מתאימות לא רק למעבדות

מצאתי כבר הזדמנויות רבות להביא כאן מדבריו של גרי סטייגר. כבר משנות ה-70 סטייגר עובד ומלמד עם מחשבים והוא צבר נסיון רב. עבורו המחשב משמש בעיקר כלי שבאמצעותו תלמידים יכולים לחקור ולבנות, והוא מבקר בחריפות את הדרכים שבהן בתי ספר משתמשים במחשבים היום. יש לו גם מילים חריפות כלפי התנהלותם של בתי ספר באופן כללי. כתלמיד של סימור פאפרט, הבנייה ב-Logo ובכלים דומים לו מהווה עבורו השיא של השימוש במחשב. לא פעם מתקבל הרושם שסטייגר משוכנע שהתקשוב החינוכי של היום נחות לעומת השימוש בימים שבהם פאפרט פיתח את ה-Logo ואת העולמונים כי היום המחשב נתפס כמעט באופן בלעדי ככלי שמאפשר גישה למידע.

השבוע סטייגר פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו, בו הוא מתייחס לשינויים שהתרחשו בשימוש במחשבים בחינוך מאז אותם ימים. כצפוי, על אף העובדה שמספר המחשבים בכיתות גדל, הוא רואה נסיגה בשימוש:

As the number of computers increased the goals for what children did with them seemed [to] be lowered. No longer did “computer literacy” mean that every child should have the expertise required to program the computer, but that they would be able to bookmark a web page or identify the mouse in a standardized “tech literacy” test.
הוא מתאר את בנייתן של מעבדות מחשבים בבתי הספר כטעות היסטורית שנבעה לא רק מתקציבים מצומצמים אלא גם מכך שפחות מדי מורים היו מסוגלים לחשוב באופן יצירתי על מה שאפשר לעשות עם המחשב בכיתה:
The moral of that tale is that the computer lab is a historical accident that need not be preserved in amber.
נראה לי קצת מוזר שדווקא היום, כאשר בבתי ספר רבים מעבדות מחשבים נעשות לנחלת העבר ובמקומם תלמידים מגיעים לבתי הספר עם מכשירים אישיים, סטייגר חש צורך לבקר את קיומם. ובכל זאת, יש לא מעט צדק בביקורת שלו. רוב מערכות החינוך הצליחו לשכוח את ה-Logo ואת הלמידה תוך כדי עשייה וגילוי שהוא איפשר. על אף העובדה שאני מצטער שכבר לא מלמדים Logo, לדעתי הערך המרכזי של התקשוב בחינוך היום נמצא במקום אחר. סטייגר נוטה להמעיט בחשיבות של הגישה למידע ושל הארגון האישי של המידע שהתקשוב מאפשר. ובכל זאת, הביקורת שלו חודרת לשורש הבעיה של התקשוב בחינוך – בשימוש במחשב בבתי הספר אין מעוף, אין תעוזה, ואין נסיון לאתגר את התלמיד. אי-לכך, יש טעם להתייחס ברצינות ל-"הצעות הצנועות" שסטייגר מביא במאמרון שלו ל-"שיפור" המעבדות. במידה לא קטנה הן תקפות גם לשימוש בתקשוב בחינוך באופן כללי.

בין ההצעות שלו אנחנו מוצאים הצעה לפעול לפי ההנחה שתלמידים מסוגלים לעשות משהו טוב עם המחשב:

Don’t be surprised when kids do extraordinary things. Be surprised when adults are surprised. I expect that children can use computers in deeper more thoughtful ways than school traditionally asks of them. Cute may be a subset of “good,” but is a poor substitute.
האמונה הזאת ביכולת של התלמיד איננה אומרת שכל מה שעושים עם המחשב הוא בעל ערך. סטייגר מדגיש שכדי להפיק תוצר איכותי דרושים זמן ומאמץ:
If students can come use a computer whenever they need to for as long as necessary, they’ll learn more, the computers will be used to greater benefit and the school will take an important step towards learner-centered school reform.
וכצפוי, הוא משוכנע שה-"סטנדרטים" שמולם מערכות החינוך מבקשות למדוד את ההישגים של התלמידים אינם ראויים. כלפי ה-Nets, ה-National Educational Technology Standards שמופצים ברחבי ארה"ב הוא מכריז:
If a kid is breathing, she has probably surpassed the NETs
The ISTE NETs standards are unimaginative and technocentric. Declare that every child has satisfied them and move on.
כזכור, עם כל הכבוד לשימוש במחשב בבית הספר לצורכי יצירה, נראה לי שסטייגר איננו מייחס חשיבות מספקת לשימוש בתקשוב לצרכי מידע. לטוב או לרע, משהו השתנה בעשורים האחרונים, ובית הספר צריך להשקיע בפיתוח המיומנויות שיאפשרו לתלמידים ללמוד בסביבה הדיגיטאלית הרווחת של היום. אך עם זאת, אין ספק שיש הרבה שאפשר, וצריך, לקחת מהביקורת של סטייגר.

התקשוב משנה את החינוך?

על אף העובדה שאני רואה משהו כמו 150 בלוגים שבצורה זאת או אחרת בוחנים את השפעת התקשוב על החינוך (כתבתי "רואה" מפני שעם כל הרצון הטוב, אינני מצליח לקרוא את כולם), ושהבלוגים האלה מקשרים לרבים נוספים, הראייה החינוכית שלי מאד מצומצמת. בסופו של דבר עלי להודות שמה שאני קורא משקף רק טיפה קטנה של מה שקורה בבתי הספר היום. הבלוגים האלה אינם אלא בועה תקשובית קטנה שעוסקת בנושאים כמו הנגישות הבלתי אמצעית למידע, או בכלים שמאפשרים לתלמידים לכוון את תהליך הלמידה של עצמם. אבל אלה אינם, כנראה, הנושאים שנמצאים במרכז העולם החינוכי בכללותו.

השבוע משרד החינוך של מדינת טקסס פרסם סטנדרטים חדשים לבתי הספר בתחומי ההיסטוריה ומולדת (של ארה"ב, כמובן). מפני שטקסס וקליפורניה הן מדינות עם אוכלוסיות גדולות במיוחד, ידוע שלסטנדרטים שהמדינות האלו מאמצות השפעה מכרעת על כתיבת הגירסאות החדשות של ספרי הלימוד בארה"ב בכללותה. כתבה ב-Free Press של דטרויט, המבוסס על דיווח של ה-Associated Press, מוסרת לנו שהסטנדרטים החדשים בטקסס:

dictate how political events and figures will be taught to about 4.8 million schoolchildren in Texas and beyond for the next decade.

The standards also will be used by textbook publishers who often develop materials for other states based on those approved in Texas.

הסטנדרטים החדשים משקפים גישה שמרנית מאד כלפי ההתפתחות של ארה"ב – גישה שאינני מזדהה איתה. בכתבה באתר של עיתון מהעיר דאלאס רשימה של רבים מהשינויים שהתקבלו – מה יפסיקו ללמד ומה יוסיפו. הרשימה בהחלט מצביעה על שינוי משמעותי בדגשים שמבקשים ללמד. אבל לא בגלל זה אני מתייחס לנושא כאן.

בתוך הכתבות השונות ברור שלספרי הלימוד הרשמיים תפקיד מרכזי בהוראת הנושאים האלה בכיתה. (הכתבות אינן מבחינות בין ספרי לימוד מודפסים או דיגיטאליים, וזה די הגיוני. הרי בדיונים על הכדאיות של ספרי לימוד דיגיטאליים אין התייחסות לתכנים.) מתברר שבכוחם של מספר פוליטיקאים בטקסס (עם תרומה זעירה של אנשי חינוך, תרומה שלפי הכתבות השונות צומצמה מאד) לקבוע מה יופיע בספרים, והרוב המכריע של המורים יעבדו לפי הספרים האלה. מגיב אחד לכתבה בעיתון מדאלאס כותב:

While my daughter was in school, I always complained that the teachers weren't using the text books enough. Now, given the religiously-biased texts, I hope they continue their independent curricula development.
פיתוח תכנית לימודים עצמאית? למה לא? רצוי שהמורה יפתח כמה שיותר אפשרויות בפני תלמידיו. וכמובן שהתקשוב מאפשר, ואף מעודד, פיתוח כזה. אבל ספק אם יש באמת נהירה בכיוון הזה, או סיכוי גדול שזה יקרה – אפילו אם כך אפשר היה להתרשם מהבלוגים שאני קורא.

קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ' נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה"ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג'ורג' בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ' עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג'יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ' שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can't judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ' עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה"ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.

אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-"הוראה" שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה"ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ' מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.

איזה רעיון מוזר – לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:

The report highlighted the "adverse effects" that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.

משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – "trust the teachers".

לפני שבוע ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:

"Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics."
"Great question."
"If the purpose of an assessment is to see if I'm learning, isn't assessment happening every day?"
"Uh  huh."
"So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?"
"Yeah, you would think."
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.

זה חינוך זה?

בתי ספר charter בארה"ב הם בתי ספר שמקבלים כספים ציבוריים אבל מנוהלים באופן פרטי. הנהלות בתי הספר האלה בדרך כלל חופשיים לקבוע תכנית לימודים שונה מזאת של בתי הספר הממלכתיים, וגם להעסיק או לפטר מורים לפי שיקול דעתם. בתי ספר charter רבים טוענים שהם מסוגלים לשפר את רמת ההישגים של תלמידיהם, וכך להיות יותר אפקטיביים מאשר בתי הספר הממלכתיים. וכיצד מודדים אפקטיביות? על ידי אחוזי התלמידים שעוברים בהצלחה את המבחנים הרבים שהממשלה דורשת כחלק מתכנית No Child Left Behind, כמובן. באתר הניו יורק טיימס של אתמול מדווחים על תכנית מיוחדת של אחד מבתי הספר האלה בניו יורק שמוכן לעשות הרבה כדי לקדם את תלמידיו.

רשת של ארבעה בתי ספר מסוג charter, הפועלת בשכונת הרלם, מוציאה את ילדי הגן של בתי הספר לסיור בחווה מחוץ לעיר. נסיעה לחווה על מנת לראות שדות וחיות, אולי ללטף כבשה ולגלות את הקשר בין ביצים לבין תרנגולות, היא ללא ספק בעלת ערך לימודי רב – במיוחד לתלמידים שגדלים בתוך שכונת עוני ואינם נחשפים לדברים שבעיני רבים מאיתנו הם טבעיים ומובנים מאליהם. אבל מתברר שאלה מאיתנו שרואים בליטוף כבשה ערך בפני עצמו לא מבינים את הערך האמיתי שבסיור כזה. לפי הכתבה:

… the 75 Harlem kindergartners were going not only for a glimpse of rural life, but to rack up extra points on standardized tests.
במסגרת NCLB, כזכור, התלמידים נבחנים לעתים קרובות, ואם הם אינם מצליחים במבחנים הם אינם מתקדמים לכיתה הבאה, ובתי הספר אינם מקבלים את כספי הציבור. אך מה לעשות, והמבחנים שבוחנים אם התלמידים רכשו את הידע הדרוש אינם מתחשבים בסביבה שילדי הרלם מכירים. לא מעטות מהשאלות שמופיעות במבחנים האלה מניחות שלתלמיד ידע בסיסי על חיות כמו כבשים ופרות, וילדי הגן של הרשת פשוט לא יודעים על מה מדובר. אין מה לדאוג, יש פתרון. המורים ברשת בתי הספר:
have invented a form of test preparation. The schools haul their students to a farm each year, hoping to expose them to the rural life and lift their scores.
מנהלת רשת בתי הספר מסבירה בכתבה שאפשר גם להעניק לתלמידים חוויה לימודית וגם לעזור להם להצליח במבחנים, ובכך היא בוודאי צודקת. ובכל זאת, קשה לקרוא את הכתבה ולא להתרשם שסדר עדיפויות מאד עקום מנחה את בתי הספר האלה, ואת המערכת כולה. המטרה העיקרית היא, הרי, לעבור את המבחן, ואם, תוך כדי הכנה למבחן גם לומדים משהו ונהנים מהיציאה מהעיר, כולם מרוצים. אבל נדמה לי שהסיפור הזה גם ממחיש את ההבדל העצום, והעצוב, בין ללמד בשביל המבחן, לבין חינוך אמיתי.

יש שינוי … ויש שינוי

אני מניח שכמו רוב האנשים שעוסקים בצורה אינטנסיבית בתקשוב בחינוך אני משוכנע שמכלול הכלים שמרכיבים את התקשוב מסוגל לחולל שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה של בתי הספר. וכמובן שאנחנו לא רק חושבים כך, אלא גם אומרים וכותבים את זה פעמים רבות. בלוגרים רבים מנסחים אמירות כאלה בבלוגים שלהם ועל פי רוב כאשר אני קורא את הניסוחים האלה אני מהנהן בראש בהסכמה ועובר הלאה. ולפעמים אני פוגש ניסוח קולע ומשכנע שממש ראוי לציטוט. גם אם הדברים נאמרו בעבר, כולנו זקוקים לאישור ולחיזוק של הדעות שלנו, וכאשר אלה מנוסחות היטב בא לנו להעביר את הניסוח הלאה. זה אולי מסביר למה התרגשתי כאשר קראתי את הכותרת שהתנוססה מעל מאמרון חדש של סקוט מקלוד. היה לי ברור שאצטט אותה כאן:
קשה לתרגם את המשפט הזה באופן מדוייק, אבל גם בלי תרגום מדוייק הכוונה די ברורה. בעברית המילה unfold איננה נחוצה, אבל אני מצטער שאינני מוצא תרגום קליט ל-transformative. מדובר במשהו שמסוגל לחולל שינוי מהותי, אבל אין לי מילה שגם מצלצלת יפה בעברית וגם מעבירה את המשמעות הזאת. ובכל זאת, די ברור לי שהכוונה ברורה, ושוב, מדובר באמירה משכנעת שנעים מאד לקרוא אותה.

אבל אחרי קריאת הכותרת קראתי גם את המאמרון עצמו, וכאן גיליתי שההשתמעויות משנות המהות בחינוך (שוב, סליחה על התרגום העילג) אינן בהכרח אותן השתמעויות שעליהן אני חושב. מתברר שכל המאמרון של מקלוד הוא ציטוט מתוך שני עמודים של ספר של טרי מו וג'ון צ'וב – Liberating Learning: Technology, Politics, and the Future of American Education. בעמודים המצוטטים מו וצ'וב מונים מספר נקודות שמבהירות לאלו השתמעויות מרחיקות לכת הם מתכוונים. המשפט הקולע שמצוטט בכותרת מופיע אחרי שבע נקודות שמו וצ'וב מביאים כדי לתאר את השפעת הטכנולוגיה על החינוך.

אפשר לכנות את ארבע הנקודות הראשונות ברשימה די סטנדרטיות, ואפילו צפויות. אנחנו קוראים שבאמצעות הטכנולוגיה:

  • תכנית הלימודים יכולה להיות מותאמת לסגנונות למידה שונים
  • החינוך יכול להשתחרר ממגבלות גיאוגרפיות
  • תלמידים יכולים ליצור קשר עם מורים שנמצאים רחוק מהכיתה
  • ניתן להרחיב את מעורבות המורים וליידע אותם טוב יותר לגבי המתרחש אצל ילדיהם

הנקודות האלו בהחלט יכולות להביא לשינוי בחינוך, אם כי הן גם די נדושות, וסליחה אם אציין שאינני בטוח שמדובר בנקודות שהן "transformative". אבל לעומת הנקודות האלו, שלוש הנקודות הבאות חושפות סדר יום שיותר מאשר הוא סדר יום חינוכי, הוא סדר יום פוליטי:

  • ניתן לשחרר מורים מהתפקידים המסורתיים שלהם ולהעסיק אותם בדרכים מועילות יותר, כולל להציע להם נתיבי קריירה אחרים
  • מערכות מידע מתוחכמות יכולות להתמקד בביצועים, ועל ידי כך ניתן ליצור שקיפות כלפי ההתקדמות הלימודית
  • ההתנהלות של בתי הספר תהיה חסכונית יותר מפני שהטכנולוגיה זולה מהעבודה (חשוב להדגיש כאן שמשתמשים במילה "labor", וכי בכלל לא מגדירים את מה שמורים עושים כ-"הוראה" או "חינוך")

מה עלינו להסיק מכל זה? נדמה לי שהטכנולוגיה כאן מגוייסת לסדר יום שונה לחלוטין מאשר סדר היום החינוכי שאני, ועמיתי, רואים לנגד עינינו כאשר אנחנו מתארים לעצמנו מערכת חינוכית משולבת תקשוב. כמו מו וצ'וב, אני חולם על "שחרור הלמידה", אבל השחרור "שלי" הוא לכיוון של הגברת הביטוי האישי, יצירת שיתוף בין קבוצות של לומדים, שילוב בלתי-אמצעי של התלמיד לתוך עולם הידע, והכשרתו כדי שיוכל לנצל באופן מיטבי את הידע הזה. מו וצ'וב, לעומתי, חולמים על שחרור הלמידה מהמורים, ובמיוחד מאיגודי המורים. בעיניהם האיגודים האלה מגנים על מורים שאינם "אפקטיביים", ומונעים את הצמיחה של פרויקטים פרטיים. הטכנולוגיה שעליה מו וצ'וב כותבים משרתת תעשיית למידה המבוססת על מבחנים סטנדרטיים ועל אחידות לימודית. הטכנולוגיה הזאת בוודאי תוכל להחליף מורים מפני שמו וצ'וב תופסים את תפקידם של המורים בללמד לפי הספר. אין לי ספק שספרם של מו ושל צ'וב מתאר דרכים שבהן הטכנולוגיה תוכל לשנות את המערכת החינוכית, אבל חשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בהכרח התקדמות.

מאז … ואולי שוב היום

הלן בארט כותבת שלאחרונה היא ערכה חיפוש עבור מקורות שמזכירים את הפורטפוליו הדיגיטאלית בחינוך היסודי. כאשר היא עשתה זאת היא נתקלה בתקציר שהעלה שאלה מעניינת וחשובה. באותו תקציר נכתב:
Mandating portfolios on a system wide or statewide basis may destroy one of their greatest assets: allowing students to reflect on their learning and feel a sense of hope and control. Once standards are defined by an outside authority, teacher-student collaboration is minimized and the importance of students' own goals and learning assessment diminishes.
מדובר בבעיה חינוכית מוכרת מאד – שימוש הפורטפוליו ככלי להערכה חיצונית, הערכה שמבוססת על אמות מידה שאינם נקבעים על ידי התלמיד עצמו, עשוי לפגוע בכוחו של התלמיד לקחת אחראיות על הלמידה של עצמו ולעקוב אחר הלמידה הזאת. בארט מודאגת מהמצב הזה, אבל היא איננה משלה את עצמה – היא יודעת שעל פי רוב לתלמידיו אין דחף פנימי שמניע אותם ללמוד. ולכן:
… if there is no extrinsic motivator or mandate, where is the intrinsic motivation to reflect on learning, especially when there are so many competing priorities in our students' lives? If only we could capture the motivation behind social networks to facilitate reflection on learning! That is the place where students reflect on life, albeit most often with a more social, less academic focus.
כזכור, אין זאת בעיה חדשה, ובארט, שהיא בין העוסקים החשובים בתחום של הפורטפוליו הדיגיטאלי, בוודאי לא גילתה אותה עכשיו. אבל מעניין לציין שהיא מצטטת תקציר של מאמר שהתפרסם לפני 15 שנה, בשנת 1994.

בארט שואלת שאלה חשובה – אם כבר לפני 15 שנים חוקרים זיהו את הערך הלימודי של הפורטפוליו, למה הוא לא הצליח להתבסס יותר בבתי הספר? והיא כמובן גם מנסה לענות את השאלה. לדעתה הדגש על סטנדרטים חיצוניים של תוכנית No Child Left Behind, והמבחנים שבוחנים עם תלמידים אכן עומדים בסטנדרטים האלה, פגעו בפרויקטים כמו הפורטפוליו הדיגיטאלי שינקו מתפיסה חינוכית אחרת.

בארט מתארת את כלי ההערכה הנפוצות היום כ:

heavy with documentation but light on passion
ומביעה את התקווה שההצהרות של הממשל החדש בארה"ב בעניין הצורך בפיתוח שיטות הערכה אלטרנטיביות יביאו להתעניינות מחודשת בפורטפוליו. נקווה שהיא צודקת.

עם חברים כאלה …

אני מודע לכך שמפיו של מישהו שעיקר עיסוקו הוא טכנולוגיה בחינוך, ביקורת על מה שמכונים "כישורי המאה ה-21" נשמעת טיפה מוזר. בדרך כלל בכל הדגרה של הכישורים האלה אפשר למצוא דגש על טכנולוגיה, מדיה ומידענות, ובמידה רבה אלה הם התחומים שאני חפץ ביקרם בבתי הספר. ואם אני רוצה לקדם את התחומים האלה, הגיוני היה לחשוב שאצטרף למקהלה ואשיר את שבחי הכישורים האלה, ואת הנסיונות להטמיע אותם, בקול.

אבל זה לא קרה כאן. הסברתי בעבר שאחת הסיבות שאינני מצטרף למקלה היא שבמידה רבה הכישורים האלה מזוהים מאד עם חברות מסחריות שיש להן אג'נדה משלהן. עבור החברות האלו, יש שתי סיבות טובות להחדיר את הקניית הכישורים האלה לתוך בתי הספר. מצד אחד, אימוץ תוכניות לימודים עתירות טכנולוגיה מצריך רכישת ציוד שהחברות רוצות למכור. מצד שני, החברות האלו רוצות שבתי הספר יכשירו את הפועלים שלהן לעתיד. הן אינן חושבות על האדם השלם שהוא תוצר של חינוך הומניסטי, אלא על הבוגר שתואם את הצרכים שלהן. זאת בוודאי איננה התפיסה החינוכית שלי.

אבל אין זה אומר שנוח לי עם הביקורת שמושמעת כלפי הכישורים האלה. לפחות עם חלק מהביקורת הזאת קשה לי להזדהות. דייאן ראביץ, למשל, במאמר באתר של Common Core מכנה את הכישורים האלה האופנה החולפת התורנית. בסקירה היסטורית מאד מעניינת היא מראה שהכישורים שנכון להיום מזוהים עם המאה ה-21 הוכרזו ככישורים הרצויים לתלמיד בתדירות די גבוהה במשך מאה השנים האחרונות. ראביץ היא (בין היתר) היסטוריונית של החינוך, והיא יודעת על מה שהיא כותבת. אבל אפילו מי שיש לו הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך (כמוני, למשל) יתקשה להבין למה מתייחסים לכישורים האלה כחדשים, או כייחודיים לתקופה שלנו. כבר כתבתי כאן שבעיני מדובר בכישורים די נצחיים.

אבל גם כאשר ראביץ משכנעת שלא מדובר בגישה חדשה, לא קל להצטרף למחנה שהיא מייצגת כאן. הרי ביסודו של דבר, התפיסה החינוכית של Common Core מבוססת על הקנייה מאד מסורתית של מקצועות יסוד – אותם יסודות שמבחנים סטנדרטיים אמורים למדוד.

כאשר ראביץ כותבת על ההפרזות שבתפיסות הבנייתיות בתקופות שונות אפשר למצוא לא מעט שאיתו אפשר להסכים:

Instead, we have numbed the brains of future teachers with endless blather about process and abstract thinking skills. We have taught them about graphic organizers and Venn diagrams and accountable talk, data-based decision-making, rubrics, and leveled libraries, but we have ignored what matters most. We have neglected to teach them that one cannot think critically unless one has quite a lot of knowledge to think about. One thinks critically by comparing and contrasting and synthesizing what one has learned. One must know a great deal before she or he can begin to reflect on its meaning and look for alternative explanations.
אבל כאשר זוכרים שעל פי רוב האלטרנטיבה הרווחת לגישות היותר "פתוחות" (שבצדק או שלא בצדק מזוהות היום עם "כישורי המאה ה-21") איננה, כפי שראביץ רומזת, לעורר רצון עז לדעת, אלא פשוט שינון מייגע לקראת מבחנים, פתאום "כישורי המאה ה-21", נדושים ולא מקוריים ככל שיהיו, נשמעים די טובים.

אשרי, מטומטם אני!

תומס הנסון, בבלוג Open Education, מכוון את קוראיו למאמר מאת מיכאל שוורץ, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה של וירג'ינגיה שכותב על The importance of stupidity in scientific research. שוורץ מספר על פגישה עם עמיתה לספסל הלימודים, דוקטורנטית שעזבה את לימודיה ולמדה משפטים במקום, ובהמשך נעשתה לעורכת דין מצליחה. שוורץ כותב שבפגישה המחודשת, אחרי לא מעט שנים, הוא שאל אותה למה היא עזבה את מסלול הדוקטורט:
To my utter astonishment, she said it was because it made her feel stupid. After a couple of years of feeling stupid every day, she was ready to do something else.
שוורץ מהרהר על האמירה הזאת, שתחילה נשמעה לו מוזרה מאד. הרי לדעתו הידידה שלו היתה תלמידה מבריקה. אבל בהמשך הוא מבין שאותו הדבר קרה גם לו – אבל משום מה, הוא חשב שמדובר במצב "טבעי":
Science makes me feel stupid too. It's just that I've gotten used to it. So used to it, in fact, that I actively seek out new opportunities to feel stupid. I wouldn't know what to do without that feeling. I even think it's supposed to be this way.
הוא מסביר שכתלמיד בתיכון הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות שנשאלו, ולכן היה לו הגיוני שהוא ימשיך בתחום שבא לו כל כך בטבעיות. אבל הוא גילה שלימודים מתקדמים לא היו עניין של לדעת את התשובות, אלא של לא לדעת. והוא שם לב שלא רק הוא עצמו לא ידע, אלא שגם המנחים שלו לא ידעו. הוא כותב:
The crucial lesson was that the scope of things I didn't know wasn't merely vast; it was, for all practical purposes, infinite. That realization, instead of being discouraging, was liberating. If our ignorance is infinite, the only possible course of action is to muddle through as best we can.
לדעתו של שוורץ, מערכות חינוכיות אינן מפתחות את התכונה החשובה של "productive stupidity", היכולת להיות "ignorant by choice". הוא מסביר שהתכונה הזאת מאפשרת לנו לטעות ולעטות שוב, ולא להרגיש שמשהו לא בסדר כל עוד אנחנו לומדים משהו מהנסיון.

אני מניח שהנמשל די ברור, אבל הנסון, במאמרון שלו, לא משאיר מקום לספק. הוא כותב:

And it is interesting to note how strongly Schwartz contrasts with the proponents of NCLB and the high stakes testing movement that has swept our country in recent years.
אין ספק שחינוך אמיתי צריך לעסוק הרבה יותר בפיתוח התחושה שאנחנו לא יודעים, ובגלל זה שואפים לדעת, והרבה פחות בידיעת התשובות של שאלות במבחן.

והם לא ידעו שהם אורייני מידע!

דרך הבלוג של מיכאל לורנזן, The Information Literacy Land of Confusion, הגעתי למאמר מהנה מאד של פול וולצלי, "Librarians' sport of choice: Teaching information literacy through fantasy football" שהתפרסם החודש בביטאון החודשי של ה-Association of College and Research Libraries". במאמר, וולצלי, מרכז ההוראה באוניברסיטה של דובוק, קולג' פרטי וקטן במדינת איאוווה, מתאר את המיומנויות שנמצאות בבסיס של השתתפות מוצלחת בליגה של "fantasy football", ומסביר שאלה אותן המיומנויות המאפיינות סטודנט שהוא אוריין מידע. וולצלי מסביר שסטודנטים שפעילים בליגות כאלה מפעילות מיומנויות מידע חשובות, אבל הם אינם מודעים לכך.

וולצלי מדגיש שמיומנויות מידע רבות באות לביטוי דרך הפעילות בליגות הכדורגל האלה, אבל כאשר סטודנט מגיע למוסד להשכלה גבוהה, המוסדות אינם מנצלים את הידע הזה, אינם נעזרים בו כדי לאפשר לסטודנט לתפקד כאוריין מידע בשיעורים, או בספריה. (הוא מונה שורה של סטנדרטים של אוריינות מידע ומראה כיצד סטודנטים הפעילים במשחקי הכדורגל הדמיוניים האלה מיישמים אותם הלכה למעשה.) במאמר שלו הוא מתאר פרויקט שבו הוא לימד מיומנויות של אוריינות מידע לספורטאים שנרשמו לקולג' שלו באמצעות ליגה ל-fantasy football. הוא כותב:

Through the lesson, students engaged in discussions of creditability, validity, timeliness, and search strategies to find and evaluate fantasy football information. The assessment of these instruction sessions showed incoming students successfully identifying evaluation criteria and reporting positive changes in how they viewed research and libraries.
וולצלי, שבאופן אישי פעיל בליגות כדורגל מהסוג שהוא מתאר, איננו מסתיר את הכוונה שלו להרחיב את השימוש במיומנויות הנרכשות דרך המשחק. הוא כותב:
Librarians have the ability to connect these existing skills to academic content in order to help students become successful information literate students.
מתברר שהסטודנטים אינם מקשרים בין הפעילות שלהם בליגות הכדורגל, לבין הפעילות שלהם כסטודנטים. בתיאור של חלק מהפעילות וולצלי כותב:
The student athletes discussed the sources and argued over their conclusions. These discussions could have taken place in any traditional information literacy class and were the true intent of the session itself. The students seemed surprised at the similarities to academic concepts.
(במשך מספר חודשים עד לפרסום המאמר וולצלי העלה מספר מאמרונים על הנושא לבלוג שלו. עיון באלה מאפשר הצצה מעניינת לתוך התפתחות המחשבה שלו.)

כמובן שאין זה מפתיע שבחיי היום-יום שלנו אנחנו מפעילים מיומנויות מידעניות רבות. הבעיה היא שבדרך כלל כאשר סטודנטים ותלמידים מגיעים לכיתה, או לספריה, הם אינם מצליחים להפעיל את אותן המיומנויות שמלוות אותן ברבים מהעיסוקים ה-"רגילים" שלהם. במאמר הקצר שלו, וולצלי מראה, בצורה מהנה ודי משכנעת, שספרנים ואנשי חינוך יכולים למצוא את הדרך לחדד את המיומנויות האלה, ולעזור לסטודנטים להשתמש בהן בסביבות לימודיות פורמאליות. אין ספק שאפשר, וצריך, לחשוב על דוגמאות רבות נוספות.