ספרי לימוד, ויקיים, והצעה מלפני 40 שנה

רק לפני שבוע התייחסתי כאן להצעה של ווסלי פריאר להפסיק את הרכישה של ספרי לימוד לבתי הספר בארה"ב. ציינתי אז שהצעה דומה נשמעה, במדינת טקסס, "לפני בערך שבע שנים", אך לא יכולתי לדייק יותר מזה. והנה, ממש במקרה (אם יש דבר כזה) נתקלתי בהתייחסות שלי לאותה הצעה. ומתברר שפספסתי קצת בתאריך. מדובר, בעצם, בהצעה משנת 1998. אך מה שאולי מעניין יותר, הוא שכאשר התייחסתי לנושא הזה אז (במסגרת הבוידם), ציטטתי גם מספרם של ניל פוסטמן וצ'רלס ויינגרטנר, Teaching as a Subversive Activity. שם הם מביאים מספר הצעות לשיפור ההוראה בבתי הספר. הראשונה מתוך אלה (עמ' 137) היא:

Declare a five-year moratorium on the use of all textbooks.

Since with two or three exceptions all texts are not only boring but based on the assumption that knowledge exists prior to, independent of, and altogether outside of the learner, they are either worthless or harmful. If it is impossible to function without textbooks, provide every student with a notebook filled with blank pages and have him compose his own text.

קשה לקרוא את ההצעה הזאת ולא לדפדף לתחילת הספר כדי לבדוק את שנת ההוצאה. וכאשר עושים זאת, מגלים שהספר יצא לאור בשנת 1969. פוסטמן וויינגרטנר לא הציעו שתלמידים יכתבו בוויקיים, או בבלוגים, אבל לא צריכים להתאמץ על מנת להבין שהכלים האלה הם התרגום הטכנולוגי ההגיוני של ימינו לאותה הצעה של דפים ריקים וכתיבת טקסטים על ידי התלמידים עצמם.

רצוי לזכור שעשר שנים אחרי פרסום הספר ההוא, פוסטמן פרסם ספר נוסף, Teaching as a Conserving Activity. בספר הזה הוא הדגיש את תפקיד המסירה התרבותית שהחינוך צריך למלא, והצעה כמו כתיבת טקסטים על ידי התלמידים עצמם אינה מופיעה בו. אפילו אם זה נשמע כמו דבר שסותר את עצמו, נדמה לי שצריכים להבין שפוסטמן צדק בשתי הפעמים. לפני כמעט 40 שנה, כאשר האפשרות הטכנולוגית של ויקיים היתה עוד הרחק בעתיד, פוסטמן כתב על הכוח החינוכי של כלי כזה. אבל הוא גם חש את יכולתו, או אולי את חובתו, של ספר הלימוד המסורתי ליצור תשתית תרבותית שממנו כולנו יונקים.

אני מקווה שהם יותר חכמים ממני

נדמה ששאלוני טריוויה נעשו לחלק מרכזי של הבידור הטלוויזיוני. היכן שלא נקליק על השלט, אנחנו פוגשים מתחרים המתבקשים לתת תשובות למגוון שאלות על מנת לזכות בכסף. שעשועוני טלוויזיה כאלה יוצרים את הרושם שהחברה שלנו מעריכה ידע אצל אזרחיה. הבעיה היא, כמובן, שה-"ידע" הזה איננו אלא ידיעות תלושות, פריטי מידע סתמיים שאינם מודדים דבר מלבד היכולת לזכור ולשלוף את התשובה תחת לחץ. אין שום פסול בכך, מלבד זה שאנחנו לומדים להתייחס לאותה יכולת לזכור כ-"חוכמה".

והנה, כדי אולי לחדד עד כמה הידע התלוש הוא נמצא במרכז הוויית הלמידה בימינו, זכינו בתוכנית טלוויזיה חדשה: האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו'?. במשחק הזה המתחרה נשאל שאלות הלקוחות מתוכנית הלימודים של החינוך היסודי, וכאשר הוא איננו מצליח לענות נכון על השאלות, לא רק שהוא אינו זוכה בכסף, אלא שעליו לדקלם את המשפט המשפיל "אני פחות חכם מילד בכיתה ו'".

זכיתי להיות מחנך כיתה ו' שלוש פעמים, ואני שמח להכריז, ללא בושה, שלא מעטים מהתלמידים שלי היו חכמים ממני. המטרה שלי כמחנך לא היתה להפוך אותם לחכמים, אלא לעזור להם להשתמש ביכולות שלהם, ולפתח עוד את אותן יכולות. לא פעם עסקנו ברכישת ידיעות, אבל אני מקווה שיותר מאשר עסקנו בצבירת עוד עובדות, עסקנו בהפיכת אותן עובדות לחלק מהבנת העולם. וכמובן, עסקנו בהכרת הדרכים שבאמצעותן ניתן להגיע למידע הדרוש.

אני דווקא זוכר רבים מאותן ידיעות סתמיות שמלאו את הראש שלי כאשר אני הייתי תלמיד, אך בשנים הרבות מאז למדתי שרבות מהידיעות האלו נעשו בלתי-רלוונטיות, ואפילו מוטעות, ורבות אחרות איבדו כל משמעות ותוקף. לכן, למרות שאינני מתבייש להודות שיש הרבה תלמידי כיתה ו' שהם חכמים ממני, לא זה מה שמפריע לי בתוכניות כאלו. בעיני, הדבר היותר בעייתי היא שהחברה שלנו הופכת צבירתן של ידיעות סתמיות למדד של חוכמה.

אם יש, בכלל, צורך למדוד משהו, אז במקום למדוד "חוכמה" על ידי עוד ועוד ידיעות תלושות, רצוי יותר לבחון את היכולת לאתר תשובות – בספרים, באינטרנט, אצל חברים, ועוד. כמעט אין מצב היום שבו אנחנו נדרשים לפנות לזכרון בלבד על מנת למצוא תשובה לשאלה. בעבר היה נהוג להגיד שזה קורה רק בבית הספר (ובמבחנים). מוזר שהיום אנחנו פוגשים את זה גם בשעשועוני טלוויזיה. אולי זה היה צפוי, אך בכל זאת, חבל.

מה? שוב על הנושא הזה?

יכול להיות שכבר דשתי בנושא הזה הרבה מעבר למה שמגיע לו, אבל אני בכל זאת משוכנע שהשאלות סביב כלי Web 2.0 בסביבה החינוכית, והחשש של הדלדלות התרבות כתוצאה מכך, הם בין הנושאים המרכזיים שאיתם בלוגרים חינוכיים צריכים להתמודד. אז לפני זמן די קצר דיווחתי על מאמר/נאום של דב אלפון, ולא הרבה לפני-כן על הספר החדש של אנדרו קין. והנה, התייחסות של ריצ'רד מקמנוס בבלוג Read/Write Web (לא בלוג "חינוכי", לשם שינוי) לרשימת עשרה הסרטים הפופולאריים ביותר שהופיע אי-פעם ב-YouTube מקנה לי הזדמנות להעלות את הנושא שוב, מזווית טיפה אחרת.

קל לחשוב שהסרטים ב-YouTube הם כולם סרטים של חתולים נחמדים, או של עוד ניסוי של מנטוס בתוך בקבוק קולה. מקמנוס סוקר את הסרטים הפופולאריים ביותר, ומציין שחמישה מבין העשיריה הפותחת הם וידיאוים מקצועיים של כוכבי פופ. קשה לקבוע באופן מוחץ, אבל גם מתוך 20 הגדולים של כל הזמנים, נדמה שמעטים הם מסוג של תינוקות צוחקים (יש אחד כזה), או סרטים ביתיים אחרים שמקטרגי השיתופיות של ה-Web 2.0 אוהבים לציין כדוגמאות של רדידות הרשת. יש, כמובן, סרטים בעלי איכות ירודה, לצד סרטים ביתיים שהם מרשימים מאד. דווקא התמונה שמצטיירת מהתוצאות האלו היא של חדירת גופי המדיה הנורמטיביים לתוך המרחב העממי, "ניצול" הרשת החברתית הזאת על ידי גורמים מסחריים חזקים. בסופו של דבר, הנוף של YouTube נראה דומה מאד, אולי דומה מדי, לנוף של הטלויזיה. קברניטי הטעם התרבותי ממהרים לקטול את הרשת, אך נשמעים סלחניים ביותר כלפי הטלוויזיה (שהם עצמם יוצרים) למשל.

דייוויד ויננברגר, בדיון בכתובים עם אנדרו קין שהתנהל על גבי אתר הוואל סרטיט ג'ורנל, משיב לטענה של קין שקובל על כך שהשבועון טיים בחר ב-"You" כאיש השנה. הוא כותב:

Despite Time — which, as a pillar of the mainstream press is of course free of the hyperbole so common on the Web — the Web isn't even You. It's us. And that is the problem.

Your wildly unflattering picture of life on the Web could also be painted of life before the Web. People chatter endlessly. They believe the most appalling things. They express prejudices that would peel the paint off a park bench. They waste their time watching endless hours of TV, wear jerseys as if they were members of the local sports team, are fooled by politicians who don't even lie convincingly….

ויינברגר מזכיר לנו שאותם הליקויים שמרבים לבקר ב-Web 2.0 נפוצים מאד (אולי יותר) בכל שאר ערוצי התרבות שלנו. הוא איננו טוען שהעובדה שאנחנו מוצפים ברדידות תרבותית היא דבר טוב. אבל הוא מדגיש שהאינטרנט נמצא בתהליך מתמיד של שיפור הגישה לחומרים שעשויים להיות שימושיים לנו, שבאופן מתמיד נוצרות דרכים חדשות לברור את הבר מן התבן:

The problem endemic to the Web even before anyone gave the Web version numbers — and the problem that leads to your issue with "cockroaches" — is that because anyone can contribute and because there are no centralized gatekeepers, there's too much stuff and too many voices, most of which any one person has no interest in. But, the Web is also the continuing struggle to deal with that problem. From the most basic tools of the early Internet, starting with UseNet discussion threads, through Wikipedia, and sites that enable users to tag online resources, the Web invents ways to pull together ideas and information, finding the connections and relationships that keep the "miscellaneous" from staying that way.

בין המוני הסרטים שהועלו ל-YouTube יש לא מעט סרטים מעניינים ואף חינוכיים. מי שרוצה לחפש חומרים כאלה יכול לעשות זאת די בקלות, כמעט מבלי להתקל בתוכן הרדוד שקין מרבה לבקר. אבל עבור מי שמסנני החיפוש אינם מספיקים, יש גם אתר כמו TeacherTube המרכז חומרים "חינוכיים" (אם באמת יש דבר כזה) בלבד. כל פעם שאני מציץ לתוך ההיצע של TeacherTube אני מתרשם מחדש שלמרות הנסיונות למסחר את האינטרנט מצד אחד, והביקורת הגורפת של קין ודומיו מצד שני, אנשי חינוך רבים יוצרים חומרי לימוד איכותיים, ואינם מהססים להפיץ אותם לעמיתיהם באמצעות כלי Web 2.0.

הצעה מעניינת, אך בשלב זה לא ישימה

ווסלי פריאר, בבלוג Infinite Thinking Machine מציע הצעה מרחיקת לכת:

a moratorium on further textbook purchasing in the United States of America for public schools

הטענה של פריאר די פשוטה – מדובר בהשקעה כספית שאפשר היה לנצל בדרכים יעילות יותר:

The purchase of paper-based textbooks, along with the dearth of analog testing materials now flooding most public K-12 schools, represents an enormous WASTE of taxpayer money which should be spent on more relevant and flexible curriculum resources and tools for learners: Namely, wireless, mobile computing devices (laptops) and digital curriculum materials.

פריאר איננו הראשון להעלות רעיון כזה. כבר לפני בערך שבע שנים (אם זכרוני אינו מטעה אותי) מנהל משרד החינוך של מדינת טקסס הציע משהו דומה – לא לפרסם ספרי לימוד (textbooks) ובכסף שחוסכים לקנות מחשבים נישאים עבור כל תלמיד, ולפתח חומרי לימוד על גבי CDים. למיטב ידיעתי, שום דבר לא יצא מאותה הצעה מטקסס, אבל הסביבה הדיגיטאלית התפתחה המון מאז. אפשר לטעון שהסיכוי שרעיון כזה היה מצליח אז היה קלוש, ואילו היום התשתיות מספיק מוצקות כך שיש טעם להתייחס אליה ברצינות.

חשוב לציין שפריאר מדגיש שהוא איננו מתנגד ספרים. הוא מדגיש שהוא רואה צורך בספריות רבות וטובות. אבל הוא משוכנע שספרי לימוד (textbooks) מודפסים סיימו את תפקידם. לעומת הספר המודפס הוא מונה מספר יתרונות של חומרים דיגיטאליים:

  • potential to be more up to date and current
  • potential to meet varied learning styles and needs (based on preferences, abilities and disabilities)
  • capacity for interactivity, promoting engaged learning
  • potential to support differentiation and self-directed learning
  • capacity to support multiple assessment methods, including ongoing assessment
על פי רוב, אני נוטה להסכים עם רוב הטענות האלו של פריאר, אבל בכל זאת, נדמה לי שההצעה שלו לא מציאותית. נכון להיום, גופים רבים, כולל, ואולי בעיקר, המו"לים הגדולים של ספרי לימוד, מפרסמים גם חומרי לימוד דיגיטאליים. חלק מאלה מנצלים את אפשרויות הטמונות בהיפרטקסט כדי ליצור סביבה לימודית מאתגרת, אך חלק גדול יותר איננו אלא אותם ספרי הלימוד הישנים על גבי CD (או אתר) עם תוספות מעטות של מדיה וקישוריות. תלמידים עדיין קוראים באלה מ-"עמוד" מסויים ל-"עמוד" אחר. היכן שאפשר, הם שולחים את החומרים להדפסה (דבר שעולה להורים בנייר ובדיו) וקוראים בצורה ליניארית. ובעצם, אין פלא בכך. הרי, גם אם יש חומרי לימוד היפרטקסטיים ואינטראקטיביים שמדציקים את ההשקעה, רוב המורים אינם יודעים ללמד באמצעות החומרים האלה, והשיעורים נשארים שיעורים שמסתמכים על הטקסטים המודפסים בספרי הלימוד הכל כך מוכרים.

ואולי זה לא בהכרח דבר כל כך רע. אישית, אין לי אהבה יתרה לספר הלימוד המסורתי, אבל בנוף המידעי של היום, נוף המורכב מעודף גירויים שבקלות יכול לבלבל, לא ברור שקצת עזרה מטקסט מוסכם ומוסמך הוא עד כדי כך דבר פסול.

אבל רגע! כך אפשר לסיים מאמרון כזה?

בעצם, לא. אי אפשר. צריכים בכל זאת משהו קצת יותר מעודד. הרי אני מייחל ליום שבו המורים כן יידעו כיצד לשלב טקסטים דיגיטאליים לתוך למידה משמעותית, ואולי אותו יום איננו רחוק כל כך. כמה מהתגובות למאמרון של פריאר די מעניינות. ביניהם יש אחת של "Mrs. V." הכותבת:

This subject has been emerging at my school over the past 3 years. 2 years ago, our district chose not to purchase reading basals…they didn't say don't use the old basals, they just put the textbook money to good use purchasing leveled readers, online subscriptions, and providing a reading coach for every building. Last year, they followed suit by not adopting a new math text. The same year, curriculum teams for science and social studies worked to create online interactive curriculum guides to support use of technology in all classrooms, and integration of these subjects into communication arts. I am holding my breath, waiting for someone to realize what it is that we are really doing….teachers? parents? who will be the first to say "where are your textbooks?" Perhaps the tides have turned here, and teachers will need to ride the wave, or crash and burn! I will do everything I can to teach anyone who wants to learn to surf the wave! Keep your fingers crossed everyone:)

הסתקרנתי מאד לדעת מי זאת ה-"Mrs. V." הזאת, וחיפוש יחסית פשוט גילה לי שמדובר במורה בבית ספר יסודי בעיר קטנה (מאד) במדינת מיסורי. היא התחילה לכתוב בלוג לפני כשלושה חודשים. ועם בלוגים, וגישה בריאה לחומרים דיגיטאליים, מגיעים לשם, אפשר להיות אופטימיים.

"הכנת התשתית ללמידה"

לפעמים אנחנו צריכים לדוש שוב ושוב בסוגיות שונות על מנת לגבש את הבנתנו כלפיהן. יש נושאים שדורשים הרהור ושיקול דעת, וזמן, עד שמשהו מבשיל בראש. ולפעמים אנחנו נתקלים בכמה משפטים שמזככים את הרעיונות שמתרוצצים בראש בצורה ברורה, צלולה, וגם פשוטה. כך קרה השבוע עם מאמרון בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. אין זאת הפעם הראשונה שאני מצטט את גלוגאוסקי. אני מוצא בכתיבה שלו שילוב של רקע תאורטי ורפלקציה אישית בהירה על עבודת ההוראה שלו שהופך את קריאת הבלוג שלו לחוייה. (נדמה לי שאינני לבד בתחושה הזאת – לפני חודשיים אריאלה גם ציטטה אותו.) גלוגאוסקי מתכונן לשנת הלימודים הקרובה, והוא מהרהר:

I’ve spent the last couple of days thinking about the tools I will use next term with my classes (21classes? Edublogs? Ning? Wikispaces? PBWiki? MindMeister?) only to discover that what I’m really interested in is preparing the ground for learning.

כמובן. אפילו מובן מאליו. אבל במבול הכלים השונים שמציף אותנו, קל מדי לשכוח שהלמידה היא שעומדת במרכז, ולא הכלים. גלוגאוסקי מוסיף:

I don’t want to structure and pre-define. I do not want to create a community or a social network for my students. Instead, I want to create the conditions necessary for the right kind of environment to emerge. Building an environment for the students is likely to result in failure: environments and communities need to be built with the students, with their full participation, through their work and their interactions with and about texts. It’s not just about choosing a blogging platform and letting the kids in. We need to move beyond the traditional approach of “pick the tools, add students and stir.”

הכלים שבהם אנחנו משתמשים משפיעים על תוצאות העבודה שלנו, אבל אין ספק שאפשר להשיג המון רק באמצעות העפרון והנייר – אם אנחנו מעמידים את הלמידה של התלמיד במרכז. גלוגאוסקי מודע שלא כל כך קל לעשות זאת. נדמה לי שהוא בין הבלוגרים המעטים שמוכנים להודות שלעתים לא כל כך רחוקות המאמצים שלנו מסתיימים בכשלון.

אבל הוא גם מודע לכך שהמערכת החינוכית שבה הוא מלמד מזמנת מעט מדי הזדמנויות להתמקד בתהליך, לעומת התוצאות. הוא ממשיך:

Unfortunately, my curriculum is still to a large extent dominated by units, lessons, assignments. Those are the realities of teaching and learning in North America in the 21st century – it’s not about the process, it’s about the product.

אני בטוח שהרוב הגדול של המורים שלנו מנסים לקדם למידה משמעותית אצל תלמידיהם, ושהם אינם מעוניינים רק בתוצרים. כמו-כן, לפחות חלק מהמורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך ההוראה שלהם נמשכים יותר לטכנולוגיה היבשה מאשר למה שהטכנולוגיה יכולה ליצור מבחינת תהליך הלמידה. ובכל זאת, נדמה לי שקיימת קורלאציה די גדולה בין המורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך העבודה החינוכית שלהם, לבין אלה שאמונים על בניית סביבה לימודית המאפשרת לתלמידים להתנסות בלמידה אמיתית. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה נהיה עדים לנסיונות שילוב רבים כאלה.

המרחב הצטמצם, אך מה לגבי הגירויים?

לפני בערך חודשיים נתקלתי במאמר מאד מעניין באתר של הדיילי מייל הבריטי. המאמר סקר ארבעה דורות של משפחה אחת באנגליה, והראה, באמצעות מפה די מרתקת, כיצד במהלך הדורות המרחב שבו ילדים יכלו להסתובב בעצמם הולך ומצטמצם. כותרת המאמר רמז על אבדן:

How children lost the right to roam in four generations

הכותרת בהחלט עוררה דאגה, וכך גם המאמר עצמו. אבל החלק המעניין ביותר של המאמר היה המפה שליוותה אותו, מפה שהמחישה את צמצום המרחב:

דרך המאמר, והמפה, אנחנו לומדים שתוך 80 שנה התרחש שינוי משמעותי ביותר. לעומת הרב סב שיכול היה לסתובב במרחב של 10 קילומטר מהבית לבדו, הנין שלו בקושי יכול להתרחק 300 מטר מהבית. כותב המאמר מדגיש שלא מדובר רק במרחב, אלא במידה של חופש. הוא כותב על הרב סב, ואחרי-כן על הנין:

It was 1926 and his parents were unable to afford the fare for a tram, let alone the cost of a bike and he regularly walked six miles to his favourite fishing haunt without adult supervision.

Fast forward to 2007 and Mr Thomas's eight-year-old great-grandson Edward enjoys none of that freedom.

המאמר הוא בעצם סקירה על דוח המזהיר ש:

the mental health of 21st-century children is at risk because they are missing out on the exposure to the natural world enjoyed by past generations.

אינני מעז להסתכן כאן באמירות נגד חשיבות החשיפה לעולם הטבע לבריאות הנפשית של ילדים (או לכולנו), אבל נדמה לי שבכל זאת משהו חסר בדיווח המעניין הזה. הנין אמנם מאד מוגבל מבחינת המרחב שבו הוא יכול להסתובב, אבל הרב סבא שלו בקושי יכול היה לחלום על כמות הגירויים והמידע שאליהם נינו חשוף. אותו נין יכול, בתוך הבית שלו, לצפות בתכנית טלויזיה כמו "עולם מופלא" שחושף אותו למראות שהרב-סבא כלל לא דמיין לעצמו שהן קיימות.

בתקופה שבה המרחבים היו פתוחים אבל האמצעים היו מעטים, בית הספר היה מקום שפתח את העולם לתלמיד. בתקופת הרב סב מרבית הגירויים החינוכיים נמצאו בתוך בית הספר, וילדים צמאי דעת באו לבית הספר כדי לעיין בספרים, להביט דרך מיקרוסקופ, ללמוד על מקומות רחוקים, ועוד. היום, אלה, והרבה יותר, זמינים לילדים מתוך הבתים שלהם, ואילו סביבת בית הספר דלת גירויים. במקום להחשף, כאשר התלמיד של היום שנכנס לבית הספר, מרחב הלמידה שלו מצטמצם. והנסיון לחסום את הגישה לכלים אינטרנטיים חברתיים רק מצמצם את המרחב הזה עוד יותר. המאמר רומז שאנחנו מגבילים את הילדים שלנו במרחב הפיסי, אבל למרבה הצער, המגבלות הן גם במרחבים המידעיים והרגשיים.

בלי ציניות – זה פשוט משפט נהדר!

יכול להיות שיש דרכים טובות יותר לחקור את החלל. יכול להיות שהכספים המושקעים בחקר החלל יכלו ללכת ליעדים חשובים או דחופים יותר. יכול להיות שהסיכונים לחיי אדם אינם מוצדקים. יכול להיות. ובכל זאת, כאדם שעדיין מתרגש מאין-סופיות היקום כל פעם שהוא מביט לשמיים בלילות, וכאדם שעדיין זוכר כיצד כנער הוא צפה בהתפעלות עם אביו, לפני ארבעים שנה בטלויזיה שחור-לבן, על הצעדים הראשונים של בני אדם על הירח, כל טיסה לחלל מרגשת אותי.

