כיצד להעריך את כדאיות ה-MOOC?

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן ביקורת די חריפה כלפי קורס MOOC, ובגלל זה חשוב לי להדגיש שאני רוחש אהדה רבה כלפי הרעיון עצמו. האפשרות להרחיב את הישג ידה של ההשכלה הגבוהה לכמה שיותר אנשים, ובזול, היא בעיני מגמה מבורכת ביותר. מה שראוי לביקורת איננו הרעיון, אלא הנסיון להפוך מגמה כל כך חיובית למפעל רווחי עבור ספקי “ידע” חדשים, תוך כרסום של המעמד של ההשכלה הכללית שהאקדמיה אמורה, ומסוגלת, להעניק. אין ספק שהאקדמיה היום יקרה מדי. כמו-כן, היא איננה משרתת אוכלוסיות שמאד זקוקות למה שהיא אמורה לתת. אבל ברוב המקרים ספקי קורסי ה-MOOC אינם מקדמים את ההשכלה אלא פועלים בשרות השוק הפרטי שמבקש לקבל מן המוכן עובדים עם כישורים מסויימים מבלי שהוא ישקיע את ההון שלו בפיתוח הכישורים האלה. הרצון לשבש את האקדמיה, גם אם הרצון הזה בה במסווה של יומרות כמו למנוע בזבוז או לאפשר ללומד לבחור מה ללמוד, מחבל במשימה החשובה של ההשכלה הגבוהה לבנות חברה אזרחית ערנית, נבונה, וחכמה.

הנה, שוב עשיתי את זה. באתי לברך על קורסי MOOC ויצאתי מקלל. ושוב, חשוב לי להדגיש שזה איננו מפני שיש לי משהו נגד הרעיון. בכתבה חדשה ב-EdSurge איימי אהארן (Amy Ahearn) בכתבה מבקשת גם היא להגן על קורסי MOOC, ונדמה לי שעל אף העובדה שהיא עושה זאת טוב יותר ממני, היא נתקלת בבעיה דומה. ההגנה של אהארן מתבססת על הטענה שאמות המידה שלפיהן נהוג להעריך את הקורסים האלה אינן אמות המידה הנכונות. אהארן מציינת שבדרך כלל מסתכלים על האחוז הנמוך של מסיימי קורסי MOOC ומסיקים שהקורסים האלה נכשלים, וטוענת שזה איננו המדד הנכון. היא מסבירה שההתמקדות באחוז המסיימים:

inaccurately conflates access to online learning content with access to a course experience.

יכול להיות שקצת קשה לרדת לסוף דעתה של אהארן, ולכן יש צורך לפענח את הטענה שלה. היא בעצם כותבת שאין לראות את ה-MOOC כקורס, אלא פשוט כפורמט שמאפשר גישה לתוכן המאפשר למידה. כאשר מציגים את ה-MOOC באור הזה, היא מסבירה, רואים שה-MOOC הוא בעצם הצלחה מפני שהוא באמת מאפשר גישה למידע לכל מי שמבקש אותו. כהמשך לאותה תפיסה אפשר להבין שאחוז מסיימי הקורסים האלה (ואהארן אכן מסכימה שמדובר באחוז קטן) איננו מדד חשוב להצלחתם מפני שמלכתחילה לומדים רבים לא באו על מנת לסיים את הקורס אלא פשוט ביקשו גישה למידע, או לחלק מהמידע, שנמצא בו. אהארן מסבירה:

Instead, MOOCs should be understood as digital content like podcasts, online magazines, Netflix series or even email campaigns rather than facilitated educational experiences akin to college seminars. As we move towards 2019, it’s time to get clearer about this difference and start asking smarter questions about what MOOCs can and should be expected to accomplish.

יש הגיון בטענה הזאת, אבל נדמה לי שהיא גם חרב פיפיות. הרי אם אנחנו פונים לקורסי MOOC כמו לכל תוכן דיגיטלי אחר, מה מצדיק את היומרה המאד נפוצה שה-MOOC מהווה מהפכה לימודית? אני, כמו אנשים רבים שאני מכיר, מרבה לקרוא בכתבי עת מקוונים. חלק ממה שמתפרסם נגיש בחינם ועבור חלקים אחרים אני משלם. מכולם אני לומד. אני גם מאזין לפודקאסטים מגוונים, וגם מהם אני לומד. אם קורסי MOOC אינם אלא “תוכן דיגיטלי” כמו כתבי העת האלה, או סדרות ב-Netflix, או אפילו מגוון אתרי אינטרנט באשר הם, לגיטימי לשאול אם ההשקעה שהאקדמיה מקדישה להכנת הקורסים האלה מוצדקת.

כאשר אהארן מדגישה שוב בכתבה שלה ש:

MOOCs need to be reevaluated using the metrics of digital content rather than university classes

היא מתכוונת להגן על ה-MOOC, אבל נדמה לי שבמקום זה היא מצליחה להפחית בערכם.

אהארן עורכת מספר השוואות בין קורסי MOOC וסוגים אחרים של “תוכן דיגיטלי” ומראה שדווקא הזמן שאנשים מקדישים לקורסים יחסית רב לעומת הזמן שהם מקדישים לפודקאסטים או לקריאת מאמרים על הטלפונים שלהם. בעיניה יש כאן עדות להצלחה. אבל הכנת קורס איכותי יכולה לעלות כסף רב, שלא לדבר על משאבים של אנשים שאולי יכלו להיות עסוקים בפעילות לימודית/חינוכית אחרת. ספקי קורסי ה-MOOC הגדולים כבר אינם מפיצים אותם חינם מפני שמדובר בהשקעה גדולה, ומפני שהכוונה של הגופים המסחריים שמפיצים אותם היא להרוויח כסף. (לפני שבוע למדנו ש-Udacity פיטרה עוד 125 עובדים – כרבע מעובדי החברה – בוודאי מפני שהיא איננה מצליחה להרוויח כפי שהמשקיעים בה ציפו.) אם אהארן מבקשת מאיתנו להנמיך ציפיות כלפי קורסי ה-MOOC ולראות אותם בסך הכל כעוד “תוכן דיגיטלי”, מן הראוי שגם נבחן אם התוכן הדיגיטלי הזה שווה ההשקעה הכספית והאנושית.

כבר כתבתי שאני בעד השכלה איכותית חופשית לכל? בנושא הזה הדעה שלי נשארת כפי שהיתה. אבל לא נראה לי שהמסקנה של אהראן בנוגע לכל מה שהיא מתארת מכוונת כלפי המטרה הנעלה הזאת. היא כותבת:

Building engaging learning experiences around that content is something that requires ongoing investment and therefore new business models that are still being tested.

לא ברור לי שמה שדרוש הוא מודלים עסקיים, ולא כל שכן מודלים עסקיים שמתהדרים בלבוש של טובת החברה. אהארן היא מנהלת בגוף בשם Acumen+ המתמקד בבניית קורסים לקידום שינוי חברתי והפצתם. אין לי ספק שמדובר בגוף שעושה עבודה ברוכה, אבל קשה להבין כיצד אותם “מודלים עסקיים” באמת מקדמים את מטרותיו.

בימים אלה ממש אנחנו עדים למה שהגישה העסקית יכולה לחולל. בכתבה על הפשלות האחרונות של פייסבוק שאיאן בוגוסט פרסם השבוע ב-The Atlantic הוא כותב:

And yet, for more than a decade now, the technology industry has persuaded the public, and the street, that the efforts of firms such as Facebook and Google are conducted first for reasons of social benefit. To “change the world,” as their leaders intone, even as it becomes clear that some of the changes in question are often detrimental rather than beneficial.

יותר מאשר “מודלים עסקיים”, מה שדרוש הוא נאמנות למטרה של הרחבת הנגישות לידע עבור כמה שיותר אוכלוסיות. בתחילת הדרך Udacity התהדרה בכך שהיא מפיצה ידע לכל מי שמבקש. יכול להיות שהמשקיעים שהיא גייסה ראו בכך מטרה נעלה, אבל הם גם זיהו הזדמנות להרוויח. הבעיות הכספיות שלה היום אינן נובעות מהפצה הולכת ומתרחבת של ידע, אלא מכך שהיא איננה מצליחה למצוא מודל שיחזיר כסף למשקיעים. חלום הפצת הידע נמוג, אבל הרצון להרוויח נשאר. זה גם המצב אצל ספקי קורסי ה-MOOC המסחריים הגדולים האחרים. ומה שבמיוחד עצוב מתוך כל זה הוא שבאמת לא כל כך קשה להפיץ ידע לציבור הרחב ביעילות (ובזול). אבל שיבוש, או חבלה, בייעוד הראוי של ההשכלה הגבוהה, תוך כדי גזירת קופון, איננה הדרך לעשות זאת.

2 תגובות בנושא “כיצד להעריך את כדאיות ה-MOOC?”

  1. אף שאני מסכימה עם מרבית הביקורת על המוקים, אני מציעה לשים לב לכך שאחד מתפקידי ההשכלה הגבוהה, מלבד המטרה הרחבה שציינת, היא להכשיר עובדים לשוק התעסוקה. לפיכך, אם אכן דרך מועדפת בשוק היא שעובדים ילמדו במוקים, הרי שעל מערכת ההשכלה לשאול את עצמה למה זה כך ומדוע לא ניתן מענה לצרכים במסגרתה. בסוף יש גם שאלה של מינונים ואופנים והדברים אינם חד משמעיים.

  2. ושוב חוזר המוק…
    נדמה שצריך לדבר על המוק באפורים ופחות בשחור לבן.וראוי לדון אותו בכמה תרחישים חלופיים כמו:

    מבט1- מוק זה נהדר! זה הטקסטבוק של ימינו. זה בהחלט מזמין לעיין ולנבור בתחום תוכן מסויים. זה לפעמים עדיף על טקסטבוק ולעיתים ולאחדים אולי לא. האם התעמקנו במודלים הכלכליים של ספר הלימוד?, האם פיתוח ספר לימוד עולה פחות ממוק (לא) האם ספר לימוד עולה לתלמיד פחות ממוק (לא). אז למה שלא ניתן להם לחיות – לצד הקורסים הקיימים, פורמטי התוכן, האקדמיה וכיו”ב – ביחד באושר.

    מבט2- מוק זה נהדר אבל זה רק טקסטבוק משוכלל ובודאי לא המפתח ללמידה פעילה קונסטרוקטביסטית וכיו”ב

    מבט3-יש מוקים שמספיקים בשביל לרכוש כישורי עבודה מסוימים. למשל לתכנת. באחדים אפילו מהנה יותר ללמוד מאשר באקדמיה

    מבט4-קשה לבנות עם מוקים. חברה אזרחית ערנית, נבונה, וחכמה. אבל האם למדתי לבנות חברה כזו בלימודי המתמטיקה וההנדסה שלי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *