של מי המידע הזה?

לאחרונה מספר מרצים וסטודנטים במכללה שבה אני עובד נתקלו בבעיה – הם גילו שאין גישה לחומרי הלמידה בקורסים בסביבת ה-Moodle של המכללה שעברו יותר משנתיים מאז שהסתיימו. יתכן ומדובר בתקלה טכנית שתתוקן בקרוב, אבל אנשי הסיוע הטכני אינם מזדרזים לטפל בה, ובמקום זה הם שואלים למה החומרים הישנים האלה נחוצים בכלל.

אפשר להשיב לשאלה הזאת עם מגוון סיבות. המרצים שהעלו חומרים לאתרי הקורסים שלהם, למשל, מעצבים את הקורסים הנוכחיים שלהם, והם מעוניינים לראות מה הם עשו בעבר. (יש גם, כמובן, מרצים שפשוט רוצים לייבא את הקורסים הישנים במלואם, מבלי שהם יעברו עריכה או עדכון.) לעומת המרצים, סטודנטים רוצים לעבור על דברים שהם למדו בקורסים קודמים – אולי כדי להתכונן למבחן, אולי להשתמש בחומרים שנמצאים בביבליוגרפיה, ומסיבות אפשריות נוספות. ויתכן מאד שהם רוצים למצוא עבודות שהם העלו למרצים, או דברים שהם כתבו בפורומים. במכללה אנחנו מעודדים את השימוש בבסיסי נתונים ב-Moodle כך שמאגרי מידע של חומרים מעניינים נבנים ונגישים לכלל הסטודנטים בקורס. הגיוני שסטודנטים ייזכרו בחומרים שהופיעו במאגרים האלה וירצו להגיע אליהם. אין מי שמערער עם כך שהמכללה צריכה להתמודד עם עלות האחסון, אבל עד היום היא ראתה לנכון לאפשר למרצים גישה מלאה לקורסים הישנים שלהם, ולאפשר לסטודנטים גישה לקורסים עד שלוש שנים אחרי סיום הלימודים.

סוגיה דומה לבעיה הזאת עלתה לפני שבוע בבלוג של דיוויד ג'ונס, מרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטה באוסטרליה. ג'ונס כותב שבאוניברסיטה שבה הוא למד לתעודת הוראה הוא, ושאר הסטודנטים, חויבו לבנות פורטפוליו דיגיטאלי (על בסיס Mahara). החובה הזאת נבעה מכך שהאוניברסיטה רצתה שהפורטפוליו ישמש כרטיס ביקור עבור בוגריה כאשר אלה יחפשו משרות עבודה בבתי ספר. הסבר זה נפוץ בספרות על השימוש בפורטפוליו, ויש לציין שיש בו מידה גדולה של הגיון.

אבל לפני קצת זמן, כאשר ג'ונס ביקש לעיין בפורטפוליו שלו, הוא גילה שאין לו גישה אליו. הוא חיפש אותו במקום שבו אוחסן בעבר ומצא שהוא איננו. האוניברסיטה שלו כנראה הפסיקה לשמור אותו בשרתים שלה. כולנו, כמובן, מכירים מצבים שבהם אתרים יורדים מהרשת. לא פעם אנחנו מגלים שדפים שאנחנו רוצים לעיין בהם שוב נעלמו. לטוב או לרע, זה כנראה חלק אינטגראלי ממציאות הווב. אבל האוניברסיטה שבה ג'ונס למד עודדה את הסטודנטים שלה לנהל פורטפוליו. היא ראתה בעריכת פורטפוליו ערך. דווקא ערך מהסוג הזה לא מתבטל כאשר סטודנט מסיים את לימודיו. להיפך, מפני שמדובר בפורטפוליו שמשקף את הישגי הסטודנט, אחרי סיום הלימודים הערך שלו גדל. זאת הסיבה המרכזית שבגללה נטישת הפורטפוליו בעייתית. וכמו שג'ונס מציין, היה אפשר לצפות שהסטודנטים לפחות יקבלו הודעה על כך שהחומרים שלהם כבר אינם נשמרים, ויינתן להם זמן להעתיק ולשמור את מה שהם רוצים. ג'ונס כותב:

If institutions provide an institutional eportfolio system, doesn’t this imply a larger burden of support? Moving beyond the forget about the student once they graduate approach to maintaining a life-long relationship? I’m sure I read something like that in some marketing spiel.
אני נוטה לחשוב ששני המקרים שתיארתי כאן אינם יוצאי דופן. בעידן שבו הזרם של פייסבוק עובר במהירות בזק, ומה שאיננו חדש כבר נשכח, כמעט אנכרוניסטי לצפות שהקבצים הישנים שלנו עוד נשמרים (או לפחות נשמרים על ידי מישהו אחר מאשר ה-NSA האמריקאי). בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה מודעים למציאות הזאת, ולכן הם אינם חוששים שיותר מקומץ מרצים או בוגרים יבקשו להגיע לחומרים ישנים. יתכן שמספר האנשים שישימו לב, או יתלוננו, מספיק קטן כך שקל יותר להתמודד איתם מאשר לדאוג לשמירת הקבצים. זאת ועוד: אנחנו טובעים בכמויות אדירות של מידע – האם זה באמת מפריע שחלק מכל המידע הזה הולך לאיבוד? כדאי גם לזכור שלעתים קרובות הקבצים שאנחנו שומרים הם רק טיוטות, ציוני דרך בתהליך של גיבוש המחשבה. מעטים מאיתנו שומרים כל פיסת נייר שעליה שרבטנו, ואין טעם להתרגש אם השרבוטים הדיגיטאליים שלנו נעלמים.

אבל בכל זאת יש משהו מאד בעייתי בהתייחסות של "למה שיהיה לכם צורך בקבצים ישנים?" מהסוג הזה על ידי מוסדות להשכלה גבוהה. הלמידה לאורך כל החיים הפכה לסיסמה בחברה כולה. ביטול הגישה לחומרי למידה – אם החומרים שסטודנטים יצרו ושמרו בפורטפוליו על גבי השרתים של המוסדות בהם הם למדו, או אם חומרי למידה שבאמצעותם למדנו כאשר היינו רשומים כסטודנטים – פוגע בעקרון החשוב הזה. מוסדות שאינם שומרים על המידע שהופקד אצלם – אם של אנשי סגל ואם של סטודנטים – מעבירים מסר שסותר את המטרה שלשמה הם קיימים.

אני אינני היחיד שמתלונן

לפני כשבועיים ליסה ליין הביעה תחושה שבוודאי משותפת לרבים אחרים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אם כי לא רבים מרבים להשמיע אותה. היא כתבה שלא לפני הרבה הזמן היה נהוג לחשוב שהווב הוא מרחב המציע הרפתקה חינוכית מרתקת, אבל משהו השתנה:

But in the last few years, the web has gone stagnant. Certain models of development, and certain tools, have become dominant, and online teaching has become far less exciting.
אכזבה מהתקשוב החינוכי איננו דבר חדש. רבים מביעים אותה, אם כי לא פעם היא נשמעת מפיהם של אלה שרואים בהשקעה בתקשוב בזבוז אדיר. זה איננו המצב אצל ליין. כבר שנים היא בוחנת כלים דיגיטאליים בהוראה שלה, ומעודדת את הסטודנטים שלה להשתמש בכלים האלה כדי להעצים את הלמידה שלהם. האכזבה שלה נובעת מהציפיה שהדיגיטאליות תאפשר למידה אחרת, שהיא תפעל כראש חץ לשינוי בתהליכי הוראה ולמידה. ודווקא מפני שליין פועלת שנים רבות לחולל את השינוי הזה, חשוב לשים לב לאכזבה שלה.

ליין מונה שבע סיבות שתורמות לתחושה הנוכחית שלה. כמה מהסיבות שלה די צפויות – מסחור החינוך, למשל, והעובדה שהרשת היום איננה הסביבה הפתוחה והמזמינה שפעם הכרנו. אבל כמה מהסיבות שלה קצת פחות צפויות. היא מודה, למשל, שהיתה מידה לא קטנה של צדק בטענות של מורים שחששו להשקיע מאמצים בבניית חומרי למידה באמצעות כלים חינמיים. היא מוסיפה שהן מבחינה טכנולוגית, והן מבחינה פדגוגית, אין חדש תחת השמש, ושהכלים החדשים שאנחנו פוגשים אינם מעוררים תאבון להתנסות בהם.

שתי נקודות של ליין נראות לי חשובות במיוחד. היא טוענת שההוראה המקוונת התמסדה בכיוון הלא רצוי, וכמו-כן, גם תחום התקשוב בחינוך התמקצע בכיוון הלא רצוי. היא טוענת שההוראה המקוונת נשלטת על ידי ה-LMS שמכתיב מבנה קבוע של קורסים, וכתוצאה מכך נעשית שטנצית למדי – כל קורס מקוון נראה כמו כל קורס אחר. באותו הזמן, על אף העובדה שלהתמקצעות בתחום הטכנולוגיה החינוכית היבטים חיוביים, היא גורמת לכך שמורים מן השורה חשים שאין להם הכלים או הידע לפעול באופן עצמאי בצורה מוצלחת בסביבה הדיגיטאלית. על ההתמקצעות הזאת ליין כותבת:

The entire process promotes the idea that ed tech is too complex for ordinary faculty, promoting dependence and lack of agency.
לפני מספר ימים ג'ים גרוּם (שלדבריו הגעתי דרך ד'ארסי נורמן) הביע אכזבה דומה, אפילו גדולה יותר. גרוּם מציין שבימיו הראשונים של הווב ההשכלה הגבוהה פעלה באופן יצירתי והיתה בחזית הפיתוח של שימושים מעניינים. אבל אי-שם בדרך היעילות הפכה למטרה המרכזית, והיצירתיות דעכה:
Oh, how far we have fallen! Just two decades later the LMS, not the web, has become where universities do most of their web-related work with students. University websites are little more than glorified admissions brochures. In a depressing twist of fate, higher ed has outsourced the most astounding innovation in communications history that was born on its campuses. Through a process that started in earnest during the late 1990s—roughly at the same time the dot.com market boom—universities moved to a market-driven corporate IT logic. Digital communications were understood as services, and the open web got lumped with email, intranets, and the LMS as a business application. Somewhere during this time the internet was confused with efficiency and the web was mistaken for an interactive fact sheet.
אולי אין כאן אלא התרפקות על העבר. המציאות האינטרנטית שהכרנו לפני 20 שנה איננה המציאות האינטרנטית של היום. אין מה לעשות – הפתיחות והנכונות להתנסות שרווחו אז כנראה לא יחזרו. מי שטוען שההשכלה היא עסק בוודאי צודק. במידה מסויימת אפשר לראות בדבריהם של ליין ושל גרוּם הכרה בכך שהם הפסידו במערכה. די ברור שהדרך שבה הרשת באה לידי ביטוי בחינוך היום איננה הדרך שעליה הם חלמו. אם כך, אולי עדיף פשוט ליישר קו עם המציאות הנוכחית. יתכן. אבל בכל זאת כאשר ליין וגרוּם מתארים את מה שיכול היה להיות, הם עוזרים לנו לשמור על הניצוץ של מציאות אחרת. גם אם המצב רחוק מלהיות מעודד, אין כאן רק כלבים שנובחים מול השיירה. יש גם תזכורת היסטורית שיכולה לעורר תקווה לעתיד.

ככה לא בונים ביקורת

באתר נענע צפיתי בכתבה מסוף השבוע על תקשוב בתי הספר בישראל ששודרה בערוץ 10. למוד נסיון מכתבות קודמות בערוץ בנושא החינוך, לא היו לי ציפיות רבות. אבל דווקא העובדה שהכתבה היתה בת 13 דקות עוררה בי התקווה שאראה משהו רציני יותר מאשר הביקורת הצפויה – חזרה נדושה על כך שכלים דיגיטאליים יקרים אינם משנים דבר בחינוך, ולכן מדובר בבזבוז כסף אדיר. אבל תקווה לחוד ומעשה לחוד – בסופו של דבר היו אלה 13 דקות של קלישאות, שבמידה רבה סתרו אלה את אלה.

בכתבה אנחנו פוגשים את גבי סולומון אשר ממשיך בביקורת שהוא משמיע כבר שנים על השימוש בכלים דיגיטאליים במערכת החינוך. אין ספק שלפחות בחלקה הביקורת שלו מוצדקת. אבל בעידן הווב אפשר גם לבדוק את ה-"עובדות" שהוא מביא, וכאן הדברים קצת פחות חד-משמעיים. אחרי שהוא קורא דיווח על התנהלות של כיתה מתוקשבת בנורווגיה סולומון מוסר לנו, למשל, שנורווגיה היא "הראשונה במעלה בהפצת אמצעי תקשורת" דיגיטאליים (הכוונה היא כנראה בעולם). ואז הוא מוסיף שנורווגיה "היא האחרונה בהישגים לפי PISA". אינני יודע מהיכן הנתונים של סולומון בנוגע להפצת כלים דיגיטאליים, אבל קל לבדוק את הטענה בנוגע ל-PISA. בוויקיפדיה מופיעים הדירוגים עבור מבחני PISA של 2010, ונורווגיה תופסת מקום טוב באמצע, דווקא מעל לממוצע של ה-OECD בכל התחומים הקשורים לקריאה, וממש בממוצע במדעים. הדירוג שלה ירדה במבחנים של 2012 (לפי כתבה ב-Guardian), אבל היא עדיין נמצאת די קרוב לממוצע. אינני יודע אם יש קשר בין תוצאות ה-PISA של נורווגיה לבין הפצת מכשירים דיגיטאליים בבתי הספר שם, אבל סולומון רומז שלאור הכשלון של נורווגיה לא כדאי לנו ללמוד מהנסיון שהצטבר שם. נדמה לי שיש טעם לשאול אם באמת מדובר בכשלון.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שבערך פעם בשנה ערוץ 10 מכין כתבה על כשלון התקשוב בחינוך בישראל. היות והמדינה מוציאה כסף רב בתקשוב המערכת, בהחלט ראוי שהתקשורת תבחן את התוצאות מול הכוונות. אבל הפעם, כמו בפעמים קודמות, מתקבל הרושם שלא היה צורך לצאת לשטח ולהכין כתבה כי המסקנות כבר נקבעו מראש. מה מספרים לנו? כפי שהקריין מדווח לנו כאשר ברקע צילומי כיתה ממצלמה נסתרת:

זה עדיין נראה כמו שאתם זוכרים את זה
במילים אחרות, משקיעים המון כסף כדי שבית הספר ייראה כמו שתמיד נראה, מלבד זה שעכשיו התלמידים המשועממים משחקים משחקי מחשב במקום להעביר פתקאות. אנחנו זוכים לקטע קצר מתוך ראיון עם פרופ' ענת זוהר בה היא מסכמת שעל אף התקווה שהשימוש במחשב יוביל לפדגוגיה אחרת:
מה שאתה רואה זה במידה מאד רבה למידה מסורתית רק שבמקום לוח וגיר, הם עובדים עם מחשב.
יש כאן תיאור מאד קולע של המצב הנוכחי, אבל משום מה עורכי הכתבה אינם מסבירים לנו שדבריה של זוהר באים מתוך המערכת, עם רצון לשנות את המצב. הקריין שואל (ועונה):
אז מה ההבדל בין השיעור המתוקשב שעולה מאות אלפי שקלים לבין סתם שיעור רגיל שבו נשלחים הילדים לספריה לחפש מידע? אין הבדל וזאת כל הבעיה.
אני, כמובן, יכול להפגין לפחות את אותה מידה של ציניות, ולא פעם אני עושה זאת. אבל אני מקווה שאני מגבה את הציניות שלי עם הסברים ודוגמאות טובים יותר מאשר אלה שבכתבה הזאת. הכתבה מביאה אותנו, למשל, לכיתה חדשה במכללת אורנים, כיתה שקמה במטרה ליצור חוויה לימודית אחרת. אחרי תיאור של התכולה הטכנולוגית המרשימה של הכיתה הקריין מכריז:
מאתיים שנה עברו מאז הומצאה הכיתה ולא הרבה השתנה בה: לוח, מורה, הרצאה פרונטלית, מבחן
וכדי לשכנע אותנו שאין חדש בכיתה הזאת המצלמה מתמקדת בסטודנט שעסוק במחשב במקום להקשיב למרצה, כאילו תפסו את אלה מאיתנו שהטוענים שאולי משהו כן משתנה על חם. וכך, בביטול מתנשא, שוללים נסיון חינוכי מעניין וחשוב שעליו שוקדים אנשי חינוך מתוקשבים שמנסים ליצור חוויה לימודית ייחודית ומוצלחת.

אז מה כן הפתרון? למידה פעילה, כמובן (דווקא אותה למידה פעילה שמנסים לקדם בכיתה באורנים), למידה שמעמידה את התלמיד במרכז. אבל כדי לזכות בשבחים לא מספיק בלמידה פעילה. כנראה שזאת צריכה להיות למידה פעילה שבאה מחוץ למערכת. הכתבה מציגה מורה שפועלת בצורה "אחרת" מהנהוג היום (הכוונה לפרונטלית), בעקבות הדרכה שהיא מקבלת מהעמותה להתחדשות בחינוך. וכדי לחדד את המסר שמדובר בהליכה נגד הזרם מוסרים לנו ש:

לא מפתיע לגלות שאף שהנתונים הסטטיסטיים מצביעים על עלייה בהישגי התלמידים, בתי ספר רבים דוחים בנימוס את ההצעה לקורס הכשרה.
בשלב הזה מתחיל להיות ברור שהכתבה פועלת לפי תסריט מוכר – יש מי שמוכן להציל את החינוך, אבל המערכת איננה רוצה לשמוע. ואכן, הישועה סוף סוף מגיעה, ואנחנו מגלים שמדובר בסלמן קהאן והאקדמיה שלו. אנחנו לומדים שהוא:
האיש שהצליח לייצר את המהפכה שלה כולם מחכים.
מעל 10% מכלל הכתבה מוקדש לקהאן, בלי אפילו רמז דק לכך שאנשי חינוך רבים, כולל כאלה שפעילים מאד בשילוב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר, משמיעים ביקורות מנומקות כלפי המודל הלימודי שהוא מציג. הכתבה מוסרת לנו שבזכות הסרטונים של קהאן שעות כיתה יקרות מופנות לדיונים שאחרת לא היו מתנהלות. שוב, על כך קיים ויכוח ער, ולא מעטים מביעים ספק שזה בכלל קורה, אבל בכתבה אין אפילו רמז לכך. (בנוסף, לא מוסרים לנו שמערכת החינוך דווקא מאמצת את האקדמיה של קהאן – הרי לו היו עושים זאת היינו אולי מבינים שאותה "מהפכה" איננה כל כך מהפכנית.) אין כאן רק מגמתיות – יש גם בלבול. המיזם הבא שאליו אנחנו נחשפים הוא לרגו, פרויקט שמנגיש "שיעורים פרטיים" לכל מבקש דרך האינטרנט. מדובר במיזם בהחלט מעניין, ובוודאי מבורך, אבל למיטב הבנתי דגש הפרויקט הוא חוץ בית ספרית. הקריין, שהוא כנראה עדיין מלא התלהבות מהאקדמיה של קהאן, מסביר שהכיוון הרצוי הוא:
מיזמים שמפנים מקום בבתי הספר למה שחשוב באמת
וכך הוא מצליח להתעלם מכך שמדובר בפרויקט הפועל לצד מערכת החינוך, אבל איננו מתערב ישירות בה.

לקראת סיום הכתבה אנחנו מגלים שהתקשוב צריך להציב אלטרנטיבה למערכת החינוך, מערכת שלפי הקריין הופכת את התלמידים:

לעיסה אחידה שחונקת יצירתיות ומטפחת שינון במקום חקירה ולימוד
במילים אחרות, להבדיל ממה שקורה בהשפעת התקשוב היום, המגמה צריכה להיות טיפוח החקירה והלימוד. אבל אם כך, אין מנוס מלשאול אם מכיני הכתבה בכלל זוכרים שבתחילתה, כאשר הם ביקרו את המרדף אחרי התקשוב, הם הביאו את נורווגיה עמוסת התקשוב בבתי הספר כדוגמה שלילית, דווקא מפני שהיא נכשלת במבחני PISA. מה, מותר לשאול, הקשר בין הצלחה במבחני PISA לבין יצירתיות או חקירה ולימוד? יתכן, אפילו, שרמת היצירתיות בנורווגיה גבוהה, ואולי זה הודות למחשבים בבתי הספר. (אגב, נורווגיה מדורגת גבוה מאד במדד הדמוקרטיה של כתב העת Economist, ובמדד "החיים הטובים" [Better Life] של ה-OECD. יתכן שמכך אנחנו יכולים להסיק שציונים גבוהים במבחני PISA אינם במיוחד חשובים לאיכות החיים של מדינה.)

קשה לא להסיק את המסקנה שמכיני הכתבה קודם כל קבעו לעצמם את המטרה – להראות שמערכת החינוך מבזבזת כמות אדירה של כסף על התקשוב. ואחרי שהמטרה סומנה, הם פשוט ירו לכל עבר בתקווה שמשהו יפגע במטרה. אני מניח שהם גם הניחו שלאף אחד לא יהיה איכפת שאין בכתבה מגמה חינוכית ברורה או מוגדרת, ושלגיטימי לתקוף מכל הכיוונים. דווקא לי איכפת. אם אני סבור שתוצאות במבחני PISA אינם מדד ללמידה שהיא החשובה בעיני, לא אנצל אותן בביקורת שלי על מערכת החינוך. לא אנגח את המערכת על ידי הרעפת שבחים על האקדמיה של קהאן, ובהמשך אטען שאני דוגל בקידום היצירתיות, דבר שבכלל איננו קשור לסרטונים המוקלטים של האקדמיה. נושא הטעמת התקשוב במערכת החינוך חשוב מדי בכדי להפקיר אותו בידיים המגמתיות, והרשלניות, של עורכי החדשות של ערוץ 10.

תרגיל בהבנת הנקרא?

הדעות עדיין מחולקות בנוגע לערכם של קורסי MOOC. לקראת סוף 2013 ההתלהבות הגדולה מיכולתם של הקורסים האלה לחולל שינוי בהשכלה הגבוהה די דעכה, אבל מצד שני יש עדיין רבים הסבורים שהם מציעים פתרון זול וזמין לאוכלוסיות שאינן יכולות לשלם את המחירים הגבוהים של ההשכלה היום. אישית, על אף הרצון שלי שקורסים כאלה אכן יצמחו ויצליחו, נדמה לי שהיום אנחנו עדים לכך שהם מחפשים אפיקי התפתחות שמתרחקים מהמטרה המקורית של השכלה לכל. אני חושש שהיום קורסי MOOC נעשו לפתרון שמחפש בעיה. כסף רב הושקע בפלטפורמות ה-MOOC השונות, והמשקיעים בהם מצפים לראות תמורה לכספם. נדמה לי שזאת הסיבה המרכזית שנמצאת מאחורי הכיוונים שבהם יוזמי קורסי ה-MOOC עכשיו פונים. הכיוונים האלה, כמובן, לגיטימיים, גם אם קשה לזהות את ההבטחה המקורית של ה-MOOC בהתמקדות החדשה של Udacity, למשל, בהכשרה מקצועית.

גם אם לגיטימי שקורסי ה-MOOC ישתנו, ושיוזמי הקורסים האלה יפנו לאוכלוסיות חדשות, יש בכל זאת מקרים שהם משונים יותר מאחרים, מקרים שמעמידים בסימן שאלה את כלל תופעת ה-MOOC. מקרה כזה זכה לכותרות לפני שבוע בדיווח ב-Chronicle of Higher Education. שם קראנו על הכוונה של אוניברסיטת הרווארד לפתוח עבור בוגריה קורסי MOOC אקסקלוסיביים:

Beginning in March, HarvardX for Alumni will offer versions of seven Harvard MOOCs exclusively to graduates of the university. The courses will not be full-length MOOCs but “segments” that include some new material developed specially for graduates, according to Michael Rutter, a spokesman. Some professors might even travel to talk about the material at Harvard Clubs in different cities, Mr. Rutter said.
האם הקורסים האלה שהרווארד מציעה יכולים להחשב קורסי MOOC? חשוב לזכור שראשי התיבות MOOC מתייחסים לקורסים מקוונים שהם פתוחים וגדולים – Massive Open Online Courses. קורסים מקוונים אינם משהו חדש – הם קיימים כבר שנים רבות במוסדות רבים. כמו-כן, גם ללא מסגרת של MOOC אפשר ב-YouTube למצוא הקלטות של הרצאות של קורסים שלמים. מי שמבקש לצפות בסרטונים האלה, ויתמיד בצפייה, יכול להשכיל בתחומים רבים, וללא צורך בהרשמה כלשהי. אם הרווארד היתה מציעה לבוגריה "רק" גישה לקורסים מקוונים לא היתה סיבה להרים גבה. אבל הקורסים האלה מופיעים כתת-קטגוריה של HarvardX, חלק מפלטפורמת edX, שהיא באופן מוצהר תשתית לקורסי MOOC.

בדף ההסבר של HarvardX מופיעים שלושה עקרונות יסוד שעליהם הפרויקט מבוסס. הראשון מאלה מצהיר:

Expand access to education for everyone
זהו אכן אחד העקרונות המרכזיים של רעיון ה-MOOC, אבל נדמה לי שהוא הולך לאיבוד כאשר מציעים קורסים רק לבוגרים (ורצוי לזכור שמדובר בבוגרים של אחת האוניברסיטאות היוקרתיות, והאקסקלוסיביות, ביותר). להמשיך לקרוא לקורס כזה "פתוח" או "מאסיבי" מותח את המשמעות של המילים האלו קצת מעבר למקובל.

אבל המינוח שבו בהרווארד בוחרים להגדיר את הקורסים החדשים שלה איננה מה שמעסיק אותי. יותר חשוב לי הדרך שבה רעיון ה-MOOC מאבד את ייעודו. לפני שנה תומס פרידמן, בעל הטור הפופולארי בניו יורק טיימס, לא חסך במילים כדי לתאר את השינוי החיובי שעתיד להתרחש בהשכלה הגבוהה בזכות המהפכה בלמידה מקוונת:

Nothing has more potential to lift more people out of poverty — by providing them an affordable education to get a job or improve in the job they have. Nothing has more potential to unlock a billion more brains to solve the world’s biggest problems. And nothing has more potential to enable us to reimagine higher education than the massive open online course, or MOOC, platforms that are being developed by the likes of Stanford and the Massachusetts Institute of Technology and companies like Coursera and Udacity.
מה נשאר מהחזון הזה בגלגול החדש של ה-MOOC לפי הרווארד? לצערי, נדמה לי שמעט מאד. במקום זה, אנחנו עדים לנסיון נוסף של מוסדות להשכלה גבוהה יוקרתיים לנצל את המומנטום שה-MOOC יצר על מנת לשווק את עצמם טוב יותר. מציאת פתרונות לבעיות הגדולות שעליה פרידמן כתב תצטרך, כנראה, לחכות.

ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ'רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):

One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ'רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ'רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ'רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ'רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ'רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-"Wow" שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי "החדש" הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ'רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ'רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ' 22):

It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ' 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ' 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ'רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ'רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

אולי ראייה היסטורית צרה, אבל לא בעיה אתית

אין זה סוד שיש מעט מאד מחקר שמצליח להראות שהכנסת כלים תקשוביים לתוך בתי הספר מובילה לשיפור בלמידה. עם זאת, ברור לכולם שהעדר מידע מחקרי משכנע איננו מאט את קצב אימוץ הכלים האלה. מחוז חינוכי שאיננו מצטרף לחגיגה הדיגיטאלית ייחשב למפגר ואדיש לצרכי השעה (וצרכי תלמידיו) וכנראה שבגלל זה אף אחד איננו מחכה להוכחה מחקרית. מקטרגי המרדף אחרי התקשוב בחינוך ממשיכים לציין שאין מידע מחקרי שמראה שזה מועיל, אבל הכלים האלה, למטרות שמתגוונות ומשתנות, ממשיכים להכנס למערכת. אולי בגלל זה לפני כשבועיים הקטרוג הזה זכה לביטוי חדש וקצת מפתיע.

בכתבת דעה ב-Teachers College Record שמתפרסם מבית הספר להוראה של אוניברסיטה קולומביה מ' או' תירונאראיאנן (Thirunarayanan), מרצה באוניברסיטה בפלורידה, טען שאימוץ כלים תקשוביים בבתי הספר לפני שאלה מוכיחים את ערכם הוא מעשה לא-אתי. (עד לפני כמה ימים הגישה לכתבה של תירונאראיאנן היתה פתוחה. כעת היא מחייבת תשלום. במאמרון של לארי קובן מצוטטים חלקים נרחבים ממנה.) הוא כותב שההרהור הזה עלה אצלו לאחרונה בעקבות השתלמות מקוונות בנושא עריכת מחקר על נבדקים אנושיים בה הוא השתתף:

As I read the materials in different modules of the online training, it dawned on me that the way that technologies such as computers, smart boards, tablets, and apps are integrated into the teaching and learning process without any research done to determine their impact on student learning should be considered unethical.
תירונאראיאנן עורך השוואה בין כלים תקשוביים בכיתה לבין השימוש בתרופות שלא עברו בדיקות מספיק מחמירות. הוא טוען שברפואה קיימת מערכת של הגנות שמונעת את ההפצה של תרופות לא יעילות (או מזיקות), אבל בחינוך מערכת כזאת איננה קיימת:
When it comes to technology integration, no testing or research is done upfront to determine if they help students learn. Such products are typically purchased by schools and used in classrooms before educators start conducting research to determine if they are effective. This is akin to providing treatment using drugs whose effects have not yet been studied. Both are unethical. Not to mention the millions of dollars that are spent every year by schools to acquire these technologies, just so the leaders of these schools can claim that their schools are on the “cutting edge.”
לארי קובן מבקר את האימוץ הבלתי-מבוקר של טכנולוגיות לתוך הכיתה. הוא משמיע את הביקורת שלו כבר שנים. במידה לא קטנה דבריו של תירונאראיאנן דומים לאלה שקובן מרבה להשמיע. במאמרון בבלוג שלו קובן מציין זאת. הוא כותב שהדרך שבה משווקים מוכרים כלים לבתי ספר לפני שהכלים האלה עוברים בדיקה מספקת (ובעקבות הביקורת שהם מקבלים, משפרים את המוצרים שלהם) דומה מאד לבדיקה של תרופות על שפני נסיון אנושיים. אבל הוא גם כותב שהוא איננו מקבל את ההשוואה בין הרפואה לבין החינוך, והוא מזכיר לנו שאמצעי הוראה שהם מקובלים היום לא נבחנו "מחקרית" לפני שהוכנסו לכיתה:
But, then, I think of the many instructional practices that have been used for centuries such as textbooks, worksheets, blackboards, and homework that underwent no tests then or now.
קובן צודק, ובעיני לא תקיף מספיק. יש טעם לשאול את תירונאראיאנן ממתי הוא מזהה את הצורך לבדוק את האימוץ של כלים "חדשים". הוא מצביע על המחשב ועל הטבלט, אבל אולי צריכים לשאול אם העט הכדורי נבדק מספיק לפני שהרשו את השימוש בו בכיתה. ומה לגבי העפרון? אישית, אני משוכנע שרוב הכיסאות שעליהם תלמידים יושבים בבתי הספר מזיקים ללמידה שלהם, אבל אין זה אומר שהספסל שקדם להם תרם ללמידה טובה יותר (וגם הוא לא נבדק מחקרית). זאת ועוד: נדמה לי שאפשר להראות שהכיתה החד-גילית (age-graded classroom) שורדת בזכות הסטיכיה יותר מאשר בזכות יעילותה, ואין קשר ברור בין הישגים לימודיים והמבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום – אבל ספק אם אלה נבדקו מחקרית לפני שהפכו למקובלים בחינוך.

בהשוואה של תירונאראיאנן בין הרפואה והחינוך יש בעיה נוספת: יחסית בקלות אפשר להגדיר את מטרות הרפואה – למנוע חולי, ולרפא מחלות. ומפני ששתי המטרות האלו די ברורות, על פי רוב אפשר לבחון אם תרופה זאת או אחרת משיגה את המטרה. אבל לא כך לגבי החינוך, תחום שבו לא רק שאין הסכמה בנוגע למטרות, אלא גם אין הסכמה לגבי כיצד ניתן למדוד אם אכן המטרות האלו הושגו. אי-לכך, ספק אם אפשר לקבוע שהתוצאות של מחקר זה או אחר על היעילות של כלים תקשוביים בחינוך יתקבלו בצורה אובייקטיבית על ידי מחנות חינוכיים שונים.

הצצה לתוך קורות החיים של תירונאראיאנן מראה שהוא עוסק בטכנולוגיות למידה, כך שהוא בוודאי איננו זר לתקשוב בחינוך. אבל למרבה הצער, הוא כנראה איננו מצליח להפנים את האמירה הנצחית של אלן קיי:

טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת
וכך יוצא שהוא מחייב התייחסות ייחודית לכלים תקשוביים בחינוך במקום לראות בכלים האלה חוליה נוספת ברצף של טכנולוגיות שבמהלך הדורות החינוך מאמץ.

אין ספק שלא פעם תחום התקשוב בחינוך סובל מהתלהבות יתר כלפי כלים חדשים, כך שהרצון לאמץ כלים חדשים גוברת על הנכונות לבחון לעומק את כדאיותם. אבל אם קיימת בעיה אתית באימוץ הכלים האלה היא איננה בהעדר בדיקה מחקרית מעמיקה, אלא בדרך שבה אנשי חינוך מרשים לעולם העסקים והמסחר לקבוע את סדר היום של החינוך.

בשבח הכלי המיושן

לקראת סוף דצמבר ג'סון קוטקי, בלוגר ותיק ומוכר היטב בתחומים הקשורים לטכנולוגיות דיגיטאליות, פרסם מאמרון באתר של מעבדות ניימן לעיתונאות של אוניברסיטה הרווארד. כותרת המאמרון מביעה את האמביוולנטיות שקוטקי, כמו רבים אחרים, חש כלפי הבלוג:

לפי קוטקי התפקיד המרכזי של הבלוג היה הפצת מידע – מידע שלעתים קרובות הסתכם בקישורים שכיוונו את הקוראים למידע מעניין אחר אי-שם ברשת. קוטקי כתב שמפני שהפצת קישורים היתה העיקר, דווקא הפלטפורמה של הבלוג, פלטפורמה שמזמינה, ואפילו מבקשת, כתיבה יחסית ארוכה, יכלה לפנות את מקומו לפלטפורמות מהירות יותר, וקלות יותר לשימוש:
But the function of the blog, the nebulous informational task we all agreed the blog was fulfilling for the past decade, is increasingly being handled by a growing number of disparate media forms that are blog-like but also decidedly not blogs.

Instead of blogging, people are posting to Tumblr, tweeting, pinning things to their board, posting to Reddit, Snapchatting, updating Facebook statuses, Instagramming, and publishing on Medium.

…

The primary mode for the distribution of links has moved from the loosely connected network of blogs to tightly integrated services like Facebook and Twitter.

הטענה של קוטקי איננה חדשה. כבר מספר שנים, עם עלייתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש לתודעת הציבור, מוסרים לנו שהכלי יחליף את הבלוג. וצריכים להודות שיש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת – הרי אם המטרה היא הפצת מידע, הכלים החדשים האלה כמעט תמיד מאפשרים הפצה קלה ומהירה יותר מאשר הבלוג.

לפי קוטקי מדובר בתהליך די הגיוני. הרי אין שום דבר קדוש בפורמט של הבלוג, כלי שממילא קשה מאד להגדיר באופן ברור. פרסום של ידיעות בצורה כרונולוגית הפוכה אולי מתאר את המבנה (אם כי לא תמיד) אבל כאשר מגדירים את הבלוג כך, בעצם רומזים שצורתו חשובה יותר מאשר תוכנו. אם כך, אולי אין שום סיבה להתנגד לכך שפורמט אחר יירש אותו. הרי "הזרם" (the stream) לובש ופושט צורה, ונדמה לי שברור לכולם שהכלים שבאים במקום הבלוג היום מותאמים יותר לשימוש הנרחב בטלפונים סלולאריים.

כאשר מישהו כמו ג'סון קוטקי מכריז הכרזה בנושא הבלוג אפשר לצפות שדבריו יעוררו תגובות אצל בלוגרים, וכך היה. כמו-כן, אני מניח שאפשר היה לצפות שהבלוגרים האלה יסכימו עם הטענה המרכזית של קוטקי, שהיום כלים אחרים יורשים את מקומו של הבלוג, אבל יטענו שעבורם הבלוג בצורתו ה-"מסורתית" ממשיך למלא תפקיד חשוב.

בן וורדמולר הוא אחד הבלוגרים האלה. בבלוג שלו וורדמולר (שאליו הגעתי דרך סטיבן דאונס) מגיב לדבריו של קוטקי. וורדמולר מבחין בין האמצעי שדרכו מישהו מעביר תוכן מסויים, לבין התוכן עצמו. עבורו המאפיין הצורני איננו חשוב, אלא העובדה שהכתיבה היא עצמאית ומאפשר לכותב להביע את עצמו:

The beauty of the independent web is that we can choose to represent ourselves online – and therefore, publish content – in a manner of our choosing. I happen to like the reverse-chronological feed, but if you prefer to publish in the form of an immersive 3D world, or a radio show, or full-screen autoplaying video with annotations, then, hey, that's up to you. It's all part of a rich, interlinking medium. Independence means not necessarily going with the flow.
חשוב להוסיף שוורדמולר איננו מתייחס רק לבלוג היחיד, אלא גם לקהילה שנוצרת כאשר קבוצה של בלוגים בנושא מסויים יוצרת שלם שהוא גדול יותר מחלקיו – מה שפעם כינו ה-"בלוגוספירה". הרעיון הזה בא לביטוי עוד יותר חזק במאמרון קצר של אום מאליק (שאליו הגעתי דרך הבלוג של טים סטאמר):
Blogging was and still is, an act of sharing; it is about having a point of view and most importantly, having a connection.
גם קרטיק פראבו מגיב להרהורים של קוטקי. הוא מנסה להגדיר מהי הכתיבה לבלוג ומתקשה להגיע לתשובה חותכת. מבחינתו התכונה החשובה ביותר של הבלוג היא העובדה שהוא עוסק בכתיבה, וכמו עם כל כתיבה, זה דורש חשיבה, ועריכה, והתמדה. מהבחינה הזאת, הכלים שהיום יורשים את הבלוג מעודדים את הפאסיביות שהבלוג בתחילת דרכו שלל:
Later as people realised that blogging was not just about choosing a peppy website name, a snazzy visual theme and cool widgets; and that you actually had to write good, interesting content, most people gave up. The blogging fad died, slowly and painfully, exactly because people realised that blogging was about writing — and that it demanded hard work, lots of thought, sometimes multiple edits, just like ‘real’ writing. Most people who had jumped on the blog bandwagon were simply not prepared to do this work. It is much easier to follow on Twitter, ‘like’ on Facebook, reshare on Google+, than it is to create and write interesting content yourself. We have become passive followers rather than active creators.
בתחילת ינואר גם דייוויד ויינברגר פרסם מאמרון ארוך על מות הבלוג. במאמרון שלו ויינברגר איננו מזכיר את המאמרון של קוטקי, אם כי נדמה לי שקרש הקפיצה להרהוריו הוא יום עיון בהרווארד בו עלו כמה מאותן הנקודות שקוטקי העלה. ויינברגר מתאר כמה מהנחות היסוד אודות הבלוג לעומת הכתיבה העיתונאית – הנחות שאפיינו את הבלוג כאשר הוא פרץ לתודעה שלנו לפני כ-15 שנים. בין היתר הוא מציין את השיח לעומת הכתיבה הפסקנית:
Some bloggers posted without engaging, but the prototypical blogger treated a post as one statement in a continuing conversation. That often made the tone more conversational and lowered the demand that one present the final word on some topic.
על אף העובדה שהדלילות בפרסום מאמרונים בבלוג הזה בחודשים האחרונים איננה קשורה לנקודות שבמאמרון של קוטקי, אני מניח שהקושי שלי לכתוב כאן עורר בי הרצון להתייחס לדבריו. עבורי, הבלוג ממלא את התפקיד שקורי דוקטורו תיאר לפני כ-12 שנים:
שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ההסבר של דוקטורו עדיין מיטיב להמחיש את הערך המוסף של הכתיבה – ההרהור הפנימי שבאמצעותו אנחנו מצליחים להפוך את דבריהם של אחרים שאנחנו קוראים למשהו שעבר את עיבוד האישי שלנו, למשהו משלנו:
Blogging gave my knowledge-grazing direction and reward. Writing a blog entry about a useful and/or interesting subject forces me to extract the salient features of the link into a two- or three-sentence elevator pitch to my readers, whose decision to follow a link is predicated on my ability to convey its interestingness to them. This exercise fixes the subjects in my head the same way that taking notes at a lecture does, putting them in reliable and easily-accessible mental registers.
אינני יודע אם דוקטורו היה הראשון להשתמש בדימוי הזה, אבל בהתחשב בכך שדבריו נכתבו עוד כשהבלוג היה תופעה די חדשה, אני מוכן לייחס לו את הראשוניות. עם זאת, עבור בלוגרים רבים היום הדימוי כמעט מובן מאליו. אני יכול להעיד שמבחינתי הבלוג הוא הזירה שבה אני בוחן את שטף הרעיונות שאני פוגש בקריאה שלי ברשת. אין ספק שהרבה ממה שמתפרסם חוזר על עצמו ואיננו מחדש דבר. אבל לא פעם גם ניסוח מקורי של רעיון נדוש יכול להפרות את החשיבה. העיקר הוא העיבוד האישי שהכתיבה מזמין. בתקופות שבהן אינני מצליח לכתוב אני חש דריכה במקום, העדר התפתחות. אפילו אם בסופו של הכתיבה שלי הפיתוח של הרעיון שאני מבקש לבטא מתגלה כרחוק מלהיות מעמיק, תהליך הכתיבה משמעותית מאד. ובנוסף, הכתיבה שלי עושה אותי לשותף פעיל בדיון מתמשך.

אני מבין את ג'סון קוטקי. אני מבין שעבור רבים הכלים שהוא רואה כתחליף לבלוג עונים על הצורך. אם המטרה היא בסך הכל הפצה של קישורים, הבלוג בהחלט איננו הכלי האולטימטיבי. יתכן וכלים שמאפשרים העברת מסרים קצרים ומהירים נבנים מפני שזה בעצם מה שאנחנו רוצים, מפני שאנחנו מוכנים להסתפק בכך. ואין ספק שהכלים האלה מאפשרים שיתוף. אבל אני חושש שהשיתוף הזה מפרה הרבה פחות. מפני שהם אינם מדרבנים את הקורא לגבש לעומק את ההתייחסות שלו לנושא הנידון, הם גם אינם מצליחים לקדם את הדיון הציבורי. נדמה לי שבשביל זה אנחנו עדיין זקוקים לבלוג.

מי באמת משפיע על החינוך היום?

מידי שנה דו-השבועון פורבס (Forbes) מפרסם רשימה של 30 צעירים מתחת לגיל 30 שלדעת פורבס הם בעלי השפעה משמעותית במבחר תחומים. לפני שבוע הרשימה של השנה, עם 30 צעירים ב-15 תחומים שונים, כולל בחינוך, התפרסמה. כיאה לעיתון שמתמקד בעולם המסחר והעסקים, המדד להשפעה הוא הפן העסקי. זה יכול להסביר למה בתחום האמנות, למשל, מעטים מהזוכים להכרה מזוהים כ-"אמנים" ואילו הרוב הם "מעצבים" בתחומי האופנה השונים. לעומת זאת, בתחום המדע התרשמתי שהרוב הגדול באמת "מדענים" ולא רק יזמים בחברות הזנק הקשורות למדע.

נדמה לי שהרשימה בתחום החינוך דומה יותר לאמנות מאשר למדע. הרשימה כבדה מאד לצד יזמויות למיניהן, וברבים מהדיווחים הקצרים שמלווים את צילומי הזוכים, כמדד להצלחה, מציינים את הסכומים הגדולים שהפרויקטים שלהם הצליחו לגייס.

מספר בלוגרים חינוכיים הרימו גבה כלפי הרשימה של פורבס, בעיקר מפני שרק מעטים מאד מהזוכים עוסקים ישירות בחינוך. לפי EdSurge, ההגדרה "current educator" מתאימה רק לשניים מתוך השלושים. בערך שליש הם בוגרים של Teach for America או של פרויקטים דומים ש-"מכשירים" סטודנטים להיות "מורים" בבתי ספר לתקופות קצרות. לעתים קרובות ה-"נסיון" שנצבר ב-TfA משמש קרש קפיצה ליזמות בתחום החינוך, וברור שבעיני עורכי פורבס יזמויות כאלה מבטאות את עתיד החינוך. לצד הביקורת שלהם כלפי הרשימה של פורבס, הבלוגרים האלה גם מציינים שהרשימה משקפת את תפיסת העולם של פורבס, ולכן אין סיבה להיות מופתעים, או לבוא בטענות. טים סטאמר, למשל, מעיר שיש הבדל משמעותי בין החינוך לבין מה שפורבס מבקש לשבח:

Why is anyone shocked and/or surprised at this kind of story?

First, the list comes from Forbes, a publication that bills itself as “The Capitalist Tool”. They focus on people who are working to make a lot of money, in this case in the education industry. Not on those trying to improve the actual process of student learning. The two parts are tenuously connected at best.

אבל אפילו אם היה צפוי שרשימה של פורבס תיראה כפי שהיא נראית, אפשר בכל זאת להבין למה היא מכעיסה את אלה שהם קרובים יותר לכיתה מאשר לעסקים. דווקא אני נוטה להיות סלחני יותר כלפי הרשימה מאשר אחרים שכתבו עליה. סטאמר מציין, למשל, שהרשימה מביאה:
thirty people under the age of 30 who are “disrupting” education
ועל אף העובדה שאפשר להניח שזאת אכן הכוונה (מיכאל הורן היה בין ה-"שופטים" שהרכיבו את הרשימה), יהיה זה רק הוגן לציין שבכתבה של פורבס לא מצאתי, ולו פעם אחת, אזכור של "שיבוש". הסקירה של EdSurge גם מביעה ביקורת, אבל איננה קוטלת את הרשימה. באיגרת השבועית שלו הביקורת מוצנעת:
Few current teachers and administrators made the cut, and it appears that the industry favored bold changemakers for the honor.
לזה אודרי ווטרס מגיבה במידה לא קטנה של אירוניה:
I guess that depends on if you see education as an “industry.”
ווטרס יודעת היטב, כמובן, שהיום החינוך הוא באמת "תעשיה", או ליתר דיוק, מהווה כר נרחב לעסקים מכניסים למי שיפלס לעצמו נישה בתחום. אין טעם לבוא בטענות כלפי עורכי פורבס בכך שבהתלהבות מופגנת הם מעלים על נס צעירים שבעיניהם מצליחים לעשות זאת, ולכן נחשבים ל-"משפיעים":
These founders and funders, brand builders and do-gooders aren’t waiting around for a proper career bump up the establishment ladder. Their ambitions are way bigger — and perfectly suited to the dynamic, entrepreneurial, and impatient digital world they grew up in.
אין לי ספק שבין אלה שעורכי פורבס בחרו לציין נמצאים צעירים שכוונותיהם טובות, ושעושים עבודה טובה שמקדמת את החינוך ואת הלמידה. ובכל זאת, הרשימה כבדה מאד לצד יזמויות הקשורות יותר לאיסוף נתונים על התלמיד וניתוחם, ולפרויקטים שמתאימים את התקשוב לסטנדרטים החדשים בארה"ב, במקום לפרויקטים שמעצימים את הלמידה העצמית של התלמיד. ומעבר לכך, רשימה כזאת מחזקת את הנרטיב של "הצלת" החינוך על ידי הפרטה וניתוב החינוך לצרכי עולם העסקים. גם אם הדגש ברשימת המשפיעים בחינוך של פורבס איננו מפתיע, הוא תורם לכך שהציבור תופס את החינוך כלא יותר מאשר עסק שצריך להתנהל על פי כללי עולם העסקים. חבל.

שוב על הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי

כתבה קצרצרה שבסך הכל מורכבת מציטטה של מיכאל הורן, שותפו של קלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, מופיעה במהדורה האחרונה של איגרת edSurge. בציטטה הורן מנבא שבשנת 2014 צפויה תגובה נגדית חריפה כלפי השימוש במכשירי טבלט בחינוך. היות והקטע מאד קצר, נדמה לי שיש טעם לצטט אותה במלואה:

[We started to see] a backlash develop in certain districts and areas against just deploying technology for technology's sake, without having thought about what problem a certain leader was trying to solve, or putting in place really sound processes to guard against abuses of technology. My sense is that we're going to see some continuation of that in 2014 as people become suspect of school leaders just deploying technology simply because you 'have to have technology'.
אחרי הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז של לוס אנג'לס, לא צריך להיות ידען גדול בענייני חינוך כדי להבין שמחוזות אחרים ייזהרו מאד לפני שהם יאמצו תכנית דומה. נדמה לי שאפשר היה לצפות לנבואה מעמיקה יותר מאדם שדעתו די נחשבת בתחום התקשוב. ובכל זאת, כדאי להתעכב רגע על דבריו של הורן. הוא הרי מציין שצפויה תגובת נגד לגישה של "טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה". מכך ניתן להבין שגישה כזאת כנראה נפוצה בחוגים חינוכיים. ואם כך המצב, הכשלון שבחלוקת מכשירי ה-iPad בלוס אנג'לס מתגמד לעומת הכשלון החינוכי שבא לביטוי בהמשך האחיזה בתפיסה כזאת. תחום החינוך, הרי, גדוש ביועצים משכילים שמתיימרים לעזור לבתי הספר להטמיע את התקשוב בצורה מוצלחת. כיצד קורה שרק עכשיו, בפתיחת שנת 2014, כנראה בעקבות הבלגן בלוס אנג'לס (ובמחוזות אחרים) ואי-ההצלחה בשיפור הלמידה של תלמידים באמצעות מכשירי טבלט, מגלים פתאום שאי אפשר להסתפק ב-"טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה".

הציטטה מהורן לקוחה (בשינויים זעירים ולא משמעותיים) מתוך סרטון בן חמש דקות שבו הורן מרחיב על הצפוי בחינוך בשנה החדשה. בהמשך הסרטון הורן מוסר לנו שכאשר יבינו שמכשירי הטבלט אינם מציעים פתרון לימודי מוצלח, מה שירוויח מההתפכחות הזאת הוא דווקא ה-Chromebook שלדבריו מתאים יותר לחינוך. יתכן שהוא צודק, וה-Chromebook באמת מתאים יותר לחינוך מאשר ה-iPad. אבל בקביעה כזאת נדמה שהורן מעמיד את הטכנולוגיה בראש, ודווקא קשה לא להתרשם שמה שמעסיק אותו איננה הלמידה עצמה, אלא השוק שמערכת החינוך מהווה עבור החברות שמבקשות לחדור לתוכו.

לקראת סיום הסרטון הורן מביא תחזית נוספת. הוא מוסר לנו שבשנה החדשה לא מעטות מחברות ההזנק בתחום התקשוב בחינוך שצמחו לאחרונה עתידות להתקפל, ושהגופים שמשקיעים בחברות האלו ינהגו הרבה יותר בזהירות בנוגע להיכן הם משקיעים את כספם. חשוב להבין, ואולי גם להזכיר להורן, שבמידה רבה מה שהניעה את ההשקעה הגדולה בחברות הזנק בתחום החינוך היתה הקריאה לשבש את החינוך באמצעות התקשוב – קריאה שהורן עצמו היה בין המשמיעים הבולטים ביותר שלה.

נביאי השיבוש כנראה ניחנים ביכולת נפלאה של לא להצטרך להביט לאחור. זה מאפשר להם לא לקבל אחריות על הנבואות שלהם. בחודש מאי לפני שנה כריסטנסן והורן פרסמו מסמך שבו הם הכריזו, מבלי לסגת באופן מוצהר מהטענה שהלמידה מרחוק תשבש את החינוך כמובן, שדווקא הלמידה המשולבת (blended learning) היא השיבוש הצפוי בחינוך. בהתחשב בעובדה שאותה "למידה משולבת" קיימת כבר שנים רבות ומקובלת מאד כמעט בכל סביבה לימודית, הגדרתה כגורם משבש מאד תמוהה. נדמה לי שיכולנו לצפות לאמירה קצת יותר כנה, אמירה שמודה שהכרזתם המקורית על שיבוש החינוך באמצעות התקשוב באה קצת מוקדם מדי. אבל לתחום התקשוב החינוכי זכרון קצר, ולכן אין צורך להודות בטעות, ממילא לא זוכרים מה שנאמר רק לפני חודשים ספורים. וכך קורה שהורן יכול להגיד לנו שאין עתיד לגישה של "טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה" בלי לחשוש שנזכור שדווקא גישת השיבוש שלו סייעה רבות לקידום אותה תפיסה.

העובדה שהשיירה עברה לא אומרת שצריכים להפסיק לנבוח

במהלך שבע השנים שבהן אני מהרהר על גבי הבלוג הזה אינני זוכר תקופה דומה לזאת שבה עברו שלושה חודשים בלי שאצליח לפרסם אפילו מאמרון אחד. אי לכך, אני חש צורך לברר, לפחות לעצמי, מה גרם לדממה הממושכת הזאת.

בראש ובראשונה יש הסיבה הצפוייה – הייתי עסוק. אין זה אומר שעכשיו אינני עסוק, אבל התקופה של קצת לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית היתה עמוסה מאד בענייני פרנסה, והאינטנסיביות הזאת לא פסקה עם תחילת שנת הלימודים. בעצם, ככל ששנת הלימודים התקדמה האינטנסיביות התעצמה. היה מאד קשה למצוא זמן לקרוא את הפרסומים הרבים שבדרך כלל פועלים בשבילי כזרז לכתיבה. מיותר (אולי) להוסיף שבשעות הערב חשתי עייפות גדולה, והיה יותר קל לשבת מול הטלוויזיה מאשר לקרוא ולנסות לכתוב.

אבל היתה, כמובן, סיבה נוספת. כל פעם שסימנתי לעצמי משהו שהיה נראה לי כראוי להתייחסות כאן נעשיתי מודע לסיבה הנוספת הזאת. פעם אחר פעם שמתי לב שהנושאים שעליהם רציתי לכתוב עסקו בנסיגה של התקשוב כגורם משמעותי בעיצוב סביבות למידה שונות מהמוכר. פעמים רבות בעבר ציינתי שהעוסקים בתקשוב החינוכי מהווים קואליציה בעלת מגוון גישות, ושלאחרונה אני חש שהקואליציה הזאת מתפרקת. אני חושש שהגישה שמצדדת בגיוס התקשוב לטובת ההוראה המסורתית, לרוב על מנת להכין את התלמידים למבחנים סטנדרטיים, מגלה שהיא כבר איננה זקוקה לאלה שרואים בתקשוב קרש קפיצה ללמידה שיתופית וחווייתית.

ככל שחשתי שהגישה שלי נדחקת הצידה שאלתי אם בכלל יש טעם שאמשיך להתלונן. אני מכיר לא מעט בלוגרים חינוכיים, גם בישראל וגם בעולם, שממשיכים לקדם את השימוש של כלים דיגיטאליים לטובת תפיסות חינוכיות הבנייתיות, ואני שמח שהם ממשיכים לבחון כלים חדשים ולהראות מה אפשר לעשות איתם. אבל כבר כמה שנים הדגש המרכזי של הבלוג הזה איננו בכלים אלא בפני החינוך בעידן הדיגיטאלי, ולכן על פי רוב אני שמח להשאיר את תחום הכלים לאחרים. ואם כך, מה שנשאר בשבילי הוא להמשיך להתלונן. אבל מי רוצה לקרוא עוד ועוד תלונות?

ועל אף ההרהור המאד לא מרנין הזה, מתברר שהתלונה בכל זאת ממלאת תפקיד חשוב אצלי. נכון להיום רבים מהעיסוקים הפרנסתיים שלי מתמקדים בפרטים הקטנים – בהקניית כלים, ובעיצוב מרחבים לימודיים (פיסיים ודיגיטליים) כך שהם מזמינים למידה. עם זאת, נדמה לי שהביקורת על הכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח לא פחות חשובה מאשר העבודה בשטח. גם כאשר אני חש שהשיירה כבר עברה, חשוב להמשיך להציב קונטרה. לפעמים הקונטרה הזאת מתבטאת במעשים, אבל לפעמים גם הנביחות חשובות.

ולכן, אם יורשה לי – עוד נביחה. למען האמת, במשך שלושה החודשים שבהם לא הצלחתי לכתוב נתקלתי במספר לא קטן של קטעים שרציתי לצטט, או שעוררו את הרצון להגיב. מה שאני מביא כאן הפעם איננה בהכרח הדוגמה החריפה, או הבעייתית, ביותר. לא חסר על מה לנבוח. אבל זאת דוגמה יחסית טרייה. לפני כמה ימים, במהדורה האחרונה של eSchool News מצאתי קישור לכלי בשם TabPilot, כלי שמאפשר למורים להגביל את הגישה של תלמידיהם רק ליישומים ולאתרים שהמורים מחליטים לחשוף בפניהם. בשלון האתר של הכלי:

TabPilot is a cloud-based management system that puts teachers in control of entire sets of classroom tablets. TabPilot removes distractions by locking down tablets so that students only see teacher-selected apps and web links. Manage and distribute apps, web links, and content. Monitor student screens or freeze student tablets with a click.
אין משהו ייחודי כאן. יש בשוק מספר כלים שמציעים משהו דומה. ה-Amplify, למשל, עושה משהו מאד דומה, וגם מציע "פתרון" מקיף לכלל הצרכים של הכיתה, תוך כדי איסוף מידע רב על "הרגלי הלמידה" של המשתמשים – על מנת לקדם אותם בלימודיהם, כמובן.

אבל מה שמיוחד אצל ה-TabPilot איננו מה שנמצא במידע הפרסומי, אלא מה שחסר בו. בכל מה שקראתי על הכלי הזה לא מצאתי שום התייחסות, או אפילו אזכור, לחינוך או ללמידה. יוצרי הכלי הזה פונים לשוק החינוכי ומציעים לו את היכולת לשלוט בתלמידים. לכאורה הם מעודדים את בתי הספר לאמץ את השימוש בטבלטים, אבל בעיניהם הטבלט הוא בסך הכל כלי שמאפשר לבית הספר להעביר "ידע" אל התלמיד. כל סטייה מהשימוש הזה פוגע ביעילות שלו. במקום לעסוק בלמידה, בפיסקה הקצרה אחת אנחנו קוראים על control, על locking down, על monitoring screens ועל freezing טבלטים. יש כנראה משהו מאיים בכלי שיכול לפתוח עולמות לתלמידים.

אינני יודע אם ה-TabPilot יצליח לשרוד בשוק רווי יוזמות, אבל ברור לי שהוא מציע משהו שבתי הספר רוצים, משהו שמאפשר לאמץ את התקשוב בלי שהוא יחולל שינוי של ממש בתהליכי ההוראה והלמידה.

וכאשר אני פוגש גישה "חינוכית" כזאת, אינני יכול לא לנבוח.