג של קונרד, בו הוא מדווח על הפעילות שלו בכיתה ועל המחקר שלו, לא יופתע לקרוא על הקשר ההדוק שהוא חש בין שני החלקים המקצועיים האלה בחייו:

It was a fascinating journey. I learned a lot about writing in online environments, about student interactions online, and about fostering student engagement in online spaces. However, one of the most personally relevant findings of my research was the impact that it had on me – the teacher-researcher.
במאמרון החדש קונרד ממשיך להעמיק בקשר הזה. בצורה האופיינית לו, גם כאן הוא מיטיב לשלב בין המקצועי לבין האישי – סוגיה שנמצאת ביסוד המחקר שלו שבחן את ההשפעה של השימוש בבלוגים על הדינמיקה של קשרי מורה/תלמיד בכיתה. הוא מביא ציור של קאראווג’יו ומסביר למה אותו ציור משמש לו כמטפורה שהוא נעזר בה כדי להסביר את התפקיד של המורה בקהילה של תלמידים הכותבים בלוגים:
What this painting says to me is that we can gain a better understanding of our classrooms-as-communities if we immerse ourselves in them. In the manner of Caravaggio, teachers should weave their readerly, personal voices into the fabric of classrooms-as-communities. What my experiences illustrate, and what the painting metaphorically emphasizes, is that teacher professional development in the 21st century requires that we look closely at how to most effectively embed ourselves in our practice and in the experiences and interactions of our students. Professional development in the networked world requires that we look closely not only at what we do as educators but also at how we are embedded in educational contexts. Much like Caravaggio, we have to narrate ourselves into existence through participation in our classrooms in a way that is non-authoritarian, readerly, and conversational.
אני משוכנע שבהוראה שלו קונרד מצליח לשלב של הסיפור האישי שלו לתוך העבודה שלו כמורה – שילוב שהוא מזהה כרצוי כל כך. ולנו לא נותר אלא לברך על כך שהאקדמיה ראתה לנכון להעריך את התרומה שלו – תרומה שקוראי הבלוג הרבים שלו כבר רוכשים לו זה זמן רב.

ועוד דבר קטן: בעת הכנת המאמרון הזה רפרפתי בשלוש השנים של הבלוג של קונרד. (אני קורא נאמן שלו כבר שנתיים מתוך השלוש האלה.) הופתעתי לגלות שאין זה נכון ש-“בזמן האחרון” הוא מפרסם מאמרונים בערך פעמיים בחודש בלבד. בעצם, כך היה במשך כל שלוש השנים האלה. באופן עקבי דבריו מצביעים על חשיבה בהירה ומעמיקה, ותמיד יש מה ללמוד מהם. אולי בגלל זה הם מהדהדים אצלי לזמן ממושך, ונוצר הרושם שבעבר הוא נהג לפרסם בתדירות גבוהה יותר. אולי גם בזה אני יכול ללמוד ממנו.

הרהור על סדר העדיפויות של מורים

כריסטיאן לונג, מורה בתיכון בטקסס (שכנראה חזר להוראה אחרי מספר שנים שבהן הוא עסק בתכנון אדריכלי של בתי ספר) כותב על השימוש של תלמידיו בבלוג הכיתתי שהוא פתח. הוא מביא קטע די ארוך של אחד מתלמידיו, ומסכם שהוא מאד אוהב את השורה האחרונה של מה שהתלמיד כתב. ואז הוא מוסיף:
Better yet, I love that this kid — along with ALL of his classmates — are writing responses like this to daily/weekly writing prompts that ONLY grant them a ‘participation’ grade at the end of the semester…all while still maintaining a crazy academic pace and writing program that actually serve their GPA far more directly.
אבל בשלב הזה לונג עוצר את עצמו ומהרהר שהוא נשמע כמו פרסומת לשילוב Web 2.0 בחינוך, או כמניף הדגל של תפיסה חינוכית חדשה:
Note to self: Guess my students now gotta go global and be a poster children for something esoteric and divisive that some new age guru will frame in yet another bestseller spanning the bookshelves of educators and business tycoons alike, something that will pit IT jocks against old school librarians and everyone in between, all piggybacking on the good will of my kids in the process.
לפי לונג, הכוונות שלו בשימוש בבלוג בכיתה צנועות בהרבה. הוא מתאר את תהליך הכתיבה בכיתה שלו – את הרעיונות שהוא מעלה לדיון/כתיבה, את הדרישות שלו מכל תלמיד, את העובדה שהוא עובר על הכל לפני הפרסום, ועוד. המסקנה? לשם זה הוא מצטט ידיד שעבר על התהליך:
It sounds like a classic writing workshop, as opposed to a global project.
לונג נזכר שלפני לא הרבה שנים, בהרצאות רבות לאנשי חינוך וטכנולוגיה, הוא נהג לשבח בלוגים וכלים דומים כאמצעיים לפיתוח “הקול הגלובלי” של תלמידים, כדרך לאפשר להגיגיהם להגיע לקהל הרחב ביותר. אבל הנסיון שלו בכיתה, מול תלמידיו, הביא לשינוי בתפיסה שלו:
But here I am today, back in a real-live classroom with a kid-driven blog that is far surpassing my early expectations, ready and able to go global, a hop-skip-n-jump away from winning some tech-friendly award (I imagine) and in the process getting more Google Juice and digg-love than I can hold in 2 really, really, really big hands, no matter how much I tried to hold back the rising tide of good will.

And I’m not even sharing the links. Or caring if my kids are the only ones that ever cannonball in these waters when all is said and done.

Why?

Because that kid whose response lies above is kicking ‘backside’ (along with all of his classmates) without ever stepping over the garden wall. And without any link love. Or virtual podium clapping.

Nope.

They’re doing it the same way we would have done it a generation ago. Inside the classroom. For their immediate peers. And without needing to carry anyone’s systemic banner in the process.

הוא בוחן את עצמו ושואל עם המשיכה שלו, וגם של לא מעט מורים אחרים, לבלוגים ולכלים דומים נובעת פחות מהרצון לקדם את הלמידה של התלמידים, או אולי יותר מהאפשרות לקדם את הקריירה שלהם, לזכות בקוראים שיגיבו (בבלוגים שלהם, כמובן) בשבחים על הנעשה בכיתה, שבחים שיובילו לקישורים נוספים שבסופו של דבר מזכים את המורה בהערכה ובתהילה. מול זה הוא מעמיד את התחושה הבסיסית שלו שבלי הפרסום, התלמידים שלו פשוט לומדים, ונהנים מהלמידה.

כמו שנכתב כאן (בוודאי לעתים קרובות מדי) אני מייחל ליום שבו השתלבותם של הכלים האלה בתוך בית הספר תהיה כל כך מלאה וטבעית, עד שלא נתרגש מעוד מורה שמדווח לעולם על מה שתלמידיו עושים איתם. (יש טעם לציין שהגעתי אל המאמרון של לונג דרך המלצה של ראובן וורבר, שידע שהוא יעניין אותי. ראובן דיווח שהוא הגיע אליו דרך המלצה ב-Twitter. נדמה לי שזאת עדות לעובדה שהרשתות החברתיות האמיתיות שלנו חוצות פלטפורמות. אבל על זה, אולי בפעם אחרת.) בינתיים, היום הזה עדיין רחוק, ועל מנת להביא את הבשורה לכמה שיותר מורים השיווק נחוץ ולגיטימי. חוג מהמשתמשים עדיין מספיק קטן כך שיש עדיין מורים שקוראים בלוגים של תלמידים בבתי ספר אחרים ומוצאים את הזמן, ואת הטעם, להגיב. אבל עם קצת מזל, המצב הזה ישתנה. כבר היום, בבלוגוספירה החינוכית באנגלית המקומות בצמרת די תפוסים, ובלוגרים חינוכיים חדשים זקוקים לזווית מקורית, או שיווק מוצלח במיוחד, כדי לזכות בחשיפה רחבה. אך למזלנו, יש הרבה מורים כמו לונג ש-“להיות כוכב” כבר איננו מעסיק אותם, ובמקום זה הם מתמקדים בלמידה, ובדיווחים צנועים, ממוקדים, על התהליכים המתרחשים בכיתות שלהם. מדיווחים כאלה, אני לומד.

מעשה בלעם בלוגי

לפני שבועיים, עם פרוס השנה האזרחית החדשה, טום הופמן פרסם בבלוג שלו מה שהוא כינה “ציטטת השנה“. הוא ציטט מפקח במערכת החינוך היפאנית שהתייחס לקצב השינוי של תוכנית הלימודים היפאנית:

We change the Course of Study about every ten years. But the truth is that ten years is too short a time to change classroom education. If we greatly changed the Course of Study every ten years, teachers would be turning their heads this way and that so often that their necks would break. So we make major changes in the Course of Study only every twenty years or so, and in between it’s just fine tuning.

אכן, צריכים לקרוא את המשפטים האלה פעמיים, ולגרד בראש. לשנות את תוכנית הלימודים פעם בעשור? בתקופה של שינוי טכנולוגי כל כך מהיר? הדבר אכן נשמע די אבסורד. אבל רגע – הוא טוען שאפילו הקצב הזה מהיר מדי ושבעצם עדיף לערוך שינויים כל עשרים שנה. קשה לא להרגיש שיש משהו די מגוחך באמירה כזאת. אבל זה לא הכל. הופמן מוסיף שבעצם, הציטטה איננה מהשנה החולפת, אלא משנת 2000.

היה לי די ברור שארצה להעביר את הקטע הזה הלאה – אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות כדי שאפשר יהיה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותו. ובכל זאת, חשתי צורך לבדוק את המקור ולהבין את ההקשר. מצאתי שהמקור הוא מאמר של Catherine Lewis, חוקרת חינוכית שצללה לתוך עולם ה-lesson study היפאנית, והביאה את הרעיון הזה (אולי בקיצור, ובוודאי בלי הכבוד הראוי לו – סמינרים של מורים סביב שיעורים לדוגמה) לארה”ב. המאמר עצמו הוא תעתיק של הרצאה על הנושא של lesson study בכנס של חוקרים חינוכיים משנת 2000, והקריאה בו … מרתקת.

אכן, הציטטה מופיעה במהלך ההרצאה (לקראת הסוף), אם כי קשה להגיד שהיא מהווה בה חלק מרכזי. לואיס מביאה אותה כחלק מטענה שבעצם הקצב היחיסת איטי של שינוי בתוכנית הלימודים היפאנית יוצר יציבות במערכת שמאפשרת למורים להתמקד בשינויים משמעותיים. לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר, היא הפתיחות שבתוכנית הלימודים הזאת. לואיס כותבת שהתוכנית איננה רשימה מפורטת של סטנדרטים שמנחים את המורה בכל שלב של ההוראה, אלא תיאור די אמורפי של מטרות לימודיות כלליות שמשאירות מרחב רב למורים לפרש אותן בשטח לפי ראות עיניהם:

The changes made to these documents (about once a decade) are often brief, abstract descriptions of new goals: “autonomy,” “initiative”, “desire to learn” “problem-solving capacity”. Although I initially found these vague goals – provided without accompanying concrete examples – frustrating, they may reflect an underlying assumption that policymakers cannot define good classroom practice.

לאור זה, במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

עלי להודות לטום הופמן שגירה אותי, אם כי כנראה לא בכוונה, לקרוא את המאמר המרתק של לואיס, וכך לאפשר לי להציץ טיפה לתוך המערכת החינוכית היפאנית (שעליה, אני חייב להודות, לא ידעתי דבר). דרך המאמר הזה נחשפתי לנושא המרשים של lesson study שמראה שמורים יכולים ללמוד בהצלחה זה מזה. ולמרות שתחילה באתי לקלל, אחרי קריאת המאמר, יצאתי מברך.

סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה

סב שמולר, בבלוג שלו, כותב על מאמר בטיימס הלונדוני המדווח על כך שלמרות הכסף הרב שהממשל הבריטי משקיע בציוד תקשובי חדיש לבתי הספר, הציוד הזה איננו מנוצל כמו שצריך. לפי המאמר, הבעיה המרכזית היא הפחד של המורים מהטכנולוגיה:

State schools spent £1 billion on cutting-edge information technology last year but 80 per cent of them are failing to make full use of it, according to experts.

Pupils now handle equipment worth thousands of pounds, with some using laptops, interactive whiteboards or hand-held smartphones. The Government claims that Britain is a European leader in installing IT in the classroom.

However, Becta, the Government’s adviser on IT in schools, says that many teachers are intimidated by the equipment and struggle to cope, and that children have a better understanding of how it works.

שמולר מציין שהמאמר אמנם מתאר נכונה את מצב התקשוב בבתי הספר, אבל הוא איננו מסכים שהאשמה המרכזית נמצאת ב-teacher technophobia שבו המאמר מתמקד. הוא כותב:

In the developed world, ICT permeates middle class citizens’ lives (including teachers’) generally. So perhaps the real problem is the way that “technology for my work” is often so different from “technology for my life”. The reason that you use Google, Wikipedia, Facebook, The Trainline, etc etc is because these services help you with the “stuff” of your life. The key to getting ICT used in schools is to have it designed, supported, and run in a way which helps learners, schools, and teachers with the “stuff” of education. That this is not the case in many schools is a complex issue, which should not be reduced to “teacher technophobia”.

במילים אחרות, כאשר הטכנולוגיה ממלאת תפקיד ברור, וממש מסייע בחיי היום-יום שלנו, קל, כדאי, והגיוני לאמץ אותה. אבל לפי שמולר, בבתי הספר, להבדיל מבחיי היום-יום, רוב המורים אינם משוכנעים שהטכנולוגיה משרתת את ההוראה, ולכן הם אינם מרגישים צורך לאמץ אותה בכיתה. לפי שמולר, לכנות את זה “פחד מהטכנולוגיה” הופך נושא מורכב לדבר פשטני.

דייוויד ג’ייקס, במאמרון ב-TechLearning Blog שהתפרסם אתמול, מגיע למסקנה דומה – שהתקשוב החינוכי של היום עדיין איננו עונה על הצרכים של המורים. לפני שג’ייקס מגיע למסקנה הזאת, הוא מציין שכבר מתחילת השילוב של המחשב והאינטרנט לתוך בתי הספר, ניסו להפוך את המורים למתכנתים (בדוגמה של ג’ייקס, גם מקדדי HTML נחשבים ל-“מתכנתים”), ושלא היה שום הגיון בציפייה שזה יקרה:

Simply stated, schools that expect teachers to build Web pages are making a mistake, and wasting hours of time and money on “training.”

בהמשך, הוא מונה חמש סיבות שבגללן, לדעתו, הנסיונות להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר נכשלים. בין אלה הוא מציין שהתקשוב לא נתפס כדבר הכרחי, ושמפקחים אינם מבינים איך התקשוב יכול, או צריך, להיות חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה. לבסוף, בסיבה החמישית שלו, הוא כותב שרוב המורים פשוט לא רואים כיצד השקעה ברכישת מיומנויות תקשוב באמת תעזור להם בעבודתם. במילים אחרות, אחרי שהוא מנסה לראות את התמונה מזווית מערכתית רחבה, הוא חוזר לטענה של שמולר שבעיני המורים התקשוב פשוט איננו משרת את ההוראה שלהם.

עד המאמרון הזה, לא הכרתי את הבלוג של שמולר (הגעתי אליו דרך קישור מסטיבן דאונס). אני מתרשם שהוא בהחלט אדם רציני. את ג’ייקס אני מכיר טוב יותר, ואין לי ספק שהוא אדם רציני, אדם שיש לו הרבה לתרום בתחום התקשוב בחינוך. חשוב לציין שעיון בבלוג של ג’ייקס, ובמשאבים הרבים שהוא מעלה לרשת עבור אנשי חינוך (רבים על גבי ויקיים), מראה שהוא מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 כדרך לשנות לטובה דרכי הוראה ולמידה. אבל דווקא בגלל זה יש משהו מוזר במאמרון האחרון הזה שלו. האם עלינו להבין שהוא חושב שאותם כלים שעליהם הוא בדרך כלל כותב כל כך בהתלהבות אינם עונים על הצרכים של מורים בשטח, או אינם מתאימים למורים? ג’ייקס כותב בבירור ש:

to step into technology use, most teachers have to see a return on their investment; they have to see an impact on learning, and this is a healthy expectation…. And please don’t suggest that teachers can link to things like blogging, wiki, and social bookmarking sites to add that component. By doing something like that – joining a collection of independent tools together – the skills and understanding and support required to make that a realistic component to learning is probably beyond most.

אם הבנתי את הטענה של ג’ייקס, מצד אחד הוא סבור שכלי Web 2.0 יכולים למלא תפקיד חיובי בחינוך, אבל הם לרוב מסובכים מדי עבור מורה הממוצע. בנוסף (ואולי צריכים לכתוב “לעומת זאת”), הוא טוען שהמורים אינם מוצאים כדאיות בהיצע התקשובי הנוכחי (היצע שכולל, כנראה, כלי Web 2.0). נדמה לי שיש כאן סתירה, אך מה לעשות, ולמרות הסתירה, נדמה לי שאני מסכים. כאשר אני נפגש עם מורים ומדגים אפשרויות שונות של שילוב התקשוב בכיתה, יש ביניהם שמתרגשים ומיד רוצים לנסות, ואחרים שמשתדלים לא להתעניין. וכמובן ראיתי לא מעטים שאמנם מתלהבים, אבל אינם עושים שום דבר, או אינם מצליחים לעשות שום דבר, מעבר לאותה התלהבות ראשונית.

זאת ועוד. מהפגישות שלי עם מורים אני מתרשם שההבחנה של שמולר – שמורים מאמצים כלים בחיי היום-יום מפני ששם הם עונים על צורך, ואינם מאמצים אותם בבית הספר מפני שהם לא מסייעים בעבודה שלהם – איננה נכונה. פגשתי מורים רבים שהחשיפה הראשונה שלהם לכלים רבים (ולא רק כלי Web 2.0) היא במסגרת השתלמויות מורים. דרך החשיפה ה-“חינוכית” הזאת הם לפעמים מנסים לשלב את התקשוב בהוראה, והם גם מתחילים להשתמש בו בחייהם הפרטיים.

כל זה טוב ויפה, אבל … מה עושים? אם הכלים שיכולים, אולי, לענות על הצרכים של המורים מורכבים ומסובכים מדי בשבילם, האם זה אומר שצריכים ללמד אותם להשתמש בכלים שהם פשוטים יותר, אבל אינם עונים על הצרכים? ספק שיש בכך הגיון. האם עדיף פשוט לא לעשות דבר, ולחכות עד שהכלים ייעשו מספיק פשוטים כדי שהמורים כן יאמצו אותם? אימוץ הדרך הזאת בוודאי תחסוך הרבה כסף, אבל לא ברור שנדע מתי הכלים הגיעו למידה המתאימה של פשטות כדי שנוכל להתחיל (שוב?) להטמיע אותם.

יתכן שהאופציה העדיפה ביותר היא פשוט להמשיך לעבוד במספר חזיתות – לנסות להטמיע את הכלים שיש לנו (שכמעט מידי יום מתחדשים ומשתנים) ולנסות, שוב ושוב, להראות למורים שאם הם ישלבו אותם בעבודתם (וגם בחייהם) למידה משמעותית יכולה לפרוח. הבעיה היא שבעצם אין זה שונה במיוחד ממה שאנחנו כבר עושים היום. כבר היום אנחנו מנסים לזהות ולחזק מורים שמתנסים בהצלחה עם תקשוב, ומפיצים את הנסיון שלהם למורים אחרים. כבר היום אנחנו מנסים להציג את השימוש בכלי זה או אחר לקבוצות מורים ולעודד אותם לבדוק מה קורה כאשר משלבים אותו בשיעור. אלה כמובן צעדים קטנים. הם אינם דרכים נוצצות או מהפכניות. אבל אולי זאת הדרך שמשלבים את התקשוב בחינוך. אולי זאת הדרך שבה דברים מתקדמים בחינוך באופן כללי.

משנות ה-40 ועד לימינו

לפני כשבוע אריאלה העלתה סרט מרתק לתוך אדיורשת. הסרט מציג את החינוך המתקדם (Progressive Education) שזכה לפופולאריות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בארה”ב. הסרט מאפשר לנו הצצה על “שיטות” חינוכיות מסורתיות, ולצידן, שיטות הוראה ממוקדות תלמיד שאז נחשבו חדשות. השיטות האלו בדרך כלל מזוהות עם התיאוריות החינוכיות של ג’ון דיואי (אם כי, במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא הוגים רבים שביטאו רעיונות דומים). כאשר צופים בסרט היום קשה לא להרגיש שגם השיטות המתקדמות האלו די מיושנות, אם כי התחושה הזאת נובעת אולי יותר מהבגדים, מהרהוט בבית הספר, ומעוד סממנים של התיישנות, מאשר מהגישה החינוכית עצמה. סביר להניח שכל מי שלמד במכללה למורים מכיר לפחות חלק מההיסטוריה של החינוך המתקדם – ובכל זאת, מעניין ונעים לצפות בסרט, ולראות כיצד הדברים באו לביטוי לפני שישים שנה.

הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ’ – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ’ התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של “מתקדם”, ורביץ’ שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.

מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי’טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי:

לא מצאתי שמחשבים, האינטרנט, או טכנולוגיה באופן כללי היו בין הנושאים שעליהם מאיר ורביץ’ התכתבו, וחבל. לעומת זאת, יש התייחסות ללמידה, ולמטרות הבסיסיות של החינוך. מאיר מתארת חמישה “הרגלים שכליים” שגיבש איש החינוך טד סיזר שלדעתי מגדירים את המידענות הבסיסית בצורה מאד קולעת:

(1) How do we know what’s true or not true? How credible is our evidence?
(2) Is there an alternate story? Perspective? How might this look from another viewpoint?
(3) Is there a connection between x and y? A pattern? Have I come across this before?
(4) What if… supposing that…? Could it have been otherwise if x not y had intervened?
(5) And finally, “who cares”? Does it matter? (And, perhaps, to whom?)

אז אם או בלי התייחסות לאינטרנט, עיון בדיונים בין מאיר ורביץ’ יכול להעשיר את המחשבה החינוכית של כולנו, ובאופן כללי הם דוגמה מהנה ביותר של ההפריה ההדדית שכתיבה ציבורית יכולה ליצור.

פתיחות, ללא ביטול המקצועיות

נושא השקיפות, את מידת החשיפה של האדם בעידן האינטרנט, הוא נושא שדורש את ההתייחסות שלנו באופן מתמיד. מזכירים לנו שכל מה שאנחנו עושים באינטרנט משאיר עקבות דיגיטליות שהחברים שלנו, ואנשים זרים לנו, וגם השלטונות, יכולים למצוא. אסתי, שהבלוג שלה שעוסק בעיקר בעבודה שלה כמדריכה וכמטמיעה של השימוש במחשב בבתי הספר, מתייחסת לנושא הזה מההיבט המקצועי. אסתי כותבת:
השבוע הופנתה תשומת לבי למכתב שכותב אחד ההורים, שעוקב אחרי הפעילות המתנהלת בקמפוס. במכתב מפנה ההורה את תשומת לב המורים לעובדה, שהתלמידים מעלים את התוצרים לקבוצת הדיון, אך לא כולם זוכים להתייחסות אישית וספציפית של המורה.

ההערה הזאת בפני עצמה מעניינת מאד. על פניו, נדמה שהגיוני שכל תלמיד יזכה לתשובה מהמורה. כאשר תלמידים מגישים שיעורי בית למורה, הם מצפים לקבל אותם בחזרה עם הערות ו/או תיקונים, ואם כך, למה לא לצפות למשהו דומה בסביבה של קבוצות דיון. מצד שני, אין ספק שדרישה כזאת יוצרת עומס שקשה להאמין שהמורה יכול לעמוד בו. קבוצת דיון אינן (כך אני מקווה) רק העתקה של “דיון” בכיתה לסביבה המתוקשבת, אבל אם נתייחס אליהן כגירסה הדיגיטלית של הדיון בכיתה, נבין שמורה שמגיב לכל הערה של כל תלמיד בדיון בכיתה לא ייחשב כמורה בעל מעורבות עם תלמידיו, אלא כמורה שתלטן. במקום תגובות אישיות, נדמה לי שרצוי לנסות להסביר לאותו הורה מתלונן שקבוצת דיון המנוהלת בתבונה מאפשרת לתלמידים לבחון רעיונות שונים ולגבש לעצמם את עמדותיהם בנושא הנידון.

