האם ה-YouTube גורם לאדישות חברתית?

אנדי קרבין, בבלוג learning now (השייך ל-PBS האמריקאי) מדווח על סיפור מרתק שהתרחש אי-שם בבית ספר יסודי אמריקאי. מסופר בתלמידים שהכינו מצלמות טלוויזיה מקרטון ו-“הסריטו” את המתרחש בבית הספר, וכיצד ממצלמה אחת התופעה תפחה עד שכל בית הספר היה עסוק בדיווחים על “חדשות בית הספר”.

קרבין גם מקשר לסרט אנימציה קצרה שממחישה את האירוע. הסרט מצויין, וממה שאני הצלחתי לגלות, לא ברור אם הסיפור צמח מהסרט (שהיה בדיוני מלכתחילה) או אם הסרט משקף אירוע אמיתי שהתרחש אי-שם. נקודת השיא של הסיפור היא קטטה בין תלמידים בבית הספר שכולם “מצלמים” ו-“מדווחים” עליה במקום להתערב ולעצור אותה. בסוף, כמובן, המורים אוסרים על הבאת ה-“מצלמות” לבית הספר.

שוב, מדובר בסרט אנימציה נהדר, וגם בסיפור מרתק, אפילו אם לא ברור שהוא מבוסס על אירוע אמיתי. קרבין מסיק מכל הסיפור מסקנה מעניינת:

It paints a fascinating, and for some people disturbing, portrait of the cultural difference that exists between teachers and today’s students when it comes to understanding the role of media in everyday life.

קרבין כותב שבעצם, די הגיוני שתלמידים ישחקו במשחק התפקידים של צלמי טלוויזיה – הרי משחק תפקידים הוא חלק אינטגראלי מתהליך הגדילה:

I keep thinking about how the students and the teachers reacted differently. Over the years, kids have acted out all sorts of playground role-playing games, from the cowboys and Indians of my parents’ generation to the Dungeons & Dragons adventures I used to play when I was that age. Kids always take their role-playing cues from iconic motifs of their surrounding culture, and today’s kids are thoroughly immersed in digital culture, including YouTube. So I can’t say I’m shocked that kids would want to play video journalist with cardboard camcorders.

הוא גם מציין שאין זה מפתיע אותו שהתלמידים המשיכו “להסריט” במקום להתערב ולעצור את הקטטה. בצדק הוא כותב שכך ילדים עושים – ועוד הרבה לפני שהיה YouTube. למען האמת, לא ברור לי למה הוא מציין את זה רק לגבי ילדים. זכור לי היטב הויכוח שהתעורר סביב הסרט Mondo Cane (משנת 1962, לא פחות). אחד הקטעים של הסרט מראה צבי ים, שיכולת הניווט שלהם נפגעה בגלל נשורת רדיואקטיבית, שאינם מצליחים לחזור לים אחרי הטלת הביצים שלהם בחוף. שאלו אז למה הצלמים לא כיוונו את הצבים חזרה לים במקום להמשיך להסריט.

קרבין גם שואל, במידה רבה של צדק, למה התגובה של בית הספר היה לאסור על הכנת המצלמות והבאתן לבית הספר. היה כאן, הרי, אירוע שהזמין למידה. אפשר היה ללמוד מהסיפור, לבחון את המקום של המדיה בחיים שלנו, את השפעותיה עלינו. אבל במקום להתמודד עם הנושא הזה, העדיפו להחרים את הטכנולוגיה שלכאורה “גרמה” לבעיה. וכמובן שלעתים קרובות מדי, זה בדיוק מה שקורה עם טכנולוגיות בבתי הספר.

בלוג? זאת אומרת האתר שבו כותבים סיפורים?

במרחב הבלוגי החינוכי מספר נושאים עולים לתודעת הכותבים בתדירות יחסית גבוהה. בין היתר, זה קורה מפני ששאלות מסויימות נמצאות ממש בלב השימוש בבלוגים בחינוך, ולכן דנים בהן לעתים קרובות. אבל זה קורה גם בגלל האופי הרשתי של בלוגים. התייחסות של בלוגר אחד לנושא כלשהו עשויה לעורר התייחסויות נוספות אצל בלוגרים אחרים, וכותבים רבים מצטרפים לדיון – כל אחד עם התרומה הקטנה שלו, כל אחד מזווית ראייה טיפה (או יותר מטיפה) שונה.

לפני שבועיים כתבתי כאן על הקריאה בבלוגים של תלמידים אחרים כמרכיב חשוב ביצירת אווירה לשימוש לימודי בבלוגים בכיתה. התייחסתי אז למאמרון בבלוג של דוג נון. לפני מספר ימים, בלוגר אחר, קונרד גלוגאוסקי, בבלוג בעל השם הנהדר Blog of Proximal Development כתב (במסגרת דיווח על התפתחויות בכתיבה התיזה לדוקטורט שלו) משהו דומה:

It quickly became clear that an online blogosphere that I created with my students for the purposes of my study is a place where writing and reading are closely intertwined. In fact, the study shows that reading leads to better writing (more expressive, narrative, and personal) and, gradually, to an increasing sense of belonging and community. My students created their own networks by interacting with their peers, by reading and commenting on their work. The ones who benefited most from being part of the class blogosphere were the ones whose posts were based on reading – on specific texts (online articles, own research, other blogs, other comments).

גלוגאוסקי ממשיך לתאר את האווירה שנוצרת בכיתה שלו, והוא מסיק מסקנה חשובה בנוגע לכיתות שכותבות לבלוגים:

When we think of blogging, we think primarily of writing. That’s why I am sure that there are now many classrooms all over the world where student blogs are reduced to mere writing journals.

ההערה הזאת מובילה את גלוגאוסקי להתייחס למאמר בבלוג techlearning שנכתב על ידי ג’ף אוטכט. וכמובן, ברוח הפתיחה של המאמרון הזה, סימנתי לעצמי את הכתבה של אוטכט לפני שבוע בכוונה לכתוב עליו כאן, אבל תחת הלחץ של משימות רבות מדי, כמעט שכחתי ממנו. למזלי, גלוגאוסקי הצליח להזכיר לי את הכתבה החשובה הזאת. שם המאמרון של אוטכט הוא A Problem with Blogs, והוא מסביר:

If we look at blogs as nothing more than an electronic journal and it only replaces the written journal, than I can understand why educators do not get how blogs work. Blogs as journals do not engage students any more in the learning process than a regular journal would. A journal is simple; a student writes, the teacher reads. An online journal is much the same. The students write on their blogs and the teacher and the world reads.

לעומת הגישה שרואה בבלוגים לא יותר מאשר כלי יעיל להעביר אל המורה את מה שהתלמיד כותב, אוטכט רואה בבלוגים משהו הרבה יותר משמעותי:

The word ‘blog’ might be short for Web Log, but the power of blogs is not in the writing, it is in the thoughts, the comments, and the conversation that they can start, sustain, and take into a million different directions.

וכמובן שאפילו אם זה נכתב כאן כבר יותר מדי פעמים, יש טעם להדגיש שבישראל של היום, אפילו אם נמצא את המורים שמוכנים לצאת להרפתקה הלימודית שהשימוש בבלוגים מציע, עדיין חסרות לנו תשתיות מתאימות שעליהן נוכל להתנסות. במהרה בימינו? אפשר לפחות לקוות.

אם מישהו כאן נגד “בטוח” … שיקום!

אם אינני מתייחס כאן ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, מישהו עלול לחשוב שאני דוגל באינטרנט לא בטוח. לכן, אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות לשם בכיסוי תחת, אכתוב כאן מספר התייחסויות.

בעוד רגע הילה תהיה בת 10. נדמה לי שאני חושש יותר שמתאונת אוטובוס בנסיעה הארוכה שלה אל בית הספר או בחזרה ממנו, מאשר משהו שעלול לקרות לה דרך האינטרנט. כמובן שחלק לא קטן מהסיבה לכך הוא שאני פוקח עין על מה שהיא עושה באינטרנט (ויש לי הרקע לעשות את זה), אבל נדמה לי שזה גם פונקציה פשוטה של סטטיסטיקה.

אבל למרות העין הפקוחה בנוגע לאינטרנט, המון דברים אחרים מצליחים לקרוץ לה. כל יום אני נחרד לגלות שדרך “השיר שלנו” היא לומדת שהרמטכ”ל מקדיש את רוב יומו ללהקה צבאית ולנינט. אני חושש שאחרי כמה עונות של התוכנית הזאת בני הנוער בישראל יחשבו שזה באמת מה שהרמטכ”ל אמור לעשות. נדמה לי שיש כאן סכנה המשתווה, לפחות, לסכנות שעורבות להם באינטרנט. אבל משום מה, אין יום לאומי לטלוויזיה בטוחה.

אם לא שום דבר אחר, היום הזה נותן לי הזדמנות להעלות מספר קישורים שיכולים להרחיב, ולו במעט, את התמונה הכללית על מה בני נוער וילדים עושים באינטרנט. נכון, כבר הזכרתי לפחות חלק מהדברים האלה בעבר, אבל אנצל גם את ההזדמנות הזאת.

בכנס SXSW שהתרחש השבוע, היה מושב שעסק ב: Under 18: Blogs, Wikis and Online Social Networks for Youth. השתתפו בו כמה מהאנשים הבולטים בהגות ובמחקר התחום. בבלוג Read/Write Web אפשר למצוא סקירה מעניינת של המושב. (סקירה נוספת, רחבה יותר, אך פחות ממוקדת, נמצאת כאן.) המשתתפים לא טענו שאין סכנות שעורבות לבני נוער ברשת, אבל הם גם הדגישו את יכולתם של אותם בני נוער להסתגל למציאות שהרשת מציגה. דנה בויד (הבלוג שלה דן בשאלות האלו לעתים קרובות) ציינה שבני נוער היום עסוקים באותן שאלות שבעבר העסיקו את האחים הגדולים שלהם ואת ההוריהם, אבל הסביבה בהחלט השתנתה:

14 – 17 year olds still yearn to participate and express themselves to society at large. The difference is that in the last few years they have begun doing it online. She pointed out 4 things that make this unique:

(1) Persistence – The fact that comments, posts, social network pages don’t go away
(2) Searchability – The fact that anyone can find information about others easily. She commented that her mother would have loved to be able to easily search about her interactions, but when she was growing up this wasn’t possible.
(3) Replicability – The fact that you can easily replicate a conversation (such as IM) in many other places (such as a MySpace Page)
(4) Invisible Audiences – The fact that you don’t know who you’re talking to.

אין ספק, המציאות האחרת הזאת יוצרת סכנות, או את התשתית לסכנות, שלא הכרנו. אבל כדאי בכל זאת לזכור שהרצון להביע את עצמם בחברה הרחבה הוא רצון שימשיך לחפש נתיבים לבוא לביטוי.

אם אינך כותב … האם אתה בכלל קיים?

מה אוכל להגיד! במשך כמעט שבועיים שלמים … דממה. הבלוג הזה קיים בערך שנה, אבל הוא פעיל במשך שמונה חודשים. ונדמה לי שבמשך שמונה החודשים האלה לא נקלעתי למצב שבו עברו שבועיים מבלי לכתוב. יש לי, כמובן, לא מעט תירוצים/הסברים. היו לי מספר מטלות יחסית דחופות בעבודה; היו לי התחייבויות משפחתיות (אני מקווה שעוד עספיק לכתוב על עבודה מידעני – פחות או יותר – שבני הגדול הגיש היום); והיו אפילו כמה תקלות במחשב. כל אלה חברו יחדיו להוריד את הכתיבה לבלוג מראש סדר העדיפויות שלי.

והיתה גם, כמובן, סיבה שעולה לעתים די קרובות. מפני שנתקלתי בכל כך הרבה נושאים שעליהם היה כדאי לכתוב, היה קשה להתיישב ולארגן את המחשבות, להתמקד, במספר קטן מהם. יש כאן, כמובן, סתירה, אבל נדמה לי שהיא סתירה די הגיונית. כמו שאני מדווח מדי פעם, ערימה של מאמרונים בבלוגים שאני רוצה (אולי אני צריך לכתוב “מרגיש מחוייב”) לקרוא מחכה לי כל בקר. כל יום אני קורא חלק, וכל יום, למרות הקריאה, הגבעה גדלה עד שהיא נעשית להר. בשלב מסויים כמעט מגיעים למסקנה שאין ברירה מאשר לשכוח מכל הדברים המעניינים הישנים ולהתחיל מחדש.

ובכל זאת, אינני רוצה לעשות את זה, ואני ממשיך לסמן לעצמי כתבות הראויות להתייחסות. לו ידעתי לכתוב יותר בקצרה אולי הייתי מצליח להדביק את הקצב, אבל התמצות לא באה לי בקלות. דווקא ממש עכשיו אני מנסה לכתוב משהו (במסגרת אחרת) שמנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג יכולה לעזור לתלמידים לארגן את המרחב המידעי בו הם מוצאים את עצמם. ואם אני יכול לכתוב את זה לגבי תלמידים, רצוי שגם אני אעשה קצת סדר. אבל לעת עתה הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לפחות להכריז – לעצמי הרבה יותר מאשר לקוראים – שאני עדיין כאן.

דרך הפורטפוליו אל הבלוג

דוג נון (Doug Noon), שאליו הגעתי (איך לא?) דרך סטיבן דאונס, מהרהר על הנושא של פורטפוליו דיגיטלי. הקטליזאטורים למאמרון של נון הם מחקר על הנושא שהתפרסם בגליון האחרון של ה-Journal of Adolescent and Adult Literacy (שנגיש רק דרך מנוי, ואפילו דרך Proquest בספריות אקדמאיות רק בעוד שנה) ומהנסיון האישי שלו כמורה. נון כותב:

There is a tension, I see from this reading, between portfolios as showcases for mastery, and as tools for inquiry.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שנון יוצר כאן הקבלה בין הפורטפוליו לבין הבלוגים שהוא פותח עבור התלמידים שלו – הקבלה שהיא בעצם די הגיונית. ואם כך, נדמה לי שהשאלה שנון מעלה היא שאלה מרכזית מאד – לשם מה הבלוג? האם הוא משמש במה ייצוגית, או האם הוא משקף את תהליך הלמידה, תהליך שבאופן טבעי איננה נקייה ומסודרת. אם מדובר במה להצגת תוצרי למידה, משהו כגון לוח השהם של הכיתה המתוקשבת, אז צריכים להקפיד שעבודות התלמידים נקיים משגיאות כתיב, ועוד. לעומת זאת, אם מדובר בכלי של התלמיד עצמו, כלי שהמורה, וגם תלמידים אחרים ואפילו מבוגרים, מורשים להציץ בו, אי-אפשר לצפות שהתלמיד יעשה סדר לפני כל ביקור. לעתים קרובות מדי המבוגרים שמבקרים בבלוגים של תלמידים מצפים לראות את התוצר המוגמר, ואילו התלמיד עצמו “מציג” (הרי אולי זה פומבי, אבל לא ברור שהבלוג קיים כדי להיות פומבי) דברים שעוד בתהליך של התהוות. (וחשוב אולי להוסיף שעבודות מסויימות יכולות להיות “בהתהוות” אפילו אם התלמיד עוזב אותם ועובר לעסוק בעניינים אחרים.)

נון מוסיף הערה נוספת שבעיני חשובה ומעניינת ביותר. בכיתה שלו הוא מקדיש זמן יום-יום לכתיבה, אבל:

I’ve been treating my students’ blogs as largely informal writing spaces, giving students about 30 minutes a day to work in them. Practically speaking, though, they don’t have a lot of time to read each others’ writing on the website, which limits its impact for them.

במילים אחרות, כתיבה אישית, בלי קריאה של מה שתלמידים אחרים כותבים, מאבדת חלק ממשמעותה. גם עבור תלמידים, לא רק הבלוג האישי מהווה סביבה להתייחסות, אלא המרחב הבלוגי בכללותה, הבלוגוספירה. אפילו אם רק ברובד הכיתתי, תלמידים צריכים ללמוד להתייחס לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לכתיבה של עמיתיהם.

כדאי מאד לקרוא את כל המאמרון של דוג. הוא מעלה נקודות חשובות מאד לכתיבה בבלוגים מהיבטים רבים. ובכל זאת, יש טעם להביא את הסיכום שלו, סיכום שמצביע על כך שלמרות כל ההבדלים שקיימים בין הכתיבה הבלובית של תלמידים ולבין זה של מבוגרים, יש ביניהם גם דמיון רב:

I think my biggest struggle, aside from the time spent, is deciding where to draw the line between my authority and the students’ autonomy. They all like having a space to write about whatever is on their minds – even when they don’t have anything to say.

Come to think of it, that isn’t much different than this blog. We all have our days, I suppose.

ולעניות דעתי, יש במשפטים הקצרים האלה כדי להסביר (שוב?) למה חשוב שמורים יפתחו בלוגים.

האם למישהו עדיין איכפת מהנושא זה?

בשבועות האחרונים, כולל רק לפני מספר ימים, מספר כתבות בעיתונות דיווחו על מוסדות להשכלה גבוהה שמתנגדים לשימוש בויקיפדיה בעבודות שסטודנטים מגישים. לאחרונה הפקולטה להיסטוריה ב-Middlebury College במדינת ורמונט היתה בכותרות כאשר היא קבעה שאין לצטט את הוויקיפדיה כמקור בעבודות. מהימנות הוויקיפדיה היא, כמובן, נושא “חם” – או לפחות כאשר אין עוד מה לפרסם בעיתון. הנוי יורק טיימס דיווח על המתרחש ב-Middlebury College במאמר מ-21 לפברואר, אבל מקורות אחרים פרסמו את הידיעה כמעט חודש שלם לפני-כן (ב-Inside HigherEd, למשל). אותה כתבה מצטטת מרצה בפקולטה שאומר:

As educators, we are in the business of reducing the dissemination of misinformation. Even though Wikipedia may have some value, particularly from the value of leading students to citable sources, it is not itself an appropriate source for citation.

נדמה לי שמעטים יתווכחו איתו, וכמובן שגם רצוי שסטודנטים שמגיעים למוסדות להשכלה גבוהה כבר יידעו שלצטט אנציקלופדיה כלשהי בעבודות שלהם איננו מנהג רצוי. אז למה סטודנטים עושים זאת? בכתבות האלו לא מצביעים על גורם ספציפי, אבל משפט באחת הכתבות די בולט. מוסרים לנו שהמרצים פנו לסטודנטים כדי לברר את השימוש שלהם בויקיפדה, ו…:

When confronted, many would say that their high school teachers had allowed the practice.

אז הנה, מפני שבתיכון היה מותר לתלמידים לצטט מהוויקיפדיה, במכללה ובאוניברסיטה זה כבר הופך לנורמה. טוב לדעת שמישהו אשם.

דווקא אני מתרשם שלא מעט מורים, גם ביסודי וגם בתיכון, תופסים את נושא השימוש בוויקיפדיה כמקור כהזדמנות לפתח מיומנויות “מידעניות”. אבל גם בחברה הבוגרת מתקשים להבחין בין מקור ראשוני ומקור משני, בין ידיעה מהימנה וידיעה כוזבת. לא פלא שסטודנטים מתקשים בזה.

נושא איסור השימוש בוויקיפדיה כמקור ימשיך, כנראה, לתפוס כותרות. אבל מעניין לציין שרוב המאמרים שמדווחים על המתרחש ב-Middlebury מדווחים גם על נסיונות מאתגרים יותר של שימוש בוויקיפדיה – קורסים שכותבים ערכים לוויקיפדיה כמפעל לימודי משותף, למשל. אבל הדיווחים האלה מופיעים רחוק מהכותרות. וזה, כמובן, חלק מהבעיה.

והים שוב יהיה המורה?

קרל פריש, שמרכז את נושא הטכנולוגיות הלימודיות בבית ספר תיכון במדינת אריזונה (ומפרסם הרהורים מאד מעניינים בבלוג שלו), מביא את הרהוריה של אחת המורות בבית ספרו:

I am thinking of teaching Western Civ (European History from the Greeks to the present) without a textbook next year. I already use many outside sources, but I am thinking of just going with outside sources (subscription services, primary and secondary sources, etc.) entirely next year. I want to do this for two reasons: I don’t think that textbooks in their traditional form are going to exist much longer, and I really don’t think that they are useful because they necessarily summarize information that otherwise is very interesting.

מה אני אגיד? ליבי איתה. על פי רוב, ספר הלימוד, המרכז את המידע הדרוש כדי שהתלמיד שקורא בו יעבור בהצלחה קורס זה או אחר, איננו יוצר גירוי ללמידה משמעותית. כפי שהמורה שפריש מצטט כותבת, הספרים האלה מתמצתים את המידע שיכול היה להיות מעניין מאד. אז שוב, ליבי איתה. חבל שהראש משום מה לא הולך בעקבותיו.

השורשים החינוכיים שלי נמצאים אי-שם בשנות ה-60 של ארה”ב, עם בתי הספר שפעם זכו לכינוי “חופשיים”. ולו יכולתי, הייתי שומר אמונים לאותה תפיסה של יציאה מחומות בית הספר כדי לעסוק בלמידה “אמיתית”. (הספר “המורה היה הים” נכתב על Pacific High School בצפון קליפורניה, והוא היווה דגם ללמידה אלטרנטיבית.) אך משום מה, אינני יכול. במידה מסויימת זה בוודאי עניין של גיל, אבל רק במידה מסויימת. במשך השנים, ובמיוחד כאשר התקופה שלנו נעשית לתקופה של הצפת מידע, הסיכוי שתלמידים יוכלו לעשות סדר הגיוני ושימושי (אני נזהר לא לכתוב “נכון”) מתוך המידע הרב שסובב אותם ללא מפות ומורי דרך שואף לאפס. ספר לימוד אכן מתמצת, אבל הוא גם מכוון. הוא נותן ציוני דרך חשובים שבעזרתם תלמידים יכולים להבין טוב יותר את המידע שאליו הם מגיעים שאיננו מופיע בספר.

אינני מתכחש לעובדה שיש כאן בעיה. לא פעם ספרי הלימוד סוגרים דיון במקום לפתוח אותו, קובעים “עובדות” מבלי לאפשר התמודדות עם גישות שונות. אבל צריכים גם להודות שלא מעט ספרי לימוד טובים הופיעו בשנים האחרונות, וביטולם איננו מתכון ללמידה ממקורות מזדמנים.

אני מניח שהמורה מהסיפור של פריש לא התכוונה לשלוח את תלמידיה ישירות לגוגל ולהגיד להם פשוט למצוא את המקורות שנראים להם (שמהסניון מסתכמים, כמובן, בשלוש התוצאות הראשונות), אך לא פעם זאת התוצאה. יש המון שאפשר ללמוד מהים, אבל קצת תרגום, קצת ליווי, אולי אפילו מציל, יכולים להוות את ההבדל בין טביעה לבין למידה.

מה עושים עם וויקי בפעם השנייה?

אני מודה, אני די ספקן בנוגע לשילוב הוויקי במסגרות לימודיות כמו כיתות וקורסים – גם בבית הספר, וגם בהשכלה הגבוהה. רעיון הוויקי בהחלט קוסם, אבל אני מתקשה להשתכנע שהוא באמת מהווה תשתית לתהליך למידה. אין זה אומר שלא ראיתי התנסויות מוצלחות – ראיתי כמה כאלה. אך לעומת אלה, ראיתי יותר מדי שימוש סתמי – משהו כמו קבוצת דיון על גבי פלטפורמה שאיננה מתאימה לה.

ביסודו, הוויקי היא תשתית טובה לבנייה משותפת של מאגר ידע. בעקבות ההצלחה של הוויקיפדיה רבים חושבים שיש חיבור כמעט מוחלט בין הוויקי כתשתית והאנציקלופדיה עצמה. לא מעט אנשים אפילו אינם יודעים שיש הבדל בין התשתית לבין השימוש בה. (וצריכים להודות שהחיבור הזה איננו רק מוצלח – הוא גם מאד הגיוני.)

יש לי לא מעט שאלות לגבי השימוש בוויקיים בחינוך. לא אתווכח עם מי שיטען שכאשר תלמידים וסטודנטים מנסים לבנות מאגר של ידע על נושא מסויים הם גם רוכשים את הידע הזה לעצמם, ומפנימים אותו. יש לי החשש שיותר מאשר הם “יוצרים” ידע הם רק מעבירים אותו ממקום למקום (מותר להגיד “מעתיקים”?), אבל אני בהחלט פתוח לאפשרות שבדרך הזאת הבניית ידע אמיתית יכולה להתרחש. חשש נוסף הוא שנוסחת ה-90-9-1 נמצאת בפעולה כאן, ובעצם, לא כיתה שלמה כותבת משהו, אלא רק קומץ תלמידים. ובכל זאת, אני יכול לתאר לעצמי מספר “תשובות” להרהורים האלה. הבעיה שאליה אני רוצה להתייחס כאן היא בעיה אחרת, בעיה שעליה אינני רואה תשובה.

אם המטרה של עבודה קבוצתית על גבי ויקי היא ליצור מאגר של ידע על נושא מסויים, מה תהיה המטלה של הכיתה הבאה שלומדת את אותו הנושא? מקבץ של ערכים על מגלי עולם יכול להיות מטרה חיובית מאד של כיתה ה’ שלומדת את הנושא הזה. אבל האם, בשנה לאחר מכן, נבקש מכיתה ה’ החדשה לבנות שוב את אותם הערכים? הרי הם כבר קיימים, וזמינים לרשת, לא רק לכיתה החדשה אלא לכל. היה רצוי, כמובן, שאותה כיתה חדשה היתה מוסיפה על מה שכבר נבנה, שהיא תשתמש במאגר הזה כתשתית לעבודה מורכבת יותר. אבל ספק אם התלמידים (או המורים) יוכלו לעשות את זה. האם זה אומר שאחרי שכיתה מסיימת את בניית הוויקי שלה, ואחרי שההורים קראו והתפעלו, צריכים להסיר אותו מהרשת כדי לאפשר לכיתה הבאה להתחיל את הכל מההתחלה? ברור שאם כך עושים, מדובר בגול-עצמי, ובניצול לא הגיוני של הוויקי.

במרחב החינוכי סביבת הוויקי עוד צעירה, ולכן מורים עדיין לא נתקלו במצב כמו זה שאני מתאר כאן. אבל זה עשוי לקרות די בקרוב. אינני מכיר ספרות על ויקיים שדנה בנושא הזה. אם מישהו כן מכיר, אשמח לקבל הפניות, או לשמוע הרהורים של אחרים על הנושא.

ברוכה השבה

שמחתי לראות ש-“מידע´לה“, הבלוג של סיגל, חזר להיות פעיל אחרי כמעט חודשיים של דממה. ואיזו פעילות! בכתבה הנוכחית, סיגל מביאה רשימה של מרכיבים חיוניים לפיתוח משימה מידענית (היא מונה 9). היא ממחישה כל מרכיב עם דוגמאות של משימות שנמצאות ברשת. אישית, אני מובן להתווכח עם לא מעטים מהקביעות שמופיעות בכתבה, אבל אין בכך, כמובן, שום פסול. להיפך – עצם העלאת הרשימה (וגם הדוגמאות) מהווה בסיס מצויין להמשך בירור מאפייניה של משימה מידענית, ואת הדרך שיש להציג אותה לתלמידים. אפשר לקוות שמורים ומדריכים יגיבו לכתבה, ויציעו דוגמאות נוספות (וגם שהבלוג הזה ימשיך להיות פעיל ומעניין).

אגב, בכתבה חל שיבוש בהפנייה למאמר של דליה הלוי “כישורי למידה מידעניים – אתגר בהערכה” (אבל זה כבר תוקן).

מה עושים דבר ראשון על הבקר?

מתאספת אצלי רשימה די ארוכה של נושאים שעליהם נראים לי שמאד כדאי לכתוב. אבל כתבה נהדרת בבלוג של צעירה בסלובניה שאליה הגעתי דרך סטיבן דאונס איכשהו דחקה את כולם הצידה, וממש דרשה שדווקא עליה אכתוב. (כהערת אגב, יש טעם לציין שסטיבן דאונס הוא, ללא ספק, תופעה מדהימה – מקור חשוב ביותר למקורות. אינני תמיד מסכים איתו [אם כי נדמה לי שההסכמות עולות על אי-ההסכמות] ונדמה לי שהוא תמיד מוכן מדי לקטול דעות, אבל כמות המקורות המעניינים שמגיים אליו, ושהוא מוסר עליהם הלאה, פשוט עצומה. דאונס מספק לכל מי שמתעניין בתחום של טכנולוגיות בלמידה שעות על גבי שעות של קריאה. אין לי מושג איך הוא מספיק לעבור על הכל, אבל אני בכל זאת מודה לו.)

אבל לא התכוונתי לכתוב כאן על סטיבן דאונס, אלא על אותה בלוגרית צעירה בסלובניה שמתארת את היום שלה:

My typical day starts with a cup of coffee and a click on my browser icon. It’s strange now that I think about it, but the first thing I do in the morning (no matter what I have to do during a particular day) is to start my browser – Safari. I don’t stop to think – oh, I need my browser now! – I just do it.

הנושא של ילידים לעומת מהגרים דיגיטליים (כידוע) מעסיק אותי בזמן האחרון. במקרה הזה מדובר בצעירה בת 22, אבל נדמה לי שההתנהגות שהיא מתארת איננה של דור זה או אחר, אלה פשוט של אלה מאיתנו המשלבים את הקריאה הכמעט אובססיבית הזאת לתוך החיים שלנו. היא ממשיכה:

… but it doesn’t just stop at reading and clicking links. Fact is that whenever I find an interesting post or link I immediately feel the need to share it. A few years ago I’d perhaps email or IM the link to family or friends, but now it’s just much more. I feel the need to share it with the world – I don’t want just friends and colleagues to read this link, I want to give everyone in the world that might be interested in a certain topic a chance to read it!

נדמה לי שכל מי שמתנסה בכתיבה בבלוג מכיר היטב את התחושה הזאת. קוראים יסלחו לי אם אני מרשה לעצמי לצטט ממנו עוד פעם אחת (אפילו אם קשה לבחור בדיוק איזה קטע לצטט – המאמרון כולו מאד כדאי לקריאה). יש כאן תיאור נהדר של מה שאולי אפשר לכנות כנקודת הארכימדס שהבלוג יכול להוות בחיים הלימודיים שלנו:

Keeping a blog makes me an active seeker of content that will be interesting and relevant for you: the readers of my blog. I am now the editor of my personal channel and for this reason I feel a big responsibility for the “life” of my blog – it is up to me to keep it interesting, current and worth reading. And all this also makes my primary work as a researcher more engaging, and even more valuable and meaningful to me. I feel that I can do much more than just the task in front of me. I am constantly learning, collecting experiences and thinking about how they could be shared for others to read.

ואם כבר מדובר בכיצד הבלוגים והחיים שלנו משתלבים, אולי זה המקום להצביע על מספר מאמרים שהתפרסמו בזמן האחרון שמתארים את הנוף המתוקשר הזה. לאחרונה אספתי לא מעטים כאלה (ואולי אפילו כתבתי עליהם כן) אבל יש טעם לרכז כמה שהרשימו במיוחד. הם גם נמצאים בחשבון הדלישס שלי, אבל לא יזיק שהם יופיעו גם כאן.

אין לי ספק שמדובר במציאות מתוקשבת חדשה המעוררת שאלות לימודיות חשובות ביותר.