הרהורים (שוב) על הבלוג

כאשר תקופה ארוכה של דממה עוברת על הבלוג הזה עולה אצלי שאלה בלתי-נמנעת – על מה לכתוב כשאני חוזר לכתיבה. הנסיון מלמד שהתשובה ה-"נכונה" די פשוטה – לא כל כך משנה על מה, החשוב הוא פשוט להתחיל לכתוב. אבל אין זה אומר שאין כאן בעיה. הרי רוב המאמרונים שאני כותב כאן מתחילים בהתייחסות שלי לדברים שמתפרסמים במקורות אחרים, והעובדה שתקופה שקטה עוברת על הבלוג איננה אומרת שגם שקט במקורות הרבים שאחריהם אני עוקב. לעתים קרובות כאשר אני מצליח לחזור לכתיבה, היצע הדברים שאליהם אני יכול להתייחס גדול כל כך שאינני מצליח לכתוב מפני שאינני יודע היכן להתחיל.

בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן "התגברתי" על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.

בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:

What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
כצפוי, דברים אלה של ויטבי מהדהדים אצלי. כאשר אני עובר על המאמרונים שוויטבי פרסם בחודשים האחרונים אני מגלה שאני מסכים כמעט עם כל דבר שהוא כותב. אבל דווקא ההסכמה הזאת גורמת לי לא מעט אי-נוחות. אין זה מפני שמפריע לי שאני מסכים עם אחרים (או שהם מסכימים איתי), אלא מפני שקשה מאד למצוא משהו במאמרונים של ויטבי שחורג מהדעות הרווחות של הציבור שהוא מייצג. הדבר הזה אולי נשמע טיפה מוזר – הרי ויטבי מביע לא מעט ביקורת כלפי החינוך האמריקאי היום, ומצביע על דרכים יעילות וכדאיות לנצל את התקשוב. אבל הביקורת שלו "נורמטיבי" למדי, ורוב דבריו הם מהסוג שיוצרים הנהון ראש וטפיחה על שכם שאכן אנחנו בכיוון החינוכי הנכון.

נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:

The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
אני משוכנע שוויטבי כותב את הדברים האלה בכנות, אבל אני חושש שהמציאות שונה מהדרך שבה הוא תופס אותה. יותר מאשר אנחנו זוכים למחשבה מקורית, לרעיונות חדשים, ולשאלות, במאמרונים שלו (ושל רבים אחרים) אנחנו זוכים להדהוד חוזר על עמדות שכבר התגבשו והפכו לנחלת הכלל. אין בזה פסול – לא פעם החזרה הפומבית על דעות מחזקת אותן ומגבשת את קהילת האוחזים בהן. אבל בשלב מסויים הדברים נעשים נדושים ויגעים. אפשר, ובעיני צריך, לקוות ליותר.

ד'ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים "פופולאריים" יותר ואלו פחות. הוא כותב:

And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
זאת גם הסיבה שמידי פעם הוא סוגר את התגובות בבלוג. הוא איננו רוצה שהתגובות האלו ישפיעו על מה שהוא בוחר לכתוב:
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.
על אף העובדה שבוודאי ברור שאני מעדיף את הגישה של נורמן על הגישה של ויטבי, אינני רוצה להסיק מסקנות גורפות. הבלוג יכול למלא מגוון תפקידים. לא יהיה זה מוצדק לקבע אותו לסוג אחד של הרהור או רפלקציה. אבל כקורא בלוגים כפייתי, אני יכול להעיד שכאשר אני מחליט להכניס בלוג זה או אחר לתוך קורא ה-RSS שלי ההחלטה הזאת מושפעת בעיקר מהתחושה שכותב הבלוג מוכן לבחון את הדעות, ואת המוסכמות, של עצמו, ולא רק לחזור על מה שקוראיו מצפים לקרוא.

נדמה לי שהקואליציה מתפוררת

כאשר אני כותב כאן על למידה התמונה שמצטיירת בראש שלי היא של למידה כתהליך. אני נוטה לראות את הלמידה כהתמודדות של הלומד עם סביבתו, התמודדות שהיא אישית עבור הלומד, כתהליך שגם כאשר הוא מתרחש במשותף עם אחרים, יש לו מאפיינים שהם ייחודיים לכל לומד. לאור זה, תפקידו של איש חינוך הוא לעצב את התנאים הייחודיים האלה כדי להבטיח למידה מיטבית אצל כל לומד. ברור לי שיש משהו מיושן, אפילו מיושן מאד, בגישה הזאת. הרי היום מקובל לדבר על "תעשיית הלמידה", וכמו בכל תעשייה, הדגש הוא על ייצור המוני, לא על האישי.

התפיסה הזאת לכשעצמה איננה מפריעה או פוגעת בעיסוק שלי בתקשוב החינוכי. כפי שציינתי מספר פעמים בעבר, אני רואה את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה בין מחנות שונים שאינם בהכרח רואים עין בעין, אבל מסוגלים לפעול יחד כל עוד יש להן מטרה משותפת – העצמת השימוש בתקשוב בבתי הספר. אבל לפעמים אני חש שמטריית המטרה המשותפת הזאת איננה רחבה מספיק כדי להכיל גישות שהן די מנוגדות. לפעמים אני חש שהקואליציה מתפוררת, שהפער בין הראייה התהליכית שלי לבין הגישה התעשייתית גדול מדי כדי שנוכל לעמוד מתחת לאותה מטריה.

לפני כשבועיים, אתר-בת של הניו יורק טיימס המוקדש לחינוך בניו יורק פרסם כתבה על ההזמנות העסקית הגדולה שאימוץ סטנדרטים חינוכיים כלל ארציים (common core standards) מעניקה לחברות שעוסקות בתקשוב בלמידה. הכתבה מציינת שעדיין לא ברור אם הסטנדרטים האלה, והדגש שלהם על "חשיבה ביקורתית" (דבר שטעון בדיקה) באמת יועילו לתלמידים, אבל:

one area that is certain to benefit from more uniform educational standards is the online learning industry.
כותב הכתבה מציין שאימוץ הסטנדרטים החדשים משכו את המדינות השונות בגלל הסטנדרטיזציה של "מטרות הלמידה", אבל היה בה כדאיות נוספת. אימוץ הסטנדרטים החדשים…:
can also turn it into a windfall for e-learning companies.
במילים אחרות, כאשר כל בתי הספר בכל מדינות ארה"ב מלמדים את אותם הדברים (או ליתר דיוק בוחנים את התלמידים שלהם על אותם הדברים) קברניטי תעשיית הלמידה יכולים להרוויח/לחסוך כסף רב. הביקוש לחומרי למידה חדשים מהווה, כמובן, מקור חשוב להכנסות. אבל מעבר לביקוש עצמו, כאשר החומרים שמפתחים מתאימים לכולם, ואין צורך לפתח חומרים שהם ייחודיים לדרישות של כל מדינה, גם החסכון יכול להיות גדול:
And with all the testing associated with Common Core, to gauge students’ progress and weaknesses, more tests will be necessary.

But the learning materials and tests no longer need to be differentiated state by state, saving the companies money, industry members said.

ולא מדובר בכסף קטן:
According to NextUp Research, the research arm of Global Silicon Valley Corp., the e-learning market in the United States is expected to grow to $6.8 billion by 2015, up from $2.9 billion in 2010.
לשם ההגינות עלי להודות שהציטוטים שלי מתוך הכתבה היו מאד מגמתיים. הדגשתי את הצדדים העסקיים (הרבים!), ודילגתי על ההתייחסויות ללמידה. כתוב, למשל, שהסטנדרטים החדשים מהווים הזדמנות להרחיב את ההוראה היצירתית, וגם שחומרי למידה חדשים המותאמים לסטנדרטים החדשים עשויים לשחרר את המורים להתמקד בחשיבה מעמיקה יותר (דבר שהסטנדרטים לכאורה מחייבים). אבל קשה לא להתייחס לקריצות האלו בציניות. כאשר יותר ויותר שעות כיתה מוקדשות להכנה למבחנים ולמבחנים עצמם, וכאשר יותר ויותר מההערכה מתבצעת באמצעות יישומי מחשב, קשה מאד להשתכנע שהלמידה היא באמת מטרה משמעותית. גם אם בין חומרי הלמידה החדשים יש כשאלה שמעודדים את החשיבה הביקורתית או מעניקים מרחב ליצירתיות (גם אצל התלמיד וגם אצל המורה), ברור שהכסף הגדול נמצא באחידות ובאמצעי הערכה כמו מבחנים.

דבריהם של שני מבקרים של ה-Common Core Standards ושל המרדף של תעשיית הלמידה אחר ההזדמנויות שהסטנדרטים האלה יוצרים מובאים בכתבה. ליאוני היימסון, המנהלת של גוף שעוסק בעיקר בהקטנת גודל הכיתות, אומרת על החברות שמפתחות את חומרי הלמידה:

They’re literally salivating at the prospect of enhanced profit potential.
וכלפי הסטנדרטים החדשים רולנד לגיארדי-לאורה, המייסד של פרויקט לאוריינות, פוסק שהם:
[a] test factory wrapped up in a Tootsie Roll outer shell.
ההערות האלו מעלות חיוך על הפנים, וגורמות לנו להנהן בראש בהסכמה. אבל אחרי החיוך וההנהון, נזכרים שמדובר בחברות שמשקיעות הון בפיתוח חומרי למידה (שרבים מהם נעזרים בצורה זו או אחרת בתקשוב), ושהם עשויים לגרוף מיליארדים מההשקעה הזאת. למרבה הצער, הסיכוי של כמה אנשי חינוך שחולמים על למידה אחרת לעמוד מול ההשקעה הזאת, ולנתב את החינוך לכיוון אחר, די מזערי. קשה לעמוד תחת אותה מטריה עם מי שבמקום לראות למידה אחרת רואה הזדמנות עסקית אדירה.

מה שהיה, הוא ש…

כולם מתכוננים לתחילת שנת הלימודים החדשה. וכהרגלם, במספר לא קטן של מחוזות חלק חשוב של ההכנות האלו הוא מפגשי מוטיבציה. לפני שבוע טים סטאמר דיווח על מפגש כזה אליו הוא הוזמן במחוז בו הוא עובד:
The idea is to assemble the system leaders in one place to get inspired for the new school year.
סטאמר מוסיף, אגב, שבמחוז שלו המפגש נערך כמעט ללא השתתפות של מורים – הרי, לפי תפיסת הביורוקרטיה החינוכית מורים אינם "מנהיגים". מעמד המורה איננו הדבר היחיד שאליו הוא מתייחס באירוניה. המפגש במלואו מעורר את הציניות שלו:
I need to create bingo cards or something to keep track of the number of educational clichés presented from the stage. Phrases like “21st century skills”, “the 4 C’s”, “digital natives”, and so many more. I’m pretty sure no one will mention standardized testing, instead using euphemisms like “assessment”, “data”, or “student achievement”.
משפט אחד בהזמנה למפגש זוכה לעיון מיוחד אצל סטאמר. הוא מצטט:
All schools will build professional learning communities that employ best practices to raise the bar and close achievement gaps.
סטאמר מכיר בעובדה שקשה להימלט מניסוחים מלאי מליצות שנקראים כאילו הוכנו על ידי ועדה. ובכל זאת, הוא מנסה לנתח את הכוונה של המשפט הזה. לא קשה לתרגם את "סגירת פער ההישגים" לציונים גבוהים יותר במבחנים סטנדרטיים. זה היה צפוי. אבל מה הכוונה ב-"קהילות לומדים מקצועיות"? סטאמר כותב שכאשר הוא מבקר בבתי ספר הוא איננו מתרשם שנוצרות "קהילות". זאת ועוד: הקבוצות שכן נפגשות אינן עוסקות ב-"למידה". במקום זה, המפגשים האלה מוקדשים לקביעת אמות מידה להערכה של התלמידים … באמצעות מבחנים, כמובן.

כזכור, המאמרון של סטאמר נכתב לפני שבוע. אתמול הוא פרסם מאמרון חדש, מאמרון שבו הוא מסכם את המפגש שכבר נערך. הוא כותב שכרגיל, לפתיחת המפגש הוזמן מרצה במטרה לעורר השראה לגבי כיוונים חדשים בחינוך, וכלפי חדשנות באופן כללי. סטאמר מדווח:

Once again he told us how our students have changed, how the world is different, and how we need to change our practice.
אפשר לטעון, כמובן, שגם אם אמירות כאלו צפויות, יש להן, בכל זאת, מקום במפגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים, מפגשים שמבקשים לגבש צוות סביב מטרות חינוכיות נעלות. אבל סטאמר מזהה בעיה:
The problem with [the] talk, and really with most of the inspirational talk from the other speakers, is that what is said is very much disconnected from what everyone in the audience understands is expected of them once school starts.
ומה מצפים מהמנהיגים האלה, ומהמורים שעליהם הם מופקדים? לפי סטאמר, אחרי תחילת שנת הלימודים המילים היפות האלו יתפזרו והדגש יושם שוב על איסוף נתונים על התקדמות התלמידים וניתוחם על מנת להבטיח שהשנה ההישגים במבחנים הסטנדרטיים יהיו טובים יותר. סטאמר כותב שהמפקח הראשי ציין שהשנה אין צורך להיצמד למדד ה-AYP – התקדמות שנתית סבירה (Adequate Yearly Progress), אבל הוא מוסיף שהקטע הזה לא הופיע בתעתיק הרשמי של דברי המפקח.

אפשר אולי להגיד שהקול קול יעקב, והידיים …. או פשוט צריכים להגיד שקהלת צדק.

מבט אחר על למידה במאה ה-21

מוקדם יותר החודש התייחסתי לבלוג קבוצתי חדש עם מגמות שנראו לי לרוב שיווקיות. ציינתי אז שאין זאת סיבה מספקת לא לעקוב אחריו, וכעדות לכך ציינתי מאמרון חשוב של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם בו. אבל יתכן מאד שהתרומה של ריצ'רדסון הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. ומהו הכלל? שהבלוג יתמלא במאמרונים שיודעים לנגן על מיתרים צפויים למדי, שהוא יידע ליצור את הרושם שהוא נמצא בחזית השינוי החינוכי, אך למעשה הוא ממחזר דברים די נדושים. אבל גם אם זה באמת המצב, קשה לבוא אליו בטענות, הרי בתחום התקשוב החינוכי התרגלנו לכך שהנדוש עולה על המקורי באחוזים ניכרים מאד. ולמען האמת, קשה מאד לדרוש שכל אחד שכותב בתחום יכתוב משהו שעדיין לא קראנו.

שני מאמרונים של החודש האחרון בבלוג הזה ממחישים את הבעיה הזאת. לקראת סוף יוני אדם בלו פרסם מאמרון אורח בבלוג. בלו הוא מורה עם נסיון מרשים ביזמות חינוכית תקשובית. כבר מתחילת המאמרון בלו מנמיך ציפיות אצל הקוראים:

The problem with defining what 21st-century education will look like is that anyone who says they don’t know can easily be perceived a complacent relic with no vision for change, while anyone who professes to have the answer is seen as a pompous and shortsighted fool. I will take the middle ground: While I can’t say with certainty what the next 87-plus years will look like, I feel confident that certain important shifts have begun and will continue so that learners of today are making the most of their educational experiences and the society in which they live.
במילים אחרות, הוא כבר מכין אותנו לכך שהדברים שהוא כותב די פרווה. הוא מבקש להראות לנו שהחינוך היום שונה מבעבר, אבל ההבדלים שעליהם הוא מצביע הם מהסוג שכבר זוהו פחות או יותר על ידי כולם. נדמה לי שהוא עומד בדברו: הוא מדגיש שהגורם המרכזי לשינוי בחינוך היום הוא הזמינות של המידע. הוא כותב שהיום אפשר ללמוד מכל מקום ובכל עת – קביעה שמידת המקוריות שלה שואפת למינימום. כמו-כן, הוא מסביר שתפקיד המורה משתנה. המורה כבר איננו זה שעומד בקדמת הכיתה, אלא יכול להיות בכל מקום, ולכן בעצם כל אחד יכול להיות מורה. מכאן, קל להגיע לקביעה נדושה נוספת:
We as educators need to be open to learning. Being a “lifelong learner” means admitting that you don’t have all of the answers.
מאמרונים עם המילים "למידה של המאה ה-21" או מילים דומות בכותרת כנראה מושכים קוראים (ארבעה כאלה התפרסמו בחודש האחרון ב-SmartBlog on Education). לפני שבוע התפרסם שם עוד מאמרון אורח, הפעם של מרי-בת הרץ, מורה ובלוגרית עם נסיון די רב. הרץ כותבת על "The problem with 21st-century education". להבדיל מבלו שמתקשה לספר לנו משהו מעבר לנדוש, הרץ כבר מודה שמדובר באמרת כנף נדושה שכמעט לגמרי התרוקנה מתוכן. היא מציינת שרבים מדגישים שבזכות זמינות המידע התקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי בחינוך, אבל היא מוסיפה:
Yes, technology has changed, and yes, we are no longer concerned with our students finding information, but rather what to do with it all, but does teaching itself really need to change in drastic ways?
הרץ מציינת שאמרות כנף גודשות את השיח החינוכי. היא מזכירה לנו, למשל, ש-"הפיכת הכיתה" איננה רעיון חדש, ומציינת שגישות כמו "התלמיד במרכז", או "למידה מותאמת אישית" כבר נמצאות איתנו דורות. אם היום אלה נשמעות לנו כחדשות, זה בעיקר הודות לכך שבמשך תקופה ארוכה הדגש החינוכי היה אחר. היא כותבת שהפופולאריות המחודשת של הגישות האלו היום:
… is a knee-jerk reaction to a decade of teach-to-the-test, drill-and-kill practices that have stripped the student out of the equation.
כפי שאפשר לנחש, אני מזדהה עם דבריה של הרץ, הן מבחינת הקביעה שבעצם אין כאן הרבה חדש, והן מבחינת הסיבות להתעניינות המחודשת בגישות הבנייתיות. מעציב אותי שיש עדיין צורך בכתיבת דברים האלה, אבל לאור העובדה שרבים ממשיכים להשמיע אמירות ריקות מתוכן, טוב שהרץ מציגה גישה פחות נוצצת, אבל יותר שקולה.

האם כל זה אומר שעלינו להסיק שבעצם אין חדש תחת השמש התקשובית? קנדס שיבלי מוצאת חדש, אם כי מזווית קצת אחרת. במאמרון בבלוג שלה מלפני כמעט חודש היא שואלת אילו טכנולוגיות ילד בן חמש היום יכיר כשהוא יסיים את בית הספר בשנת 2025:

He will graduate from high school in 2025, assuming we still have high schools. With all the changes occurring in technology, funding, and public education policy, who dares to predict what this five year old will see during his K-12 years.
שיבלי אמנם שואלת מי יעז לנבא, אבל היא בכל זאת מנסה. בסידרה של "השוואות" היא מעמידה את המציאות של אותו תלמיד היום מול המציאות שהוא אולי יפגוש בעתיד. אני מביא כאן רק כמה מאלה:
2012 – all interfaces are touchable or talkable : 2025 – I just think it and it happens or explains why it cannot happen.

2012 – I swipe away what I don't like : 2025 – I see, hear, or experience only what I DO like.

2012 – Maps talk : 2018 – There is no such thing as "map skills." Direction and location are experienced, never represented in 2D.

2012 – Words talk when I touch them: 2025 – Text constantly changes/evolves as I "read" and adapts to my thoughts about what it says

2012 – My fingers change how things look : 2025 – My eyes and mind change how things look.

בדרך כלל אינני מתלהב מנבואות מהסוג הזה. לדעתי הן אינן עוזרות לנו להבין כיצד החינוך ישתנה, או צריך להשתנות. האם ה-"עובדה" שהטקסט עשוי להתאים את עצמו למחשבותיי כלפי מה שאני קורא אומרת משהו לגבי הצורך, או העדר הצורך, ללמוד לקרוא? אם בכלל אפשר להסיק מסקנה מהתחזיות העתידיות של שיבלי, נדמה לי שהמסקנה היא שבעתיד בכלל לא נהיה זקוקים למיומנויות מהסוג שבית הספר מבקש לפתח.

אבל לפחות בנקודה אחת התחזיות של שיבלי עושות משהו שהמאמרונים ב-SmartBlog On Education אינם עושים – הן מעוררות עניין; הן מחייבות אותנו לחשוב אחרת. בחינת התחזיות של שיבלי לצד הדברים שמרבים לכתוב על בית הספר של המאה ה-21, או על הכישורים הדרושים כדי להצליח במאה הזאת, ממחישה לנו עד כמה רוב הדיבורים על למידה במאה ה-21 חסרי מעוף. פעם אחר פעם אנחנו קוראים על כך שעלינו להכשיר את התלמיד לעתיד לא ידוע, אבל לעתים קרובות מדי ה-"לא ידוע" הזה נשאר בגדר סיסמה ריקה. אפילו אם התחזיות של שיבלי אינן נראות מציאותיות, הן מזמינות אותנו לחשוב בצורה יצירתית על העתיד.

כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו …

כתבה שהתפרסמה במספר מקורות לפני כמעט חודש מצאה את דרכה אלי די באיטיות. נתקלתי בה לפני שלושה ימים. הנסיונות שלי לשחזר כיצד הגעתי אל הכתבה לא העלו מסלול ברור, אבל בעצם, אין זה חשוב. הכתבה מדווחת על "תעשייה" זעירה בעיר ניו יורק – שמירה על הטלפונים הסלולאריים של תלמידים כאשר אלה נמצאים בבית הספר. לפני מספר שנים ראש העיר אסר על תלמידים להכניס טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, ול-90 בתי ספר בעיר גלאי מתכות שמונעים מהתלמידים לעקוף את האיסור. ליד כמה מבתי הספר האלה יזמים זריזים מיקמו מסאיות בהן התלמידים יכולים להפקיד את הטלפונים (יש גם חנויות שמעניקות את אותו השרות) – תמורת דולר ליום. מתברר שהעסק (כזכור, בסך הכל שמירה על טלפונים סלולאריים בשעות בית הספר) מגלגל מעל לארבעה מליון דולר לשנה.

אפשר היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. התלמידים יכלו, כמובן, להשאיר את הטלפונים שלהם בבית. אבל על אף העובדה שניו יורק של היום נחשבת עיר די בטוחה, להורים חשוב שלילדיהם תהיה גישה לטלפונים בעת הנסיעה אל בית הספר ובחזרה הביתה.

ואולי יש אפילו פתרון אחר? אולי אפשר היה לאפשר לתלמידים להכניס את הטלפונים שלהם לתוך בית הספר? הורים רבים מציעים אחסון של הטלפונים בתוך בתי הספר (ללא תשלום), אבל משום מה ראש העיר מסרב לשקול את האפשרות הזאת.

ומה היה קורה אם התלמידים היו באים לבית הספר עם הטלפונים שלהם ו… מחזיקים אותם אצלם במהלך יום הלימודים? רבים מתנגדים לאפשרות הזאת מפני שהם משוכנעים שהכלים האלה יפריעו לתלמידים להתרכז בשיעורים. ריאן בריטג, בלוגר חינוכי במדינת אילינוי, מתייחס לנקודה הזאת, ומצטט עמית שלו, ביל הורין (מתוך בלוג חדש לגמרי). הורין כותב:

Students have always opted out of our lessons if we didn't plan the activities to keep them essentially engaged. BYOD doesn't alter that element of our job. Instead of writing notes to their boyfriend or reading anything other than assigned text they are now playing games, engaged in social networks or watching video. Our task remains – engage students in authentic and essential ways.
אין חדש בטענה הזאת, ומספר מגיבים לבלוג של בריטג מבקשים להעיר שהשימוש בטלפון סלולארי בעת השיעור איננו שווה ערך להעברת פתקאות בכתב יד על נייר. ההזמנה להיסח הדעת באמצעות הטלפון הסלולארי גדולה בהרבה מזאת של אמצעים יותר מסורתיים. מגיב אחד בבלוג של בריטג מציין:
I do think we need to more honestly acknowledge that the challenges are greater than they were in the analog world. To deny this I think fails to honor the challenges that teachers (and all of us) face in this regard.
חנה ולדן מגיבה, גם בבלוג של בריטג, וגם במאמרון בבלוג שלה (שגם הוא בלוג מאד חדש). בתגובה שלה בבלוג של בריטג היא מודה שקיימת בעיה אמיתית של היסח הדעת, אבל היא מזכירה לנו שמדובר בבעיה רווחת בכל תחומי החיים, ועל תלמידים, וגם מבוגרים, ללמוד להתמודד איתה:
Yes, it will happen – but doesn’t it happen in the real world? Aren’t we all pulling out our phones and iPads during meetings, and mastering our multitasking abilities? Distraction is a part of our lives, and I propose it can be a part of the learning process.
בבלוג שלה ולדן מרחיבה על הסוגיות פדגוגיות שמתעוררות בעקבות השימוש האפשרי של טלפונים סלולאריים בכיתה. מפני שקיימת בעיה ממשית של היסח הדעת, היא טוענת שעל המורה לעצב את הכיתה כך שהיא תעורר התעניינות וריכוז, ומדגישה שעיצוב וקישוט הכיתה אינם נחלתן של כיתות היסוד בלבד, אלא חשובים בכל הגילאים. אבל מעבר לצורך ביצירת אוירה מעוררת ענין בכיתה שתמעיט את הרצון לשלוף את הטלפון הסלולארי ולשחק משחק, ולדן גם רואה מקום לשלב את המכשירים בתוך המתרחש בשיעור:
In the real world, when we have a problem to solve (i.e. where is the nearest pizza joint that's open at 11PM and has gluten free options?) we each whip out our own devices and go through a series of events to get from problem to solution. Each person is going to have their own unique set of steps to solve the problem – and that's ok. We need to get better about allowing this natural flow to happen in the classroom, and highlight the steps as that's where the authentic learning takes place.
היא מוסיפה שכאשר אנחנו מאפשרים ל-"זרימה הטבעית" להתרחש בכיתה ההתמקדות שלנו, המורים, בהערכת הנלמד עוברת מהתוצרים של התלמידים אל תהליך הלמידה, ושם, היא טוענת, מתרחשת הלמידה האותנטית.

אפשר לטעון שאין הרבה חדש כאן, ובמידה לא קטנה, זה נכון. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות להבאת מכשירים אישיים לתוך הכיתה (BYOD), היתה שזה יקשה על התלמידים להתרכז בשיעור (ושזה, כמובן, יקשה עוד יותר על המורים להשתלט על הנעשה בכיתה). הטענה הזאת נשמעת גם היום. כמו-כן, אין זה מפתיע שריאן בריטג רואה חיוב בהכנסת מכשירים אישיים לתוך הכיתה. בריטג הוא בלוגר חינוכי ותיק שכבר שנים מבקש לאפשר לתקשוב לשנות את תהליכי הלמידה הרווחים בבית הספר. אבל נדמה לי ששני המורים הבלוגרים האחרים שציטטתי כאן יותר חדשים לתחום, והעובדה שהם רואים ב-BYOD מהלך חינוכי חיובי מצביעה על שינוי בהתייחסות לנושא. וכאשר הורים בניו יורק מגיעים למסקנה שאין הצדקה לשלם דולר ליום כדי לשמור את הטלפונים הסלולאריים של ילדיהם מחוץ לכותלי בית הספר, יכול להיות שאנחנו עדים לתחילתה של קואליציה בין הורים, מורים, ותלמידים. יתכן שקואליציה כזאת תוכל להזיז דברים כך שבעתיד הלא רחוק בית הספר יהיה מקום שבו פעילות לימודית באמצעות טלפונים סלולאריים ומכשירים דיגיטאליים למיניהם תהיה מובנת מאליה.

אותן המילים, אבל תפיסות מנוגדות

דרך הבלוג של טום ויטבי, שאליו הגעתי רק לפני זמן יחסית קצר, הגעתי לבלוג קבוצתי בשם SmartBlog on Education. הבלוג הזה הוא, כנראה, חלק ממערכת של בלוגים במגוון נושאים, מיזם של חברה בשם SmartBrief שאיתרה צורך אצל אנשים עסוקים – היא מפרסמת תקצירים של מה שאפשר לכנות "מידע שחשוב לדעת" ברשימה די ארוכה של נושאים. לפני כשבועיים ויטבי התחיל לערוך את בלוג חדש של החברה בתחום החינוך, מיזם נוסף של החברה. להבדיל מפרסום התקצירים, הבלוג מנסה להצביע על הסוגיות החמות בחינוך. SmartBrief מבקש ליצור מודל עיסקי שמתבסס על פרסומות בתקצירים ובבלוגים שלו. הדבר לגיטימי, אם כי על פי רוב אפשר לצפות שאחוז ניכר ממה שיופיע בבלוגים כאלה יהיה נדוש ורחוק ממקורי.

אתמול התפרסם בבלוג החינוכי מאמרון אורח של ויל ריצ'רדסון. לריצ'רדסון קבלות רבות בתחום התקשוב בחינוך. אני מניח שבלי מאמץ הוא מסוגל לכתוב 1000 מילים על עתיד החינוך. מה, בסך הכל, צריכים לכתוב? שמערכות החינוך צריכות להכיר במציאות החדשה שזמינות המידע יצרה, שבמקום להתמקד ב-"מה לדעת", צריכים לעסוק ב-"איך לדעת", ועוד כמה משפטים שהם אמנם נכונים, אבל כבר נדושים. קצת להפתעתי, והרבה לשמחתי, ריצ'רדסון כתב משהו אחר, ותוך בערך 1000 מילים הצליח להראות כיצד הסיסמאות הרווחות בחינוך היום מאפשרות פרשנויות שונות.

לפני שבוע ריצ'רדסון נכח בכנס ה-ISTE שנערך בסן דיאגו. במאמרון שלו הוא כותב על שלוש מילים נפוצות שהדהדו באולמות הכנס: Personalizing (התאמה אישית), Flipped (הפיכה, במשמעות של הפיכת הכיתה), ו-Engagement (כאן התרגום בעייתי יותר; הכוונה למעורבות משמעותית, אפילו רגשית, בלמידה). שלוש המילים האלו כבר נעשו לקלישאות. כמעט אין מי שכותב על חינוך היום שלא מנצל אותן כדי להראות שהוא נמצא בחזית השינוי. חששתי שריצ'רדסון ינצל את מעמדו כדי למחזר שוב אמירות נדושות. אבל במקום לעשות זאת, הוא עושה משהו אחר. הוא כותב:

At first blush, they are words that seem to promote a vision of better learning for kids. But as is so often the case in education, I’m not sure we as a community are spending enough time digging to parse what those words really mean, especially in the context of what deep learning now requires in a connected world.
בהמשך, ריצ'רדסון מסביר שעל אף העובדה שלכאורה יש הסכמה כללית על כך שלמונחים האלה חשיבות גדולה בחינוך, לא כולם מבינים אותם באותה צורה. בעצם, יתכן שקיים אי-הסכמה יסודות.

הוא מראה שהשימוש הרווח ב-"התאמה אישית" איננו מתן האפשרות לתלמיד לכוון את הלמידה של עצמו לפי הטעם והצרכים שלו. ברוב המקרים, הכוונה היא לכך שבעזרת כלי מדידה מדוייקים המערכת יכולה לבנות לכל תלמיד מסלול שיעורים אישי שיבטיח שהוא ירכוש את הידע שהמערכת רוצה להעביר אליו:

We don’t need personalization as much as we need to promote and give opportunities for our kids to do personal learning. And while they come from the same root, those two words are vastly different. “Personalized” learning is something that we do to kids; “personal” learning is something they do for themselves.
בצורה דומה, ריצ'רדסון טוען שהמערכת אימצה את התקשוב כדי לעורר עניין בחומר הנלמד אצל התלמידים (הרי כולם יודעים שילדים ובני נוער רק מתעניינים בדברים שמופיעים על גבי מסך וזזים מהר). אבל גיוס הטכנולוגיה כדי להחזיק את תשומת הלב של התלמיד הוא הודאה בכך שהמערכת איננה מצליחה לעשות זאת בלעדיה:
It’s as if engaging them in learning without technology has become this impossible task.

In a word, that’s bunk. If we can’t engage our kids in ideas and explorations that require no technology, then we have surely lost our way. Big questions, passion, personal interest are what should drive our use of technology, not the other way around.

וכך גם עם הפיכת הכיתה. תכנית הלימודים נשארת אותה תכנית לימודים, ורק צורת הגשת החומר משתנה:
By assigning the lecture at home, we’re still in charge of delivering the curriculum, just at a different time. From what I’ve seen, flipping doesn’t do much for helping kids become better learners in the sense of being able to drive their own education.
הפיכה אמיתית משנה את יחסי הכוחות בבית הספר; היא תמעמידה את התלמיד במרכז ומעניקה לו מידה גדולה של אוטונומיה לקבוע מה הוא ילמד. "הפיכת הכיתה" כפי שהיא באה לביטוי בצפייה בסרטוני האקדמיה של חאן כשיעורי בית איננה דומה ל-"הפיכה" משמעותית כזאת.

כאשר הוא מתאר את הפרשנויות השונות לשלושה המונחים האלה, ריצ'רדסון גם מצייר את קווי המאבק על השימוש בתקשוב בחינוך. אותן המילים מבטאות תפיסות מאד מנוגדות. אפשר לקוות שהתפיסה של ריצ'רדסון היא זאת שתגבר.

כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה…?

על פי רוב גזרתי על עצמי שתיקה בעניין האמירות האהובות על מערכות החינוך של היום בעניין כישורי המאה ה-21, והצורך להקנות את אלה לתלמידים. לא פעם ציינתי שבעיני הדרך שבה הכישורים האלה מנוסחים מצביעה על כך שקברניטי החינוך סבורים שעד למאה הנוכחית החינוך לא עסק במיומנויות כמו "חשיבה ביקורתית" או "זיהוי ופתרון בעיות". אם כך אכן המצב, אז מובילי החינוך פועלים תוך העדר ראייה היסטורית, וזה מאד מדאיג. אבל הכישורים האלה הפכו כבר לסיסמאות, ואין טעם להמשיך להתווכח על הנושא.

אבל אין זה אומר שהמצב לא יכול להיות עוד יותר גרוע. אפשר, לדוגמה, שבמקום לשלם מס שפתיים ל-"חשיבה ביקורתית", ולהתייחס אליה כמיומנות חדשה, אפשר לראות במיומנות הזאת סכנה לשלום הילד. אם זה קורה, אפשר להפר את השתיקה. ולכן אני כותב את המאמרון הזה.

השבוע הוועידה של המפלגה הרפובליקנית של מדינת טקסס יצאה נגד "חשיבה ביקורתית" בבית הספר. בין הסעיפים שמתייחסים לחינוך במצע החדש של המפלגה שאושר השבוע, מופיע המשפט:

We oppose the teaching of Higher Order Thinking Skills (HOTS) (values clarification), critical thinking skills and similar programs that are simply a relabeling of Outcome-Based Education (OBE) (mastery learning) which focus on behavior modification and have the purpose of challenging the student’s fixed beliefs and undermining parental authority.
לתוך משפט אחד מגבשי המצע הצליחו להכניס רשימה מכובדת של רעיונות שמאיימים עליהם. המונח Outcome-Based Education, אגב, מתייחס למכלול הפעילויות הלימודיות שבוחנות את הנלמד לא באמצעות מבחן סטנדרטי, אלא באמצעות פרויקטים שאמורים לשקף את מה שהתלמיד למד. למידה בפרויקטים, ואפילו למידה המעמידה את התלמיד במרכז, נכללות תחת הקטגוריה הרחבה הזאת. לאור זה, אנחנו יכולים להסיק שבעיני חברי המפלגה הרפובליקנית של טקסס החשיבה הביקורתית (ובעצם, כמעט כל שינוי בהוראה המסורתית) נתפסת כאיום על הסמכות של הורים. הרי ה-fixed beliefs של התלמידים מועברים מאב לבן במשך דורות, ומערכת חינוכית שתבקש לפתח חשיבה ביקורתית תפגע במסורת המקודשת הזאת.

כמו שאי אפשר לתחום כישורים כמו חשיבה ביקורתית במאה זאת או אחרת, כך גם צרוּת האופקים איננה נחלתה של מאה כלשהי. היא כנראה מלווה אותנו בכל התקופות. אבל רק לעתים רחוקות מזדמן לנו לפגוש אותה בצורה כל כך בוטה, כמו שזכינו לעשות במצע של המפלגה. אני מרבה לכנות את היחס במערכות החינוך לחשיבה ביקורתית כיחס של מס שפתיים. הרי כולם בעד חשיבה ביקורתית, ואין שום דבר מיוחד ביחס הזה במאה הנוכחית לעומת אחרות. אבל אולי צרוּת האופקים שבאה לביטוי במצע המפלגה היא סימן שאני טועה בהנחה שיש תמימות דעים כלפי המיומנות החשובה הזאת. אולי יש אנשים שבאמת משוכנעים שפתיחות מחשבתית פוגעת בתפיסת עולמם.

לשם ההגינות, חשוב לציין שזמן קצר אחרי אישור המצע מישהו במפלגה הבין שהיתה כאן הגזמה. עורכי הבלוג Talking Points Memo, שלא הופתעו מכניסת הסעיף הזה לתוך המצע, התקשרו למפלגה לשאול לגביו. הם מדווחים:

Republican Party of Texas (RPT) Communications Director Chris Elam said the “critical thinking skills” language made it into the platform by mistake.
אותו דובר הוסיף:
the plank should not have included "critical thinking skills" after "values clarification". … It was not the intent of the subcommittee to present a plank that would have indicated that the RPT in any way opposed the development of critical thinking skills.
יש טעם לציין שעל אף העובדה שאנחנו עכשיו מבינים שהמפלגה הרפובליקנית של טקסס איננה מתנגדת לכך שתלמידי בתי הספר יוכשרו ב-"חשיבה ביקורתית", היא בכל זאת מתנגדת ל-"values clarification", דבר שהמפלגה בוודאי מזהה עם הנסיון של מורים לעודד תלמידים להבהיר לעצמם אם אכן הערכים של הוריהם עומדים במבחן המציאות. במילים אחרות, חשיבה ביקורתית כשרה, כל עוד היא איננה עומדת בסתירה למה שמלמדים בבית.

היות ודובר המפלגה הבהיר שמדובר בטעות (או אולי בהתלהבות יתר להגן על הכבוד המשפחה), אפשר לצפות שעכשיו ישנו את מצע המפלגה. אבל הדבר איננו כל כך פשוט. מתברר שרק ועידת המפלגה יכולה לשנות או לתקן את המצע, והוועידה איננה מתכנסת שוב עד שנת 2014. עד אז, כנראה, הסעיף המביך יצטרך להשאר במצע. למען האמת, אפשר היה לצפות שבמאה ה-21 ניתן היה למצוא דרך לטפל בסיבוך הזה – לכנס ועדה מיוחדת של הוועידה, או משהו דומה, למשל. אבל כנראה שעל מנת לעשות את זה צריכים מיומנויות של חשיבה ביקורתית, ואלה כבר הוצאו מהמפלגה.

תוספת קטנה לתקווה ליותר

לפני יומיים כתבתי על האכזבה שהתעוררה אצל שלי בלייק-פלוק כתוצאה מבחינת הפעילויות הלימודיות שנבנו בסביבה החדשה של TED-Ed. כזכור, הסביבה הזאת נחשבת אצל רבים כתרומה משמעותית למורים שמכינים שיעורים לכיתותיהם. לעומת זאת, בלייק-פלוק הגיע למסקנה שמערכי השיעור והפעילויות שהוא בדק אינם אלא שיעורים "מסורתיים" בלבוש של טכנולוגיה חדישה.

אפשר, כמובן, לטעון שאין חדש תחת השמש, ושהאכזבה היתה צפוייה. הרי בסופו של דבר הרוב המכריע של "פעילויות" לימודיות מסתכמות בהגשת טקסט לתלמידים (ובמקרה הזה סרטון הוא גם "טקסט"), והנחייתם לענות על שאלות כדי להראות שהם באמת קראו אותו. אם כך אכן המצב, אולי הפגם איננו בפעילויות עצמן, אלא בעצם הציפייה למשהו מעניין, או מיוחד, יותר.

במבוא קצר לשיר שהוקלט בהופעה חייה, דן היקס, זמר אהוב עלי משנות ה-60 המאוחרות, מכריז:

This is a song… you know, they're all songs, right? What are you gonna do? One song to the next, that's it folks. Don't look for anything else.
בשיעורים כמו בשירים, ובכל זאת אנחנו כן מחפשים משהו אחר, גם אם במידה רבה אנחנו יודעים שאנחנו נתאכזב. קנדס שיבלי, מחנכת ותיקה שבשנים האחרונות מרכזת פרויקט של הדרכת מורים לשימוש בטכנולוגיות, פוגשת את האכזבה הזאת כאשר היא בוחנת כלים דיגיטאליים חדשים. במאמרון שהתפרסם לפני חודש בבלוג שלה שיבלי כותבת:
Lately I have seen so many variations on sites to make quizzes, flashcards, and sticky notes, I am beginning to feel guilty even sharing them. It’s almost as bad as passing out printable worksheets over and over and over. I don’t want any teacher to think that “integrating technology” means nothing more than using an online quiz or flashcards for assessment or practice. Yes, these tools have a place (everyone needs to start somewhere), but they are no closer to harnessing the true power of technology than tying a horse to pull your car.
שיבלי כותבת שהיא איננה רוצה שמורים יקבלו את הרושם שהייעוד של טכנולוגיות דיגיטאליות בכיתה הוא בסך הכל ככלים נחמדים להגשת דפי עבודה לתלמידים. לקיץ הזה היא קובעת לעצמה מטרה:
I am on a mission to find more easy-to-use tools that go “Ooooooo” and are not simply electronic versions of what I did in school decades ago.
אפשר לקוות שהיא תצליח, אם כי נדמה לי שהסבירות לכך די נמוכה. ככל שהכלים הדיגיטאליים משתכללים, אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים לכך שהפונקציות שהכלים האלה ממלאים מתרכזות במספר יחסית מצומצם של תחומים. הדיגיטאליות מנגישה לנו עוד ועוד טקסטים, אבל היא איננה קוראת אותם, או מבינה אותם, בשבילנו. כמו-כן, הדיגיטאליות יכולה להרחיב את מעגל האנשים שאיתם אנחנו דנים, אבל דיון מוצלח עדיין מחייב את כישורי ההתבטאות והקשב שלהם היינו זקוקים לפני-כן. מהבחינות האלה הדיגיטאליות אמנם מרחיבה את היסודות ללמידה המוכרים לנו, אבל היא איננה משנה אותם. לאור זה, נדמה לי שאם בעתיד יישמע "Ooooooo" בסביבות החינוכיות שלנו, סביר להניח שהוא לא יישמע כתגובה לכלים חדשים, קוסמים ככל שיהיו. וזה דווקא לא נורא. עדיף שה-"Ooooooo" הזה יישמע בעקבות מה שעושים עם הכלים האלה. אפשר לקוות שכך יהיה.

היה אפשר לקוות ליותר

כאחד שמרבה לציין ש-"אין מוקדם או מאוחר באינטרנט" (אם כי אני מודה שמשמעות האמירה הזאת איננה לגמרי ברורה לי) אין לי נקיפות מצפון כאשר אני בוחר להתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודשיים. הנושא, הרי, עוד "חם", ויישאר כך לזמן ממושך, ובעצם, חודשיים אינם בדיוק היסטוריה עתיקה. עם זאת, מעניין לציין שהמאמרון שאליו אני מתייחס כאן הופיע בבלוג של שלי בלייק-פלוק, Teach Paperless, ולפני שבועיים בלייק-פלוק הודיע שהוא מפסיק את עבודתו כמורה בכיתה ועובר למיזם חינוכי חדש, ובגלל זה החליט להפסיק לעדכן את הבלוג.

אחד המאמרונים האחרונים בבלוג מתייחס ל-TED-Ed, מיזם של ארגון TED המוכר היטב מסרטוני הווידיאו שזכו לפופולאריות רבה. המיזם נפתח בחודש מרץ, והקהילה החינוכית-תקשובית מיהרה לאמץ אותו. אפשר להבין למה. TED-Ed מעניק למורים גישה למאות סרטוני TED, ומאפשר להם לחבר "מערכי שיעור" המבוססים על הסרטונים. ללא ספק יש כאן משאב רב עוצמה. סרטוני TED עוסקים בנושאים מרתקים, והאפשרות להרכיב מערכי שיעור על בסיס הסרטונים מהווה שרות מבורך למורים. (יתכן שיש טעם לשאול כאן עד כמה הסרטונים האלה תואמים את תכניות הלימודים שלפיהן המורים אמורים לפעול, אבל מבחינתי האישית מעולם לא ראיתי בעיה בכך שמורים ירחיבו את תחומי ההוראה שלהם מעבר למה שתכנית הלימודים מכתיבה.)

נדמה לי שמוקדם יותר בהיסטוריה של הבלוג שלו (שנפתח בפברואר 2009), בלייק-פלוק היה משבח פרויקט כמו TED-Ed בגלל הגישה למשאבים שהוא מאפשר. אבל גישתו למשאבים דיגיטאליים כנראה השתנה במהלך קיומו של הבלוג. היום הוא עדיין רואה ערך רב בפרויקט כמו TED-Ed, אבל יש לו גם ספקות. עבור בלייק-פלוק הלמידה היא תוצאה של נסיון, וההרצאות של TED, מעניינות ככל שיהיו, אינן מעניקות בנסיון לתלמידים. בסך הכל, הם מהווים אמצעי נוסף להעברת מידע בדומה לרוב המכריע של השיעורים שמתרחשים בכיתה. הוא כותב:

TED — in the form it is presented online to the masses — is not about doing. It is about watching. Listening. Consuming. Maybe leaving a comment or sharing a link to improve your TEDCred score. Yes, there is a wealth of interesting information and lots to think about. Personally, I find many of the lectures to be inspired. But we shouldn't confuse an inspiring lecture and provocative ideas with "learning".

And much of what we have called "lessons" over the decades really aren't lessons at all — they are consumables. They are short narratives consumed by students who are then asked to fill in bubbles that demonstrate that the student either was paying a modicum of attention or that the student has good natural deductive skills in parsing the quiz-maker's craft.

בלייק-פלוק מסביר היטב את מה שגורם לו אי-נחת במערכי השיעור המבוססים על הרצאות TED שהוא בדק. תלונתו המרכזית קשורה בכך שבסופו של דבר הסרטונים של TED משמשים הוראה "מסורתית":
Let's consider the things that TED Ed asks the learner to do: watch a video, take a multiple-choice quiz, write brief constructed responses, and read through a bibliography. If I took the name TED out of this scenario, I would suggest that many educators would say that this format is exactly the type of traditional assessment that project-based, inquiry-driven, personalized learning is at odds with.
בדקתי מספר לא קטן של מערכי שיעור ב-TED-Ed שנבנו בעקבות הרצאות TED. התרשמתי שברוב המקרים בלייק-פלוק צודק. על פי רוב בסך הכל מדובר בדפי עבודה שבודקים את הבנת הנשמע. רק במקרים מעטים התלמיד מתבקש להתמודד באופן משמעותי עם הרעיונות שבסרטון. חשוב להדגיש שכדי לבנות שיעורים, או דפי עבודה, כאלה, אין צורך בהרצאות TED. ספרי הלימוד הקיימים יכולים לשמש כר נרחב לפעילויות כאלה. מאכזב לראות שמשאב שיכול לעורר עניין ומחשבה זוכה לשימוש די סתמי.

אבל העובדה שאני מסכים עם הביקורת של בלייק-פלוק, איננה אומרת שהביקורת הזאת לגמרי מוצדקת. כמובן שהיה עדיף לו השיעורים, או הפעילויות, שמורים בונים על בסיס הסרטונים/ההרצאות של TED היו מעניינים יותר. אבל למרבה הצער אפשר להגיד את אותו הדבר לגבי הרוב המכריע של הפעילויות שמורים מביאים לכיתה – אם מדובר בפעילויות שהם בנו בכוחות עצמם, או כאלה שמצאו בחוברות עבודה, או שאיתרו אי-שם ברשת. פרויקטים לימודיים מעטים יכולים לעמוד באמות המידה שבלייק-פלוק מציב לפעילויות של TED-Ed. זאת ועוד: ההרצאות שמופיעות ב-TED-Ed אינן מתיימרות להעניק נסיון חיים לתלמידים – אותו נסיון שלפי בלייק-פלוק נמצא בבסיס של כל למידה אמיתית. נראה לי לא הוגן לשפוט פעילויות שנבנו סביב הרצאות על כך שהן אינן מקנות נסיון חיים. הרי, לא לזה הן נועדו.

אני די בטוח שבלייק-פלוק מבין את זה, ומסוגל להבחין בין מה שהפעילויות האלו מסוגלות לעשות, ומה שאין בכוחן לעשות. אבל אם כך, עלינו למצוא סיבה אחרת לאכזבה שלו. נדמה לי שדווקא אפשר להצביע על שתי סיבות. סיבה אחת קשורה לפרגון המופרז כלפי פרויקטים כמו TED-Ed מפי נדבני החינוך העשירים שמבקשים למזער את המקום של המורה בתהליכי הוראה. כמו עם האקדמיה של חאן, גם TED-Ed בא מבחוץ וצונח לתוך החינוך ומבטיח לחולל שינוי. וכמו האקדמיה של חאן, הכיסוי הרחב לו הוא זוכה באמצעי התקשורת מגביר את הציפיות כלפיו. אני מניח שעבור בלייק-פלוק יש קשר ישיר בין גודל הציפיה לבין גודל האכזבה. הסיבה השנייה קשורה להעדר הגמישות של מערכת החינוך. בסופו של דבר, רוב הנושאים שבהם סרטוני TED (ובעקבות זה, פעילויות TED-Ed) עוסקים אינם תואמים את דרישות תכניות הלימודים. כאשר מורים מנסים להתאים אותם, התוצאה אינה אלא פעילויות סתמיות שמתקשות לעורר עניין של ממש.

בתחילת המאמרון הזה ציינתי שבלייק-פלוק החליט לסיים את פרק ההוראה בכיתה של הפעילות החינוכית שלו, ושבמקום זה הוא פונה למיזם חינוכי אחר, חוץ כיתתי. נדמה לי שאפשר להבין למה. אם, במקום לעורר השראה, הכניסה של סרטוני TED לתוך הכיתה מובילה למבחנים אמריקאיים שבסך הכל בודקים את הבנת הנשמע, ספק אם יש מקום למורים בעלי חזון. למרבה הצער, מורים טובים, כמו בלייק-פלוק, שמבקשים לאמץ את התקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, מתקשים למצוא סיבות להשאר במערכת.

דבר כזה בדרך כלל "ממציאים" כבדיחה

בימים האחרונים נתקלתי במספר קישורים לפרויקט שזוכה למימון מהקרן החינוכית של ביל ומלינדה גייטס – בין התורמים הכבדים ביותר בתחום החינוך. אני מודה שתחילה, כשהבנתי במה מדובר, בדקתי את התאריך – חשבתי שאולי פספסתי אחת המהתלות של האחד באפריל. אבל מתברר שמדובר בסיפור אמיתי – סיפור על טכנולוגיה וחינוך … וחשיבה עקומה.

כתבה שהופצה על ידי סוכנות הידיעות רויטרס (אני קראתי את הכתבה ב-Chicago Tribune) מה-12 ליוני מוסרת לנו שהקרן של גייטס מעניקה כמעט מיליון וחצי דולר למחקר לקראת פיתוחו של מה שמכונה "engagement pedometer", צמיד שתלמיד יענוד סביב פרק כף היד שלו. באמצעות "משוב ביומטרי" כמו מידת ההזעה וחום הגוף, הצמיד אמור למדוד את מידת המעורבות, או הערנות, של התלמיד בשיעורים. לפי הכתבה:

Gates officials hope the devices, known as Q Sensors, can become a common classroom tool, enabling teachers to see, in real time, which kids are tuned in and which are zoned out.
אני מניח שכמוני, התגובה הראשונה של מי שקורא את המשפט הזה היא לגרד בראש ולשאול האם לא הגיוני יותר שמורה פשוט יעיף מבט על הכיתה שלו ויראה מי בוהה דרך החלון, מי הניח את ראשו על השולחן, ומי שולח SMS לשכנו. נדמה לי שכל מי שצבר אפילו קצת נסיון של הוראה בכיתה מסוגל לזהות מי מתלמידיו מעורב בשיעור ומי לא. האנשים בקרן של גייטס כנראה ציפו לתגובה כזאת, כי בפיסקה הבאה של הכתבה מקדימים תרופה למכה ומסבירים לנו שאם באמת רוצים לשפר את החינוך, כבר אי אפשר לסמוך על ההתרשמות של המורה:
Existing measures of student engagement, such as videotaping classes for expert review or simply asking kids what they liked in a lesson, "only get us so far," said Debbie Robinson, a spokeswoman for the Gates Foundation. To truly improve teaching and learning, she said, "we need universal, valid, reliable and practical instruments" such as the biosensors.
המילים "כללי, בר-תוקף, אמין, ומעשי" ניטרליות למדי. כיצד אפשר להתנגד לכלי מדידה שעונה להגדרה כזאת? אכן, קשה – עד שנזכרים שמדובר בצמיד שהתלמיד אמור לענוד במשך יום הלימודים, צמיד שצובר מידע על מצבו הפיסי (וכנראה בעקבות זה, גם הנפשי) ומוסר אותו למאגר נתונים מרכזי. לאור זה מתבקש לשאול כיצד הגענו למצב שבו הצעה כזאת נשמעת כמעט הגיונית. האם אנחנו באמת יכולים לקרוא על טכנולוגיה פולשנית כזאת, ומפני שהיא כנראה נובעת מכוונות טובות של שיפור ההוראה, להשאר אדישים להשתמעויות החברתיות הרחבות שבה?

אנשי הקרן של גייטס כנראה מודעים לביקורת האפשרית כלפי צמיד כזה. בכתבה של רויטרס הדוברת של הקרן מבהירה שהצמיד שבפיתוח איננו חלק מפרויקט רב-היקף של הקרן (הושקעו בו כ-45 מיליון דולר) שמטרתו איתור דרכים למדידת האפקטיביות של מורים. אבל איכשהו ההבהרה הזאת נשמעת בלתי-מחייבת:

Still, if the technology proves reliable, it may in the future be used to assess teachers, Robinson acknowledged. "It's hard for one to say what people may, at some point, decide to do with this," she said.
דיאן רביץ', פרופסור לחינוך באוניברסיטה של ניו יורק, ולשעבר סגן שר החינוך של ארה"ב, פרסמה מספר מאמרונים בבלוג שלה על הצמיד. כבר ב-9 ליוני, כאשר מישהו שלח לה ידיעה על המכשיר, היא כתבה עליו. רביץ' ידועה במאבק שלה להגן על החינוך הציבורי בארה"ב מול הנסיונות להפריט אותו, אבל היא גם אישיות מאד מוערכת בחוגים חינוכיים, ונחשבת לשקולה מאד בדעותיה. במאמרון מה-10 ליוני רביץ' ניסתה לתאר, באופן יחסית אובייקטיבי, מה הצמיד עושה:
These bracelets, as I understand it, would be worn by students to measure how engaged they are, how bored they are, how they respond to their teachers. If they are bored, it won’t look good for the teacher. If students who show a high level of engagement, the teacher will get credit. The teachers too will wear the bracelet, to find out how engaged or bored they are. If this technology works, it will provide a foolproof tool for teacher evaluation. Or that’s the idea behind it.
אבל יש משהו ברעיון הבסיסי שמקשה על האובייקטיביות, ובהמשך אותו מאמרון רביץ' איננה חוסכת במילים בהבעת דעתה:
I’m sorry. I think this is madness. Is there a mad scientist or psychologist advising the Gates Foundation? …

This stuff crosses the line from legitimate research to investing in technologies to control and manipulate people by monitoring their emotions.

יש מי שיטען שרביץ', ואחרים כמוה (ואני ביניהם), מגזימים. הרי בסך הכל מה רע בנסיון לזהות מה אפקטיבי בהוראה ומה לא. אולי הביקורת הזאת מוצדקת. אולי אנחנו פשוט זקוקים לעוד קצת זמן כדי להתרגל לרעיון שכל תלמיד יסתובב עם צמיד על כף היד שמודד את תגובותיו הפיסיות ומוסרת את המידע הזה למאגר מרכזי (מאגר מרכזי שיקבע, באופן אובייקטיבי, כמובן, אם המורה מחזיק את כיתתו או לא). אולי בעוד כמה שנים נצחק על כל הפרשה הזאת ונודה שהיינו פרנואידיים, ושלא היתה סיבה להתרגש. אולי גם נבין שעל מנת לשפר את ההוראה כל הדרכים לגיטימיות. יתכן. אבל אם גייטס והקרן שלו באמת מעוניינים לשפר את החינוך, נדמה לי שאפשר להשקיע את הכסף הרב שלו בפרויקטים אחרים. במקום להשקיע הון בפיתוח אמצעים מפוקפקים למדוד את האפקטיביות של מורים, אני יכול להציע, למשל, להשקיע בהכשרה חינוכית משמעותית, ואפילו בשכר עבודה הוגן. זה לא יכול להזיק.