זאת גם הגישה של אסתי שמעלה מספר אפשרויות תגובה של המורה כגון סיכום קבוצתי של הנאמר בקבוצת הדיון, והתייחסות מכלילה לתוצר הקבוצתי של תלמידים. אבל חשוב ככל שהנושא הזה יהיה, הוא אינו העיקר של המאמרון של אסתי. הנושא שמעסיק אותה הוא אותה שקיפות בסביבה האינטרנטית שמאפשרת להורים להעיר. היא רואה בזה דרך לפיתוח המקצועיות של המורה:

צריך לזכור שכשפותחים את דלתות הכיתה, להורים יש נגישות לחומרים ויש להם הערות פדגוגיות שכדאי לקחת בחשבון וללמוד מהן. למרות שמורים מאד מאויימים מהעובדה שההורים רואים ומאירים נקודות, אני חושבת שזו בדיוק הנקודה להתפתחות המקצועית ולצמיחה של המורה.

נדמה לי שדרך אחרת לקרוא את אותה הערה של אסתי היא להבין שבעידן האינטרנט מורים פשוט יצטרכו ללמוד להתמודד עם המציאות החדשה הזאת שכל אחד יכול להסתכל על מה שהם עושים בכיתות שלהם. ואם הדבר הזה כבר בלתי-נמנע, אז כדאי לנצל אותו לטובה. כך אני מבין מתוך קריאה בין השורות של המאמרון של אסתי, והאמת היא שאני מסכים.

אבל למרות ההסכמה, אני גם חושש. משום מה, אינני רואה שדורשים את השקיפות הזאת מבעלי מקצוע אחרים. מנהלי חברות, למשל, אינן נדרשים להיות שקופים. זאת ועוד: עדיין לא מקובל לחדור לתוך הבתים שלנו ולהגיב באופן שוטף על כיצד אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. אבל המורה, שמלכתחילה רבים מטילים ספק ב-“מקצועיות” של המקצוע שלו (הרי, כל אחד יכול ללמד בכיתה, לא?), צריך לא רק לקבל את השקיפות בשמחה, אלא גם לנצל אותה לשיפור המקצועיות שלו.

כאחד שרואה יתרונות רבים בשקיפות, אני חש צורך גם לציין שאינני בטוח שכל מי שדוגל בה עושה זאת מהטעם של השבחת המקצועיות. בתי ספר שאצלם הסביבה אינטרנטית נעשה לחלק בלתי-נפרד מתהליכי ההוראה והלמידה מזמינים את ההורים לצפות בנעשה. ואם מזמינים אותם, אז בוודאי צריכים גם להיות פתוחים להערות שלהם. אבל המורים באותם בתי ספר אינם צריכים לבטל את המקצועיות שלהם ולאמץ כל הערה שכל הורה מעיר. הם יכולים להזמין את ההורים להכנס לתהליך אמיתי של ליבון הסוגיות שונות, ואפילו להציע להורים לקרוא מאמרים חינוכיים תיאורטיים שיכולים לעזור להורים להבין את שיקולי הדעת להם. בצורה הזאת השקיפות באמת תוכל לפעול לא רק כחלון חד כיווני שמאפשר לצופים מבחוץ לראות מה קורה בפנים, אלה כחלון פתוח המאפשר זרימה רב-כיוונית של רעיונות.

להתראות לידידה ברשת

אחרי כמעט שנה של כתיבה, אנסטסיה גודסטיין סגרה השבוע את הבלוג שלה “Totally Wired” (נכון לעכשיו, הוא יישאר נגיש, אבל גודסטיין לא תמשיך לכתוב בו). גודסטיין כותבת במספר מסגרות אחרות, ולכן הקול שלה לא ייעלם. זאת ועוד, היא בעצם התחילה את הבלוג הזה כדי לעזור בשיווק הספר באותו השם שהיא כתבה. ולמרות כל זה, אני מצטער על סגירת הבלוג – גודסטיין היתה בין המעטים שהטיפה בהתמדה לגישה שקולה ונבונה בנוגע לשימוש באינטרנט אצל בני נוער.

לפני שבועיים, במאמרון האחרון לבלוג לפני ההודעה על סגירתו, גודסטיין התייחסה לתזכיר של איגוד המורים במדינת אוהיו שבו המליצו למורים באיגוד לא לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות דוגמת MySpace ו-Facebook. ב-eSchool News הופיע מאמר שמצטט מהתזכיר שנשלח על ידי האיגוד למוריו. בין היתר נכתב:

“OEA advises members not to join [these sites], and for existing users to complete the steps involved in removing their profiles,” the memo said. “While this advice might seem extreme, the dangers of participating in these two sites outweigh the benefits.”.

