האם צריכים את ה-LMS במאה ה-21?

בעולם התקשוב החינוכי כמעט כל כלי חדש, במיוחד אם הוא נוצץ ומבטיח גדולות, מצליח לזהור בשמי הפופולריות … לפחות לתקופה קצרה. ובעולם הזה ה-LMS איננה חדשה, איננה זוהרת, ועל פי רוב איננה פופולרית. היא נחשבת כלי אפור, ואפילו נוטים לבוז לה. ולעתים די קרובות אנחנו שומעים את הטענה שהיא כבר איננה מתאימה לדרך שבה לומדים היום.

במידה רבה היחס הזה נובע מאי-הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד שה-LMS אמורה למלא. הרי, כשמה היא: מערכת לניהול הלמידה (ראשי תיבות באנגלית של Learning Management System), ו-“ניהול למידה” איננה “למידה”. לא ברור היכן “למידה” מתרחשת. אולי היא מתרחשת בראש הלומד או במקום אחר. איננו רואים את הלמידה, ולכן אנחנו זקוקים למדדים כלשהם – מבחן, עבודה, שינוי בהתנהגות – כדי שנוכל לוודא שאכן היא התרחשה. אבל ללא קשר למקום שבו הלמידה מתרחשת, צריך להיות לנו ברור שזה לא ב-LMS עצמה. להבדיל מ-“למידה”, מערכת LMS (בישראל על פי רוב מדובר ב-Moodle) מטפלת בפן אחר של מערכת חינוכית – ה-“ניהול”. היא מהווה מאגר של חומרי למידה (לדוגמה פרקי קריאה וסרטונים), סביבה לתקשורת בין המרצה לבין הסטודנט, סביבה שבה הסטודנט מגיש עבודות ובו הוא נבחן, ועוד. כל אלה הם מרכיבים של מערכת חינוכית מוסדית. ה-LMS מבקשת להעתיק את הפונקציות האלו של מערכת חינוכית גשמית לסביבה אינטרנטית ודיגיטלית. כאשר ההעתקה הזאת נעשית באופן מוצלח הפונקציות השונות זוכות למענה. אבל אין זה אומר שהלמידה עצמה מתרחשת בצורה שונה או טובה יותר. לאור כל זה, זה איננו מפתיע שה-LMS נתפסת כטכנולוגיה די משעממת. עיצוב חדשני וגרפיקה מושכים יכולים אולי לכסות על השעמום הזה, אבל לא להתגבר עליו.

האם אפשר היה שיהיה אחרת? מצגת על Moodle משנת 2008 מסבירה ש:

Moodle was originally designed by an educator with a “social constructionist pedagogy” in mind.
Social constructionists assert that learning is particularly effective when students are constructing something for others to experience. (שקף 4)

הכוונה ברורה, אבל לא ברור אם ה-LMS באמת יכולה לזמן את הפדגוגיה הזאת. בשקף מוכר מהרצאה משנת 2011, מרטין דוגיאמס, מייסד ה-Moodle, הציג את השימושים הנפוצים ביותר אשר ב-LMS שהוא בנה:

נכון לעכשיו, אין גישה ברשת למצגת הספציפית הזאת.
מצגת אחרת, עם השקף (מס’ 30) אך ללא ההדגשה של דוגיאמס, נמצאת כאן.

דוגיאמס המאוכזב הסביר שעל אף קיומם של כלים האינטראקטיביים שהוא ואחרים פיתחו והכניסו ל-Moodle, באופן גורף הכלים שזכו לשימוש הרב ביותר נשארו העלאת קבצים, מתן מטלות, ועריכת בחנים. אלה, כמובן, המרכיבים המסורתיים המוכרים של מערכת לימודית קדם-דיגיטלית, והם רחוקים מלבטא תפיסה קונסטרוקטיביסטית. הם כן המרכיבים המוכרים שאפשר להעתיק בקלות לסביבה הדיגיטלית, ולכן הם המרכיבים שבשימוש של המורים והמרצים. האכזבה של דוגיאמס איננה צריכה להפתיע. הרי בהמשך של המצבת מ-2008 אנחנו קוראים ש:

Moodle is essentially an administrative platform that provides course pages … (שקף 5)

ולאור זה עבור מורים ומוסדות רבים, התפקיד הניהולי הוא התפקיד שהם מצפים שה-LMS תמלא.

אבל כל זה איננו חדש. לפני חמש שנים, במאמרון שבו “הגנתי” על ה-Moodle, כתבתי דברים מאד דומים מבחינת אי-היכולת של ה-Moodle לחולל שינוי פדגוגי. לאור זה, בשלב הזה מתבקש לשאול למה אני עוסק בזה עכשיו. לזה, כמובן, יש תשובה.

לקראת סוף חודש מרץ נתקלתי במאמר חדש של שני חוקרים חינוכיים אוסטרליים, מיכאל סנקי (Michael Sankey) וסטיבן מרשל (Stephen Marshall), שניהם בעלי קורות חיים חינוכיים מרשימים. המאמר שלהם, שהוא כנראה פרק לספר שאמור להתפרסם בקרוב, נושא את הכותרת:

The Learning Management System of 2028 and How we Start Planning for this Now

עצם הרעיון של תכנון של LMS שתתאים לחינוך בעוד כחמש שנים קצת מוזר. הרי אנשי חינוך רבים די אוהבים לשנוא את ה-LMS ומעדיפים פשוט לוותר עליה. כבר בפתיחת התקציר של הפרק שלהם סנקי ומרשל מתארים את ה-LMS כשריד של תפיסה לימודית מיושנת:

It has been said for years that, in the near future the Learning Management System (LMS) will become a thing of the past. Some suggest this should already be the case, but it has not been possible to break our institutional dependence on this technology.

במילים אחרות, הם רומזים שה-LMS שורדת לא מפני שהיא ממלאת פונקציה חשובה, אלא מפני שמוסדות חינוכיים תלויים בה. לגיטימי לגמרי לשאול אם ה-LMS צריכה להשתנות או אם פשוט צריכים לוותר עליה ולגבש משהו חדש במקומה. ואכן, סנקי ומרשל מסבירים שה-LMS כפי שהיא היום איננה יכולה לתת תשובה למכלול הצרכים הלימודיים הדרושים במערכת לימודית מודרנית. לתפיסתם כבר היום היא זקוקה לתוספת של כלים “חיצוניים”. הטענה הזאת די נכונה. הם כותבים:

Really, all that is left for the traditional LMS to do is to mediate these tools, house and collate assessment and scaffold the different learning scenarios.

אבל האם התפקיד ה-“מצומצם” הזה מבטא חולשה של ה-LMS כפי שסנקי ומרשל מתארים אותה, או אולי ההפך? דווקא היכולת של ה-LMS לשלב לתוך עצמה שלל כלים נוספים מבטאת את כוחה ולא את חולשתה. אפילו אם זה “כל מה שנשאר” ל-LMS לעשות, נדמה שעצם מילוי הפונקציה הזאת די מצדיק את המשך קיומו.

אני מזדהה עם רוב הביקורת כלפי ה-LMS, והשמעתי ביקורת דומה – גם כאן ובמסגרות אחרות – פעמים די רבות. התפיסה החינוכית שלי רחוקה מלראות ב-“למידה” משהו שדורש ניהול (אם כי אני מודה שאחרי יותר מארבעה עשורים בחינוך עדיין לא ברור לי היכן היא אכן מתרחשת). בתחילת קריאת הפרק של סנקי ומרשל הרגשתי שאנחנו שייכים לאותו מחנה. הרי רק השלמתי עם קיומה של ה-LMS – לא ויתרתי על הביקורת שלי כלפיה. אני מרשה לה “לנהל” את מה שעליה לנהל, ומקווה שבכל זאת היא יוצרת בסיס שעליו הלמידה יכולה להתרחש. הרגשתי שסנקי ומרשל, שמבקשים לעצב LMS לסביבה לימודית עתידית ומתהווה, באים מאותה תפיסה. אבל ככל שהם תיארו את מה שהם חוזים מצאתי את עצמי מתרחק מהם. הם מתארים:

a shift towards the notion of productivity platforms to help mediate learning.

עד כאן, אפילו אם הכוונה איננה לגמרי ברורה, עוד אפשר להזדהות איתם. אבל במשפט הבא של אותה פסקה הם כותבים:

This is very similar to what large corporations use to help their staff become more productive and is based around seamless integration and pervasive communications.

סנקי ומרשל אמנם משלמים מס שפתיים לפדגוגיה אחרת: הם כותבים שהודות לטכנולוגיות דיגיטליות חדשות החינוך היום איננו צריך להיות כבול לתפיסות מסורתיות של הלמידה. אבל מתברר שמטרתם איננה הלמידה עצמה, אלא הכשרת הסטודנט לעולם העבודה העתידי. עבורם גישה חינוכית אחרת ואימוץ של טכנולוגיות חשובים במיוחד מפני שאלה נמצאים:

in that important nexus between school and work, and we need to take advantage of these affordances as we prepare our graduates for the workforce and more particularly, the future of work.

במילים אחרות, לפי סנקי ומרשל, הערך שמרכזי של ה-LMS העתידי נמצא ביכולת שלה להכין, ואולי אפילו להרגיל, את הסטודנטים של היום לעולם העסקים של מחר. ומה הם מציעים בתור אותה LMS העתידי? סנקי ומרשל מוצאים את אותם seamless integration and pervasive communications המיוחלים בכלים שיתופיים חדשים המיועדים לעולם העסקים, ובמיוחד ב-Microsoft Teams. הם מזכירים את Teams פעמים רבות, עד שעולה החשש שהמאמר שלהם נכתב במימון של Microsoft, גם אם אין שום עדות לכך. אישית, אני מתקשה להבין כיצד כלי כמו Teams, נחמד ככל שיהיה, מהווה תחליף או שיפור ל-LMS. יש בו, אמנם, יכולות שיתוף מרשימות (כמו אצל הרבה כלים חדשים אחרים) אבל נדמה שבהתלהבותם למצוא כי עתידי סנקי ומרשל שוכחים שיש תפקידים ניהוליים שה-LMS ממלאת שנעדרים ב-Teams.

אז שוב, אינני בדיוק מגן על ה-LMS. אני פשוט מבהיר את מה שלדעתי צריך להיות די מובן: גם אם מבחינה לימודית ערכה של ה-LMS זניח, היא ממלאת תפקיד חשוב במערכת לימודית מוסדית תקינה. ציינתי את זה כאן לפני ארבע וחצי שנים, וכאשר תוך הכנת המאמרון הזה קראתי את מה שכתבתי אז ראיתי עד כמה אני חוזר על עצמי. סנקי ומרשל מבקשים, לכאורה, לקדם את הלמידה ולהתאים את ה-LMS לדרכי למידה עדכניות, אבל אינני רואה שזה מה שקורה בפועל. בסך הכל הצעתם מכשירה את הסטודנט של היום למקום העבודה של מחר. ואם זה מה שיש להם להציע, אני מעדיף להשאר עם ה-LMS הנוכחית.

קול מהעבר – עם אמירה עכשווית

ג’ורג’ סימנס (George Siemens) מאד מוכר בתחום התקשוב החינוכי. עוד בשנת 2008, כאשר היה בקנדה, הוא פיתח, יחד עם סטיבן דאונס (Stephen Downes), את תאוריית ה-Connectivism, והנחה את מה שנחשב לקורס ה-MOOC הראשון – Connectivism and Connected Knowledge (CCK08). לפני מספר שנים סימנס התחיל להתמקד בנושאים הקשורים לניתוח הלמידה (Learning Analytics), אבל זמן קצר אחרי-כן הפסקתי לראות את שמו בחומרים התקשוביים שהגיעו אלי. (חשבון ה-Twitter שלו פעיל, אבל לאחרונה הצלחתי, לפחות באופן חלקי, לצמצם מאד את התלות שלי ב-Twitter כך שלא ראיתי הרבה ממה שהוא פרסם שם.)

הבלוג של סימנס מופיע בתוך קורא ה-RSS שלי כבר שנים רבות, אבל כמו עם בלוגים רבים אחרים הוא היה רדום. המאמרון האחרון שהופיע שם היה מספטמבר 2017. ואז, לפני חודשיים, פתאום הופיע מאמרון חדש. (כותב המאמרון זוהה רק כ-admin, ותחילה לא הבנתי שאכן מדובר בפרסום חדש של סימנס.) בירור ברשת מראה שעכשיו הוא פרופסור באוניברסיטה של דרום אוסטרליה, שם הוא מוביל את ה-Centre for Change and Complexity in Learning. גם אם לא עקבתי אחריו, לא חששתי שסימנס לא עסק בחינוך באופן פעיל, ודרך קישורים שבאתר המרכז שהוא מנהל מצאתי מספר פרסומים שמתארים את הפעילות הזאת.

כל החומרים שקראתי היו מעניינים, אבל עניין אותי במיוחד אותו מאמרון ראשון שבו נתקלתי לפני חודשיים:

This Time is Different. Part 1.

אני מודה, כותרות מהסוג הזה מעוררות בי חשש. הרי קשה לספור את מספר הפעמים שהופעתו של כלי חדש זה או אחר גורם לאנשי חינוך להכריז ש-הפעם!, ודווקא אחרי ההכרזות האלו העולם, או לפחות החינוך, כמנהגו נוהג. אני, לדוגמה, התלהבתי מאד מחדירת ה-WWW לתוך החינוך, אבל על אף העובדה שאני עדיין אופטימי, ממבט של היום קשה להגיד שמשהו בחינוך באמת השתנה. עכשיו (אולי כצפוי) סימנס מתייחס ל-AI, אבל הוא מודע לנטייה להגזים וכבר בתחילת המאמרון שלו הוא כותב:

The result is the new hype landscape that will dominate 2023. For those in higher education, it has all the vibes of web 2.0 and MOOCs hype rolled into one. Please update your buzzword bingo cards.

העובדה שסימנס מודע לנטייה להתלהב מכל דבר חדש מחזקת את הנטייה להאמין לו כאשר הוא טוען שהפעם הדברים באמת שונים. זאת ועוד: המאמרון שלו איננו מאמרון של התלהבות וציפיות מוגזמות, אלא מאמרון של אזהרה. הוא כותב שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני איום, והוא מתאר את עתיד ההשכלה גבוהה כעתיד שמחייב שינויים מהותיים, דרמטיים ומערכתיים. ולא מדובר בחדירת ה-AI בלבד, אלא במקבץ של התפתחויות שמתחברות יחדיו כדי ליצור את המצב הבעייתי הנוכחי.

השוני שסימנס כותב עליו אכן מערכתי, ומחייב הערכות יסודית. הוא כותב שהתשובה שהאקדמיה תיתן לשאלה של “מה אנחנו עושים עם מידע” מרכזית לעיצובם העתידי של מוסדות ידע. והוא עונה על השאלה שלו:

What are we doing with information? Well, we’re co-creating it. We’re building it in digital networks. We’re politicizing it. We’re sharing it in real time. Information today is digital, networked, and (often) transparent. Increasingly, it will be AI-generated. Universities of the future will mirror the affordances of these digital information opportunities.

לקריאת הדברים האלה מצאתי את עצמי שואל “אבל מה חדש כאן?”. הקביעות האלו מאד כלליות, ולא בהכרח חדשות או מקוריות. המילה networks מופיעה פעמיים, אבל כיצד אלה משפיעות על הלמידה איננו זוכה להסבר. לעומת זאת, ה-co-creating כן נראה משמעותי ושונה ממה שאנחנו מכירים היום, וכמו-כן גם השיתוף בזמן אמת.

בהמשך סימנס ממקד יותר את הנושא, ושואל שאלה שמצליחה טוב יותר להסביר למה הפעם שונה:

The key question for university leaders to answer is: “If we were to create a university with today’s tools, technologies, and cultural values, what would it look like?”. Universities would hardly look like the system we have now and few leaders are prepared to seriously confront the implications of this question.

נדמה שזה האתגר שסימנס מעמיד מול האקדמיה היום. הוא כותב שמצד אחד ה-“מידע” משתנה בקצב מהיר וזקוק לעדכון תמידי, ואילו ה-“חינוך” עדיין מתמקד בהוראה ובהערכה של יכולת הזכירה של הפרט במקום להכשיר את הלומד להתמודד עם מרחבים שהם מורכבים ורב-משמעיים. במאמרון הזה סימנס איננו מציע פתרונות, אבל ברור שהוא חושב שדרוש שינוי גורף. השפעת ה-AI היא אמנם נקודת הזינוק שממנה הוא מתחיל לכתוב, אבל ה-AI איננו נושא המאמרון, אלא הצורך בשינוי מערכתי כולל.

כאשר קראתי את המאמרון של סימנס סימנתי אותו כמשהו שאליו ארצה להתייחס כאן, אבל מעבר לעובדה ששמחתי מאד “לפגוש” אותו שוב ולהחשף לחשיבה העכשיווית שלו, לא ידעתי אם יש לי משהו ספציפי להגיד לגביו. הרי בעיקר יש כאן הצהרת כוונות שעדיין נטולת תוכנית פעולה. ולכן הכנסתי את דבריו למגירה, מבלי לדעת אם או מתי אשלוף אותם לכאן.

מאמרון חדש של לארי קובן (Larry Cuban) דרבן את השליפה. קובן כותב על השימוש הנרחב במילה transform בהתייחסות לשינויים במערכות חינוך. בדרך כלל מתרגמים transform כ-“שינוי צורה”. התרגום הזה איננו מוטעה, אבל בכל זאת חסר בו משהו. נעדר ממנו הקונוטציה של משהו מקיף או עוצמתי שמתלווה למילה באנגלית. קובן כותב שהמאמרון שלו מתייחס ל:

this over-used, pumped-up word and its implications especially how meaningless it has become in policy-talk.

קובן איננו טוען שלא נערכו שינויים גורפים במערכות חינוך – הוא מונה מספר שינויים כאלה שבעיניו באמת היו משמעותיים ומתאימים להגדרה של transformative. אבל מדובר במקרים שהם באמת היסטוריים, להבדיל מהשימוש הלא במיוחד מרשים של כלי נוצץ חדש. (זה אולי מקום להזכיר את ההכרזה גדושת הציניות של אודרי ווטרס (Audrey Watters) מלפני כשבע שנים ש: The Best Way to Predict the Future is to Issue a Press Release.) קובן כותב שהשימוש המופרז במילה transform פיתח אצלו אלרגיה כלפיה – ואפשר להבין אותו.

קובן מונה מספר שאלות שכדאי להפנות למחדשים חינוכיים למיניהם (קובעי מדיניות, יזמים, משקיעים, ועוד) על מנת לברר אם אכן השינויים שהם מציעים הם באמת מתאימים לתואר של transformative. השאלות די מובנות מעליהם – שאלות כמו אלו בעיות השינוי המוצע אמור לפתור, או על אלו חלקים של המרקם החינוכי/לימודי השינוי אמור להשפיע. וכאן מצאתי חיבור למאמרון של סימנס. סימנס איננו מציג כלים שאמורים לחולל שינויים גורפים (המילה transform מופיעה המאמרון רק בציטוט). הוא בעיקר עוסק בצורך בשינוי ואין בו הצעות אופרטיביות. שאלתי את עצמי אם יש בכלל משהו חדש בניתוח של סימנס, או אם יש כאן בסך הכל עוד קריאה מתוך שרשרת ארוכה של נבואות שאם הן בכלל מתגשמות אז באופן חלקי בלבד. (זכרו, לדוגמה, את הנבואה של אלי נועם שהזכרתי כאן לפני קצת יותר מחודש.)

אבל גם אם לדעתו הכתובת על הקיר וההשכלה הגבוהה ניצבת לפני שינויים גורפים, סימנס איננו עוסק כאן בנבואות. מה שמעסיק אותו הוא כיצד המבנה של ההשכלה הגבוהה מקשה על עריכת השינויים הדרושים. הוא כותב:

My core assertion, to be unpacked in future posts, relates to the inability of universities to respond to and absorb broad systemic change pressures because they are part of a network of networks and system of systems.

אם הבנתי נכון את כוונתו של סימנס, הוא טוען שבגלל מורכבותן מערכות כמו מוסדות להשכלה גבוהה מתקשות להשתנות. במערכות כאלה שינוי חיובי בהיבט אחד של המערכת עשוי להשפיע לרעה על היבט אחר. שינוי שמיטיב עם גורם אחד של המערכת יכול דווקא להזיק לגורם אחר. הראייה המערכתית הזאת, יחד אם ההבנה שבכל זאת המרחב הטכנולוגי מחייב הערכות מחודשת, היא אשר ממקם את סימנס במקום שונה מאלה שטוענים שהכלים החדשים שלהם יחוללו שינוי גורף. יהיה מעניין לראות את המשך ניתוח המצב שלו, לקראת (כך אפשר לקוות) הצעות אופרטיביות. וברמה הבסיסית ביותר, פשוט מעודד לראות שסימנס שוב מפרסם את מחשבותיו.

אז לא רק המורים יסבלו מ-ChatGPT?

משום מה אני ממשיך לאסוף ולסמן לעצמי כתבות שמתייחסות לשילוב ChatGPT בחינוך, אפילו אם קשה לי להסביר למה. הרי, בחודשיים האחרונים התפרסמו עשרות, אם לא מאות, כתבות שניסו לבחון את השפעת הכלי, ואין חדש תחת השמש. מצד אחד נמצאים אלה שטוענים שנוכחותו של כלי שמאפשר הכנת עבודות ללא מאמץ מבשרת את קץ החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו, ואילו מולם יש הטוענים שהקלות הזאת מחייבת את החינוך לערוך בדק בית ולגבש סוג שונה של הערכה – הערכה שתנצל את ה-AI ותקדם פיתוח של חשיבה ביקורתית אצל הלומדים. וגם אם הכל כבר נכתב, הכתבות ממשיכות להתפרסם. גל חדש של כתבות התפרסם בעקבות הודעות על פיתוחם של כלים שיכולים לבחון אם הכתיבה נעשתה באמצעות AI או לא, אבל הכתבות האלו בסך הכל חזרו על מה שכבר נכתב. במהלך השנים בבלוג הזה חזרתי על עצמי די הרבה פעמים, אבל לפחות בנוגע ל-ChatGPT ניסיתי להיות קצת יותר ממושמע ולא לכתוב שוב (ושוב) את מה שכבר כתבתי. לפני כחודשיים כתבתי על הנושא והרגשתי שמיציתי את עצמי. מאז לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף בנושא, ובחרתי לא להמשיך לדון בו.

ואחרי הפתיחה הארוכה הזאת, אני מניח שהיה צפוי שאפר את ההחלטה הזאת. אני עושה זאת בעקבות כתבה מלפני שבוע ב-EdSurge שמצביעה על קבוצה נוספת במרחב החינוכי שעשויה להפגע מכלי AI שמחוללים טקסטים. הכתבה שואלת:

Will ChatGPT Make Students Turn Away From Homework-Help Services?

על פי רוב אינני מקדיש זמן לבחינת תעשיית הסיוע בכתיבת עבודות, ולכן לא עלה בדעתי שאחד התחומים החינוכיים שעשוי להיות מושפע על ידי ChatGPT הוא הסיוע, אם חינמי ואם בתשלום, של כתיבת עבודות. אבל הדבר די הגיוני. אם ChatGPT יכול לספק כתיבת עבודות בחינם זה ללא ספק עשוי להזיק למודל העסקי של חברות שמבקשות כסף עבור אותו השירות.

גם אם הרבה אנשי חינוך מעדיפים לא להכיר בקיומן (ובוודאי לא להכיר בלגיטימיותן) החברות האלו הן ללא ספק חלק מהמערכת החינוכית בכללותה. אפשר אפילו לטעון שהחברות האלו הן לא רק מרכיב ותיק, אלא גם מרכיב חשוב, של המערכת הזאת. גם מי שרואה בזמינות של כלי AI איום על היושר האקדמי של סטודנטים בוודאי יודע שהכלים האלה אינם האיום הראשון או הבלעדי. סטודנטים תמיד הצליחו למצוא אמצעים שיאפשרו להם להשקיע כמה שפחות מאמץ ועדיין לעבור את הקורסים שלהם, ו-ChatGPT איננו אלא האיום החדש התורן.

אבל באותה מידה שכלי AI מאיימים על הפרנסה של חברות כתיבת העבודות בכך שהם מציעים “פתרון” זול יותר, אותם כלים בידיהם של החברות האלו עשויים לשכלל את ההיצע שלהן. הכתבה מביאה את דבריו של פיל היל (Phil Hill) שמסביר שחברות לכתיבת עבודות עשויות לפתח שירותים ייחודיים המבוססים על כלים כמו ChatGPT שמשכללים עוד יותר את מלאכת העזרה לסטודנטים.

אינני מכיר את שוק רכישת העבודות. אני כן יודע שכבר לא מדובר בעבודות בלבד. המבחר די גדול, ויש לפחות אתר אחד – Writing Paper Sucks – שסוקר את ההיצע הרב כדי להמליץ לסטודנטים לאן כדאי לפנות. האתר מכין סקירות על החברות השונות. סקירות אלו מתייחסות לטיב המוצר, לעלות הרכישה, לקלות התקשורת ועוד, והאתר משקלל את התוצאות ונותן ציונים על איכות השירות. נכון לשנה הנוכחית יש באתר ביקורות על 24 גופים שמציעים את שירותיהם, אם כי רק עשרה מאלה זוכים להמלצה של האתר. ויש, כמובן, מגוון רחב של שירותים אפשריים, מ-“סיוע” בהכנת שיעורי בית ועד ללימוד קורס מקוון במלואו. כתיבת עבודות ממוקמת אי-שם באמצע.

חברת Chegg היא אולי החברה המוכרת ביותר בתחום של סיוע בשיעורי בית, ומורים רבים טוענים שהיא מגישה הרבה יותר מאשר רק “סיוע”. הכתבה מדווחת שהחברה כבר משלבת AI בסיוע שהיא מעניקה:

The company already uses an older version of ChatGPT’s technology, GPT-2, to support students in their writing products with grammar, paraphrasing and sentence structure, said Chegg CEO Dan Rosensweig in a statement. “We also use it to increase speed and quality, while reducing the costs of content development,” he added.

שירותים כמו Chegg פועלים בשטח האפור שנע בין סיוע לרמאות (תלוי במי ששואלים). החברה עצמה, ובוודאי הסטודנטים שמשתמשים בה, טוענים שהם בסך הכל מעניקים/מקבלים עזרה. אם זה אכן השימוש, האסטרטגיה של רוזנצוויג נראית הגיונית. השימוש בכלי AI משפר את איכות המוצר שהחברה מספקת. ולפחות נכון לעכשיו כדאי יותר לסטודנט לשלם קצת יותר כסף ולקבל מידע מוסמך מאשר לפנות לכלי חינמי שקשה לדעת אם הוא המציא עובדות חדשות, ולא נכונות, או לא. הכתבה מצטטת את מאט טאואר (Matt Tower) בעל תור ב-Substack שסוקר את הפן העסקי של התקשוב החינוכי. טאואר מסביר למה נכון לעכשיו ידו של Chegg על העליונה:

For a student using it (AI) for answers, this introduces a risk that the information isn’t correct. Being able to refine those answers is an area where Chegg theoretically has a strong advantage, Tower adds.

מול הטענות של Chegg ושל הסטודנטים שרוכשים את עזרתה, מורים רבים סבורים שפונים ל-Chegg פשוט לקבל תשובות לשאלות בשיעורי בית, ובעיניהם השימוש הזה פסול. (יש מורים שטוענים שתרגילים שהם עצמם הכינו, יחד עם התשובות לאותם תרגילים, נמצאים במאגר של Chegg כך שכל מה שהסטודנט צריך לעשות הוא להכניס את השאלה ולקבל את התשובה.) כפי שכבר ציינתי, Chegg, וחברות לכתיבת עבודות (ול-“למידה” של קורסים שלמים), הם חלק מתעשיית “למידה” ענפה שמציעה “פתרונות” לימודיים לסטודנטים שמעוניינים להשקיע כמה שפחות זמן ומאמץ כדי לעבור את הקורסים שלהם. לגיטימיים או לא, התעשייה הזאת היא חלק מהנוף החינוכי, ותמשיך להיות חלק ממנו. מה שמעניין כאן בעיני הוא שכנראה לא רק אלה שחוששים שכלים כמו ChatGPT יחסלו כתיבת עבודות כאמצעי להערכה מרגישים מאוימים על ידו. האיום הזה מורגש גם אצל אלה שעד עכשיו הצליחו להתפרנס מכתיבת העבודות עבור הסטודנטים. אולי יש כאן דוגמה של “צרת רבים חצי נחמה”.

יפה שהופכים, אבל משהו עדיין חסר

על אף העובדה שיישום ההכיתה ההפוכה (ה-flipped classroom) איננו מחייב טכנולוגיה, מרבים לשייך אותה לתקשוב החינוכי. אפשר להבין למה. אפילו אם אפשר בקלות לבקש מהלומדים לקרוא פרק לפני השיעור כפעולה מכינה לקראת פעילות מעניינת בשעת השיעור עצמה, בדרך כלל ההיפוך מתבצע באמצעות סרטוני YouTube שהם, מה לעשות, טכנולוגיה דיגיטלית. אבל ביסודו של דבר האסטרטגיה אשר בבסיס של הכיתה ההפוכה איננה חייבת טכנולוגיה דיגיטלית ייחודית. הרי כאשר מזקקים את הרעיון ליסודותיו קל להבין שכל פעם שהמורה להיסטוריה ביקש מתלמידיו לקרוא פרק בבית כהכנה לדיון בשיעור זה היה ביטוי של רעיון הכיתה ההפוכה … אפילו אם המורה, אליבא ד’מר ג’ורדן, לא ידע שהוא מדבר פרוזה.

הנסיון גם מלמד שסרטוני ה-YouTube שבהם הלומדים מתבקשים לצפות הם בדרך כלל הרצאות של המורה. ואם בסך הכל בהרצאות מדובר קשה להבין כיצד מזהים בכיתה ההפוכה צעד “מהפכני” בדרכי ההוראה והלמידה. הרי יותר מכל דבר אחר מה שקורה כאן הוא הארכת יום הלימודים של התלמיד מעבר לשעות בית הספר. אבל אם זה משפר את הלמידה, אז מהפכני או לא, תקשובי או לא, כיצד אפשר להתלונן?

כתבה מלפני כשבועיים ב-EdSurge מאששת את הקשר הזה בין הרצאות לבין הכיתה ההפוכה. כבר בפתיחת הכתבה מגדירים את השיטה כ:

the approach of asking students to watch lecture videos before class so that class time can be used for active learning.

אבל מידת המקוריות של הפיכת הכיתה, או של האמצעי הטכנולוגי הנפוץ בה, אינם מה שמעניין בכתבה הזאת. מה שכן מעניין הוא נושא הכתבה – דיווח על מטה-מחקר שנערך על ידי קבוצת אקדמאים בנסיון לבחון עד כמה השימוש בכיתה ההפוכה מקדם את הלמידה. ראוי לציין שג’ון האטי (John Hattie), אחד מחוקרי החינוך הבולטים של היום, היה חבר בצוות החוקרים. האטי עוסק בעיקר במטה-מחקרים על מנת לבחון אלו פעולות של מורים ושל בתי ספר באמת יעילים בקידום הלמידה. כמו-כן, חשוב להדגיש שעל פי רוב במחקרים שלו הלמידה נמדדת באמצעות דרכי ההערכה המסורתיים של בתי הספר – הציונים במבחנים.

כבר בתחילת הכתבה מוסרים לנו שההבטחה הגדולה של ההיפוך כנראה איננה מתגשמת במציאות:

The study considered 173 studies of flipped learning, as well as 46 previous meta-analyses of the approach. And while many of the studies showed gains for learners in some cases, the researchers concluded that flipped learning isn’t living up to its promise.

אני מניח שבשלב הזה של המאמרון הנוכחי קוראי הבלוג הקבועים (המעטים, כמובן) בוודאי מצפים שאביע שמחה לאיד. אז במידה מסוימת כך אני עושה. הרי לא היה קשה לצפות מראש ש-“חידוש” שמתמקד בעיקר בהעלאת הרצאה בווידיאו שהלומד צריך לצפות בה בזמנו הלכאורה חופשי לא באמת מביא בשורה לחינוך. אמנם הרצאה שצופים בה דרך המחשב מאפשר לצופה לעצור ולחזור על קטעים מסוימים, או לצפות בו שוב, אבל הוא גם מאפשר צפייה במהירות כפולה, ובסופו של דבר היא עדיין הרצאה. ולזה אפשר להוסיף שדי מתמיה שדווקא החידוש שמחדשים “חינוכיים” מציעים, “חידוש” שבאופן עקבי הם מבקרים כלא אפקטיבי, הוא לא אחר מאשר אותה הרצאה מיושנת.

אבל הדבר שבאמת מעניין בסיפור הזה איננו העובדה שעוד אחד מהדברים הגדולים הבאים התגלה כעוד הבטחה שאיננה מתגשמת. הדבר המעניין ביותר נמצא בהסבר שעורכי המחקר מביאים כדי להסביר את העדר ההצלחה של ההיפוך.

החוקרים מספרים ששעות הכיתה אצל מורים שאימצו את הכיתה ההפוכה, שעות שלכאורה שוחררו לטובת הלמידה הפעילה, לא נוצלו לצורך זה:

In fact, the authors made the surprising conclusion that many instances of flipped learning involve more time spent on passive learning than the traditional lecture model, because some professors both assign short video lectures and spend some time in class lecturing to prepare for class activities.

יש מספר הסברים אפשריים למצב הזה. החוקרים מעלים, למשל, את הסברה שעל אף הציפייה, הלומדים אינם מבינים את מה שמוסבר בסרטונים ולכן המורים צריכים להקדיש את זמן הכיתה לחזור על החומר. הסבר נוסף הוא שהלומדים אינם מרוכזים בשעת הצפייה (אם הם צופים בכלל) ולכן הם לא קולטים את מה שהם אמורים ללמוד. ההסברים האלה די הגיוניים, אבל נדמה לי שיש הסבר נוסף שצריכים לקחת בחשבון: המורים עצמם אינם יודעים כיצד לנצל את שעות הכיתה ללמידה פעילה – אותה למידה שלמענה הם לכאורה הפכו את הכיתה מלכתחילה.

גם זה לא צריך להפתיע. באותה מידה שלא כל הרצאה היא הרצאה טובה, לא כל הרצאה גרועה. כדרך להקניית ידע ההרצאה בוודאי איננה פסולה. אבל כדי שהרצאה תהיה מוצלחת, אם פנים אל פנים ואם בצורה מוקלטת, וכדי שהחומר באמת יילמד, צריכים להקדיש זמן לארגון המידע ולדרך הגשתו. וזה נכון גם לגבי בניית חוויה לימודית פעילה. אחת הבעיות המרכזיות שההתלהבות מהכיתה ההפוכה כרעיון חינוכי גואל יוצרת היא הציפייה שבאופן פלאי כל סרטון שמכינים יהיה מוצלח וכל פעילות כיתתית תעורר עניין. מה לעשות, וזה פשוט לא עובד כך.

החוקר המוביל של מטה-המחקר, קפור מאנו (Kapur Manu), פרופסור למדעי הלמידה במכון הטכנולוגי של ציריך, מדגיש את הנקודה הזאת. בתגובה לביקורת כלפי המחקר שטוענת שהוא מתייחס בביטול לרעיון הכללי של הכיתה ההפוכה ולמאמצים הכנים של מורים ליישם אותה, קפור השיב שכאשר בוחנים לעומק את היישום של השיטה בשטח:

you find that active learning was not as present as it should have been.

אבל ההערה הזאת איננה תקפה רק לכיתה ההפוכה. היא נכונה פחות או יותר לגבי כל מסגרת הוראתית.

רפלקציה שאיננה סיכום

לפני בערך חודש, תוך כדי הכנת מאמרון אחר, שמתי לב שהבלוג הזה מתקרב מאד לפרסומם של 1200 מאמרונים. והנה, המאמרון הנוכחי “זוכה” למספר הזה. נדמה לי שציון הדרך הזה מצדיק רפלקציה מסוימת – רפלקציה על מספר היבטים של הבלוג הזה ועל הכתיבה לבלוג באופן כללי.

פתחתי את הבלוג הזה במרץ 2006, על פלטפורמה של Blogger. ב-2018, עם יציאתי לפנסיה (או לפחות לפנסיה חלקית, מצב שנמשך גם היום) העברתי את הכל לכאן – לדומיין האישי שפתחתי. עד לאותו מעבר התפרסמו בבלוג קצת פחות מ-1100 מאמרונים, וחשבון פשוט מראה שבדומיין הנוכחי יש כבר קצת יותר מ-100.

אותו חשבון פשוט מראה שבגלגולו הקודם נהגתי לפרסם כ-90 מאמרונים לשנה ואילו בתשתית ה-“חדשה” יש בערך 20 לשנה בלבד. חלק מהצמצום הזה בפרסום נובע מעייפות החומר, וחלק מהקדשת זמן למגוון עיסוקים אחרים. אבל יש לפחות שתי סיבות נוספות.

מצד אחד, גם הכתיבה שלי השתנתה. עם השנים אורך המאמרונים גדל (לפעמים יותר מדי – הלוואי וידעתי לכתוב בצורה תמציתית יותר), וגם (וזה העיקר) המיקוד השתנה. בשנותיו הראשונות הרביתי לדווח על כלים חדשים ועל השימוש בהם כפי שזה בא לביטוי אצל בלוגרים אחרים. היו אלה ימי הזוהר של ה-Web 2.0 והיתה תחושה שבעקבות הנגישות לרשת והזמינות של כלים שיתופיים משהו באמת משתנה בחינוך. יכולתי לקשר לדוגמאות מרשימות מבלי להאריך יתר על המידה בכתיבת הסברים. (כך לפחות נדמה לי – לא בדקתי את האורך הממוצע של מה שפרסמתי אז.)

ויש גם, כמובן, צד שני – התקשוב החינוכי השתנה ומצאתי את עצמי שוב ושוב (ושוב?) מגיב לשינוי הזה שבלשון המעטה לא מצא חן בעיני. הגדרתי לעצמי תפקיד – המוכיח בשער שקובל על כך שהדיגיטליות הכל כך קורצת ומזמינה משרתת יעודים של הוראה מסורתית ופיקוח על הלומדים במקום לאפשר גישה פתוחה לעולם הידע. ומה לעשות, קשה לפרסם קובלנות מהסוג הזה בתדירות גבוהה מבלי להישקע בייאוש. עדיף לפרסם בתדירות יחסית נמוכה.

הבלוג הזה נפתח בתקופת הפריחה של הבלוגים באופן כללי. בדיקה בקורא ה-RSS שלי מראה שגם היום אני מנוי על כ-200 מקורות באנגלית שעוסקים בחינוך ובתקשוב בחינוך – רובם בלוגים אישיים, ובעברית על כמעט 100 – רובם הגדול בלוגים אישיים. כמובן שאין ביכולתי לעקוב אחרי כל אלה, אבל אינני צריך. הרוב הגדול של המקורות האלה, בשתי השפות, רדום או אפילו נסגר. חלקם שרדו מספר שנים, אחרים לתקופה מאד מצומצמת. גם היום אני נתקל בבלוגים חדשים (או בלוגים שלא הכרתי) שאני מוסיף לקורא ה-RSS שלי, אבל זה קורה רק לעתים רחוקות. רוב המקורות שאחריהם אני ממשיך לעקוב הם הגותיים, רובם של בלוגרים חינוכיים ותיקים בעלי נסיון בתקשוב החינוכי, ורובם, כמוני, מביעים דאגה (שוב, בלשון המעטה) בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי הולך.

כבר מספר שנים זה הכיוון של הכתיבה שלי כאן. אני מנסה להזכיר – לפחות לעצמי – שהדיגיטליות בחינוך איננה צריכה לשרת את ההוראה האינסטרוקטיביסטית; שהשימוש הכדאי בו איננו להבטיח שהתלמידים יישארו מרוכזים בשעת שיעור כדי לקלוט עוד ועוד “ידע” או תוכן; שהדיגיטליות יכולה להציע הרבה יותר מאשר חיקוי נוצץ של החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו כבר דורות.

כל זה איננו צריך להפתיע את קהל הקוראים המאד מצומצם שלי. הדברים האלה באים לביטוי כאן בעקביות. אם יש כאן משהו שבכלל מפתיע, זאת העובדה שלאור חוג קוראים כל כך מצומצם אני בכלל ממשיך לכתוב ולפרסם כאן. הגיוני להרהר האם זה בכלל שווה המאמץ. לפני כעשור עדיין היה אפשר להרגיש שייכות למה שכינו הבלוגוספירה החינוכית – מרחב כתיבה שבה בעלי בלוגים הרהרו בכתובים והגיבו אלה לאלה, ולא בהכרח בכתיבת תגובה לבלוג, אלא כל אחד בבלוג שלו, כאשר רעיונות שעלו בבלוג אחד התגלגלו לאחרים ונוצרה במה מבוזרת לליבון סוגיות חינוכיות. לפעמים הליבון הזה אפילו מצא ביטוי בנעשה בשטח. עם השנים המרחב הזה הצטמצם עד שבמידה רבה התחושה היא שאני כותב לעצמי.

חשוב לי לציין שבמהלך השנים הבלוג הזה עסק באופן כמעט בלעדי בנושאים הקשורים לחינוך והדיגיטליות בחינוך. כתוצאה מהמיקוד הזה ה-“אני” שבא לביטוי כאן הוא רק פן אחד מהאני ה-“אמיתי” (אם יש בכלל דבר כזה). על אף העובדה שאני מניח שכל קוראיי המעטים מכירים את דעותיי הפוליטיות, לטוב או לרע בחרתי לא לערב אותן כאן, גם אם נדמה לי שבמידה רבה התפיסות החינוכיות שלי נגזרות מאותם המקורות של הדעות הפוליטיות והתרבותיות שלי. לא פעם אני שואל את עצמי אם ההתמקדות המצומצמת הזאת מוצדקת. הרי כאשר מסביב הכל בוער העיסוק בסוגיה כל כך מצומצמת כמו התקשוב החינוכי נראה כמותרות. זאת ועוד: במידה רבה הכיוון שאליו פנה התקשוב החינוכי הוא פונקציה של תהליכים כלל חברתיים כך התעלמות מהתמונה הכלל חברתית יוצרת ראייה מעוותת על התקשוב החינוכי עצמו.

ברור לי שהמיקוד המצומצם והממוקד של הבלוג הזה גורם לכך שאני חוזר על עצמי. בשלב מסוים מבינים שיש מספר מוגבל של דרכים להגיד (שוב ושוב, נכון?) את אותו הדבר. ובכל זאת, יש דברים שחשוב שייאמרו, גם אם בכך אני הופך את עצמי לכלב הנובח על השיירה שעוברת.

ואם בחזרה על עצמי מדובר, יש טעם להדגיש בפעם המי יודע כמה שעבורי הכתיבה לבלוג היא אולי בראש ובראשונה כתיבה לעצמי. אני מרבה לצטט את איזק אסימוב (Isaac Asimov) שכתב:

Writing, to me, is simply thinking through my fingers.

ואכן, מעל כל דבר אחר, אני זקוק למרחב הזה כדי להבהיר דברים לעצמי. ואם תוך כדי הכתיבה הזאת אחרים קוראים ומוצאים ערך במה שהם קוראים, זה ערך מוסף מבורך, אבל לא העיקר.

