אבל מה זה אומר בנוגע לחינוך? כיצד סביבה גדושה בחפצים שמתָקשֶרים ביניהם יכולה להשפיע על הלמידה? השאלה הזאת איננה חדשה. לפני כשנה וחצי חברת Cisco העלתה סרטון קצר ל-YouTube בו תוארו מספר תרחישים. בישרו לנו שה-IoT (ב-Cisco מכנים את התפיסה שלהם ה-Internet of Everything, IoE) יאפשר לסטודנטים ליצור קשר עם “עולם של מומחים”, ויספק “משוב מיידי”. בנוסף, הם חזו שסטודנטים יוכלו להוסיף “מדיה עשירים” לעבודות שלהם וכך הם יוכלו ליצור חוויה מערבת יותר עבור הקהלים שאליהם הם פונים. התחזיות האלו אינן הרבה יותר ממליצות נעדרות תוכן מעשי או ממשי, ובנוסף, עוד לפני האינטרנט של הדברים הן היו ישימות במידה זאת או אחרת. נדמה שנביאי ה-IoT התקשו לראות מה באמת יכול להיות הביטוי המעשי שלו בחינוך, והתחזיות המוקדמות האחרות שאיתרתי בנוגע להשפעה של ה-IoT בחינוך היו עוד יותר מעורפלות. ובכל זאת, בהתחשב בתדירות שבה הנושא הזה עולה לכותרות לאחרונה, פיתוחים חדשים כנראה מאפשרים לנו לצייר תסריטים ברורים יותר.
לפני כשבועיים מקס מיירס, יועץ בחברת דלויט, אחת מחברות השירותים העסקיים הגדולות בעולם, פרסם כתבה על האינטרנט של הדברים בחינוך באתר של EdSurge. בכתבה הזאת אפשר, אולי, לקבל תמונה מגובשת יותר על ההשפעה של ה-IoT על הכיתה. אבל מעיון בכתבה מתברר שהימצאות בחזית של התפתחויות טכנולוגיות איננה בהכרח הולכת יד ביד עם מעוף חינוכי. (בהיבטיו המעשיים, אגב, הכתבה של מיירס ממחזרת דוגמאות שמופיעות, כמעט מילה במילה, בכתבה שהוא פרסם באתר של דלויט לפני כארבעה חודשים.)
לפי מיירס, השפעת ה-IoT בכיתה תהיה בעיקר בתחום ניהולה. הוא מביא נתונים על מספר שעות הכיתה שלפי ספר משנת 2012 על תכנון הלימודים מוקדשות לניהול הכיתה וכותב:
In fact, this text suggests that 1 out of every 5 minutes spent in American classrooms is consumed by “anticipated interruptions” — transitions, materials distribution, and starting or ending class.
Connected devices, an emerging trend in computing technology, may offer the potential to relieve teachers of some of this administrative burden, allowing more time to focus on students’ learning needs.
As students take their seats, for example, attendance could be logged automatically using a device such as the Nymi, a wearable “smartband” that uses ECG patterns to authenticate identity. A beacon might push a warm-up exercise directly to students’ smart surfaces.
When it comes to keeping students on task, teachers could send a “haptic” vibration — similar to silent notifications on mobile devices — to a student’s wearable or tablet, redirecting her attention or behavior in a way that limits public embarrassment and reduces direct confrontation.
במקום זה אנחנו זוכים ל-“חזון” שביסודו רואה את הטכנולוגיה כאמצעי להפוך את שעות הכיתה ליעילות יותר, כאשר הייעול הזה הוא בוודאי כדי לשפר את ההישגים במבחנים. אם בייעול מדובר, בלי לפנטז יתר על המידה אפשר היה לחשוב על מצב שבו חסכון של 20% של שעות הכיתה שהיום מתבזבזות היה מאפשר לתלמידים להקדיש זמן לפרויקטים אישיים, או אולי אפילו לקצר את שבוע בית הספר ביום כדי שהתלמידים יוכלו להשתחרר מהשעמום של ישיבה בשורות מול הלוח שמיירס כנראה עדיין רואה כחלק אינהרנטי של בית הספר.
האם האינטרנט של הדברים באמת יחולל שינוי בחיינו? יתכן שכן, אם כי אני חושש שיותר מאשר הוא יגביר את השליטה האנושית על הסביבה שאנחנו בונים, השליטה הזאת תצטמצם ואנחנו נגלה שהאינטראקציה שלנו עם הסביבה תהיה אינטראקציה שנקבעת לפי פרמטרים שנקבל “ישר מן הקופסה”, ולא אינטראקציה שנוכל לקבוע תוך הכרות והתנסות מתמידות. הרי אם וכאשר עצמים “חכמים” יוכלו לתאם ביניהם את עיצוב הסביבה שלנו, הצורך במעורבות אנושית יקטן. לא ברור מה זה אומר בנוגע למה שחשוב ללמוד, או כיצד נלמד. אולי הדבר החשוב שהנוער של היום יצטרך ללמוד יהיה כיצד ליצור אינטראקציה עם העצמים האלה כדי שלא נהפוך ליצורים פסיביים. אולי תוצאה אחרת תהיה שכאשר הסביבה מווסתת את עצמה, בית הספר יצטרך להקדיש שעות רבות לפיתוח היכולת לנצל את הפנאי בצורה איכותית. בעולם כזה בכלל לא ברור מה יהיה חשוב ללמוד/לדעת, או אם הכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום תהיה המקום הרצוי ללמידה. יש כאן גם הבטחה גדולה וגם איום לא קטן. אבל אם ה-“חזון” החינוכי של מיירס בנוגע להשפעת האינטרנט של הדברים על החינוך מסתכם בסך הכל בכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, רק מנוהלת ביתר יעילות, הרי זכינו להוכחה מוחצת שאסור לנו לאפשר ליזמי הטכנולוגיה להשפיע על עיצוב החינוך.