באילו סכנות מדובר? מציינים שלוש: שהמורים יציגו את עצמם בצורה שאינה הולמת למקצוע, שתלמידים יתיידדו עם מורים מחוץ למסגרת בית הספר, והחשש שתלמידים יעלו פרופילים בדויים ופוגעים של המורים.

אכן, יש כאן סכנות. אפשר היה לקוות שמורים שמציגים את עצמם במסגרות האלו היו משתמשים במידה סבירה של שיקול דעת, אבל הימים שבהם אסור היה למורה אפילו להתחתן עברו די מזמן, ולמורים של היום יש כבר הזכות לחיים פרטיים (ואולי גם הזכות לכתוב עליהם). בנוגע להתיידדות עם תלמידים, גם כאן אין ברירה מאשר לקוות שהם יפעילו שיקול דעת. ואם תלמידים יחליטו להעמיד פרופיל בדוי של מורה על מנת לפגוע בו, הם בוודאי יוכלו לעשות את זה גם אם לאותו מורה אין חשבון משלו.

אבל גודסטיין מביטה על הנושא הזה מזווית אחרת. מבחינתה, יש סיבה אחת מרכזית שבגללה כן חשוב שלמורים יהיה נסיון ברשתות חברתיות:

If teachers are not encouraged to use social networking sites both personally and discuss social networking in class, they will be completely left behind. Students will also continue to suffer from having no adults teaching them how to use these sites appropriately.

הגישה המפוכחת הזאת אפיינה את הכתיבה של גודסטיין לכל אורך הבלוג שלה. היא מסיימת את המאמרון האחרון הזה במשפט:

Let’s stop reacting and begin engaging with students around the tools that are transforming the way we all communicate.

ובדיוק בגלל הערות שקולות מהסוג הזה אתגעגע לקול שלה.

מה? שוב על הנושא הזה?

יכול להיות שכבר דשתי בנושא הזה הרבה מעבר למה שמגיע לו, אבל אני בכל זאת משוכנע שהשאלות סביב כלי Web 2.0 בסביבה החינוכית, והחשש של הדלדלות התרבות כתוצאה מכך, הם בין הנושאים המרכזיים שאיתם בלוגרים חינוכיים צריכים להתמודד. אז לפני זמן די קצר דיווחתי על מאמר/נאום של דב אלפון, ולא הרבה לפני-כן על הספר החדש של אנדרו קין. והנה, התייחסות של ריצ’רד מקמנוס בבלוג Read/Write Web (לא בלוג “חינוכי”, לשם שינוי) לרשימת עשרה הסרטים הפופולאריים ביותר שהופיע אי-פעם ב-YouTube מקנה לי הזדמנות להעלות את הנושא שוב, מזווית טיפה אחרת.

קל לחשוב שהסרטים ב-YouTube הם כולם סרטים של חתולים נחמדים, או של עוד ניסוי של מנטוס בתוך בקבוק קולה. מקמנוס סוקר את הסרטים הפופולאריים ביותר, ומציין שחמישה מבין העשיריה הפותחת הם וידיאוים מקצועיים של כוכבי פופ. קשה לקבוע באופן מוחץ, אבל גם מתוך 20 הגדולים של כל הזמנים, נדמה שמעטים הם מסוג של תינוקות צוחקים (יש אחד כזה), או סרטים ביתיים אחרים שמקטרגי השיתופיות של ה-Web 2.0 אוהבים לציין כדוגמאות של רדידות הרשת. יש, כמובן, סרטים בעלי איכות ירודה, לצד סרטים ביתיים שהם מרשימים מאד. דווקא התמונה שמצטיירת מהתוצאות האלו היא של חדירת גופי המדיה הנורמטיביים לתוך המרחב העממי, “ניצול” הרשת החברתית הזאת על ידי גורמים מסחריים חזקים. בסופו של דבר, הנוף של YouTube נראה דומה מאד, אולי דומה מדי, לנוף של הטלויזיה. קברניטי הטעם התרבותי ממהרים לקטול את הרשת, אך נשמעים סלחניים ביותר כלפי הטלוויזיה (שהם עצמם יוצרים) למשל.

דייוויד ויננברגר, בדיון בכתובים עם אנדרו קין שהתנהל על גבי אתר הוואל סרטיט ג’ורנל, משיב לטענה של קין שקובל על כך שהשבועון טיים בחר ב-“You” כאיש השנה. הוא כותב:

Despite Time — which, as a pillar of the mainstream press is of course free of the hyperbole so common on the Web — the Web isn’t even You. It’s us. And that is the problem.

Your wildly unflattering picture of life on the Web could also be painted of life before the Web. People chatter endlessly. They believe the most appalling things. They express prejudices that would peel the paint off a park bench. They waste their time watching endless hours of TV, wear jerseys as if they were members of the local sports team, are fooled by politicians who don’t even lie convincingly….

