קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ’ נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה”ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג’ורג’ בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ’ עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג’יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ’ שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can’t judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ’ עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה”ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.

אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-“הוראה” שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה”ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ’ מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *