היה צפוי, נכון?: הצדקה מדעית לשיטות הישנות

במהדורה הנוכחית של eSchool-News יש דיווח על מחקר חדש שביקש לבדוק היבטים שונים של "למידה" בתנאים של multitasking. נכון לכתיבת המאמרון הזה, יש לי גישה רק לתקציר המאמר על המחקר, ולא למאמר המלא, לכן נצטרך להסתפק במה שאפשר ללמוד עליו דרך eSchool News:

New brain research suggests that distractions that divide students' attention–such as surfing the web or sending instant messages–can affect the way they learn, making the knowledge they gain harder to use later on. The study could have important implications for today's students, many of whom are accustomed to multitasking while completing homework or listening in class.

ה-multitasking הוא מרכיב מרכזי בחיים המתוקשבים שלנו. ובבית הספר כמו בחיים. מאחורי שילוב הבלוג בתהליך הלמידה נמצאת תפיסה של התלמיד כאדם שנמצא בתהליך מתמיד של חיפוש מידע, בדיקתו, והעברתו לאחרים כדי שגם הם יוכלו להעזר בו. מחקר מהסוג הזה עשוי לשכנע מפקחים ומנהלים שכדי שהתלמידים שלהם ילמדו לא כדאי לרדוף אחרי טכנולוגיות חדישות, אלא פשוט להתרכז בשיטות הישנות.

סטיבן דונז כנראה חש את זה בהתייחסות שלו לפרסום המחקר:

It's a tiny study (14 students) using dubious measurments (brain imaging) and employing very artificial conditions (I mean, who tries to count high pitched tones while studying?) but that of course won't stop the headline from being splashed across the front page of the newspaper – or in this case, eSchool News.

קשה לא להסכים. אינני מטיל ספק במקצועיות של החוקרים (ואני מודה שאינני מבין בשיטות ההדמייה שלהם שנשמעות לי די מרתקות). עם זאת, קשה להבין שניתן להסיק מכל זה שיכולת הלמידה של תלמידים (או היבט כלשהו של היכולת הזאת) יורדת ככל שהם עוסקים במספר פעולות.

ובכל זאת, לא נראה לי שיש להסיק את ההפך. עצם השימוש בכלי כמו בלוג איננו מבטיח למידה. במקרים רבים מדי התוצר נוצץ, אבל איננו עומד בבחינה מדוקדקת יותר. אחד מהקוראים של דונז מגיב ברוח הזאת. אולי הוא מגזים, אבל יש משהו במה שהוא כותב:

These researchers, however slipshod their methodology, may one day prove to have been right in spite of themselves. Those of us who took our degrees before "multitasking" was a concept, can scarcely deny that our thinking, and the written expression of our thoughts and ideas, was rather less muddleheaded back then. To follow a single thread of inquiry to its logical, aesthetic, or practical conclusion is what scholars, scientists and artists do. Or did. Now it's more likely to be a blog entry (ironic, eh?) in the first two cases, and a "mashup" in the third.

כמובן שהרבה כתיבה – גם של תלמידים וגם של מבוגרים – היתה מבולבלת ולא ממוקדת עוד הרבה לפני הבלוג. גם לפני ה-multitasking קשה להגיד שהלמידה של תלמידים היתה המוצלחת ביותר. מהבחינה הזאת, יש טעם לאמץ שיטות וטכנולוגיות חדישות – יותר גרוע ממה שאנחנו מכירים לא יהיה. ובכל זאת, לאמץ את הבלוג רק מפני שהוא חדש איננה סיבה מספקת.

ואיך כל זה צריך להשפיע על התלמידים שלנו?

ויל ריצ'רדסון כותב על המבוכה שהוא חש כאשר הוא גילה שאתר אחר קיבץ את המאמרונים שלו, ושל אחרים, לתוך בלוג שמנסה (כנראה) להרוויח קצת כסף באמצעות פרסומות. באותו בלוג אין התייחסות למאמרונים. הוא פשוט מאגד את עדכוני ה-RSS של מספר בלוגים העוסקים בטכנולוגיה וחינוך. תחילה, ריצ'רדסון שאל האם עצם קיומו של בלוג שמאגד את הכתיבה שלו (ושל אחרים) צריך להפריע לו. אותו מאמרון עורר כ-25 תגובות. כמה ימים מאוחר יותר, ריצ'רדסון צולל עמוק יותר לתוך הסוגיה. הוא כותב:

So, what to do? Certainly, there is a central ethic that is involved here, that of owning your own work and attributing the work of others. Putting your name on someone else’s stuff is theft, plain and simple, and should not be tolerated. But as the article points out, much of the problem is simple sloppy work in terms of sourcing and attribution. And the bigger problem is that it is being tolerated.

סוגיית הגניבה של נכסים רוחניים מעסיקה אותי כבר שנים. (כפי שציינתי לא פעם בעבר, אני מאמין גדול ב-"בשם אומרו".) לא מדובר רק בהעתקה מילה במילה, אלה גם באימוץ של רעיונות המועלים לציבור בפורומים. לפני עשור, כאשר קבוצות דיון היו עבורנו דבר חדש, חברים בקהילת למדע (למשל) נרתעו מלהשתתף בפורומים בגלל החשש שמישהו יגנוב את הרעיונות שלהם, או לפחות יאמץ אותם כשל עצמם. עברו מספר שנים עד שהאתוס של "חשיבה בקול רם" בפורומים חדר לתודעה שלנו, עד שהבנו שאנחנו ניזונים מהזירה הציבורית של הפורומים לפחות באותה מידה שאנחנו (באופן פרטני) מזינים אותה. מדובר בתפיסה כללית, ואנחנו נאחזים בה, גם כאשר לקוחים מאיתנו באופן מופרז. משהו ברוח הזאת אפשר למצוא בתגובה של סטיבן דונז למאמרון של ריצ'רדסון:

… life is too short to be bothered by such things. The sites out there that flagrantly violate my license are very obvious to my reader and others. They reveal through their own actions that they are not to be trusted ….

אז מה? בצדק, ריצ'רדסון מציין שהסוגיה הזאת קשורה לחינוך, לדרך שבה אנחנו, המחנכים, משתמשים בחומרים של אחרים, ולדך שבה אנחנו מסבירים את הנושא לתלמידים שלנו. אך נדמה לי שהוא איננו מקשר מספיק בין הטכנולוגיה המאפשרת העתקה לבין מערכת חינוכית שמעודדת אותה.

מעטים הם המורים שיגידו שהם מעודדים העתקה, אבל רוב מטלות הכתיבה שתלמידים מקבלים בבית הספר (כולל ה-"מידעניות" שביניהן) אינן דורשות הרבה מעבר להעתקה של מאמר (בשביל מה יש אנציקלופדיות?) והגשתו למורה. לכאורה הבלוג, שנחשב כאמצעי לביטוי אישי, אמור לשנות את המצב הזה. הרי אנחנו מצפים שבבלוג שלו התלמיד יכתוב את המחשבות שלו, ואלה, כמובן, אישיים. אבל אותה טכנולוגיה גם מאפשרת (אולי אפילו מעודדת) את העברתו של מידע ממקום למקום, מבלי שהוא יעבור שום מסננים אישיים, מבלי שהתלמיד יהרהר על משמעותו, או על כיצד הוא משתלב במה שהוא "חוקר".

המשימה החינוכית המשמעותית שלנו היא לעזור לתלמידים שלנו לראות את עצמם לא רק כצינורות שמעבירים מידע מכאן לשם, אלה כתחנות באותו מסלול של המידע, תחנות שבהן המידע נבדק ומנותב לפי הצרכים הלימודיים שלהם.

מעבר לפרסום לעיני כל העולם

אני מודה שאני שוב ושוב מוצא את עצמי מגרד בראש בחוסר-הבנה. וכי למה? פעם אחר פעם אני קורא את ההצהרות המתלהבות של מורים הנחשפים לראשונה לבלוגים. ופעם אחר פעם ההצהרות האלה מהללות את הפוטנציאל הלימודי האדיר הטמון בתופעה. כמעט תמיד המורים נרגשים מכך שדרך הבלוג, יהיה לתלמידים שלהם קהל כלל. נדמה לי שיש כאן בעיה רצינית ביותר, ושאנחנו זקוקים לתרגיל חשיבתי זעיר כדי להמחיש אותה.

יום-יום, בהמוני בתי ספר ברחבי העולם, תלמידים כותבים "עבודות" קצרות. לפני עידן הבלוג, רק המורה קרא את מה שהתלמידים כתבו. במקרה הטוב, ההורים, וכמה מהתלמידים האחרים בכיתה, גם עיינו במה שנכתב. היום, מספר מורים, חוד החנית של החדרת הבלוגים למערכת החינוך, דואגים לפרסם את הכתיבה של תלמידיהם לעולם. ובמקרה הטוב, מספר קטן של מורים אחרים, שגם הם מחוייבים לרעיון, קוראים את מה שמתפרסם. נוצר מצב שבו המורים האלה צריכים לקרוא גם את מה שתלמידיהם כותבים, וגם את מה שהתלמידים של מורים אחרים כותבים. כבר היום אין זמן לקרוא את כל זה וגם להתייחס אליו ברצינות. ומחר, אם התופעה עוד תתרחב? אין שום סיכוי שהכתיבה הזאת תגיע לעיניהם של אנשים שרוצים, ואף יכולים, להתייחס, לעודד, לעזור. ייווצר מצב שבו במשך בערך שבוע תלמידים יציצו בבלוגים שלהם כדי לראות אם מישהו מתייחס, אם מישהו השאיר תגובה, ואחר שהם ייווכחו לדעת שאין התייחסות, הם יתעייפו מכל העסק הזה.

כתוצאה מסדנה שהוא העביר לאחרונה, דיוויד וורליק פתח דף ויקי בו מופיעים קישורים לבלוגים החדשים של המורים שהשתתפו בסדנה. קשה להיות ביקורתי כלפי המורים שזה עתה התחילו לכתוב, ומביעים את ההתלהבות שלהם (ואני מביא כאן רק דוגמה אחת, שהיא דומה מאד לכל יתר הכתיבה, וגם לתגובות, שנכתבו על פי רוב על ידי יתר המשתתפים בסדנה):

Blogging is a great tool for writing and publishing in any subject area. Blogging will allow students to post their work for the world to read instead of just for a teacher to grade. What a great tool for students! Why would we want to do it any other way.

בעצם, ההתלהבות הזאת רק מחדדת את הבעיה. אין טעם (וגם אין הצדקה) לבקר את ההתלהבות הזאת. יד על הלב, היא די מעודדת. אבל נדמה לי שאנחנו זקוקים למשהו קצת אחר. במקום כתיבה כללית למדי שאיננה מעוררת רצון להמשיך לקרוא את אותו הדבר שוב ושוב (דבר שקורה גם בכתיבה של התלמידים וגם של המורים), צריכה לקום מערכת של הפניות. (נדמה לי ש-RSS או שיטה אחרת של תיגוי יכולים לתת מענה). מורים שהכיתות שלהם לומדים נושא מסויים צריכים מנגנון שבעזרתו הם יוכלו למצוא ו/או ליצור קשר עם מורים שכיתותיהם לומדים את אותו הנושא, כדי שהתלמידים יוכלו לשתף אחרים בלמידות שלהם. אם בכיתה מסויימת התלמידים כותבים על בעלי חיים, אותה כיתה צריכה להיות מסוגלת למצוא כיתות אחרות שכותבות על בעלי חיים. בדרך הזאת יש סיכוי (ובעצם, רק סיכוי) שהכתיבה של תלמידים בבלוגים תגיע לקהל שבאמת מעוניין בה, שיכול לעשות איתה משהו.

לא מובן לי למה, בתוך כל המאמרונים שנכתבים בנושא הבלוג בתהליך הלמידה, מקדישים כל כך הרבה מילים להיבט של פרסום לעיני כל העולם (כגורם מעודד), וכל כך מעט לצורך האמיתי של מציאת קהל שעשוי להיות מעוניין במה שכותבים.

בין "שטוח" לשטחיות

היה זה דרך סטיבן דונז שהגעתי למאמרון (ממש קצר) של אנדרו פס (אכן, ברור שאני מאמין גדול ב-"בשם אומרו"). פס התייחס לכתבה בבלוג של דיוויד סירוטה בנוגע למומחיותו של תומס פרידמן, מחבר "העולם שטוח", שהוזכר כאן רק אתמול. הכתבה של סירוטה מעניינת מאד, וכדאי לקרוא אותה, אבל מבחינת מה שמעסיק אותי, אפשר לצטט רק חלק קצר:

Now, in a little-noticed interview, Friedman actually went on record admitting he advocates for specific trade deals without knowing anything about what’s in the trade deals he is writing about.

סירוטה עוסק בנושאים הקשורים לסחר חופשי, ומבחינתו הודעתו של פרידמן, שרכש לעצמו שם כמומחה בתחום, הינה הוכחה שבעצם, הוא איננו יודע על מה הוא שח. הסחר החופשי איננו מעסיק את פס, אבל המשמעות החינוכית של מומחה שבעצם לא יודע הרבה כן מעסיק אותו:

David Sirota reports on Tom Friedman's shocking admission that he often writes about trade policy proposals that he knows nothing about. Sirota writes, "… what’s truly astonishing is that Tom Friedman, the person who the media most relies on to interpret trade policy, now publicly runs around admitting he actually knows nothing at all about the trade pacts he pushes in his New York Times column." After reading this article, I can't help but wonder how often we, as teachers, teach something that we know very little about beyond superficialities.

נדמה לי שפס צודק בהרהורים שלו. אבל לעתים קרובות אנחנו, המורים, איננו מומחים בנושאים אותם אנחנו אמורים ללמד. האם היום, כאשר אנחנו מתבקשים פחות "ללמד" ויותר לכוון את התלמידים, להראות להם את הדרך (או את הדרכים), להביא אותם למקורות ולעזור להם לקבל החלטות, זה כל כך משנה? פס חש שיש כאן פגם, וקשה לא להסכים איתו. אבל אולי אותה מומחיות כבר איננה חשובה.

אולי. אפשר לטעון, במידות גדולות של צדק, לשני הצדדים. מה שמעסיק אותי בכל הסיפור הזה הוא משהו אחר. חלק גדול מההתייחסות החינוכית המתלהבת כלפי בלוגים הוא העידוד שלנו, המחנכים, לתלמידים להביע את דעותיהם בכתב. לא פעם אנחנו קוראים שכאשר תלמידים מפרסמים את דעותיהם לעולם, הכתיבה שלהם משתפר. אני חושש שעל פי רוב, גישה כזאת מבטיחה התייחסות שטחית ביותר. יש בנו תקווה עיוורת שכאשר התלמידים שלנו יכתבו משהו שמתפרסם ברבים, הם גם יבינו שהם צריכים להביא איתם את הסימוכין לאותה כתיבה, הם יבססו את הכתיבה שלהם על חקר מעמיק ורציני. והנה, אחד מגיבורי העולם החדש המתהווה, ההוא מהעולם השטוח המתאר לנו כיצד ייראה העולם החדש הזה, איננו עושה את זה. זאת ועוד – ברור שהוא לא היחיד.

אין ספק, אנחנו כן צריכים לעודד את השימוש בכלים חדשים כמו בלוגים, ובדרך הזאת לעודד את התלמידים שלנו לכתוב ולהביע את עצמם. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נזכור שההבעה העצמית הזאת היא רק חלק, וחלק קטן, מהלמידה שאמורה להתרחש בבית הספר.

העולם שטוח … אז מה?

בחודשים האחרונים מספר בלוגרים בתחום החינוך והאינטרנט התייחסו לספרו של תומס פרידמן, העולם שטוח. הבלוגרים האלה מציינים שפרידמן איננו מסיק מסקנות בנוגע לחינוך בעקבות התיזה שלו, אבל נדמה להם שכדאי היה לעשות כך. ג'ורג' סימנס, לפני חודשיים, למשל, כותב ש:

Globalization will flow through the conduit of collaborative tools and new ways of communicating (as in new theories of communication) – both domains in which many educators have already accumulated five plus years experience. Perhaps it is also time to rethink what it means to educate? Maybe educators should be more like connection-makers, and less like content deliverers.

אני כמובן מסכים שאנשי חינוך צריכים לעסוק יותר יצירת קשרים בין מידע ולמידע ובין תלמידים ומידע, ולעסוק פחות בהגשת המידע כפי שהיה נהוג באופן מסורתי. אבל אני מודה שאין לי מושג כיצד סימנס מסיק את הצורך הזה מהעובדה שהעולם שטוח. זאת ועוד. קשה להבין כיצד סימנס רואה בכך "חשיבה מחדש". הרי כבר במשך דורות לא מעטים אנשי חינוך מרכזיים מציינים ששינוי מהסוג הזה נחוץ.

עוד כחודש וחצי לפני סימנס, דיוויד וורליק, שבדרך כלל (לפחות לטעמי) כותב עם הרבה יותר תבונה, התייחס גם הוא לנושא:

In many cases, students communicate more, construct original content more, and more often collaborate virtually with other people, than do their teachers. Those teachers who pretend to stand on higher ground, appear, to many of their students, to be standing on quicksand.

I wax hyperbole, but the point is that our times require a different kind of classroom, one that can no longer rely on gravity. We must invent a perpetual learning engine.

I hope to spend the next couple of weeks talking through some ideas concerning a flat classroom learning engine, most of which I am still forming. But I would like to begin with a list of characteristics for students in a flat classroom learning engine.

    Curious
    Self Directed Learners
    Intrinsic need to communicate
    Intrinsic need to influence
    Future Oriented
    Heritage Grounded

ושוב, השאלה המתבקשת היא מה חדש כאן? קשה להתווכח עם הקביעות האלה. מדובר במרכיבים חשובים בכל לומד. הבעיה היא שאינני מוצא שום קשר בין הקביעות האלה, לבין הרעיון של העולם השטוח. אלא אם כן הכוונה היא שבעקבות העולם השטוח החשיבה שלנו נעשית שטחית.

דווקא החשש שלי הוא די בכיוון ההפוך. התחרות העזה על מקומות עבודה בכפר הגלובאלי, שהיא, לפי פרידמן, תהיה, כנראה, תוצאה ישירה של העולם השטוח, תוביל לחינוך מסורתי ויבש, חינוך המכוון להישגים הניתנים למדידה במבחנים, ולא חינוך המעודדת יצירתיות. הלווי ואתבדה.

הטכנולוגיה היא לא תמיד העיקר

אולי שוב זה עניין של הקיץ. חלק גדול מהבלוגרים שאני קורא נמצאים בחופשה, ואין הרבה חדש שדורש התייחסות. מה גם, מפני ש-"התייחסות" היא לעתים קרובות "הרמת גבה", אני לא צץ לעשות זאת. אין חובה להיות תמיד ביקורתי.

מצד שני, אולי זה ענין של אופי – אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי. כך קורה שאני מוצא את עצמי מגיב למאמרון של ויל ריצ'רדסון מלפני קצת פחות משובע. ריצ'רדסון דיווח על מושב בכנס בו הוא השתתף, ועל התרשמותו העמוקה מאחת ההרצאות:

The keynote by Marco Torres was phenomenal I thought. And I loved the message, which was basically to tell educators that we have tools now that just about every type of learner can flourish with, and we need only to find the creativity within us to make it happen. The examples of student work he showed were nothing short of amazing, and worth sharing to every educator audience out there. His kids come from the most undereducated and poverty stricken areas of LA and yet they are succeeding in multimedia. The big question that we’re going to have to deal with is whether we can teach the fundamental literacies through the media that kids are most motivated and driven by.

כהרגלי, הקלקתי על הדוגמאות של עבודות הסטודנטים. אולי הפעם, חשבתי, להבדיל מיותר מדי פעמים קודמות, אגלה שאני מסכים שאכן מדובר בעבודות מדהימות.

מה אני יכול להגיד? מדובר במאגר גדל ממדים של סרטים קצרים (ואנימציות) שהוכנו על ידי תלמידי תיכון בשכונה ענייה צפונית ללוס אנג'לס. חלק מהסרטים אכן די מרשימים. חלק … הרבה פחות (ואני בטוח שריצ'רדסון, כמוני, לא צלל לתוך כולם לפני שהוא הגיע למסקנות שלו לגביהם). אינני בטוח, אבל נדמה לי שמדובר במאגר מצטבר של מספר שנים. זאת ועוד, קשה לזהות באיזה גיל התלמידים, או את מידת הנסיון שלהם בשימוש במדיום. האם מדובר בסרטים ראשונים? האם מה שמוצג באתר עבר עריכה ואולי טיפול של יד מקצועית יותר?

דווקא מעניין אותי לדעת כמה זמן התלמידים עבדו על הסרטים שלהם, כמה עריכות הם עברו, כיצד החליטו מה גמור ומה לא. לא מצאתי באתר התייחסות לשאלות כאלה. מפני שאינני חושב שכתיבה חד-פעמית, טובה ככל שתהיה, היא מטרה בפני עצמה, גם במקרה של סרטים כאלה, חשוב לי התהליך יותר מאשר התוצאה (לפחות מבחינה חינוכית).

ואולי באופן קצת פרדוקסלי, מה שאולי מרשים ביותר בפרויקט הזה איננו, לטעמי, השימוש בטכנולוגיה, אלא הגיבוש הקהילתי שבא לידי ביטוי בכמה סרטים הסברתיים באתר. למרות שריצ'רדסון מתלהב מהשימוש בטכנולוגיה, נדמה לי שמה שאנחנו רואים בפרויקט מהסוג הזה הוא שקהילה שבוחרת לבחון את עצמו, ומעודדת תלמידים לעשות זאת – באמצעות כל כלי שהוא – יכולה להגיע לתוצאות לימודיות חשובות. בעצם, יש לנו כאן עדות לכך שהטכנולוגיה צריכה לשרת את הלמידה, ולא ההפך.

אם זה לא מתחדש, זה פשוט לא בלוג

קיץ. אין פעילות בבתי הספר. נדמה לי שאפילו הכנסים בחו"ל לרוב אחורינו. אירוע משפחתי, ביקור של חברים מחו"ל, החום, וכמובן גם המצב הבטחוני המדורדר, משפיעים על הכתיבה, או אולי על אי-הכתיבה. אבל בעצם, זה רק מחדד את הבעיה. אם בלוג לא מתחדש, הוא מפסיק להתקיים. צריכים לכתוב משהו, נכון?

חלק מהבלוגרים שאני קורא מתמידים. לטעמי, הם גם חוזרים על עצמם, אבל במציאות שבו, כזכור, צריכים לכתוב משהו, אפשר אולי לסלוח לאלה שבוחרים פשוט לספר לנו שוב ושוב על העתיד הזוהר של הלמידה באמצעות האינטרנט. בעצם, אני לא כל כך שונה מהם, פשוט עם דגש קצת שונה: הם מספרים לנו, פעם אחר פעם, שהבלוגים בחינוך משנים את פני הלמידה, ואילו אני ממשיך, פעם אחר פעם, להרים גבה.

ובכל זאת, אולי יש הבדל משמעותי. בארץ כמעט כולנו מכירים זה את זה. במידה רבה, אני כותב לקבוצת אנשים שכבר מכירה את דעותי. העולם דובר האנגלית, לעומתנו, הרבה יותר גדול. נדמה לי שהוא אפילו מספיק גדול כך שהוא סובל את החזרה על אמירות נדושות – הרי, תמיד יש עוד מישהו שעוד לא שמע אותן.

האם כל זה אומר שלתקופת הקיץ אני מדומם מנוע? נדמה לי שלא. יש עדיין לא מעט שעליו אפשר לכתוב. אבל סביר להניח שהתדירות תהיה איטית יותר.

על דשא ירוק – או, האם באמת קיימת פרוביציאליות ישראלית בתקשוב?

קוראת אחת (מה? מישהו באמת קורא את ההגיגים האלה?) הגיבה למאמרון הקודם שעסק בתחושה שאנחנו חוזרים על עצמנו בכנסים המקצועיים על מחשבים בחינוך. היא הביעה את הרצון להיות שם – ב-NECC, במקום שלכאורה הדברים המעניינים מתרחשים, במקום שאנשי שם מסתובבים, ואולי החשוב ביותר … במקום שבו מדברים על השימוש בויקי, בפודקאסטינג ובבלוג.

גם אני אינני שם, ויד על הלב, גם אני הייתי רוצה לפגוש כמה מהאנשים שאת הגיגיהם אני קורא לעתים קרובות. אבל נדמה לי שלו היינו שם, היינו מתאכזבים, אם כי לא מפני שלא משמיעים שם את מילות הקסם של השנה הנוכחית.

לפני תחילת הכנס, דוד ווארליק כתב בבלוג שלו על הנושאים שמופיעים בתוכנית:

Out of curiosity, I’ve done a quick search of the conference program for sessions using some Web-two-point-O’esque terms. Here’s what I found (in parentheses is the number of sessions in last year’s program):
Blog — 35 sessions (15)
Podcast — 31 sessions (3)
RSS — 6 sessions (4)
wiki — 10 sessions (2)

רשימה כזאת יוצרת את הרושם שה-NECC באמת עוסק בנושאים די בוערים, בטכנולוגיות שבחזית התקשוב. אבל הבעיה היא שכבר קראתי לא מעטים מהבלוגים האלה, והאזנתי ליותר מדי podcasts, והתחושה היא שאולי הטכנולוגיות התקדמו, אבל הלמידה עדיין צולעת.

אין ספק שמבחינה טכנולוגית ישראל נמצאת בפיגור אחרי ארה"ב (ואולי גם אירופה). יש, לדעתי, לפחות שתי סיבות שבגללן קיים הפיגור הזה: בעיות לא כל כך קלות לפתרון בתרגום לעברית, והמסה קריטית הדרושה כדי ששימושים מעניינים יצמחו מתוך כלל השימושים הבאנאליים. יוצא ש-שם משתמשים בכלים שכעת נמצאים בכותרות, ואילו אנחנו עדיין בונים אתרים מיושנים, או משתמשים סתם בקבוצות דיון. אבל נדמה לי שכאשר מדובר בפדגוגיה, או בלמידה של ממש, גם הם וגם אנחנו עדיין מגששים באפלה.

על כנסים, ועל מה ש (שוב ושוב) מתרחש בהם

אולי זה עניין של גודל. אין זו הגזמה להגיד שבישראל אפשר לרכז כמעט כל מי שעוסק בנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לתוך אולם אחד. הרי בעצם, זה כמעט מה שקורה מדי שנה בכנסי מו"ח. לא רק זה, כאשר עוד גופים ראו כי טוב, גם הם ארגנו כנסים, ורבים מאיתנו נפגשנו לא רק פעם אחת בשנה, אלא מספר פעמים … עד שהתחילו להבין שמלבד להפגש, עוד משהו צריך לקרות בכנסים כאלה.

אולי זאת הסיבה שהשנה לא היה כנס מו"ח, וגם לא (אם אינני טועה) כנס גולשים של מופ"ת. הרי התחלנו לחזור על עצמנו בצורה מדאיגה. לפני מספר שנים כל אתר חינוכי חדש היה סיבה לחגיגה. המציגים קיבלו 20 דקות להראות לנו משהו שמהקהל נראה די דומה לאתר אינטרנט, או אולי הראו לנו מספר דפים של קבוצת דיון כדי לשכנע שמדובר בכיתה לומדת. כמובן שאין שום פסול בכל זה, ולפעמים מה שנדוש לצופה הוא חידוש למי שבונה אותו (וזה בפני עצמו נושא חשוב למאמרון עתידי). אבל התעייפנו מלחזור על זה פעם אחר פעם.

במקום גדל ממדים כמו ארה"ב, אולי המצב שונה. שם לא כולם מכירים את כולם, ומי שהציג לפני שנה במזרח יכול להציג את אותו הדבר במערב ולזכות שוב בשבחים, למרות שהוא לא חידש שום דבר במשך השנה.

ולמה כל ההרהורים האלה? בשבועות האחרונים אני נתקל שוב ושוב בדיווחים בבלוגים שאני קורה מחו"ל על הכנסים שמתקיימים בקיץ. על פי רוב, מספרים לנו על מי שיהיו שם וכמה מגניב יהיה לשמוע את המציגים האלה. יתכן. אבל אפילו בהתחשב בעובדה שבגלל המרחב הענק של ארה"ב לא כולם פוגשים את כולם בכל כנס, זה מתחיל להיות די מעיק. הנה, טים לאואר אולי מתכוון לזה כאשר בבלוג שלו הוא מדווח על קיומו של כנס בנושא אחר מאשר הטכנולוגיה בחינוך, ואז הוא מוסיף:

While I'm sure I will enjoy NECC this week in San Diego, it sounds like what is going on in Aspen will be a whole lot more interesting…

אם אני קורא נכון בין השורות, נדמה לי שגם הוא חש שהדברים חוזרים על עצמם.

שאלות שכדאי לשאול כאשר כותבים לבלוג

דוד ווארליק, ללא ספק אחד מבעלי הנסיון הרב בבלוגים בחינוך, מדווח בבלוג שלו על מה שבכוונתו לעשות בסדנא שהוא מנהל השבוע. הוא רושם חמש שאלות שלדעתו יש להנחות תלמידים לשאול כדי שהם יוכלו להעריך את מה שהם כותבים:

What did you read in order to write this blog entry?
What do you think is important about your blog entry?
What are both sides of your issue?
What do you want your readers to know, believe, or do?
What else do you need to say?

אין ספק, הכיוון הכללי של השאלות האלו חיובי מאד. אפשר, כמובן, להתווכח איתן, אולי לשנות אותן טיפה, אולי להוסיף עליהן. אבל הדבר החשוב הוא הראייה הרחבה יותר – תפיסת הכתיבה בבלוג בכללותה. ווארליק מוסיף:

These questions assume that blogging is seen as a practice of literacy, accessing, processing, and communicating information. They also serve to help the writer to focus on the broader aspects of the issues being written about, exploring all sides and perspectives, and even exploring the next phase of the communication.

רצוי להדגיש את הקטע הזה. הוא כותב שהשאלות האלו מניחות כהנחת יסוד שכתיבה בבלוג קשורה לאוריינות – הגישה למידע, הטיפול בו, והעברתו הלאה. אני כמובן מסכים.

יחד עם התחושה החיובית שהגישה הזאת מעוררת, נדמה לי שיש צורך לציין שג'יימי מקנזי (וכמובן לא רק מקנזי) מדגיש כבר שנים שהמיומנות המידענית החשובה ביותר היא לדעת לשאול שאלות טובות. (עדיין, אחרי שנים רבות, האתר של מקנזי – From Now On – הוא מקור חשוב להתייחסות בריאה לשילוב האינטרנט בחינוך. רק לאחרונה הוא פרסם מאמר טוב על הטוב והרע שבבלוגים.) לשאלות של ווארליק מיקוד שונה מאלה של מקנזי, אבל בהחלט מעודד לקרוא מישהו שעבורו עצם הכתיבה בבלוג איננה מטרה בפני עצמה, מישהו שמנסה לראות את הכתיבה הזאת בראייה חינוכית רחבה יותר.