הכיוון ברור

אסתי דורון כותבת שאחרי שלוש שנים של ניסוי של מחשב נייד לכל תלמיד:
חלק מהורי התלמידים העולים לכתה ה' מתנגדים נחרצות לשימוש במחשב הנייד
לצערה, לא רק הורים מתנגדים. יש גם מורים הסבורים שהניידים:
גוזלים זמן יקר משיטת ההוראה המסורתית והמורים מוטרדים מאד מכך שהם אינם מספיקים את החומר
ההתנגדות הזאת מעציבה את אסתי. היא משוכנעת שהניסוי בניידים מוצלח, ושצריכים להמשיך, ואף להרחיב, אותו. לדעתה, אם יופסק הניסוי בית הספר יפסיק להיות רלוונטי להווי של התלמידים של היום.

אני מסכים עם אסתי, ומקווה שימצאו את הדרך להמשיך בניסוי. עם זאת, לא תמיד דגלתי בעמדה הזאת. לפני בערך חמש שנים יזמים פרטיים הציעו למערכת החינוך להפעיל פרויקט של נייד לכל תלמיד ואז, בדומה למספר הורים שעליהם אסתי כותבת, חשבתי שעדיף להשקיע בדיסק-און-קי לכל תלמיד ובמחשבים נייחים בכיתות (וגם בחומרי למידה דיגיטאליים איכותיים). בין היתר הרגשתי שהמניע של אותם יזמים לא היה הרצון להשביח על הלמידה, אלא לפאר את שמותיהם ולזכות בהערכה ציבורית. לא הייתי משוכנע שהיה צורך במחשב לכל תלמיד.

ואם כך, מותר לשאול מה השתנה מאז שגורם לי לחשוב אחרת היום, ולתמוך בפרויקטים של 1:1? נדמה לי שהתשובה די פשוטה. מחשבים ניידים הם עדיין יקרים, אבל מחירם יורד כמעט מידי יום. היום ההתייחסות למחשב כמותרות איננה מוצדקת. מדובר בפריט יום-יומי שהפך ממש לצורך. הגיע הזמן שבחינוך נבין שהמשמעות של PC היא באמת "מחשב אישי", ושתלמיד זקוק לציוד אישי כדי ללמוד בצורה יעילה. איננו מחלקים עפרונות לתלמידים בתחילתו של השיעור ואוספים אותם חזרה בסיומו. תלמיד מגיע לשיעור עם כלי הכתיבה של עצמו, ומורים מכינים את השיעורים שלהם מתוך ההנחה שהתלמיד יודע להשתמש בעפרון ובמחק שלו – שהוא יודע כיצד לרשום משהו שהוא שומע, או לתת ביטוי למחשבות שצצות לו בראש. כמו-כן, אנחנו מצפים שהוא מסוגל להשתמש במרקר לא רק לשרבט על הדף, אלא כדי להדגיש קטעים משמעותיים בדפים שהוא קורא.

כאשר לתלמיד יש מחשב אישי הוא יכול לסגל לעצמו הרגלי שימוש שמתאימים לסגנון הלמידה הייחודי שלו. התייחסות מרתקת לסגנון האישי הזה מצאתי במאמרון של לאה אהרונוביץ מאתמול. לאה מצטטת קטע נפלא מתוך הספר "מים שאין להם סוף" מאת מיכאל שיינפלד. שיינפלד בונה משחק מילים של האמרה התלמודית (בבא מציעא פרק ג', דף לח עמוד א) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו". בשינוי קל שיינפלד כותב "רוצה אדם בקו שלו יותר מתשעה קווים של חברו" ובוחן את כלי הכתיבה השונים שבשימוש של תלמידי ישיבה – כל כלי ושימוש אחר, ביטוי אחר. כך גם לגבי המחשב שאיננו כלי כתיבה (תמלילן) בלבד, ואפילו לא קלמר גדוש בכלי כתיבה שונים, אלא אוצר של יישומים שאפשר וצריך להכיר.

וכמובן שהיום, כאשר יותר ויותר חומרי למידה נעשים דיגיטאליים, התלמיד זקוק לכלים שמאפשרים התמודדות לימודית יעילה ומוצלחת בסביבה הדיגיטאלית הזאת. הספרים הדיגיטאליים של כותר, למשל, אפילו אם לטעמי הם עדיין בשלבים ראשוניים של פיתוח, מחייבים גישה חופשית למחשב. אין הגיון ששלושה תלמידים יישבו מול צג מחשב כדי לקרוא פרק בספר דיגיטאלי. אישית, אני נוטה לחשוב שהכלי שיימצא בידיו של כל תלמיד לא יהיה מחשב נייד כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אלא פיתוח של ה-Netbook שהיום נעשה די נפוץ. אבל קיימות אפשרויות אחרות – אולי טלפונים סלולאריים ישתכללו לרמה שבה הם יתאימו לשלל צורכי הלמידה הבית ספרית. לפני כשבועיים התבשרנו שקבוצת פעילים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב הציעה לנשיא אובמה להקצות סכום ענק לחלוקת קורא הספרים Kindle לכל תלמיד. ל-Kindle יכולות רבות, אך גם מגבלות. אישית, אני מעדיף שכל תלמיד יקבל מכשיר שאיננו מגביל את הקריאה לפורמט מסחרי, וכמובן שיאפשר גם הפקת תוצרים ולא קריאה בלבד. האפשרויות רבות, ועוד היד נטוייה, אבל נדמה לי שמה שברור הוא שלא רחוק היום שבו לכל תלמיד יהיה כלי דיגיטאלי אישי רב עוצמה. הניסוי שבו אסתי מדריכה הוא חוד חנית במגמה החיובית, וההכרחית, הזאת, ואני מקווה שההורים והמורים ישכילו להבין זאת.

גם דיגיטאלי וגם חוסך … ואולי אפילו חינוכי

אסתי דורון, במאמרון מהשבוע שמתייחס להתנגדויות של הורים לפרויקט של מחשבים ניידים 1:1 בבתי ספר, מציינת שמשקל הילקוט שהתלמידים צריכים לשאת הוא אחת הסיבות להתנגדות. אסתי מוסיפה:
אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים.
כתבה מהשבוע באתר של הגארדיאן הבריטי מצטטת את מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר (סליחה, אבל עדיין מוזר לי לחבר בין השם הזה והמילה "מושל") שהודיע על תוכנית רחבת היקף במדינה שלו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים במקום ספרים מודפסים על נייר:
Today our kids get their information from the internet, downloaded onto their iPods, and in Twitter feeds to their cell phones … So why are California's public school students still forced to lug around antiquated, heavy, expensive textbooks?
הכתבה מצטטת את גראהם טיילור, מנהל האגף להוצאה לאור חינוכית של איגוד המול"ים האנגליים, שטוען שבערך 20% מחומרי הלימוד באנגליה כבר נמצאים בפורמט דיגיטאלי. הוא מוסיף:
Ever since Tony Blair came in and talked about 'education, education, education,' at least £2bn has been invested in learning technology, and if things carry on in the same vein, perhaps 40% of educational resources will be digital in 10 years time.
מעניין שאצלנו שושני חושב שדרושות ארבע שנים כדי להגיע ל-60%, ואילו באנגליה, שנחשבת די מתקדמת בתחום, מעריכים שדרושות עשר שנים להגיע ל-40%. אבל אין זאת הנקודה החשובה. אישית, אשמח מאד לראות יותר חומרי לימוד דיגיטאליים – גם להקל על משקל הילקוט של התלמידים, וגם לחסוך כסף, שהוא, ללא ספק, המניע העיקרי מאחורי ההצעה של שוורצנגר.

אבל מבלי להמעיט בחשיבות של חסכון בכסף, לא הייתי מתנגד לקרוא גם טיפה על כיצד חומרי לימוד דיגיטאליים יכולים להשפיע לטובה על דרכי הוראה ולמידה. וכאן, לצערי, לשוורצנגר אין בשורה, וסביר להניח שמעבר לסיסמאות יפות, הנושא בכלל לא מעסיק אותו. נכון להיום, הרוב הגדול של ספרי הלימוד הדיגיטאליים אינם אלא גירסאות PDF של המקור המודפס. (אצלנו המוצרים של מט"ח והאו"פ צועדים בכיוון הנכון, אבל הם עדיין די מסורבלים, והמורים והתלמידים אינם יודעים כיצד להפיק מהם תועלת של ממש.) מורה שמנחה את תלמידיו לקרוא פרק שמופיע ב-PDF ולענות על השאלות (הסתמיות) בסוף הפרק אולי מקל על הילקוט של תלמידיו, אבל מבחינה חינוכית אין כאן שום דבר שונה ממה שדורות של תלמידים כבר רגילים אליו.

בעוד ארבע, או עשר, או אולי עשרים שנים נהיה מוצפים בספרי לימוד דיגיטאליים שתלמידים יוכלו להעלות ל-iPods שלהם. אבל מלבד הפורמט הדיגיטאלי, הספרים האלה יהיו אותם טקסטים, והספרים הדיגיטאליים האלה בוודאי ישולבו לתוך אותם שיעורים וכיתות שאנחנו מכירים היום. ואז יקומו אנשים שיגידו שהנה, יש כאן הוכחה שהדיגיטאליות איננה מסייעת ללמידה, ושעלינו לחזור לספר המודפס המוכר. ולא אופתע אם שוורצנגר יסכים איתם.

לא קסמים, אבל בכל זאת הרבה

באתר הבית של פרויקט OLPC, מארק וורשאור (Warschaeur) כותב על מספר מחקרים שהוא ערך בשנים האחרונות הנוגעים בשימוש במחשבים ניידים, ובמיוחד מחקר רחב היקף של ניידים 1:1, בבתי ספר (כיתות יסוד וחטיבות ביניים). המסקנה של וורשאור מפתיעה – אבל לא מפני שהוא גילה משהו שלא ידענו, אלא דווקא מפני שלפעמים אנחנו קוראים את המסקנות של מחקר ומגרדים בראש ושואלים "בשביל זה היינו זקוקים למחקר?". הוא כותב:
Laptops make a good school better, but they don't make a bad school good.
אבל אחרי שאני הרשיתי לעצמי להתייחס באירוניה לקביעה הזאת, המשכתי לקרוא את הסקירה של וורשאור ופגשתי חוקר מעניין מאד שכבר שנים רבות בוחן את השימוש בתקשוב בחינוך. (במידה מסויימת של בושה עלי להודות שלא הכרתי את וורשאור עד עכשיו – הגעתי לכתבה שלו באתר OLPC דרך טום הופמן – אבל בעקבות החשיפה כבר קראתי מספר מאמרים מאד מעניינים שהוא כתב.) זאת ועוד: יש טעם להוסיף שאפילו אם המסקנה של וורשאור נראית לי מובנת מאליה, יש עדיין לא מעט מורים ומנהלים שמייחסים לתקשוב יכולות מאגיות ופועלים מתוך תחושה שדי בהכנסת מחשבים ואינטרנט לתוך בית הספר כדי לחולל שינוי. לאור זה, המשך דבריו של וורשאור, בו הוא מרחיב ומסביר את כוונתו, חשוב מאד:
They make a good school better by facilitating more and higher quality writing, allowing the practice and development of 21st century learning skills, encouraging high student motivation and engagement, and assisting effective integration of technology in teaching and learning. (They don't make a bad school good, because if teachers and students are invested in wasting time rather than learning, an Internet-connected computer provides ample opportunities for doing so!)
במידה מסויימת יש כאן גירסה עדכנית למה שקרה כאשר מחשבים נייחים נכנסו לתוך בתי הספר לפני עשור ויותר. ברבים מהפרויקטים ההם הציבו את המחשבים במעבדות (ובמקרה הטוב בכיתות) וציפו לנס. אבל כמובן, נס לא קרה להם. היום ברור שברוב המקרים ללא הדרכה מתאימה מורים אינם מצליחים להבין מה לעשות עם המחשבים האלה.

הקביעה של וורשאור לגבי ההשפעה של מחשבים ניידים על בתי ספר באה במסגרת כתבה שעוסקת ב-netbooks חדשים. הוא כותב שהמחקרים שלו (Learning with laptops – A multi-method case study, למשל) הראו באופן ברור שפרויקטים של 1:1 יכולים להשפיע לטובה, ומפני שהוא יודע שאלה יכולים להצליח, ההתקדמות האיטית בהפעלת פרויקטים כאלה מאד מתסכלת אותו. מפני שהעלות הגבוהה של המחשבים היא הסיבה המרכזית להתקדמות האיטית, הופעתם של netbooks זולים מעוררת אצלו תקווה. כפי שכבר ראינו, וורשאור יודע שמחשב נייד אישי לכל תלמיד איננו ה-"פתרון". אבל בדיוק בגלל זה, כאשר בסיום הסקירה שלו על המחשבים הזעירים החדשים הוא מצהיר שהוא חש התרגשות מחודשת כלפי היכולת של ניידים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי ספר, הוא מעורר תקווה גם אצלי.

העצמה באמצעות הסביבה

לפני כמה ימים סימנתי לעצמי מאמרון חדש של ג'ף אוטכט – What’s the purpose of going 1:1. במאמרון הזה אוטכט מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס מלפני שנתיים שדיווחה על כך שמספר בתי ספר שכמה שנים לפני-כן אימצו פרויקטים של 1:1 התחילו לזנוח אותם. אוטכט מסביר שלאור המטרות המוצהרות של אותם בתי ספר, הוא איננו מופתע שהחליטו לא להמשיך בפרויקט. הוא מדגיש שעל מנת לנצל את התקשוב בצורה מוצלחת, צריכים לקבוע מטרות ברורות, ולדעתו מטרה מרכזית צריכה להיות העצמת התלמיד. כצפוי, הסכמתי עם אוטכט. אבל משהו צרם לי והתקשיתי לזהות מה גרם לאי-הנחת שלי כלפי המאמרון.

אמתול אסתי דורון כתבה על המאמרון שח אוטכט. היא מתארת בהרחבה את המודל שאוטכט מציג שעל פיו, לטענתו, אפשר לקבוע את הצרכים התקשוביים של בית ספר. אבל משהו במאמרון הפריע לאסתי. היא כותבת:

האמת, שכשקראתי את המאמר הרגשתי שלא ממש קבלתי תשובה לשאלה שלשמה הוא נכתב. אמנם, המודל מקל על החשיבה, וייתכן שהשאלה מה רוצים שהתלמידים יעשו אכן עוזרת למקד את התכנון של מערך ההדרכה וההתפתחות המקצועית. ברור שהרצון הוא ללמידה אחרת, לפדגוגיה חדשה, אבל מדבריו של אוטכט לא ברור איך היא מושגת.
אני מסכים. יש, כמובן, מבחר סיבות שבגללן אנשים כותבים לבלוגים שלהם. יש מי שמדווח על המתרחש בכיתה שלו, ואחר שעוסק בשאלות "הגדולות" מבלי לרדת לפרטים. שתי הגישות, ואחרות, לגיטימיות. אבל נדמה לי שאסתי, כמוני, ציפתה ליותר אצל אוטכט מאשר ההצהרה הסתמית למדי שהפעם הוא סיפק. אסתי מנסחת את השאלה שאליה אוטכט מתייחס: "מה אנחנו רוצים שהתלמידים ידעו?", והתשובה של אוטכט – "העצמת כישורי הלמידה של התלמיד" – איננה שונה מהתשובה שהיינו מקבלים גם ממי שאיננו עוסק בתקשוב, או עובד בסביבה של 1:1. במקרה כזה, היה עדיף לתת תשובה ברחל בתך הקטנה.

כך עושה רותי בן-ישי, למשל, בבלוג שלה באדיורשת, בו היא מדווחת על המתרחש בכיתה שלה. לפני שבוע רותי כתבה על "שיעור קצת אחר: מסע בעקבות שאלה של תלמיד". במאמרון הזה היא מתארת את מה שקרה בכיתה שלה בשיעור היסטוריה. התלמידים למדו על הקשר בין יוליוס קיסר ללוח השנה הלועזי, ותלמיד אחד שאל על שם מה החודש בו הוא נולד. רותי מתארת את ההרפתקה המידענית המרתקת שאליה יצאה הכיתה בעקבות השאלה, הרפתקה שבה זמינות המחשבים שיחקה תפקיד חשוב. בדוגמה של רותי אפשר לטעום את ההעצמה שעליה כותב אוטכט. עם זאת, לו היינו צריכים להכין תקציר של השיעור על מנת להראות כיצד הוא משתלב לתוך תכנית הלימודים, או על מנת להסביר אילו מיומנויות הוא חיזק, נדמה לי שהיינו מתקשים לעשות זאת.

ואם מותר לי לקשר בין המאמרונים האלה לבין מאמרון נוסף בבלוג אחר (והיות ומדובר בבלוג שלי, מי יעצור איתי!), נדמה לי שקים קופינו, מורה האחראית לכישורי המאה ה-21 בבית ספר בינלאומי בתאילנד, עוזרת לנו להבין את מקור הקושי הזה. קופינו כותבת שאנחנו רגילים להתייחס לטכנולוגיה ככלי, אבל עדיף לנו לראות אותה כסביבה (environment). היא מסבירה שאנחנו בוחרים להשתמש בכלים כאשר השימוש הזה עוזר לנו להשיג מטרה כלשהי, אבל סביבה היא משהו שמקיף אותנו, שבתוכו אנחנו נמצאים באופן מלא. היא כותבת:

Although these tools started as something new and different, we can not simply choose to use them in one situation, but not in another. A math teacher wouldn’t say we don’t need to use the alphabet in this class because it’s math. An English teacher wouldn’t say we don’t need to know how to switch on the lights, because this is English, not science. So why do so many of us still think of technology that way?
אסתי מסיימת את המאמרון שלה עם שאלה שלדעתה ראוי שתישאל:
מה עוד היינו רוצים שירכשו וילמדו בעזרת הניידים?
נדמה לי שאם נשכיל לראות את התקשוב כסביבה (ראייה שמהתרשמותי מתפתחת בכיתה של רותי, למשל) נוכל להרגיש שאיננו מתחמקים מתשובה כאשר אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להעצים את התלמידים. הרי כאשר התלמידים מסוגלים לזהות את העוצמה של הסביבה המתוקשבת ולנצל אותה, זה מעצים אותם כלומדים.