הוראה מבוססת נתונים – אז … ועוד יותר היום

קובן מדגיש שמורים תמיד עסקו באיסוף נתונים על תלמידיהם על מנת להעריך את למידתם, ואת ההוראה של עצמם. הוא כותב שהם אספו את הנתונים האלה באמצעות תצפיות על התלמידים, מדיונים בכיתה, וגם באמצעות מבחנים. בעזרת הכלים האלה, והנסיון המצטבר שלהם, הם ידעו לגוון ולשנות את השיעורים שלהם ולהתאים אותם לצרכי התלמידים. הוא מציין שבשנות ה-90 של המאה הקודמת בארה”ב, במיוחד עם הדרישות של חוק No Child Left Behind, הדגש על מדידה מדוייקת, והדרישה למדד אחיד, גברו, עד שהיום הנתונים, במיוחד ממבחנים על גבי מבחנים, מציפים את בתי הספר. קובן מקשר למחקרים שרומזים שעל אף הנתונים הרבים שנאספים, הקשר של אלה לשיפור בהישגים של התלמידים הוא קלוש. ובכל זאת, הוא כותב:

אבל כזכור, קובן פרסם את המאמרון המקורי שהציג את הטיעונים האלה לפני שלוש וחצי שנים, והוא איננו מסביר למה הוא ראה לנכון לפרסם אותו שוב עכשיו. קובן הוא היסטוריון של רפורמות בחינוך (ולעתים קרובות, הכשלון של רפורמות בחינוך), ועל אף העובדה שהוא איננו שולל את התקשוב הוא מרבה להביע ספקות כלפי ההבטחות הגדולות שחסידי התקשוב החינוכי משמיעים. על פי רוב גישתו לשינויים שקולה (ולטעמי אפילו שקולה מדי) ועל אף הנטייה שלו לתפיסות קונסטרוקטיביסטיות, הוא מסוגל למצוא ערך במגוון רחב של שיטות הוראה. הוא מרבה להביע אימון ביכולת של המורה לזהות את הצרכים של הכיתה שלו. אולי אני טועה, אבל אני חש שההחלטה שלו לפרסם שוב את המאמרון הזה נובעת מהחשש שהתקשוב של היום מאפשר קפיצה משמעותית ביכולת איסוף הנתונים על תלמידי בתי הספר, כך שההוראה מבוססת הנתונים תגבר על שיקול הדעת והנסיון המקצועי של המורה בקבלת החלטות חינוכיות. אם זה אכן נכון, הפרסום החוזר של המאמרון שלו הוא בעצם אזהרה של אדם מאד מתון. ואם לארי קובן המתון חש צורך להזהיר בפני התגברות ההוראה מבוססת הנתונים, זאת סיבה טובה מאד לתחושה של חרדה אצלי.