נדמה לי שברוח הזמנים המאמרון הזה יכול להסביר למה אני מוכן לוותר על סיוע של כלי AI דוגמת ChatGPT בכתיבה שלי. (בחודשיים האחרונים נחשפתי לפחות לשלושה כלים חדשים שמבטיחים לי שהם יכולים לייעל את התהליך של כתיבת מאמרון לבלוג.) יכול להיות שאם יכולתי להגיד ל-AI מה אני רוצה לכתוב היא היתה יכולה להכין לי טקסט נאה. אבל רק תוך כדי הכתיבה אני מצליח להבהיר לעצמי מה בעצם אני רוצה לכתוב. לפני כשלושה שבועות התחלתי “לכתוב” בראש שלי את המאמרון הזה. אבל היה זה רק כאשר הופיעו ביטים על הצג שהטקסט באמת התחיל להתגבש למשהו שאפשר לפרסם. הכתיבה היתה תהליך של הוספות ומחיקות, של הזזת משפטים ממקום אחד למקום אחר (ולפעמים גם העברתם חזרה), של מציאת מילה מתאימה יותר וגם ויתור על משפט שתחילה הצטלצל יפה באוזני אבל בעצם לא אמר את מה שרציתי. וכמו שקורה פעמים רבות, אני מגלה שהסיום של הגירסה הראשונה צריך בעצם להיות ההתחלה של מה שאני באמת רוצה לכתוב. הכתיבה מזככת את המחשבה. דרכה אני מבהיר לעצמי מה אני באמת חושב, ותוך כדי כך אני גם נפרד מלא מעט רעיונות שתחילה נראו לי קולעים אבל כאשר הם מקבלים צורה על הצג אינם מצליחים לשכנע.

כבר עם כותרת המאמרון הזה ציינתי שלא מדובר בסיכום. בקושי יש כאן סיכום ביניים. התקשוב החינוכי ימשיך להעסיק אותי, שלא להגיד להעציב ולעצבן אותי. ולפחות לעתיד הנראה לעין במרחב הזה אני כנראה אמשיך לנסות להבין ולהסביר למה.

גם אם דברים כן משתנים, בוחרים להתעלם

פעמים רבות בבלוג הזה כתבתי שההתלהבות כלפי החדש מעוורת אותנו לעובדה שבפועל חידושים טכנולוגיים אינם מצליחים להשפיע באופן מהותי על תהליכי הוראה ולמידה. אני מודה שלא תמיד הייתי עקבי בקביעה הזאת. היו זמנים, לרוב בשנים המוקדמות של הבלוג, בהם טענתי שהרשת והדיגיטליות יחוללו שינוים גורפים בתהליכים האלה. אבל השנים האחרונות הן עדות לכך שעל אף חידושים רבים באינטרנט ובדיגיטליות בסופו של תהליך החינוך נשאר פחות או יותר כפי שהיה.

היום אנחנו מוצפים ביזמויות דיגיטליות עם מעט מאד שינוי לצידם. אבל לפני שלושים שנה, כאשר הדיגיטליות והרשת פרצו לתוך חיינו, תחזית של איום קיומי על ההשכלה הגבוהה לא נראתה כתגובה מופרכת. ב-1995 אלי נועם חזה שההשכלה הגבוהה כפי שעד אז הכרנו אותה היתה ניצבת מול איום כזה. במאמר שהפך לקלסיקה, אם כי לא ברור אם מרבים לקרוא אותו, הוא כתב על:

Electronics and the Dim Future of the University

כבר אז הוא הזהיר:

Thus, while new communications technologies are likely to strengthen research, they will also weaken the traditional major institutions of learning, the universities. Instead of prospering with the new tools, many of the traditional functions of universities will be superseded, their financial base eroded, their technology replaced and their role in intellectual inquiry reduced.

נועם, אז וגם היום פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, פסק:

This is not a cheerful scenario for higher education.

עם הזמן, אחרים זיהו תהליך דומה, אם כי רבים מאלה דווקא שמחו לקראת המשבר שהם חזו. ב-2013 קלייטון כריסטנסן ניבא שלאור תהליך החדשנות המשבשת (disruptive innovation) שהוא הגה יותר מחצי מהמוסדות להשכלה הגבוהה בארה”ב ייעלמו תוך עשור. (אם נועם כבר חזה את הסכנות שאורבות להשכלה הגבוהה שני עשורים לפני הנבואה של כריסטנסן, מותר לשאול אם אותן סכנות נובעות מהחדשנות המשבשת או פשוט מתהליכים שדורשים זמן ממושך להבשיל.) ההתרעה של נועם על הסכנה להשכלה הגבוהה לא עוררה התייחסות רבה. לעומתו הנבואה של כריסטנסן עוררה התלהבות גדולה אצל יזמים שזיהו הזדמנויות להציע מה יכול לבוא במקום ההשכלה הגבוהה המסורתית.

אנחנו עכשיו עשור אחרי הנבואה של כריסטנסן. ההשכלה הגבוהה אמנם עדיין ניצבת מול קשיים רבים, אבל לא נראה שהיא נמצאת בשכנת הכחדה כפי שחסידי כריסטנסן ציפו (ואולי אפילו קיוו). כצפוי, עם השנים כריסטנסן ושותפיו מיתנו את הנבואה שלהם. בכתבה ב-Forbes חמש שנים אחרי הנבואה הראשונה, מיכאל הורן (Michael Horn), שותפו הקרוב של כריסטנסן, סקר את המצב בהשכלה הגבוהה ושינה קצת את התחזית. הוא שאל:

Will Half Of All Colleges Really Close In The Next Decade?

וטען שאפילו אם קצב ההכחדה איטי מהצפוי, התהליך עוד מתרחש. היום אנחנו מוצפים בתחזיות גורפות ונדמה שתוחלת החיים של ההתעניינות בתחזיות השונות קצרה מהזמן שבו תחזית זאת או אחרת אמורה להתממש. אבל יש בכל זאת מי שבודק. כך עשה דרק נויטון (Derek Newton), גם ב-Forbes, בספטמבר 2021. נויטון בדק את הנתונים על מוסדות להשכלה הגבוהה, והמסקנה הברורה שלו באה לביטוי בכותרת הכתבה שלו:

Ten Years In, We Are Still Nowhere Close To Massive College Closures

טוב שבודקים את הנבואה של כריסטנסן (וגם טוב שרואים שהוא טעה), אבל לא הייתי חש צורך להתייחס לנושא הזה עכשיו לולא ראיתי מטפורה מעניינת שמרטין וולר (Martin Weller) העלה לבלוג שלו לפני חודש.

וולר התייחס לסוגיה מצומצמת יותר, ולא לעתיד ההשכלה הגבוהה בכללותו. הוא הרהר על החזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה לאחר הקורונה ועל מגוון התגובות שהחזרה הזאת עוררה. כידוע, היו כאלה ששמחו שסוף סוף אפשר לזנוח את ה-“למידה מרחוק” לטובת ההרצאה הפרונטלית המסורתית, ולעומתם היו כאלה שטענו שמדובר בקו שבר ושכבר אי-אפשר לחזור למה שהיה. כל צד התבצר בעמדה שלו – אם לחזרה לשגרה ואם לנטישה. וולר בחן את התגובות השונות באמצעות מטפורה קצת יוצאת דופן – הבית רדוף הרוחות.

לדבריו, לז’אנר הזה בעיה אינהרנטית – על מנת לשמור על מתח במהלך כל הסיפור הגיבורים שנכנסים לבית הרדוף צריכים לפעול בניגוד להגיון ולהמשיך לשהות בו על אף העובדה שכבר מהסימנים הראשונים של הרוחות ברור שעדיף לנטוש אותו. וולר מונה מספר סיבות שבגללן השוהים בוחרים לא לברוח: אולי קיימת מגבלה פיזית שחוסמת את דרכם – אולי הבית נעול או מבודד (וללא טלפון כמובן) כך שאי אפשר לצאת; או אולי קיים קשר רגשי למקום, או כבר הושקע בו כסף רב כך שקשה לקבל את ההחלטה לעזוב.

אבל וולר מביא עוד סיבה פשוטה יותר שהיא די משכנעת, סיבה שהוא מכנה התגובה העצלה:

Often though it is just lazily ignored or brushed over with excessive scepticism – sure the walls were bleeding last night but hey, that stuff doesn’t happen, let’s ignore it.

וולר מזהה תגובה דומה אצל קברניטי ההשכלה הגבוהה. הוא מסביר שלאחרונה הוא נתקל בצילומים של אולמות הרצאה ריקים, וגם במספר שרשורים ב-Twitter שמדווחים על המצב הזה. הוא מציין שאלה מתארים מציאות שהנהלות האוניברסיטאות כנראה מסרבות לראות. לפי הטענה הזאת המוסדות אינם מצליחים להתמודד עם הבעיה לא בגלל חסימה פיזית כמו בבית רדוף הרוחות, אלא מפני שעל אף העובדה שההנהלות רואות שהקירות מדממים (אין אף אחד באולמות ההרצאה) הן פשוט אינן מאמינות שהתהליך הזה באמת מתרחש.

המוסדות מוצאים את עצמם במצב מביך. מצד אחד הסטודנטים, הוריהם, וגם הממשל טוענים שהם מעוניינים בחזרה ללימודים פנים אל פנים, אבל הרצונות אינם תואמים את מה שקורה בשטח. הכיתות ואולמות ההרצאות נשארים ריקים. כולם אמנם מצהירים שעדיף הרצאות פנים אל פנים לעומת הלמידה מרחוק, אבל:

at the day-to-day level students are making micro decisions about attendance – if the lecture capture is good enough, then maybe that commute to the uni, getting out of bed, or giving up extra time is not a worthwhile trade-off.

וולר מזהה בתגובות של המוסדות תגובה כמו זאת כלפי הבית רדוף הרוחות – ההשקעה בקיים כבר גדולה מדי כדי לערוך שינוי עכשיו; “זה מה שאנחנו מכירים” ולכן זה גם מה שנמשיך לעשות.

עבור וולר המצב הזה איננו מתאר את התגובה לחזרה לפנים אל פנים בלבד. הוא תקף עבור מגוון נושאים שאיתם ההשכלה הגבוהה צריכה להתמודד – הערכת עבודות של סטודנטים בעידן ה-AI, למשל. כמו רבים אחרים הוא מהרהר בשאלה די בסיסית – כיצד להמשיך להעניק חינוך ראוי לסטודנטים תוך הסתגלות למציאות החדשה.

כאשר קראתי את תיאור התגובה העצלה של וולר נזכרתי בתחזית האימים של נועם. הכתובת על הקיר, והיא נמצאת שם כבר 40 שנה. יכול להיות שהעובדה שהנבואה הגורפת של כריסטנסן לא התממשה גורמת לבטחון יתר, לתחושה שהכל יכול להמשיך כמו שהיה. הבעיה היא שנועם בכל זאת זיהה סדקים משמעותיים בקירות ההשכלה הגבוהה שזועקים לטיפול. ומשום מה התגובה הנפוצה ביותר היא פשוט להתעלם מהם, גם אם ברור שזאת איננה התגובה העדיפה.

תהליך שמתחיל בכוונות טובות

לפני ארבעה חודשים, בבלוג שלו, פיטר גרין (Peter Greene) כתב על תנופה לבניית רובוטים שיוכלו להוות פתרון למחסור במורים. גרין הוא מורה ותיק שכותב בלוג שבו הוא מרבה לבקר את הנסיונות של חברות הצ’רטר לחסל את החינוך הציבורי ואת איגודי המורים. הוא איננו מתנגד לתקשוב, אם כי הוא מרבה להביע את החשש שהתקשוב עתיד לשרת את הגופים, ואת המטרות, שלהם הוא מתנגד.

במאמרון המדובר הוא התייחס לכתבה שהופיעה באתר Politico תחת הכותרת:

Can robots fill the teacher shortage?

לגבי הכתבה עצמה גרין מציין שהיא נראית:

somewhere in the grey mystery area of newsvertisement

זה תיאור די קולע. מרבית הכתבה סוקרת יוזמה של סינתיה בראזל (Cynthia Breazeal), דיקן תחום הלמידה הדיגיטלית ב-MIT, לבניית רובוט חברתי. לבראזל קבלות רבות בתחום הרובוטיקה, אם כי המיזם העיקרי שלה, רובוט חברתי בשם Jiro, שפרץ לעולם בתרועות רמות ב-2017, כבר דעך וכמעט נעלם לגמרי. הנקודה הזאת נעדרת מהכתבה ב-Politico שמהללת את היכולות של רובוטים חברתיים למלא את המחסור ההולך וגדל של מורים. לפי הכתבה:

With the United Nations predicting a global teacher shortage of around 70 million by 2030, so-called Socially Assistive Robots — which aim to interact with people in emotional or intellectually helpful ways — may be among the most viable ways to help these groups develop and catch up with peers.

אם זה אכן פתרון למחסור במורים, קשה לבוא בטענות כלפיו. כמו יזמים רבים אחרים, בראזל רואה פוטנציאל גדול ברובוטים, אבל היא איננה תואמת את הדפוס של היוזם שרואה במערכת החינוכית בור ללא תחתית שממנו אפשר לשאוב כסף. לכתבה יש, אמנם, ריח של פרסומת, אבל יש בה גם נסיון להבחין בין היזמים שמזהים הזדמנות להרוויח לבין בראזל שלפי הכתבה שמה דגש ב:

“design justice” and “AI that helps promote human flourishing.”

גרין מביע ספקנות זהירה כלפי המיזם הזה. אפילו אם הוא למוד נסיון מיוזמות דומות, הוא איננו רוצה להשמע ציני כלפי מיזם שלפחות לפי הכתוב ליבו במקום הנכון. את המאמרון שלו הוא מסכם בנימה אמביוולנטית:

Like the vast majority of ed tech stories, this one is aspirational–dreaming as marketing, prognostication as advertising. It sure would be great if more ed tech was about things we can actually do to help educate children and less about fantasies about products we might be able to move, someday, if we can just convince people they’re inevitable.

גם אם על פי רוב נדמה שבבלוג הזה אני רק משמיע ביקורת כלפי התקשוב החינוכי בגלגולו הנוכחי אני בכל זאת שמח לשבח יזמויות ראויות. במקרה הזה אני מבין את האמביוולנטיות של גרין ומזדהה איתה. אני בוודאי אינני רוצה לקטול משהו שיכול לקדם את הלמידה ולעזור לרבים שאינם זוכים להזדמנויות למידה נאותות. ובכל זאת, משהו בכתבה איננו משכנע אותי. כך גם אצל לארי פרלזו (Larry Ferlazzo), בלוגר ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי שרואה חיוב רב בכלים דיגיטליים בחינוך. בציוץ תגובה לציוץ של גרין בו הוא פרסם את הכתבה ב-Politico (והשיב בשלילה על שאלה אשר בכותרת), פרלזו צייץ:

This is so ridiculous. And it sounds like they want to test them on refugees who have arrived in the US. Keep these tech bros away from our schools!

זאת גם היתה התגובה הראשונית שלי. על אף הכוונות הטובות, אני חושש שיותר מאשר הרובוטים האלה יסייעו ללמידה, הימצאם בכיתה יפגע בה. כמו פרלזו, אין לי ספק שהדיגיטליות כן יכולה לקדם את הלמידה, אבל יש משהו צורם בכתבה, אפילו אם קשה לפקפק בכוונות הטובות של בראזל. על אף הספקנות, קשה לפסול את הנושא. הוא דורש בחינה נוספת. בגלל זה סימנתי את הכתבה בסימניות שלי, אם כי לא הרגשתי צורך לפרסם עליה משהו כאן … עד אשר קראתי כתבה מהשבוע ב-EdSurge בה אנחנו למדים (אם לא ידענו את זה קודם) שחלום הרובוטים בכיתה שריר וקיים, ורק מחכה לטכנולוגיה המתאימה.

הכתבה מדווחת על מספר פרויקטים לימודיים שנעזרים ב-generative AI, אותה טכנולוגיה שנמצאת מאחורי ChatGPT. מתואר בו מיזם של בית תוכנה שממיר חומרים כתובים – ספרי עיון, דפי ויקיפדיה, רישומים של המורה – לסרטוני אנימציה “at the push of a button”. מסבירים לנו שההמרה הזאת תוביל ללמידה מפני ש:

Lots of surveys out there show that the latest generation prefer to learn through video, through YouTube and TikTok.

בנוסף, וכנראה ברוח התקופה, החברה גם יוצרת אווטרים שמותאמים לחומר הנלמד, והאווטרים האלה יציגו את הסרטונים לתלמידים (כנראה מפני שתלמידים בוודאי מעדיפים ללמוד מדמות היסטורית וירטואלית מאשר ממורה רגיל). כלים כמו ChatGPT באמת מחוללים פלאים (אפילו אני מודה בזה), והפקת סרטוני אנימציה מטקסטים בהחלט עושה רושם של משהו מאד מרשים. אבל לא ברור עד כמה זה באמת מקדם את הלמידה. נדמה שהמנכ”ל המתואר בכתבה, ובוודאי אחרים כמוהו, עדיין מאמינים שיש יצור כזה “יליד דיגיטלי”. בנוסף, אין פסול ב-edutainment, אבל הוא רחוק מלהיות דבר חדש, ובמהלך השנים התגלו בו בעיות רבות. בדיקה של הבעיות האלו על ידי יזמים חינוכיים למיניהם לפני שהם מביאים את מיזמיהם לשוק לא היתה מזיקה.

להבדיל מבראזל, הצד הערכי והחברתי של הרובוטים החינוכיים האלה איננו מעסיק את היזמים האלה. וזה החלק הבעייתי – החיבור בין מיזמים מהסוג הזה לבין הרצון להחליף מורים מטעמים כלכליים. לא בכדי שם הכתבה ב-EdSurge הוא:

AI Tools Like ChatGPT May Reshape Teaching Materials — And Possibly Substitute Teach

וכאן נמצא החיבור לכתבה ב-Politico, ולביקורת כלפיה שגרין ופרלזו משמיעים. גם אם נקודת ההתחלה היא גיוס הטכנולוגיה לשרת את תהליכי הלמידה ולענות על צורך, החלום שהטכנולוגיה תחליף את המורה איננו מאחר להגיע. לזכותו של EdSurge ייאמר שהכתבה מביאה דברי ביקורת כלפי הרעיון של החלפת המורה בכלים מבוססי בינה מלאכותית. בין היתר מצטטים בה את ניל סלווין (Neil Selwyn), פרופסור לחינוך באוניברסיטה אוסטרלית, ודמות מאד מוכרת בתחום התקשוב הלימודי והביקורת כלפיה. סלווין מבהיר:

This tech makes the familiar claim that it is not looking to replace the teacher—that it will free teachers up to concentrate on high-level work with individual students. We know that this rarely turns out to be the case.

סלווין מוסיף שעיקר השיווק של כלים כאלה איננו מדגיש ערך חינוכי כלשהו, אלא את החסכון בכסף, וזה מה שמדבר אל המפקחים והמנהלים שישמחו לאפשר לטכנולוגיה “ללמד”. ההמשך ברור – כאשר הטכנולוגיה מלמדת אין צורך במורים, אלא רק בשמרטפים שדואגים לסדר ולשקט בכיתה. וכך, מה שהתחיל כשאלה יחסית תמימה – שאלה שאפילו עלתה מתוך רצון אמיתי להעניק אפשרויות לימודיות לרבים – הופך למציאות, אבל למציאות שבה ספק אם יש למידה של ממש לצידה.

הווירטואלי בשירות הבנאלי

כתבה חדשה ב-EdSurge שמסומן כ-“תוכן ממומן” שואלת:

Is a Metaverse for Education the Next Logical Innovation in Teaching and Learning?

אמנם חוק הכותרות של בטרידג’ קובע:

התשובה לכל כותרת שמסתיימת בסימן שאלה היא: לא

אבל כותבי תכנים ממומנים עבור חברות טכנולוגיות חדישות אינם מצייתים לחוק, או אולי הם פשוט חושבים שקוראיהם יחשבו שהתשובה אמורה להיות חיובית. וכך עם הכתבה הזאת שמבקשת לשכנע אותנו שסביבת ה-UNIVERSE של חברת ViewSonic היא אכן הצעד ההגיוני הבא בחינוך. הכתבה מתנהלת כראיון עם קוין צ’ו (Kevin Chu), אחד ממנהלי חברת ViewSonic, וכיאה לתוכן ממומן נדמה שצ’ו הגיש למראיינת את השאלות שעליהן הוא רצה להשיב. אבל אופי הכתבה איננו מה שמעניין אותי כאן, אלא התוכן עצמו.

החברה שמפתחת את סביבת ה-UNIVERSE מתארת אותו כ-avatar-filled metaverse, וסביר להניח שהמוצר הספציפי הזה הוא רק אחד מתוך רבים שחברות שונות ממהרות להביא לשוק, תוך הנחה (שבוודאי נכונה) שתפיסת טרמפ על השם metaverse עשויה לקדם את שיווק המוצר שלהן. סביבות כאלה אינן חדשות (כבר ב-2008 פתחתי חשבון ב-Second Life, אם כי אינני זוכר מתי הפעם האחרונה שביקרתי שם). עבור המוצר הספציפי הזה מסבירים לנו שסביבה של immersive VR:

fosters healthy social interactions while reducing learning barriers for any kind of learning that happens online.

יכול להיות שזה נכון, אם כי צ’ו איננו מבהיר מהם המרכיבים של סביבה כזאת שמקדמים אינטראקציות חברתיות “בריאות”. שנים של הכרות עם מגוון סביבות אינטרנטיות הראו לנו שהפונקציות של הכלים האלה או אחרים חשובות פחות בקביעת בריאות האינטראקציות מאשר טיב ואיכות המשתתפים באינטראקציות האלו.

צ’ו מסביר שבסביבות מקוונות “רגילות” מידת המעורבות של התלמידים בעייתית. (הוא מציין שהנקודה המרעישה הזאת הובהרה לחברה שלו בעקבות שיחות עם מורים). הוא מוסיף, כנראה כהתייחסות למפגשי Zoom, ש:

In some cases, a teacher is instructing a class, and all students do is join the class, sit and listen for 40 minutes and then jump off at the end of the call. Students don’t feel like they are being heard, and if they aren’t heard, they disengage and aren’t learning.

הוא מדגיש שלעומת אותן סביבות מקוונות מוכרות, בסביבה מסוג של metaverse ניתן להתגבר על בעיית תחושות הריחוק והניכור. בסביבה של ViewSonic תחושת הנוכחות גדולה יותר, בין היתר בזכות אמצעי אודיו שמגביר את הקולות של משתתפים שקרובים אלה לאלה ומחליש את הקולות של משתתפים רחוקים. הוא מציין שנוצרת תחושה של טבעיות שמוסיפה לחיזוק הקשרים החברתיים.

בתשובה לשאלה בנוגע לכלי ניהול הכיתה שעומדים לרשות המורה (שאלה שעצם העלאתה נראית לי מוזרה כשמדובר בכלי של יצירת סביבה וירטואלית) צ’ו מסביר:

There’s a lecture mode in UNIVERSE. When class is about to start, the teacher can press that lecture mode button, and it will automatically have the students seated, their microphones muted and they have to pay attention. Teachers love that feature.

ובנוסף יש עוד יישום (תמורת תשלום נוסף) שמלקט מגוון מדדים אודות התלמידים ומעביר אותם למורה כדי שהוא יוכל לבדוק אם תלמיד “מעורב” (engaged) או לא. יכול להיות שאני פספסתי משהו בנוגע ליתרונות של ה-VR, אבל נדמה לי שיותר מאשר יצירת סביבה חווייתית ייחודית שמעוררת ענין ורצון ללמוד, מה שבא לביטוי כאן הוא ניהול כיתה ופיקוח על הלומדים.

תיאור נוסף של צ’ו מחזק את התחושה הזאת. בנוגע להוראה בסביבה הזאת הוא מסביר ש:

The way that educators teach is exactly like they would on a video conference, but they communicate and manage a classroom as if they were in person.

הערה זאת קצת תמוהה. בתקופת הקורונה הושמעה ביקורת רבה כלפי שיעורים מקוונים שבהם מורים לימדו באותה הדרך שבה הם מלמדים בכיתה “רגילה”. לאור הביקורת הזאת מתבקשת השאלה אם יש בכלל ערך חינוכי בטכנולוגיה חדישה כמו metaverse אם בסופו של דבר הוא איננו מחדש את דרכי ההוראה. מוזר בעיני שלפי מפתחי ה-UNIVERSE, אחד מיתרונותיו שאמור לשכנע אותנו בכדאיותו הוא שבאמצעותו אפשר להמשיך בהוראה המוכרת והמסורתית. זאת ועוד: נדמה לי שצ’ו אפילו מתגאה ב-“יכולת” הזאת. הוא מוסיף שלדעת החברה שלו יש חשיבות רבה בכך שעקומת הלימוד תהיה כמה שיותר קלה:

so teachers don’t spend time learning a new way of teaching.

בסופו של דבר יש כאן חידוש מעניין, אם כי פחות לגבי הכלי מאשר לגבי תפיסת השיווק. כבר שנים יזמי החינוך הדיגיטלי מספרים לנו שהכלים שהם מפתחים לחינוך מאפשרים לנו להשתחרר מהחינוך המיושן שאיננו מתאים למאה ה-21. במקום זה היזמים האלה מבטיחים לנו חינוך שונה וטוב יותר. והנה, חברת ViewSonic, שלפחות לפי סיסמת ה-metaverse שבה היא מתהדרת ממקמת את עצמה בחזית החידושים הדיגיטליים, מציעה לנו דרך “חדישה” לשמור על הישן. במקום לשנות את ההוראה והלמידה המוכרות, החידוש שלה שומר עליהן. אבל על אף העובדה שהדבר נראה די מוזר, יכול להיות שיש כאן מתכון להצלחה. הרי מובילי מערכות החינוך יוכלו לקבל את הטוב בשני העולמות – שמירה על הקיים תוך יצירת רושם של קידמה וחדשנות.

חזרתו של ניאו?

מארק פרנסקי (Marc Prensky) הוא אבי המונח Digital Natives – אותם ילידים דיגיטליים שבמשך שניים נאמר שעצם קיומם מחייב מערכת חינוכית שונה מאשר זאת שאנחנו מכירים היום (או אתמול). ב-2001, במאמר הראשון שבו הוא תבע את המונח הוא הכריז:

Today’s students are no longer the people our educational system was designed to teach.

פרנסקי המשיך להסביר שבזכות הזמינות של הכלים הדיגיטליים שעומדים לרשות הדור החדש:

It is now clear that as a result of this ubiquitous environment and the sheer volume of their interaction with it, today’s students think and process information fundamentally differently from their predecessors.

קשה לאמוד את הנזק שהמצאת ילידים דיגיטליים בעלי דרכי החשיבה הכל כך שונות מאלו של קודמיהם הסבה למערכות החינוכיות שניסו ליישר קו עם הטענה הזאת. אמנם מחקר אחרי מחקר הפריך אותה (ראו, למשל, מחקריו של מארק בולן [Mark Bullen]) אבל אחיזתה במסגרות חינוכית נשארה די איתנה. במשך השנים פרנסקי המשיך להלל כמעט כל טכנולוגיה חדשה, ולכן היה צפוי שהופעת ChatGPT תעורר אצלו התפעלות נוספת. ואכן, עם פתיחת השנה הזאת הוא כתב:

Prepare for many of your old ideas about learning to die.

אני חייב להודות שגם לנוכח ChatGPT אינני מבין למה “הרעיונות הישנים” שלי בנוגע ללמידה עומדים להיכחד. לא ברור למה הכלי הזה, קוסם ככל שיהיה, צריך לגרום לי להפסיק לחשוב שהלמידה מתבצעת תוך כדי התנסות ואינטראקציות – עם מידע, עם אנשים אחרים ועם עצמי. אבל פרנסקי חייב לראות דברים ממבט אפוקליפטי. הוא כנראה מתקשה לראות דקויות זעירות שאינן זוכות לכותרות בעיתון.

תפיסתו של פרנסקי בנוגע ללמידה נראית לי די מוזרה, ואני מתרשם שהוא מתבלבל בין ללמוד משהו לבין לדעת משהו. זאת כנראה הסיבה שבהמשך לאותה הכרזה הוא מרחיב:

Do you enjoy painting or drawing—no more need to spend time learning how—just speak what you imagine and want to see. Do you like producing photographs? No more need to ever pick up a device, just describe the photo you want. Do you like to write—fiction or non-fiction? No more need to ever write a first draft (or possibly even a second.)

לפי הדוגמאות שהוא מביא כאן אפשר להסיק שאין מה ללמוד, וגם אין צורך ללמוד. הרי פשוט מספיק לתת פקודה ומשרת ה-AI שלנו כבר יעשה את העבודה בשבילנו. (לפני כ-25 שנים זה היה הרעיון שעמד מאחורי מתן השם Ask Jeeves לאחד ממנועי החיפוש המוקדמים – כמו אצל האצולה הבריטית, לכל אחד מאיתנו יהיה משרת פרטי.) אבל מעבר לבעיה שהגישה הזאת של פרנסקי מבטל את ההנאה אשר בלגלות משהו, גם מבחינת השימוש ב-AI הוא לחלוטין חוטא מהאמת. ידידה אמנית מקדישה שעות רבות לעבודה עם Midjourney ועם Dall-E 2. אני צפיתי בערך ב-25 מה-“ציורים” שהיא חוללה באמצעות הכלים האלה. הציורים שהיא בחרה להראות לי היו בסך הכל קומץ קטן מתוך המאות שנוצרו תוך כדי שכלול ההנחיות שהיא מסרה לכלי. אני ראיתי רק את אלה שהתקרבו למה שהיא רצתה להשיג. מדובר בעבודה מאומצת מאד שמשלבת את למידת הכלי עם רקע עשיר באמנות. לא רק שפרנסקי איננו מבין שכדי להשיג תוצאות ראויות דרושה השקעה גדולה, הוא כנראה גם איננו מזהה את החדווה אשר בלמידה הזאת. את אלה הוא מבטל לטובת למידת אינסטנט.

גם בארץ יש לנו נביאים בנוגע ללמידה. בפוסט בפייסבוק בעקבות הופעת ChatGPT ד”ר אייל דורון פוסק:

בית-ספר סיים את תפקידו ההיסטורי.

מעניין שמיד אחרי המשפט הזה דורון מוסיף שכבר שנים הוא “מנסה להסביר את זה”. התוספת הזאת כמובן מעלה שאלה מעניינת: אם כבר הרבה לפני הופעת ChatGPT כבר היה מצב שבו בית הספר סיים את תפקידו, למה בתי הספר המשיכו לחכות עד עכשיו כדי לסיים את תפקידם באופן סופי? במשך שנים רבות היו לא מעט טכנולוגיות דיגיטליות שתקעו מסמר אחרי מסמר בארון המתים של בית הספר, אבל משום מה הוא סירב להשאר בקבר. התשובה איננה מסובכת מדי, והיא איננה קשורה לכשלונות (או להצלחות) הטכנולוגיה. מתברר שלבית הספר מגוון תפקידים בחברה. הוא משתנה ומסתגל (לפעמים בהצלחה, ולפעמים לא כל כך) בהתאם לדרישות השונות והמשתנות של גורמים שונים אשר בחברה. הראייה הצרה של דורון גורמת לכך שהוא חושב שלבית הספר פונקציה אחת בלבד, והוא טוען שעבור אותה פונקציה בית הספר סיים את תפקידו. לזכותו של דורון ראוי לציין שהוא פוסק שבית הספר צריך להתמקד ביצירתיות מפני שה-AI יעשה את כל יתר הדברים טוב יותר. אבל בסך הכל יש כאן פוסט גנרי שמתאים לכל טכנולוגיה חדשה, ומתקבל הרושם שדורון פרסם אותו בעיקר מפני שמתוך כל הרעש סביב ChatGPT היה לו חשוב להזכיר לנו שגם הוא כאן.

אין חדש בהצהרות פסקניות על הלמידה ועל בית הספר כמו אלה של פרנסקי ושל דורון. הרעיון די נפוץ בתרבות המערבית. הגיגיו של פרנסקי על כך שאין צורך להקדיש זמן כדי ללמוד משהו מסוים מזכירים, למשל, כיצד ניאו, ב-The Matrix, “למד” תוך ישיבה בכיסא והכריז: I know Kung Fu!.

ידיעת אינסטנט כנראה אוגפת את השלבים המעצבנים של בדיקה, שקילה, טעייה, ופעולות נוספות שהן, כך נדמה, המרכיבים בסיסיים (והמאד מהנים) של הלמידה. והשאיפה לידיעת אינסטנט איננה נחלתו של סרט בדיוני כמו The Matrix בלבד. בהרצאת TED משנת 2014 ניקולס נגרופונטה (Nicholas Negroponte) חזה עתיד די דומה לזה של ניאו:

“My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare,” he says. “It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.”

בזמנה התחזית הזאת של נגרופונטה זכתה לכותרות. אני אישית ציטטתי אותה שלוש פעמים – בבלוג הזה ב-2016, ושוב ב-2018, ופעם נוספת ב-2016 במסגרת אינטרנטית אחרת. אבל ספק אם מעבר להתייחסויות הביקורתיות האלו יש מי שזוכר אותה. היו לנגרופונטה לא מעט נבואות שהתממשו, אך גלולת הלמידה, לפחות נכון לעכשיו, איננה נראית באופק. לעומת אותה גלולה, ChatGPT הוא, כנראה, פריצת הדרך שהחוזים ייחלו לה. הסכר נפרץ. אפשר שוב להוציא את הנבואות הגרנדיוזיות מהנפטלין ולספר שוב על כך שהרעיונות הישנים שלנו על הלמידה עומדים להכחד. אבל הבעיה איננה שיש רעיונות ישנים. הבעיה היא שיש כנראה אי-הבנה לגבי מה זאת בכלל למידה.

טוב, בסדר. אבל האם הוא יחולל שינוי?

סיימתי את המאמרון הקודם שהתפרסם כאן בתחושה של אי-נחת. הרגשתי שאני בסך הכל אספתי מספר התייחסויות על ChatGPT ויותר מדי מיהרתי לקבוע שבעיני הוא איננו הרבה יותר מאשר עוד כלי שמעורר התלהבות אבל בסופו של התהליך לא ישפיע הרבה על החינוך. משהו היה חסר. הרי אי אפשר להתכחש לעובדה שהכלי הוא לא סתם כלי כייפי. הוא ללא ספק מעורר התפעלות שיוצרת רצון לבחון אם אפשר לדרבן אותו לתוצאות מעניינות ואפילו איכותיות. מצאתי את עצמי שואל האם הזדרזתי יתר על המידה לפסול את הפוטנציאל החינוכי של הכלי.

המילה “לפסול” כמובן בעייתית. הכוונה איננה שהשימוש בו פסול. מדובר, אמנם, בכלי בעל עוצמה הרבה מעבר לזאת של בודק האיות או של בודק התחביר שהשימוש בהם היום כבר לגמרי מקובל, אבל הוא בכל זאת דומה להם – כלי שביסודו של דבר יכול לסייע בכתיבה. ואם כך, אינני רואה סיבה שלא ינצלו אותו לשם כך. הפסילה שאליה רוב גורמי החינוך מתייחסים קשורה לטענה שסטודנטים שישתמשו בו לא יכתבו בעצמם, ולכן אי-אפשר יהיה להעריך את הלמידה שלהם. הטענה הזאת נמצאת בבסיס הקריאות להגביל את השימוש בו. בעיני הקריאות האלו מוגזמות, ו-ChatGPT בעצמו, ללא התערבות מאומצת של הסטודנט בגיבוש התוצר הסופי, איננו עד כדי כך עוצמתי.

לעומת ההרהורים של אלה שכתבו ב-The Atlantic (כאן ו-כאן), אינני מרגיש שהכלי טרף את הקלפים, ומעכשיו כבר אי-אפשר לבקש מסטודנטים לכתוב עבודה על נושא מסוים ולצפות שהכתיבה תהיה מקורית (או לפחות עצמאית). אולי ChatGPT מחריף את החששות, אבל הוא בוודאי לא יוצר אותם. סביר גם להניח של-“בעיה” החדשה הזאת יימצא פתרון. בעצם, כבר עובדים על זה. כתבה ב-The Guardian מביא את דבריו של איש צוות ChatGPT שמסביר שהצוות כבר עובד על דרך לזהות עבודה שנכתבה על ידי אלגוריתם ולא על ידי בן אדם. מדובר ב:

a system for countering cheating by “statistically watermarking the outputs”. The technology would work by subtly tweaking the specific choice of words selected by ChatGPT, Aaronson said, in a way that wouldn’t be noticeable to a reader, but would be statistically predictable to anyone looking for signs of machine-generated text.

בכתבה ב-Edsurge אנחנו למדים שגם חברת TurnItIn עובדת על משהו דומה, והשיטה שלה מתבססת על אותה “חולשה” שאנשי ChatGPT מזהים. הכתבה מביאה את דבריו של סגן נשיא החברה:

“We’re very confident that—for the current generation of AI writing generation systems—detection is possible,” says Eric Wang, vice president of AI for the company.
Plagiarism is evolving, but it can still, in theory, be sussed out, he argues. That’s because unlike human writing, which tends to be idiosyncratic, machine writing is designed to use high-probability words, Wang says. It just lacks that human touch.

אני חייב להודות שאני מתקשה לראות שאמצעי הזיהוי האלה, לפחות בתחום החינוכי, באמת יצליחו להבדיל בין האלגוריתמי והאנושי. הרי מי שקורא עבודות של סטודנטים יודע שעל פי רוב מדובר בכתיבה יבשה שגם ממנה נעדר “המגע האנושי”. אני חושש שבמקום לבודד טקסט שהוכן על ידי מכונה כדי לסמן אותו כתוצר טכנולוגי, אותם כלי הזיהוי “יחשבו” שגם טקסט מקורי של סטודנטים הוא בסך הכל טקסט של מכונה.

בנוסף לפתרונות טכנולוגיים, יש גם מי שצופה פתרונות “פשוטים” יותר. בתגובה לציוץ של נשיא אוניברסיטה קונקורדיה אשר במדינת נברסקה (והמצוטט בכתבה ב-EdSurge) שמהרהר שאולי יכולות הכתיבה של ChatGPT יובילו לפיתוח של אמצעי הערכה אנושיים יותר, אב אחד צייץ, בוודאי בנימה הומוריסטית:

was telling my boyz they better get ready for oral exams.

לעומת זאת, ב-Washington Post מארקהם הייד (Markham Heid) מביא הצעה רצינית:

Make students write out essays by hand. Apart from outflanking the latest AI, a return to handwritten essays could benefit students in meaningful ways.

מארקהם הוא כנראה עיתונאי בתחום הרפואה והבריאות. הוא טוען שהכתיבה ביד מפתחת את החשיבה טוב יותר מאשר ההקלדה מול המסך, ולכן הוא חושב שיש רווח כפול בדרישה של כתיבה ביד. הוא אפילו צופה מראש את הטענה הנגדית שסטודנטים פשוט יעתיקו בכתב ידם טקסט שהוכן באמצעות ה-AI. הוא כותב שהפעולות המוטוריות הקשורות לכתיבה ביד מעודדות את הזכרון ואת הלמידה:

And those added layers of stimulation might be beneficial even when a student is merely copying an AI-written essay by hand.

אם אני מבין נכון את הטענה שלו, נדמה לי שבלי להגזים יתר על המידה אפשר לסכם (כמובן בקריצה מסוימת) שהיתרון אשר בהעתקת עבודה בכתב יד נמצא בכך שעכשיו לפחות יש סיכוי שהסטודנט יקרא את מה שהוא מגיש. לפחות עם הקביעה הזאת קשה להתווכח.

אבל הנה, מילאתי כבר מאמרון שני בהתייחסות ל-ChatGPT ואני עדיין מתקשה למצוא כיצד, אם בכלל, הוא באמת ישפיע על החינוך (אלא אם הוא באמת יחסל אותו לחלוטין שמשום מה לא נראה לי שיקרה בעתיד הנראה לעין). אבל נדמה לי שהקושי איננו בכלי, אלא בכיצד אנחנו מבינים את החינוך.

אלן לגמן (Ellen Lagemann) היא דמות מאד מוכרת בתחום ההיסטוריה של החינוך ומחקר החינוך. פעמים רבות (אם כי נדמה לי שאף פעם לא באתר הזה) יצא לי לצטט אמירה ידועה שלה אודות הכיוון אליו החינוך פנה:

One cannot understand the history of education in the United States during the twentieth century unless one realizes that Edward L. Thorndike won and John Dewey lost.

המשפט הזה, מתוך מאמר/הרצאה משנת 1988, מסכם הרבה בנוגע למצבו של החינוך היום, ולא רק בארה”ב. פניתי ל-ChatGPT ושאלתי: לאור המציאות החינוכית היום, האם נכון יהיה להגיד שתורנדייק ניצח ודיואי הפסיד. זכיתי לתשובה סתמית למדי שבסך הכל סקר בקצרה, בקווים מאד כלליים, את התפיסות של תורנדייק ושל דיואי, בתוספת סיכום הדי תפל שכל אחד מהם תרם לחינוך. הכתיבה היתה סבירה, ובעצם נראתה כמו כתיבה של סטודנט שחושש לנקוט עמדה כי הוא איננו מבין את הנושא לעומק ולכן מקווה שסקירה כללית תכסה על העדר ההבנה. שאלתי הלאה אם התשובה שקיבלתי מעידה על כך שלגמן טעתה, וקיבלתי תשובה:

It is not clear who Lagemann is or what their claim or perspective on education might be.

אם הייתי צריך לתת ציון לתשובה הזאת, על אף התשובה הסתמית, נדמה לי שהיה עלי להוסיף מספר נקודות בזכות היושר. אבל אם כתיבה כזאת היא הנורמה של ChatGPT, לא ברור שהוא מסוגל לסייע לסטודנטים בשיפור הכתיבה שלהם.

וזה מחזיר אותנו לשאלה הבסיסית: האם המיקוד שלנו הוא ביכולות הכלי או במהות החינוך. כחודש לפני יציאתו של ChatGPT ג’יין רוזנצוויג (Jane Rosenzweig), מנהלת ה-Harvard College Writing Center, התייחסה לכלים אלגוריתמיים לכתיבה. היא ביקשה להבחין בין התוצר לבין התהליך – הבחנה די מקבילה לשוני בין התפיסה של תורנדייק לבין התפיסה של דיואי. היא העירה:

If the end point rather than the process were indeed all that mattered, then there might be good reason to turn to GPT-3. But if, as I believe is the case, we write to make sense of the world, then the risks of turning that process over to AI are much greater.

וכחודש לפני-כן גם ג’ון דרון (Jon Dron), פרופסור בבית הספר למחשוב ומערכות מידע באוניברסיטה אתבסקה (Athabasca) אשר בקנדה, כתב על הכתיבה באמצעות הכלים האלה. תחילה הוא העיר על הצפוי לקרות:

I predict that traditionalists will demand that we double down on proctored exams, in a vain attempt to defend a system that is already broken beyond repair.

ובהמשך הוא ניבא שהשימוש החוזר של הטקסטים שהכלים האלה מחוללים יוביל להעתקים של העתקים שאיכותם תיעשה יותר ויותר ירודה. באופן מאד דומה לרוזנצוויג הוא המשיך:

If we don’t want this to happen then it is time for educators to reclaim, to celebrate, and (perhaps a little) to reinvent our humanity. We need, more and more, to think of education as a process of learning to be, not of learning to do, except insofar as the doing contributes to our being. It’s about people, learning to be people, in the presence of and through interaction with other people. It’s about creativity, compassion, and meaning, not the achievement of outcomes a machine could replicate with ease. I think it should always have been this way.

אין לי מה להוסיף, ומה ש-ChatGPT היה אולי מוסיף בוודאי היה רק גורע. הכלי מאד מרשים. נעים מאד לשחק איתו. אבל אם נרצה שתהיה לו השפעה חיובית על החינוך נצטרך קודם כל לקבוע באיזה חינוך מדובר.