ויינברגר מזכיר לנו שאותם הליקויים שמרבים לבקר ב-Web 2.0 נפוצים מאד (אולי יותר) בכל שאר ערוצי התרבות שלנו. הוא איננו טוען שהעובדה שאנחנו מוצפים ברדידות תרבותית היא דבר טוב. אבל הוא מדגיש שהאינטרנט נמצא בתהליך מתמיד של שיפור הגישה לחומרים שעשויים להיות שימושיים לנו, שבאופן מתמיד נוצרות דרכים חדשות לברור את הבר מן התבן:

The problem endemic to the Web even before anyone gave the Web version numbers — and the problem that leads to your issue with “cockroaches” — is that because anyone can contribute and because there are no centralized gatekeepers, there’s too much stuff and too many voices, most of which any one person has no interest in. But, the Web is also the continuing struggle to deal with that problem. From the most basic tools of the early Internet, starting with UseNet discussion threads, through Wikipedia, and sites that enable users to tag online resources, the Web invents ways to pull together ideas and information, finding the connections and relationships that keep the “miscellaneous” from staying that way.

בין המוני הסרטים שהועלו ל-YouTube יש לא מעט סרטים מעניינים ואף חינוכיים. מי שרוצה לחפש חומרים כאלה יכול לעשות זאת די בקלות, כמעט מבלי להתקל בתוכן הרדוד שקין מרבה לבקר. אבל עבור מי שמסנני החיפוש אינם מספיקים, יש גם אתר כמו TeacherTube המרכז חומרים “חינוכיים” (אם באמת יש דבר כזה) בלבד. כל פעם שאני מציץ לתוך ההיצע של TeacherTube אני מתרשם מחדש שלמרות הנסיונות למסחר את האינטרנט מצד אחד, והביקורת הגורפת של קין ודומיו מצד שני, אנשי חינוך רבים יוצרים חומרי לימוד איכותיים, ואינם מהססים להפיץ אותם לעמיתיהם באמצעות כלי Web 2.0.

גם אני שמתי לב לזה

המאמר האחרון שפירסמתי כאן הסתיים עם ציטוט משריל נוסבאום-ביץ’, ועם הבטחה (אם אפשר כך לכנות את זה) להתייחס לעוד משהו שהיא כתבה. האמת היא שנוסבאום-ביץ’ כותבת הרבה דברים מעניינים, ונדמה לי שהסיבה המרכזית שבגללה אינני מזכיר אותה כאן (עד עכשיו) היא שלטעמי היא להוטה מדי על כל כלי חדש שמופיע, עם מעט מדי התייחסות ללמידה משמעותית. אבל די עם הביקורת הזאת – לא פעם הקריאה בבלוג שלה מעוררת חשיבה מאתגרת.

אבל כזכור, הציטוט ממנה במאמרון הקודם לא בא מהבלוג שלה, אלא מתגובה ששהופיעה בבלוג של דיוויד וורליק. ציטטתי:

I have the pleasure of knowing 20 somethings who are immersed in these technologies. They do not obsess over wiki this and blog that– they just use them

אבל בהמשך היא מציינת:

I also have seen that these are NOT the kids we are attracting to education. About 80% of my preservice teachers are somewhat technophobes when they arrive.

I have often wondered if education actually draws those who feel more comfortable not having to keep up with the technical advances, because education herself hasn’t kept up.

נדמה לי שהדעה הרווחת היא שככל שטכנולוגיות אינטרנטיות נעשות לחלק אינטגראלי של החיים שלנו, נעשה יותר ויותר קל ללמד את השימוש בכלים האלה לפרחי הוראה ולמורים. אישית, לא מצאתי שכך קורה בשטח. ההערה הזאת של נוסבאום-ביץ’ היא, למיטב זכרוני, ההתייחסות הראשונה שמצאתי בכתב לתופעה הזאת. נוסבאום-ביץ’ גם מנסה להסביר את התופעה באמצעות אותו הסבר שבו אני מרבה להשתמש: אנחנו חיים בעידן של גודש טכנולוגי. עבור אנשים שמסתדרים עם הטכנולוגיות האלו יש היצע גדול של מקצועות שמהם אפשר לבחור. אבל מספר המקצועות שלא דורשות מגע יום-יומי בטכנולוגיות חדשות הולך ופוחת. פרחי הוראה רבים בוחרים ללכת לחינוך מפני שהם חושבים שמדובר במקצוע שלא דורש שליטה בטכנולוגיות חדשות. ואז, הם מוצאים את עצמם בקורסים ובהשתלמויות שדורשים שליטה באותן טכנולוגיות שמהן הם ברחו, ואפילו מנסים להראות להם כמה קל לשלב כלים אינטרנטיים חדשים לתוך ההוראה. לא פלא שהם נרתעים – הרי לו רצו מקצוע עתיר-טכנולוגיה, לא היו בוחרים מלכתחילה בהוראה.

אין ספק שהניתוח הזה פסימי למדי. הרי אם הניתוח הזה נכון, הסיכוי לקדם מורים חדשים לקראת שימוש נרחב במחשב ובאינטרנט בתהליך ההוראה/למידה די חלוש.