שימוש לגיטימי של בלוג … אבל בחינוך?

ריצ'רד מקמנוס איננו בא מתחום החינוך, אבל הבלוג שלו עוסק ביישומים בתחום התקשוב החברתי, ולכן הטכנולוגיות שהוא סוקר עשויות לעניין אנשי חינוך. כאשר הוא משווה בין פיירפוקס לבין אקספלורר ההשוואה עצמה איננה מעניינת כל כך, אבל הערת אגב דווקא משמעותי מאד. מקמנוס סקר, בזמן-אמת, הרצאות שהוא שמע בכנס. התגובות של קוראים האשימו אותו בחוסר עומק:

Yesterday I live-blogged the Webstock conference speeches of Ben Goodger (Lead Engineer on Firefox who also works for Google) and Tony Chor (Group Program Manager of Microsoft's Internet Explorer team). I published them on my ZDNet blog, thinking my browser-obsessed readers over there would appreciate my efforts. But all I got was accusations of writing a puff piece 🙁 Duh, I was live-blogging a conference!

הוא כמובן צודק. קשה לבוא בטענות כלפי מישהו שמנסה לרשום את דבריהם של אנשים אחרים. אבל אולי זאת בדיוק הבעיה. יותר מדי ממה שמופיע בבלוגים סביב הנושאים האלה הוא תגובה מיידית, ללא שיקול הדעת שצריך לצמוח מדקות נוספות של חשיבה. ובחינוך, על אחת כמה וכמה. אין לי ספק שיש הרבה שתלמידים יכולים לעשות עם בלוגים, אבל אם בסופו של דבר כל מה שהם עושים הוא לאסוף את דבריהם של אחרים ולהוסיף הערות סתמיות, גם הם, וגם קוראיהם, לא לומדים דבר. סביר להניח שיש מקום לדיווחים מיידיים ושטחיים, אבל רצוי להזהר מלהפוך את זה לעיקר.

רק התחלתי ואני כבר עוסק ברפלקציה?

אני מניח שזה בלתי-נמנע, אבל למען האמת, לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. הנה, אני מנסה לכתוב בלוג על השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות (וכמובן, לבלוגים מקום של כבוד בתוך זה) בתהליך הלמידה, וכמעט כל פעם שאני מכין "כתבה" קצרה אני מוצא את עצמי שואל "אז מה?", או "למי זה מעניין?", או "מה חדש כאן?". במידה מסויימת, במדובר בבעיה של נפח – עד שמספר הרשומות כאן יהיה מספיק גדול ליצור תחושה של "בלוג אמיתי", כמעט כל מאמרון צריך להצדיק את עצמו, כל מאמרון כאילו מנסה להתייחס לנושא בכללותו, ולא בפרטים הקטנים, ואילו הפרטים הקטנים הם מה שעשוי להיות מעניין. סתם הרמת גבה כתגובה לאמירות מוגזמות של המשוגעים לדבר איננה הכוונה שלי, אבל עדיין לא צללתי לתוך הפרטים הקטנים. השאלה החשובה איננה "האם אפשר ללמוד עם זה?", אלא כיצד עושים את זה.

זאת ועוד. כאדם עם לא מעט נסיון עם "אתרים אישיים", אני כנראה צריך לחולל מהפך בתפיסה שלי; אני צריך לעבור להילוך אחר. הרי בבלוג, אין דף ראשי שבו אני מסביר "מה אני מתכוון לעשות כאן". במקום דף כזה, פשוט ניגשים לענין. ואם יש לי מה להגיד, מה טוב. ואם לא, הבלוג כמובן לא יאריך ימים.

ובכל זאת, נדמה לי שקשה לי ללמוד את האמת הפשוטה הזאת. הדברים שכתבתי עד עכשיו נקראים כמו ויכוח סרק, ולא התייחסות של ממש לנושא. הקונץ הוא לעשות את זה באופן ממוקד, במקום לשפוך את כל ה-"אני מאמין" לתוך כל כתבה.

באולם ההרצאות זה נשמע נהדר

סוף שנת הלימודים הוא, כנראה, עונת הכנסים, ובלוגרים רבים מביאים תקצירים על ההרצאות השונות המועברות בכנסים האלה. כך עושה איאן מקינטוש עבור הרצאה של ויל ריצ'רדסון בכנס eLive!2000 באדינבורו, אנגליה.

קשה לבוא בטענות כלפי מרצה שרוצה לשכנע שבכוחם של הטכנולוגיות שעליהם הוא מספר לשנות את פני החינוך. זה מה שעושים בהרצאות כאלו. ובכל זאת, שתי אמירות של ריצ'רדסון נראות לי כמבקשות לפחות הרמת גבה קטנה.

From sometime learning to anytime learning
We have to learn not to push information any more. We have to teach our students how to pull information that is relevant to them. They no longer have to take it from us anyway. With Google, they can access the world of information from their mobile phone, palm, PC…

נדמה לי שאינני מכיר אף לא מורה אחד בישראל, ואפילו לפני האינטרנט, שלא היה מסכים עם האמירה הזאת. מעניין דווקא שריצ'רדסון אומר שצריכים ללמד את התלמידים כיצד לשלוף מידע הרלוונטי להם. כל גישה "מתקדמת" בחינוך דוגלת בגישה הזאת כבר מספר דורות לפחות. למה עלינו לראות אותו כמשהו ראוי להרצאות עוגן היום?
אבל המילה ללמד בכל זאת מעורר מספר סימני שאלה. אולי היא מצביעה על כך שאפילו מטיפי דת הבלוג מתחילים להבין שכדי שבלוגים וכלים דומים יוכלו להשפיע על תהליך הלמידה, התלמידים יצטרכו לרכוש מיומנויות למידה שיאפשרו להם לנצל את הכלים האלה. זאת ועוד … נדמה שהם אפילו מבינים שהמורים יהיו האמצעי לרכישה הזאת.

הציטטה השנייה מעוררת תחושה דומה:

From know what to know where learning
Knowing stuff is not important any more. We can find any information we want through the web, through the web on our mobile phones. Why do we ban mobile phones from the classroom and the exam hall? Surely, in the real world, that's what they would do if they want to find something out. It's what I do when I want to find something out. Do I really need to be able to remember everything that I want to use now and then in my life?

שוב, קשה מאד למצוא מורה שלא יסכים עם זה. לעומת זאת, לא מעט מורים ישמחו מאד לקבל לכיתותיהם את התלמידים צמאי הדעת שריצ'רדסון רומז נמצאים בכל מקום.

ועל אחת כמה וכמה בחינוך!

ג'ורג' סימנס מעלה נושא חשוב מאד בבלוג שלו-elearnspace:

We still need to achieve desired outcomes…but we can't achieve them in the same linear, structured approach that has been utilized in the past.

המחשבות האלו של סימנס נובעות ממאמר של סקוט קראפ בלוג שלו, Publishing 2.0: קארפ מציין ש-Web 2.0 צריך לעזור לו לפענח לעצמו מה הוא רוצה. הוא מתייחס לגודש אפשרויות הבחירה שעומדות לרשותנו היום:

…given infinite choice, most of us DON’T KNOW exactly what we want…To put it simply: 1.0 constrained us with too few choices and too little control, but 2.0 is overwhelming us with too many choices and too much control.

המיקוד של קארפ הוא עולם הפרסום וההיצע של כמות אדירה של מוצרים שצריכים לבחור ביניהם, אבל ההיסק לעולם החינוך די מתבקש. אנחנו מאפשרים לתלמידים שלנו למצוא "פרטי מידע" אך איננו עוזרים להם להחליט מה מתאים לצרכיהם ומה לא.

אין כל חדש כאן, מלבד זה שסימנס הוא בעצם נביא ה-connectivism. לפי תפיסתו, תהליך הלמידה היא תהליך של יצירת קשרים בין פריטים ועצמים ורעיונות ואנשים ו…. נדמה לי שאפשר לזהות באמירה שלו שאנחנו "עדיין צריכים להשיג תוצאות מקוות" קריצה לא כל כך קטנה לכיוון המטרות המסורתיות של החינוך. אין זה מספיק ליצור קשרים בין הכל, צריכים ליצור קשרים שיש להם הגיון ומשמעות, קשרים שעוזרים לנו להבין טוב יותר.

או לפחות כך אני מבקש להבין את (וכך ליצור קשר עם) סימנס.

לכתוב את הספר כדי ללמוד את החומר

גם בפינלנד, שואלים את השאלות האלו.

את הקטע הבא מצאתי בבלוג קבוצתי מפינלנד – FLOSSE Posse. אינני בקיא בשמות פינלנדיים, ולכן אינני יודע אם Teemu Arina (תאומו ארינה) הוא גבר או אישה, לא שזה משנה.
שם המאמרון די מרשים:
Truth of open and socially constructed information
מתוך המאמר הזה:

Write a school book that has purposefully inserted factual errors. Make it as uncertain as possible, so that the student needs to seek conversations to make any sense out of it.

Make the point of the course to discuss the book and what things are actually true and what are not. Base that on conversations reaching to other information sources and people for answers outside the course as well. Help them to be curious to seek different points of view. Make critical peer review and discussion the central process. Make them realize that to cope with untruths they need humble conversations rather than forcing their own beliefs.

מתבקשות כאן, בעצם, שתי הערות.

קודם כל, מלבד הטכנולוגיה, אין משהו כל כך חדש ברעיון הזה. לא פעם, על מנת לעודד את החשיבה, אנחנו כמורים מעלים "עובדות לא נכונות" בתקווה שהתלמידים שלנו יבחנו את הנושא ויסיקו מסקנות אחרות. אך שנית, ולדעתי חשוב יותר, אין שום ויכוח על כך שתלמידים צריכים להתמודד עם אי-אמיתות כדי לבחון את האמונות שלהם. הויכוח היא בכך שבכלל לא ברור אם התלמידים שלנו כבר מצויידים עם המיומנויות הדרושות כדי לעשות זאת כאשר נבקש מהם "לכתוב את הספר".

שאלה של מיקוד

ג'ף אוטכט, בבלוג שלו A Thinking Stick שואל לגבי ההכשרה הטכנולוגית הדרושה למורים כדי שהם יוכלו לשלב טכנולוגיות חדישות בעבודה שלהם בכיתה.

הוא מביא את התשובה לשאלה: איזו הכשרה טכנולוגית ספציפית היתה יכולה להיות לך לעזר לשנה הבאה? תשובה די טובה של מורה: איננו יודעים מה שאיננו יודעים. ואז הוא מוסיף:

A very appropriate response I felt. How many teachers feel like this? They don’t want another PowerPoint session, yet they do not know what else beyond that exists. What happened in Technology training that teachers were trained really well how to use PowerPoint and then we stopped. Meanwhile students produce PowerPoint presentations in astonishing numbers. Why? Because “We know what we know” and what teachers know is PowerPoint.

If teachers knew about blogs, understood how they could be using and how to integrate them, would they become as popular as PowerPoint? What if teachers had as much training on blogs, wikis, and web 2.0 as they have had over the last 5 years in PowerPoint. Would we see the same use?

על פניו, ההערה הזאת נראית די הגיונית, אבל יש בה בעיה אחת מאד יסודית.
ה-PowerPoint תואם את שיטות ההוראה המסורתיות שלנו. בסך הכל, מארגנים את הדברים שאנחנו רוצים להקנות לתלמידים במעטפת יפה יותר (במקרה הטוב). הטכנולוגיות החדישות יותר, אלה שעליהן אוטכט שואל, מסוגלים לשנות את המיקוד של הלמידה. במקום העברת הידע מהמורים לתלמיד, נדרש תהליך של הבניית הידע אצל כיתה של תלמידים, של שיתוף פעולה בדרך להבנה.

כדי לדעת לעשות את זה, יש בהחלט טעם ללמד את השימוש בכלים טכנולוגיים חדשים. אבל עוד יותר חשוב, המורים, והמערכת כולה, צריכים להפנים דרך אחרת של למידה, צריכים להבין אחרת את תפקיד המורה.

עוד על הנסיון לסגור את הדלת

אנדי כרבין, בבלוג החדש (והמרשים) שלו learning.now מדווח על הנסיון של הורים בניו יורק לשנות את המדיונות הקובעת שלתלמידים אסור לבוא לבית הספר עם טלפונים סלולאריים. (יש מאמר בנושא ב-Wired News.) השיקולים של ההורים די מובנים – הם רוצים את האפשרות להיות בקשר עם ההורים אם וכאשר זה נחוץ.

התגובות בבלוג של כרבין די חלוקות, אם כי הגישה הכללית שבאה לביטוי היא (כפי שאולי היה אפשר לצפות) אפשר להחזיק טלפון סלולארי, אך לא להשתמש בו בשעת שיעור. מספר אנשים מביעים חשש מהעתקות במבחנים. יש עדיין מעטים שמנסים למקד את הדיון בשאלות של שילוב המכשיר בתהליך הלמידה. אבל אין ספק שזה יקרה.

נדמה לי שהחשש מהשימוש בטלפונים סלולאריים אינו נובע מההפרעה שהם יכולים ליצור, אלא מהתחושה שבאופן מסורתי בית הספר נתפס כמקום השולט בתלמידים בזמן שהם שוהים בו. אם וכאשר מתירים את השימוש במכשירים האלה, נוצר מצב שבו בית הספר מודה שהשליטה שלו אינה מלאה. אך מה לעשות, וזאת האמת, ורצוי שבתי הספר כבר יתחילו להתרגל לאמת הזאת.

אוי, כבר קשה להגדיר את מגרש המשחק

הנושאים רבים כל כך, והטכנולוגיה ממשיכה לצעוד קדימה, והמורים (וכן, גם התלמידים) נשארים די רחוק מאחור.

בארץ בקושי מתחילים לשלב את הבלוג בלמידה, ובחו"ל שואלים כיצד משתמשים בויקי. אנחנו עדיין מדברים על הכנסת אתר "טוב" לתוך הסימניות, ואילו התיגוי החברתי כבר מגמד לחלוטין את החשיבות של הסימניה.

מבחינתי ומבחינת הבלוג הזה, זה יוצר בעיה של מיקוד: האם אני רוצה לשאול על השילוב של הטכנולוגיות שבחזית, או האם יותר חשוב ליצור תשתית רחבה יותר של שליטה בסיסית בכלים ה-"ישנים" שאנחנו מכירים כבר שנים.

וכמובן שזה רק חלק של הבעיה. הבעיה היותר גדולה היא שעם כל הכבוד לאותן טכנולוגיות חדישות, האמת חייבת להאמר: רוב התלמידים שלנו עדיין לא רכשו את מיומנויות הלמידה הבסיסיות שמאפשרות להם לנצל את הטכנולוגיות כראוי. אמנם רבים מאלה שכותבים על הנושא משוכנעים שמספיק לתת גישה לכלים ופתאום, כיש מאין, התלמידים יידעו מה לעשות איתם (ובוודאי גם יחושו, פתאום, מוטיבציה אדירה ללמוד) אבל צר לי לחשוף את האמת … זה לא יקרה. אז יש מי שמדבר על כלים, ומי שמדבר על היסודות שמאפשרות למידה, והשניים לא בהכרח נפגשים.

אי אפשר כבר לסגור את הדלת

לא פעם, במסגרות שונות, הדגשתי שאם בעבר הכיתה היוותה סביבה סגורה ומוגנת, סביבה שלתוכה המורה וההנהלה קבעו מה ייכנס ומה יתרחש, האינטרנט שינה את כל זה.

הכוונה שלי אז היתה במסגרת חומרי הלימוד: לא רק ספרי הלימוד המאושרים עומדים לרשות התלמיד, אלא כל דבר שאפשר להגיע אליו באמצעות חיפוש במנוע חיפוש. אין ספק, המצב הזה משנה את פני הכיתה.

אבל היה צריך להיות לי ברור (אפילו אם העובדה הזאת התבהרה לי יחסית מאוחר) שלא מדובר רק בחומרי הלימוד. כפי שהקטע הקצר הזה מ-Smart Mobs מראה:

"Teachers have complained of “bullying” by pupils who use mobile
phones to film them losing their temper and then send the videos
to their friends for amusement," this Times Online article says.
"Often,the pupils goad staff into “ranting for the camera” to
make the video as entertaining as possible. The phenomenon has
caused such concern that it is to be raised in a motion at this
week’s annual conference of the Association of Teachers and
Lecturers in Gateshead. “There has been an upsurge in the covert
filming of teachers,” said Andy Brown, the teacher who has tabled
the motion calling for the union to study ways of preventing it.
“In some cases, teachers’ heads have been superimposed on
another image to make them look stupid and the whole thing
posted on an internet site.”

אולי כצפוי, התלמידים מוצאים דרכים מוקצנות כדי להמחיש את האמת הזאת, אבל ורצוי, אולי, שגם הם יידעו שאפשר לצלם את ההתנהגות שלהם, אבל ברור ביותר שהמציאות השתנתה – המורה כבר איננו יכול לסגור את הדלת ולחשוב שהוא אדון למה שמתרחש בתוך הכיתה.

הרבה אנשים חושבים (בפומבי) על מה קורה כאן

לפני זמן קצר, ננסי מקין, בבלוג שלה, ביקשה עזרה מאחרים:

I am making final preparations to talk about blogging to a group of teachers on Saturday. One thing I want to talk about is why we blog with our classes. I would greatly appreciate it if you could leave me a brief comment here telling me why you blog with your students. I would like to share your thoughts with the teachers who come to the meeting. Thanks so much!
http://namckeand.blogspot.com/2006/03/and-yet-another-favor-to-ask.html

יד על הלב, אין זה אחד הבלוגים המעניינים ביותר (לפי דעתי) אבל תוך זמן קצר מאד 17 אנשים הגיבו עם עדויות אישיות משלהם. מה אוכל להגיד, כל הכבוד. זה בהחלט מצביע על כך שקיימת קהילה של אנשים שמתייחסים לכיצד לקדם את הבלוג בסביבה חינוכית כנושא רציני.