יתכן ובמרחב הבלוגי (ה-blogosphere – אינני מכיר תרגום קולע בעברית) אין דבר כזה צירוף מקרים. הכל נמצא, אי-שם, פחות או יותר בעת ובעונה אחת, והמלאכה הבלוגית האמיתית היא ליצור את הקשר בין קטעים שונים שבהם אנחנו נתקלים, ובין הראייה האישית המתפתחת שלנו. אם את זה מצליחים לעשות, יש סיכוי שמה שאנחנו כותבים יהיה מעניין גם לאחרים.
לפני זמן קצר, קראתי רשימה על כיצד ראוי לכתוב תוכן לאינטרנט – מאמר בבלוג של שלומית הברון שאליו הגעתי מפני שהוא הופיע רשימת הדלישס של ידיד. וזה מיד התקשר אצלי לרשימה אחרת שקראתי מוקדם יותר השבוע – רשימה שנכתבה לפני כמעט חצי שנה, אבל שפגשתי רק עכשיו (שוב, אולי כצפוי, דרך הפנייה מבלוג אחר שאני קורא). כאשר קראתי את הרשימה הראשונה שקראתי, לא חשבתי שאתייחס אליה כאן, למרות העובדה שהתרשמתי מאד ממנה. אבל כאשר קראתי את המאמר השני, היה לי ברור שיש לי צורך להעמיד את השניים זה מול זה.
המאמר השני נכתב בעברית, אם כי אני מודה, קראתי רבים כמוהו בעבר באנגלית. הברון מספרת לנו שכתיבה לאינטרנט צריכה להיות:
כתיבה לאינטרנט היא מקצוע. למה? כי אנשים קוראים ברשת בצורה שונה לחלוטין ממה שהם קוראים כל מדיה אחרת ולכן יש לכתוב בצורה המתאימה לקריאה הזו. כשאנחנו גולשים באינטרנט אנחנו חשים צורך ללחוץ על קישורים, להגיע למקומות אחרים, לעבור הלאה, לצאת מהאתר בו אנו נמצאים, לגלוש בעוד מקומות, לא לשקוט ולא לנוח. כשאנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו לא קוראים, אנחנו מרפרפים. כשאנחנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו רוצים שיתנו לנו מידע פשוט, קצר ושימושי – בקיצור, כל מאפייני הקריאה שלנו (קפה, סנדוויץ’, נחת, עיתון בארוחת הבוקר) משתנים מהקצה אל הקצה, במיוחד אם אנחנו ישראלים ומראש לא מצוידים באורך רוח משובח וביכולת לשבת יותר מחמש דקות ברציפות.
אם יורשה לי לסטות לרגע מהנושא – וסטיות מהנושא הן בוודאי די גבוהות ברשימת ה-“אל תעשה” של הברון – המאמר הזה מצטט את ביל גייטס שכתב לנו, לפני יותר מעשר שנים, ש-“התוכן הוא המלך” –
אמירה שאליה התייחסתי, באנגלית, לפני יותר משנה וחצי, אם כי בספקנות רבה בנוגע לכוונות של גייטס.
בגישה כמעט הפוכה לחלוטין לכתיבה התכליתית שבה הברון דוגלת, אמבר סימונס, ברשימה האחרת (הנושא את השם, דרך פרפראזה משייקספיר, Gentle reader, stay awhile. I will be faithful), מתארת את הקשר בין הכותב לבין הקורא כמערכת יחסים. היא מבקשת מקוראיה להתאזר בטיפה של סבלנות:
Every opening paragraph is the beginning of a delicate and transient relationship between reader and writer. This relationship begins quietly, usually without much fanfare – and if it’s properly initiated, the reader doesn’t even know it’s happening. Yet the success of this relationship is an important factor in creating an enjoyable, engaging experience for the reader. This is especially true on the web where author credibility can be difficult to establish, and where, increasingly, readers have so many choices that separating the chaff from the wheat can be a daunting process.
ההבדל הוא, כמובן, ובין היתר, פונקציה של ציפיות. אם אני מחפש מידע תכליתי, לא ארצה למצוא אותו משולב, אולי אפילו מוחבא, בתוך מעשייה, אם כי, כאשר אני מחפש מתכון כלשהו, אותו מתכון נעשה משמעותי יותר עבורי אם יחד איתו אני מוצא גם סיפור על כיצד מי שמוסר את המתכון זוכר אותו מילדותו, או אולי כמה משפטים על האדם המעניין שממנו הוא קיבל אותו. אבל אין זה הבדל היחיד. יש גם הבדל יותר משמעותי, ומשמעותי במיוחד בהקשר של בלוגים, ואולי במיוחד לבלוגים בחינוך.
ביסודו של דבר, כתיבה לבלוג היא כתיבה רפלקטיבית – כתיבה הבוחנת את היחס שלנו לנושא שאנחנו בוחנים. אם אנחנו אוספים מקורות ומדווחים אליהם, אנחנו לא רק מעבירים אותם מהמקום בו פגשנו אותם אל בלוג שלנו, ובדרך הזאת לאנשים אחרים, אלא מוסיפים את הערך המוסף האישי שלנו. וכאשר אנחנו מתחילים לכתוב, איננו תמיד יודעים מהו הערך המוסף הזה. רק תוך כדי הכתיבה, תוך כדי ההתמודדות האישית שלנו עם המידע שאליו הגענו, המחשבות שלנו מתבהרות לנו. כפי שמציין בריאן קרוסבי ממש בשם הבלוג שלו, learning is messy – הלמידה היא תהליך מבולגן, וצפוי שהכתיבה שלנו תשקף את זה. אני מעדיף לקרוא כתיבה המשקפת תהליך חשיבה, תהליך של נסיון לעשות סדר בראש, ולא תמיד בהצלחה, מאשר כתיבה מזוככת וברורה מדי, כתיבה קצרה, פשוטה ותמציתית … וחסרת נשמה – אותה נשמה שאני מקווה שנוכל לעזור לתלמידים שלנו לגלות בלמידה, ובכתיבה, שלהם.