קטגוריה: ספרי לימוד

הערה טיפה מקורצת של דייוויד ורליק קצת סיבכה אותו. בעקבות הודעת Twitter בעניין מיזם חדש של ספרי לימוד דיגיטאליים שכוונה אליו ורליק פרסם מאמרון שרמז שהרעיון הזה מאד נראה לו. מדובר בספרי לימוד זעירים אך עמוסי תמונות שאפשר לקרוא על גבי מסכים של מכשירי iPhone .מפתיחת המאמרון אפשר היה לחשוב שוורליק דוגל בתחבולה חינוכית נוסח "לתפוס את התלמידים במקום בו הם נמצאים":

לא היו תגובות רבות למאמרון, אבל כולן התייחסו אל הרעיון ברצינות – לא רק אלה שתמכו בו בהתלהבות, אלא אפילו האחת שהצביעה על פגמים בו. התגובות האלו דרבנו את ורליק לפרסם למחרת מאמרון נוסף בו הוא הסביר שבעצם היה זה נסיון להיות קצת היתולי, אבל הנסיון כנראה לא עלה יפה. הפעם הוא תיקן את עצמו:

הפעם הרמז די ברור – לא המכשיר הוא הדבר האהוב, אלא מה שאפשר לעשות איתו. ולכן, בכלל לא ברור שהנסיון לנצל מכשירים דוגמת ה-iPhone לצורכי למידה יהיה מוצלח יותר מאשר נסיון של, לדוגמה, ניצול מחבט בייסבאל לשם למידה.

למען האמת, למרות שאני מסכים עם הניסוח המתוקן של ורליק, אינני בטוח שהוא צודק. יש, בכל זאת, פוטנציאל לימודי לא קטן בטלפונים סלולאריים משוכללים, ואין לי ספק שגם ורליק יודע זאת, ורוצה שהפוטנציאל הזה ימומש. עם זאת, ההבהרה חשובה – אסור לנו להשלות את עצמנו שהמכשיר, ולא השימוש בו, הוא מה שאהוד על התלמידים. (יש כאן דמיון לרעיונות נוסח ה-"Creepy Treehouse" עליו כתבתי לפני שנה.)

וכמובן שהחשוב ביותר הוא הסיכום של ורליק למאמרון השני:

גישה למידע דיגיטאלי בוודאי יכולה לאפשר למידה טובה יותר, אבל היא בכל זאת איננה מבטיחה את הלמידה הזאת. עצם העובדה שספר הוא דיגיטאלי איננו אומר שהוא טוב. השאלות החשובות הן כיצד למנף את הדיגיטאליות לדרכי למידה מאתגרים, ומה עושים עם המידע שבספרים האלה כדי ליצור חוויה לימודית משמעותית.

גם ג'ודי בראק (ואני בטוח שגם עוד בלוגרים לא מעטים) הגיבה לכתבה בניו יורק טיימס שעליה כתבתי אתמול. לדעת בראק, ספרי לימוד דיגיטאליים מצמצמים את שפע המידע שהרשת יכולה להציע לתלמידים. אני מניח שבראק מעדיפה ספרי לימוד דיגיטאליים על גבי מודפסים, אבל בעיניה כל ספר, אם מודפס או אם דיגיטאלי, מגביל את הגישה לעושר האדיר של מידע שנמצא ברשת, מעבר לספר:

הניסוח של בראק רומז על כך שהיא חושדת שהמו"לים ומערכות החינוך קושרים קשר על מנת למנוע מתלמידים להגיע למידע שנמצא מעבר לספרים. גם אם הספר הוא דיגיטאלי, הוא עדיין מגביל.

צר לי לאכזב את בראק, אבל האמת היא שפשוט אין שום אפשרות אחרת. כל צעד שהוא פחות מהסרת כל המחיצות והצהרה כללית של "זיל גמור" בהכרח מגביל את התלמיד. לפני בערך שנה וחצי ציטטתי כאן מהמבוא ל-"מחברת הזהב" של דוריס לסינג בו היא כותבת שכל מערכת חינוכית, בהיותה נציגה של תרבות כלשהי, מכוונת ומגבילה. בעיני לסינג זה איננו דבר חיובי, אבל הוא בלתי-נמנע. להבדיל מלסינג, נדמה לי שבראק, המצויידת במנה גדושה של אמונה עיוורת ברשת, חושבת שמערכת חינוכית שמתבססת על השימוש ברשת יכולה להיות נקייה מדעות קדומות.

בראק טוענת שרשתות הן המקום הטבעי של מקורות מידע, ולכן הגיוני שלמידה טובה תתרחש האינטרנט. כאשר לוכדים רק חלק מרשת ואורזים אותו בקופסות – בספר לימוד, בשיעור, בתכנית לימודים – הוא מצטמק, ומאבד מערכו. אני מניח שיש מידה של אמת בטענה הזאת, אבל אין זה אומר שקיימת דרך אחרת לגשת אל מקור מידע. גם כאשר ניגשים אליו ברשת עצמה, אי אפשר לראות את התמונה המלאה – אם יש בכלל דבר כזה. בראק מסבירה שמה שמאפיין מקורות מידע שנמצאים ברשת הוא ההקשר:

שוב, עם כל הרצון שלי להסכים, יש כאן אידיאליזציה של הלמידה באמצעות האינטרנט שפשוט איננה קיימת במציאות. הגישה הקונסטרוקטיביסטית גורסת שהלומד מבנה את התובנות של עצמו תוך כדי התמודדות עם העולם סביבו. אבל הגישה הזאת גם מבינה את הצורך בסוגים שונים של תיווך שמסייעים ללמידה. סוג חשוב של תיווך הוא ההדרגתיות – הגשת מידע לתלמיד בהתאם ליכולותיו ולידיעותיו הקודמות. כאשר בראק מסיר את התיווך הזה בשם הגישה החופשית למקורות מידע היא איננה בהכרח מסייעת ללמידה.

וכזכור, לא ברור שהרשת הבלתי-מוגבלת שמהווה מקור מידע לתלמידים שעליה בראק כותבת בכלל אפשרית. בראק מביאה שלוש דוגמאות של אתרים – רשתות שלדעתה ממחישות את העושר שמחכה למי שפוגש מקורות בסביבתם הטבעית. לפי הבדיקה שלי, כולן סובלות מבעיות של הקשר לקוי – לא בגלל פגמים באתרים עצמם, אלא מפני שהם אינם יכולים להקיף את כל היבטי הנושא שהם מבקשים להציג. אתר אחד – Astronomy Picture of the Day – מכיל קישורים רבים לחומר העשרה על הצילום שכל יום מתחלף בו. אבל אף על פי שהקישורים מובילים להעשרה, כמעט אין קישורים להסברים בסיסיים על היקום או על גרמי השמיים, מידע שבלעדיו תלמיד יתקשה להבין על מה הוא מסתכל. התלמיד שצולל לתוך הצילומים הנהדרים באתר הזה עשוי לצאת נפעם, אבל לא מושכל.

מדובר בבעיה מבנית, ולא בליקוי בעיצוב של אתר זה או אחר. אתר שירשת של סנונית, למשל, הוא אתר נהדר (ואחד האתרים החינוכיים הוותיקים בעברית). האתר מגיש לגולש שירים של משוררים ישראליים מהדור הנוכחי, ושל מספר משוררים ותיקים יותר כמו נתן יונתן ונתן זך. אפשר ללמוד הרבה על המשוררים שבאתר, אבל אפילו מי שיעמיק באתר לא ילמד על ביאליק, או על הקשר של המשוררים המוצגים באתר לשירתו של ביאליק. אין זה בגלל פגם של האתר – הוא פשוט לא מתיימר להקיף את מלוא השירה העברית, אלא לטפל בשירה חדשה בלבד. על מנת להבין את הקשר של המשוררים האלה לדור שקדם להם תלמיד זקוק לתיווך של מורה שיוכל להשלים את ההקשר ההיסטורי. בראק, השבויה בקסמי הרשת, מניחה שההקשר גלוי ומובן לכל, ולכן אתרים "מלמדים" טוב יותר מספרים. אין לי אהבה מיוחדת לספרי לימוד (נדמה לי שציינתי זאת כבר מספר פעמים) אבל יש לי הרבה יותר הערכה כלפי מורים וכותבי ספרי לימוד שמעיזים להתמודד עם הבעיה של הקשר ושל העדר האפשרות להמנע מסובייקטיביות, מאשר כלפי אלה שסבורים שהאינטרנט מהווה סביבה לימודית שאיננה זקוקה לתיווך, ושחושבים שהגישה החופשית אליו תוביל בהכרח ללמידה.

גם בקיץ, ספרי לימוד דיגיטאליים ממשיכים להעסיק את העיתונות. כתבה בניו יורק טיימס השבוע סוקרת מספר יוזמות דיגיטאליות שעתידות להפוך את ספר הלימוד המודפס לאנכרוניזם:

אין הרבה חדש כאן. טענות דומות נשמעות כבר שנים. בנוסף, כתבות מהסוג הזה מתקשות לטפל בנושא אחד – במקרה הזה ספרי לימוד – וגולשות לסקירות כלליות על השימוש באינטרנט ובמקורות דיגיטאליים בחינוך. אין, כמובן, שום פסול בזה, אבל התוצאה היא בליל לא ממוקד, כאילו שעורך מדור החינוך בעיתון ביקש אלף מילים, והכתב פתח בנושא ספרי הלימוד אבל גילה שיש צורך לגעת במספר נושאים משיקים כדי להביא את הכתבה לאורך המבוקש. בנוסף, מהכתבה אפשר להתרשם שהנושא המרכזי הוא המצב הכלכלי והצורך לחסוך, ולא מה על תלמידי בתי הספר ללמוד, וכיצד.

אבל אם כל אלה חוברים יחדיו ליצור כתבה סתמית של הקיץ, יש בה בכל זאת כמה נקודות שבולטות במיוחד במה שאפשר אולי לכנות יומרנות ריקה מתוכן. הכתבה, למשל, מצטטת את ד"ר שריל אבשיר, המפקחת על טכנולוגיות חינוכיות במחוז אחד במדינת לואיסיאנה. לפי אבשיר:

קשה לדעת היכן להתחיל לנתח את המשפטים המעטים האלה. מעטים מאד היום מעיזים לחזור על טענתו של מארק פרנסקי שמוחותיהם של בני הנוער שנולדים לתוך הדיגיטאליות פועלים אחרת מאשר מוחותיהם של הוריהם. אפשר אולי לסלוח את הקריצה לילידים דיגיטאליים בכך שאותה מפקחת אולי איננה מודעת לכך שמדובר במושג שכבר מיושן. אבל כיצד נסביר שכותבים שבני הנוער של היום "think of knowledge as infinite"? קשה להתווכח עם טענה כזאת מהסיבה הפשוטה שמעבר לכך שהיא מצלצלת כאמירה יפה ומשכנעת, היא בעצם לא אומרת שום דבר. היא בוודאי חסרת משמעות מעשית. היא איננה מסבירה למה בני נוער אינם יוצרים קשר עם ספרי לימוד מודפסים, אך כן יהיו מוכנים, או מסוגלים, להתחבר לספרי לימוד דיגיטאליים. ועם כל הרצון שלי שמורים יגישו לתלמידיהם מקורות מתוך בלוגים וויקיים, ההתייחסות של אבשיר למקורות האלה טיפה מוזרה. הרי בדרך כלל הבלוג והוויקי משמשים ככלים שמאפשרים לתלמידים ליצור מקורות ו/או התייחסויות משלהם לחומר הנלמד. והנה, המפקחת מעמידה את הכלים האלה כמקורות שמהם מורים יוכלו לדלות מידע שיעשיר את מה שמופיע בספרי לימוד. זה דבר ראוי, אבל משום מה אני חושש שלא בדיוק לזה התכוונה המפקחת.

בעצם, בראייה רחבה יותר, נדמה לי שהביקורת שלי כלפי הפנייה לבלוגים ולוויקיים איננה מוצדקת. הרי מדובר בהרחבה של מושג ספר הלימוד. באמירת אותה מפקחת אפשר למצוא פתיחות למקורות שלא זכו לסינון או לאישור של המערכת לפני שהם מגיעים לתלמידים. ממה שמשתמע בכתבה, רוב המפעלים לפיתוח ספרי לימוד דיגיטאליים מתייחסים רק לצורת ההגשה, ולא לשינוי של תפיסה. לפי הגישה הזאת הדיגיטאליות אמורה להצעיד את ספר הלימוד לתוך עידן האינטרנט מבלי לחולל שינוי חינוכי. היא תוזיל את ספרי הלימוד, אבל הספרים האלה עדיין יכתיבו מה התלמידים צריכים ללמוד. תלמידי בתי הספר יקבלו ספרים במעטפת עדכנית, עם דרכי הוראה מוכרות היטב.

לאור זה מעניין לציין שהכתבה בטיימס מסתיימת בתיאור של כמה מתהליכי הלמידה באחד מבתי הספר שהולכים לקראת ספרי לימוד דיגיטאליים:

במילים אחרות, מעבר להסתמכות על ספרי הלימוד, בית הספר הזה מוצא דרכים, לאו דווקא דיגיטאליות, כדי להעשיר את הלמידה, ולהפוך את התלמידים לשותפים פעילים בלמידה של עצמם. גם כאשר כל ספרי הלימוד יהיו דיגיטאליים, וסביר להניח שהיום הזה לא רחוק מדי בעתיד, האתגר האמיתי יהיה כיצד להוציא את הלמידה מהספרים, ולהפוך אותה לחלק מחייהם של התלמידים.