כלי לימודי (כנראה) ללא ביקוש

בזמן האחרון אינני מרבה לכתוב על כלים דיגיטאליים והמקום שהם ממלאים בתהליכי הוראה או למידה. למען האמת, הכלים האלה די הפסיקו להעסיק אותי. נדמה לי שיש שלוש סיבות ראשיות לכך.

• קודם כל, אני חושש שרבים מדי מאיתנו בתחום התקשוב החינוכי ממשיכים לרדוף אחרי כלים חדשים בתקווה שהכלי הלימודי האולטימטיבי נמצא מעבר לפינה, או שאו-טו-טו מישהו ימציא אותו. קשה לעקור את התקווה הזאת, ואני חייב להודות שעל אף העובדה שאני מבקר אותה, במידה מסויימת אני גם שותף לה.
• שנית, תחום פיתוח הכלים החינוכיים הפך להיות זירת התגוששות של חברות טכנולוגיות (גם ותיקות וגם סטארט-אופים) שזיהו את החינוך כשוק פוטנציאלי עצום. לכן, אנחנו “זוכים” למבול של כלים שאולי נוצצים, אבל אינם תורמים משהו ייחודי ללמידה מעבר למה שכבר נמצא אצלנו.
• והסיבה האחרונה, ואולי הבעייתית יותר, הפיתוח של כלים “חינוכיים” דיגיטאליים היום איננו בכיוון של העצמת הלמידה, אלא בכיוון של איסוף נתונים ומעקב. אמנם מוסרים לנו שאיסוף נתונים על תהליך הלמידה (נדמה לי שנכון יותר לכתוב “על הפנמת החומר”) של הלומד מסייע לשכלל את הלמידה של התלמיד, אבל למרבה הצער המציאות אחרת, והיום התקשוב משרת מגמה של ייעול ההוראה ואחידות בהישגים.

אחרי כל הביקורת הזאת יש מקום גם לסיבה חיובית: ככל שהסביבה הדיגיטאלית נעשית לסביבה “טבעית” עבור מורים ותלמידים אנחנו חדלים להתמקד בכלים. אנחנו נעשים קשובים יותר ללמידה שהכלים מאפשרים. כבר שנים אני מייחל למצב כזה בחינוך, ואם הוא אכן מתממש, זה רק לטובה.

אבל דווקא הפעם (אחרי הקדמה ארוכה מדי שאפילו סותרת את מה שנכתב בהמשך) אני כן רוצה לכתוב על כלי, או ליתר דיוק, על העלמותו של כלי. בתחילת החודש הזה חברת גוגל סגרה את ה-Google Reader, כלי שזכה אצלי לשימוש יום-יומי. ספק אם תחזוקת ה-Reader דרש משאבים רבים מחברה כמו גוגל, אבל היא כנראה בכל זאת החליטה שלא כדאי לה להמשיך לתמוך בו. אישית, אני נוטה לחשוב שההחלטה לבטל את הכלי נבעה מתכונה בסיסית שלה, תכונה שפעלה בניגוד לאינטרסים של גוגל: ה-Reader איפשר למשתמשים לקבוע לעצמם איזה מידע מגיע אליהם, ועבור גוגל העצמאות הזאת לא נחשבת ליתרון.

כמעט מיד אחרי שגוגל הכריזה על סגירת ה-Reader צצו מספר אלטרנטיבות, כך שמעבר לתקופת הסתגלות קצרה לכלי חדש הרגלי השימוש שלי ב-RSS לא ניזוקו. אבל להחלטה של גוגל להפסיק לתמוך ב-RSS יש חשיבות הרבה מעבר להרגלי העבודה האישיים שלי.

רעיון ה-RSS קיים קרוב ל-20 שנה, אם כי רק לפני כעשור, כאשר קוראי RSS מבוססי ווב הופיעו, הוא הפך לכלי שימושי של ממש, לכלי בעל השפעה מהותית על הדרך שבה אנחנו מתייחסים למידע הרב שמציף אותנו. הרעיון הבסיסי שמאחורי ה-RSS הוא שהשליטה על המידע שמגיע לקורא נמצאת בידי הקורא עצמו. במקום להכנס לאתר אחרי אתר כדי לראות מה חדש בו, באמצעות ה-RSS הידיעות החדשות באתרים שאחריהם אנחנו מעוניינים לעקוב מגיעות אלינו למקום מרכזי. בעידן של עומס מידע, עידן שבו אנחנו ניזונים מהרשת אבל גם יכולים בקלות ללכת לאיבוד בה, “ניהול הידע האישי” נעשה למיומנות חשובה ביותר, וה-RSS הוא כלי מרכזי במימוש המיומנות הזאת.

מפני שבמידה לא קטנה השימוש ב-RSS נשאר מיומנות נישה, גוגל כנראה הרגישה שהיא יכולה לסגור את ה-Reader. והאמת היא שה-RSS לא הצליח לחדור לציבור הרחב. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שזה אומר משהו חשוב על הגולש ה-“ממוצע”. הגולש הזה כנראה איננו חש צורך ב-RSS, וזה משום שעל אף היצע המידע האדיר שברשת, מספר המקורות שאליהם הוא בוחר להגיע די מצומצם. ומפני שכך, גם בלי כלי כמו RSS הוא איננו נמצא בסכנת טביעה בים המידע. כמו-כן, יתכן שעבור הגולש הזה הצלילה לתוך נבכי הרשת איננה מתבצעת לצרכי למידה, אלא לצרכי בידור בלבד, ובגלל זה אפשר להסתפק בהגעה מזדמנת למקורות במקום לארגן את הסביבה כך שהמקורות מגיעים ישירות אליו.

כך או כך, נדמה לי שלסגירת ה-Google Reader השתמעויות חינוכיות חשובות. אם מערכת החינוך באמת מתיימרת לפתח מיומנויות מידע אצל הלומד, אמצעים להפיכת הרשת למרחב שבו הלומד היחיד מארגן את המידע הרלוונטי לצרכיו צריכים להיות יעד חשוב. אבל כאשר גוגל קוברת את קורא ה-RSS הנפוץ ביותר המערכת “מגיבה” בדממה. קשה לא לחשוב שזה מפני שעל אף מס השפתיים שמשלמים למיומנויות המאה ה-21, קברניטי המערכת אינם תופסים עד כמה ה-RSS היה צריך להיות במרכז הפעילות של הלומד העצמאי.

— —

נדמה לי שיש טעם להוסיף כאן הערה אישית, לא כ-“צרכן” RSS, אלא ככותב בלוג. נכון להיום, ה-RSS הוא האמצעי היחיד שדרכו אני “מפיץ” את המאמרונים החדשים שאני כותב כאן. יכולתי להעזר ב-Twitter, או להעלות הודעות על מאמרונים חדשים ב-+Google (ואם היה לי חשבון פייסבוק, אפשר היה גם שם), אבל נכון לעכשיו, על אף העובדה שזה בוודאי מצמצם את התפוצה, אני משתמש רק ב-RSS. אין לי שום דבר נגד “קהילות”, ואני בהחלט בעד “שיתוף”. אבל אני חושש שבמסווה של המילים היפות האלו חברות ענק מקדמות את סדר היום המסחרי שלהם, ולא את האינטרסים שלי. זה גם איננו עניין של צניעות יתר. אני פועל כך מפני שאני מניח שמי שעוסק בתקשוב בחינוך מבין את החשיבות של ה-RSS, ומשתמש בו כדי לעצב את סביבת הלמידה של עצמו. אם קוראים רוצים לכלול את הבלוג הזה לתוך הסביבה שלהם, אשמח, אבל אני גם מכבד החלטה לא לעשות זאת.

ובכל זאת, אני יודע שבימי Google Reader היו לבלוג הזה מעל 90 מנויים (בכלל לא הפריע לי שקראו את המאמרונים בתוך ה-Reader במקום להקליק לתוך הבלוג; כך אני נוהג לעשות עם רוב הבלוגים שעליהם אני מנוי). היום, אינני יודע אם אותם אנשים עברו לכלי אחר. לא יהיה זה אסון אם אני אכתוב ואף אחד לא יקרא (כי הוא איננו יודע שפרסמתי משהו), אבל בוודאי עדיף שיהיו קוראים. אי-לכך, יכול להיות שאצטרך לשקול אמצעי הפצה נוספים.