קטגוריה: מורים

לפני בערך שבועיים כתבתי כאן על ההתלהבות, המוזרה בעיני, של סקוט מקלוד מהקטעים שהוא ציטט מתוך ספרם החדש של טרי מו וג’ון צ’וב Liberating Learning. ציינתי אז שבמבט ראשון אפשר היה לחשוב שהחזון של מו וצ’וב תואם את התפיסה של רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך – שהתקשוב יוצר תשתית שעליה יוכל לצמוח חינוך שונה מזה שאנחנו כל כך רגילים אליו היום. הבעיה היתה שעיון נוסף, מעמיק יותר, בגישה של מו וצ’וב מראה שיש להם אג’נדה פוליטית בעד בתי ספר פרטיים ונגד איגודי מורים, ותפיסה חינוכית שהיא כנראה רחוקה מאד מתפיסות הבנייתיות.

מקלוד מודע לכך שלמו ולצ’וב יש אג’נדה פוליטית. קורא שהגיב לאחד המאמרונים שבהם מקלוד מביא קטעים מהספר (נכון להיום מדובר בסידרה בת שישה מאמרונים) מעיר:

מקלוד משיב שהוא מודע לכך שמו וצ’וב מונעים על ידי אידיאולוגיה שהיא שנוייה במחלוקת אצל מורים רבים, אבל הוא טוען, במידה גדולה של צדק, שרצוי להחשף למגוון דעות.

לאור ההערה הנכונה הזאת היה נדמה לי שאין טעם להמשיך להגיב כאן לטענות של מו וצ’וב … עד אשר קראתי את הקטעים החדשים שמקלוד ציטט אתמול, ובמיוחד קטע מעמוד 80 של הספר:

מה אנחנו אמורים ללמוד מהמשפטים האלה? בקטע הקטן הזה מו וצ’וב כותבים על “learning electronically”, על להיות “with computers” בבית הספר, ועל “usage”, כאשר שלושה התיאורים האלה כנראה מתייחסים לאותה פעילות – לישיבה של תלמידים מול מחשבים בלי הנוכחות או התיווך של המורה – אחרת לא ברור כיצד ניתן לחסוך בשעות הנוכחות (חס ושלום שהם ישתמשו במילה כגון “הוראה”) של אנשי הצוות (שוב, ה-“staff”, לא המורים). כאדם הדוגל בשחרור התלמיד מהמסגרת הנוקשה של השיעור הפרונטאלי, תרחיש כמו זה שמו וצ’וב מתארים היה צריך לשמח אותי. אבל מדובר בשמחה רגעית ביותר. מו וצ’וב מציינים שעם רמת ה-“instructional technology” שקיימת היום התרחיש שלהם ישים כבר עכשיו. במילים אחרות, שלא נחשוב שמה שיתרחש בכיתה כאשר נחליף את המורה במחשב יהיה לימוד עצמאי, למידת חקר שנובע ממכוונות עצמית ומהחשפות למגוון הנושאים שעשויים לעורר ענין אצל התלמידים. פשוט, במקום שיעור פרונטאלי שבו התלמידים יושבים בשורות מול מורה שעולה ביוקר אבל איננו מיומן מספיק בהעברת הידע הדרוש, כל תלמיד יישב מול מחשב המצויד במיטב אמצעי ההעברה, כך שתתרחש מקסימום של “למידה” במינימום של הוצאה כספית. מו וצ’וב כותבים על “שחרור הלמידה”, אך די ברור שהם ממשיכים לחבול אותה לגישה חינוכית מסורתית למדי.

כזכור, מו וצ’וב טוענים שהמורים, ובמיוחד איגודי המורים, הם המחסום הגדול ביותר לחדירת טכנולוגיות חדישות לתוך בתי הספר. זאת טענה מאד מוכרת – גם בארץ. דוגמה לגישה הזאת אצל העיתונות פגשנו בכתבה בקפטן אינטרנט שהופיעה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. שם קראנו, למשל:

