הופ, ולמדנו!

כתב העת Wired חוגג 25 שנים, ולכבוד אבן הדרך המשמעותית הזאת חלק ממהדורת יום ההולדת מוקדש לכתבות קצרות של 25 אנשים שהעורכים מזהים כמרכזיים לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו מאז תחילת כתב העת. רבים מהכותבים מוכרים היטב, וביניהם סבסטיאן תרון (Sebastian Thrun) שהוביל את פרויקט המכונית האוטונומית בגוגל, ואחרי-כן הקים את Udacity שהיתה בין פלטפורמות קורסי ה-MOOC הראשונות (והיום מזוהה פשוט כחברה שעוסקת בלמידה מקוונת). בחיבור הקצר שלו תרון מתייחס, בין היתר, להתפתחויות אפשריות בתחום הלמידה:

With AI, we could turn people into instant experts. There’s a system for salespeople that can distill how to behave from the highest performers and then present that best behavior to the lower-performing salespeople, who become top agents in, like, a day. So you don’t have to spend 10,000 hours learning something. That can be a super exciting vision. Just imagine you could become a world-class doctor in one day.

החזון של רכישת ידע באופן מיידי איננו חדש. פגשנו אותו לפני כארבע וחצי שנים אצל ניקולס נגרופונטה שבהרצאת TED הכריז:

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

גם לפני כמעט שלוש שנים פגשנו את הרעיון הזה – הפעם לא בלבוש של כימיקלים שאנחנו בולעים, אלא של העברת ידע מומחה אל המתלמד באמצעות אלקטרודות:

Dr. Matthew Phillips and his team of investigators from HRL’s Information & System Sciences Laboratory used transcranial direct current stimulation (tDCS) in order to improve learning and skill retention. “We measured the brain activity patterns of six commercial and military pilots, and then transmitted these patterns into novice subjects as they learned to pilot an airplane in a realistic flight simulator,” he says.

כל זה מזכיר, וסביר להניח שזה די בכוונה, את ניאו ב-The Matrix אשר פתאום מגלה “I know Kung Fu!“. השאיפה ללמידה על רגל אחת איננה חדשה. היא מופיעה, אפילו, במקורות שלנו, אם כי שם, להבדיל מהעידן הטכנולוגי שלנו, היא איננה זוכה לייחס אוהד במיוחד. התייחסתי לרעיונות האלה כאן לפני שנתיים וחצי, ואפשר היה לקוות שלא יהיה צורך לעשות זאת שוב. אבל דבריו של תרון מראים לנו שעדיין יש מי ששואף לחזון המפוקפק של “למידה כהרף עין”.

כצפוי, ב-Twitter היו מספר תגובות לחזון הזה של תרון. רוג’ר שאנק העיר:

more nonsense on #AI from Wired; becoming a world class expert requires lots of personal experience; many doctors with many years of experience are still not any good

ואודרי ווטרס הגיבה בצורה דומה, אם כי במילים הרבה יותר חריפות.

תרון הוא ללא ספק מומחה בתחומי ה-AI והרובוטיקה, אבל בחינוך ההישגים שלו צנועים יותר בהרבה. כבר שלוש פעמים בעבר הבאתי כאן קטע מ-2011 ב-Wired עם התחזית של תרון לעתיד ההשכלה הגבוהה, וכיצד קורסי ה-MOOC יחסלו את התחום. הנה הפעם הרביעית:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

נכון לעכשיו, ועל אף בעיות רבות, לא נראה שההשכלה הגבוהה נמצאת בסכנת הכחדה, ואילו לפני שבועיים TechCrunch דיווח ש-Udacity פיטר כ-5% מעובדיו.

אבל מה שמפריע לי בהכרזה החדשה של תרון איננו היומרה שאין לה כיסוי, או אפילו העקשנות להמשיך להשמיע דברים כאלה. בעייתית יותר בעיני היא ההתייחסות המזלזלת לתהליך הלמידה. תרון איננו היחיד שרואה בהשגת הידע המטרה המרכזית, אולי הבלעדית של הלמידה. וכאשר זאת המטרה, הגיוני שרצוי לנקוט בדרכים המהירים והקלים ביותר. אצל תרון פשוט אין חשיבות לתהליך. אין זה אומר שאני חושב שעדיף לסבול כדי לרכוש ידע. ההפך, אני מבקש לעשות אותו כמה שיותר מהנה. אבל בעיני המטרה איננה עוד ועוד ידיעות. אצלי חשובה הדרך – לא רק מפני שאני רואה בה אמצעי למטרה, אלא מפני שהיא מטרה בפני עצמה. מדבריו של תרון, בדומה לנגרופונטה, וגם כמו ניאו, כמה שיותר פשוט ומהיר יותר טוב.

כמעט בלתי אפשרי לקרוא בדבריהם של משבשי החינוך התקשוביים מבלי להתקל באמירה המיוחסת לאלווין טופלר על הצורך להיות מסוגל ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב (באנגלית זה מתנגן הרבה יותר יפה – learn, unlearn, relearn). אין זה המקום לערוך בדיקה של גלגול המשפט הזה, אבל יש בכל זאת טעם לציין שבחיפוש ברשת אחר מקור המשפט מצאתי שמשייכים אותו לשלושה ספרים שונים של טופלר. בדקתי את הספרים האלה, והוא איננו מופיע באף אחד מהם. המשפט הקרוב ביותר לניסוח המקובל מופיע ב-“הלם העתיד” (Future Shock), ושם טופלר מייחס את המשפט (הדומה) למישהו בשם Herbert Gerjuoy. כך או כך, המשפט מבטא תפיסה שאמורה להיות מרכזית לעולם של שינוי תמידי.

אני יכול להבין כיצד רכישת מומחיות תוך יום אחד, אם באמצעות כימיקלים, אלקטרודות, או משהו אחר, יכולה להיות יעילה בעולם משתנה. אלה דרכים יעילות לזרז את ה-relearning הדרושה. אבל בגישה שמקדשת את היעילות חדוות הלמידה הולכת לאיבוד. מערכת חינוכית איננה צריכה לעסוק בשני קילו מתמטיקה וחצי קילו ספרות (וכך לאפשר לניאו הישראלי להכריז “יו! אני מבין את ביאליק!”). היא איננה צריכה לשאוף ללמידה שמסתיימת כאשר העובדות או הידע מוחדרים בהצלחה למוח, אלא ללמידה שתמיד בוחנת את הידע שנרכש, שמעמתת ידע ישן עם ידע חדש, ששואלת שאלות, שמעודדת סקרנות, שמעוררת פליאה ואת הרצון להבין. רבים מאלה שהגיבו לדבריו של תרון צחקו, בצדק, על היומרה שלו. כמוהם, אני גם חושב שיש בהם הגזמה פראית. אבל עוד יותר עצוב לי צרות האופקים שלו בנוגע למטרות הלמידה.