בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן "התגברתי" על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.
בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:
What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:
The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
ד'ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים "פופולאריים" יותר ואלו פחות. הוא כותב:
And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.