ראייה היסטורית מפוקחת, אבל הפעם רק חלקית

לארי קובן (Larry Cuban) הוא היסטוריון של החינוך האמריקאי. הוא פרסם ספרים רבים שחקרו כיצד שינויים חודרים לתוך מערכות חינוך, ובצדק הוא מאד מוערך בתחום. אני מניח שבמידה רבה ההערכה החיובית כלפיו נובעת מכך שרוב הכתיבה שלו (להבדיל משלי) נקייה מנקיטת עמדה קיצונית. קובן מרבה לתאר את המציאות עם מינימום של אידיאולוגיה. הגישה הזאת, יחד עם הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון, מאפשר לו לא להתרשם במיוחד מהטענות התכופות בימינו של "זה יחולל מהפכה בחינוך" ועושה אותו לספקן כלפי טענות כאלו.

במאמרון חדש שהוא פרסם לפני כשבוע קובן כותב ששואלים אותו על ההתעניינות שלו בשימוש בטכנולוגיות חדישות בחינוך. הוא כותב שהוא מרבה להשיב שהנסיון שלו כמורה בכיתה, יחד עם ההכשרה שלו כהיסטוריון, עשו אותו ער לעובדה שבמהלך הדורות תמיד היו נסיונות להביא טכנולוגיות, החדישות לזמנן, לתוך הכיתה. הוא מוסיף:

What surprises me is that these questioners had not viewed high-tech innovations as having either a history in schools or as blood relations to constant efforts to improve schools. Instead, they saw (and see) innovative high-tech devices as singular, even exceptional, ways of transforming teaching and learning completely divorced from previous efforts at improving classroom practice through curricular (e.g., math, social studies, science), instructional (e.g., project-based learning, direct instruction) and organizational (e.g., site-based management, charters, mayoral control) reforms.

אכן, מדובר פה באותו העדר של ראייה היסטורית כלפי השינויים שמתרחשים בחינוך שאני מדגיש כאן לעתים קרובות, אם כי קובן יודע לתאר אותו הרבה יותר טוב ממני.

עוד בימים שבהם היה צורך לשכנע את המערכת שיש טעם להכניס מחשבים לתוך כיתות בתי הספר התנהל ויכוח סביב הטענה שהמבקשים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. כבר אז היה זה, לדעתי, ויכוח סרק, אבל זה לא מנע מרבים לטעון שהיה כאן מקרה של הזנב המכשכש בכלב. קובן, שחקר את הכנסתם של חידושים טכנולוגיים רבים לתוך החינוך, הבין היטב שאין להפריד את שילוב המחשב בכיתה ממגמות אחרות בחינוך. במאמרון הנוכחי הוא מתאר היטב את הקשר, את ההדדיות, שבין השניים:

Technological innovations, then, are nested in curricular, instructional, and organizational reforms.

כפועל יוצא של אותה טענה, הוא מדגיש שכאשר מורים מאמצים יישומים דיגיטליים למיניהם ומשלבים את השימוש בהם לתוך השיעורים שלהם הם גם מעצבים את דרכי ההוראה שלהם. לכן, צריך להיות ברור שחידושים טכנולוגיים ורפורמות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה קשורים היטב אלו באלו.

קובן גם כותב שהתנופה לשילוב טכנולוגיות חדישות, בעבר כמו היום, תמיד מופיעה עם טענות בנוגע לעתיד הלומדים והחברה, והצורך בשינוי. כך היה בתחילת המאה ה-20, כאשר היה צורך להכשיר דור של מהגרים (גם ממדינות אחרות, וגם מהחקלאות לתעשייה) למציאות חדשה, וכך גם היום כאשר מדובר בצורך בכוח אדם שמסוגל להתמודד עם התחרות ההולכת וגדלה ממדינות אחרות. הוא מתאר את הטענות של אלה שהיום מבקשים להחדיר טכנולוגיות דיגיטליות לתוך הכיתה:

Their words, like the rhetoric of so many other reformers—past and present—portray an economic, social, and political crisis for U.S. competition in world markets unless today’s youth leave school fully equipped with the skills of creating, innovating, problem-solving, collaborating, and critically thinking. And don’t forget: a repertoire of technological skills. The rhetoric must not only create a sense of crisis, it must portray existing institutions as woefully deficient.

ציינתי שכהיסטוריון מכובד קובן שואף לאיזון בביקורת שלו. במקום להזדהות עם צד זה או אחר במאבק על דמות החינוך הוא לרוב מעדיף לשקף את המציאות. הגישה הזאת מורגשת היטב בסיום המאמרון שלו. הוא כותב, במתינות שנראית לי הגונה למדי:

In viewing technological innovations as a sub-set of curricular, instructional, and organizational reforms, then, teachers, principals, and parents can identify patterns and figure out possible consequences for the adoption of the innovation.

מהמשפט הזה אפשר להתרשם שעבור קובן החינוך היום מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הרי הוא בסך הכל מצביע על הגורמים שהמורים, המנהלים וההורים צריכים לקחת בחשבון כדי להחליט אלו טכנולוגיות חדישות כדאי, ואלו לא כדאי, לשלב בבתי הספר. כתיבה כזאת איננה רומזת על קיומו של משבר. אבל קצת מוזר שכהיסטוריון של החינוך קובן מזהה את המורים, המנהלים וההורים כגורמים המשפיעים, ואיננו מציין את החברות הטכנולוגיות הגדולות שהן בעלות אג'נדה ברורה ומנסות להשפיע על הגופים האחרים. כהיסטוריון של החינוך אפשר להבין שקובן רואה דמיון רב בין מה שקורה בחינוך היום לבין מה שהיה בעבר, אבל דווקא בגלל זה מוזר שהחברות האלו אינן כלולות ברשימת הגורמים המשפיעים. ההחלטות אכן בידי המורים, המנהלים וההורים, אבל היום, כמו בעבר, החברות הטכנולוגיות הגדולות מפעילות עליהם לחץ כבד – כמו שבעבר התעשיינים ידעו להגדיר את הצרכים שלהם מהחינוך ולחצו על בתי הספר ליישר קו עם הצרכים האלה. הלחץ של היום בא לביטוי במספר מישורים – במכירת כמה שיותר מוצרים לבתי הספר, בהגדרת המטרות התעסוקתיות שלהן כמטרות הראויות של מערכות החינוך, ודרך "פילנתרופיה" שקובעת כיוונים חדשים לעיצוב בתי הספר ודרכי ההוראה בהם.

אולי הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון מחדד עבור קובן שפשוט אין חדש תחת השמש, ולכן הוא איננו רואה בלחץ של החברות הטכנולוגיות תופעה חדשה. אבל אותה ראייה היתה צריכה לחדד עבורו שהיכולת לקבוע את סדר היום הטכנולוגי של בתי הספר איננו בידיהם של המורים והמנהלים או ההורים בלבד. קבלת ההחלטות של אלה נעשית תחת לחץ כבד של גורמים אינטרסנטיים בעלי כוח השפעה אדיר. זה אמנם איננו סוג חדש של לחץ, אבל הוא לחץ שקשה מאד לעמוד מולו. המורים, המנהלים וההורים דואגים, בראש ובראשונה, לתלמידים, אבל התמונה הרחבה יותר מכילה גורמים שאינם מעמידים את התלמידים בראש סדר העדיפויות. חבל שקובן, שמיטיב להראות עד כמה אין חדש בחינוך איננו מדגיש גם את זה.

תחת עין מפקחת היטב

לפני שלוש וחצי שנים תיארתי כאן "חזון" של יוזמה "חינוכית" שביקשה לגייס טכנולוגיות חדישות כדי לשמור על הערנות של תלמידים בכיתה. הרעיון הבסיסי היה מאד פשוט וינק מהאינטרנט של החפצים (IoT) השואף להטמין קישוריות לתוך כל דבר. ביסודו הרעיון היה שתלמידים יענדו צמיד שיבדוק את הנוכחות שלהם בכיתה, אבל דרכו יהיה אפשר גם לשלוח זרם חשמלי קטן כדי להחזיר את הערנות לתלמיד שאיננו מרוכז כמו שצריך בשיעור. היה זה, נדמה לי, אחד הנסיונות הראשונים לרתום "טכנולוגיה חינוכית" לניהול הכיתה על ידי מעקב אחר תלמידים. עד אז אפשר היה לחשוב שהייעוד המרכזי של "התקשוב החינוכי" היה הרחבת עולם הדעת שאליו תלמידים נחשפים. אבל אם זאת היתה אחת התפניות הראשונות, היא בוודאי לא היתה האחרונה.

אני בטוח שמספר נסיונות מהסוג הזה הצליחו להתחמק ממני, אבל אלה שבהם כן נתקלתי הראו שהתקשוב החינוכי צועד בכיוון ברור – כל חידוש טכנולוגי שמבטיח לנתח את הרגלי הקנייה של צרכנים, או שאוסף עוד ועוד נתונים על התנהגות המשתמשים, מוצא את דרכו לחינוך. מסבירים לנו שבעזרת הכלים האלה אפשר יהיה לפקח על הערנות של התלמיד בכיתה, לדאוג לכך שהוא יישאר ממוקד מטלה, ובסופו של דבר ישפר את ההישגים הלימודיים שלו.

לפני שנה וחצי דווח על חברה צרפתית שפתיחה יישום בשם Nestor שצופה בסטודנטים תוך כדי הצפייה שלהם בסרטונים לימודיים המועברים דרך הרשת. כפי שכתבה אחת תיארה את זה:

By using student computers’ webcams to track their eye movements and facial expressions, Nestor claims to be able to figure out whether or not learners are in fact learning (or at the very least, attempting to).

בסרטון שהופץ על ידי החברה רואים סטודנט שמאבד ריכוז והיישום במחשב מעיר אותו – די בכוח. סביר להניח שאם חומר הלימוד היה מעניין יותר הסטודנט לא היה משתעמם, אבל למה לעסוק בפדגוגיה כאשר אפשר להסתמך על טכנולוגיה? דווח אז שהיישום היה אמור להיות מופעל במספר קורסים ב-Paris School of Business, אם כי עד עכשיו לא מצאתי דיווח על הניסוי. אמנם כבר התרגלנו לכך שאוספים עלינו מידע תוך כדי הגלישה באתרים שבהם אנחנו מבקרים, אבל הרעיון שגם מנתחים את הבעות הפנים שלנו עשוי להתקבל אצל רבים כחדירה גדולה מדי לתחום הפרט. סביר להניח שמפתחי היישום היו מודעים לכך, ובגלל זה הם ציינו שהיישום מיועד לעזור למרצים לזהות את הרגעים שבהם הסטודנטים מאבדים ריכוז, וכך לאפשר למרצים לשפר את ההרצאות שלהם.

במאמרון מתחילת הקיץ נגעתי בסוגיה דומה. בין היתר ציינתי כתבה של בנימין הרולד (Herold) ב-Education Week שסקרה מספר נסיונות של איסוף מידע על מצבם הרגשי של תלמידים בעת שהכינו שיעורי בית. הרולד ציטט תלמידה בכיתה ח' שהגיבה להסבר של עיתונאי שהסביר לה שהיישום שבשימוש בית הספר שלה אוסף עליה מידע כדי לשפר את הלמידה שלה:

I can see how it could be really helpful …. But home is also supposed to be a safe space. You don’t want to feel like your computer is watching you.

אבל מה שדי ברור לתלמידים בכיתה ח' איננו בהכרח ברור למי שמבקש להביא טכנולוגיות חדישות לסביבה הלימודית. (למען האמת, היה נדמה שהתלמידים של היום כבר התרגלו למציאות שבה מידע אישי אודותם נאסף באופן תדיר כך שמעקב אחר מצב הרוח שלהם בעת הכנת שיעורי בית מול המחשב צריך להיראות להם די טבעי.) אבל למה להסתפק בבקרה מרחוק?

כבר לפני חמש שנים חברה בשם SensorStar Labs טענה שהיא מפתחת מערכת כיתתית שבה מצלמות בכיתה יכוונו על כל התלמידים והמידע שייאגר ינותח כדי לקבוע את מידת הריכוז של כל תלמיד. כתבה ב-FastCompany על המיזם דיווחה אז שבצורתה הנוכחית (של אז) המערכת:

uses webcams to shoot students’ faces and computer vision algorithms to analyze their gaze (are their eyes darting around or watching the teacher?) and expression (smiling? frowning? confused?). That, coupled with audio, can be transformed into a rough, automated metric of student engagement throughout the day.

כמובן שגם המפתחים האלה היו מודעים לכך ששורה של מצלמות בתוך הכיתה עשויה לעורר אי-נוחות, במיוחד אצל הורים שלא ירגישו נוח שמצלמים את ילדיהם במהלך היום. בגלל זה המפתחים דאגו לציין שמה שהמצלמה מצלמת הוא בסך הכל מה שהמורה רואה, כך שהמערכת רק מסייעת למורה לראות את מה שכבר נמצא לפניו. כותב הכתבה מציין בסיומה שעדיין לא ברור אם מערכת כזאת באמת תוביל להוראה טובה יותר. הוא לא ציין שעדיין לא היה ברור אם היא בכלל ישימה. נכון להיום אין אזכור של המערכת הזאת באתר של SensorStar, ואינני מצליח למצוא התייחסות עדכנית למערכת.

וזה מביא אותנו לחברת Intel שלאחרונה פרסמה כתבה:

Applying Artificial Intelligence to Transform How We Learn

בכתבה אנחנו לומדים כיצד מורים אשר מצויידים ב-dashboard המאגד נתונים על כל תלמיד יכולים לקדם את הלמידה של התלמידים שלהם. סרטון המשולב בגוף הכתבה מעניק לנו הצצה ל-dashboard הזה – טבלט שמציג צלמית של כל תלמיד בכיתה עם שקלול של מגוון נתונים שנאספים עבור כל תלמיד:

Appearance – Computer cameras used to extract facial landmarks, upper body, and head movement and pose
Interaction – How the student uses traditional input devices (keyboard, mouse)
Time to action – how long is the student taking to complete tasks or take action on a learning platform

מהיוזמה הזאת של אינטל אנחנו לומדים שעל אף העובדה שחברת SensorStar כנראה לא הצליחה להביא את הרעיון שלהם לשוק, אינטל חושבת שהיא כן תצליח. יתכן שבחמש השנים האחרונות הטכנולוגיה באמת התקדמה מספיק כך שהיום באמת הרעיון ישים, אבל אפילו אם הוא ישים, עדיין לא ברור אם הוא רצוי, או אם הוא באמת עונה על צורך אמיתי. תגובות רבות לציוץ של אינטל (שכלל את הסרטון) הדגישו, די בחריפות, את הנקודה הזאת.

רגע לפני שפרסמתי את המאמרון הזה ראיתי שגם פיטר גרין התייחס לכתבה של אינטל בבלוג שלו, ונדמה לי שבדרכו העוקצנית הוא הדגיש נקודה מאד חשובה. גרין מזכיר לנו שהפיתוחים העכשוויים של קברניטי התקשוב החינוכי מוציאים את המורה מהמלאכה החינוכית, ובגלל זה:

the tech wizards have to find ways to put some of the functions of a human back, like, say, paying attention to the student to see how she's doing

גרין גם מציין שטבלט כמו זה של אינטל יכול להיות מתאים לכיתה של 150 תלמידים, או לכיתה שבה טכנאי מפקח על הלמידה של תלמידים שיושבים מול צגי מחשב. אבל מי רוצה כיתות כאלו? ההערות האלו דווקא הזכירו לי פיתוח חדש אחר שאיננו קשור (בינתיים?) לחינוך. לפני בערך חצי שנה, ב-Technology Review, רחל מץ דיווחה על חברה שמפתחת שתלים עם קישוריות עבור פרות. השתלים יעבירו מידע על מגוון רחב מאד של היבטים הקשורים לבריאות הפרות, מידע שיועבר למאגר וינותח כדי לקבוע כיצד לפקח על גדילתן. אין כאן הרבה חדש. יוזמות כאלה קיימות כבר שנים. אבל שני דברים ביוזמה הספציפית הזאת מתחברים ליוזמות ה-"חינוכיות" של אינטל. מץ כותבת שלפני שהוא פיתח שתל עבור פרות המפתח הראשי רצה לפתח שתל עבור בני אדם. בנוסף, היא כותבת ש:

The hope is that in the near future, this AI will help farmers figure out quickly and easily how well cows and other livestock are eating, whether they’re getting sick or about to give birth—things that are typically done today just by watching and waiting but are difficult to spot when you’ve got hundreds or thousands of animals to keep an eye on.

היות וה-"חלום" של כמה מאנשי התקשוב החינוכי החדשים הוא כיתות ענקיות כך שלא יהיה צורך לשלם לעוד ועוד מורים, יש סיכוי סביר שיש מי שיחשוב שהרעיון של שתל בתלמידים (כדי לעזור להם ללמוד, כמובן), מופרך ככל שיהיה, הוא דווקא רעיון הגיוני וישים.

כיצד להעריך את כדאיות ה-MOOC?

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן ביקורת די חריפה כלפי קורס MOOC, ובגלל זה חשוב לי להדגיש שאני רוחש אהדה רבה כלפי הרעיון עצמו. האפשרות להרחיב את הישג ידה של ההשכלה הגבוהה לכמה שיותר אנשים, ובזול, היא בעיני מגמה מבורכת ביותר. מה שראוי לביקורת איננו הרעיון, אלא הנסיון להפוך מגמה כל כך חיובית למפעל רווחי עבור ספקי "ידע" חדשים, תוך כרסום של המעמד של ההשכלה הכללית שהאקדמיה אמורה, ומסוגלת, להעניק. אין ספק שהאקדמיה היום יקרה מדי. כמו-כן, היא איננה משרתת אוכלוסיות שמאד זקוקות למה שהיא אמורה לתת. אבל ברוב המקרים ספקי קורסי ה-MOOC אינם מקדמים את ההשכלה אלא פועלים בשרות השוק הפרטי שמבקש לקבל מן המוכן עובדים עם כישורים מסויימים מבלי שהוא ישקיע את ההון שלו בפיתוח הכישורים האלה. הרצון לשבש את האקדמיה, גם אם הרצון הזה בה במסווה של יומרות כמו למנוע בזבוז או לאפשר ללומד לבחור מה ללמוד, מחבל במשימה החשובה של ההשכלה הגבוהה לבנות חברה אזרחית ערנית, נבונה, וחכמה.

הנה, שוב עשיתי את זה. באתי לברך על קורסי MOOC ויצאתי מקלל. ושוב, חשוב לי להדגיש שזה איננו מפני שיש לי משהו נגד הרעיון. בכתבה חדשה ב-EdSurge איימי אהארן (Amy Ahearn) בכתבה מבקשת גם היא להגן על קורסי MOOC, ונדמה לי שעל אף העובדה שהיא עושה זאת טוב יותר ממני, היא נתקלת בבעיה דומה. ההגנה של אהארן מתבססת על הטענה שאמות המידה שלפיהן נהוג להעריך את הקורסים האלה אינן אמות המידה הנכונות. אהארן מציינת שבדרך כלל מסתכלים על האחוז הנמוך של מסיימי קורסי MOOC ומסיקים שהקורסים האלה נכשלים, וטוענת שזה איננו המדד הנכון. היא מסבירה שההתמקדות באחוז המסיימים:

inaccurately conflates access to online learning content with access to a course experience.

יכול להיות שקצת קשה לרדת לסוף דעתה של אהארן, ולכן יש צורך לפענח את הטענה שלה. היא בעצם כותבת שאין לראות את ה-MOOC כקורס, אלא פשוט כפורמט שמאפשר גישה לתוכן המאפשר למידה. כאשר מציגים את ה-MOOC באור הזה, היא מסבירה, רואים שה-MOOC הוא בעצם הצלחה מפני שהוא באמת מאפשר גישה למידע לכל מי שמבקש אותו. כהמשך לאותה תפיסה אפשר להבין שאחוז מסיימי הקורסים האלה (ואהארן אכן מסכימה שמדובר באחוז קטן) איננו מדד חשוב להצלחתם מפני שמלכתחילה לומדים רבים לא באו על מנת לסיים את הקורס אלא פשוט ביקשו גישה למידע, או לחלק מהמידע, שנמצא בו. אהארן מסבירה:

Instead, MOOCs should be understood as digital content like podcasts, online magazines, Netflix series or even email campaigns rather than facilitated educational experiences akin to college seminars. As we move towards 2019, it’s time to get clearer about this difference and start asking smarter questions about what MOOCs can and should be expected to accomplish.

יש הגיון בטענה הזאת, אבל נדמה לי שהיא גם חרב פיפיות. הרי אם אנחנו פונים לקורסי MOOC כמו לכל תוכן דיגיטלי אחר, מה מצדיק את היומרה המאד נפוצה שה-MOOC מהווה מהפכה לימודית? אני, כמו אנשים רבים שאני מכיר, מרבה לקרוא בכתבי עת מקוונים. חלק ממה שמתפרסם נגיש בחינם ועבור חלקים אחרים אני משלם. מכולם אני לומד. אני גם מאזין לפודקאסטים מגוונים, וגם מהם אני לומד. אם קורסי MOOC אינם אלא "תוכן דיגיטלי" כמו כתבי העת האלה, או סדרות ב-Netflix, או אפילו מגוון אתרי אינטרנט באשר הם, לגיטימי לשאול אם ההשקעה שהאקדמיה מקדישה להכנת הקורסים האלה מוצדקת.

כאשר אהארן מדגישה שוב בכתבה שלה ש:

MOOCs need to be reevaluated using the metrics of digital content rather than university classes

היא מתכוונת להגן על ה-MOOC, אבל נדמה לי שבמקום זה היא מצליחה להפחית בערכם.

אהארן עורכת מספר השוואות בין קורסי MOOC וסוגים אחרים של "תוכן דיגיטלי" ומראה שדווקא הזמן שאנשים מקדישים לקורסים יחסית רב לעומת הזמן שהם מקדישים לפודקאסטים או לקריאת מאמרים על הטלפונים שלהם. בעיניה יש כאן עדות להצלחה. אבל הכנת קורס איכותי יכולה לעלות כסף רב, שלא לדבר על משאבים של אנשים שאולי יכלו להיות עסוקים בפעילות לימודית/חינוכית אחרת. ספקי קורסי ה-MOOC הגדולים כבר אינם מפיצים אותם חינם מפני שמדובר בהשקעה גדולה, ומפני שהכוונה של הגופים המסחריים שמפיצים אותם היא להרוויח כסף. (לפני שבוע למדנו ש-Udacity פיטרה עוד 125 עובדים – כרבע מעובדי החברה – בוודאי מפני שהיא איננה מצליחה להרוויח כפי שהמשקיעים בה ציפו.) אם אהארן מבקשת מאיתנו להנמיך ציפיות כלפי קורסי ה-MOOC ולראות אותם בסך הכל כעוד "תוכן דיגיטלי", מן הראוי שגם נבחן אם התוכן הדיגיטלי הזה שווה ההשקעה הכספית והאנושית.

כבר כתבתי שאני בעד השכלה איכותית חופשית לכל? בנושא הזה הדעה שלי נשארת כפי שהיתה. אבל לא נראה לי שהמסקנה של אהראן בנוגע לכל מה שהיא מתארת מכוונת כלפי המטרה הנעלה הזאת. היא כותבת:

Building engaging learning experiences around that content is something that requires ongoing investment and therefore new business models that are still being tested.

לא ברור לי שמה שדרוש הוא מודלים עסקיים, ולא כל שכן מודלים עסקיים שמתהדרים בלבוש של טובת החברה. אהארן היא מנהלת בגוף בשם Acumen+ המתמקד בבניית קורסים לקידום שינוי חברתי והפצתם. אין לי ספק שמדובר בגוף שעושה עבודה ברוכה, אבל קשה להבין כיצד אותם "מודלים עסקיים" באמת מקדמים את מטרותיו.

בימים אלה ממש אנחנו עדים למה שהגישה העסקית יכולה לחולל. בכתבה על הפשלות האחרונות של פייסבוק שאיאן בוגוסט פרסם השבוע ב-The Atlantic הוא כותב:

And yet, for more than a decade now, the technology industry has persuaded the public, and the street, that the efforts of firms such as Facebook and Google are conducted first for reasons of social benefit. To “change the world,” as their leaders intone, even as it becomes clear that some of the changes in question are often detrimental rather than beneficial.

יותר מאשר "מודלים עסקיים", מה שדרוש הוא נאמנות למטרה של הרחבת הנגישות לידע עבור כמה שיותר אוכלוסיות. בתחילת הדרך Udacity התהדרה בכך שהיא מפיצה ידע לכל מי שמבקש. יכול להיות שהמשקיעים שהיא גייסה ראו בכך מטרה נעלה, אבל הם גם זיהו הזדמנות להרוויח. הבעיות הכספיות שלה היום אינן נובעות מהפצה הולכת ומתרחבת של ידע, אלא מכך שהיא איננה מצליחה למצוא מודל שיחזיר כסף למשקיעים. חלום הפצת הידע נמוג, אבל הרצון להרוויח נשאר. זה גם המצב אצל ספקי קורסי ה-MOOC המסחריים הגדולים האחרים. ומה שבמיוחד עצוב מתוך כל זה הוא שבאמת לא כל כך קשה להפיץ ידע לציבור הרחב ביעילות (ובזול). אבל שיבוש, או חבלה, בייעוד הראוי של ההשכלה הגבוהה, תוך כדי גזירת קופון, איננה הדרך לעשות זאת.

שיעורי בית, אינטרנט, רווחים … והתקשוב החינוכי

באופן כללי אני מתנגד לשיעורי בית. אני נוהג לצטט את המחקרים שמראים ששיעורי בית אינם מקדמים את הלמידה ולעומת זאת מגבירים את הפערים בין תלמידים שהוריהם יכולים לעזור בשעות הערב לבין תלמידים שלא יכולים להסתמך על הידיעות של הוריהם. (כן, אפשר למצוא מחקרים אחרים, אבל כולנו בוחרים להבליט את המחקרים שמחזקים את הדעות שלנו, ואני בהחלט חלק מה-"כולנו" הזה.) אבל דעה לחוד ומציאות לחד – אני יודע שבעתיד הנראה לעין מורים ימשיכו לתת שיעורי בית. ואם לא ידענו זאת קודם, מתברר שהתקשורת האינטרנטית, או ליתר דיוק הזמינות הלא שוויונית שלה, לא רק שאיננה מסייעת לפתרון הבעיה של הכנת שיעורי בית כפי שפעם היה נהוג לטעון, היא אפילו מחריפה אותה.

לפני כשבועיים ה-New York Times פרסם כתבה מעניינת שנכתבה על ידי סם ליקרדו (Sam Liccardo) ראש העיר של סן חוסה (San Jose) אשר בקליפורניה. העיר אמנם נמצאת באיזור עמק הסיליקון, אבל אחוז מכובד של האוכלוסייה שלה די עני. בכתבה שלו ליקרדו מסביר שלרבים מהתלמידים בבתי הספר של העיר אין תקשורת אינטרנטית בבית (הוא כותב שכ-100,000 מתושבי העיר גרים בבתים בלי אינטרנט בפס-רחב). לכן כדי להכין את שיעורי הבית שלהם – שיעורים שלרוב דורשים חיפוש מידע באינטרנט או כניסה ל-LMS של בית הספר – תלמידים רבים מתמקמים במגרשי החנייה של חנויות או מסעדות שבהן יש WiFi חינם. ליקרדו מתאר את הבעיה, ומציין שהמצב דומה בערים רבות:

The sight of public-school students finishing their algebra homework in fast-food restaurants and coffee shops, where they have access to free public Wi-Fi, has compelled hundreds of cities and school districts to find ways to bridge what one official has called “the cruelest part of the digital divide”: the homework gap.

ליקרדו כותב שבסן חוסה מצאו דרך להעניק WiFi לתלמידים – עמודי התאורה שמפוזרים בעיר. הוא מסביר שמפני שהעמודים האלה גבוהים, ומן הסתם קשורים לרשת החשמל, אפשר לצייד אותם במשדרי WiFi ובדרך הזאת לכסות את העיר, ובמיוחד את השכונות שבהן בתים בלי תקשורת.

מדובר בהצעה די הגיונית, אבל מתברר שהיא נתקלת בבעיה:

However, the telecommunications industry has quietly worked to usurp control over these coveted public assets and utilize publicly owned streetlight poles for their own profit, not the public benefit.

ואכן שדולת חברות התקשורת הפרטיות הצליחה לשכנע את ה-FCC, הגוף המופקד על התקשורת ברמה הארצית, שעמודי התאורה יעמדו לרשותם. אבל זה לא היה סוף הסיפור. עיריית סן חוסה חתמה על חוזים עם ספקי תקשורת מקומיים שיאפשרו להם להתקין את הדרוש בעמודים – דבר שיאפשר להם להרוויח – ובתמורה הספקים יתרמו לקרן לקידום השוויון הדיגיטלי.

סוף טוב? עוד לא. בלחץ הספקים הגדולים ה-FCC קבעה תקנון חדש:

The new rules force local jurisdictions to provide telecom companies with unfettered access to public streetlight poles at below-market, taxpayer-subsidized lease rates.

במילים אחרות, מפני שרווחי ספקי התקשורת הגדולים נמצאו בסכנה, הם הצליחו לגייס את הממשל הארצי להעדיף את הרווחים שלהם על פני עשיית שיעורי הבית של התלמידים שאין בבתיהם WiFi.

ליקרדו מציין שהתקנה החדשה של ה-FCC מהווה נצחון של האינטרסים הצרים של החברות הפרטיות על העקרונות. אבל גם זה, יש לקוות, איננו סוף הסיפור. הוא כותב שסן חוסה, יחד עם עוד כ-20 ערים, מביאות את הנושא לבית המשפט. ואם הערים לא יצליחו בתביעה להן:

Too many 13-year-olds will continue doing their algebra homework in a parking lot, within range of the free Wi-Fi of their neighborhood Burger King.

אם אוהבים שיעורי בית, אבל אפילו אם סולדים מהם, התמונה הזאת בהחלט עגומה. חברות ההי-טק ימשיכו למכור את המכשירים שלהם לבתי הספר ויציינו בגאווה שהם מקדמים את החינוך, ואילו באותו הזמן הן מוכנות לעכב את אותו החינוך עד שהן יקבלו תמורה כספית "הולמת" גם מהתלמידים והוריהם ולא רק מבתי הספר. אולי החינוך באמת חשוב בעיניהן, אבל הרווחים כנראה חשובים יותר. היום לרוב מאיתנו ברור שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, אבל זה נכון רק אם הוא באמת מגוייס לטובת החברה, ולא לטובת הרווח.

למה ה-LMS לא תיעלם בעתיד הקרוב

לפני כשבוע הזדמן לי לצפות בהדגמה של LMS חדשה. זה לא היה מתוכנן – פשוט נוכחתי במקום שבו ההדגמה התרחשה והוזמנתי להשאר ולצפות. במהלך השנים הכרתי מספר מערכות לניהול הלמידה ואני יכול להודות שהיחס שלי כלפיהן היה, ונשאר, אמביוולנטי. מספר פעמים בעבר ציינתי את העדר ההתלהבות שלי מהתפיסה הבסיסית של הכלי, אבל בהזדמנות אחרת יצא לי להגן עליו. חלק גדול של האמביוולנטיות שלי נובע העובדה שעל אף העובדה שהריכוזיות שנמצאת ביסוד קיומו של הכלי איננה לרוחי, השימוש ב-LMS, וההדרכה בשימוש, היו עבורי מקור חשוב בפרנסה. לא נעים לקטול משהו שמאפשר לך להאכיל את ילדיך.

הופתעתי כאשר גיליתי שאני הולך לראות LMS חדשה. הרי, מי צריך עוד LMS, והאם בכלל יש מה לחדש במערכות האלה? ידעתי שבאופן מתמיד ממשיכים להוסיף מרכיבים חדשים לתוך ה-LMS שבמידה רבה היא האולר השוויצרי של התקשוב החינוכי. אבל זה מפני שהיא מאגדת בתוכה מבחר כלים אחרים (או קישורים לכלים אחרים) ולא ברור שמישהו באמת זקוק למעטפת ייחודית וחדשה.

על אף העובדה שהשימוש בכלי LMS למיניהם נעשה כמעט אוניברסלי בחינוך – הן בבתי הספר והן בהשכלה הגבוהה – יש רבים כמוני שמבקרים את עצם הרעיון של הכלי. אנשי חינוך רבים רואים ב-LMS ביטוי של תפיסה חינוכית מיושנת. הרי אם היום נהוג לטעון שכל אחד יכול ללמוד מתי והיכן שהם רוצים, אין הגיון בכלי שמגביל ומקבע את הלמידה בתוך אתר שמחייב הרשמה והזדהות. הרעיון של אתר שמביא מידע אל מקום מרוכז במקום לעודד את היציאה למרחב הרשת נראה אנכרוניסטי. בתקופה שבה מעצבים מחדש מרחבי למידה פיסיים כדי לאפשר חוויות למידה פתוחות מוזר שדווקא תוחמים את המרחב הדיגיטלי שהוא לכאורה הפתוח ביותר.

בחודש מאי השנה, במאמרון בסידרה על 25 שנים לטכנולוגיה חינוכית, מרטין וולר ביטא יחס כמעט סלחני כלפי ה-LMS, יחס שנראה לי די רווח היום. (וולר כותב על ה-VLE, ה-Virtual Learning Environment שהוא המינוח המקובל באנגליה.) וולר בחר ב-2004 כשנת ה-LMS, ובמרחק של כמעט 15 שנים, ואחרי ששלל כלים נוצצים אחרים חדרו לחינוך, הוא ראה לנכון להעניק לה קצת אהבה, אם כי אהבה המהולה במידה מסויימת של זלזול כלפי הכלי הישן הזה. עם מה שנראה כמידה לא קטנה של נוסטלגיה הוא כתב:

They are a bit like the boring, faithful hound when a new puppy arrives. Everyone is excited by the new thing, and the old dog is in the corner with its flatulence wondering why no-one is making a fuss.

לאור כל זה לא ידעתי למה לצפות כאשר צפיתי בהדגמה של ה-LMS החדשה. לא ציפיתי לראות כלים חדשים וממה שהוצג לי לא התרשמתי שיש כאלה. אם יש חידוש הוא נמצא בעיצוב ובקלות השימוש, ומאלה כן התרשמתי. מדובר בעיצוב מאד אסתטי, ונדמה לי שהוא גם קל מאד לשימוש. הממשק נראה אינטואיטיבי כך שמורים יכולים לשלוט במערכת במהירות. אבל מעל לכל התרשמתי שפשוט היתה זאת, לטוב אבל לא רק לטוב, מערכת לניהול הלמידה. כמו כל LMS היא מניחה שהמורה יגדיר מטלות עבור התלמידים והיא בנויה כך שהמעקב אחרי פעילות התלמידים קל ביותר ומהווה מרכיב מרכזי של המערכת. במילים אחרות, אין כאן תפיסה פדגוגית חדשה אלא יישור קו עם תפיסה הוראתית מוכרת ומסורתית. אני מודה שיכול להיות שפספסתי משהו, אבל הרושם שלי היה שהכל סובב סביב מטלות – עד כדי כך שהתרשמתי שנגד עיני המפתחים עמדה הכיתה הפרונטלית והם פשוט ביקשו להעתיק אותה לסביבה המתוקשבת.

זה איננו צריך להפתיע. כלים מתוקשבים שמבקשים לחדור לתוך מערכת החינוך (ותוך כדי כך גם להבטיח פרנסה למפתחיהם) צריכים להצמד למודל הוראתי מוכר. הסיכוי להצליח עם כלי שמציג מודל פדגוגי שונה מהרווח קטן מאד. על אף מס השפתיים, מנהלי מערכות החינוך מודדים את יעילות ואת כדאיות הכלים שהם רוכשים לפי תוצאות התלמידים במבחנים. לאור זה, פיתוח של LMS אסתטית וקלה לשימוש בהחלט הגיוני בדיוק מפני שהכלי איננו מציג מודל פדגוגי חדש.

לפני יותר מדור, ההתייחסות ל-"כלים פתוחים" היתה באופנה. לצד זה ששיבחו את הכלים האלה שאפשרו ועודדו פעילות יצירתית מצד הלומד היתה גם ביקורת כלפי העובדה שהחינוך נאלץ לאמץ כלים, כמו כלי ה-Office, שלא פותחו באופן ייחודי עבור החינוך. אבל התברר שאותם כלים פתוחים, שעם הזמן הורחבו מעבר לכלי ה-Office כדי להכיל מגוון כלי Web 2.0, אפשרו גמישות רבה ואילצו את המורים לראות את ההוראה שלהם באור אחר. מפני שהכלים באו מחוץ לסביבה החינוכית הם יכלו לקרוץ כלפי מודל פדגוגי אחר, גם אם ברוב המקרים זה בכלל לא היה ב-DNA שלהם.

על אף העובדה שהתמלילן עדיין מציע דף חלק שמזמין את התלמיד להביע את עצמו, השימוש הרווח בו בחינוך הוא להכנת שיעורים. במילים אחרות, מערכת החינוך הצליחה לאלף את התמלילן ולקבע את השימוש בו. באשר לכלי Web 2.0, המערכת הבינה שמה שאלה מציעים איננו נחוץ למטרותיה. וה-LMS? דווקא מפני שה-LMS מנציחה מודל מוכר ואהוד למערכת ימשיכו לפתח אותה. אבל הפיתוחים יהיו בעיקר קוסמטיים ובקלות השימוש. ה-LMS מבטיחה את מקומה במערכת החינוך לא מפני שהיא מציעה משהו חדש, אלא ההפך – מפני שהיא מבטיחה את המשך הקיים.

אולי הילידים הדיגיטליים האלה בכל זאת מבינים משהו!

כתבה מה-10 לנובמבר באתר של ה-New York Post דיווחה על הפגנה של תלמידים של בית הספר Secondary School for Journalism אשר בברוקלין. כ-100 מתלמידי בית הספר (כיתות ט' עד י"ב) יצאו מכיתותיהם ומבית הספר במחאה על כך שחלק ניכר מיום הלימודים שלהם מבוסס על ה-Summit Learning Platform. במקור Summit היתה רשת של בתי ספר עם דגש חזק על עבודה אישית מול מחשבים. בהמשך, עם תמיכה נלהבת של יזמים טכנולוגיים (ביל גייטס תרם כסף רב) הרשת זכתה לתשומת לב רבה בעיתונות ובציבור. היום הקרן של מארק צוקרברג ואשתו פריסילה צ'אן היא בין התורמים המרכזיים. כתבה באתר EdTech מחודש מרץ של 2016 דיווחה על החיבור של צוקרברג לבתי הספר של Summit: צוקרברג גייס מהנדסים של פייסבוק לעבוד על פיתוח התשתית הטכנולוגית שבהמשך הופצה לבתי ספר רבים ברחבי ארה"ב.

עיון באתר של Summit Learning עשוי לשכנע שמתכנני הפרויקט הצליחו לפצח את חידת ההוראה והלמידה. אנחנו למדים שמדובר בגישת הוראה (instructional approach) אשר:

gives students the opportunity to reach their full potential and teachers the tools they need to meet the needs and interests of each student

האתר מביא את דבריו של מורה אחד שמלמד במסגרת התכנית. קשה לא להדבק מההתלהבות אשר בדברים:

It is going to be challenging, but already I can see how much our students appreciate being the directors of their own education and having choices, challenges and personalized support every day.

כולנו מעדיפים להציג את עצמנו באור מחמיא ולכן לא מפתיע (וגם לא פסול) שהקטעים האלה משקפים את האידיאל ולא בהכרח את המציאות. אבל צניעות מעולם לא היתה בין התכונות הבולטות של מובילי הפרויקט. לא רק שהם טוענים שהתכנית מצליחה, הם גם משוכנעים שהם מתווים את עתיד החינוך.

כפי שהיה אפשר לנחש, למידה מותאמת אישית (personalized learning) נמצאת במרכז הגישה. בכתבה ב-EdTech מ-2016 שמתארת את התכנית אנחנו קוראים:

Another core principle is personalized learning. Instead of listening to teachers lecture, students have time each day to learn at their own pace, choosing the topics and lessons that fit with their learning goals.

התמונה שמצטיירת בראש מהדברים האלה היא של תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית מרוכזים וממוקדים בפרויקטים שמעניינים אותם, כאשר תוך כדי כך, כמובן, הציונים שלהם במבחנים סטנדרטיים הולכים ומשתפרים. אפשר גם להניח שהתלמידים האלה מחייכים במהלך היום ושהבטחון העצמי שלהם הולכת ומתעצמת. אבל עבור התלמידים ב-Secondary School of Journalism זה איננו המצב. הכתבה ב-New York Post מצטטת תלמיד אחד:

“It’s annoying to just sit there staring at one screen for so long,” said freshman Mitchel Storman, 14, who spends close to five hours a day on Summit classes in algebra, biology, English, world history, and physics. “You have to teach yourself.”

רצוי להדגיש שהרעיון של ללמד את עצמנו איננו בהכרח רעיון רע, אבל הלמידה באמצעות התוכנה של Summit היא לקראת מבחנים שבודקים אם נשמר המידע עד למבחן ולא על מנת להעמיק את ההבנה. אותו תלמיד גם מסביר שקל לרמות במבחנים מול המחשב – אפשר פשוט להעתיק את השאלה ולהדביק אותו לתוך גוגל, וכך לקבל את התשובה.

תלמידה אחרת מציינת שהמורים בבית הספר לא קיבלו הדרכה נאותה בפרויקט והתוצאה היא בזבוז זמן גדול:

“It was bad enough that we were lost, the teachers were lost,” Kelly said. “We have done absolutely nothing in that class.”

הביקורת כלפי Summit איננה חדשה. כבר מספר שנים הורים מעלים חששות בנוגע לפרטיות התלמידים (כתבה מספטמבר, 2017 ב-Washington Post היא דוגמה טובה לכך), ולא מעט מורים טוענים שהבטחות התכנית רחוקות מלהתממש. אבל למיטב ידיעתי, המחאה של התלמידים בברוקלין היא הפעם הראשונה שהתלמידים עצמם מוחים נגדה. לאור ההכרזות הרבות על הטבעיות אשר בה בני נוער מסתדרים בסביבה הדיגיטלית אפשר היה לצפות שהתלמידים, שגדלים לתוך עולם של מסכים, ישמחו ללמוד באמצעות Summit. יתכן שאם המציאות היתה כפי שהתכנית מוצגת באתר שלה כך היה. אבל מתברר שהבטחות לחוד ומציאות לחוד.

אחוז גדול של התלמידים בבית הספר בברוקלין, כמו רוב התלמידים שעליהם מופעלת תכנית Summit, באים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. וכמו שקורה לעתים קרובות בפרויקטים דיגיטליים שמקדמים "למידה מותאמת אישית", הכוונה איננה להכוונה עצמית אלה לשעות ארוכות לבד מול מסך המחשב בהכנה לקראת מבחנים. רצוי לזכור שבתי הספר שאליהם אנשי עמק הסיליקון שמפתחים פרויקטים כמו Summit שולחים את הילדים שלהם שונים מאד מבתי הספר שמשתתפים בתכנית. בבתי הספר של ילדיהם באמת מקבלים יחס אישי, ובעמק הסיליקון פופולארי מאד להמעיט עד למינימום את הזמן מול המסכים. אבל זה לעשירים. הציפיה היא שאותם תלמידים (והוריהם) "טעוני הטיפוח" שמקבלים את Summit יגידו תודה על הדאגה אליהם ועל החינוך ה-"איכותי" שמגישים להם. אבל מתברר שאי-שם בדרך התלמידים האלה למדו לא רק להתמודד עם העולם הדיגיטלי, אלא למדו גם לעמוד על שלהם ולדרוש משהו טוב יותר.

גם עתידי וגם חכם? לא בהכרח

לפני שבוע אתר Campus Technology פרסם כתבה מאת ג'ולי ג'ונסטון, מנהלת יוזמת Learning Spaces באוניברסיטה של אינדיאנה. הכתבה מדווחת על מפגש של קבוצת חברי סגל באוניברסיטה ונציגים של חברות טכנולוגיה שנערך בחודש יולי בשם Smart Classroom Summit. נושא המפגש היה ככותרת הכתבה:

Are 'Smart' Classrooms the Future?

המפגש, כמו יוזמת Learning Spaces בכללותה, נתמכה על ידי פרויקט רחב יותר באוניברסיטה – ה-Mosaic Active Learning Initiative. הדף הראשי של היוזמה מתאר היטב את מטרתה:

The Mosaic Initiative supports active and collaborative learning through instructional support, research, collaborations, and classroom design.

קשה, כמובן, להתווכח עם יעדים כאלה. עיצוב מרחבי למידה על מנת לקדם למידה פעילה ושיתופית הוא ללא ספק מטרה ראויה. הרצון לעצב את הכיתה אחרת מאשר המקובל והמוכר מעיד על נכונות לשנות את תפוסי ההוראה והלמידה ה-"מסורתיים". כמו-כן, קל להבין שיש פן טכנולוגי לעיצוב חדש. מוסדות להשכלה גבוהה רואים התפתחויות טכנולוגיות בחברה הסובבת (מוצרים "חכמים" בלשון הכתבה) ושואלים שאלה שעל פניה די הגיונית. ג'ונסטון כותבת שהצוות שלה מתחיל לשאול:

"How we can make better use of our faculty and students' time by delegating routine tasks to smart technology?"

כתשובה לשאלה הזאת ג'ונסטון משיבה (לעצמה) עם עוד שאלה:

What if the answer is a smart classroom?

ג'ונסטון שואלת אם הכיתה החכמה היא התשובה, אבל היא איננה מגדירה מהי כיתה חכמה. אני מניח שעלינו להבין שכמו שטלפון נייד הופך להיות "חכם" כאשר מעמיסים לתוכו עוד ועוד טכנולוגיות ויישומים, כך גם הכיתה הופכת "חכמה" כאשר היא נעשית כבדה מאד בטכנולוגיות. יש כאן, כמובן, בעיה לא קטנה, אבל גם אם נסכים עם ההגדרה הזאת, כדי לדעת אם אכן זאת ה-"תשובה" עלינו גם לדעת מהן אותן הטכנולוגיות שרוצים להעמיס לתוכה. במהלך מפגש הפסגה (ה-summit) המשתתפים העלו מספר נקודות שכנראה מאפיינות כיתה כזאת:

• שחרור המרצה מקדמת הכיתה תוך שמירה על השליטה שלו מכל מקום בו הוא נמצא
• ייעול תחילת השיעור באמצעות login ביומטרי למגוון הטכנולוגיות אשר בכיתה, רישום
אוטומטי של נוכחות, פיקוח על התאורה, ועוד
• לוחות לבנים שמאפשרים העברת הכתוב בהם ללוחות אחרים בכיתה ושמירתו לצורך צפייה
ועריכה מאוחר יותר
• מסכים שבהם קבוצות קטנות יכולות לעבוד, עם העברת מידע בקלות בין הלוחות השונים
• ממשק פשוט וידידותי

מה אני אגיד? גם אם אינני יודע מהי כיתה "חכמה", אינני משוכנע שהנקודות האלו מגדירות אותה. יתרה מזאת, אינני מוצא הרבה קשר בין הנקודות המתוארות כאן לבין הדגש המוצהר של Mosaic על למידה פעילה ושיתופית. מה גם, מפגש הפסגה נועד לגבש רעיונות חדשים, ובאותן הנקודות שבהן יש קשר ללמידה פעילה או שיתופית אין כל חדש – כלים כמו מסכים לקבוצות קטנות עם היכולת להעביר מידע ביניהם קיימים כבר שנים.

קשה לבוא בטענות כלפי יוזמה טכנולוגית של אוניברסיטה שמבקשת לשפר את חוויות ההוראה והלמידה. אולי מספיק פשוט להתאכזב מכך שהרעיונות שהועלו במפגש הפסגה חידשו הרבה פחות מאשר ג'ונסטון היתה רוצה שנחשוב ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מתבקשות לפחות שתי התייחסויות.

מהרעיונות שכן הועלו נוצר הרושם שהשותפים של ג'ונסטון התחילו מהטכנולוגיות וחיפשו תירוצים "חינוכיים" כדי להביא אותן לתוך הכיתה. רצוי לזכור שג'ונסטון מציינת את ההשתתפות הפעילה של חברות מסחריות שללא ספק ביקשו להראות לסגל ההוראה שיש להן "פתרונות" לסוגיות שהיו עשויות לעלות במפגש. אבל מעבר לטענות האלה, נדמה לי שמפגש הפסגה סבל מבעיה יסודית כבר עם צאתו לדרך.

כזכור, השאלה שבה משתתפי המפגש התמקדו (שאלה שקודם ציינתי שהיא "על פניה די הגיונית") היתה כיצד לנצל טוב יותר את זמנם של אנשי סגל וסטודנטים על ידי העברת משימות שגרתיות לטכנולוגיות "חכמות". בעצם, אני רחוק מלהיות משוכנע שזאת באמת שאלה (או מטרה) "הגיונית", והיא בוודאי איננה בין החשובות. הייתי מצפה שאנשי הסגל היו שואלים שאלה אחרת, למשל כיצד אפשר ליצור חוויה לימודית אחרת מהמוכרת. שאלה כמו כיצד ניתן להרוויח יותר זמן שיעור (על ידי רישום אוטומטי של נוכחות!) מזמינה תשובה טכנולוגית, אבל התפיסה החינוכית שמאחוריה עדיין תפיסה מסורתית. בעיני אין הרבה טעם בלהרוויח זמן כיתה אם הזמן הזה נשאר ב-"שליטה" של המרצה. נדמה שמפגש הפסגה היה בסך הכל הזדמנות להשמיע סיסמאות יפות שבפועל הן בסך הכל המשך של הוראה רגילה … עם עוד הרבה טכנולוגיה לקישוט. חבל.

דמות לחיקוי או להערצה? לא בחינוך!

כבר מראש אני מודה – הפעם לא יהיה כאן חדש. לא ייכתב כאן משהו שלא הדגשתי מספר פעמים בעבר. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל באמירה שמזקקת דרך חשיבה בצורה כל כך מוצלחת שחבל לא לצטט אותה. וכך הפעם.

מצאתי שבארבע שנים האחרונות לא קישרתי כאן לבלוג של ד'ארסי נורמן (D'Arcy Norman), אם כי בין 2009 ו-2014 עשיתי זאת שמונה פעמים. בשנים האחרונות נורמן לא הרבה לפרסם בבלוג שלו, והדגשים בבלוג שלי היו שונים משלו. סיבות אלו יכולות להסביר את העדר הקישורים אליו כאן. עכשיו ראיתי לנכון להביא קטע ממאמרון קצר בבלוג של נורמן מלפני שבועיים.

נורמן מתייחס לכתבה ארוכה ב-The New Yorker על אנתוני לוונדובסקי (Anthony Levandowski) המוכר כאחד האנשים המובילים בתחום הפיתוח של מכוניות אוטונומיות. לוונדובסקי נחשב דוגמה ומופת של האתוס של עמק הסיליקון, או כדוגמה מאד בולטת של פגמיו – תלוי במי שואלים. רבים רואים בו התגלמות האתוס של move fast and break things, אפילו יותר ממארק צ'וקרברג. ב-2016 הוא עזב את גוגל לטובת Uber. בשתי החברות הוא עסק במכוניות אוטונומיות, ובגוגל חשדו שכאשר הוא עבר ל-Uber הוא לקח איתו מידע סודי. התנהל נגדו משפט בנושא, וב-2017 הוא פוטר מ-Uber מפני שהוא לא מסר מידע רלוונטי למשפט כפי שנדרש. לוונדובסקי הוא ללא ספק ממוקד מטרה, ונדמה שהוא מתמצת את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים". נורמן מביא דברי לוונדובסקי שמופיעים בסוף הכתבה ב-The New Yorker:

“The only thing that matters is the future,” he told me after the civil trial was settled. “I don’t even know why we study history. It’s entertaining, I guess—the dinosaurs and the Neanderthals and the Industrial Revolution, and stuff like that. But what already happened doesn’t really matter. You don’t need to know that history to build on what they made. In technology, all that matters is tomorrow.”

בעקבות הדברים אלה נורמן מהרהר שהם:

make[s] me wonder how much of this ethos is already pervasive in Silicon Valley Edtech

אינני טוען שלוונדובסקי אופייני למובילים בתחום התקשוב החינוכי היום. הוא ללא ספק מקרה קיצוני וחריג בגישתו ובהתנהגותו. ובכל זאת יש לא מעט דמיון בינו לבין מה שאנחנו פוגשים במשבשי החינוך (שמשבשים על מנת להציל אותו, כמובן): העדר התעניינות בהיסטוריה, אפילו עד כדי התכחשות לחשיבות שלה, והתמקדות כמעט בלעדית במה שעושים היום (או מחר). אפשר למצוא את הגישה הזאת אצל רבים בעמק הסיליקון שלכאורה מבקשים ליצור חינוך יש מאין. האתוס של לנוע מהר ולשבור דברים יכול להיות קטלני בכבישים. כמו-כן, אנחנו עדים לכך שהבטחון המופרז של קברניטי עמק הסיליקון מוביל לשיבושים מדאיגים מאד במרקם החברתי והפוליטי. לא קשה להבין שגישה כזאת בחינוך יכולה להיות הרסנית לפחות באותה מידה.

להיות ממוקד מטרה איננו בהכרח פסול, אבל לעתים קרובות מדי, כמו אצל לוונדובסקי, המטרות של עמק הסיליקון אינן מעמידות את האדם במרכז. נורמן מעמיד את הגישה של לוונדובסקי מול הגישה של רנדי בס (Randy Bass), חוקר ומרצה מוערך בתחום הפדגוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. במאמר שהתפרסם בחודש אוקטובר ב-Change בס מדגיש שהטכנולוגיה צריכה לעזור לאדם לבטא את האנושיות שבו:

Technology can best improve education by helping us distinguish ourselves from machines and to make that distinction itself fundamental to the “project” of education.

התרגלנו לשמוע על אי-אילו חידושים בשדה החינוך שזוכים לכותרת של "ה-Uber של החינוך" או "ה-Netflix של החינוך". המיזמים שזוכים לשמות האלה בדרך כלל מאופיינים ב-"חידושים" שמבקשים לשבש את הקיים, תוך העתקת פיתוחים טכנולוגיים מתחומים זרים לחינוך. הם כמובן גם מבטיחים לנו שהשיבוש יטיב עם התלמידים (תוך הבאת רווחים נאים ליזמים). אבל במקרים רבים מדי העצמת האנושי שבנו איננה ניצבת כמטרה מרכזית, אם בכלל. ספק אם להחשב "ה-Uber של החינוך" הוא באמת מחמאה, ובוודאי לא אם רואים במישהו כמו לוונדובסקי דמות לחיקוי.

פעם זה העסיק את התקשוב החינוכי?

בפברואר של 2012 מחוז מורזוויל (Mooresville) במדינת צפון קרולינה זכתה לכתבה מתלהבת בניו יורק טיימס. הכתבה הכריזה שהמחוז:

has quietly emerged as the de facto national model of the digital school

הכתבה סקרה את שלוש השנים הראשונות של פרויקט במחוז שבמרכזו חלוקת מחשב נייד לכל תלמיד. ללא ספק התוצאות היו מרשימות. בשלוש השנים האלו אחוז מסיימי התיכון במחוז עלה מ-80% ל-91%. במבחנים הסטנדרטיים 88% מהתלמידים עמדו בסטנדרטים הדרושים בקריאה, במתמטיקה ובמדעים לעומת 73% בתחילת הפרויקט. בנוסף, על אף העובדה שמחשבים ניידים נמסרו לכל התלמידים, המחוז עדיין דורג די נמוך מבחינת ההוצאות הכספיות עבור כל תלמיד. זאת ועוד: מנהל המחוז לא זקף את ההישגים לקסם כלשהו שהמחשבים חוללו:

“This is not about the technology,” Mark Edwards, superintendent of Mooresville Graded School District, would tell the visitors later over lunch. “It’s not about the box. It’s about changing the culture of instruction — preparing students for their future, not our past.”

באופן די ברור מדובר היה בהצלחה גדולה, ומורזוויל הפכה ליעד עליה לרגל של מפקחים שרצו ללמוד מהנסיון.

הפרויקט לא נשכח, אבל לפי החיפושים שלי מעט מאד התפרסם על מורזוויל מאז 2013. לפחות עד לפני שבוע. לפני שבוע ה-Hechinger Report דיווח באריכות על מחקר שנערך על הפרויקט על ידי מארי הול (Marie Hull) וקתירין דוך (Katherine Duch). המחקר, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Educational Evaluation and Policy Analysis, סוקר שבע שנים במורזוויל – החל מ-2006, כשנה לפני תחילת הפרויקט, ועד סוף 2013. ג'יל ברשאי, כותבת הכתבה, מציינת שהמסקנה הברורה ביותר של המחקר היא שעל אף העובדה שהושגו הישגים אמיתיים, ההתלהבות של 2012 היתה מוגזמת. על מסקנות המחקר ברשאי כותבת:

The first is that Mooresville didn’t reap any special academic benefits from using laptops in the first three years. Modest gains started to emerge in 2012, four years after the district began its laptop program. In year five, the only sustained benefit was in math.

הול ודוך אינן טוענות שהפרויקט נכשל. הן מציינות שדווקא ב-2012, שנת הכתבה בניו יורק טיימס, אכן היתה עליה בציוני התלמידים, ושהעלייה הזאת היתה משמעותית בהשוואה לתלמידים במחוזות אחרים שלא קיבלו מחשבים ניידים. אבל הן מוסיפות שכבר ב-2013 הפער הזה הצטמצם.

אין לי הכישורים לבדוק את איכות המחקר, אבל אני בהחלט התרשמתי מהנסיונות של החוקרות לבודד את השפעת השימוש במחשבים ניידים ממגוון הגורמים האחרים שיכלו להשפיע על הישגי התלמידים. כבר בתקציר המחקר הן כותבות:

A limitation of this study is that we cannot distinguish which aspects of the program were most important in improving student outcomes.

כמו-כן, אפשר להתרשם שהן בהחלט רואות חיוב בפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד. במבוא של המאמר שלהם הן כותבות:

The results in the paper provide new evidence that one-to-one technology programs are an effective means to raise student achievement. However, there may be a short-term adjustment period before gains are realized.

הול ודוך מזהירות שכאשר המחשבים הניידים נעשים לחלק יום-יומי של הפעילות הבית ספרית וכבר אינם בגדר חידוש, השפעתם פוחתת. זאת אחת הסיבות שהן מדגישות שחשוב לעקוב אחר פרויקטים מהסוג הזה לטווח הארוך (ויש לציין שתופעה של "ההשפעה החיובית של החדש" מוכרת היטב).

אין בכל זה משהו שצריך להפתיע אותנו. אם לפני כעשור העוסקים בתקשוב החינוכי היו צמאים למחקרים שיראו שאכן השימוש במחשב בכיתה תורם ללמידה (גם אם הלמידה הזאת מוגדרת על ידי תוצאות במבחנים סטנדרטיים), כבר לפני מספר שנים מחקרים כאלה סוף סוף התחילו להתפרסם. רובם, כמו המחקר החדש הזה, זיהו הישגים צנועים, והם גם הדגישו שללא הכשרה מקצועית אצל המורים ואווירה מעודדת בבית הספר הטכנולוגיה לבדה לא תוכל לחולל שינוי.

אבל מה שבמיוחד מעניין בכל הסיפור הזה הוא התחושה שהוא שייך לתקופה שרחוק מאחורינו. נדמה לי שהיום רק למעטים איכפת ממחקרים כאלה. יש עדיין אנשים שמשוכנעים ששילוב המחשב לתוך בית הספר פוגע בלמידה, אבל על פי רוב כולם מבינים שהמחשב האישי הוא פשוט הטכנולוגיה הנוכחית שעומדת לרשות החינוך, ושכמו עם כל טכנולוגיה אחרת אפשר לנצל אותה בצורה מושכלת, או בצורה פחות מושכלת. הכתבה ב-Hechinger Report מסכמת ש:

Mooresville remains an example of how laptops in schools can work well “when they’re well done,” that is, thoughtfully planned out by school administrators and accompanied by a lot of training for teachers.

ומסקנה כזאת בכלל איננה מפתיעה … אבל היא גם איננה מלהיבה. כמעט מתבקש לשאול "אז מה?".

אין סיבה להתווכח עם המסקנות של המחקר. הן סבירות, ולאור הנסיון המצטבר הן מתקבלות על הדעת. אבל נודף ממנה ריח של היסטוריה עתיקה. אמנם במהלך המאמרון הזה התייחסתי למחשב הנייד בתור "הטכנולוגיה הנוכחית", אבל בעידן של איסוף וניתוח כמויות מאסיביות של נתונים ושל הבינה המלאכותית המחשב הנייד כמעט דומה יותר ללוח הגירים מבחינת החידוש שהוא מביא לחינוך. אם פרויקטים כמו זה של מורזוויל עדיין מהווים דגם לחיקוי, לא כל שכן בסיס למחקר, זה רק למעטים. ההתאמה האישית (personalization), הפופולרית כל כך היום, בכלל איננה מוזכרת בכתבה בניו יורק טיימס מ-2012. במקום זה, הדגש היה על הסביבה הלימודית בכללותה:

Mooresville’s laptops perform the same tasks as those in hundreds of other districts: they correct worksheets, assemble progress data for teachers, allow for compelling multimedia lessons, and let students work at their own pace or in groups, rather than all listening to one teacher. The difference, teachers and administrators here said, is that they value computers not for the newest content they can deliver, but for how they tap into the oldest of student emotions — curiosity, boredom, embarrassment, angst — and help educators deliver what only people can.

היעד שאנשי החינוך של מורזוויל הציבו לעצמם – להתחבר לרגשות הבסיסיים ביותר של תלמידיהם – בקושי מעסיק את אלה שמבקשים להחדיר עוד ועוד טכנולוגיה לתוך הכיתה היום. למרבה הצער, המציאות התקשובית של היום שונה לחלוטין. יותר מאשר ההצצה לתוך הפרויקט היפה של מורזוויל מעוררת הערכה, היא דומה לגילוי של תיבת זמן שהוטמנה באדמה אי-שם בעבר הרחוק.

הופ, ולמדנו!

כתב העת Wired חוגג 25 שנים, ולכבוד אבן הדרך המשמעותית הזאת חלק ממהדורת יום ההולדת מוקדש לכתבות קצרות של 25 אנשים שהעורכים מזהים כמרכזיים לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו מאז תחילת כתב העת. רבים מהכותבים מוכרים היטב, וביניהם סבסטיאן תרון (Sebastian Thrun) שהוביל את פרויקט המכונית האוטונומית בגוגל, ואחרי-כן הקים את Udacity שהיתה בין פלטפורמות קורסי ה-MOOC הראשונות (והיום מזוהה פשוט כחברה שעוסקת בלמידה מקוונת). בחיבור הקצר שלו תרון מתייחס, בין היתר, להתפתחויות אפשריות בתחום הלמידה:

With AI, we could turn people into instant experts. There’s a system for salespeople that can distill how to behave from the highest performers and then present that best behavior to the lower-performing salespeople, who become top agents in, like, a day. So you don’t have to spend 10,000 hours learning something. That can be a super exciting vision. Just imagine you could become a world-class doctor in one day.

החזון של רכישת ידע באופן מיידי איננו חדש. פגשנו אותו לפני כארבע וחצי שנים אצל ניקולס נגרופונטה שבהרצאת TED הכריז:

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

גם לפני כמעט שלוש שנים פגשנו את הרעיון הזה – הפעם לא בלבוש של כימיקלים שאנחנו בולעים, אלא של העברת ידע מומחה אל המתלמד באמצעות אלקטרודות:

Dr. Matthew Phillips and his team of investigators from HRL’s Information & System Sciences Laboratory used transcranial direct current stimulation (tDCS) in order to improve learning and skill retention. “We measured the brain activity patterns of six commercial and military pilots, and then transmitted these patterns into novice subjects as they learned to pilot an airplane in a realistic flight simulator,” he says.

כל זה מזכיר, וסביר להניח שזה די בכוונה, את ניאו ב-The Matrix אשר פתאום מגלה "I know Kung Fu!". השאיפה ללמידה על רגל אחת איננה חדשה. היא מופיעה, אפילו, במקורות שלנו, אם כי שם, להבדיל מהעידן הטכנולוגי שלנו, היא איננה זוכה לייחס אוהד במיוחד. התייחסתי לרעיונות האלה כאן לפני שנתיים וחצי, ואפשר היה לקוות שלא יהיה צורך לעשות זאת שוב. אבל דבריו של תרון מראים לנו שעדיין יש מי ששואף לחזון המפוקפק של "למידה כהרף עין".

כצפוי, ב-Twitter היו מספר תגובות לחזון הזה של תרון. רוג'ר שאנק העיר:

more nonsense on #AI from Wired; becoming a world class expert requires lots of personal experience; many doctors with many years of experience are still not any good

ואודרי ווטרס הגיבה בצורה דומה, אם כי במילים הרבה יותר חריפות.

תרון הוא ללא ספק מומחה בתחומי ה-AI והרובוטיקה, אבל בחינוך ההישגים שלו צנועים יותר בהרבה. כבר שלוש פעמים בעבר הבאתי כאן קטע מ-2011 ב-Wired עם התחזית של תרון לעתיד ההשכלה הגבוהה, וכיצד קורסי ה-MOOC יחסלו את התחום. הנה הפעם הרביעית:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

נכון לעכשיו, ועל אף בעיות רבות, לא נראה שההשכלה הגבוהה נמצאת בסכנת הכחדה, ואילו לפני שבועיים TechCrunch דיווח ש-Udacity פיטר כ-5% מעובדיו.

אבל מה שמפריע לי בהכרזה החדשה של תרון איננו היומרה שאין לה כיסוי, או אפילו העקשנות להמשיך להשמיע דברים כאלה. בעייתית יותר בעיני היא ההתייחסות המזלזלת לתהליך הלמידה. תרון איננו היחיד שרואה בהשגת הידע המטרה המרכזית, אולי הבלעדית של הלמידה. וכאשר זאת המטרה, הגיוני שרצוי לנקוט בדרכים המהירים והקלים ביותר. אצל תרון פשוט אין חשיבות לתהליך. אין זה אומר שאני חושב שעדיף לסבול כדי לרכוש ידע. ההפך, אני מבקש לעשות אותו כמה שיותר מהנה. אבל בעיני המטרה איננה עוד ועוד ידיעות. אצלי חשובה הדרך – לא רק מפני שאני רואה בה אמצעי למטרה, אלא מפני שהיא מטרה בפני עצמה. מדבריו של תרון, בדומה לנגרופונטה, וגם כמו ניאו, כמה שיותר פשוט ומהיר יותר טוב.

כמעט בלתי אפשרי לקרוא בדבריהם של משבשי החינוך התקשוביים מבלי להתקל באמירה המיוחסת לאלווין טופלר על הצורך להיות מסוגל ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב (באנגלית זה מתנגן הרבה יותר יפה – learn, unlearn, relearn). אין זה המקום לערוך בדיקה של גלגול המשפט הזה, אבל יש בכל זאת טעם לציין שבחיפוש ברשת אחר מקור המשפט מצאתי שמשייכים אותו לשלושה ספרים שונים של טופלר. בדקתי את הספרים האלה, והוא איננו מופיע באף אחד מהם. המשפט הקרוב ביותר לניסוח המקובל מופיע ב-"הלם העתיד" (Future Shock), ושם טופלר מייחס את המשפט (הדומה) למישהו בשם Herbert Gerjuoy. כך או כך, המשפט מבטא תפיסה שאמורה להיות מרכזית לעולם של שינוי תמידי.

אני יכול להבין כיצד רכישת מומחיות תוך יום אחד, אם באמצעות כימיקלים, אלקטרודות, או משהו אחר, יכולה להיות יעילה בעולם משתנה. אלה דרכים יעילות לזרז את ה-relearning הדרושה. אבל בגישה שמקדשת את היעילות חדוות הלמידה הולכת לאיבוד. מערכת חינוכית איננה צריכה לעסוק בשני קילו מתמטיקה וחצי קילו ספרות (וכך לאפשר לניאו הישראלי להכריז "יו! אני מבין את ביאליק!"). היא איננה צריכה לשאוף ללמידה שמסתיימת כאשר העובדות או הידע מוחדרים בהצלחה למוח, אלא ללמידה שתמיד בוחנת את הידע שנרכש, שמעמתת ידע ישן עם ידע חדש, ששואלת שאלות, שמעודדת סקרנות, שמעוררת פליאה ואת הרצון להבין. רבים מאלה שהגיבו לדבריו של תרון צחקו, בצדק, על היומרה שלו. כמוהם, אני גם חושב שיש בהם הגזמה פראית. אבל עוד יותר עצוב לי צרות האופקים שלו בנוגע למטרות הלמידה.