אין ספק שהרבה תלמידים אוהבים לכתוב לבלוגים

בדרך אופיינית לבלוגים, התגלגלתי לאתר של מארק אלנס, מורה לכיתה ג' בסיאטל (וושינגטון). בבלוג שלו אלנס מביא קטעים מתוך הבלוגים של התלמידים שלו – שוב, על הנושא של כתיבת בלוג. (יש גם קישורים לבלוגים האישיים של כל התלמידים, ושם בהחלט אפשר למצוא די הרבה כתיבה.) אז מה הם כותבים? קודם כל שיהיה להם עצוב בקיץ שלא יהיו להם בלוגים, וכמובן שמגניב לכתוב לבלוג, ועוד. חלק מה-"עוד" הזה בהחלט מרשים:

Well I think for the summer I’m not really going to write articles because my computer doesn’t work. That’s why I can’t write any more articles on my blog. The other thing is that next year I’m not going to have a blog. Can you believe that? A kid without a blog, yikes!

ויש טעם להביא כאן גם חלק מכתבה ארוכה של תלמידה שלמען האמת, קשה להאמין שהיא מסיימת עכשיו את כיתה ג':

My teachers appreciate my writing and I respect that. When a teacher looks at my article and says I did a good job, it makes me feel great because I know that they really do like it.

I think that other kids should blog because it’s fun and it really helps you learn more and more. Sometimes you can look at other people’s blogs and get Ideas, but you don’t want to take their whole Idea.

אין ספק שיש כאן היסודות ללמידה אמיתית, ואפשר לחוש שהכתיבה בבלוג מעודדת עוד כתיבה ומביאה לשיפור הכתיבה.

עד כאן, אין ויכוח. ובכל זאת, בדפדוף לתוך הבלוגים של התלמידים, קשה לחוש היכן היתה התערבות של המורה; לא ברור שיש התפתחות ושיפור בכתיבה; אין משהו שמשכנע שהכתיבה בבלוג מביאה לכתיבה יותר טובה מאשר הכתיבה בתמלילן או על נייר. אני בהחלט בעד, אבל לפעמים מקבלים את ההרגשה שרמת הכתיבה אצל תלמידים בארה"ב כל כך נמוכה שכאשר הם כותבים שני משפטים זה כבר תירוץ לחגיגה.

בלוגים לעידוד הכתיבה – הרעיון, ואפילו קצת מעשה

איאן מקינטוש מביא בקשה ממורה בסקוטלנד, אנדי ווטסון. ווטסון מנחה תלמידים בני 11-12 בשימוש בבלוגים לעידוד הכתיבה, ועכשיו הוא רוצה לגייס תגובות – הרי מה הטעם בפרסום סיפור בבלוג אם אף אחד לא מגיב ונותן משוב?

אז מה עושים? מורים שמאמינים שבלוגים הם דבר מצויין, ומבקשים מהם להגיב. במשך שלושה החודשים האחרונים התלמידים העלו מעל 140 כתבות (קצרות) לבלוג המשותף שלהם, ועכשיו המורים, בהתמדה מאד ראויה להערכה, עוברים על הכתבות, רובן בני שנים או שלושה משפטים, ומגיבים במשפט אחד או שניים. הכל בשם העידוד.

אינני בטוח שזאת היתה הכוונה. הרי, בהזמנה להגיב כתוב:

Some primary 7 pupils in Aberdeen have been posting stories and poems on their blog. They would like to have more comments from other schools.

If you go to http://www.abernet.org.uk/wp/ you’ll see the Primary 7 blogs.

As you’ll see, some stories don’t have any comments at all so if your pupils can spare the time to add comments they’d be much appreciated.

זאת אומרת שבעצם, הבקשה היתה שתלמידים יגיבו, לא מבוגרים (שממילא רוצים לעודד את הכתיבה). אין ספק שקשה לדרבן תלמידים להגיב לכתיבה של תלמידים בבית ספר בעיר אחרת, או בארץ אחרת. אבל יש מקום לשאול למה כמעט ולא רואים תגובות של תלמידי בית הספר לכתיבה של עמיתיהם בבית הספר, או אפילו באותה כיתה. האם הם קוראים את מה שאחרים כותבים? האם זה מעניין אותם?

כמובן שעלי להזהר כאן. אין טעם לבוא ביותר מדי ביקורת כלפי פרויקט שרק לפני זמן קצר התחיל. אבל בכל זאת, צריכים לציין שלא מצאתי בבלוג של אנדי ווטסון, או בחומרים נוספים שאליהם הוא יוצר קישורים, התייחסות לאמות מידה להערכת הכתיבה של התלמידים. מה נחשב ככתיבה טובה, ולמה? האם רק כמות? האם התלמידים עורכים את מה שהם כותבים לפני, ואולי אפילו אחרי, הפרסום? הדרך עוד ארוכה, והמילים החמות של מורים מגוייסים לנושא שרוצים לעודד את השימוש בבלוג אולי עוזרות, אבל לא מספיק.

ועוד הערה אחת: משימת הכתיבה האחרונה של התלמידים היתה להסביר מה טוב (ואולי גם מה רע?) בבלוגים. זה לגיטימי לגמרי, אבל זה דוחק מאד מחוץ לראייה של מבקרים מן השורה את הכתיבה ה-"רגילה" של התלמידים – שירים, סיפורים, ועוד. בעצם, אלה הדברים שעשויים להיות מעניינים באמת.

מנהל בעל גישה חיובית לטכנולוגיה

טים לאואר הוא מנהל בית ספר יסודי במדינת אורגון. לא ברור לי מתי הוא מוצא זמן לכתוב לבלוג שלו, אבל הוא עושה זאת בתדירות ראויה להערכה. השבוע הוא העלה שני מאמרונים קצרים לבלוג – מאמרונים שיוצרים את הרושם שהוא מסוג המנהלים שאצלם תענוג לעבוד.

השבוע הוא כתב על המורה למוסיקה (וגם לטכנולוגיה) אצלו שחושף את התלמידים שלו לתוכנה ליצירת קומיקס שבעזרתה הם מכינים סיורים וירטואליים בבית הספר, הדרכות בנוגע לנוהלי בית הספר, ועוד. בינתיים הוא לא קישר לדוגמאות, אבל זה נראה די מבטיח. בנוסף, הוא כותב על אתר הממקם wikis על גבי מפות של Google Maps. לאואר מתמקד לא רק בטכנולוגיה, אלא בשימושים האפשרויים שבה. הוא מציין:

It would be nice to run this in a more protected state with students. Would be great for describing and documenting our neighborhood.

מה אפשר להגיד? יש כאן גישה בריאה. נדמה שלאואר באמת רוצה לשלב את הטכנולוגיות האלו בתהליכי הלמידה. אפשר לקוות שבקרוב (אחרי הקיץ) נראה גם תוצאות.

שימוש לגיטימי של בלוג … אבל בחינוך?

ריצ'רד מקמנוס איננו בא מתחום החינוך, אבל הבלוג שלו עוסק ביישומים בתחום התקשוב החברתי, ולכן הטכנולוגיות שהוא סוקר עשויות לעניין אנשי חינוך. כאשר הוא משווה בין פיירפוקס לבין אקספלורר ההשוואה עצמה איננה מעניינת כל כך, אבל הערת אגב דווקא משמעותי מאד. מקמנוס סקר, בזמן-אמת, הרצאות שהוא שמע בכנס. התגובות של קוראים האשימו אותו בחוסר עומק:

Yesterday I live-blogged the Webstock conference speeches of Ben Goodger (Lead Engineer on Firefox who also works for Google) and Tony Chor (Group Program Manager of Microsoft's Internet Explorer team). I published them on my ZDNet blog, thinking my browser-obsessed readers over there would appreciate my efforts. But all I got was accusations of writing a puff piece :-( Duh, I was live-blogging a conference!

הוא כמובן צודק. קשה לבוא בטענות כלפי מישהו שמנסה לרשום את דבריהם של אנשים אחרים. אבל אולי זאת בדיוק הבעיה. יותר מדי ממה שמופיע בבלוגים סביב הנושאים האלה הוא תגובה מיידית, ללא שיקול הדעת שצריך לצמוח מדקות נוספות של חשיבה. ובחינוך, על אחת כמה וכמה. אין לי ספק שיש הרבה שתלמידים יכולים לעשות עם בלוגים, אבל אם בסופו של דבר כל מה שהם עושים הוא לאסוף את דבריהם של אחרים ולהוסיף הערות סתמיות, גם הם, וגם קוראיהם, לא לומדים דבר. סביר להניח שיש מקום לדיווחים מיידיים ושטחיים, אבל רצוי להזהר מלהפוך את זה לעיקר.

רק התחלתי ואני כבר עוסק ברפלקציה?

אני מניח שזה בלתי-נמנע, אבל למען האמת, לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. הנה, אני מנסה לכתוב בלוג על השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות (וכמובן, לבלוגים מקום של כבוד בתוך זה) בתהליך הלמידה, וכמעט כל פעם שאני מכין "כתבה" קצרה אני מוצא את עצמי שואל "אז מה?", או "למי זה מעניין?", או "מה חדש כאן?". במידה מסויימת, במדובר בבעיה של נפח – עד שמספר הרשומות כאן יהיה מספיק גדול ליצור תחושה של "בלוג אמיתי", כמעט כל מאמרון צריך להצדיק את עצמו, כל מאמרון כאילו מנסה להתייחס לנושא בכללותו, ולא בפרטים הקטנים, ואילו הפרטים הקטנים הם מה שעשוי להיות מעניין. סתם הרמת גבה כתגובה לאמירות מוגזמות של המשוגעים לדבר איננה הכוונה שלי, אבל עדיין לא צללתי לתוך הפרטים הקטנים. השאלה החשובה איננה "האם אפשר ללמוד עם זה?", אלא כיצד עושים את זה.

זאת ועוד. כאדם עם לא מעט נסיון עם "אתרים אישיים", אני כנראה צריך לחולל מהפך בתפיסה שלי; אני צריך לעבור להילוך אחר. הרי בבלוג, אין דף ראשי שבו אני מסביר "מה אני מתכוון לעשות כאן". במקום דף כזה, פשוט ניגשים לענין. ואם יש לי מה להגיד, מה טוב. ואם לא, הבלוג כמובן לא יאריך ימים.

ובכל זאת, נדמה לי שקשה לי ללמוד את האמת הפשוטה הזאת. הדברים שכתבתי עד עכשיו נקראים כמו ויכוח סרק, ולא התייחסות של ממש לנושא. הקונץ הוא לעשות את זה באופן ממוקד, במקום לשפוך את כל ה-"אני מאמין" לתוך כל כתבה.

באולם ההרצאות זה נשמע נהדר

סוף שנת הלימודים הוא, כנראה, עונת הכנסים, ובלוגרים רבים מביאים תקצירים על ההרצאות השונות המועברות בכנסים האלה. כך עושה איאן מקינטוש עבור הרצאה של ויל ריצ'רדסון בכנס eLive!2000 באדינבורו, אנגליה.

קשה לבוא בטענות כלפי מרצה שרוצה לשכנע שבכוחם של הטכנולוגיות שעליהם הוא מספר לשנות את פני החינוך. זה מה שעושים בהרצאות כאלו. ובכל זאת, שתי אמירות של ריצ'רדסון נראות לי כמבקשות לפחות הרמת גבה קטנה.

From sometime learning to anytime learning
We have to learn not to push information any more. We have to teach our students how to pull information that is relevant to them. They no longer have to take it from us anyway. With Google, they can access the world of information from their mobile phone, palm, PC…

נדמה לי שאינני מכיר אף לא מורה אחד בישראל, ואפילו לפני האינטרנט, שלא היה מסכים עם האמירה הזאת. מעניין דווקא שריצ'רדסון אומר שצריכים ללמד את התלמידים כיצד לשלוף מידע הרלוונטי להם. כל גישה "מתקדמת" בחינוך דוגלת בגישה הזאת כבר מספר דורות לפחות. למה עלינו לראות אותו כמשהו ראוי להרצאות עוגן היום?
אבל המילה ללמד בכל זאת מעורר מספר סימני שאלה. אולי היא מצביעה על כך שאפילו מטיפי דת הבלוג מתחילים להבין שכדי שבלוגים וכלים דומים יוכלו להשפיע על תהליך הלמידה, התלמידים יצטרכו לרכוש מיומנויות למידה שיאפשרו להם לנצל את הכלים האלה. זאת ועוד … נדמה שהם אפילו מבינים שהמורים יהיו האמצעי לרכישה הזאת.

הציטטה השנייה מעוררת תחושה דומה:

From know what to know where learning
Knowing stuff is not important any more. We can find any information we want through the web, through the web on our mobile phones. Why do we ban mobile phones from the classroom and the exam hall? Surely, in the real world, that's what they would do if they want to find something out. It's what I do when I want to find something out. Do I really need to be able to remember everything that I want to use now and then in my life?

שוב, קשה מאד למצוא מורה שלא יסכים עם זה. לעומת זאת, לא מעט מורים ישמחו מאד לקבל לכיתותיהם את התלמידים צמאי הדעת שריצ'רדסון רומז נמצאים בכל מקום.

ועל אחת כמה וכמה בחינוך!

ג'ורג' סימנס מעלה נושא חשוב מאד בבלוג שלו-elearnspace:

We still need to achieve desired outcomes…but we can't achieve them in the same linear, structured approach that has been utilized in the past.

המחשבות האלו של סימנס נובעות ממאמר של סקוט קראפ בלוג שלו, Publishing 2.0: קארפ מציין ש-Web 2.0 צריך לעזור לו לפענח לעצמו מה הוא רוצה. הוא מתייחס לגודש אפשרויות הבחירה שעומדות לרשותנו היום:

…given infinite choice, most of us DON’T KNOW exactly what we want…To put it simply: 1.0 constrained us with too few choices and too little control, but 2.0 is overwhelming us with too many choices and too much control.

המיקוד של קארפ הוא עולם הפרסום וההיצע של כמות אדירה של מוצרים שצריכים לבחור ביניהם, אבל ההיסק לעולם החינוך די מתבקש. אנחנו מאפשרים לתלמידים שלנו למצוא "פרטי מידע" אך איננו עוזרים להם להחליט מה מתאים לצרכיהם ומה לא.

אין כל חדש כאן, מלבד זה שסימנס הוא בעצם נביא ה-connectivism. לפי תפיסתו, תהליך הלמידה היא תהליך של יצירת קשרים בין פריטים ועצמים ורעיונות ואנשים ו…. נדמה לי שאפשר לזהות באמירה שלו שאנחנו "עדיין צריכים להשיג תוצאות מקוות" קריצה לא כל כך קטנה לכיוון המטרות המסורתיות של החינוך. אין זה מספיק ליצור קשרים בין הכל, צריכים ליצור קשרים שיש להם הגיון ומשמעות, קשרים שעוזרים לנו להבין טוב יותר.

או לפחות כך אני מבקש להבין את (וכך ליצור קשר עם) סימנס.

לכתוב את הספר כדי ללמוד את החומר

גם בפינלנד, שואלים את השאלות האלו.

את הקטע הבא מצאתי בבלוג קבוצתי מפינלנד – FLOSSE Posse. אינני בקיא בשמות פינלנדיים, ולכן אינני יודע אם Teemu Arina (תאומו ארינה) הוא גבר או אישה, לא שזה משנה.
שם המאמרון די מרשים:
Truth of open and socially constructed information
מתוך המאמר הזה:

Write a school book that has purposefully inserted factual errors. Make it as uncertain as possible, so that the student needs to seek conversations to make any sense out of it.

Make the point of the course to discuss the book and what things are actually true and what are not. Base that on conversations reaching to other information sources and people for answers outside the course as well. Help them to be curious to seek different points of view. Make critical peer review and discussion the central process. Make them realize that to cope with untruths they need humble conversations rather than forcing their own beliefs.

מתבקשות כאן, בעצם, שתי הערות.

קודם כל, מלבד הטכנולוגיה, אין משהו כל כך חדש ברעיון הזה. לא פעם, על מנת לעודד את החשיבה, אנחנו כמורים מעלים "עובדות לא נכונות" בתקווה שהתלמידים שלנו יבחנו את הנושא ויסיקו מסקנות אחרות. אך שנית, ולדעתי חשוב יותר, אין שום ויכוח על כך שתלמידים צריכים להתמודד עם אי-אמיתות כדי לבחון את האמונות שלהם. הויכוח היא בכך שבכלל לא ברור אם התלמידים שלנו כבר מצויידים עם המיומנויות הדרושות כדי לעשות זאת כאשר נבקש מהם "לכתוב את הספר".

שאלה של מיקוד

ג'ף אוטכט, בבלוג שלו A Thinking Stick שואל לגבי ההכשרה הטכנולוגית הדרושה למורים כדי שהם יוכלו לשלב טכנולוגיות חדישות בעבודה שלהם בכיתה.

הוא מביא את התשובה לשאלה: איזו הכשרה טכנולוגית ספציפית היתה יכולה להיות לך לעזר לשנה הבאה? תשובה די טובה של מורה: איננו יודעים מה שאיננו יודעים. ואז הוא מוסיף:

A very appropriate response I felt. How many teachers feel like this? They don’t want another PowerPoint session, yet they do not know what else beyond that exists. What happened in Technology training that teachers were trained really well how to use PowerPoint and then we stopped. Meanwhile students produce PowerPoint presentations in astonishing numbers. Why? Because “We know what we know” and what teachers know is PowerPoint.

If teachers knew about blogs, understood how they could be using and how to integrate them, would they become as popular as PowerPoint? What if teachers had as much training on blogs, wikis, and web 2.0 as they have had over the last 5 years in PowerPoint. Would we see the same use?

על פניו, ההערה הזאת נראית די הגיונית, אבל יש בה בעיה אחת מאד יסודית.
ה-PowerPoint תואם את שיטות ההוראה המסורתיות שלנו. בסך הכל, מארגנים את הדברים שאנחנו רוצים להקנות לתלמידים במעטפת יפה יותר (במקרה הטוב). הטכנולוגיות החדישות יותר, אלה שעליהן אוטכט שואל, מסוגלים לשנות את המיקוד של הלמידה. במקום העברת הידע מהמורים לתלמיד, נדרש תהליך של הבניית הידע אצל כיתה של תלמידים, של שיתוף פעולה בדרך להבנה.

כדי לדעת לעשות את זה, יש בהחלט טעם ללמד את השימוש בכלים טכנולוגיים חדשים. אבל עוד יותר חשוב, המורים, והמערכת כולה, צריכים להפנים דרך אחרת של למידה, צריכים להבין אחרת את תפקיד המורה.

עוד על הנסיון לסגור את הדלת

אנדי כרבין, בבלוג החדש (והמרשים) שלו learning.now מדווח על הנסיון של הורים בניו יורק לשנות את המדיונות הקובעת שלתלמידים אסור לבוא לבית הספר עם טלפונים סלולאריים. (יש מאמר בנושא ב-Wired News.) השיקולים של ההורים די מובנים – הם רוצים את האפשרות להיות בקשר עם ההורים אם וכאשר זה נחוץ.

התגובות בבלוג של כרבין די חלוקות, אם כי הגישה הכללית שבאה לביטוי היא (כפי שאולי היה אפשר לצפות) אפשר להחזיק טלפון סלולארי, אך לא להשתמש בו בשעת שיעור. מספר אנשים מביעים חשש מהעתקות במבחנים. יש עדיין מעטים שמנסים למקד את הדיון בשאלות של שילוב המכשיר בתהליך הלמידה. אבל אין ספק שזה יקרה.

נדמה לי שהחשש מהשימוש בטלפונים סלולאריים אינו נובע מההפרעה שהם יכולים ליצור, אלא מהתחושה שבאופן מסורתי בית הספר נתפס כמקום השולט בתלמידים בזמן שהם שוהים בו. אם וכאשר מתירים את השימוש במכשירים האלה, נוצר מצב שבו בית הספר מודה שהשליטה שלו אינה מלאה. אך מה לעשות, וזאת האמת, ורצוי שבתי הספר כבר יתחילו להתרגל לאמת הזאת.