האם בכלל אפשרי נאום סיום שנה שאיננו מיחזור?

לפני מספר ימים הניו יורק טיימס פרסמה ידיעה קצרה על נאום סיום השנה שנשאה מפקחת מחוז במערכת החינוך של ניו ג'רסי. המפקחת הוזמנה לברך תלמידים מצטיינים והשתמשה, כמעט מילה במילה, בדוגמה של נאום שהיא מצאה באינטרנט.

המפקחת תירצה את המעשה שלה בדרך די מעניינת (מתוך מאמר על הנושא, מעיתון בניו ג'רסי):

"It wasn't done maliciously," she added. "It wasn't done to try to take someone else's words for my own."

Calabro said she didn't tell the students she was delivering a speech posted on the Web site About.com because "it didn't even dawn on me to give credit, because it was a public speech, and this was a sample" speech.

The Web site where she found the speech "didn't say I could use it, but it didn't say I couldn't use it," Calabro said. She also said she consulted an attorney, whom she declined to name, and was told she did nothing illegal.

אז הכוונות היו טובות, וכזכור, אף אחד לא אמר שאסור לה להשתמש בנאום. אבל בכל זאת, באתר בו המפקחת מצאה את הנאום יש יותר מרמז בנוגע לסיבות שהנאום בכלל מופיע שם. הנאום הוא הדף השלישי מתוך שלושה המוקדשים ל-Effective Speech Writing. אחרי שני דפים שעוסקים ברעיונות שהם מתאימים לנאומים של סיום השנה, כותבת הדפים מביאה את הנאום שהועתק כדוגמה. לפני-כן היא מציינת:

Speechwriting is all about knowing your audience and addressing their concerns. Leave your audience with something about which to think. Include humor and inspirational quotes. But make sure that each of these are integrated into the whole. Study the great speeches of the past to find inspiration. The joy that you will feel when you have given a speech that has inspired people is amazing and worth the effort. Good luck!

מקריאת המילים האלו קשה לא להתרשם שהכוונה של הכותבת היתה לעודד נואמים פוטנציאליים לכתוב נאומים בעצמם.

אז מה אנחנו אמורים להסיק מכל זה? קודם כל, צריכים לציין שהמפקחת כנראה ממלאת את תפקידה כראוי. לפחות מתקבל הרושם שתלמידי המחוז רוכשים מיומנויות שימוש באינטרנט. הרי לקיחת הנאום התגלתה על ידי תלמיד:

A student who attended the ceremony recognized some of the passages in the speech and checked it against the Web site.

מה עוד? סביר להניח שבשנה הבאה התלמידים במחוז יקבלו מספר שיעורים בנושא של העתקות. יספרו להם שאין לקחת חומרים של מישהו אחר תוך יצירת הרושם שהם שלך. אינני יודע כיצד בשיעורים האלה יסבירו לתלמידים את ההבדל בין הנאום שהמפקחת נשאה לבין מסירת עבודה מהאינטרנט בשמו של התלמיד שמוצא אותה, אבל אני מניח שהמורים ימצאו דרך לעשות זאת. (וחשוב לזכור שכמה מהנאומים המפורסמים בהיסטוריה המודרנית לא נכתבו על ידי הנואמים עצמם, אלא על ידי כותבי נאומים מקצועיים. ובכל זאת, זוכרים את הנאומים כאילו הם של אלה שנשאו אותם, ולא של הכותבים שפעלו מאחורי הקלעים.)

בסופו של דבר, מדובר בסיפור פיקנטי, אך לא יותר מזה. גם אם לא משתמשים בנאום של מישהו אחר, ספק אם אפשר להגיד משהו מקורי בנאום של סוף השנה בבית ספר. הנאום המועתק היה, לטעמי לפחות, נאום די טוב. אבל הוא היה גנרי למדי, מלא בכל אותן מליצות שכולם מצפים לשמוע בנאום כזה. דווקא מפתיע שתלמיד גילה את ההעתקה – לא מפני שהוא ידע לחפש אותו באינטרנט, אלא מפני שהוא, והאחרים שנוכחו, בכלל הקשיב מבלי להרדם.

אין פתרונות קלים

כאשר יש לי צורך במנה בריאה של גישה ומפוקחת כלפי התנהגותם של בני נוער בסביבה האינטרנטית, אני יודע שאפשר לפנות לאנסטסיה גודסטין. גודסטין כתבה את הספר Totally Wired, והיא כותבת בלוג הנושא את אותו השם – בלוג שלרוב מכוון כלפי הורים ומורים. היא איננה מתכחשת לסכנות שאורבות לבני נוער ברשת, אבל יש בכתיבה שלה שיקול דעת שאיננו פוגשים, בדרך כלל, בכלי התקשורת הרשמיים. היא מביאה נתונים שעוזרים לנו להבין שעל פי רוב, תוך כדי ההתבגרות ה-"רגילה" שהיא מנת חלקו של כל דור, בני הנוער של היום מתמודדים עם הסביבה האינטרנטית, ועם המציאות החדשה שלתוכו הם גדלים, ברצינות ובתבונה.

לפני כשלושה שבועות גודסטין דיווחה על מושב של ועדת משנה של הקונגרס האמריקאי שעסק בסכנות לבני נוער באינטרנט:

At a recent panel in D.C. called: Just The Facts About Online Youth Victimization, the top researchers in the field basically debunked the stranger danger fear as being greatly exaggerated, painted a clearer picture of who is really at risk, and admitted while the fear-based approach has been working in terms of teens being more careful and using more enhanced privacy settings, it probably should be retired.

קראתי על המפגש הזה (הטקסט המלא, וגם וידאו, נמצאים ברשת) לפני כמה שבועות במספר בלוגים, אבל לא זכור לי שקראתי עליו בעיתונות הרשמית – לא בחו"ל, ולא בארץ. ויש בכך, כמובן, אישור לטענה של גודסטין שהעיתונות מגזימה בנוגע לסכנות. יש צורך לחנך לזהירות ולשמירה על פרטיות, אבל לפי המומחים שהשתתפו בפורום שעליו גודסטין מדווחת, הסכנות אינן מצדיקות את הפאניקה שהמדיה מבקשת ליצור.

לפני שבוע גודסטין כתבה על המקרה של תלמידת תיכון, ספורטאית מצטיינת, שגילתה שהתמונה שלה שמישהו שהיא לא הכירה העלה לרשת, "זכתה" לעשרות אלפי צפיות. אין ספק שהסיפור די מדאיג, ובוודאי מדובר במצב מביך ולא נוח לאותה תלמידה. גודסטין איננה מביאה פתרונות קלים. להיפך, היא מודה שאין לה פתרונות:

I wish I had some tips to offer on how to prevent this sort of thing from happening. The reality is that in today's totally wired world, your digital image just isn't your own — especially if it's being taken by someone else (including the media). Once it's online, this type of internet celebrity is possible whether you asked for it or not. The most you can do is just be aware that this can happen and be prepared to deal with it if it does.

כמו גודסטין, הייתי מעדיף לו היא יכלה להציע דרך פעולה ברורה לטפל בבעיה. אבל ברור לי, כמו שברור לה, שבעיות מהסוג הזה הן חלק מהמציאות האינטרנטית שלנו היום. מבחינתי, העובדה שהיא מודה שהיא איננה יכולה לשלוף פתרון דווקא די מעודד.

סיבה לאופטימיות – אפילו יותר מזעירה

דייוויד ורליק כותב בלוג שלו על סקר זעיר שהוא ערך לאחרונה. ורליק מנהל מערכת של בלוגים חינוכיים (אם כי קשה להבין מתי יש לו זמן לפרויקט הזה בין כל יתר העיסוקים שלו). המערכת שלו די מבוקרת – מורים, למשל, צריכים לאשר תגובות למאמרים של התלמידים.

וארליק פנה למורים שמשתמשים במערכת שלו עם מספר שאלות, וקיבל 50 תשובות. הוא מציין שהוא איננו מקצוען בעריכת סקרים, ולכן אין הוא מזדרז להסיק מסקנות. כמו-כן, 50 משיבים איננו מספר גדול. עם זאת, קשה לא להתרשם.

ורליק ביקש לדעת אם בעקבות השימוש בבלוג תלמידים נהנים יותר לכתוב. התשובה היתה חיובית ביותר – פחות מ-10% חשבו שההנאה לא גדלה, ואילו כל היותר הסכימו (בערך 25%), או הסכימו מאד (בערך 65%) עם האמירה. בנוסף, 80% מהמורים ציינו שהם חשים שכאשר התלמידים שלהם כותבים לבלוג הם מקפידים יותר על הכתיבה שלהם. זאת ועוד – כמעט כל המורים ציינו שאותה הקפדה בכתיבה באה לביטוי לא רק בבלוג, אלא שהיא משתקפת, בעקבות הכתיבה לבלוג, במשימות הכתיבה של התלמידים באופן כללי.

כל הנתונים שורליק מביא מעניינים, וכדאי להציץ במאמרון במלואו. אפשר, כמובן, לטעון שעצם העובדה שהמורים שמשיבים לשאלון פתחו בלוגים כיתתיים במערכת של ורליק מבטיחה תוצאות "חיוביות". הרי קל מאד "סתם" לפתוח בלוג עבור תלמידים, ואילו השימוש במערכת של ורליק דורש כוונה ורצון. וכמובן, אולי יש מורים שפתחו בלוגים במערכת הזאת אך זנחו אותם מפני שהעסק לא הלך, והמורים האלה כמובן גם לא ענו על השאלון.

ובכל זאת, יש כאן נתונים מעודדים ביותר. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הבאה גם בישראל יהיו מערכות כמו זאת של ורליק שיאפשרו למורים לעבוד בבלוגים עם התלמידים שלהם – ולהשיג תוצאות דומות.

בעיה אמיתית, אבל עדיין לא בוערת אצלנו

בזמן האחרון הופיעו די הרבה מאמרונים מעניינים בבלוג הקבוצתי Techlearning blog. זה לא צריך להפתיע, בהתחשב בעובדה שמספר אנשים חכמים, בעלי נסיון רב, כותבים לבלוג הזה. אבל המאמרון של סטיב דמבו שהתפרסם שם אתמול מעניין במיוחד מפני שאפשר לחשוב שיש בו מידה לא קטנה של גול עצמי. דמבו כותב:

I was asked by a teacher the other day how I continued to find new tools and technologies that can be used for education. She didn't believe me when I told her that I learned about most sites through fortune cookies, so I confessed the truth.

I don't just read educational blogs.

הנימוק של דמבו להמנעות הזאת די משכנע:

I generally agree with what most people have to say on those blogs. I have a vast amount in common with my fellow EduBloggers, and while reading what they have to say is comforting and affirming, it doesn't always challenge my current thinking and ideas.

במשך חלק נכבד משנת הלימודים שמתקרבת לסיומה ניסיתי לדרבן לא מעט מורים להקדיש זמן לקריאת בלוגים חינוכיים (וגם לכתוב בלוגים בעצמם, אבל זה כבר סיפור אחר). ההצלחות שלי היו די מצומצמות. אני משוכנע שזה לא היה מפני שהמורים שאיתם נפגשתי היו עסוקים בקליטת רעיונות ממקורות שנמצאים מחוץ לתחומי העניין שלהם. אשמח לגלות שהם קוראים בלוגים, אבל לא של מורים אחרים, אבל ספק אם כך מצב הדברים.

נכון לשנת הלימודים הזאת, אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו הקריאה בבלוגים תהיה תרגיל מיותר בחיזוק הדעות שכבר קיימות אצלנו בנוגע לשילוב של טכנולוגיות שונות בתהליך הלמידה, דעות שהן מקובלות במרחב החינוכי הרחב. אני דווקא מייחל ליום שבו הבעיה האמיתית שדמבו מתאר תהיה בעיה שמציקה גם לנו כאן בארץ. נכון להיום, יש בטענה של דמבו יותר מאשר רק גרעין קטן של אמת, אבל לצערי, בארץ אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו זה צריך להדאיג אותנו.

עוד ארוכה הדרך

כבר מספר פעמים ציינתי כאן שלדעתי טרי פרידמן הוא בין הבלוגרים המעניינים ביותר מבין אלה שעוסקים בשילוב האינטרנט בתהליך הלמידה. פרידמן מדגיש, שוב ושוב, שהטכנולוגיה משנית ללמידה. לפי תפיסתו, אין טעם בטכנולוגיה לשמה, אלא ככלי שמקדם למידה משמעותית. השבוע, ב-Techlearning blog, פרידמן כותב שנכון להיום, כלי ה-Web 2.0 רחוקים מלהיות משולבים באופן מעמיק לתוך תהליכי הלמידה שמתרחשים בתוך בתי ספר. אין בקביעה כזאת, כמובן, שום הפתעה. נדמה לי שהמצב הזה נהיר לכולם. אבל פרידמן מבקש לבדוק כיצד אפשר להגיע מהמצב הנוכחי למצב שבו הכלים האלה באמת יהיו משולבים בלמידה.

פרידמן מונה חמש נקודות שבהן לדעתו יש להתמקד כדי לקדם את שילוב הכלים האלה בחינוך.

קודם כל, הוא ממליץ להתעלם מאלה שמתנגדים לשילוב הטכנולוגיות האלו בבית הספר. לדעתו, ויכוחים עם מורים כאלה הם ויכוחי סרק ובזבוז משאבים. במקום זה, יש צורך להתמקד באלה שמביעים התעניינות.

שנית, הוא מציין שהכלים עצמם עדיין אינם בשלים לשילוב לתוך בתי הספר, ולכן דרוש פיתוח נוסף. פרידמן מדגיש שהמורה הממוצע לא ישתמש במספר רב של כלים, כאשר כל אחד ממלא תפקיד אחר. אולי זה מתאים לחלוצי השימוש בכלים האלה, אבל רוב המורים ירצו חבילה מאוחדת של כלים שתענה על מלוא הצרכים.

שלישית, יש צורך להראות למורה מן השורה כיצד הכלים האלה יכולים לעזור לו להשיג את יעדי ההוראה שלו. אין זה מספיק להגיד "הנה כלי כייפי". צריך להראות התחברות ברורה ללמידה הקשורה לתכנית הלימודים.

רביעית, הוא טוען שכדאי לשכוח מהטענה שקיים פער דיגיטאלי בין הדורות, כאשר דור שלא גדל עם הכלים האלה לא יוכל לאמץ את השימוש היעיל והנבון בהם. פרידמן טוען שגישה שאומרת שהדור הצעיר יבין כיצד להשתמש בכלים האלה בזכות גילו בלבד אינה אלא דרך להתחמק מהתמודדות אמיתית עם שאלות של כיצד לשלב את הכלים האלה בלמידה.

ואחרון, לדעת פרידמן, חשוב להראות כיצד, מחוץ לבתי הספר, הכלים האלה נעשים לחלק אינטגראלי של חיי היום-יום של החברה הסובבת. בדרך הזאת, אפשר יהיה לשכנע את בתי הספר שהקניית השימוש בכלים האלה הוא חלק מתפקידם. לדעתו, אם בתי הספר יבינו זאת, הנכונות לשלב כלי Web 2.0 לתוך הלמידה תגבר.

אינני בטוח שאני מסכים עם כל הנקודות האלו. נדמה לי שהנקודה השנייה בעייתית במיוחד. הרי תמיד יהיו כלים חדשים, וקשה לדמיין רגע מסויים שבו פתאום מישהו יבין ש-"עכשיו" הכלים בשלים לשילוב בבתי הספר. בדרך הזאת, נדמה לי, תמיד נדחה את "הרגע הנכון". אולי חשוב יותר, פרידמן מתמקד בשאלה של כיצד הכלים האלה יכולים לעזור להשיג את המטרות החינוכיות של היום, ולא בשינוי שהכלים האלה יכולים לחולל במטרות עצמן. ובכל זאת, אנחנו זקוקים ליכולות המיפוי של פרידמן כדי שנוכל להערך לעבודה הרבה שעוד לפנינו.

ושוב על הכתיבה ביד … אבל לא רק

יד על הלב, אין לי שום דבר נגד העפרון והפתק – כיס החולצה שלי כמעט תמיד מלא בפתקאות על כל מיני נושאים – לא רק מספרי טלפון (שלעתים קרובות אינם משויכים לשמות), קטעי מחשבות, ותזכורות קצרות שמזמן שכחתי מה הם אמורים להזכיר לי. אני אוהב להחזיק עפרון או עט ביד. כאחד שגדל (לא אגיד "התבגר") לפני המחשב והתמלילן, זה נותן לי תחושה של פרץ של יצירתיות. ובכל זאת, ברור לי שבתי הספר חייבים להקנות את השימוש בכלי כתיבה דיגיטאליים.

חיזוק נוסף לדעה הזאת הגיע השבוע דרך הבלוג של איאן מקינטוש. מקינטוש כותב השבוע:

Half of written communication is by email, 29% by text and just 13% by pen and paper. Think about it. How much pen and paper use is in schools? Probably the majority.

נאמן לשיטה שלי להביא דברים בשם אומרם, ניסיתי למצוא את המקור של הדברים האלה. ממה שאני יכול למצוא, נדמה לי שהנתונים נלקחו מדווח של ה-Institute of Practictioners in Advertising, באנגליה, שהתפרסם לפני שנה. (נתונים נוספים בסקירה על הדווח גם מעניינים מאד.) מקינטוש מביא אותם במסגרת דיווח על הרצאה של דייוויד ווילי, מנהלו של פרויקט לשימוש במחשבי כף-יד במחוז באנגליה. הוא מציין את העובדה שמחשבי כף-היד (לפי ווילי) יכולים להגדיל את מרחב הלמידה של תלמידים כך שהוא יכלול גם את הבית.

Reading news reports and summaries of the project you would be quick to see that home use, the motivation to learn beyond the 4pm bell. It's not just gaining some of the 200 minutes per night that kids spend online for school work. It's about creating new relationships between parents and children, where parents are taking part in a 'joint hobby', learning with their child.

הקישור השני בציטטה למעלה הוא למאמרון של מקינטוש מחודש מרץ, בו הוא כותב על דווח בשם UK Children Go Online של ה-Economic and Social Research Council האנגלי. על אותו דווח מקינטוש כותב:

Well, the research is there and it is high profile. This 2005 E-Society Paper (download as PDF) shows that most use of the net by kids is what most sensible people would call, well, sensible. Most of their use (on page 10) is for researching the web for homework. The references to IM and email are probably going on simultaneously meaning that an even larger chunk of time than is stated in the research is actually being invested in learning. And the sites they choose to look at (page 18) are invariably noble in their causes: environment, charity, human rights and, yes, government.

ולאן כל זה מוביל אותנו? תחילתו של המאמרון הזה היתה בכתיבה בעט ובעפרון, והעובדה שלמרות טכנולוגיות דיגיטאליות זמינות, העפרון עדיין נפוץ ביותר בבתי הספר. נכון, הכלים הדיגיטאליים עדיין יקרים מאד, אבל נדמה לי שהעט והעפרון עוד דומיננטיים בבית הספר מפני שלא מרבים לתפוס את הכתיבה כאמצעי לתקשורת. אישית, אינני בטוח שמחשבי כף-יד הם העתיד, אבל ברור שהזמינות של כלים כאלה, והשימוש בהם לחשיבה ולתקשורת, הוא הכיוון הנכון.

הסכנה שבמניעה

ויל ריצ'רדסון מדווח על פרויקט שיתופי בין תלמידים בקולוראדו לבין תלמידים בקונטיקט על גבי ויקי שהסתיים טרם זמנו בעקבות תלונה של הורה. ריצ'רדסון מצטט מהבלוג של בן וילקוף, המורה בקלוראדו, ומסביר:

A parent (בקונטיקט) has complained about wiki and even contacted the State General Attoney to see if it violates anything. Her grievances about the wiki were the following

  1. there were three personal pictures – all on the map of the home page
  2. some kids used their real names on pages or as a username
  3. in my post on icon I identified that where I live and that I teach at a "blue collar school"
  4. I had pictures of the school and the rooms which could provide a blueprint for a killer
  5. some kids put personal descriptors "I am five feet tall with brown hair named Sam"
(היו עוד כמה תלונות – כדאי לעיין ברשימה כולה.)

נדמה לי שאין חדש במצב הזה. כמו במקרים רבים בעבר, ובוודאי גם בעתיד, הפחד גובר על ההגיון. אין זאת הפעם הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שנפגוש מצבים כאלה.

אבל מה שבאמת מעניין בבלוג של וילקוף הן התגובות. נכון להיום, בערך שבועיים אחרי שהמאמרון המקורי התפרסם, הופיעו מעל 40 תגובות. חלק מאלה די צפויות (אם כי אין זה אומר שהן אינן נכונות). כותבים, למשל, שמבחינה סטטיסטית הסכנות שאורבות לתלמידים במגרש הספורט גדולות מאלה שבאינטרנט.

אבל התגובה המעניינת ביותר (כפי שגם ריצ'רדסון מציין) באה מהמורה של הכיתה בקונטיקט שלמדה במקביל לכיתה של וילקוף. אותו מורה, ששומר על עילום שם, מדווח:

Of course, just like everything else that gets banned, the wikis went underground. More kids created their own wikis in response to this than they did while my class wiki was active. So now instead of one wiki in with the whole team involved (not to mention me), there are now many wikis splintered across the wikiverse.

במילים אחרות, הטכנולוגיה כבר נמצאת בידי התלמידים. הם רוצים להשתמש בה, ורוכשים את הנסיון בשימוש הזה, בתוך, או מחוץ, לכיתה. אפשר אולי למנוע את השימוש בה בתוך בתי הספר, אבל אם נעשה זאת, נמנע גם את האפשרות לכוון ולהדריך את התלמידים בשימוש הנבון בכלים האלה. ולמרות שבעצם זה התפקיד של המורים, נדמה לי שרבים ישמחו לוותר על התפקיד הזה.

ממש בחצר האחורית שלנו

שני מאמרים שהתפרסמו באתרי חדשות מוכרים עוררו התייחסות אצל בלוגרים חינוכיים. מדובר במאמר באתר ה-BBC ובאתר ה-Boston Globe (ולא מעט מקומות נוספים) בנושא סביבת התכנות Scratch. ה-Scratch הוא פיתוח של MIT – בית היוצר של ה-LOGO, ובמידה לא קטנה, הוא גלגול חדש של שלו.

ה-LOGO נבנה באמצעות פקודות, ואילו ה-Scratch מביא את התפיסה הזאת לפחות צעד אחד הלאה, ליחידות של פקודות שמתחברות זו לזו בקלות רבה כדי ליצור אנימציות, משחקים, ועוד. מחסן של כלים עומד לרשות תלמידים שיכולים בקלות ליצור יישומים פשוטים (ואף מורכבים). לפני שבוע ה-Scratch היה עוד בגירסה של בייתא, ואילו עכשיו הוא הושק באופן רשמי – ובחינם.

אבל למרות שמרגש לקרוא על השקת הכלי בעיתונות העולמית, מרגש עוד יותר לראות שהוא בשימוש בארץ כבר מספר חודשים. בבית הספר היסודי רמת רזים, שבצפת, משה חיימוביץ עובד עם תלמידים שכבר העלו מספר יצירות משלהם לאתר הציבורי של ה-Scratch. (חשוב לציין ששילוב מוצלח של כלי כזה בתוך בית ספר תלוי במידה לא קטנה בתמיכה של הנהלת בית הספר – ובמקרה של רמת רזים, במנהל חיים זינגר.)

מופיע כאן רשימה קצרה של דפים של תלמידי רמת רזים. יש בדפים האלה קישורים לפרויקטים רבים. (הפעלת הפרויקטים דורשת JAVA.)

לפחות בבתי הספר בישראל, ה-LOGO (שלפני כמעט 20 שנה נחשב כסביבה מצליחה ואף מלהיבה) נעלם כמעט כליל מהמערכת החינוכית. אינני יודע אם נערך מחקר שבחן את הסיבות לכך, אבל אני משוכנע שהדבר נבע מהבנה מוטעית של הייעוד של הכלי. מורים, שבהשתלמויות קצרות למדו כיצד לפקוד על הצב כדי שזה יצייר צורות הנדסיות, פנו לתלמידיהם והציעו להם את הכלי ככלי ציור. בערך באותו הזמן כלים שהיו הרבה יותר קלים לשימוש, והיו מיועדים לציור ממש, נכנסו לבתי הספר. מורים, וגם תלמידים, החליטו שאין צורך ב-LOGO כדי לצייר ריבועים או משולשים. בזאת הם כמובן צדקו, אבל הם כלל לא הבינו שה-LOGO לא היה כלי ציור, אלא כלי לחשיבה.

למרבה הצער, למרות לא מעט מנחים ומדריכים שניסו להקנות את השימוש ב-LOGO ככלי חשיבה, המורים המשיכו לראות בו כלי ציור נחות, והשימוש בו דעך. לאור ההיסטוריה הזאת, מעניין לצפות בהרצאה של מיץ' רזניק, אחד מחלוצי ה-LOGO, וראש צוות הפיתוח של ה-Scratch, בה הוא מתאר את החזון שלו כלפי הכלי. רזניק מסביר:

If we really want to make the most of it (new computer technology), we need to start thinking of computers more like paintbrushes and less like television

האם זה אומר שהיה נכון לראות ב-LOGO כלי ציור? לא בדיוק. כאשר רזניק מדבר על מכחול הכוונה היא לכלי ליצירה, להבדיל מהטלוויזיה שמפתחת פסיביות. אפשר, כמובן, ליצור, מבלי לצייר.

ה-Scratch הוא כלי תכנות, והוא חזק ואלגנטי. טמונה בו היכולת לחבר זו לזו יחידות של פעולות שונות כדי ליצור סידרה של פעולות מורכבות. ניתן לשנות את המרכיבים השונים ולבחון את התוצאות – ובעצם, זאת הגדרה די משכנעת של תכנות. מהפרסום שה-Scratch זוכה לה בחו"ל, סביר להניח שהוא יחדור לבתי ספר רבים. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה זה יקרה גם אצלנו – כאשר בתי ספר ומורים ילמדו מהנסיון של רמת רזים.

תמיד נעים לפרגן

מספר פעמים כתבתי כאן על הספקות שלי בנוגע ללמידה האמיתית שמתרחשת עם השימוש בוויקיים. אני כמעט כותב כאן שבדרך כלל אני מוצא הרבה פעילות, ומעט מאד למידה, אבל האמת היא שלעתים קרובות אפילו את הפעילות אינני מוצא. אי-לכך, כאשר פרויקט ויקי שחצי ממנו מתרחש בישראל זוכה בפרס, מן הראוי לציין את זה.

הבלוג jlearn 2.0 מדווח שהפרויקט From Jerusalem to Montreal, בו משתתף בית ספר נווה חנה באלון שבות, זכה זכה בפרס שני של ה-Online Learning Award, בקטגוריה של Telelearning Special Interest Group. הפרס מוענק על ידי ה-ISTE – ה-International Society for Technology in Education.

אז כל הכבוד!

אלו השתמעויות יש כאן לחינוך?

קליי שירקי, אחד ההוגים המעניינים ביותר (לדעתי) בתחומים של דיגיטליות ורשתיות, כתב אתמול על היתרון של יזמים צעירים לעומת מבוגרים יותר:

The principal asset a young tech entrepreneur has is that they don’t know a lot of things.

שירקי מודע לכך שעל פניה, אמירה כזאת נראית לא הגיונית. לכן הוא מוסיף:

In almost every circumstance, this would be a disadvantage, but not here, and not now. The reason this is so, and the reason smart old people can’t fake their way into this asset, has everything to do with our innate ability to cement past experience into knowledge.

הוא מסביר שבעולם כפי שעד היום אנחנו מכירים אותו:

the people with the most experience know the most.

אבל היום, כל זה משתנה, מפני שבעצם, המאפיין החשוב ביותר של העולם שלנו היום הוא השתנות מזורזת ומתמדת:

When the world really has changed overnight, when wild new things are possible if you don’t have any sense of how things used to be, then it is the people who got here five minutes ago who understand that new possibility, and they understand it precisely because, to them, it isn’t new.

דבריו של שירקי מתייחסים לעדיפות של העדר הנסיון בתחום היזמות. אבל החברה שלנו היא במידה רבה חברה יזמית. לכן, אולי, יש כאן קביעה שהיא מתאימה לכלל החברה שלנו? לעומת היזמות, החינוך רואה בנסיון יתרון. הוא מבקש לבנות תשתית של ידע המבוססת על הנסיון הזה. ואולי בימינו זאת גישה מוטעית? אולי במקום לנסות להעביר את הנסיון של הדורות הקודמים אל הדור הצעיר, החינוך צריך להכשיר את התלמיד לראות כל יום כיום חדש? ואם הוא יעשה זאת, האם הוא עדיין יהיה חינוך?