קטגוריה: ספרי לימוד

לפני שבוע הם פתחו את דו-השיח ביניהם עם פנייה של קורא שביקש את דעתם על ניסוי חדש שאמור לבחון את השימוש במכשירי iPad כתחליף לספרי לימוד באלגרבה. מתוך תיאור של הניסוי:

אבל נוריס וסולוויי מציינים עוד משהו חשוב, משהו שאיננו קשור להצלחה או לאי-הצלחה של הניסוי. אפילו אם היום מכשירי iPad יקרים, תוך זמן די קצר מחירם, והמחיר של מכשירים דומים, יירד. וכפי שקובעת נוריס, בעתיד הלא רחוק:

• פורטל בית ספר
• קהילות ברשת
• ספרים דיגיטאליים (הליבה של סביבת הילקוט הדיגיטאלי)
• תכנים מקוונים
• פיתוח מקצועי של המורים.

בסקירה על הילקוט שבפורטל מס"ע יש גם התייחסות למיומנויות המאה ה-21. לא קשה להבין את הקשר – יש כאן רמז לכך שהילקוט של מט"ח מתחבר לתנופה החדשה של משרד החינוך להעמיד את המיומנויות האלו במרכז העשייה החינוכית, ואפילו נותן מענה לרכישתן ושילובן בבתי הספר.

כאשר אני בוחן כל מרכיב של הילקוט באופן עצמאי אינני נתקל בשום דבר שאיננו מוצא חן בעיני. אני הרי בעד זה שתלמידים ישתמשו בתכנים מקוונים, אני בוודאי מוצא ערך רב בקהילות ברשת, ומספר פעמים בעבר התייחסתי כאן בחיוב לספרי כותר. ובכל זאת, משהו מפריע לי. המשהו הזה איננו משהו שיש בילקוט, או אפילו משהו שחסר בו. הוא שייך לראייה החינוכית הרחבה יותר שמתיימרת לבוא לביטוי בילקוט.

הצגת הילקוט על ידי גיא לוי בכנס התרחשה מיד אחרי הרצאתו של רוני אבירם שעסק בהתאמת בית הספר לעידן הדיגיטאלי. רוני אבירם ציין שבאופן מסורתי בית הספר הוא המקום שבו לומדים מהספר, ואילו היום הלמידה מתרחשת במרחב רחב יותר. היום לא יתכן מצב שבו "הכל כלול" בתוך כותלי בית הספר, או מצב שבו הספר יכלול את מלוא המידע שתלמיד צריך ללמוד. לטעמי ההתייחסות לבית הספר כ-"מקום שבו לומדים מהספר" איננה אלא משחק מילים, אבל בכל זאת, יש משמעות גדולה להשתחררות מהגבולות הפיסיות של בית הספר. חלק חשוב מההשפעה התרבותית הרחבה של התקשוב על חיינו נמצא בערעור על הסמכות של המקורות המסורתיים של הידע, ולערעור הזה השתמעויות נרחבות על החינוך. הילקוט של מט"ח אמנם צומח מהתקשוב, אבל ספק אם הוא באמת נותן ביטוי להשפעה התרבותית הרחבה הזאת. ביסודו של דבר, הוא פשוט מתרגם את המצב הבית-ספרי הקיים לאמצעים דיגיטאליים. בהרצאתו אבירם הכריז ש:

הכתבה מדווחת על סטודנטית שהתרגשה לקראת קבלת המכשיר, אבל גילתה שנכון לעכשיו היא מעדיפה לקרוא מספרי לימוד מודפסים. אנחנו אפילו מגלים ש:

האם יש משהו מפתיע בדיווח הזה? לא במיוחד. נתונים דומים הופיעו בכתבות רבות שהתפרסמו במשך השנה האחרונה. לזכותה של חברת אמזון יש לציין שעבורה השנה הזאת בה חולקו מכשירי Kindle לסטודנטים היתה שנת נסיון. היא עוד מתכוונת להפיק לקחים בעקבות ביקורת הסטודנטים. היא בוודאי תעשה זאת, ושינויים ושיפורים יוכנסו לקוראי הספרים הדיגיטאליים המשווקים. חשוב להדגיש שאפילו אם היום קוראי ספרים דיגיטאליים אינם מוכנים לשימוש נרחב אצל סטודנטים, די ברור שלא ירחק היום שבו הם כן יהיו. ובכל זאת, הביקורת של הסטודנטים שהשתמשו ב-Kindle מעמידה בסימן שאלה את ריצתם של פוליטיקאים כמו מושל קליפורניה אחרי ספרים דיגיטאליים. הרי בלי מכשיר שמסוגל להציג אותם בצורה מוצלחת, ספרים דיגיטאליים לא יענו על הצרכים של סטודנטים. ואם כך, ספק אם התנאים בשלים לאימוץ נרחב של הספרים האלה במערכות החינוך (היסודי, העל יסודי, וגם בהשכלה הגבוהה). אבל ההתלהבות של מושל קליפורניה ודומיו בכל זאת די צפויה. הרי ברור שהמניע לאימוץ ספרים דיגיטאליים, בקליפורניה ובמקומות רבים אחרים, איננו חינוכי אלא כלכלי. מוסדות החינוך רוצים לחסוך כסף, והמו"לים כמובן רוצים להרוויח, ונדמה שכולם מקדמים את סדר היום שלהם על חשבונם של הסטודנטים שעד היום אינם מרוצים מהיכולות של קוראי ספרים דיגיטאליים. יתכן שהם אפילו פוגעים ביכולת הלימודית של הסטודנטים האלה. אבל מי שואל אותם?

השבוע משרד החינוך של מדינת טקסס פרסם סטנדרטים חדשים לבתי הספר בתחומי ההיסטוריה ומולדת (של ארה"ב, כמובן). מפני שטקסס וקליפורניה הן מדינות עם אוכלוסיות גדולות במיוחד, ידוע שלסטנדרטים שהמדינות האלו מאמצות השפעה מכרעת על כתיבת הגירסאות החדשות של ספרי הלימוד בארה"ב בכללותה. כתבה ב-Free Press של דטרויט, המבוסס על דיווח של ה-Associated Press, מוסרת לנו שהסטנדרטים החדשים בטקסס:

בתוך הכתבות השונות ברור שלספרי הלימוד הרשמיים תפקיד מרכזי בהוראת הנושאים האלה בכיתה. (הכתבות אינן מבחינות בין ספרי לימוד מודפסים או דיגיטאליים, וזה די הגיוני. הרי בדיונים על הכדאיות של ספרי לימוד דיגיטאליים אין התייחסות לתכנים.) מתברר שבכוחם של מספר פוליטיקאים בטקסס (עם תרומה זעירה של אנשי חינוך, תרומה שלפי הכתבות השונות צומצמה מאד) לקבוע מה יופיע בספרים, והרוב המכריע של המורים יעבדו לפי הספרים האלה. מגיב אחד לכתבה בעיתון מדאלאס כותב:

אין זה אומר שאיננו רואים יתרונות בדיגיטאליות. אחרי שהוא מדגיש שלא מדובר בזה נגד זה, ווג'וודסקי בכל זאת מציין כמה מהיתרונות של הדיגיטאליות. הוא מציין את הגמישות של הדיגיטאלי מול חוסר הגמישות של המודפס, ומדגיש שהדיגיטאלי דורש התייחסות פעילה לעומת המודפס שמזמין פסיביות.

אישית, אני מסכים עם ההבחנות האלו. אבל אני בכל זאת מתרשם שלפעמים ווג'וודסקי מתלהב יותר מדי, ומייחס תכונות לדיגיטאליות שאינן יחודיות לה. במאמרון אחר מאותו היום, למשל, הוא כותב:

ודווקא כאן, לדעתי, הבעיה עם המאמרון הראשון של ווג'וודסקי. הוא מציג שני תפקידים שונים של הספר – מצד אחד, הרחבת הדעת, ומול זה השלטת דעה ריכוזית – ומציין ששני אלה קיימים בו-זמנית:

אני משוכנע שלספרי לימוד דיגיטאליים יתרונות על אחיהם המודפסים (אם כי נכון להיום יש להם גם מספר חסרונות). אבל גם אם, כפי שטוען ווג'וודסקי, הספר הדיגיטאלי פותח פתח להזדמנויות לימודיות מעבר למה שהספר המודפס מאפשר, לצערי התלמידים של היום, וגם מוריהם, עדיין אינם יודעים לנצל את ההזדמנויות האלו. הדיגיטאליות לבדה לא תביא לפריחה של סקרנות ושל חשיבה ביקורתית. כדי שתלמידים ירכשו את אלה, וכדי שהם ילמדו כיצד לנצל את השפע הדיגיטאלי ולא ללכת לאיבוד בו, הם עדיין זקוקים לתיווך של המורה – אולי אפילו יותר מאשר בסביבה של ספרי לימוד מודפסים.

הכתבה מביאה את דבריו של העוזר הפרלמנטארי של נציגת הסנט של קליפורניה שהציעה את החוק. מתברר שלא מדובר רק בשיקולים כלכליים:

יכול להיות שהשיקולים הכלכליים אינם המרכזיים שהובילו לחקיקת החוק, אם כי זה בהחלט הרושם שמתקבל. אין ספק שלחוק יש גם פן חינוכי. בבלוג שלה, מישל פקנסקי-ברוק מנסה להתייחס לחוק מהפן הזה. היא מציינת שאם הכוונה היא להטמיע מיומנויות טכנולוגיות, ספרי לימוד דיגיטאליים, חיוביים ככל שיהיו, אינם הדרך לעשות זאת:

ווג'וודסקי כותב שכל שנה, בקורס בלטינית שהוא מלמד, קוראים את מלחמת גאליה של יוליוס קיסר. וכמו שקורה כל שנה, יש לפחות תלמיד אחד שמציין שהתמונה שמצטיירת בספר של יוליוס קיסר מאד לא מחמיאה לקלטים. וזה, כמובן, נכון. ווג'וודסקי כותב:

אבל ווג'וודסקי מודע למגבלות האלו (ואחרות) והוא מזמין את המבקרים להוסיף ולשכלל את הוויקי:

הפעם, אינני מרגיש זאת. גם אם יש כאן מקור שרחוק מלהיות גמור, אין ספק שעבודה רצינית הושקעה בו, ושהתוצאה מרשימה. יתכן מאד שחלק מהסיבה שהתוצר איכותי הוא התלמידים האיכותיים שאותם ווג'וודסקי מלמד. הוא עובד בבית ספר פרטי, ואני מניח שתלמידים שלומדים לטינית הם מלכתחילה תלמידים על רמה. אבל יש סיבה נוספת, ואולי עוד יותר משכנעת. ווג'וודסקי לא אמר לתלמידיו "היום אנחנו נכתוב את ספר הלימוד שלנו", והתחיל להכין איתם מקור כזה. הוויקי שתלמידיו בונים נבע מצורך אמיתי שהתלמידים בצעמם חשו – חסר במקורות שיכלו לתת להם תמונה אמינה על הקלטים. וכאשר בשיעור מתעוררת בעיה אמיתית, קיים גם סיכוי טוב שהתלמידים ישקיעו במציאת פתרון.

אבל ספר דיגיטאלי יכול (וצריך) להיות הרבה יותר מאשר ספר מודפס שעכשיו מופיע על צג המחשב. ציינתי בעבר שספריית כותר של מט"ח, על אף שהיא עדיין איננה מאפשרת את כל השימושים שעליהם אני חולם בספר לימוד דיגיטאלי, בכל זאת מהווה צעד חיובי מאד בדרך הנכונה. כאשר ספרים כאלה יימצאו בכל כיתה תלמידים לא רק יקראו בהם (במשמעות המסורתית של המילה) אלא יבצעו בהם פעולות שיהפכו את הלימוד דרכם ליעיל יותר מאשר דרך הספר המודפס. ומפני שעל פי רוב תלמידים שקוראים בספרים כאלה כמעט מוכרחים לבצע פעולות מידעניות, תהליך של הבניית ידע שקשה יותר להשגה בספר המודפס יתרחש באמצעותו.

ספרי לימוד דיגיטאליים מהסוג הזה יאפשרו סימון ושמירה של קטעי טקסט, הוספת הערות (או שאילת שאלות לגבי הכתוב), ריכוז קטעים מדפים שונים וגם מטקסטים שונים, ואפילו שיתוף בכל אלה בין תלמידים. זה איננו מדע בדיוני – הדבר בהחלט אפשרי, אם כי אנחנו עדיין לא שם. אבל בנוסף לבעיות הטכנולוגיות שעוד דורשות פתרון, יש בעיה נוספת – המורים והתלמידים עדיין אינם מבינים שהיכולות האלו קיימות. הם אינם מודעים לכך שמדובר ביתרונות על גבי הספר המודפס, וכמו-כן, הם אינם מכירים את הפעולות שהופכות את הפוטנציאל שבספרים האלה למציאות. במקרים רבים מדי, קוראים את ספר הלימוד הדיגיטאלי כאילו שהוא ספר מודפס, וכאשר עושים זאת, לא מנצלים את האיכות של הדיגיטאליות, ומוותרים על הכדאיות של ספר כזה לעומת המודפס.

לפני שבוע אסתי דורון ביקרה בכיתה ו' בשיעור שבו התלמידים נחשפו לספרי כותר. היא מדווחת על מה שהתרחש בכיתה כאשר המורה הציגה כמה מהיכולות של הספרים האלה:

אם המערכת תאפשר לו לעשות זאת, ביכולתו של ספר הלימוד הדיגיטאלי לטשטש את הגבולות בין הכותב והקורא, ויעניק לקורא תפקיד פעיל יותר בלמידה של עצמו. אין זה אומר שהתלמיד נעשה לשותף של מי שכתב את הספר, ובוודאי שגם מול הספר המודפס התלמיד יכול להיות לומד פעיל. אבל סימון של קטעים, והערות אודות הקטעים האלה, בתוך הספר עצמו, וארגון הקטעים האלה (ולא רק ממקור אחד) לתוך תיקיות זמינות, יוצרים סביבה דינאמית בעלת מידה גדולה של אינטראקציה עם הכתוב. בנוסף, הדיגיטאליות מאפשרת שיתוף של קטעים והערות בין תלמידים שונים. תלמידים שעוסקים בפעולות כאלו נמצאים בתהליך של הבניית התובנות של עצמם, ולדעתי, מדובר בחוויה לימודית חזקה יותר מאשר זאת שהכרנו בעידן הנייר.

כאשר מישהו חוסך כסף, בדרך כלל מישהו אחר מפסיד אותו. ובמקרה של ספרי לימוד הצד המפסיד הוא המו"לים, שעבורם ספרי לימוד הם מקור הכנסות חשוב מאד. אי-לכך, אין זה פלא שהמו"לים של ספרי לימוד מנסים לחדור לתוך שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים, וליצור מוצרים לימודיים חדשים שמערכות החינוך יקנו. השבוע התפרסם בבוסטון גלוב כתבה על הסכם בין רשות החינוך של העיר דטרויט לבין המו"ל האוטון-מיפלין שאולי מצביע על עתיד פלך השוק הזה. מדובר בחוזה רב שנתי שבאמצעותו העיר דטרויט תרכוש אמצעי למידה דיגיטאליים תמורת 40 מיליון דולר. בלשון הכתבה:

אבל לא צריכים לאמץ את הגישה של ווג'וודסקי על מנת לראות בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין צעד שלילי מבחינה חינוכית. חומרי ההוראה הדיגיטאליים שהמו"ל יפיק יהיו, בוודאי, עמוסים במטלות מובנות המכוונות למדידה ולהערכה, אך לא לגיבוש הבנה מעמיקה. כאשר המו"ל מציע למורה חומרים מן המוכן ההוראה נתפסת לא כאמנות, אלא כמשהו דומה יותר לעבודה על פס יצור. במקרה הזה הדיגיטאליות מציעה חבילה שבה "הכל כלול" ואין צורך לחפש מחוץ לחבילה. במידה מסויימת, ספר הלימוד המודפס עדיף מפני שהוא איננו מתיימר להקיף את הכל, להציע פתרון הוראתי מלא, ולכן העולם הגדול מחוץ לספר ממשיך לקרוץ למורה שמבקש להעשיר את דרכי ההוראה שלו. ה-"פתרון" הלימודי של האוטון-מיפלין משדר למורה שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לעבוד לפי הספר … סליחה, לפי החבילה הדיגיטאלית. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל.