הבהרה קצרה לפני בדיקה נוספת של ה-MOOC

מספר פעמים בעבר ציינתי שאינני מודד את ערכו של הבלוג הזה במספר התגובות, או אפילו במספר הקריאות. אבל כאשר תוך זמן קצר מאמרון אחד זוכה לשתי תגובות מאנשים שאני מעריך, נדמה לי שראוי שגם אני אגיב. אולי הבנתי לא נכון, אבל התרשמתי מהתגובות האלה (וגם מהאזכור הקצר בפורטל מס"ע שמתמקד בספקות שהבעתי כלפי ה-MOOC) שקוראי התרשמו שאני בעיקר מבקר את ה-MOOC. דווקא אני הרגשתי שאחרי המבוא שאכן העלה ספקות, עיקר המאמרון התייחס בחיוב לדבריו של קליי שירקי שטוען שה-MOOC מהווה אלטרנטיבה חיובית להשכלה הגבוהה כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

בתגובה שלו, גיא לוי מציין ש-"הקורסים ב-Coursera מבוססים גם על הערכת עמיתים". שמחתי לראות שגיא מוסיף את המילה "גם". אין לי סטטיסטיקה, אבל נדמה לי שנכון להיום ה-"גם" הזה הוא עדיין חלק קטן של כלל ההערכה. גיא כותב שב-Coursera פיתחו אלגוריתם מאד חזק לשם זה. יתכן. לא צללתי לתוך כל 206 הקורסים הרשומים באתר כדי לבדוק כיצד מתבצעת ההערכה בהם. עם זאת, באתר של Coursera מצאתי דף אחד שמתייחס לפדגוגיה, ובדף הזה רק פיסקה אחת על הערכת עמיתים. בפיסקה הזאת אנחנו קוראים:

Following the literature on student peer reviews, we have developed a process in which students are first trained using a grading rubric to grade other assessments. This has been shown to result in accurate feedback to other students, and also provide a valuable learning experience for the students doing the grading.
הקישור באותם משפטים מוביל למאמר בן שישה עמודים משנת 2001 שמתאר נסיון התחלתי אחד. אין לי ספק שמקימי Coursera בקיאים בספרות בנושא, אבל ממה שמופיע באתר שלהם זה איננו בדיוק הרושם שנוצר.

גם מיכל גלעדי מגיבה, ומציינת ש-"הייחוד בקורסים אלה הוא ההתבססות על 'חוכמת ההמונים', אשר באופן מפתיע [או לא] נותנת הערכה משמעותית למשתתפים הפעילים בקורס". באותה פיסקה שממנה ציטטתי למעלה, אנשי Coursera מתייחסים גם לנושא הזה. הם כותבים:

we draw on ideas from the literature on crowd-sourcing, which studies how one can take many ratings (of varying degrees of reliability) and combine them to obtain a highly accurate score.
הפעם הקישור מוביל למאמר בן עשרה עמודים (כולל עמוד אחד של מקורות, דבר שחסר במאמר הקודם) משנת 2008 (אנדרו נג, אחד מיוזמי Coursera, הוא בין כותבי המאמר). בסך הכל (וכפי שאפשר להבין מהמשפט באנגלית למעלה) המאמר מבקש להראות שמבחר דירוגים שונים יכולים להתחבר להציג דירוג מאד אמין. המאמר אכן בוחן מספר מטלות שבדרך כלל מבוצעות על ידי "מומחים", ומשווה בין דירוג ה-"מומחים" לבין הדירוג ה-"ממוצע" של "לא מומחים". כדאי לציין שהערכה של מטלות בקורס, או אפילו משהו דומה, איננה בין הנושאים שנבדקו בשיטה הזאת במחקר שבמאמר. נדמה לי שיש גם טעם לציין שהפיסקה בדף של Coursera מזכירה "crowd sourcing", שבדרך כלל מתורגם ל-"מיקור המונים". יש לרעיון הזה קשר מסויים ל-"חוכמת ההמונים" אבל בכל זאת די שונה ממנה. על אף הפופולאריות הרבה של "חוכמת ההמונים" (פופולאריות שאני מודה שאינני שותף לה), נדמה לי שב-Coursera הכוונה היא לצבור מספר לא גדול של הערכות כדי להשיג ממוצע. לא הייתי מכנה את זה "חוכמת ההמונים".

אבל כל זה איננו שולל את הקורסים של Coursera, או הנסיון בהערכת עמיתים. אולי היא תצליח. באוגוסט השנה אודרי ווטרס הביעה את תמיכתה בהתנסות של Coursera בהערכת עמיתים בקורסים שלהם (אולי נכון יותר לכתוב "בכמה מהקורסים שלהם"). ווטרס ציינה שהנסיון שלה בהערכת עמיתים בקורסים שהיא לימדה היה חיובי, ולכן בעיניה יש סיבה לחשוב שכך אולי יהיה גם ב-Coursera. עם זאת, היא הדגישה שהערכת עמיתים בקורס של 30 סטודנטים שונה מאד מהערכת עמיתים בקורס של כמה אלפים. כאשר הסיבות להשתתפות בקורס, והמטען הלימודי והתרבותי שהמשתתפים מביאים איתם כל כך מגוונים (שלא להגיד "שונים"), אפשר אפילו לשאול אם בכלל מדובר ב-"עמיתים".

ווטרס מקרשת לבלוג של לאורה גיבס, סטודנטית בקורס בפנטזיה ומדע בדיוני ב-Coursera, וגם מרצה בתחום המיתולוגיה והפולקלור באוניברסיטה של מדינת אוקלהומה. במהלך הקורס שבו היא השתתפה גיבס ניהלה בלוג בו היא דיווחה על המתרחש ועל תחושותיה כלפי המתרחש הזה. הבלוג כולו הוא מסמך מרתק שבוחן היבטים רבים של הקורס, ומספר מאמרונים בו עוסקים בהערכת עמיתים. אפשר לסכם שגיבס רחוקה מלהיות שבעת רצון מהדרך שבה התהליך הזה התבצע בקורס.

כפי שציינתי בתחילת ה-"תגובה" הזאת (והכוונה המקורית שלי לא היתה להתארך עד למאמרון שלם), דווקא הופתעתי שהתגובות למה שכתבתי התמקדו בביקורת שלי כלפי ה-MOOC, במקום בנקודת האור החזקה שמצאתי דרך המאמרון של קליי שירקי. אין לי שום סיבה לשלול נסיונות כגון ה-MOOC, ויש סיבות טובות לתמוך בו. עם זאת, דבריהם של גיא ושל מיכל אינם משכנעים אותי שהערכת העמיתים באמת מרכזית, או מוצלחת, בקורסים של Coursera. מביקורות אחרות שקראתי, גם לא התרשמתי שהמרכיב הזה עתיד להחזיק מעמד. בשלב הזה, אינני יודע אם מיזמי MOOC אחרים רואים בהערכת עמיתים אמצעי רצוי להערכה בקורסים שלהם.

ההערכה היא מרכיב חשוב בקורסי MOOC. אמינותה בוודאי תשפיע על הצלחת המודל הלימודי הזה כולו. אבל שוב, גם אם אינני אופטימי בנוגע להערכת עמיתים בקורסים האלה, יש עדיין סיבות טובות להיות אופטימי כלפי רעיון ה-MOOC בכללותו. אין זה אומר שלא צריכים לשאול שאלות קשות בנוגע לקורסי MOOC, ובמיוחד בנוגע לאלה המופצים על ידי אוניברסיטאות יוקרתיות. במאמרון קרוב אני מקווה שאצליח להעלות כמה מהשאלות האלה.

האם השיבוש יגיע גם לאקדמיה?

כדי לכתוב לבלוג לא מזיק קצת שקט. כמובן שדרוש גירוי לכתוב, ויותר מדי שקט איננו מועיל, אבל אף אחד לא יתלונן על השקט של ראש נקי מהרעשים הרבים שמסביב. לפעמים הרעשים האלה הם צרכי פרנסה, לפעמים עיסוקים משפחתיים, ולפעמים פשוט הסח הדעת ממגוון סיבות קטנות. הרעשים של השבוע האחרון הם אזעקות ופיצוצים, והדאגה שמתלווה אליהם. ללא ספק אלה מקשים על השגת השקט הדרוש לכתוב. קשה להתנתק מהחדשות (שממילא ימשיכו להציף אותנו) ולהתיישב לכתוב. ומתוך כל הרעש, ואולי בגללו, יש חשק להמשיך בשגרה (או לחזור אליה), ובמקרה שלי השגרה היא עיון בפרסומים בתחום התקשוב החינוכי, פרסומים שאינם מפסיקים להגיע אלי גם בעת מלחמה.

בשבועות האחרונים הנושא החם ביותר בתחום הזה הוא ה-MOOC – קורסים ענקיים, פתוחים, ומקוונים. ה-MOOC איננו חדש. כבר בשנת 2008 זכיתי להשתתף באחד הקורסים הראשונים במודל הזה, אם כי ההשתתפות שלי היתה מצומצמת למדי מפני שמצאתי שכלומד עצמאי ותיק המסגרת של ה-MOOC לא תרמה לי משהו ייחודי שלא יכולתי להשיג בלעדיה. אבל ה-MOOC של היום, ה-MOOC שזוכה לכיסוי עיתונאי נרחב, שונה מאד מה-MOOC שאני הכרתי לפני מספר שנים.

נדמה לי שהשוני הזה הוא שמקשה עלי לכתוב כאן על תופעת ה-MOOC. כאשר אני קורא על ההצלחה המסחררת של מיזמים כמו Coursera ו-Udacity, אני שואל את עצמי אם לזה הוגי ה-MOOC הראשונים התכוונו. אותם הוגים ראו ב-MOOC מסגרת המאפשרת למידה עצמית וגם קבוצתית שתהיה פתוחה לא רק מבחינת האפשרות ללמוד ללא תשלום, אלא גם של פתוחה בכך שכל משתתף יכול להשפיע על הלמידה הקבוצתית. קורסי ה-MOOC שבכותרות היום אמנם פתוחים במובן של כל אחד יכול להרשם, אבל ביתר מאפייניהם מדובר בקורסים די סגורים – תכני הלימוד נקבעו מראש ותפקיד הנרשם הוא בסך הכל לרכוש את הדעת המוצעת לו דרך הרצאות מוקלטות.

בגלל זה, גם אם מדובר בהצלחה כבירה (ומאות אלפי נרשמים לקורסים כאלה בהחלט יכול להחשב להצלחה) קיוויתי למשהו אחר. חשתי שההצלחה היא גם הצלחה של ההוראה המסורתית, הנצחת מודל של הוראה שאפשר היה לקוות שישתנה בעקבות התקשוב. אין זה השיבוש לו ייחלתי.

מאמרון ארוך חדש של קליי שירקי מעמיד את ה-MOOC בפרספקטיבה אחרת, ומצביע על זה שגם אם לא מדובר בשיבוש בדרכי הלמידה, יש בו, בכל זאת, היכולת לשבש באופן מאד משמעותי את כלל מערך ההשכלה הגבוהה.

שירקי חוקר את ההשפעות של התקשוב על מגוון מוסדות. בעבר הוא תיאר כיצד פורמט ה-MP3 ושיתוף קבצים דרך Napster הביאו לשינויים גורפים בתעשיית המוסיקה המוקלטת. כמו-כן, הוא תיאר כיצד נגישות המידע דרך ה-WWW מפרק את החבילה המוכרת לנו כעיתון היומי או השבועון, ויוצר מודל אחר של פרסום חדשות/ידיעות. שירקי טוען שכמו שתעשיית המוסיקה המוקלטת והעיתונאות המודפסת לא יכלו לשרוד בצורתם המסורתית מול התקשוב, כך יקרה גם להשכלה הגבוהה, והוא מצביע על ה-MOOC כגורם המרכזי בשיבוש הזה:

Once you see this pattern – a new story rearranging people’s sense of the possible, with the incumbents the last to know – you see it everywhere. First, the people running the old system don’t notice the change. When they do, they assume it’s minor. Then that it’s a niche. Then a fad. And by the time they understand that the world has actually changed, they’ve squandered most of the time they had to adapt.

It’s been interesting watching this unfold in music, books, newspapers, TV, but nothing has ever been as interesting to me as watching it happen in my own backyard. Higher education is now being disrupted; our MP3 is the massive open online course (or MOOC), and our Napster is Udacity, the education startup.

רבים מאלה המבקרים את ה-MOOC מדגישים שקורס רב משתתפים פתוח המבוסס לרוב על הרצאות באמצעות הווידיאו ועל מבחני רב-ברירה להערכת הישגי הלומדים לא יכול להשתוות לקורס אוניברסיטאי. שירקי איננו מכחיש זאת. אבל הוא טוען שהרוב המכריע של הקורסים שעבורם סטודנטים משלמים כסף טוב אינם באיכות משובחת, ודווקא קורס רב-משתתפים פתוח יכול לענות על הצורך, ובהרבה פחות כסף. בעצם, כאן נמצא היסוד של השיבוש אשר ב-MOOC.

שירקי מציין שהנסיון להשוות קורסי MOOC לקורסים אוניברסיטאיים כמו של הרווארד מופרך. הרווארד, ומוסדות יוקרתיים דומים, ימשיכו לשרת שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסיה, ובצורה מיטבית. אבל הוא מסביר ש-50 הקולג'ים הנחשבים ביותר בארה"ב משרתים בסך הכל רק 3% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. הוא מדגיש שהרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת לומדת בקולג'ים שסביר להניח שמעולם לא שמענו עליהם, קולג'ים שגובים סכומים מכובדים, אבל מעניקים השכלה שבמקרה הטוב היא בינונית. לפי שירקי, הסטודנטים בקולג'ים האלה ירוויחו מהאפשרות ללמוד ב-MOOC, ובגדול. הוא מסביר:

… the fight over MOOCs is really about the story we tell ourselves about higher education: what it is, who it’s for, how it’s delivered, who delivers it. The most widely told story about college focuses obsessively on elite schools and answers a crazy mix of questions: How will we teach complex thinking and skills? How will we turn adolescents into well-rounded members of the middle class? Who will certify that education is taking place? How will we instill reverence for Virgil? Who will subsidize the professor’s work?

MOOCs simply ignore a lot of those questions. The possibility MOOCs hold out isn’t replacement; anything that could replace the traditional college experience would have to work like one, and the institutions best at working like a college are already colleges. The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.

אפשר להעלות שורה ארוכה של "אבל"-ים. מערכות חינוך, וההשכלה הגבוהה בפרט, הן מערכות מורכבות. בנוסף להוראה בסיסית הן עוסקות בהסמכה, במחקר, במגוון היבטים חברתיים, ועוד. קשה לדמיין שמערכת כזאת יכולה לקרוס סתם מפני שמישהו מתחיל להציע קורסים בחינם. אבל רצוי לזכור שרק לפני מספר שבועות השבועון האמריקני Newsweek, שבועון בעל מוניטין וייחוס, הכריז שהוא מפסיק לצאת לאור במהדורה מודפסת. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של עיתונים שכבכר קרסו. השיבוש, כנראה, מסוגל להגיע מאד במפתיע.

הלימוד אולי חדש, אבל הביקורת נשארת נדושה

בשנת 2008 נרשמתי לאחד מקורסי ה-MOOC הראשונים – Connectivism and Connective Knowledge. (אני מודה, על אף העובדה שהייתי רשום בקורס, יותר מאשר השתתפתי, פשוט צפיתי מהצד.) באותם הימים רעיון ה-MOOC היה רחוק מאד מהתודעה הציבורית. אפשר להגיד שהוא היה לא יותר מאשר קוריוז חינוכי. אמנם כמה מאות אנשים השתתפו (או לפחות היו רשומים) בקורס, אבל חוג די מצומצם של אנשים בכלל ידע על קיומו.

קורסי MOOCנשארו מתחת לרדאר הציבורי במשך מספר שנים, עד שנת 2011. בשנה ההיא סבסטיאן תרון, פרופסור בסטנפורד, פתח קורס רב משתתפים בנושא בינה מלאכותית, ובערך 130,000 אנשים נרשמו ללמוד בו. פתאום ה-MOOC תפס כותרות. פתאום העיתונות התחילה לשאול אם MOOCs – קורסים רבי-משתתפים ופתוחים אונליין (Massive Open Online Courses) – הם הדבר הגדול הבא, ומשהו שעתיד לזעזע את עולם ההשכלה הגבוהה. מספר אוניברסיטאות מכובדות עלו על הגל ויצרו קורסים כאלה, וקמו גם יזמויות חדשות שביקשו למסד את התחום, וכמובן גם להרוויח ממנו. היום, תחת הכותרת MOOC אפשר למצוא מגוון מודלים. יש כאלה שאפשר לכנות קורסים בהתכתבות – קורסים שבהם הסטודנט צופה בהרצאות מוקלטות וקורא מאמרים ובסוף הקורס נבחן על ידיעותיו, ויש כאלה ללא מרצה מומחה שמנסות לבנות "קהילת לומדים" שבה כל אחד יכול לקחת לעצמו את התובנות שנראות לו. יש קורסים שבהם כל חומרי הלמידה נמצאים באתר מרוכז המנוהל על ידי המרצה והסטודנטים שולחים את המטלות שלהם אל המרצה (או למכונה שבודקת אותן), וקורסים שבהם הסטודנטים "משוחחים" על תכני הקורס על גבי הבלוגים האישיים שלהם והחומרי הקורס השונים נגישים לכולם באמצעות ה-RSS.

אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-MOOCs. הקורסים האלה הם נושא ראוי להתייחסות, ואני מקווה שבהזדמנות אחרת אצליח לכתוב עליהם, ולהסביר את האמביוולנטיות שלי כלפיהם. המאמרון הזה עוסק בביקורת הדי צפויה שמשמיעים כלפי ה-MOOC, ביקורת שאיננה שונה במיוחד ממה שהשמיעו כלפי כל חידוש תקשובי בחינוך. הביקורת מכוונת היום כלפי ה-MOOC מפני שהוא כרגע הנושא התקשובי החם.

דבריו של מארק אדמונדסון, מרצה לאנגלית באוניברסיטה של וירג'יניה, אופייניים מאד לביקורת הזאת. בכתבת דעה שהתפרסמה לפני חודש בניו יורק טיימס אדמונדסון מסביר למה לא רק קורסי MOOC, אלא קורסים מקוונים באופן כללי, אינם תחליף לקורסים פנים-אל-פנים:

Online education is a one-size-fits-all endeavor. It tends to be a monologue and not a real dialogue. The Internet teacher, even one who responds to students via e-mail, can never have the immediacy of contact that the teacher on the scene can, with his sensitivity to unspoken moods and enthusiasms.
סביר להניח שיש מידה של אמת בביקורת הזאת כלפי קורסים ענקיים של כמה אלפי משתתפים (אם כי בקורסי ה-MOOC דוגמת קורס ה-Connectivism שהזכרתי כאן מתנהל רב-שיח ער מאד שמהווה חלק מרכזי של תהליך הלמידה). אבל יש מבחר מקוון מאד של MOOCs, ושל קורסים מקוונים באופן כללי. לטעון שכולם אותו הדבר מצביע על אי-הכרות רצינית עם הנושא. זאת ועוד: הקשר האישי, המיידיות, והרגישות של המרצה כלפי הסטודנט שלפי אדמונדסון חסרים בקורסים האלה אופייניים רק למיעוט קטן של קורסים פנים-אל-פנים וזמינים רק לאלה שיכולים לשלום כסף רב. קורסי ה-MOOC אינם מתיימרים להחליף את ההוראה האינטימית. הם מבקשים ליצור מסגרת לימודית מוצלחת ויעילה עבור אלה שאינם יכולים לשלם עבור לימודים יוקרתיים אבל בכל זאת רוצים להשכיל. אדמונדסון איננו שולל את אפשרות הלמידה באמצעות קורס מקוון, אבל הוא מציין שללומד בקורס כזה דרושה מוטיווציה גבוהה כדי להצליח בו, ואפילו אז לא מדובר בקורס "אמיתי":
You can get knowledge from an Internet course if you’re highly motivated to learn. But in real courses the students and teachers come together and create an immediate and vital community of learning.

ביקורת כזאת הושמעה הרבה לפני ה-MOOC. שמענו, למשל, שמרצים שמלמדים מרחוק אינם יכולים לתת הכוונה אמיתית, ושאיכות הדיונים שמתנהלים בקבוצות דיון ברשת איננה מתקרבת לאיכות הדיון של מפגש פנים-אל-פנים. כנראה שכל פעם שכוכב טכנולוגי-אינטרנטי חדש זורח, מישהו חש צורך להזדרז ולטעון שכל זה טוב ויפה אבל … זאת איננה למידה אמיתית. בעצם, הביקורת של אדמונדסון היתה מאד צפויה. מול הביקורת הזאת חשוב להבהיר שהלמידה שאדמונדסון מהלל איננה יכולה להיות נחלת כולם. היא למידה אליטיסטית למדי שהרוב הגדול של האנשים שמבקשים ללמוד אינם יכולים להשיג.

אבל התגובות האלו לטענות של אדמונדסון הן תגובות שמצביעות על כך שהוא איננו באמת מכיר את הלמידה המקוונת. צריכים להשיב לו גם מהכיוון השני – שהוא איננו מכיר את הלמידה הפנים-אל-פנים שבה הוא כל כך דוגל. אדמונדסון מציג אידיאל שאינה משקפת את המציאות. במעט מאד קורסים סטודנטים ומרצים מתחברים יחדיו כדי ליצור קהילת לומדים תוססת. ברוב המכריע של קורסי פנים-אל-פנים המרצה עומד בקדמת הכיתה ומדבר אל חלל החדר במונולוג מונוטוני, מבלי ליצור קשר כלשהו עם הסטודנטים שלו, בדומה לקטע הקלאסי מתוך "שמתי ברז למורה":

עדיין מוקדם לקבוע אם ה-MOOC יאריך ימים ויהווה אלטרנטיבה לקורסים פנים-אל-פנים, או ימלא נישה משמעותית בנוף ההשלכה. עדיין לא ברור מי ירצה ללמוד בדרך הזאת, ואם אפשר יהיה לקבל קרדיט לקראת תואר מלימוד בקורס כזה. הרבה שאלות עדיין פתוחות. מה שכן בטוח, תמיד יהיו כאלה שמשוכנעים שאי אפשר להחליף את הקיים, גם אם הקיים רחוק מלהיות מוצלח.