קטגוריה: MOOC

מה, באמת?!?

כותרת של כתבה בבלוג Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מלפני מספר ימים מוסרת לנו ש:

הגילוי המרעיש הזה הוא הממצא המרכזי של מחקר של חמישה חוקרים באוניברסיטת קרנגי-מלון שהוצג בכנס Learning @ Scale שנערך בחודש מרץ השנה (ומשום מה, ספר המאמרים של הכנס התפרסם, כנראה, רק לאחרונה). החוקרים ערכו השוואה בין המשתתפים בקורס MOOC שנלמד במסגרת קורסרה (Introduction to Psychology as a Science), לבין המשתתפים באותו קורס אבל עם תוספות של "חומרים אינטראקטיביים" שהוכנו בקרנגי-מלון. ממאמר המחקר ניתן לזהות את ההבדלים בין שני הקורסים.

קורס ה-MOOC הסטנדרטי:

provided general course structure (registration, syllabus, etc), video lectures and slides, discussion forums, writing assignments, quizzes … and a final exam
ואילו הקורס המתוגבר כלל כל אלה וגם:
a variety of expository content (text, examples, images, and video clips) and a large number of interactive activities.
כמו עם קורסי MOOC רבים אחרים, מספר הלומדים שסיימו את הקורס, בשתי הגירסאות שלו, היה קטן בהרבה מאלה שהתחילו ללמוד בו (בסך הכל סיימו רק 4% מהנרשמים). אבל באופן די ברור הציונים של אלה שסיימו את קורס המתוגבר ונבחנו במבחן המסכם היו טובים מהציונים של אלה שלמדו בקורס ה-MOOC ה-"רגיל" וסיימו אותו.

החוקרים מדגישים שלא קל לבודד (או לזהות) את הגורמים שהשפיעו על ההבדלים בציונים הסופיים. הם כותבים, למשל שיתכן שהסטודנטים שבחרו ללמוד בקורס עם החומרים האינטראקטיביים פשוט היו סטודנטים "טובים" יותר (ולכן היו מודעים מראש לכדאיות של פעילויות אינטראקטיביות). כמו-כן, אין נתונים על הפעילות המדוייקת של כל לומד ולומד. החוקרים מבהירים ש:

Just because students register to use OLI (החומרים האינטראקטיביים שהוכנו), does not guarantee that they do. And, similarly, just because students are in the MOOC does not mean they take advantage of the features it provides, such as watching the lecture videos.
ההסברים במאמר על הנסיונות של החוקרים לזהות מה באמת משפיע על מה מאד מעניינים, אבל (לטעמי) גם מייגעים. המאמר מעניין, אבל נדמה לי שאפשר להסתפק בקריאת הסקירה ב-Chronicle, או אולי להסתפק בקריאת הסיום של מאמר המחקר עצמו, שם כתוב:
Our results support the view that video lectures may add limited value for student learning and that providing more interactive activities will better enhance student learning outcomes.
אני מניח שמי שקורא את המסקנה הזאת, או את כותרת המחקר, או אפילו רק את כותרת הכתבה, מוצא את עצמו מגרד בראש במידה לא קטנה של פליאה ושואל "בשביל זה היו זקוקים למחקר?". גם אם היום אנחנו עדים לצמיחה גדולה של סרטוני הוראה (בתוספת כיתות "הפוכות", כמובן) כמרכיב מרכזי בקורסים מקוונים, כמעט אין מי שאיננו מדגיש שגם ל-"עשייה" יש חשיבות גדולה בתהליך הלמידה. זאת ועוד: הכתבה ב-Chronicle מצטט את מנכ"ל edX, אחת מחברות קורסי ה-MOOC המובילות שמצהיר שהקורסים של החברה שלו כבר מכילים פעילויות אינטראקטיביות מהסוג שעליהן החוקרים ממליצים. (מעניין, אגב, שהכתבה מצטטת אדם מרכזי ב-edX, כאשר הקורס שנסקר במחקר היה של קורסרה.)

דווקא בגלל זה שמסקנת המחקר נראית מובנת מאליה נדמה לי שיש טעם לציין שספק אם החוקרים "גילו" משהו שהם לא ידעו מראש, או משהו שהם לא התכוונו למצוא. עוד במבוא של המאמר אנחנו קוראים:

Though specific activities vary from course to course, video-based lectures and student discussion forums typically form the core of the MOOC instructional experience. We call this the “lecture model”. The Open Learning Initiative (המיזם של האוניברסיטה של החוקרים), which has offered online learning environments since 2002, takes a different approach focusing on rich and interactive learn-by-doing activities, aligned with student-centered learning outcomes, and designed around science-based learner models. We call this the “learn-by-doing model.” Both models offer rich datasets, though with different focuses and capturing different kinds of learner interactions.
במילים אחרות, סביר מאד להניח שהחוקרים רצו להעמיד שני מודלים זה מול זה לא על מנת להשוות ביניהם, אלא כדי להראות את העדיפות של המודל שלהם (מודל שאני, כמוהם, מעדיף). נדמה לי שמחקר לצורך זה לגמרי לגיטימי, אם כי במקרה הזה הוא גם נראה די מיותר. האם יש מישהו שבאמת חשב שלמידה מצפייה בסרטונים בלבד תהיה שוות ערך ללמידה שמכילה גם עשייה ופעילויות אינטראקטיביות? אם אכן היו אנשי חינוך שחשבו כך הם כנראה הושפעו מהבאז שקורסי ה-MOOC הצליחו לעורר בעיתונות. הייתי ממליץ להם שבמקום לקרוא את העיתונות לא היה מזיק אם היו חוזרים וקוראים טיפה על פדגוגיה ועל ההיסטוריה של החינוך.

היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה?

לפני שבוע Campus Technology דיווח על הנסיון של אוניברסיטה פרדו (Purdue) בהכנת סרטונים עבור קורסים אצלה. מתברר שסרטי וידיאו שמראים מרצה שעומד מול המצלמה ומרביץ הרצאה במשך חצי שעה או יותר אינם מצליחים לעורר את התעניינותם של הסטודנטים, או לשמור עליהם מרוכזים. לאור זה מפיקי הסרטונים עבור הקורסים החליטו לוותר על המרצים המומחים ובמקומם לשכור שחקנים שמצליחים טוב יותר לעורר עניין ולשמור עליו.

מספר שאלות מתבקשות בעקבות ה-"התפתחות" הזאת, ואולי הראשונה שבהן היא למה לראות בזה "התפתחות" או אפילו משהו חדש. כבר שנים רבות אנחנו רגילים לקרוא "אוטוביוגרפיות" של סלבריטאים שנכתבו על ידי (או "בשיתוף עם …") סופרים מקצועיים שמצליחים להפוך את המילים של הסלבריטאים, שלעתים קרובות מדי די בנאליות, לספר שמעניין לקרוא. למה לנו לחשוב שעשיית אותו הדבר בסביבה אקדמית – הגשת רעיונותיו של מומחה, שלמרבה הצער משעמם, על ידי מישהו שמסוגל להגיש את הרעיונות האלה בצורה מעניינת – פסולה? מי שקונה ספר רוצה לקרוא את התוכן, אבל הוא גם רוצה שיהיה מוגש בצורה מעניינת. למה שאותו הדבר לא יהיה נכון לגבי מישהו שרוכש דעת במסגרת אקדמית?

הכתבה מציינת שבסרטונים של אוניברסיטה פרדו השחקנים אינם מציגים את עצמם, ושמותיהם אינם מופיעים. כמו-כן, אף פעם לא נאמר שהם המרצים בקורס. לפי הכתבה, שמצטטת את האחראית להפקת הסרטונים:

That practice is in response to feedback from the faculty, who were concerned that students would feel like the school was pulling a "bait and switch." "We didn't want our students to feel like we weren't giving them the real thing," she noted.
אבל מותר לשאול למה מי שמוסר מידע בסרט צריך להיות המקור של אותו מידע. למה אנחנו זקוקים למומחה, "לדבר האמיתי", כדי לקבל מידע מוסמך בצורה מעוררת עניין?

דייוויד אטנבורו איננו פרופסור באוניברסיטה מכובדת, אבל באמצעות סרטי הטבע שהוא הכין הוא לימד רבים מאד מאיתנו בצורה מרתקת ומוצלחת. על אף העובדה שאוניברסיטאות רבות רוכשות כבוד רב לאטנבורו, נדמה לי שהן לא ישתמשו בסרטיו כתחליף להרצאות של אנשי הסגל שלהם, אפילו אם הסרטים האלה הם מקור נפלא לידע רב. ואולי אני טועה וכן ישתמשו בסרטים האלה. אטנבורו, הרי, מוכר כמומחה בתחום שלו, ודמותו מקרין סמכות. אבל לעומתו "מכסחי המיתוסים", שגם הם מצליחים להנגיש לקהל הרחב סוגיות רבות במדע בצורה מרתקת, אינם מקרינים את הרצינות הדרושה כדי שהתכניות שלהם יהפכו לחלק מתכנית לימודים, לא בבתי הספר ולא בהשכלה הגבוהה, וחבל.

למה אני מקשר בין "מכסחי המיתוסים" לבין הפקת סרטונים עם שחקנים במקום אנשי סגל באוניברסיטה פרדו? לכאורה מדובר בשני תחומים נפרדים, בידור והשכלה גבוהה. אבל כאשר מוסדות להשכלה גבוהה מבקשים ליצור יותר עניין אצל אלה שמשלמים כדי ללמוד אצלם, הם כנראה מגלים שכדאי להם לאמץ שיטות של עולם הבידור. אין בכך שום פסול, אם כי נדמה שהם מתקשים להודות שאפשר לזכות בהשכלה אמיתית דווקא דרך הצפייה בטלוויזיה.

בסקירה השבועית שלה מלפני שבוע אודרי ווטרס ציינה בקצרה את פרויקט הסרטונים של פרדו והזכירה לנו שלפני שנה וחצי, באתר Slate, ג'פרי יונג כתב (במאמר שהתבסס על חלקים מספרו על קורסי MOOC) על כך שכמה מהחברות המובילות בתחום קורסי MOOC בודקות את האפשרות של העסקת כוכבי הוליווד כמגישי הקורסים שלהם. יונג מצטט את רוסל פולין, חוקר בתחום ההשכלה הגבוהה, שציין:

Having people who are really good at explaining ideas and putting the right graphics and videos around them can create a pretty darn good learning experience
אז מתברר שיוזמי קורסי ה-MOOC הקדימו את אוניברסיטה פרדו ברעיון של העסקת שחקנים כתחליף לפרופסורים בקורסים. זה לא צריך להפתיע. הרי השיווק תמיד היה מרכיב מרכזי של עולם ה-MOOC ולכן הגיוני היה שהם יחשבו בכיוון של הפקה איכותית, כולל עם שחקנים כמציגים/מרצים. אבל אם ההשכלה לכל היא באמת מטרה של היוזמים של קורסי MOOC אולי כדאי ליזמים האלה לצעוד עוד כמה צעדים בכיוון ה-edutainment.

אפשר, כמובן, לטעון שיש הבדל משמעותי בין לצפות בתכנית טלוויזיה מעניינת מהכורסה בבית לשם ההנאה לבין להשתתף בקורס MOOC עם האפשרות שההשתתפות תקנה נקודות זכות לקראת תואר. אכן, יש הבדל גדול, אם כי היום קורסי MOOC מעטים מאפשרים להמיר תעודת סיום של קורס למשהו תקף בהשכלה הגבוהה, ומתברר שהרוב המכריע של הלומדים בקורסים האלה רואים אותם במידה רבה כשווי ערך לצפייה בתכנית טלוויזיה.

תכניות טלוויזיה בתחומי המדע שונות מאד מהרצאות ארוכות, עם או בלי גרפיקה מושכת. התכניות האלו ערוכות במקצועיות רבה, כל מרואיין מופיע במסך לזמן קצר עד שאחר מופיע, הקריינות מחברת בין החלקים השונים באופן שוטף, ועוד. בקיצור, נוצרת חווית צפייה שהיא גם מהנה וגם מלמדת. ואולי מה שאנחנו לומדים מכל זה הוא שיש מידה גדושה של יומרה אצל יזמי קורסי ה-MOOC בהכרזות שלהם שהם מביאים השכלה לכל. בעצם, יש מפיקי תכניות טלוויזיה שעושים את זה בהצלחה כבר זמן רב. הם פשוט לא הבינו שאם היו משווקים את עצמם כהשכלה במקום כבידור הם יכלו לזכות באותה תהילה שיוזמי קורסי ה-MOOC מקבלים היום כחוד החנית של הנגשת ההשכלה לכל.

איך שסיפור מתגלגל (לרוב כלפי מטה)

לפני כשבוע ג'ף אוטכט פרסם מאמרון בבלוג שלו שמתייחס (בין היתר) למחקר שהשווה בין סטודנטים שלמדו בקורס פנים-אל-פנים ב-MIT לבין סטודנטים שלמדו את אותם התכנים במסגרת קורס MOOC. לפני חודש וחצי כתבתי כאן על המחקר הזה. בדרך כלל חודש וחצי איננה תקופה מספיק משמעותית כדי להצדיק את שאחזור לאותו נושא. אבל קישור לכתבה אחרת במאמרון של אוטכט, כתבה שעליה הוא ביסס את המאמרון שלו, עורר אצלי רצון להמשיך ולדון בו.

המאמרון של אוטכט די קצר, והוא איננו מנתח את המחקר. למען האמת, יש במאמרון רק אזכור די קטן:

New research out of MIT, Tsinghua University, and Harvard came to the conclusion that online learning…specifically MOOCs (Massive Open Online Courses) do work….or at least work as good as traditional teaching.
אני מניח שאוטכט לא קרא את כל המחקר. (אינני מבקר אותו על כך. כפי שכתבתי אז, לא קל לעקוב אחרי הנתונים הסטטיסטיים שמופיעים בו, ואינני מתבייש להוסיף שבסופו של דבר הוא איננו עד כדי כך מעניין.) ולמה אני מתרשם שאוטכט לא קרה את המחקר? הוא כותב שהמחקר הסיק ש-"online learning" וקורסי MOOC מוצלחים באותה מידה של ההוראה המסורתית הפרונטלית. לו קרא את המחקר הוא היה יודע שזאת איננה המסקנה שלה. המחקר עצמו עוסק בקורס אחד בלבד. כדי להסיק ממנו הכללה על כלל הלמידה המקוונת, או על קורסי MOOC, צריכים להיות מושפעים יותר ממשאלות לב כלפי הלמידה המקוונת מאשר מהנתונים שבמחקר עצמו. אישית, אני סבור שללמידה המקוונת יתרונות רבים, אבל הצהרה כמו זאת של אוטכט מוגזמת מעל ומעבר לנתונים הדי מהוססים שבמחקר.

ההצהרה של אוטכט מבוססת על כתבה באתר חדשות מהעיר בוסטון המדווחת על המחקר מ-MIT. הכתבה פורסמה ב-24 לספטמבר, כשבוע אחרי פרסום הכתבה ב-Chronicle of Higher Education שממנה למדתי על המחקר. במקרה של האתר הבוסטוני, הכתבה ב-Chronicle לא שימשה לה בסיס, אלא הודעה לעיתונות שיצאה מ-MIT, גם מה-24 לספטמבר. אותה הודעה לא חסכה במילים כדי להציג את המחקר באור חיובי. אבל נדמה שיש כאן דוגמה של מעשה ניסים שככל שממשיכים לספר אותו הנס הולך וגדל. ההודעה שיצאה מ-MIT מוסרת שלמידה מקוונת אכן יעילה, ואילו הכתבה שמתבססת על ההודעה מכריזה (בכותרת!) ש:

Online Learning is Just as Effective as Traditional Education
ואם זה איננו מספיק להצביע על מגמתיות, ממשיכים ומוסיפים בכותרת המשנה שעל הספקנים להזהר.

ברור לי שהמשרד ליחסי הציבור של MIT מעוניין להדגיש את הפן החיובי והמעודד של המחקר. באותו דף של הכתבה מוצגים קישורים לכתבות על המחקר, כולל תקצירים, מששה עיתונים או כתבי עת מכובדים. היחס החיובי למחקר שבכתבות באתרים האלה מצביע על כך שהמשרד הזה עושה את עבודתו בצורה מוצלחת. אפשר גם להבין שאחרי תקופה די ארוכה של ביקורת כלפי קורסי MOOC אוניברסיטה כמו MIT תרצה להבליט נקודת אור כשאחת כזאת מבצבצת. ובכל זאת, מדובר במחקר ש-"מסקנותיו" אינן עד כדי כך מרשימות (אם בכלל), ושוב, מדובר רק מחקר אחד על קורס אחד. יתכן שאני ממש אינני צועד עם הזמן, אבל אני תוהה אם תפקידה של אוניברסיטה היא לקדם את יחסי הציבור שלה, או להצמד קצת יותר לאמת.

הכתבה ב-Chronicle מציינת שעל אף ההישגים בלמידה של המשתתפים ב-MOOC שלא היתה להם הכשרה מוקדמת נאותה, בכל זאת רבים מהלומדים האלה השיגו פחות מאשר סטודנטים בעלי הכשרה. היא עוד מציינת שלא מעטים היו מקבלים ציון כושל. הכתבה באתר הבוסטוני איננה מתעלמת מהנקודות החשובות האלו, אבל היא מציגה אותן באור קצת שונה. כזכור, הכתבה אכן מתייחסת לבעיה הזאת:

Pritchard said improvement levels increased across the board, explaining that, even if a student with a lower initial score ends the online course with what would be equivalent to a failing grade, "that person would nevertheless have made substantial gains in understanding."
אבל בפיסקה הבאה ה-"מסקנה" הופכת למגמתית ביותר:
Translation: Online learning outcomes are equal, or even better than, those produced in a traditional classroom.
היכולת לתרגם ממצאים מחקריים לשפה שאנשים רגילים יכולים להבין היא ללא ספק יכולת חשובה ורצויה. אבל במקרה הזה ה-"תרגום" מטשטש את הממצאים עד ללא הכר. מדובר ב-"תרגום" של משרד פרסום, וכמו בכל פרסומת, ייזהר הקונה.

אני חושש שככל שהדיווחים על המחקר ועל הקורס הספציפי הזה יתפשטו הלאה לעוד ועוד אתרים, הם יתרחקו עוד ועוד מהממצאים הצנועים שבמקור. אי-שם בעתיד הלא רחוק אנחנו עשויים לקרוא שהכדאיות של קורסי MOOC ושל למידה מקוונת באופן כללי מוכחת, וכאשר נבקש לברר את הבסיס להצהרה הזאת נגלה שרשרת ארוכה של כתבות שבסופו של דבר מובילה אותנו חזרה למחקר היחיד הזה. אבל אז כבר לא יהיה צורך בהוכחה – הרי "כולם יידעו" שזאת האמת ואין לחלוק עליה.

אולי מה שמעציב אותי יותר מכל בעניין הכתבות האלה היא התחושה שכאשר אני מגיב להגזמות ולאי-הדיוקים בנוגע להצלחות של קורסי MOOC (כמובן שגם כאן לא מבחינים בין MOOC לבין "סתם" למידה מקוונת) נוצר הרושם שאני מגן על הלמידה המסורתית הנהוגה בהשכלה הגבוהה. אין לי שום כוונה לעשות זאת. יתרה מזאת, ההישגים בקורס ה-MOOC כפי שהם מוצגים במחקר ובכתבות מדרבנים אותנו לבחון גם את הצד השני של המטבע: אם בקורס ה-MOOC הלמידה של אנשים שלא היו סטודנטים ב-MIT, אלא בעלי רקע חלש יותר מאשר הסטודנטים שם, היתה באותה רמה של סטודנטים ב-MIT שלמדו בקורס פנים-אל-פנים, אולי קיימת בעיה רצינית בהוראה המסורתית של האוניברסיטה שלא השתנתה במשך שנים. העובדה שרק עכשיו, בעקבות ההצלחות (האמיתיות או המדומות) של קורסי MOOC, אנשי הסגל והמנהל בהשכלה הגבוהה מתייחסים למצב הבעייתי של הלמידה אצלם רומזת שהפגיעה בהכנסות וביוקרה, ולא מצב הלמידה עצמה, היא שמדרבנת אותם לחפש דרכי הוראה אחרות. במקום להתהדר בהצלחות מקורס אחד במחקר אחד, אולי היה עדיף לבחון כיצד הגיעו למצב שבו אפשר להתלהב מהישג כל כך זעיר.

אני, כנראה, לא הבנתי משהו

ה-MOOC ממשיך ללבוש ולפשוט צורה. המצב הזה, של השתנות מתמדת, מלווה את ה-MOOC כבר מהרגע שבו המודל הקונקטיביסטי פנה את מקומו למודל הפחות משתף שאומץ על ידי האקדמיה וחברות ההזנק. דינמיות היא, כמובן, תכונה חיובית, ואין לבוא בטענות אל ה-MOOC על כך שהוא שונה היום ממה שהיה בתחילתו. עם זאת, מותר לנו לשאול אם תוך כל ההשתנות הזאת הקו המנחה של ה-MOOC נשאר הנסיון לאפשר השכלה איכותית לכל מבקש, או אולי החיפוש אחר מודל שיביא רווחים למשקיעיו הוא אשר מוביל אותו. Udacity, כזכור, החליט להתמקד בהכשרה מקצועית, ופתיחת קורסי MOOC בהרווארד הזמינים לבוגריו בלבד נותנת משמעות חדשה, ומוזרה, למילה "פתוח". ובכל זאת, אפשר לראות בשינויים השונים שעוברים על הקורסים האלה התמודדות עם המציאות שמארגניהם פוגשים, ואין לשלול את ההתמודדות הזאת, אפילו אם לפעמים נדמה שהמרכיב ההשכלתי שבהם נדחק לשוליים. משום מה, על אף הגלגולים הלא עד כדי כך חינוכיים שה-MOOC עובר, העיתונות ממשיכה לעקוב אחריו בלהט ובפרגון, כאילו כל שינוי קטן מאיר את הדרך לעתיד טוב יותר של עולם ההשכלה.

אפשר להגיד שכבר התרגלנו לדיווחים מוגזמים על הנסיונות האלו, נסיונות שבעין לא יותר מדי ביקורתית מתגלים כהרבה פחות מרשימות. ובכל זאת, לא הייתי מוכן לדיווח שבכתבה חדשה ב-Chronicle of Higher Education שכבר בכותרת הכריזה:

הכותרת הזאת, כמובן, תואמת מאד את המיתולוגיה של ה-MOOC: המוני אנשים צמאי דעת נרשמים לקורסים פתוחים, וגם אם הם אינם מסיימים את הקורס (הסטטיסטיקה הרי מראה שמעטים מסיימים, אם כי מלכתחילה היה ברור שמעטים באמת התכוונו לעשות זאת) הם מרווחים מעצם מההשתתפות, אפילו אם היא מצומצמת. הבעיה היא שבעיון מעמיק יותר בכתבה קשה מאד להבין למה באמת מתכוונים כאשר כותבים "כולם למדו".

הכתבה סוקרת מאמר שהתפרסם לאחרונה ב-International Review of Research in Open and Distance Learning, כתב עת מאד מכובד (יורם עשת הוא חבר במערכת). המאמר עצמו בוחן את הלמידה שהתרחשה בקורס MOOC בפיסיקה מבית MIT ומשווה בינה לבין הלמידה בקורס עם אותם התכנים שנלמד פנים אל פנים. אני חייב להודות שאין לי הכישורים לבדוק את החישובים הסטטיסטיים שלפיהם החוקרים קובעים אם התרחשה למידה או לא, אבל אני מוכן להאמין שבסיכומו של דבר מה שמופיע בכתבה נאמן למחקר עצמו.

ומה מופיע בכתבה? קודם כל, מדווחים לנו שללא קשה לרקע לימודי, סטודנטים שהשקיעו בקורס התקדמו בו. זאת ועוד:

There was no evidence that cohorts with low initial ability learned less than the other cohorts
החוקרים מצאו שהישגי הלמידה של הלומדים ב-MOOC, כולל כאלה ללא הכשרה אקדמית, היו דומים להישגי הלמידה של הסטודנטים מ-MIT שלמדו בקורס פנים אל פנים. החוקרים קובעים (והמשפט הזה מופיע פעמיים במאמר שלהם) שהממצא הזה:
should allay concerns that less-well-prepared students cannot learn in MOOCs
עד כאן טוב ויפה, וגם מעודד. ה-MOOC, הרי מבקש לאפשר השכלה לכל, והנה עדות לכך שזה מתגשם. אבל אופי הלמידה הזאת איננה לגמרי ברור. הרי בהמשך ישיר למשפט הקודם אנחנו קוראים קטע שקשה לא לראות בו הסתייגות משמעותית:
But that’s not to say that the less-well-prepared students did well. Many of them scored significantly lower than did students with more schooling. Some would have earned failing grades.
אם אני מבין נכון, ואני מודה שוב שאולי פספסתי משהו, מצד אחד מציינים שכולם למדו, אבל מצד שני מדווחים שהלמידה הזאת לא הספיקה על מנת לעבור את הקורס. אחד החוקרים, דייוויד פריצרט, אומר (בכתבה עצמה זאת איננה ציטטה ישירה):
The point is that even the students who got bad grades in the course came away knowing more than they did at the outset.
אנסה לתרגם כאן. המחקר הזה גילה שגם מי שנכשל בקורס (או היה מקבל ציון נכשל) בכל זאת למד משהו. אין לי שום בעיה עם קביעה כזאת, ולא רק מפני שאני משוכנע שאנחנו מסוגלים, ואף צריכים, ללמוד מהכשלונות שלנו. נדמה לי שיש סיבה פשוטה יותר, והיא שאנחנו תמיד נמצאים במצב של קליטת מידע מהסביבה. אם אני צופה במשחק כדורגל בטלוויזיה באותה שעה שאני קורא ספר לימוד סביר להניח שהקליטה שלי מהספר תהיה די רדודה, ובכל זאת, אקלוט משהו. אבל בתחום הלמידה כשלון בדרך כלל מוגדר ככשלון, ואילו במחקר הזה מספרים לנו שגם מי שנכשל הצליח. לאחרונה התפרסמו מספר מחקרים שבהם החוקרים מדווחים שהלמידה של סטודנטים שמדפדפים בפייסבוק בשעת הרצאה ירודה באופן משמעותי לעומת זאת של סטודנטים שמתרכזים בהרצאה. מחקרים כאלה משמשים את אלה שמבקשים להראות מה גורם לכשלון, לא להגיד שבכל זאת, על אף העיסוק הצדדי, כולם למדו משהו. כאשר בפייסבוק מדובר, הלמידה לקויה, אבל בקורס ה-MOOC הזה המסקנה כמעט הפוכה – אפילו מי שנכשל בכל זאת למד.

על אף הכותרת המעודדת של הכתבה, קשה לי להבין כיצד יש כאן עדות חיובית להישגים לימודיים בקורס MOOC. נדמה לי שיותר מאשר הכתבה מעידה על למידה בקורס, היא עדות לרצון של העיתונות להעמיד קורסי MOOC באור חיובי. אבל אולי אני לא הבנתי משהו.

האם ה-MOOC ישבש את עצמו לדעת?

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על תכנית מעניינת של אוניברסיטת הרווארד – לפתוח גירסאות מיוחדות של כמה מהקורסים המקוונים, הגדולים והפתוחים שלה (MOOCs) לבוגרי הרווארד בלבד. ציינתי אז שאינני מבין כיצד קורס יכול להיות מאסיבי או פתוח כאשר תנאיי הקבלה אליו סלקטיביים להפליא. אין שום פסול בכך שהרווארד תציע קורסים לבוגריה – זאת דרך הגיונית לשמור על קשר וגם לעודד בוגרים להמשיך לתרום לאוניברסיטה. אבל לא ברור כיצד פרויקט כזה יכול להמשיך לכנות את עצמו MOOC. השבוע הבעיה הזאת שוב התחדדה עבורי – פעמיים. משום מה, על אף העובדה שה-MOOC מאבד את ייחודו, בעיתונות הוא עדיין נחשב הדבר הגדול הבא (או הנוכחי) בלמידה.

דרך הבלוג של קן רונקוביץ קראתי על יוזמה חדשה של קורסרה – לערוך מפגשים פנים אל פנים של קבוצות לומדים בקורסים שלה. הצורך במפגשים כאלה כנראה עלה בעקבות מחקר שמצא שסטודנטים בקורסי MOOC שקיבלו עזרה לא מקוונת קיבלו ציונים גבוהים מאלה שלמדו דרך הרשת בלבד:

Coursera is trying to build an infrastructure for in-person learning around its free online courses. Research has suggested that MOOC students who receive offline help earn higher scores on their assessments.
כשלב ראשון קבוצות הלומדים ילמדו בספריה הציבורית של העיר ניו יורק. רונקוביץ מציין שקורסרה לא תשלם עבור המפגשים האלה, ובמקום זה המימון יבוא מהספריה עצמה, מהכספים שהיא מקציבה לשירותים ציבוריים. הודעה באתר של הספריה מציינת את הנקודה הזאת:
Several branches will provide users with weekly in-person class discussions with trained facilitators, in addition to internet and wi-fi access.
אני כמובן שמח שהספריה ממשיכה לשרת את הציבור, אבל רצוי בכל זאת לזכור שקורסרה היא חברה עם כוונות רווח, ועכשיו, בעזרת כספי המיסים של תושבי ניו יורק, היא תחסוך בהוצאות – על מנת לשפר את ההישגים הלימודיים של האנשים שנרשמים לקורסים שלה. אפשר להתגבר על הציניות ולהביט בעין יפה על השליחות שקורסרה קבעה לעצמה:
to connect the world to a great education
ובכל זאת, יש טעם לשאול אם אי-אפשר היה לממן את המפגשים האלה מחלק מהמיליונים שקורסרה קיבלה מהמשקיעים שלה. זאת ועוד: נדמה לי שהפרויקט הזה הוא עוד דוגמה לדרך שבה אנשי עמק הסיליקון ממציאים את החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת להיסטוריה. כבר שנים האוניברסיטה הפתוחה, שתחילה בסך הכל הפיצה חוברות לימוד לכל מי שנרשם לקורסים, מקיימת קבוצות לימוד פנים אל פנים. היא עושה זאת מפני שהיא הבינה שעבור חלק גדול מהנרשמים לאוניברסיטה הלימוד הפרטני קשה ובעייתי, ורצוי לחזק אותו במפגשים פיסיים. האם זה יותר מדי לבקש מממציאי החינוך החדשים שהם ילמדו טיפה מהנסיון שנצבר? אין שום פסול במודל היברידי של קורס מקוון ומפגשים פיסיים. אבל גם אין בכך חידוש. נדמה היום שאנשי ה-MOOC מתקרבים יותר ויותר למודלים מוכרים של קורסים, אך באותו הזמן הם מבקשים שנמשיך לראות אותם כמחדשים וכמשבשים – הרי אחרת קשה להבין למה הם צריכים לקבל את הכסף של משקיעים.

כתבה חדשה של קלייטון כריסטנסן ומישל וייס שהתפרסמה בגלוב של בוסטון נותנת לנו הזדמנות נוספת לראות כיצד תופעת ה-MOOC מתרוקנת מתוכן, אבל בכל זאת ממשיכה לקבל כותרות כתופעה ייחודית שתשנה את החינוך. כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת שמזמן זיהה בתקשוב המפתח לשיבוש החינוך, ממשיך לטעון שהיום ה-MOOC נמצא בחזית השיבוש בהשכלה הגבוהה. הוא מכיר בכך שבשנה האחרונה היתה נסיגה בהתלהבות כלפי קורסי MOOC, הן במוסדות להשכלה גבוהה והן בציבור באופן כללי. בעיניו העובדה ש-Udacity שינה את המיקוד שלו מקורסים להשכלה גבוהה לקורסים להכשרה מקצועית איננה מעידה על כשלון החזון המקורי, אלא דווקא על העזה עסקית. אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתו, אבל יתכן שהכוונה שלו היא שה-MOOC עדיין עתיד לשבש, אבל שעד עתה הוא לא היטיב למצוא את היעד המתאים לשיבוש.

מעניין במיוחד הקביעה של כריסטנסן שאם מגישי קורסי ה-MOOC ייטיבו להתרחק מראשי התיבות הבעייתיים, זה עשוי להציל את הרעיון:

In all likelihood, companies like Coursera and Udacity — Harvard and MIT’s offering, edX, operates as a nonprofit — that started out as MOOC providers will eventually move away from certain qualities of the unfortunate acronym. “Massive” and “open” are not particularly conducive to viable or sustainable business models.
מותר לשאול מה יישאר מה-MOOC אם מסירים ממנו את ה-"מאסיבי" ואת ה-"פתוח". הבעיה היא שהתשובה די פשוטה – מה שנשאר הוא קורס מקוון. שוב, אין שום פסול בקורס מקוון, אבל גם קשה למצוא בו משהו חדש או מחדש. קורסים כאלה, במסגרות לימודיות רבות ומגוונות, קיימים מעל 20 שנה. מה שמשבש כאן איננה תפיסה לימודית חדשה, אלא הזרמה של כמויות אדירות של כסף לתוך מיזמים שמבקשים להתחרות עם המוסדות המוכרים.

זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה כאן ביקורת כלפי קורסי MOOC, ובגלל זה אני חש צורך להבהיר שאינני מייחל כשלון לרעיון של קורסים גדולים ופתוחים. אני רואה ערך רב ביוזמה שתאפשר השכלה איכותית אך זולה לרבים שאינם יכולים לקבל אותה היום. הביקורת שלי איננה באה מהרצון שהנסיון ייכשל, אלא מהתחושה שבסופו של דבר היומרה שבאה לביטוי ברבים מההתבטאויות של מובילי ה-MOOC של היום (והכוונה כאן היא ל-xMooc ולמשקיעים שמזהים בו הזדמנות להרוויח בגדול) תקבור את מה שיכול היה להיות לא רק נסיון מעניין אלא גם נסיון מוצלח.

תרגיל בהבנת הנקרא?

הדעות עדיין מחולקות בנוגע לערכם של קורסי MOOC. לקראת סוף 2013 ההתלהבות הגדולה מיכולתם של הקורסים האלה לחולל שינוי בהשכלה הגבוהה די דעכה, אבל מצד שני יש עדיין רבים הסבורים שהם מציעים פתרון זול וזמין לאוכלוסיות שאינן יכולות לשלם את המחירים הגבוהים של ההשכלה היום. אישית, על אף הרצון שלי שקורסים כאלה אכן יצמחו ויצליחו, נדמה לי שהיום אנחנו עדים לכך שהם מחפשים אפיקי התפתחות שמתרחקים מהמטרה המקורית של השכלה לכל. אני חושש שהיום קורסי MOOC נעשו לפתרון שמחפש בעיה. כסף רב הושקע בפלטפורמות ה-MOOC השונות, והמשקיעים בהם מצפים לראות תמורה לכספם. נדמה לי שזאת הסיבה המרכזית שנמצאת מאחורי הכיוונים שבהם יוזמי קורסי ה-MOOC עכשיו פונים. הכיוונים האלה, כמובן, לגיטימיים, גם אם קשה לזהות את ההבטחה המקורית של ה-MOOC בהתמקדות החדשה של Udacity, למשל, בהכשרה מקצועית.

גם אם לגיטימי שקורסי ה-MOOC ישתנו, ושיוזמי הקורסים האלה יפנו לאוכלוסיות חדשות, יש בכל זאת מקרים שהם משונים יותר מאחרים, מקרים שמעמידים בסימן שאלה את כלל תופעת ה-MOOC. מקרה כזה זכה לכותרות לפני שבוע בדיווח ב-Chronicle of Higher Education. שם קראנו על הכוונה של אוניברסיטת הרווארד לפתוח עבור בוגריה קורסי MOOC אקסקלוסיביים:

Beginning in March, HarvardX for Alumni will offer versions of seven Harvard MOOCs exclusively to graduates of the university. The courses will not be full-length MOOCs but “segments” that include some new material developed specially for graduates, according to Michael Rutter, a spokesman. Some professors might even travel to talk about the material at Harvard Clubs in different cities, Mr. Rutter said.
האם הקורסים האלה שהרווארד מציעה יכולים להחשב קורסי MOOC? חשוב לזכור שראשי התיבות MOOC מתייחסים לקורסים מקוונים שהם פתוחים וגדולים – Massive Open Online Courses. קורסים מקוונים אינם משהו חדש – הם קיימים כבר שנים רבות במוסדות רבים. כמו-כן, גם ללא מסגרת של MOOC אפשר ב-YouTube למצוא הקלטות של הרצאות של קורסים שלמים. מי שמבקש לצפות בסרטונים האלה, ויתמיד בצפייה, יכול להשכיל בתחומים רבים, וללא צורך בהרשמה כלשהי. אם הרווארד היתה מציעה לבוגריה "רק" גישה לקורסים מקוונים לא היתה סיבה להרים גבה. אבל הקורסים האלה מופיעים כתת-קטגוריה של HarvardX, חלק מפלטפורמת edX, שהיא באופן מוצהר תשתית לקורסי MOOC.

בדף ההסבר של HarvardX מופיעים שלושה עקרונות יסוד שעליהם הפרויקט מבוסס. הראשון מאלה מצהיר:

Expand access to education for everyone
זהו אכן אחד העקרונות המרכזיים של רעיון ה-MOOC, אבל נדמה לי שהוא הולך לאיבוד כאשר מציעים קורסים רק לבוגרים (ורצוי לזכור שמדובר בבוגרים של אחת האוניברסיטאות היוקרתיות, והאקסקלוסיביות, ביותר). להמשיך לקרוא לקורס כזה "פתוח" או "מאסיבי" מותח את המשמעות של המילים האלו קצת מעבר למקובל.

אבל המינוח שבו בהרווארד בוחרים להגדיר את הקורסים החדשים שלה איננה מה שמעסיק אותי. יותר חשוב לי הדרך שבה רעיון ה-MOOC מאבד את ייעודו. לפני שנה תומס פרידמן, בעל הטור הפופולארי בניו יורק טיימס, לא חסך במילים כדי לתאר את השינוי החיובי שעתיד להתרחש בהשכלה הגבוהה בזכות המהפכה בלמידה מקוונת:

Nothing has more potential to lift more people out of poverty — by providing them an affordable education to get a job or improve in the job they have. Nothing has more potential to unlock a billion more brains to solve the world’s biggest problems. And nothing has more potential to enable us to reimagine higher education than the massive open online course, or MOOC, platforms that are being developed by the likes of Stanford and the Massachusetts Institute of Technology and companies like Coursera and Udacity.
מה נשאר מהחזון הזה בגלגול החדש של ה-MOOC לפי הרווארד? לצערי, נדמה לי שמעט מאד. במקום זה, אנחנו עדים לנסיון נוסף של מוסדות להשכלה גבוהה יוקרתיים לנצל את המומנטום שה-MOOC יצר על מנת לשווק את עצמם טוב יותר. מציאת פתרונות לבעיות הגדולות שעליה פרידמן כתב תצטרך, כנראה, לחכות.

לא היה מזיק לדעת על מה מדברים

במאמרון ארוך בבלוג E-Literate מתחילת השבוע הקודם ג'ים פרמר מגולל את הסיפור (מיוני, 2012) של הפיטורין של נשיאת אוניברסיטת וירג'יניה, וחזרתה לתפקיד אחרי שלושה שבועות. מדובר בסיפור מרתק שמשקף את המידה שבה ידיעות לא מבוססות שמתפרסמות בעיתונות הפופולארית משפיעות על החלטות בהשכלה הגבוהה, החלטות שאמורות להיות מקצועיות.

ביוני של 2012 הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, אוניברסיטה ציבורית אך יוקרתית, החליטה שנשיאת האוניברסיטה, תרסה סוליבן, לא פעלה מספיק בזריזות על מנת לקדם את מה שהוועד הגדיר כקורסים מקוונים.

הסיפור שפרמר מספר מבוסס על תחקירים של עיתון הסטודנטים העצמאי של האוניברסיטה (עיתון, אגב, שזוכה לפרסים). באמצעות חוק ה-Freedom of Information כתבים של העיתון קיבלו תכתובת דואר אלקטרוני של הוועד המנהל. מהתכתובת הזאת מתברר שהביקורת על חוסר הזריזות של סוליבן עלתה אחרי שכמה מאנשי הוועד המנהל קראו כתבות בניו יורק טיימס ובוואל סטריט ג'ורנל. הכתבות האלו דיווחו על קורסי MOOC ויצרו את הרושם (המאד נפוץ היום) שביכולתם של הקורסים האלה לשבש את ההשכלה הגבוהה כמעט ללא הכר. מתוך תחושה שצריכים "להיות שם", חברי הוועד המנהל הביעו את הביקורת שלהם כלפי הנשיאה ואילצו אותה להתפטר.

לסיפור הזה היבטים מעניינים רבים. אולי החשוב ביותר מאלה הוא שאותם אנשי הוועד המנהל ניזונו מהעיתונות הפופולארית בלבד. הם לא פנו להנהלת האוניברסיטה, או לסגל ההוראה, על מנת לברר את מצב הלמידה המקוונת אצלם. לו היו עושים זאת הם היו מגלים שכבר שנים לאוניברסיטה של וירג'יניה, כמו לאוניברסיטאות רבות, יש קורסים מקוונים רבים. הם אפילו היו לומדים שאיש סגל משלהם מלמד ב-MOOC של Coursera. אבל הם לא היטיבו להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. למען האמת, הם אפילו לא ניסו לעשות זאת. זה איננו מפתיע – הרי לא הנסיון בקורסים מקוונים שהצטבר באוניברסיטה, ולא איכות ההוראה, עניינו אותם. עניין אותם לא להשאר מאחור, לא להשטף בצונמי שלפי העיתונות מאיים להטביע אותם.

הסיפור של האוניברסיטה של וירג'יניה התרחש לפני שנה. פרמר מביא אותו עכשיו בעקבות כתבה של ג'ושוע קים באתר Inside Higher Ed, כתבה שמדווחת על כתבה של ג'ון טמני ב-Forbes. הכתבה של קים התפרסם לפני כחודש, וזאת של טמני מספר ימים לפני-כן. מתברר שעל אף העובדה ששנה עברה מאז הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה, העיתונות ממשיכה להתבלבל בין "קורסים מקוונים" לבין קורסי MOOC. הכותרת של הכתבה של טמני ממחישה זאת:

כך בכותרת, אבל לא כך בכתבה עצמה. קים מסביר:
When Tamny is saying that online education is the next bubble he is of course not talking about the sort of online education that any of us working in the field of designing, teaching, or supporting online courses would recognize.

Tamny is talking about MOOCs.

קים כותב שיתכן שקיימת בועה בנוגע לקורסי MOOC, בועה שעתידה להתפוצץ. אבל מפני שטמני איננו מבחין בין ה-MOOC לבין הלמידה המקוונת בכללותה, קשה לקבל או לדחות את הטענה שלו. זאת ועוד: קים מדגיש שיתכן שהביקורת של טמני מתאימה למצב של קורסי MOOC היום, אבל היא בוודאי איננה תואמת את המציאות של הלמידה המקוונת בה הוא מעורב:
What is certain is that the online learning communities focus over the past decade has been on just the sort of learning that Tamny sees as most valuable. That is learning that is built around the intense exchange and development of ideas between faculty and students. Online courses are hot beds of good pedagogical practices. All of the online programs that I have worked on have been collaborations between learning designers and subject matter experts, developed on strong theoretical foundations of how people learn.
הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, וג'ון טמני, אינם היחידים שאינם מצליחים להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. לפני חודשיים ה-Chronicle of Higher Education (שהיה צריך היה לדעת טוב יותר) פרסמה אינפוגרפיק שתיאר את הדמויות הבולטות בתחום ה-MOOC. הופיעה שם (עם צילום) קתי דייווידסון מאוניברסיטת דיוק. דייווידסון מאד מעורבת בהיבטים רבים של התקשוב בחינוך, אבל היא הופתעה לגלות שהיא גם נחשבת דמות מובילה בנוגע לקורסי MOOC. בעקבות הפרסום הזה היא כתבה בבלוג שלה:
… more to the point, I've been ambivalently interested in MOOCs, with more than a healthy degree of scepticism that the current form will persist in the future. On the other hand, I am interested, vitally so, in all the ways we can learn from one another online. So I'm uncomfortable with the "MOOC Major Player" sobriquet but flattered that my efforts over the last decade on behalf of digital modes of interactive and collaborative learning are being recognized here.
וכמובן שהקושי הזה מופיע גם אצלנו. לפני שלושה שבועות עיתון הארץ פרסם כתבה תחת הכותרת:
שם קראנו ש:
בעוד האקדמיה הישראלית עושה את צעדיה הראשונים בתחום, ברחבי העולם – ובעיקר בארה"ב – כבר הפכו הקורסים המקוונים לשחקן מרכזי במגרש ההשכלה הגבוהה.
אולי אפשר להבין את הבלבול שחל כאן בין קורסי MOOC לבין קורסים מקוונים. אבל קשה להבין כיצד מי שכתב את הכתבה לא ידע (או לא בדק) שכבר שנים רבות לאקדמיה בישראל, גם האוניברסיטאות וגם המכללות, יש קורסים מקוונים רבים, כולל קורסים מוצלחים מאד.

בסיום המאמרון שלו פרמר מצטט את ההצעות שקים מביא בסיום הכתבה שלו. מדובר בהצעות מאד פשוטות שמיועדות למנוע את הבלבול המתמשך הזה, ועוד יותר חשוב, למנוע פארסות כמו זאת שהתרחשה באוניברסיטה של וירג'יניה. יש טעם להביא את ההצעות האלו גם כאן:

I have a simple proposal.

Any reporter writing about online and education and MOOCs should understand the difference between the two.

Any reporter writing about online education should talk to people who have been designing and teaching online courses for the past few years. Any reporter writing about the benefits or faults of online learning should have to enroll in a quality online degree program.

And anyone that is writing about the pros and cons of residential vs. online education should experience a blended course.

אכן, הצעות די פשוטות. הן לא יכולות להזיק, אם כי סביר להניח שכל מי שמבקש לספר על השיבוש האדיר שהאינטרנט מחולל להשכלה הגבוהה יצליח, באלגנטיות, להתעלם מהן.

האם יש אמות מידה להעריך קורסי MOOC?

לפני כחודש הפרתי את השתיקה הממושכת שלי אודות ה-MOOC. תירצתי את החזרה לכתיבה על ה-MOOC בכך שלאחרונה אפשר היה להבחין בצמצום ציפיות כלפי ה-MOOC מצד אלה שדוגלים בהם. חשבתי שזה סימן להסתכלות מפוקחת יותר על התופעה במקום ההכרזות הכמעט אפוקליפטיות אודות הנושא שהתרגלנו לקרוא, והרגשתי שחשוב לציין זאת.

אבל על אף צמצום הציפיות הזה, קשה להגיד שבמשך חצי השנה האחרונה התמונה הכללית אודות ה-MOOC נעשתה ברורה יותר. יש יותר דיווחים על קורסים, הצלחות וכשלונות כאחד, אבל קשה להגיד שאלה עוזרים להבין לאן הדברים הולכים. במקום ששטף הפרסומים יוצר תמונה ברורה יותר, פושט זכינו למבול של כתבות על ה-MOOC – בעיתונים, בבלוגים, והיכן שלא פונים. כבר היום מבול המילים הזה יכול לשמש בסיס למספר תיזות דוקטורט, ולא נראה שבעתיד הקרוב שטף המילים הזה ייעצר. אבל שוב, אין זה אומר שהמידע הנוסף משכנע מישהו. קווי הוויכוח כבר צוירו – הביקורות שמופיעות היום לא ישכנעו את אלה הסבורים שמדובר בחידוש מבורך (שלא לדבר על חידוש "משבש"), והמבקרים אינם מתרשמים במיוחד מהדיווחים על קורסי MOOC מוצלחים.

בין היתר, הפער הזה נובע מהשוני בציפיות של שני הצדדים. אלה שרואים בקורסי MOOC הזדמנות להשכלה גבוהה עבור מי שלא יכול היה להשיג אותה לפני-כן, אדישים לטענות על מודל פדגוגי לקוי. אם הרצאות פרונטליות מספיק טובות לאוניברסיטאות, אז כל דבר שמביא הרצאות כאלה לציבור הרחב הוא מבורך. לעומת זאת, אלה שחושבים שהרצאות פרונטאליות אינן אמצעי למידה אפקטיבי וסבורים שההשכלה הגבוהה צריכה למצוא דרכי הוראה אחרות מטילים ספק בכך שמי שנרשם לקורסים האלה באמת לומד בהם. הם מסתכלים במודל הפדגוגי הרווח של ה-MOOC ורואים המשך של הקיים, רק בממדים גדולים יותר.

נדמה לי שמאמרון של ליסה ליין מלפני שלושה שבועות עוזר לחדד את ההבדלים האלה ולעשות קצת סדר בוויכוח.

ליין מציינת שבוויכוחים סביב ה-MOOC היא לא נתקלת בתלונות בנוגע לאיכות המידע שנמסר ללומדים בהרצאות המצולמות בקורסים. היא מוסיפה:

This means that the debate about mass pedagogy has two aspects. One is whether the lecture format itself relays good information and well-supported professorial interpretations – this seems to not be a problem. The other is based in the very old argument over whether lecture/presentation itself is good pedagogy.
ליין מלמדת היסטוריה בקולג' קהילתי קטן בדרום קליפורניה, והיא מעורבת היטב בנסיונות לגייס טכנולוגיות דיגיטאליות לשפר את ההוראה שלה ואת הלמידה של הסטודנטים שלה. ליין מקדישה מאמצים רבים לעיצוב סביבת הלמידה של הסטודנטים שלה, ומדגישה שההרצאה היא רק חלק אחד מכלל הסביבה הזאת, ואולי אפילו חלק קטן. סטודנטים עם מוטיבציה פנימית יכולים לדלות מידע מתוך הרצאות, אבל, לדעת ליין, הם עדיין זקוקים לליווי אישי כדי לצלול עמוק יותר לתוך הנושא וממש לחקור אותו:
If you are focused on individual learning and individual evaluation of that learning, either for self-improvement or to be assessed for a grade/credit/degree, then the interaction and assessment elements of xMOOCs can be disappointing. Individualized learners are self-directed enough to do the work and learn well on their own given the presentation, but their efforts at deeper exploration are adversely affected by lack of professorial contact, feedback and input.
רבים מאלה שמבקרים את ה-MOOC טוענים שקורס המוני מאבד את הקשר האישי שדרוש כדי שלמידה משמעותית תתרחש. מול הטענה הזאת התומכים בקורסי MOOC בדרך כלל משיבים שקשר מהסוג הזה קיים רק באוניברסיטאות יוקרתיות, ולא בקולג'ים קהילתיים. ליין, שכזכור מלמדת בקולג' קהילתי, איננה מוכנה לוותר על הליווי שהיא חושבת שהסטודנטים שלה זקוקים לו. עבורה הבעיה של קורסי ה-MOOC היא שהם אינם מתקדמים מעבר לשלב של מסירת מידע:
If you are focused on crowd-sourced learning and self-actualization through communication with others, xMOOCs may be disappointing for similar reasons. Presentation quality may be high, but presentation is secondary to exploration – it is just a jumping off point. With formulated discussions and automated assessments focused on absorbing that presentation content, there is less opportunity to extend exploration.
ליין טוענת שפדגוגיה של קורס נבחנת בשלושה היבטים: הפדגוגיה של הצגת המידע בקורס, הפדגוגיה של האינטראקציות בקורס, והפדגוגיה של הערכת הלמידה. לדעתה, בקורס טוב כל ההיבטים זוכים למענה מוצלח. כאשר היא בוחנת קורסי MOOC היא מוכנה להכיר בכך שהפדגוגיה של הצגת המידע מוצלחת, אבל היא לוקה בחסר בשני ההיבטים האחרים. וליין כמובן סבורה שכאשר מעריכים קורס צריכים לקחת בחשבון את כל ההיבטים האלה. לכן, היא איננה מתלהבת מקורס ה-MOOC כפי שהם קיימים היום.

קשה לא לסיים עם הערה טיפה פסימית: לטעמי, ליין מעלה נקודות חשובות שעוזרות לנו להבין למה עדיין מוקדם להתלהב מקורסי MOOC. אבל היא עצמה גם מציינת שאין חדש בדברים שהיא כותבת. וזה מחדד מציאות בעייתית – בדיון סביב הכדאיות של ה-MOOC המחנות השונים לא רק שאינם מסכימים לגבי הכדאיות הזאת, הם אפילו אינם מסכימים לגבי אמות המידה שלפיהן אפשר להעריך אותה.

הרהור קצר על הנחות יסוד

פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון "מצויין" עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:

כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר "טובה" יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה, סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.

Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.

Teaching is all about transmitting information.

גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.

קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו ג'ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:

For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
Because I’ve been to Lima (and Cuzco and Trujillo and Huamanga…) and pretty much all you see are endless adverts for computer courses at the multitude of local colleges and universities. Try for instance, the Universidad Peruana de Ciencias Aplicadas or the Universidad Nacional de Ingeniería. Or even the venerable Universidad Nacional Mayor de San Marcos, which has been teaching computing for over seventy years. Heck, this October you could take part in the V Congreso Internacional de Computación y Telecomunicación, hosted at the Universidad Inca Garcilaso de la Vega.

What, did Koller think they live in mud huts down there?

חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג'נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת "עובדות" שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-"עובדות", אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג'נדה מסחרית, ולשם קידום האג'נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.

אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.

צמצום הציפיות

קצת להפתעתי, עיון בבלוג הזה הראה לי שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לתופעת ה-MOOC היתה לפני כחצי שנה. הדבר היה קצת תמוה בעיני – כמעט מידי יום אני קורא מאמר או מאמרון (או מחקר, או סתם התייחסות) בנושא ה-MOOC, כך שהגיוני שגם אכתוב עליו. אבל אולי דווקא עודף ההתייחסויות לנושא הוא שגרם לי לשמור על זכות השתיקה. לפני כחצי שנה, בנובמבר, הניו יורק טיימס הכריז על 2012 כ-"שנת ה-MOOC", וגם השנה הוא ממשיך לככב בכותרות. יש עדיין כאלה שטוענים שהוא (עדיין) הדבר הגדול הבא בהשכלה הגבוהה, ואחרים משוכנעים שהוא יהרוס אותה. לפעמים נדמה שהדעות, לכאן ולכאן, אינן קשורות למציאות בשטח, אלא לרצונות של מי שמשמיע אותן. וכשזה המצב אולי, במקום להצטרף לחגיגת ההכרזות, עדיף לשמור מרחק ולחכות עד שהתמונה קצת תתבהר.

אין זה אומר שאין לי דעה. ההפך הוא הנכון – יש לי כמה, ולא פעם הן סותרות זו את זו. לצד זה שאני רואה הרבה חיוב בהיצע של קורסים שמאפשרים לכל אחד להשכיל ו/או לרכוש ידע שיאפשר לו לרכוש מקצוע, אני גם חושש שה-MOOC, כפי שאוניברסיטאות יוקרתיות מקדמות אותו היום, מאיים על קיומם של קולג'ים קטנים, ועל המגוון האקדמי שריבוי מוסדות מאפשר. וכמובן שתי הגישות האלו אינן בהכרח סותרות. עלי לציין שאני משוחד: ב-2008 השתתפתי (אם כי יותר כצופה מאשר כמשתתף פעיל) ב-MOOC קונקטיביסטי. ציפיתי (או לפחות קיוויתי) שדפוס הקורס ההוא ישמש תבנית לקורסי MOOC נוספים. אבל זה לא קרה. אותו קורס היה שונה מאד מקורסי ה-MOOC שעוררו את ההתרגשות של הניו יורק טיימס. אפשר להגיד שאני התאכזבתי מהכיוון שבו ה-MOOC התפתח, וזה בוודאי משפיע על ההתייחסות שלי אל התופעה היום.

לאחרונה נדמה שאולי אין צורך להמשיך לשמור מרחק מפני שהתמונה אכן מתבהרת. ודווקא התמונה שמצטיירת איננה של מהפכה חינוכית ולא של הרס החינוך, אלא של משהו הרבה יותר בנאלי. לאחרונה, על אף העובדה שההתלהבות (לפחות בעיתונות) עדיין גדולה, יש סימנים שהגופים שמשווקים קורסי MOOC מעצבים את עצמם מחדש, ועכשיו הם בסך הכל מערכות לניהול הלמידה. הבעיה היא שיש כבר רבים כאלה, ואם זה כל מה שיוצא מהבטחת ה-MOOC העיתונות תצטרך לחפש תופעה חדשה שעליה היא תוכל להרעיף כותרות.

לפני כשבוע מרטין וולר ציין שההתלהבות כנראה מגיעה לקיצה:

I guess we all knew the MOOC bubble would burst sometime, but I'm saying it's happened this week – it just doesn't know it yet. The reason? Commercial MOOC providers have started making noises about becoming elearning courseware providers for standard education providers.
מספר אירועים תרמו לגיבוש המסקנה הזאת של וולר. בין אלה יש ההודעה של Coursera שהחברה בוחנת כיצד לשלב את הקורסים שלה לתוך קורסים שנלמדים פנים אל פנים, ושל אוניברסיטת ג'ורג'יה-טק שהיא תציע תואר שני באמצעות MOOC, אבל במחיר גבוה בהרבה מ-"חינם". (וולר גם מזכיר את הכרזתו של קלייטון כריסטנסן שהיום הוא רואה את עתיד החינוך בלמידה היברידית ולא מקוונת באופן מלא, הכרזה שציינתי כאן לפני מספר ימים.)

וולר מציין שתי סיבות עיקריות לנסיגה של מגישי קורסי ה-MOOC הגדולים מההבטחה שלהם שהם מציעים משהו חדש, שונה, ואפילו מהפכני בחינוך. הסיבה הראשונה היא הרצון של המשקיעים במיזמי ה-MOOC לראות החזר על ההשקעה שלהם:

The initial open model isn't offering this any time soon, so a quicker route to pay back is to work with existing providers and students who are already paying. As people such as David Kernohan have been pointing out, the problem with MOOCs funded by VCs is that sooner (rather than later) they want their money back, and they'll make you shift your model to do that.
מדובר בסיבה מאד משכנעת, אבל הסיבה השנייה אולי מעניינת יותר. וולר מעלה את הסברה שמלכתחילה המטרה של מיזמים כמו Coursera היתה להפוך להיות בין הגורמים המובילים בשוק חומרי הלמידה המתוקשבים. הוא מציין שמייק קאלפילד חזה את הכיוון הזה לפני חצי שנה. קאלפילד כתב אז:
We now understand the endgame here. We now get the business model. The idea is not “send your students to us!”. The idea is to become yet another online vendor of services to higher ed.
בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". השוק מוצף במיזמים תקשוביים שמבקשים לחדור לשוק מאד מבטיח. הגיוני שכל מי שרוצה להצליח בו ינסה להציג את עצמו כמיוחד. אין בכך שום פסול. וולר אפילו מציין שגופים כמו Coursera בהחלט יכולים למלא תפקיד חיובי בתקשוב החינוכי. עם זאת, הוא כותב שאם בסופו של דבר ה-MOOC איננו כל כך מיוחד, הכיסוי העיתונאי המאסיבי שלו הוא זכה איננו מוצדק. ואם המציאות של ה-MOOC די בנאלית – האם זה אומר שהתופעה עשוייה להעלם? וולר שואל את השאלה הזאת, ועונה:
No, I don't think so, but maybe they can now become what we always wanted them to be, focused on access and experimentation and not hype and commercialism.
ועם הבעת התקווה הזאת בהחלט אפשר להסכים.