דיאלוג בהרצאות לא בדיוק הולך

הייתי בין היותר מ-100 המאזינים שהגיעו לאוניברסיטה הפתוחה לפני שבוע ליום עיון: eיחה: דיאלוגים ברשת. אינני יודע מה משך את רוב אלה שהגיעו. לא מעטים היו פנסיונרים שבוודאי מעוניינים בקשת רחבה של נושאים, ושמחים להגיע לימי עיון כאלה. אני מניח שהיו מספר חוקרים – מהאוניברסיטה הפתוחה ומבחוץ. שמחתי שהיו כ-10 אנשי חינוך (מדובר רק באלה שאני הכרתי או זיהיתי) שחשבו שהנושא חשוב להם – הרי לא מעט אנשי חינוך מנסים לשלב כלים חדשים לתוך תהליך הלמידה, ומעודד לראות אנשי חינוך שמעוניינים בהיבטים חברתיים ואפילו פילוסופיים של הכלים האלה, ולא רק הטכנולוגיים. אך מה לעשות, ונדמה לי שלפחות עבור אנשי החינוך, המפגש היה מאכזב.

ד"ר אורן סופר, מהאוניברסיטה הפתוחה, פתח עם הרצאה יחסית קצרה על "דיאלוגיות בעידן הדיגיטלי". היו לא מעט נקודות מעניינות בהרצאה הזאת. התרשמתי במיוחד מהקביעה שהמילה המדוברת נתפסת כ-"אירוע", ואילו המילה המודפסת כ-"אובייקט". יוצא שהאובייקטיביות היא, במידה לא קטנה, תוצאה של עידן הדפוס. סופר המשיך והסביר שעם הדיגיטליות נוצר מפגש בין עדויות שונות, האובייקטיביות קרסה, והדיאלוגיות נעשה לתפיסה הנורמטיבי בתרבות שלנו.

כל זה באמת היה מעניין, ואף מבטיח, אבל הוא גם מוכר, ולפחות במקורות שמהם אני יונק, די ידוע. חיכיתי לפיתוח, לתוספת, אבל לצערי זה לא הגיע.

המרצה השני היה ד"ר דוד לוין, גם מהאוניברסיטה הפתוחה, עם הרצאה שלו בשם "זוגות בסבך רגשות וחוטים: על קשרים המתהווים בעידן הדיגיטלי". נדמה לי שהנושא יכול להיות מאד מעניין, אבל אישית, אחרי דיווח על המחקר שלו, שפעם אחר פעם הוא הזכיר נמצא רק בשלבים ראשונים, לא הצלחתי לזהות את הייחוד בקשרים רומנטיים דיגיטליים שלוין חושב שהוא מצליח למצוא. כנראה שנצטרך לחכות לעוד ממצאים.

אחרי ההפסקה שמענו את מירן בוניאל-נסים, דוקטורנטית באוניברסיטה חיפה, על "כשהיומן יוצא מן המגירה – הבלוג כדיאלוג בין אישי ותוך אישי". כבר עם השם אפשר לזהות כאן משהו מעניין, ובוניאל-נסים היטיבה להראות שהשורשים של הבלוג נמצאים אי-שם בעבר ב-"יומני היקר" (שלמרות הכתיבה לגמירה, איכשהו קיבלה את האפשרות האמיתית של קוראים נוספים). בוניאל-נסים הביאה דוגמאות של כתיבה לבלוג אצל אנשים עם קשיים כמו הפרעות אכילה, ובחנה מה קורה כאשר אותה כתיבה, שעל פניה נראית אישית, פוגשת קהל. מקהל המאזינים מישהו שאל כיצד התגובות בבלוג שונות, למשל, מהשתתפות בפורום. נדמה לי שזאת שאלה טובה מאד שעדיין לא מקבלת תשובה מספיק ברורה, אבל אני מקווה שהחוקרת עוד תעמיק בנושא הזה.

המציגה האחרונה היתה כרמל וייסמן שדיברה על "יומני הרשת (בלוגים) כשיח פוליטי מזן חדש". וייסמן ציינה כבר מההתחלה שהנושא של בלוגים פוליטיים איננו הנושא שבה היא בדרך כלל מתמקדת. היא גם הביאה נתונים על היקף תופעת הבלוגים בישראל (נתונים שהיא פרסמה בבלוג שלה לפני זמן קצר). זה זמן מה אני קורא את הבלוג של וייסמן, ולמרות שאני בדרך כלל לא מרגיש צורך לראות את האישיות מאחורי הפרסונה, שמחתי על ההזדמנות לראות ולשמוע אותה. יש לה שטף נהדר, והיא מדברת בלהט. נדמה לי שהנתונים שלה על היקף הבלוגים בארץ נדיבים מדי (גם לא נראה לי שבלוג שזוכה לעדכון פעם בחודש הוא ממש בלוג פעיל), אבל טוב לדעת שמישהו בוחן את הנושא הזה. דווקא במקום לכתוב את המאמרון הזה, הקדשתי זמן רב מדי לקריאת התגובות בבלוג שלה למאמרונים שונים שלה – נדמה לי שזה יותר מעניין מאשר הדיון בין מספר בלוגרים שנעל את יום העיון. למרות שהרגשתי צורך לדווח על אותו יום העיון, נדמה לי שאין משהו בעל ערך שמצדיק דיווח מהקטע האחרון. (תקציר ההרצאה של וייסמן נמצא בבלוג שלה.)

ובכל זאת, מה לא היה? למדנו שאנשים כותבים בלוגים אישיים, ולמדנו שאנשים כותבים בלוגים שמנסים להשפיע – כאשר אותה "השפעה" הוגדרה (כך נדמה לי) השפעה על מקבלי החלטות בזירה הפוליטית. בנוסף, פגשנו בלוגרים ידועי שם (בדיון המסכם) שבחנו את הדמיון ואת השוני בין הבלוגים שלהם לבין הכתיבה העיתונאית שלהם. אבל לא פגשנו "בלוגוספירה" – לא בלוגוספירה רחבה, שבה (אולי) כולם דנים עם כולם על שאלות חברתיות, ולא בלוגוספירות צרות, מרחבים מוגדרים לפי נושאים ו/או תחומים שבהם בלוגרים מתייחסים לתחומים המקצועיים שלהם, ואותם נושאים זוכים לליבון לא על פלטפורמה מרכזית, אלא בכל הבלוגים השונים שדנים בנושא. וכצפוי, זה הנושא שבמאת מעניין אותי.

אוי, כמה שאני רוצה להסכים!

כבר עם תחילת כתיבת המאמרון הזה אני חש מנה גדושה של אי-נחת – ראייה אחת לאותה תחושה היא העובדה שהמאמר שאליו אני מגיב – ויקיפדיה – אי למידה או e-Learning? – התפרסם לפני שבועיים ב-Ynet, ורק עכשיו אני מתיישב לכתוב עליו. ושוב, כבר מההתחלה, חשוב לי לציין שיש הרבה במאמר של גיא לוי שמקובל עלי. אבל דווקא מפני שגיא הוא בעל נסיון רב בתחום האינטרנט החינוכי, אני מצפה ממנו לגעת במהויות במקום לעסוק בסיסמאות, כמו שקורה לעתים קרובות מדי כאשר העיתונות הפופולארית מחליטה שהגיע זמן (מידי פעם) לכתוב משהו על מחשבים ובתי הספר, וכמו שקורה הפעם. לצערי, למרות שאולי זה היה בלתי-נמנע, המאמר של גיא גולש יותר מדי לסיסמאות, וחבל. אולי כלפי חוץ אפשר לעשות זאת, אבל כלפי פנים צריכים לגעת בנושא בצורה מעמיקה יותר. הרי, אם אחת ממטרות החינוך היא לפתח את החשיבה הביקורתית והרפלקטיבית, חשוב לנו לעשות את זה כלפי עצמנו, ולא לטשטש נקודות חשובות.

ואחרי השרשרת הארוכה הזאת של התנצלויות ותירוצים, הגיע זמן להתייחס למאמר.

גיא מספר לנו ש:

שאלה בסיסית ששואלים את עצמם אנשי חינוך היום היא האם הערכים בויקיפדיה מדויקים

אני מניח שהוא צודק, ושלא מעט מורים שואלים את השאלה הזאת. אבל אין זה אומר שזאת שאלה "בסיסית", או אפילו משמעותית. כאשר גיא מעמיד את השאלה הזאת במרכז, הוא גם מאפשר לעצמו מתן תשובה פשוטה וקלה. הוא מספר על בדיקות שנערכו בין הבריטניקה לבין הווקיפדיה ומציין:
בערך "מוטציה" היו 8 אי-דיוקים ב"בריטניקה" ו-6 בלבד בוויקיפדיה, ובערך "קוורק" 5 אי-דיוקים ב"בריטניקה", ואף לא אחד בויקיפדיה .

ובדרך הזאת הוא לכאורה פותר את הבעיה של המהימנות. אבל מלכתחילה מהימנות לא היתה הבעיה. האם תלמיד שימצא מידע, מהימן או רק מהימן למחצה, על קוורקים האמת יבין מה הם? האם הוא יצליח ליצור תמונה בראש שלו על גודלו של הקוורק, או על ההתנהגות שלו בתוך האטום? האם הוא יוכל לתאר לעצמו היכן הוא פוגש תופעות של מוטציה בחיי היום-יום שלו? אם התלמיד (וגם המורה) מסתפק רק באיתור מידע כדי להביא הגדרה יבשה, אין שום סיבה לא להעדיף את ההגדרה הזמינה והנגישה, והפחות או יותר מדויקת. אם לא בכל תחום אחר, לגבי עדכניות אפשר לטעון לעדיפות של הוויקיפדיה על גבי אנציקלופדיות מודפסות. אני זוכר שכנער גדלתי עם הידיעה שפלוטו הוא כוכב לכת. "עובדה" זאת עדיין מופיעה באנציקלופדיות מודפסות, למרות שהסטאטוס שלו שונה לפני מספר חודשים. עיון בערך של פלוטו בוויקיפדיה יחשוף מידע על הסטאטוס הנוכחי של פלוטו. אז אולי הוויקיפדיה עדיפה. אבל בעצם, זאת בכלל לא הבעיה. הבעיה היא הכמיהה של התלמידים שלנו, וגם המורים, למידע שאפשר להביא לתוך אין ספור ה-"עבודות" שמגישים כדי להראות שהם למדו משהו.

ונדמה לי שיש בעיה נוספת. משום מה, אנחנו גולשים בקלות יתרה מהטענה שהוויקיפדיה באמת יכולה להיות מהימנה, לטענה שהתלמידים יכולים לכתוב ערך מהימן לאינציקלופדיה. גיא מספר לנו ש:

העתידן אשר עידן, במאמרו בגיליון זה על פדגוגיה 2.0, טוען כי המאפיין המרכזי של עולם הוויקי הוא שהיום התלמידים הם יצרני חומרי הלימוד, ולא המורים ומערכת החינוך.

וכאן צריכים לעצור רקע ולקחת אוויר. הרי נדמה שבצעדים הגיוניים על הוויקיפדיה כמקור שאפשר לסמוך עליו, לעריכה של ויקי כדבר מתאים ללמידה, פתאום מגיעים לקפיצה אדירה. אני גאה להזדהות כקונסטרוקטיביסט לא קטן. אני יכול לשלוף ציטטות מוויגוטסקי ומדיואי כדי להראות שהתלמיד לומד תוך כדי עשייה, ותוך הבניית הידע של עצמו. זאת ועוד: אינני מפקפק בכך ש-"יצירת חומרי הלימוד" מסוג זה או אחר יכולה להיות חלק חשוב של תהליך הבניית הידע. אבל אני גם יודע שמתפקידה של המערכת החינוכית לחשוף את התלמיד לחומרים שיכולים לעזור לו להבין את העולם, דווקא מפני שהוא עדיין בתהליך של רכישת הכלים כדי להבין אותו. המערכת מתווכת בין העושר האדיר שסביבנו, לבין המקום שבו התלמיד נמצא היום. אם התלמיד ייצור את חומרי הלמידה של עצמו, סיכוי טוב שהוא גם יישאר בדיוק היכן שהוא נמצא היום, במקום להרחיב את אופקיו.

אין זה פוסל את האפשרות שהטכנולוגיות האינטרנטיות של היום יכולות להוות בסיס מבטיח לתהליך של הבניית ידע אצל התלמיד. לשמחתי, הן יכולות. אבל עלינו להזהר לא להעמיד את הטכנולוגיה לפני הלמידה, או להגיד שמפני שהתלמידים יצרו "חומרי לימוד" מסויימים, הם גם איכותיים. וכמובן אפשר לטעון שהוויקי מאפשר תיקון מהיר ואלגנטי של טעויות, ולכן אפשר להשביח את אותם חומרי לימוד שהתלמידים יוצרים. גיא עוד כותב:

טכנולוגיית הויקי מאפשרת להם ולמורה לבחון את התפתחות השאלות באמצעות "השוואת גרסאות".

אבל ספק אם הוא יכול להביא אפילו חופן של דוגמאות שבהן האפשרות הזאת מתממשת. רוב התלמידים אינם יודעים כיצד לשאול שאלה שיכולה להוביל אותם לאיתור מידע רלוונטי שיאפשר להם התייחסות משמעותית לאותן שאלות, התייחסות שאולי היתה מצדיקה "השוואת גרסאות".

אז אם יורשה לי, הנה בקשה קטנה: אם מישהו היה עד לתופעה של עריכה של ממש של ויקי – או בחינוך היסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון, או אפילו במכללות, אנא, יידעו אותי. הייתי עד למספר נסיונות לימוד תוך שימוש בוויקי, וכמעט בכולם השימוש בכלי הסתפק בהוספת משפט פה ושם (לעתים קרובות משפט שבעצמו הועתק מהוויקיפדיה), ולא בעריכת התוכן כדי לשפר אותו. יתרה מזו, משום מה, כמעט אין הנחייה רצינית בנוגע לשימוש בוויקי. המילים גבוהות, ההבטחה גדולה, אבל כמעט ולא נראה בשטח נסיון לעזור לתלמידים להשתמש בו בתבונה, להבחין בין הנכון והמוטעה, להכין ידיעה ברורה, או לזהות היכן נדרשת עריכה. במקרה של הוויקי, נדמה לי שזה לא רק עניין של טכנולוגיה שהולכת לפני הלמידה, אלא הטכנולוגיה שממש רצה, ומשאירה את הלמידה רחוק מאחור.

אבל אוי! עדיין לא סיימתי! אחרי ציטוט האמירה של אשר עידן על התלמידים כ-"יצרני חומרי הלימוד", הוא מוסיף:

בעיני זו אבחנה מרחיקת לכת, אך אין ספק כי ההתפתחות המואצת של כלי השיתוף והקהילה ברשת יוצרים הזדמנות נדירה לשינוי פני החינוך

האמינו לי, אני רוצה, באמת רוצה, להסכים. אבל מתעוררת אצלי בעיה קטנה: את הטענה הזאת אנחנו שומעים (וסליחה, משמיעים, כולל אני) כבר יותר מעשור. שמענו/השמענו אותה כאשר נחשפנו לראשונה ל-WWW כמקור אדיר למידע. שמענו/השמענו אותה כאשר מנועי החיפוש העניקו לנו גישה בלתי-אמצעית לים המידע האדיר הזה. שמענו/השמענו אותה כאשר הנחינו את התלמידים שלנו להשתתף בקבוצות דיון שהיו אמורות להוות בסיס לשיתוף של ידע בין התלמידים. ולמה שלא נגיד את אותו הדבר גם היום? הרי היום באמת יש לנו מבחר נפלא של כלים לאתר מידע, לשמור אותו, לשתף אותו, ועוד. אין פלא שאנחנו אומרים שבכוחה של הטכנולוגיה לשנות את פני החינוך. אבל בעצם, אנחנו יודעים היטב (ויודעים את זה כבר מזמן) שלא הטכנולוגיה תחולל את השינוי, אלא שהיא רק מהווה תשתית שעליה עלינו ליישם תפיסה חינוכית אחרת.

אבל שוב, לא נוח לי בהעלאת כל הטענות האלו. הרי אני באמת מקווה ששילוב של תפיסה חינוכית הבנייתית, עם כלים אינטרנטיים חדשים (אישית, ממספר סיבות אני מעדיף את הבלוג על הוויקי, אבל אין זה המקום להרחיב על זה), יוכלו לחולל שינוי במערכת החינוכית. אבל תחושת הדז'ה וו בכל זאת מנקרת בי. בתיאור שלו על השימוש בוויקי גיא כותב:

תלמידים לומדים לתקשר עם מבוגרים סביב ידע, לברור ולאמת ידע, ולערוך אותו בצורה שתהיה נגישה גם לחבריהם.

איכשהו יש לי התחושה שפעמים רבות מדי בעשור האחרון אמרנו את אותו הדבר … כמעט בדיוק באותן המילים.

לא כל כלי של ווב 2.0 בהכרח מתאים לחינוך

אני מרבה לצטט את דייוויד וארליק במאמרונים האלה, ועל פי רוב מפני שיש לו דברים מעניינים וחשובים להגיד. (הסכמה לחוד ואיות שמו בעברית באופן עקבי לחוד. נדמה לי שהתייחסתי כאן לבלוג של וארליק בערך 10 פעמים, אבל מפני שאני כנראה מאיית את שמו לפחות בשלוש דרכים שונות, קשה לי לערוך חיפוש שמביא אותי למספר מדויק.) וארליק כותב הרבה על האוריינויות הדרושות למאה ה-21, ועל פי רוב הוא בוחן טכנולוגיות לפי תרומתן ללמידה, ולא מפני שהן חדשות או נוצצות. כך הוא מיטיב לעשות גם השבוע במאמרון שהוא פרסם גם בבלוג שלו, וגם ב-TechLearning בלוג שאליו הוא גם כותב. וארליק מסביר שקיימות טכנולוגיות שגורמות לנו לשנות את היחס שלנו למוסדות מוכרים – לעיתון למשל. הוא מביא את הדוגמה של Digg המאגד התייחסויות של בלוגרים למאמרים שונים ברשת, ומציג את אותם מאמרים למבקרים לפי מידת הפופולאריות שלהן. הוא מסביר לנו שבדרך הזאת, נוצר עיתון שבו הקוראים הם גם הכתבים.

אחרי שהוא מתאר, בקצרה, כיצד Digg פועל – כיצד ההצבעה של המשתמשים בעד או נגד כתבות שונות מגבירה או מפחיתה את הסיכוי שהמאמרים יוצגו במקום בולט באתר, וארליק שואל (ולא רק לגבי Digg) אם זה דבר טוב … לחינוך. (משום מה, הוא איננו משתמש בסימני שאלה – הכנסתי אותן כאן על דעת עצמי):

So, if we DIGG it, is it so? If enough people believe something, does that make that idea more accurate, more valuable, or more important? Because blogging becomes the talk of NECC, and then podcasting, and what will almost certainly be Second Life at next month's international conference, does that make it the technology that tech savvy teachers should be embracing? The quick answer is, " " Well, that's the point. There is no quick answer. It depends. It depends on what you want to achieve. It depends on the context — both macro and micro. It depends on a thorough examination of the information and of the technology. It begins with some fundamentals. We'll get no where without fundamentals.

וארליק איננו דוגל ב-"חזרה ליסודות המסורתיים". כאשר הוא כותב על היסודות הוא איננו מתכוון לזנוח תהליכי חקר או מידענות כדי להתמקד בקריאה, בכתיבה ובחשבון בלבד. מבחינתו, היכולת להתמודד עם הסביבה המידעית הטכנולוגית של היום היא בין היסודות החשובים ביותר. הוא מסיים את המאמר שלו:

… the degree to which new technologies can be applied to learning (and learning to learn), should be the measure of whether we should adapt and adopt them in our classrooms and other learning environments.

הסיום הזה חשוב מאד, ונכון מאד. אך משום מה, אני חושש שיש אי-התאמה בין הסיום לבין ההתחלה. ההתלהבות מכלים חדשים היא מוצדקת לחלוטין, ובמיוחד כאשר אנחנו פוגשים כלים חדשים מרתקים כמעט מדי יום. אבל למרות שהכנסתי סימני שאלה במקומות שחשבתי שוארליק הכניס, לדעתי בטעות, נקודות, היה, בעצם, צורך במספר סימני קריאה.

Digg הוא כלי מעניין מאד, ואף שימושי מאד. אבל ביסודו הוא כלי שמודד פופולאריות. אין שום דבר פסול בהצבעה בעד הזמר האהוב עליך ב-"כוכב נולד", אבל חשוב לזכור שאותה פופולאריות איננה בהכרח מדד לאיכות. ואם כך המצב ב-"כוכב נולד", על אחת כמה וכמה בסביבה החינוכית, סביבה שבה (אוי כמה שקשה לי לכתוב את המילים האלו, אפילו אם אני משוכנע שהן נכונות!) התלמיד עדיין איננו מומחה. המטרה של החינוך היא לעזור לתלמיד לפתח "מומחיות", ולהעניק לו את הכלים להבחין בין עיקר ותפל. כדי לקבוע עמדה דרושה, בוודאי, "בחינה יסודית של המידע ושל הטכנולוגיה" (כדברי וארליק), אבל עוד יותר חשוב, המערכת החינוכית צריכה להבנות את היכולת של התלמידים שלנו לנקוט עמדות בצורה מושכלת, על סמך תשתית תרבותית רחבה. המערכת צריכה לעזור לתלמידים לפתח את היכולת להבחין בין הדברים שיש להם הידע הבסיסי כדי לקבוע עבורם עמדה, לבין אלה שהיכולת הזאת עדיין חסרה להם. כאשר היכולת הזאת עדיין לא פותחה, כלים כמו Digg אינם תורמים ללמידה.

האם ה-miscellany הוא סכנה לחינוך?

תמיד, אבל תמיד, יש יותר מדי לקרוא. מספר הרשימות שמופיעות מדי יום בקורא ה-RSS שלי מספיק גדול שאינני יכול לא לדלג על כמה מהן, או ליתר דיוק, לדחות את הצפייה בהם עד אשר הספקתי לבדוק את אלה שעל פי רוב קשורים באופן ישיר ל-"עבודה" שלי. כך קורה שאני מגיע לבלוגים הקשורים לספריות רק אחרי שאני בודק את אלה שעוסקים בשילוב של טכנולוגיות בתהליך הלמידה – למרות שמדובר בחלוקה שרירותית לחלוטין (הרי, רוב הבלוגים הקשורים לספריות שאחריהם אני עוקב עוסקים באופן די ישיר בשילוב של טכנולוגיות בתהליך הלמידה). אך כל זה, כמובן, רק מבוא כדי להסביר למה הגעתי, באיחור די רב (בעולם הבלוגים, 10 ימים הוא עידן עדנים!), לבלוג של ה-ALA TechSource ולסקירה על הספר החדש של דייוויד ויינברגר, Everything is Miscellaneous.

הספר של ויננברגר כבר מופיע ברשימת הקריאה שלי לקיץ (המבוא והפרק הראשון נמצאים ברשת, ואותם כבר קראתי) ואני מקווה שבין יתר המשימות שלי לקיץ הקרוב, אצליח להתיישב לקרוא אותו. עם זאת, ומבלי להתיימר לדעת מבלי לקרוא, הטענה של ויינברגר די מוכרת לי, ואף מקובלת עלי. אך אין זה אומר שאין בה איום על החינוך.

ב-TechSource בלוג קרן שניידר כותבת:

Everything is Miscellaneous takes all the precious ideas we are taught as librarians and throws them out the window. Structure, order, precise metadata, bibliographic control: gone, gone, gone, gone.

היא מוסיפה:

Weinberger hits very close to home throughout the book, but nowhere closer than when he remarks, “We've only forced ideas into unambiguous categories through authority and discipline.”

שניידר כותבת כספרנית, אבל גם אנשי חינוך בוודאי חשים את אותה תחושה של "לפגוע קרוב לבית". הרי במידה רבה הרצון לעזור לתלמיד להשליט סדר על הבלגן המידעי שלתוכו הוא גדל נמצא במרכז הנסיון לחנך. אנחנו משתדלים להצביע על הדמיון בין תהליכים שונים, להעניק מסגרות קונצפטואליות שבאמצעותן התלמיד יוכל להבין טוב יותר את העולם, לחשוף אותו לכלים רעיוניים שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים חדשים. והנה, ויינברגר בא וטוען שבעידן הדיגיטלי איננו זקוקים למבנים היררכיים של ארגון שנקבעים על ידי "מומחים". אינני בטוח, אבל יכול להיות שהוא גם טוען שכל ארגון שנבחר הוא לגיטימי ושווה ערך. בבלוג הקשור לאתר של הספר, למשל, ויינברגר מסביר שהספר הוא:

… an argument against Aristotle. That is, it’s an argument against the idea that there is a single, right order of the world, and that that order is defined by clear definitions. … the Aristotelian assumptions, combined with the limitations of paper-based knowledge, lead to authority over knowledge being placed in the hands of a few.

ועם כל הרצון להסכים עם גישה דמוקרטית כזאת, קשה לא לחוש אמביוולנטיות כלפיה. כבר מגיל הגן, כאשר אנחנו מניחים קופסה של כפתורים לפני הילד ומאפשרים לו למיין אותם, אנחנו מדגישים שאין מיון "נכון", אלא שמה שחשוב הוא הנסיון למיין, השאיפה למצוא אפשרויות שונות של סדר בתוך הבלגן. ובכל זאת, למרות שכל מיון הוא לגיטימי, יש מיונים שהם עדיפים לנו מפני שהם מאשפרים לנו להבין טוב יותר את הקשרים בין דברים, מפני שבעזרתם נוכל לפעול בדרכים יעילות יותר.

אין ספק שהחינוך חייב להכיר בריבוי המיונים שהדיגיטליות יוצרת. כמו-כן, יהיה עליו לעזור לתלמיד לתפקד בעולם ללא "מיון" אחד שהוא נכון לכל מצב. ובכל זאת (וכאן אני מודה שאני מפחיד את עצמי כאשר אני כותב את המילים האלו) אם הוא יאמץ רלטיביזם מוחלט, הוא כבר לא יהיה חינוך.

עולם (רשתי) קטן?

חשבתי שהערב אצליח להתיישב ולסיים לכתוב מאמרון קצר שאני מנסה לכתוב כבר מספר שבועות על Twitter. אני רוצה להסביר למה, למרות שאני בכלל לא מתלהב מהכלי, אינני מוכן לפסול אותו. בין אנשי החינוך שאת הבלוגים שלהם אני קורא יש כמה שהם משוכנעים שלכלי הזה יש שימושים חיוביים בחינוך, ומי אני להגיד שהם טועים! אבל תוך כדי איסוף עוד כמה קטעים שרציתי לצטט באותו מאמרון, נחשפתי "מניינים", כלי עברי המקביל ל-Twitter. נו, אם באנגלית הכלי איננה מלהיבה אותי, אין סיבה לחשוב שאשנה את דעתי בגלל העברית! ובכל זאת, לוקחים רגע, ומציצים.

ותוך כדי כך, מגלים שבין המשתמשות בכלי יש מורה ביסודי (כך היא מזדהה) השואלת שאלה טובה:

מעניין איך אחרים משתמשים ב-מניינים – יש כאן עוד מורים?

ואפילו, בהודעה החדשה ביותר שלה, היא מפנה את קוראי ההודעה שלך ל:
רשת חברתית למורים http://www.classroom20.com

איך אומרים? זה כבר מעניינן. Classroom 2.0 הוא חלק מקהילות Ning, מסגרת שהצצתי בו, ולא נשארתי – פשוט מפני שכבר היום אינני מספיק את כל מה שאני מנסה להספיק, ואין לי מושג כיצד אוכל לדחוס עוד משהו אינטרנטי לתוך מכלול העיסוקים שלי. אבל אם אותה מורה ביסודי כבר מזכירה לי את הקהילה הזאת, כדאי להציץ שוב, נכון?

וכך אני מגלה שנכון להיום, בקהילה הספציפית הזאת ב-Ning, יש 772 חברים. אישית, אינני יכול להיות חבר עם 772 אנשים. (למען האמת, 10 חברים נשמעים לי כמעבר למה שאני יכול לטפח בצורה רצינית.) אבל בכל זאת מסקרן אותי לדעת מה קורה שם. והנה, נכון לאותה בדיקה (מקרית, כמובן) אני מגלה שידידי ראובן וורבר העלה כתבה מעניינת לתוך אותה "קהילה", כתבה שעוסקת בקושי שמטמיעי התקשוב בחינוך נתקלים בו כאשר אנחנו מנסים לשכנע מורים אחרים להתנסות בטכנולוגיות האלו. ראובן כותב:

Around here we keep wondering why it is taking so long for all the teachers out there to begin to utilize technology in their teaching repertoire. Why don't they take advantage of the great teaching and learning opportunities that cutting edge technology makes available to them? Why don't they make the effort to enter the 21st Century, learn what's available and use it to help bring about the revolution in education that is so needed?

בהמשך המאמר הוא מביא ציטוט מעניין מאד מהרב הראשי של בריטניה. באמת, כדאי לקרוא.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד כאן הוא המקריות שהרשת מזמנת. נחשפתי לכלי שלא כל כך מעסיק אותי, ובדרך הזאת פגשתי מורה (שאני חושב שאינני מכיר אותה), ודרך המלצה של אותה מורה הגעתי לקהילה שבחרתי לא להיות פעיל בה, אך בדרך הזאת קראתי מאמר של ידיד – מאמר שאני שמח להמליץ על קריאתו. נדמה לי שזאת המחשה נהדרת של אותה רשתיות שאנחנו רוצים שמורים אחרים ייחשפו אליה. כפי שמורי משה כספי נהג להגיד, ה-serendipity היא תופעה שתמיד מפתיעה אותנו, אבל צריכים להיות מוכנים לה.

וההתייחסות ל-Twitter תצטרך לחכות להזדמנות אחרת.

והלוואי גם אצלנו – ובקרוב!

הגרדיאן האנגלי פרסם השבוע מאמר מאת דייוויד פוטנאם. קראתי בתחתית המאמר ש:

Lord Puttnam is chair of education innovation charity Futurelab

אבל היה עלי לפנות לוויקיפדיה כדי לגלות שהוא אישיות די מוכרת, אישיות שאפילו אני יכולתי לדעת עליו. אבל כל זה איננו חשוב. מה שחשוב הוא שבהיותו אישיות מוכרת, הוא קיבל במה לפרסם מאמר על עתיד החינוך. (דווקא הגעתי למאמר בגרדיאן דרך מאמרון בבלוג Flux שהוא פרויקט של Futurelab). המאמר איננו מאמר מעמיק. רבים אחרים יכלו לכתוב אותו, אם כי ספק אם אנשים בלי הקבלות של פוטנאם היו יכולים לפרסם אותו. יש בו הרבה שאפשר, ואפילו כדאי, לצטט. למשל, תלמיד אחד מכריז:

Whenever I go into class, I have to power down.

ילד אחר, בן 12, מציין:

At school, you do all this boring stuff, really basic stuff, PowerPoint and spreadsheets and things. It only gets interesting and exciting when you come home and really use your computer. You're free, you're in control, it's your own world.

פוטנאם שואל את השאלה הדי מתבקשת – למה בתי הספר אינם מצליחים ליצור חוויה לימודית שמעניקה את התחושה הזאת. הוא כותב:

Most kids probably cannot tell you whether they are actually learning anything from that freedom and control, from the hours spent playing computer games, joining in chat forums and (for the more adventurous) setting up websites. But isn't that where the education system should take over and work out what the golden nuggets of learning might be?

בין היתר, הוא מזכיר את החוברת Their Space שעליה המלצתי עוד בחודש פברואר. אותה חוברת (81 עמודים) ניסתה להצביע על הדרכים שהתקשוב, כפי שבני נוער משתמשים בו היום, יכול לבוא לביטוי בבתי הספר. אותה חוברת, אגב, כנראה צמחה מפגישה של כותביה עם סטיבן ג'ונסון סביב ספרו Everything Bad is Good for You.

שוב, אין הרבה חדש, ואולי זה הדבר העצוב בכל העניין. יכולנו לקוות שכבר אין צורך במאמרים כמו זה של פוטנאם. אבל הוא בוודאי לא יכול להזיק. הרי הוא לא רק כותב על מנת להביע דעה, אלא כדי לעורר דיון ציבורי:

Let us start a serious public debate about how and whether we can bridge this gap between children's experiences inside and outside school. How much are they really learning through their passion for computer-based entertainment? How do we maximise the educational benefits of that passion, without, of course, killing it stone dead? Or – and there will be some who continue to believe this – should education and entertainment remain on entirely separate tracks?

ולא נותר אלא לקוות שהוא יצליח, ושבאמת יתקיים דיון ציבורי סביב הנושא – לא רק באנגליה, אלא גם אצלנו.

זה כן למערכת החינוכית!

דנה בויד היא, ללא ספק, בין החוקרים החשובים של האינטרנט החברתי וההתנהגות של בני נוער בו. בשעה שרבים מתעקשים לראות רק סכנות, היא מזהה את הייחוד של הסביבה הזאת ומסבירה לנו למה קשה למבוגרים להבין אותה. היא בוחנת כיצד בני נוער הופכים אותה לשלהם. השבוע היא פרסמה מאמר שהוא כנראה נאום מכנס באוסטרליה (Social Network Sites: Public, Private, or What). יכול להיות שלמי שעוקב אחר הכתיבה של בויד אין הרבה חדש במאמר, אבל מדובר באחד המסמכים הבהירים ביותר שלה – שבעה עמודים שכדאי מאד לקרוא. מתחשק לי לצטט את הכל, אבל במקום זה, אביא רק ציטטה ארוכה אחת:

Today's teenagers are being socialised into a society complicated by shifts in the public and private. New social technologies have altered the underlying architecture of social interaction and information distribution. They are embracing this change, albeit often with the clumsy candour of an elephant in a china shop. Meanwhile, most adults are panicking. They do not understand the shifts that are taking place and, regardless, they don't like what they’re seeing.

This leaves educators in a peculiar bind. More conservative educators view social technologies as a product of the devil, bound to do nothing but corrupt and destroy today's youth. Utterly confused, the vast majority of educators are playing ostrich, burying their heads in the sand and hoping that the moral panics and chaos that surround the social technologies will just disappear. Slowly, a third group of educators are emerging – those who believe that it is essential to understand and embrace the new social technologies so as to guide youth through the murky waters that they present. This path is tricky because it requires educators to let go of their pre-existing assumptions about how the world works. Furthermore, as youth are far more adept at navigating the technologies through which these changes are taking place, educators must learn from their students in order to help them work through the challenges that they face.

הקריאה לאנשי חינוך היא בהחלט במקום. קל מאד להפריד בין בית הספר ליתר החיים, אבל תהיה זאת טעות לעשות כך. בית הספר צריך למצוא את הדרך לשלב את השימוש בטכנולוגיות החברתיות החדשות לא רק כדי לשפר את הלמידה בתוך בית הספר (ולא, הכוונה איננה לתוצאות טובות יותר במבחנים), אלא גם כדי שהיד המכוונת של המבוגר תוכל לעזור לתלמידים לפלס דרך בטוחה בעולם די מבלבל.

קולה של בויד הוא אולי הקול הבולט ביותר בכיוון הזה, אבל רצוי להזכיר גם את אנסטסיה גודסטין שכתבה את הספר Totally Wired ומפרסמת בלוג באותו שם. גודסטין כותבת על נושאים רבים הקשורים להתנהגותם של בני נוער ברשת (ויש לי רשימה די ארוכה של מאמרונים שלה שאליהם אני פשוט לא מוצא את הזמן להתייחס), והשבוע היא פרסמה משהו די ברוח של דבריה של בויד בשם The "Totally Wired" Message:

There has been a lot of headline grabbing coverage of online predators or stranger danger and what kids and teens are doing wrong online or with cell phones — whether it's bullying, stalking, or posting inappropriate content. There are predators out there, but the reality is most teens just ignore them or delete them like the creepy spam they are. And yes, teens make stupid choices sometimes (I'm sure we all remember a few poor choices of our own), they just have a more public forum to do it in. But the reality is that teens are using technology to do mostly benign stuff — listen to music, write on a blog (yes they're writing!), keep in touch with old friends, make plans, connect with other teens around similar interests or causes, decorate they're MySpace page or avatar as a way of expressing themselves.

הלוואי ויותר קולות כאלה היו נשמעים לעתים קרובות יותר אצלנו.

ואם כבר כותבים על הנושא של הבלבול בין הפרטי והציבורי שטכנולוגיות אינטרנטיות חברתיות יוצרות, יש אולי טעם לציין מאמר מ-Wired המעלה בעיות של פרטיות הנובעות מפרסומות באינטרנט, והיכולת לשרטט פרופיל של משתמשים דרך הרגלי הגלישה שלהם, והאפשרות לכוון פרסומות ישירות אל טעמם. המאמר מוסר לנו ש:

… anonymous or pseudonymous profiles can be readily connected to real world identity. While advertisers may not collect PII (Personally Identifiable Information), they do collect IP addresses, which can be traced to an individual most of the time. Also, Carnegie Mellon professor Latanya Sweeney has demonstrated that one can identify 87 percent of the U.S. population from ZIP code, birth date and gender alone.

ואם די בשלושה הנתונים הפשוטים האלה בלבד, יכול להיות שהנוער של היום הם האנשים המציאותיים ביותר בינינו כאשר הם כבר מבינים שאין טעם להסתיר שום דבר ברשת.

הכי טוב, להגיש עבודות בכתב יד

כריסטופר דאוסון, מורה בתיכון במסצ'וסטס, כותב לבלוג המוקדש לענייני חינוך באתר של ZDNet. הדגש של ZDNet הוא, כמובן, עסקים, אך המדור המוקדש לחינוך מכיל לא פעם כתבות מעניינות, כמו זה של דאוסון (מלפני כמעט חודש). דאוסון מציין שהיום, במקום "הכלב אכל אותם", התירוץ הנפוץ ביותר לאי-הגשת שיעורי בית הוא "הדיו במדפסת אזל". הוא כותב:

I can't usually fault them …, since my crappy inkjet in my home office is always out of ink too. However, the number of students who still don't think to email papers to an instructor is remarkably large. More importantly, the number of teachers unwilling to accept papers electronically is remarkably small. All this means is that schools and parents bear the cost of printing when electronic means exist to easily exchange and view files.

דווקא הנסיון שלי מראה שרק חצי מהקביעה של דאוסון נכון. אכן, מעטים התלמידים שמבקשים להגיש עבודות דרך הדואר, או באמצעים דיגיטאליים אחרים, אבל לצערי לא פגשתי הרבה מורים שהם מוכנים לקבל עבודות בדרך הזאת. היו כמה, אבל בינתיים, נדמה לי שהם עדיין יוצאי הדופן.

מה שכמובן כן נכון, היא שאפשר היה לחסוך די הרבה כסף, גם לבתי הספר וגם למשפחות, לו היו מעודדים הגשת עבודות בדרכים דיגיטאליות.

אין ספק שהטכנולוגיה קיימת לא רק לחסוך נייר וכסף, אלא גם לגרום לתלמידים לחפש תירוץ אחר. במקרה הזה, בני האדם הם הבעיה, ולא הטכנולוגיה. אבל מה שאולי הנקודה המעניינת ביותר בכתבה הזאת היא העדר כל התייחסות לשאלה של אי-הנוחות, או הקושי, בקריאת מסמכים/עבודות על גבי המסך. לפני עשור טענו שפשוט לא נוכל להתרגל לקריאה על המסך. נדמה לי שעדיין שמעתי טענות כאלה לפני שלוש או ארבע שנים. אבל המאמרון של דאוסון גרם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי מתי שמעתי לאחרונה את הטענה הזאת, שמסך המחשב איננו מתאים לקריאה "ממושכת". והתשובה היתה שמזמן, מזמן.

האם זאת התקדמות? אני אוהב להחזיק ספרים בידיים, אבל התרגלתי לבדוק עבודות על גבי המסך, ואינני מרגיש צורך בדף המודפס. אבל כמובן לא כולם בדעה הזאת. נזכרתי במאמרון של דאוסון כאשר קראתי מאמרון קצר בבלוג של ג'יי פפמן, בלוגר לא מוכר לי, המרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה של טנסי. פפמן הפנה את תשומת ליבנו למאמר בבוסטון גלוב הבוחן את השאלה האם הכתיבה ביד הולכת ונעלמת. מתוך המאמר:

As a result, formal handwriting is on the way to becoming more of an "art form" than practical skill, according to Katherine Boles , a lecturer at Harvard University's Graduate School of Education .

"Computers are just taking over," said Boles, who taught third and fourth grade at the Edward Devotion School in Brookline for more than a quarter-century.

ובכל זאת, אין מה להתייאש. מומחה אחר מסביר במאמר שכבר יותר מ-130 שנים, מאז תחילת השימוש במכונת הכתיבה, מנבאים שהכתיבה ביד הולכת ונכחדת. פפמן מתלוצץ (ומצטט מאמאמר בגלוב) :

It's hard to imagine that someone, somewhere is spending more time writing on a computer than by hand. Thankfully, there is a voice of reason from a reliable source:

"Those who earn their living by teaching handwriting" (I'm not making this up) "say it has not been supplanted by e-mail and text messaging."

ואם יש כאלה שעוד משוכנעים שהכתיבה ביד עוד תגבר על ה-SMS, והמוכנים לעלות על בריקדות כדי "להציל" אותה (ולמה, מותר לשאול, אין מי שקם ומגונן את השימוש באזמל על חרס?), קשה לבוא בטענות כלפי מורים שלא רוצים לקבל עבודות דרך הדואר או על גבי דיסק.

אז מחשבים 1:1 טובים או רעים ללמידה?

לפני שבוע דייוויד ורליק דיווח על מפגש עם סטיב מזינגו, המפקח של בתי הספר במחוז די עני של מדינת צפון קרולינה. באותו מחוז קיים פרויקט של מחשב נייד אישי לכל תלמיד. בבלוג שלו, ורליק מביא נתונים די מדהימים על הפרויקט שהוא קלט מהמצגת של מזינגו:
  • 53% of high school students were at or above grade level before 1:1, and now it’s 78%
  • 59% of middle school students at or above grade level before, and now it is 76%
  • Prior to 1 to 1 laptops, 25% of high school graduates entered college.  Last year it was 79%.  84% have already been accepted among this year’s graduating class
  • Teen Pregnancy rate was #2 in North Carolina.  Now it’s #18.
אין לי פרטים מדוייקים על הפרויקט במחוז של מזינגו, אבל הוא התחיל, כנראה, לפני שלוש שנים. (ברשת יש דיווח נלהב על הפרויקט, אבל הדיווח הוא גם, מן הסתם, פרסום של חברת אפל.) הנתונים האלה מצביעים על הישגים מרשימים ביותר תוך זמן קצר מאד. יד על הלב, הם נראים אפילו טובים מדי. אולי זאת הסיבה שלמרות שתחילה חשבתי שיש צורך להתייחס לדברים האלה כאן, היססתי.

אבל באותו שבוע שקראתי על מחוז אחד בצפון קרולינה, קראתי גם מאמר בניו יורק טיימס, המדווח על אי סבירות הרצון של בתי ספר רבים מפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד (Seeing No Progress, Some Schools Drop Laptops). בניגוד לדבריו המלהיבים של מזינגו, המאמר מצטט פעיל רשות החינוך במחוז אחד בניו יורק:

After seven years, there was literally no evidence it had any impact on student achievement — none. … The teachers were telling us when there’s a one-to-one relationship between the student and the laptop, the box gets in the way. It’s a distraction to the educational process.

קשה לא להרגיש שקיימת כאן סתירה. זה אומר "הצלחה אדירה", ואילו זה אומר "בזבוז כספים". תמיד קל להסביר שזה פונקציה של מטרות. אלה שבעד פרויקטים של 1:1 טוענים שהשימוש במחשבים האלה מעודד חשיבה ויצירתיות, תכונות שאינן באות לביטוי כאשר מחפשים שיפור בתוצאות במבחנים. אבל הנתונים של מזינגו דווקא מצביעים על שיפורים במאפיינים ה-"אפורים" כמו רמת יכולת הקריאה. אז מי צודק?

נדמה לי שכמו בכל כך הרבה מקרים מהסוג הזה, הרבה יותר מאשר ההצלחה תלויה בטכנולוגיה, היא תלויה באווירה ובחזון בית הספר, ובנכונות של המורים לבחון לעומק את היכולות של הכלים. אני מתרשם שמזינגו הוא מסוג המפקחים שמסוגלים לעורר את האימון של מוריו ולהביא אותם להצלחות. ואם מפקח כזה, פרויקט של 1:1 באמת יכול להצליח.

עוד על הכתיבה – והפעם, ממבט די אישי

כבר אי אפשר לכתוב כאן שאינני מנצל את המסגרת הזאת לדיווחים על דברים שאני כותב במסגרות אחרות – הרי עשיתי את זה כבר מספר פעמים. לכן אפשר לדלג על ההתנצלויות ועל ההצטדקויות, ופשוט לגשת ישר לפרסום העצמי הזול.

במסגרת פרויקט הכתיבה הוותיק שלי, הבוידם (להזכירכם, באנגלית), התפרסמה בסוף חודש אפריל מהדורה הבוחנת את הכתיבה בבודים לעומת הכתיבה לבלוג הזה. ההשוואה הזאת (אם כך ניתן לכנות אותה) נערכה לרגל אירוע שהוא פחות או יותר ראוי לציון – המאמרון ה-130 של הבלוג הזה (אחרי בערך שנה), וגם המהדורה ה-130 של הבוידם (אחרי כמעט 11 שנים) התפרסמו בחודש הקודם. לכן, אם מישהו קורא את המאמרונים האלה, הם מוזמנים לקרוא גם שם, בבוידם:

In one tenth the time
Column No. 130 of the Boidem
a sort-of comparison of two similar yet different sorts of writing

אם מישהו רוצה להגיב, אפשר גם כאן, בעברית, או באנגלית.