אני יודע שעשרים שנה אחרי צ'לנג'ר, NASA, וגם העיתונות, חולבים את הטיסה של מורה לחלל עד לטיפה האחרונה של קיטש. אבל יד על הלב, לא איכפת לי. אמרתי כבר שזה מרגש אותי?

מאמר באתר של הניו יורק טיימס של היום מספר על שיעור שהאסטרונאוטית, ברברה מורגן, לימדה בחלל. ב-NASA הודו שה-"שיעור" פעל לפי תסריט שבמידה רבה נקבע מראש, אבל למי זה איכפת? הרי, במשך 20 הדקות של השיעור לתלמידים במדינת אידהו (מדינתה של מורגן), היתה למורגן הזדמנות להסביר לתלמידים שלהיות אסטרונאוט איננו שונה כל כך מלהיות מורה:

"We explore, we discover and we share,” she said. And both “are absolutely wonderful jobs."

אז לרגע, נוותר על הציניות, נסכים איתה, ונהיה גאים במקצוע.

עלי? אתה כותב עלי?

במסגרות אחרות בעבר התייחסתי לג'ייקוב נילסן. ניסון הוא נביא השימושיות (usability) וכדאי מאד לאנשים שמבקשים להציג חומרים באינטרנט לעיין בהמלצות שלו. עם זאת, דבריו מכוונים לאנשים שרוצים להרוויח מהרשת, ומי שקורא את המאמרים שהוא כותב באתרים השונים שלו מקבל את הרושם שהרצון להרוויח הוא בעצם הסיבה היחידה שבגללה כדאי להעלות מידע לאינטרנט. אין שום פסול ברווח, אבל מה לעשות, והעיסוקים שלי באינטרנט הם בכיוון כמעט הפוך. אי-לכך, יכול להיות שכלל לא מוצדק להתווכח עם דבריו של נילסן – אנחנו פשוט מסתובבים בעולמות מקבילים שאינם נפגשים. אבל כאשר הוא מפרסם מאמר בשם: "Write Articles, Not Blog Postings" (מאמר שאיננו כתיבה בלוגית, אפילו אם נדמה שדווקא היה יכול להופיע בבלוג), קשה לא להגיב.

נילסן בוחן את המאמץ הדרוש כדי לכתוב מאמר מנומק, לעומת המאמץ הדרוש כדי לכתוב מספר מאמרונים "קלילים" לבלוג, ומשווה בין הסיכויים לזכות בקוראים בשני המצבים האלה. הוא מצהיר:

Blog postings will always be commodity content: there's a limit to the value you can provide with a short comment on somebody else's work. Such postings are good for generating controversy and short-term traffic, and they're definitely easy to write. But they don't build sustainable value.

נילסן מגייס נתונים מגוונים על מנת להראות לנו שאם אנחנו כותבים מספר רב של מאמרונים לבלוגים (מאמרונים שנכתבים יחסית מהר) ההחזר על ההשקעה שלנו קטן מאד לעומת כתיבת מאמר מעמיק ורציני אחד:

It might take you only an hour to write a blog posting on some current controversy, but a thousand other people can do that as well (in fact, they'll sometimes do it better, as shown above). And customers don't want to pay for such a tiny increment of knowledge. Sure, sometimes a single paragraph holds the idea that can increase a site's conversion rate so much that a reader should have paid a million dollars to read it. But they don't know that in advance, so they won't pay.

In contrast, in-depth content that takes much longer to create is beyond the abilities of the lesser experts. A thousand monkeys writing for 1,000 hours doesn't add up to Shakespeare. They'll actually create a thousand low-to-medium-quality postings that aren't integrated and that don't give readers a comprehensive understanding of the topic — even if those readers suffer through all 1,000 blogs.

המסקנה די פשוטה: אל תבזבז את הזמן שלך בבלוגים.

קשה לדעת בכלל היכן להתחיל להתייחס להמלצות של נילסן. יותר מכל דבר אחר, מה שבא לביטוי כאן היא תפיסה של תחרות – בסביבה שבה כל מי שכותב רוצה שיקראו את מה שהוא כותב, וכל מי שקורא קנאי לזמן שהוא יכול להקדיש לקריאה, הגיוני לחשוב שאנחנו נמצאים בתחרות על מכלול שעות העיניים הקוראות הקיימות. אבל למרות שכל מה שנילסן כותב הוא הגיוני, הוא איננו מתאר את העולם בו אני בוחר לחיות, את העולם שלתוכו אני כותב את הבלוג שלי, וכך המצב אצל רבים אחרים. אלן לוין, בלוגר מאד פורה בתחום טכנולוגיות בחינוך, מבטא את התחושה שלי בחדות. לוין מסביר שמדבריו של נילסן מתקבל הרושם ש:

the sole reason for an expert’s activities are to further and advance his/her standing for financial gains. That is, the effort is meant to propel one’s business stature ahead, a game we are not all involved in by a large shot.

אכן, כך. אבל זה רק חלק מהסיפור. נדמה שנילסן מפספס בגדול את אחת הסיבות המרכזיות שבגללן רבים מאיתנו כותבים בלוגים. אחד מקוראיו/מגיביו של לוין (שאינני מזהה, ולא יודע היכן הוא כותב) מסביר היטב את הסיבה הזאת:

I write blogs (and wiki postings) to capture thoughts as they emerge over the event horizon of my richly and chaotically interconnected brain. Sometimes I get responses, sometimes I go in and edit them myself. But it's a process. Sometime later, I return to a posting, pick it up, dust it off, and start writing an article for publication based on a posting or two.

אינני מתיימר להיות מומחה, אם כי אני בהחלט חושב שאני מבין בתחום שעליו אני כותב. אבל כמו רבים אחרים, אני משוכנע שהכתיבה לבלוג עוזר לי לברר דברים לעצמי, ואני בהחלט חש סיפוק רב אם תוך כדי הבירור העצמי הזה אני גם מסייע לאחרים לברר דברים לעצמם. נתרמתי רבות מההגיגים של אחרים בבלוגים שלהם, ואני חש רצון, ואפילו צורך, לתרום בחזרה. וגם אם לא פעם הדברים שאני כותב בבלוג משרתים אותי בזיכוך המחשבה, אני מודה שגם קורה, אחרי שכבר הקלקתי על "פרסם", שאני קורא שוב את מה שכתבתי ושואל את עצמי אם לא עשיתי צחוק מעצמי. אבל זה חלק מהקסם של הבלוג.

מתח בלתי נמנע?

לא הגעתי לכנס PIC (דפוס, אינטרנט וקהילה) שנערך בסוף חודש יוני. רציתי להגיע, אבל יותר מדי מטלות לקראת סיום שנת הלימודים (לא לדבר על כך שזה היה רגע לפני הנסיעה לחו"ל) מנעו זאת ממני. כמעט שכחתי לגמרי שהכנס התקיים, עד שנתקלתי במאמר של דב אלפון שהתפרסם ב-Ynet מחשבים, מאמר שהוא, כנראה, תקציר הרצאתו מאותו כנס. במאמר אלפון טוען שהמונח Web 2.0 הוא הרבה יותר הייפ מאשר תוכן. בכך, לפחות בעבר, הסכמתי איתו. לפני שנה וחצי, למשל, כתבתי (באנגלית) דברים דומים – !It's just too OH. אלפון טוען שחלק גדול ממה שמבחינה טכנולוגית נחשב Web 2.0 כלל אינו חדש, ומבחינת התוכן:
רמתו של התוכן המיוצר במהפכה החברתית המכונה "Web 2.0" נמוכה מאוד, ולמעשה ייתכן שהאינטרנט בגירסתו הקודמת, זו המכונה היום רטרואקטיבית "Web 1.0" היה יותר מעניין, יותר תוסס, יותר אמין, פשוט יותר טוב.

הוא מונה מספר כלים המזוהים עם ה-Web 2.0, ופוסק שאלה הובילו ל:
תופעות אשר יצרו היפר-אינפלציה בתכנים ירודים, העתקה סיטונאית של יצירות וטקסטים וניצול האנונימיות של הרשת לביצוע עבירות שונות, לרבות מעשים פליליים.

דבריו של אלפון (שגם גורפים למדי, ולפחות במאמר אינם מגובים בדוגמאות) מזכירים מאד את הביקורת של אנדרו קין בספרו החדש (אליו התייחסתי בקצרה לפני כחודשיים). גל מור, בתגובה לאלפון (גם ב-Ynet) גם שם לב לדמיון הזה. הוא כותב שהגישה של אלפון:
משתלבת בוויכוח המתנהל באינטרנט דובר האנגלית, בשאלה אם התופעה המכונה תכנים מבוססי גולשים מדרדרת את התרבות ביגון שאולה.

מעניין לציין שעל אף הביקורת של אלפון כלפי ה-Web 2.0 (ביקורת המזכירה בלוגים, ויקיפדיה, YouTube, ועוד), לכנס PIC הוקם (ועדיין יש) ויקי – אחד הכלים שלכאורה אלפון מזהה כמקדם תרבות ההמונים שממנה הוא סולד. בין יוזמי כנס PIC היה גם מט"ח, ולכן יש טעם לזכור את המאמר של איש מט"ח, גיא לוי, מלפני מספר חודשים. באותו מאמר, שבוודאי היה לרוחו של מט"ח, לוי התייחס בחיוב לשילוב הוויקי בתהליך הלמידה.

אז מה קורה כאן? קודם כל, חשוב לציין שאין שום פסול באמביוולנטיות. אפשר לבקר את ההגזמות, ואת המגוחך בחלקים רבים של ה-Web 2.0 מבלי לפסול אותו כליל. (אם כי, קצת יותר מתינות בדברי אלפון לא היתה מזיקה.) ואולי אפשר להסיק מסקנה אפילו פשוטה יותר – קשה מאד לחיות בסביבה האינטרנטית מבלי להשתמש בכלי Web 2.0.

אבל נדמה לי שמשהו נוסף, ובסיסי יותר, מתרחש כאן. גופים חינוכיים אמנם היו מעורבים בארגון של כנס PIC, אבל הכנס עסק, כנראה העיקר, בדפוס. ומה לעשות, תרבות ה-"עשה זאת בעצמך" של ה-Web 2.0 מאיים על המו"לים. נוצר מתח שהוא אולי בלתי-נמנע. מצד אחד, המו"לים מייצגים, על פי רוב, התרבות ה-"גבוהה" והנורמטיבית, תרבות "איכותית" הנקבעת "מלמעלה". לעומת המו"לים, אנשי מט"ח הם במידה די רבה אנשי חינוך הדוגלים בגישה הבנייתית של הלמידה. הם אמונים על גישה שאומרת שיש לאפשר לתלמידים ליצור בעצמם, אפילו אם לפעמים התוצר הוא אותם "תכנים ירודים" שעליהם כותב אלפון. גם אנשי חינוך המייחלים לתלמידים שיוכלו לזהות איכות תרבותית מבינים שעליהם לאפשר לתלמידיהם לא רק להיות צרכני תרבות, אלא להיות גם יוצריה. אנשי חינוך נידונים להתמודד באופן מתמיד עם המתח שההבנה הזאת יוצרת.

בשורה מעודדת … אם כי לא כל כך מפתיעה

לפני מספר ימים התפרסם דוח על השימוש של בני נוער בסביבות אינטרנטיות חברתיות. בניגוד לרושם שמתקבל מקריאת העיתונות (גם בארץ וגם בחו"ל) הסקר שעליו מבוסס הדוח, שנערך על ידי ה-National School Boards Association, מוסר לנו לא רק שבני נוער פעילים ברשת, אלא שהם גם מאד זהירים בה:

School district leaders seem to believe that negative experiences with social networking are more common than students and parents report. For example, more than half the districts (52 percent) say that students providing personal information has been "a significant problem" in their schools, yet only 3 percent of students say they've ever given out their email addresses, instant messaging screen names or other personal information to strangers. Similar differences occur between districts' beliefs and students' and parents' reported experiences with inappropriate material, cyberbullying and other negative incidents.

בין ממצאי הדוח, אנחנו לומדים שבני נוער דווקא משתמשים ברשת לצרכי לימוד:

אולי אפילו עוד יותר חשוב, הדוח מגלה שמורים רבים מתחילים לשלב את השימוש בכלים האלה בהוראה שלהם:

In districts where structured online professional communities exist, participation by teachers and administrators is quite high. … These findings indicate that educators find value in social networking — and suggest that many already are comfortable and knowledgeable enough to use social networking for educational purposes with their students.

זאת ועוד: הדוח אפילו ממליץ לשלב את הכלים האינטרנטיים החברתיים האלה לתוך תהליך הלמידה. בין ההמלצות:

Reexamine social networking policies. Many schools initially banned or restricted Internet use, only to ease up when the educational value of the Internet became clear. The same is likely to be the case with social networking. Safety policies remain important, as does teaching students about online safety and responsible online expression — but students may learn these lessons better while they’re actually using social networking tools.

אז הכל טוב ויפה? לא בהכרח. תוך ימים ספורים מספר בלוגרים כתבו על הדוח, כצפוי די בהתלהבות. אבל יש גם קולות טיפה אחרים. לא מפתיע שדווקא סטיבן דואנס מציין שהמימון עבור הדוח בא ממיקרוסופט, ניוז קורפוראישיון, וויראיזון, ארגונים "that are not exactly neutral about the outcome" כדבריו. אבל לא רק דואנס מציין זאת. גם דייוויד ורליק, שנדמה לי שבדרך כלל פחות שם לב לעניינים כאלה, גם מציין זאת.

לאור מקורות המימון, כלל לא מפתיע שבין ההמלצות של הדוח אנחנו קוראים:

Encourage social networking companies to increase educational value. Educational leaders should work with social networking companies to increase services that are explicitly educational in nature, via informal or formal initiatives that highlight educational offerings.

לא כל כך קשה לנחש מי, מעבר לתלמידים, עשוי להרוויח מזה. ובכל זאת, דוח מאד מעודד.