יש, ללא ספק, מורים רבים שהיו מעדיפים שהתקשוב לא יחדור לתוך הכיתות שלהם. אבל יש גם רבים אחרים שמשתלמים בתקשוב, ושמעיזים לשלב מגוון כלים חדשים בשיעורים שלהם. למען האמת, אמירה על עמידה של בתי הספר “כחומה בצורה” מעידה יותר על דעה קדומה כלפי בתי הספר, מאשר על הכרות עם מה שבאמת קורה בהם. לטעמי, חלק גדול מדי מהמשאבים המושקעים בטכנולוגיה בחינוך מופנים לאמצעים שמחזקים שיטות הוראה/למידה מסורתיות, במקום לאמצעים שיעודדו פיתוח חשיבה ביקורתית וחדוות הגילוי והלמידה. אבל אפילו אם הקביעה הזאת נכונה (ויש לי ידידים שטוענים אחרת) המורים בוודאי אינם עומדים “כחומה בצורה” על מנת לחסום התקדמות טכנולוגית. ועוד יותר חשוב, המערכת איננה רואה במורים אויב שיש לעקוף או לנטרל. הכתבה מביאה את דעתה של חנה ויניק על כך שבמערכת היום אין די מערכי שיעור המתאימים לשילוב האינטרנט, וגם שהטכנולוגיות של היום מצריכות שינוי בדרך שבה בוחנים את התלמידים. הדברים אלה משקפים גישה שונה מאד מזאת של מו וצ’וב. הם מעידים על כך שאפילו אם הכיוון הכללי של שילוב התקשוב לתוך מערכת החינוך איננו תמיד לפי טעמי, יש אחראים במערכת שרואים במורה גורם חינוכי חשוב שיש לכבד ולעבוד איתו בשיתוף פעולה במקום לחפש דרך לבטל או לפטר אותו.

אני מניח שכמו רוב האנשים שעוסקים בצורה אינטנסיבית בתקשוב בחינוך אני משוכנע שמכלול הכלים שמרכיבים את התקשוב מסוגל לחולל שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה של בתי הספר. וכמובן שאנחנו לא רק חושבים כך, אלא גם אומרים וכותבים את זה פעמים רבות. בלוגרים רבים מנסחים אמירות כאלה בבלוגים שלהם ועל פי רוב כאשר אני קורא את הניסוחים האלה אני מהנהן בראש בהסכמה ועובר הלאה. ולפעמים אני פוגש ניסוח קולע ומשכנע שממש ראוי לציטוט. גם אם הדברים נאמרו בעבר, כולנו זקוקים לאישור ולחיזוק של הדעות שלנו, וכאשר אלה מנוסחות היטב בא לנו להעביר את הניסוח הלאה. זה אולי מסביר למה התרגשתי כאשר קראתי את הכותרת שהתנוססה מעל מאמרון חדש של סקוט מקלוד. היה לי ברור שאצטט אותה כאן:

קשה לתרגם את המשפט הזה באופן מדוייק, אבל גם בלי תרגום מדוייק הכוונה די ברורה. בעברית המילה unfold איננה נחוצה, אבל אני מצטער שאינני מוצא תרגום קליט ל-transformative. מדובר במשהו שמסוגל לחולל שינוי מהותי, אבל אין לי מילה שגם מצלצלת יפה בעברית וגם מעבירה את המשמעות הזאת. ובכל זאת, די ברור לי שהכוונה ברורה, ושוב, מדובר באמירה משכנעת שנעים מאד לקרוא אותה.

אבל אחרי קריאת הכותרת קראתי גם את המאמרון עצמו, וכאן גיליתי שההשתמעויות משנות המהות בחינוך (שוב, סליחה על התרגום העילג) אינן בהכרח אותן השתמעויות שעליהן אני חושב. מתברר שכל המאמרון של מקלוד הוא ציטוט מתוך שני עמודים של ספר של טרי מו וג’ון צ’וב – Liberating Learning: Technology, Politics, and the Future of American Education. בעמודים המצוטטים מו וצ’וב מונים מספר נקודות שמבהירות לאלו השתמעויות מרחיקות לכת הם מתכוונים. המשפט הקולע שמצוטט בכותרת מופיע אחרי שבע נקודות שמו וצ’וב מביאים כדי לתאר את השפעת הטכנולוגיה על החינוך.

אפשר לכנות את ארבע הנקודות הראשונות ברשימה די סטנדרטיות, ואפילו צפויות. אנחנו קוראים שבאמצעות הטכנולוגיה:

• תכנית הלימודים יכולה להיות מותאמת לסגנונות למידה שונים
• החינוך יכול להשתחרר ממגבלות גיאוגרפיות
• תלמידים יכולים ליצור קשר עם מורים שנמצאים רחוק מהכיתה
• ניתן להרחיב את מעורבות המורים וליידע אותם טוב יותר לגבי המתרחש אצל ילדיהם

הנקודות האלו בהחלט יכולות להביא לשינוי בחינוך, אם כי הן גם די נדושות, וסליחה אם אציין שאינני בטוח שמדובר בנקודות שהן “transformative”. אבל לעומת הנקודות האלו, שלוש הנקודות הבאות חושפות סדר יום שיותר מאשר הוא סדר יום חינוכי, הוא סדר יום פוליטי:

• ניתן לשחרר מורים מהתפקידים המסורתיים שלהם ולהעסיק אותם בדרכים מועילות יותר, כולל להציע להם נתיבי קריירה אחרים
• מערכות מידע מתוחכמות יכולות להתמקד בביצועים, ועל ידי כך ניתן ליצור שקיפות כלפי ההתקדמות הלימודית
• ההתנהלות של בתי הספר תהיה חסכונית יותר מפני שהטכנולוגיה זולה מהעבודה (חשוב להדגיש כאן שמשתמשים במילה “labor”, וכי בכלל לא מגדירים את מה שמורים עושים כ-“הוראה” או “חינוך”)

מה עלינו להסיק מכל זה? נדמה לי שהטכנולוגיה כאן מגוייסת לסדר יום שונה לחלוטין מאשר סדר היום החינוכי שאני, ועמיתי, רואים לנגד עינינו כאשר אנחנו מתארים לעצמנו מערכת חינוכית משולבת תקשוב. כמו מו וצ’וב, אני חולם על “שחרור הלמידה”, אבל השחרור “שלי” הוא לכיוון של הגברת הביטוי האישי, יצירת שיתוף בין קבוצות של לומדים, שילוב בלתי-אמצעי של התלמיד לתוך עולם הידע, והכשרתו כדי שיוכל לנצל באופן מיטבי את הידע הזה. מו וצ’וב, לעומתי, חולמים על שחרור הלמידה מהמורים, ובמיוחד מאיגודי המורים. בעיניהם האיגודים האלה מגנים על מורים שאינם “אפקטיביים”, ומונעים את הצמיחה של פרויקטים פרטיים. הטכנולוגיה שעליה מו וצ’וב כותבים משרתת תעשיית למידה המבוססת על מבחנים סטנדרטיים ועל אחידות לימודית. הטכנולוגיה הזאת בוודאי תוכל להחליף מורים מפני שמו וצ’וב תופסים את תפקידם של המורים בללמד לפי הספר. אין לי ספק שספרם של מו ושל צ’וב מתאר דרכים שבהן הטכנולוגיה תוכל לשנות את המערכת החינוכית, אבל חשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בהכרח התקדמות.

במאמרון חדש בבלוג שלה אסתי דורון מקשרת לכתבה באתר NRG – מקלדת בגיר – שעוסקת בפרויקט “מחשב לכל מורה”. אסתי מציינת שבאמצעות הפרויקט הזה יותר ויותר מורים יהפכו למורים מקוונים. היא מדגישה, בצדק, שלא מדובר רק בחלוקת מחשבים למורים, אלא גם בהשתלמות שעוזרת למורים לשלוט במיומנויות מחשב, ועוד יותר חשוב, עוזרת להם:

אני שותף לתקוות של אסתי. אם הפרויקט יכול לקדם את הנושאים האלה, הוא ללא ספק פרויקט חיובי. אבל נדמה לי שאני פתוח אופטימי מאשר אסתי. אינני בטוח שברור ליוזמי הפרויקט מה, מעבר לחלוקת ציוד, הוא אמור להשיג. הכתבה מתייחסת לתחרות הקשה בה נמצא המורה – תחרות בין המורה לבין האינטרנט על תשומת לב התלמיד בשיעור:

אם זאת הבעיה המרכזית, צר לי להכריז שמחשבים לא יפתרו אותה. אולי הבנתי לא נכון, אבל לפי הכתבה, הבעיה איננה כיצד לעורר עניין אצל תלמידים, או כיצד לשלב מידע ממקורות רבים ומגוונים לתוך תכנית הלימודים. הבעיה היא שתלמידים יכולים, באמצעות “קליק אחד” לדעת כל מה שמורה מנסה ללמד במשך שיעור שלם. אני כמובן מפקפק בקיומו של הקליק האחד הזה, אבל זה עניין שולי. מה שמדאיג אותי היא המחשבה שמורים מלמדים שיעורים שבסך הכל מעבירים מידע יבש שאפשר לרכוש במספר קליקים. אם זה מה שמורים עושים, כל התקשוב שבעולם לא יעזור לתקן את הבעיה.

הוגי התכנית אינם חוסכים ביקורת על המערכת החינוכית. בכתבה אנחנו קוראים, למשל, כיצד נרקם הרעיון של “מחשב לכל מורה” אצל אורי בן-ארי:

אני יודע שאין זה אופנתי לבוא להגנתה של המערכת, אבל הטענה הזאת מעוותת את המציאות. אני מלווה את תהליך הטמעת המחשב והאינטרנט במערכת החינוכית שנים רבות. לא פעם התאכזבתי מהקצב האיטי של התהליך, ומכך שמורים רבים לא מצליחים לרכוש את המיומנויות הדרושות. אבל אני חייב גם להודות שרבים במערכת הבינו שהתקשוב יכול, וצריך, להשפיע על הפדגוגיה, והם עשו זאת בתקופה שבה אנשי עסקים רבים עדיין חשבו שכל מה שדרוש הוא להזרים עוד ועוד ציוד לתוך בתי הספר.

אבל הכתבה מתעקשת לצייר תמונה אחרת – תמונה שבה הישועה באה מבחוץ. אני בטוח שהמורה מדימונה שהכתבה מצטטת היא מורה טובה מאד. ואני משוכנע שהמחשב שהיא קיבלה, וההדרכה בשימוש בו בהכנת שיעורים ובכיתה עושים אותה למורה עוד יותר טובה. אבל דווקא בגלל זה אני חושש שהכתבה עושה לה שירות דב. לפי הכתבה, אפשר להתרשם שהמחשב עושה את כל ההבדל והופך שיעור משעמם לשיעור מעניין. לפי המורה:

אבל מורים טובים מצאו דרכים מעניינות להחיות את נושא משבר המים (ונושאים רבים אחרים) הרבה לפני שהיו להם מצגות וסרטונים. מורים טובים לא חיכו לתקשוב כדי שהם יעשו משהו אחר בשיעור מאשר סתם לעמוד מול כיתה ולדבר.

אני מייחל ליום שבו לכל מורה יהיה מחשב, ושהוא יידע להשתמש בו כדי להשביח את ההוראה שלו. אם פרויקט “מחשב לכל מורה” מקרב את היום הזה, אני בוודאי רואה בכך ברכה. אבל אני מתרשם שיוזמי הפרויקט רחוקים מלהבין את הערך הפדגוגי האמיתי של מחשב בידי כל מורה, ושל התקשוב באופן כללי. ואני חושש שבגלל זה, ולא בגלל התנגדות של המורים, היכולת של הפרויקט להשפיע על המערכת לא תהיה גדולה.

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על טרישיה בוק שפתחה בלוג בו היא מדווחת על הנסיון שלה ללמד בכיתות ללא נייר. ציינתי שלמרות שהבלוג מאד מרשים, עבר הרבה זמן מאז שהתפרסם בו משהו חדש. שלושה השבועות שעברו מאז המשיכו להיות שקטים מבחינת הבלוג, אבל לפני יומיים בוק הפרה את הדממה עם מאמרון ארוך בו היא מתארת את המתרחש בכיתות שלה. עבורי מדובר במאמרון מרגש ביותר, עדות מרתקת ללמידה של ממש.

הגעתי לבלוג של בוק דרך המלצה של קורא בבלוג אחר שציין שהנה יש עוד מורה שכותבת על כיתה ללא נייר. אבל כאשר התחלתי לקרוא בו היה לי ברור שאצלה לא הטכנולוגיה העיקר, אלא התהליך. במאמרון החדש שלה בוק מאפשרת לנו להציץ לתוך התהליך הזה.

בוק כותבת על ההבדל בין plans ו-paths. (כן, יש מילים בעברית – אפשר למשל להשתמש ב-“תוכניות”, וב-“נתיבים”, או “מסלולים”. אבל לא במקרה בוק, שמלמדת כתיבה, בוחרת במילים עם צליל דומה, ואין לי הכישורים הלשוניים למצוא מילים מקבילות בעברית.) היא מביאה דוגמאות מספרות כדי להראות שסופו של כל plan הוא שלא יעמדו בו, ואילו כל path מלא באפשרויות. לאור זה, אין זה מפתיע שהיא כותבת שהיא בוחרת לזנוח את ה-plan לטובת ה-path:

אין ספק שמה שבוק מתארת הוא path – שביל לא ישר ולא סלול שעם כל צעד חדש נוצר. היא מתארת כיצד קריאת שיר מובילה לקריאת ספר, ומהספר מתבקשת האזנה למוסיקה. הלמידה איננה נשארת בתוך הכיתה – הורי התלמידים, ומורים אחרים בבית הספר, מצטרפים לתהליך. התלמידים מלהיבים את ההורים, ואלה ממליצים על ספרים נוספים שכדאי לקרוא. בוק אפילו מציינת ש-75% מהסטנדרטים שהיא אמורה להשיג בקורס כבר הושגו לפני סיום המחצית של הסמסטר. אבל כמובן שההישגים האלה לא היו העיקר:

כבר שנים אני מייחל ליום בו לא נצטרך לסווג את המתרחש בכיתה לקטגוריות של “למידה באמצעות תקשוב” או של למידה “מסורתית” יותר. בתיאור של בוק אנחנו יכולים לראות שבצעם, היום הזה כבר כאן.

מאז פרסום ספרו “העולם הוא שטוח” (ואולי גם לפני-כן) תומס פרידמן נחשב ידען בנוגע לתהליכים כלכליים וחברתיים שמתרחשים בעולם. בספר פרידמן הביע את החשש שארה”ב לא תוכל להתמודד עם ארצות מתפתחות שבהן מערכות חינוך דינאמיות מקדמות את תלמידיהן ומכשירות אותם להתמודד בהצלחה על משרות חשובות ומבוקשות. אנשי חינוך רבים אימצו את פרידמן כנביא ופונים אליו לעתים קרובות לקבל עצה. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן שאני חושש שלפרידמן השפעה שלילית על החינוך מפני שהחשש מכשלון כלכלי מול העולם השלישי מוביל לשימת דגש על הישגים שניתנים למדידה באמצעות מבחנים סטנדרטיים, וכתוצאה מסלקים את היצירתיות ואת החשיבה הביקורתית מבתי הספר. היום, בניו יורק טיימס, פרידמן פרסם כתבה שעוסקת כמעט כולה בחינוך.

אינני מתיימר להבין בכלכלה, ולכן אינני יכול להעריך את הנתונים שפרידמן מביא. אלה מבוססים על דוח של חברת מקנזי, חברה לייעוץ כלכלי מאד מוערכת. לפי הדוח, כשלים של המערכת החינוכית השפיעו ישירות על ירידת כלכלת ארה”ב ועל החלשות המעמד שלה בכלכלה העולמית. מתוך דף הפרסום על הדוח באתר של מקנזי:

שוב, אני מקווה שהתחזית העגום של הדוח, ושל הכתבה של פרידמן, לא תוביל לחינוך שרואה ברווח כלכלי מטרה מרכזית (אם לא בלעדית). אבל דווקא לא לזה אני מבקש להתייחס כאן. בבלוג שלו היום טום הופמן מגיב לכתבה של פרידמן. הוא שם לב למשפט מוזר, וגם מדאיג, שבה. פרידמן רואה שביב של תקווה במשבר הכלכלי. הוא מסביר:

הופמן (ואני איתו) מתקשה להבין. האם הצעירים האידיאליסטים שעליהם פרידמן כותב הם אלה שבשנים לפני שהבועה הכלכלית התפוצצה נהרו לבורסה כדי להתעשר? האם אנחנו צריכים להיות אופטימיים שאותם אידיאליסטים מחליטים עכשיו שכדאי יותר להיות מורים? מערכת החינוך, גם בארה”ב וגם בישראל, בוודאי זקוקה למורים, אבל אינני משוכנע שבחירת הקריירה החדשה של הצעירים האלה באמת מעודדת.

רבים מהמאמרונים של קונרד גלוגאוסקי עוסקים בשילוב השימוש בבלוגים במטלות הלימודיות של התלמידים שלו. הוא בוחן כיצד הבלוג פועל ככלי רפלקטיבי שמאפשר לתלמידים לזכך את המחשבות שלהם, וגם כיצד הוא מסייע בליבון כיתתי של סוגיות שונות. בנוסף, גלוגאוסקי גם בוחן את המקום שלו, כמורה וכבלוגר, בתוך התהליכים האלה. השבוע המחשבות שלו בנושא מביאות אותו להרהר בדרכי ההערכה המתאימות לסוג המטלות שהוא נותן לתלמידיו:

היה לו ברור שהוא איננו צופה מחוץ, מחכה בקו הגמר לעבודות מהתלמידים, מוכן לתת ציון. גם עם מטלות שבהן הוא איננו מעורב ישירות בתהליך הכתיבה, הוא ממלא תפקיד של קורא, ואותה קריאה מגדירה אותו כהרבה יותר מאשר רק “מעריך”. כצפוי, התפקיד הזה דורש ממנו לאמץ דרכי הערכה שמתייחסות לתהליך ולא רק למוצר המוגמר:

אני מניח שאין חדש כאן – לא עבור קוראיו, ובוודאי לא עבור גלוגאוסקי עצמו. אבל הוא מוסיף שמטלה שבה הוא ביקש מתלמידיו לכתוב התייחסויות אישיות לעבודות השונות שהם קיבלו במהלך הסמסטר חידדה אצלו תובנה חשובה. הוא מצא שבמהלך העבודה על המטלה הזאת התלמידים שלו פנו לעמיתים שלהם לכיתה כדי לברר נושאים שונים. אבל:

גלוגאוסקי מציין שמורים בדרך כלל ממקמים את עצמם בשני הקצוות של תהליך הלמידה הכיתתי – במתן המטלה, ובהערכת הביצוע. לעומת זאת, הם אינם יודעים כיצד להשתלב בחלק הגדול, והעיקרי, שנמצא באמצע – ההתלבטות, ההרהור, הליבון, ה … למידה. הוא כותב שמעורבות המורה בקצוות התהליך מחזקת את המבנה ההיררכי של הלמידה הבית ספרית. לעומת זאת:

חשתי נימה של אכזבה בדבריו של גלוגאוסקי. העובדה שתלמידיו פנו לעמיתיהם ולא אליו גרמה לו להרגיש שהוא נמצא מחוץ לקהילת הלומדים שהוא מנסה לבנות בכיתה שלו. הוא כותב שהוא חש שהוא צריך להיות יותר מעורב בחלק האמצעי הזה. אבל העובדה שתלמידיו מרגישים שהם יכולים לפנות לעמיתים, ולתת ולקבל עזרה אמיתית מהם, היא בעצם הוכחה שגלוגאוסקי מצליח בבניית אותה קהילה לומדת שעליה הוא כותב.

לפני כמעט ארבעה חודשים כתבתי כאן על ספרי לימוד דיגיטאליים ושאלתי, בעקבות סקר שהתפרסם בערך אז, אם יש באמת ביקוש אצל סטודנטים לספרים האלה. מדובר, הרי, במוצר יקר שמתיישן מהר. יש, כמובן, אנשים שמוכנים לוותר על ספרי הלימוד באופן כללי – גם מודפסים, וגם דיגיטאליים – ומציעים במקום שהתלמידים יכתבו את הספרים האלה בעצמם. הרעיון הזה איננו חדש. עוד בשנת 1969 ניל פוסטמן הציע משהו דומה (וכתבתי על זה כאן לפני בערך שנה וחצי). פוסטמן הציע לצייד תלמידים עם מחברות ריקות, ולאפשר להם לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם. אם זאת, עשור מאוחר יותר הגישה של פוסטמן היתה שונה. אינני חושב שהוא זנח את הרעיון של החוברת הריקה בידי התלמיד, אבל הוא הדגיש שלספר הלימוד יש תפקיד חשוב במסירה התרבותית של חברה.

ואכן, ספר לימוד (textbook) איננו רק ספר שמתאר או מסביר נושא כלשהו. הוא ניתן ביטוי ליחס של החברה לאותו נושא, הוא מסביר לקורא כיצד החברה (או הזרמים השולטים בה) מבינה אותו. מפני שספרי הלימוד ממלאים את התפקיד (החשוב) הזה, אינני צופה שיתרחש שינוי גדול בדרך המקובלת להוצאה לאור שלהם. גם אם העדכון יקר ודורש זמן רב, מערכות חינוך עדיין זקוקות לספרי לימוד. ההפקה הדיגיטאלית יכולה, אולי, לייעל את תהליך ההוצאה לאור, אבל היא לא תבטל את חשיבות הספרים. ספר הלימוד הוא סמל של סמכות, וקשה לתאר מערכת חינוכית שאיננה מפעילה את הסמכות שלה דרכם.

לפני מספר ימים, כתב החינוך של הוושינגטון פוסט, ג’יי מתיוז, פירסם כתבה על ספרי לימוד. בכתבה הוא רמז שההערכה שלי כאן מוטעית, וששינוי משמעותי בדרכי ההפקה של ספרי לימוד עשוי להתרחש בקרוב. מתיוז ציין את המגרעות המוכרות של ספרי הלימוד, ובעיקר את התיישנותם המהירה, והעובדה שתלמידים אינם אוהבים להשתמש בהם (האם הם אוהבים לקרוא בכלל?). הוא כתב על קבוצה של מורים בבתי ספר תיכוניים במדינת וירג’יניה שחברו יחד כדי לכתוב תוספות לספרי לימוד קיימים, כאשר הפרקים שהם יכתבו יהיו זמינים ברשת, חינם. המטרה של המורים האלה איננה להחליף את ספרי הלימוד, אלא להשלים את הספרים המודפסים שהמידע בהם מתיישן.

כל זה איננו מחדש הרבה. דווקא החלק המעניין בכתבה של מתיוז איננו קשור לדיגיטאליות כפתרון להפקת ספרים, אלא לדרכי למידה. הוא כותב:

וגם זה איננו חדש – אבל זה בדיוק מה שמדאיג אותי. הפעולות שמתיוז מתאר נראות לי כמובנות מעליהן. מדובר בפעולות לימודיות שצריכות להוות בסיס לכל הוראה טובה. הגיוני שעבור מורים שמשלבים פעולות כאלו בהוראה שלהם (או מבססים אותה עליהן) ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) יהוו מרכיב משלים ללמידה הנרכשת בכיתה. אבל מתיוז כותב כאילו רוב המורים אינם מכירים את הפעולות האלו, ואינם משתמשים בהן בכיתות שלהם. מהכתבה שלו מתקבל הרושם שהמורים יודעים רק “ללמד” על ידי זה שמנחים את התלמידים לקרוא בספר הלימוד. ואם זה באמת המצב, אנחנו זקוקים להרבה יותר מאשר רק תקשוב כדי לשפר את החינוך.

מיכאל ווש מוכר היטב בחוגי התקשוב בחינוך. סרטי וידיאו של ווש, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של מדינת קנסס, זכו לכמה מיליוני צפיות ביו-טיוב – וגם אני התייחסתי אליהם כאן כבר מספר פעמים. השנה ווש זכה בפרס יוקרתי של “פרופסור השנה” שהוענק על ידי קרן קרנגי לקידום ההוראה. קרן קרנגי מעניק פרסים כאלה למרצה כמעט בכל מדינה בארה”ב, אבל הפרס של ווש הוא של כלל ארה”ב – הישג בהחלט מכובד מאד.

בעקבות הזכייה בפרס, תומס הנסון, עורך הבלוג Open Education מביא ראיון וידיאו עם ווש. לא הצלחתי למצוא מידע על מי שערך את הראיון, או אפילו מתי הוא התרחש, אבל הרושם הוא שמדובר בראיון די חדש. הבלוג של הנסון סוקר תחומים חינוכיים רבים, ולא רק תקשוב, אבל התקשוב תופס בו מקום חשוב, ונדמה לי שהקשר של ווש לתקשוב הוא סיבה מרכזית שבגללה הוא מביא את ראיון הוידיאו בן עשר הדקות הזה.

התרשמתי מווש, אבל גם הופתעתי. ציפיתי למצוא מהפכן חינוכי, אדם שמכריז על צורך דחוף בשינויים מפליגים בדרכי ההוראה של ההשכלה הגבוהה. במקום זה פגשתי מרצה שנראה לי די נורמטיבי. כאשר שואלים אותו לגבי הגישה שלו ל-anti-teaching הוא מסביר שהרעיון מאחורי ה-anti-teaching הוא לעורר שאלות במקום להגיש תשובות. ווש אומר שהוא רוצה להלהיב את הסטודנטים שלו לעסוק בשאלות הקשורות לחייהם. הוא איננו רוצה שהסטודנטים שלו יחשבו “מה עלי לדעת בשביל הבחינה”, אלא “מה עלי לדעת כדי לחיות את החיים שלי”. קשה לא להסכים עם אמירות כאלה, אבל גם אין כאן שום מהפכה חינוכית. לפני 40 שנה, כשלמדתי לתואר ראשון, פגשתי מרצים רבים שפעלו ברוח הזאת.

מספר אמירות נוספות בראיון הן נורמטיביים למדי. ווש מציין, למשל, שהוא איננו חושב שאין כבר ערך בספרי לימוד, אלא שהם פשוט פחות חשובים היום מאשר פעם. כמו-כן, הוא מדגיש שתמיד יהיה צורך במבחנים, אבל בעיניו התוצאות של מבחן אינן יכולות להוות 80% מהציון. כאשר שואלים אותי כיצד אפשר למשוך את התעניינותם של הסטודנטים הוא משיב:

שוב, אלה אמירות שראוי שכל מורה יזדהה איתן, אבל אין בהן שום מסר חדש.

גם כאשר הוא מתייחס למיומנויות התקשוב של הסטודנטים של היום, ווש מתגלה כאדם מיושב. הוא מדגיש, למשל, שלמרות שנהוג לחשוב שסטודנטים מנוסים מאד בשימוש בכלים דיגיטאליים חדשים, בעצם, ההכרות שלהם עם כלים האלה הוא בעיקר לצרכים חברתיים ובידוריים. כאן, לדבריו, למרצים יש תפקיד חשוב – להראות לסטודנטים שהכלים האלה יכולים לשרת אותם גם בלמידה, ולהביא לסוגי למידה חדשים ומשמעותיים.

כתבתי שהופתעתי מדבריו של ווש, אבל לא התאכזבתי. התרשמתי שמדובר באיש חינוך שמבין שטכנולוגיות התקשוב יוצרות הזדמנויות חשדות וחשובות בלמידה, אבל שאסור שהטכנולוגיות האלו יטו אותנו מהצורך לעזור לסטודנטים לרכוש כלים כדי להבין את העולם. בנוסף להבאת ראיון הוידיאו, הנסון מקשר גם לנאום שווש נשא עם קבלת פרס פרופסור השנה. בנאום הזה לא מצאתי אף לא מילה אחת שמזכירה טכנולוגיה או אינטרנט. לעומת זאת, התרשמתי עמוקות מהכבוד והאהבה שהוא רוחש ללמידה ולסטודנטים שלו. בעבר ציינתי שהיה משהו פשטני ופופוליסטי בסרטיו של ווש. יכול להיות שכאשר אצפה בהם שוב, אני עדיין אמצא את התכונות האלו. אבל בנאום, ובראיון איתו, פגשתי אדם אחר – מורה שפועל תוך מניעים חינוכיים אמיתיים. דווקא העובדה שאין בדבריו של ווש מסר מהפכני משכנע אותי שיש לו מה להגיד.

עדכון קטן (8.7.08):

תודה למשה חסיד שאיתר את המקור של הראיון על ווש. הוא הופיע לראשונה ב-4.12.08 בבלוג של אולריקה ריינהרד (http://blog.whoiswho.de/stories/33325), דמות פעילה מאד בתחומים הקשורים לאינטרנט ועסקים, שכנראה גם נוגעת לא מעט בחינוך.

בחודשיים האחרונים מעט מאד מאמרונים הופיעו בבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו-זילנדית, ומאד הצטערתי על כך. היא מצליחה להביט על התקשוב בעיניים יחודיות, והגיגיה, וגם הדרך שבה היא מביעה אותם, הם תמיד תענוג. היום היא פרסמה מאמרון חדש, ושוב התרשמתי מההתייחסות שלה לנושא.

במאמרון החדש שלה Artichoke סוקרת את העשור האחרון שבמהלכו היא עוסקת בתקשוב בחינוך. היא מציינת שבמשך התקופה הזאת היא לא הבחינה בחדירה משמעותית של התקשוב לתוך החינוך:

בהמשך, היא מנסה לפענח את הסיבות שהביאו להעדר ההצלחה הזאת. היא מונה מספר “צרכים” שבמשך השנים נקבעו כמרכזיים לקידום התקשוב בחינוך:

אבל כאשר היא בוחנת את המצב של כל אחד מה-“צרכים” האלה היום, היא מגלה שבעצם בכולם היתה התקדמות משמעותית – שבעצם, בכל אחד מהם המצב היום הרבה יותר טוב מאשר לפני עשור. ובכל זאת אין התקדמות בשילוב התקשוב:

הנצחת המצב של חוסר התקדמות, למרות השיפור בתנאים, מובילה אותה למסקנה שהחסמים להצלחת שילוב התקשוב אינם חסמים מוחשיים, אלא חסמים שהם בעיני המסתכל בלבד. עם כל שיפור בתנאים לשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך, הציפיות שלנו גדלות, והתוצאה היא שאנחנו נשארים מתוסכלים – השילוב המיוחל פשוט לא מתממש. לכאורה התנאים היום כבר בשלים לשילוב מוצלח, ובכל זאת, נערמים חסמים חדשים.

וזה מביא את Artichoke להרהר שאולי הבעיה איננה באותם חסמים שהם כל כך מוכרים לנו, אלא במקום אחר:

היא איננה מביאה תשובות, ואפילו השאלות שהיא מנסה לשאול הן התחלתיות למדי. מהבחינה הזאת, אין בשורה גדולה מהמאמרון הזה. אבל יש בדבריה נכונות להתייחס למורים כאוכלוסיה שמשום מה עדיין לא השתכנעה שיש כדאיות רבה או צורך דחוף בתקשוב, ולא סתם כסרבני תקשוב חסרי תבונה. וזה בפני עצמו צעד חיובי שממנו אנחנו יכולים ללמוד.