הרהורים נוספים על בלוגים וספרים

לפני כארבעה חודשים הרהרתי כאן על ההבדל בין בלוג לבין ספר. ציטטתי קטע מהסיום של ספר של קירן אגן בו הוא הסביר, בין היתר, שאנחנו נוטים לראות את הספר המודפס כביטוי מגובש של רעיונות הסופר, ולכן הוא הזהיר את קוראיו שכאשר הם קוראים את הספר רעיונותיו של אגן כבר התפתחו והשתנו. ציינתי אז שדבריו של אגן עוזרו לי להסביר לעצמי למה אינני כותב ספר ובמקום זה מעדיף לכתוב בלוג – הרי רעיונותי רחוקים מלהיות מגובשים, אלא משתנים תדיר עם כל מאמרון חדש שאני כותב.

במשך שבוע, מסוף פברואר ולתוך תחילת מרץ, מרטין וולר, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, פירסם סידרה של מאמרונים בהם הוא מהרהר על כיצד הבלוג שלו השפיע על כתיבת ספרו החדש שעתיד לראות אור בעוד כחצי שנה. הרהוריו של וולר, כמו דבריו של אגן, חידדו עבורי את הייחוד של הבלוג, אם כי באותה הזמן הם גם טשטשו את הקו המפריד בין הבלוג לבין הספר.

כבר במאמרון הראשון בסידרה וולר מציין שהספר שלו חב חוב גדול לבלוג:

Overall it's been rewarding, and a useful exercise, but I couldn't have done it without this blog. Whereas many authors create a blog to accompany a book, I think I have created a book to accompany the blog.
במאמרון השני הוא מבהיר שהספר איננו רק אוסף של מאמרונים, והוא מוסיף שאם אנחנו מבקשים לבחון רעיונות לעומק, הפורמט של ספר הוא דווקא מאד מתאים. הוא מדגיש, לכן, שהשאלה איננה באיזה פורמט לבחור, אלא איזה פורמט יימצא במרכז שלל ההתבטאויות שלנו. וולר גם שואל בנוגע לגבולות של הספר. היום, כאשר דרך ה-Kindle, למשל, אפשר למרקר את הטקסט כך שקוראים אחרים יראו את מה שאנחנו מדגישים, הספר כבר איננו מוגבל למה שיש בתוך הכריכה שלו.

הנושא הזה הוא נושא שקווין קלי עוסק בו רבות. במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע קלי מתייחס ישירות לגבולות הנזילים של ה-"ספר":

In the past a book was defined as anything printed between two covers. A list of telephone numbers was called a book, even though it had no logical beginning, middle, or end. A pile of blank pages bound with a spine was called a sketchbook. It was unabashedly empty, but it did have two covers, and was thus called a book.

Today the paper pages of a book are disappearing. What is left in their place is the conceptual structure of a book — a bunch of text united by a theme into an experience that takes a while to complete.

Since the traditional shell of the book is vanishing, it's fair to wonder whether its organization is merely a fossil. Does the intangible container of a book offer any advantages over the many other forms of text available now?

במאמרון השלישי וולר בודק את תהליך כתיבת הספר שלו, ואת המקורות שאליהם הוא פנה תוך כדי כתיבה. הוא מונה עשרה סוגים של מקורות – ספרים, מאמרים, אתרים, בלוגים, מדיה חברתית, ועוד. כאשר הוא פרסם את ספרו הקודם, בשנת 2004, כמה מאלה כלל לא היו בנמצא ואילו היום הם מרכזיים לעבודתו. אבל באופן אולי פארדוקסאלי, הוא רואה בפנייה למקורות שונים, ולא בהכרח אקדמיים, שינוי שהוא גם עמוק ומשמעותי, אבל באותו הזמן גם המשך של דרכי עבודה קיימות:
This conflict between what, from one perspective, seems a substantial change in practice, and from another, appears to be a conservative, minor adjustment to standard approaches, characterises not just book production, but any aspect of scholarly activity, including research, knowledge dissemination, public engagement and teaching.
הוא מזהה שינוי משמעותי יותר בדרך שבה קוראיו מעורבים בשלבי ההכנה של הספר, ובדרך שבה הם עשויים להתייחס אליו אחרי שהוא יוצא לאור. הוא דן בנושא הזה במאמרון האחרון בסידרה. מצד אחד וולר שבע רצון מהפתיחות שהוא גילה כלפי קוראיו בבלוג שלו. הוא בטוח שהפתיחות הזאת, שאפשרה תגובות והערות, עזרה לו לגבש ולמקד את רעיונותיו. אבל אליה וקוץ בה: הפתיחות הזאת עשוייה ליצור מצב שבו הספר איננו מחדש, וקוראי הבלוג לא ירגישו צורך לקרוא את הספר:
… people may feel they have got all of the main ideas from the various posts over the years, and therefore not feel a need to read the book.
גראניי קונול, עמית של וולר באוניברסיטה הפתוחה, נתקלה במתח דומה כאשר היא פרסמה חלקים מספר שהיא כותבת במסגרת של בלוג. היא לא חששה מגניבת רעיונותיה, אבל היא כן חששה שהפרסום של רעיונות לא לגמרי מגובשים יעמיד אותה באור לא כל כך מחמיא. בסופו של תהליך קונול התרשמה שמתהווה סוג חדש של שיח אקדמי:
The blogosphere has enabled researchers to develop an alternative form of academic discourse (Conole, 2007a), a more informal, ‘of the moment ‘discourse, a stream of consciousness. In contrast, published papers tend to be narratives, weaved around a particular theme. They hide the real life, messiness of the actual research process and act as a final narrative.
גם קונול וגם וולר ערים לביקורת של אחד מעמיתיהם: כאשר יש כל כך הרבה לקרוא, הוא מעדיף לקרוא את הרעיונות המגובשים בצורתם ה-"סופית", במקום להצטרך לעבור על בלוג אחר בלוג, והודעת Twitter אחר הודעת Twitter, כדי למצוא חופן פנינים. הם אינם עונים על הביקורת הזאת, מעבר להכיר בעובדה שאנחנו כנראה בתקופת מעבר מבלבלת, תקופה שבה עדיין לא ברור אילו מודלים חדשים של מחקר ופרסום יתגבשו.

וולר מסכם שהוא מרוצה מהפתיחות שהכתיבה לבלוג אפשרה לו. הוא משוכנע שיתרונותיו עולים על החסרונות. עם זאת, לא הכל וורד:

But it would be incorrect to claim the relationship between openness and book writing is one of unending bliss. If they were on Facebook, they would describe their relationship as "it's complicated".
אכן, "מסובך". במידה מסויימת אני מקנא באלה שמצליחים גם לכתוב הגיגים תוך כדי התהוותם וגם לפרסם רעיונות מגובשים המתאימים לפרסום בספר. מרתק לראות כיצד המתח בין השניים משפיע על התוצר הסופי (אם בכלל מאמרון בלוג הוא באמת "תוצר סופי"). גם וולר וגם קונול מודעים לכך שהם שייכים לקהילה, לרשת חברתית במובן הרחב של המילה, שמהווה בסיס לפיתוח רעיונותיהם. אבל ההתייחסות הזאת ממוקדת בתהליך – עד לפרסום הספר. נדמה לי שבראייה היסטורית רחבה יותר אנחנו עשויים לגלות שאותו תהליך מתרחש גם אחרי פרסום הספרים, כאשר מספר ספרים יתקבצו לגישה מבוגשת שאיננה שייכת לסופר זה או אחר, אלא לאסקולה של הוגים. ונדמה לי שכאשר זה יקרה אנחנו כבר לא נבחין בצורה חדה כל כך בין מי שכתב בלוג לבין מי שפרסם ספר.

האם ה-PLE מתבגר?

גראניי קונול (אני מודה, אינני יודע כיצד מבטאים את השם האירי Gráinne) כותבת מאמרון קצר על המקום של מדיה חברתית בהתפתחות המקצועית שלה. מאז 2006 קונול פרופסורית במכון לטכנולוגיה חינוכית של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה. במאמרון היא מציינת שלפני-כן היא עבדה בעוד שלושה מוסדות, ושעם השנים כל מעבר למוסד חדש נעשה קל יותר. קונול מסבירה שבמידה רבה זה הודות לרשת החברתית שלה, רשת שאיננה מוגבלת מבחינה גיאוגרפית:
It has changed the way in which I do and communicate research. I love the mix of banter and professional exchange, the shared sense of passion for our field. I use social media in a range of ways: to keep up with new things, to pass on good ideas and references to others, to post new ideas and research work, to disseminate the work of others, to exchange ideas and to ask and respond to key questions of the moment.
קונול כותבת שההרהורים שלה הם במידה מסויימת תגובה למאמרון של פפס מקראיי, מרצה לחינוך באוניברסיטה של ברייטון. מקראיי שואל שתי שאלות הקשורות לכיצד הקשרים שאנחנו יוצרים דרך מדיה חברתית משפיעים על העבודה המקצועית שלנו:
1. If the people you read about and quoted took an interest in and commented on your writing, would that change your view of collaborative research?

2. How does following someone on Twitter change how you interpret their academic publications?

מקראי מביא מספר דוגמאות להשפעה האפשרית הזאת. הוא מסביר שאיש אקדמיה שעליו הוא כתב הגיב בבלוג שלו, והוא מהרהר שאולי הוא היה כותב עליו אחרת אם ידע שהוא יגיב. הוא כותב שבעקבות קריאת כמה מאמרים של קונול הוא החליט לעקוב אחריה ב-Twitter, דבר שגרם לו להעריך קצת אחרת את הכתיבה האקדמית שלה. בשלב הזה מקראי איננו מסיק מסקנות, אבל ברור לו שמתרחש שינוי שעתיד להשפיע על האקדמיה:
I am no longer limited to the papers academics (who tweet) write – I get a complimentary backstage pass to their professional (and sometimes personal) lives, and even discuss my interpretations of their work. This emerging culture may be subtle, but it exists.
הקביעה הזאת נראית לי נכונה – מתרחש שינוי עדין, אבל ממשי. ואולי אנחנו עדים כאן לשינוי נוסף. הקשרים הרשתיים של קונול הקלו על המעבר שלה ממשרה למשרה. בעזרת כלים חברתיים מקראי הרחיב את הראייה שלו על עמיתיו המקצועיים. נהוג לכנות את המרחב שעליו קונול ומקראי כותבים סביבת הלמידה האישית, PLE. אבל לא קונול ולא מקראי משתמשים בביטוי הזה. לעתים קרובות אנחנו קוראים עדויות של אנשים שמהללים את ה-PLE שלהם, כאשר הם בסך הכל מתארים כלים שמאפשרים להם גישה לעוד ועוד מידע. הרהוריהם של קונול ושל מקראי רומזים על כך שאולי אנחנו מתחילים להעמיק ולהרחיב את הדרך שבה אנחנו מבינים את השפעת הכלים האלה על העבודה המקצועית שלנו. וטוב שכך.

לא בבית ספרם?

כתבה בניו יורק טיימס חושפת ידיעה לא כל כך מפתיעה בנוגע לרבים מהפעילים הבולטים למען רפורמה חינוכית:
Those who call themselves reformers are a diverse group, men and women of every political stripe and of every race and ethnicity.

But there is one thing that characterizes a surprisingly large number of the people who are transforming public schools: they attended private schools.

יש, כמובן, סוגים רבים ומגוונים של רפורמות חינוכיות. כאשר מדברים על "רפורמה", לא מדברים על משהו אחיד. עם זאת, בארה"ב של היום, מימי תכנית No Child Left Behind של ממשל בוש, ועדיין היום עם Race to the Top של ממשל אובמה, הכיוון ברור. הרפורמות האלו שמות דגש חזק על הישגים במבחנים סטנדרטיים ו-"אחריות" המורה לקדם את תלמידיו (עד לאפשרות לפטר מורים שאינם "מקדמים" את התלמידים, וסגירת בתי ספר "נכשלים"). הרפורמות האלו אינן פוסחות על התקשוב, אבל על פי רוב התקשוב איננו משרת שינוי בדרכי הלמידה. במקום זה תפקידיו המרכזיים הם יעול בהעברת המידע הדרוש מהמורה אל התלמיד והערכת הישגי התלמיד. כלים של מדיה חברתית מעניינים את מקדמי הרפורמות האלו הרבה פחות מאשר תכניות ממוחשבות שמגישות מידע מן המוכן בדרך אחידה. כמו-כן, בשלב ההערכה בדיקת ההישגים נעשית באופן סטנדרטי. בכתבה מסבירים, למשל, שהיום אין צורך לבסס את ההערכה על דעות סובייקטביות של מורים, אלא שאפשר להשתמש ב-"scientific accountability systems":
No longer did a person with a clipboard have to spend days observing a school to determine whether it was any good. Because of the law, it is now possible for an assistant secretary of education to be sitting in his Washington office and, by simply studying a spreadsheet for a few minutes, know exactly how a school in Juneau is performing.
מרבית הכתבה היא סקירה על 15 אנשים שנחשבים בולטים ברפורמה חינוכית, כאשר כולם למדו בבתי ספר פרטיים. קשה לא לשאול אם השינויים בחינוך הציבורי שהאנשים האלה מציעים הם שינויים שאפשר היה לערוך בבתי הספר הפרטיים שבהם הם עצמם למדו. אבל מעבר לאי-ההלימה בין שורשי אנשי הרפורמה ושדה פעולתם, משהו נוסף צורם כאן.

הרעיון שפקיד ממשלתי שנמצא אי שם רחוק מהכיתה שהוא "מעריך" מסוגל לקבוע אם בית ספר מוצלח או לא נראה לי כמעט אנטי-חינוכי. ניתן לעשות את זה רק אם תופסים את החינוך כתהליך יבש שבו הסטנדרטיות והאחידות הן מטרה. אני בטוח אנשי הרפורמה לא היו רוצים שכך יעשו עבור בתי הספר שאליהם הם שולחים את הילדים שלהם.

קואליציה איננה עדות להסכמה

לפני חודש סילביה מרטינז פרסמה מאמרון קצר בבלוג שלה. המאמרון הכיל שני סרטונים של הרצאות TED – אחד של קונרד וולפרם (אחיו של סטיבן וולפרם) והאחר של סלמן חאן, מייסד ה-Khan Academy. שני הסרטונים (שניהם באורך של כ-15 דקות) עוסקים בהוראת המתמטיקה בבתי הספר. על ההרצאות האלה מרטינז כתבה:
Both these talks are about “improving education with technology” – but they couldn’t be further apart in world view.
מרטינז כתבה שוולפרם דיבר על הפוטנציאל של מחשבים לעזור לתלמידים להבין מתמטיקה ולראות כיצד היא באה לביטוי בעולם. לעומת זאת, היא ציינה, חאן דיבר על השימוש במחשבים כדי לקיים את ההוראה המסורתית בצורה יעילה יותר. היא ביקשה מקוראיה להשוות בין שתי הגישות, אם כי לא היה קשה לנחש איזו גישה עדיפה בעיניה.

ההבדלים בין הגישות די ברורים. וולפרם מרכיז:

stop teaching calculating, start teaching math
בהמשך הוא מסביר שהמתמטיקה מורכבת מארבעה חלקים – העלאת שאלות, הבעת בעיה אמיתית כבעיה מתמטית, חישובים, וחזרה לעולם האמיתי כדי לאמת את החישוב. אבל לפי וולפרם בית הספר מקדיש בערך 80% מהזמן של הוראת המתמטיקה לנסיון להסביר כיצד לעשות את החישובים על נייר, על אף העובדה שהשלב הזה הוא היחיד שהמחשב יכול לעשות טוב יותר מהאדם. הוא טוען שעלינו להשתמש במחשבים לבצע את החישובים, ולעזור לתלמידים לבצע את השלבים האחרים. הוא מוסיף:
Just because paper was invented before computers doesn’t mean that we have to calculate on paper before we can calculate with computers.
הרצאתו של חאן עוסקת דווקא בשלב השלישי שוולפרם רואה כשולי. הוא טוען שבעזרת סרטי ההדרכה המפורטים שהוא מעלה לרשת תלמידים יכולים ללמוד בקצב האישי שלהם. הם יכולים לצפות בסרטונים (בבית) כמה זמן שדרוש כדי להבין את הדברים. ואז, בכיתה, המורה יכול לתת עזרה אישית למי שזקוק לה. השיעור בכיתה איננו מכוון אל תלמיד ממוצע (שאיננו קיים). בדרך הזאת, הוא טוען:
teachers use technology to humanize the classroom
כזכור, מרטינז ביקשה מקוראיה להשוות בין ההרצאות. ניסיתי לעשות זאת, עד שנתקפתי במחסום כתיבה (ובמספר לא קטן של מטלות אחרות). המחסום הזה השאיר את הבלוג הזה דומם לתקופה די ארוכה. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שהיה לי קשה לערוך את ההשוואה שמרטינז ביקשה. משהו בבקשה שלה צרם לי, והתקשיתי לשים עליו את האצבע.

נקודה שעליה אני חוזר (אולי אפילו יותר מדי) בדפים האלה היא שהתקשוב בחינוך יכול לשרת אדונים שונים. בדומה לסיפור הידוע על חוכמי הודו העיוורים והפיל, לא כל מי שמדבר או כותב על התקשוב החינוכי מתכוון לאותו הייצור. יש מי שרואה את העיקר ביכולתו של התקשוב לאסוף ולנתח נתונים על לומדים, ואחר שמתלהב רק מהחסכון הכספי שבהעברת ספרי לימוד מודפסים לפורמט דיגיטאלי. יש מי שמשוכנע שהתקשוב צריך לשכלל ולייעל את ההוראה המסורתית, ואחר שרואה אותו כמנוף לקידום הלמידה ההבנייתית. כל הגישות האלו דרות יחד במשפחת תקשוב חינוכי אחת. יחד הן מהוות קואליציה רחבה, ובעשייה החינוכית היום-יומית אפשר למצוא את כולן זו לצד זו, אפילו בתוך אותו בית ספר. הגישות אולי מנוגדות זו מזו, אבל מפני שהן ממלאות נישות שונות בפסיפס החינוכי, קשה לקבוע שאם גישה אחת "נכונה" אחרת היא "מוטעית".

וכאן נמצא הקושי שלי. אני מניח שעבור כל מי שקורא את הבלוג הזה די ברור שאני מזדהה הרבה יותר עם הגישה של וולפרם מאשר עם זו של חאן. אבל אינני בטוח שצריכים לבחור ביניהן. וולפרם, הרי, דיבר על מה כדאי ללמוד, ואילו חאן דיבר על איך כדאי ללמוד אותו. ואם כך, כל אחד יכול לטפל בתחום השונה שלו, ואפשר להגיע לעמק השווה, לא?

אז זהו – שלא! המאמרון הראשון של מרטינז, מאמרון שבו היא הזמינה אותנו להשוות בין שתי הגישות, היה די קצר. שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון ההוא היא פרסמה עוד ארבעה מאמרונים, ארוכים ומפורטים, בהם היא מנתחת לעומק את הבעייתיות של ה-Khan Academy בעיניה (החלק הרביעי, המכיל קישורים ליתר החלקים, כאן). מכלול המאמרונים מהווה מסמך מרתק, וכל נסיון לתמצת אותם יפחית מערכם. מרטינז מתייחסת למגוון נושאים. בין היתר היא שואלת אם הנסיון באמת מלמד שתלמידים לומדים מסרטוני הסבר, ואם הוראת המתמטיקה ברצף מוגדר של שלבים ברורים היא דרך הוראה יעילה. היא מסבירה שהטענה שאנחנו זקוקים ל-"איזון" בהוראת המתמטיקה (טענה שלכאורה מצדיקה השימוש בסרטונים של חאן) מתעלמת מהעובדה שנכון להיום אין בכלל איזון והרוב המכריע של ההוראה היא כבר בסגנון של הסרטונים של חאן.

לקראת סוף המאמרון האחרון מרטינז כותבת:

Khan Academy is the system’s pushback against real curriculum reform. In “Reversal #2″ that Papert talks about, we see he has explicitly predicted Khan Academy. The system likes the status quo and things that support the status quo have a predictably comfortable feel to them. Then we get to call it a revolution without changing a thing….

… although I said that the discussion about Khan Academy is not about educational technology, it should be, because it’s the perfect example of a wolf in sheep’s clothing “technology revolution” that really supports the status quo.

ציינתי שתחום התקשוב החינוכי הוא "קואליציה". הנסיון מלמד שזה אכן נכון. אבל חשוב לזכור שעל אף העובדה שקואליציות נוצרות כדי לקדם מטרות משותפות, הן מורכבות ממחנות שבנקודות מהותיות אינם מסכימים זה עם זה. כך גם לגבי הקואליציה של התקשוב החינוכי – אפילו אם המחנות מדברים כמעט באותה שפה, כל אחד מפרש את הדברים אחרת, ותוך כדי "שיתוף פעולה" כל אחד מנסה לקדם את סדר היום הספציפי שלו. נדמה לי שזאת הסיבה שהבקשה של מרטינז להשוות בין שתי הגישות צרמה לי. הרי אם הדברים שעליהם מדברים וולפרם וחאן מתייחסים לתחומים משיקים אבל בסופו של דבר שונים, אין צורך לבחור ביניהם. אבל בסוף סידרת המאמרונים שלה, סידרה שבה היא מנתחת את הפרויקט של חאן לעומק מהיבטים רבים, מרטינז מסיקה מסקנה חשובה. בסיום המסע הארוך שלה היא מבהירה לנו (וגם לעצמה) שעל אף העובדה שבתחילת המסע היא כתבה שהדיון בפרויקט הזה איננו דיון בטכנולוגיה חינוכית, בעצם כך כן המצב. ומפני שכך, לגיטימי להשוות, וגם לקבוע דעה. והדעה שלי? מרטינז צודקת – יפה ומרשים ככל שיהיה, הפרויקט של חאן מנציח תפיסה חינוכית שיש לקוות שהחדירה המסיבית של התקשוב לתוך בתי הספר תצליח לשנות.

האם הבלוג זקוק להסמכה אקדמית?

במידה לא קטנה עלייתן של רשתות חברתיות, עם האפשרות לעדכן על המתרחש אצלנו ולהמליץ על קישורים אינטרנטיים מעניינים כמעט בזמן אמת כרסמה בפופולאריות של הבלוגים. כלי שרק לפני שנים ספורות נחשב לדבר החם ביותר פינה את מקומו לכלים חדשים, ומיידיים, יותר. יתכן שהירידה בפופולאריות הזאת לוותה בעלייה מקבילה בהערכה של אנשי אקדמיה כלפי בלוגים. אם בעבר הבלוג נתפס כחסר עומק וקל דעת, מול הכלים החדשים של מיקרו-בלוגים ומסרים מיידיים פתאום הוא נראה כשקול, רציני, ומכובד. עדות לכך ניתן למצוא במאמרון בבלוג של סטיב ווילר, מרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה פלימות שבאנגליה, שהגיע אלי לפני בערך שבועיים דרך עמי סלנט.

ווילר מכיר בעובדה שלא מעט user generated content איננו בעל ערך רב, אבל הוא מדגיש שיש גם לא מעט "תוכן" כזה שהוא כדאי מאד. ווילר משוכנע שבלוגים יכולים למלא תפקיד חשוב בעבודה אקדמית. כדי לבחון את המקום האפשרי הזה, הוא בוחן שלוש תכונות שבעיניו מהוות מקור הביקורת כלפי הבלוג באקדמיה: העדר הערכת עמיתים, הבעת דעה רבה מדי, ומעט מדי אמינות בהשוואה למאמרים שעוברים הערכת עמיתים.

לפי ווילר גם בלוגים זוכים להערכת עמיתים, אם כי בדרך שונה מהערכת העמיתים האקדמית המקובלת. מדובר בהערכת עמיתים בלתי פורמלית דרך התגובות של קוראים:

I certainly think long and hard about what I write on this blog, because with between 1000-2000 views per day, and a stream of comments coming in from those who either agree or disagree with my views, I sure feel as though I am being peer reviewed.
ומה בנוגע להבעת דעה בבלוגים? האם אין זה פוסל את מהימנות הבלוג כמסמך "מחקרי"? ווילר טוען שבימינו מחקר איננו רק איסוף נתונים וניתוחם. היום המחקר איננו חופשי מהבעת דעה:
We can no longer argue that research is all about statistical analysis, because there are so many qualitative, narrative and experimental forms of methods available to us as researchers, so who is to say that blogging is not a valid means of research?
בעניין האמינות ווילר כותב שהבלוג ניחן בסוג אחר של אמינות מאשר האמינות של המחקר האקדמי המסורתי. האמינות הזאת נרכשת באמצעות קהילת הקוראים שמתקבצת סביב קבוצות של בלוגים שדנים על נושא משותף:
Blogs can become a rallying point – a tribal totem – around which people can come to terms with ideas, change their approach, exchange best practice, and generally engage with their community of practice. It is a lot more intimate than the community that gathers around a peer reviewed journal article.
ווילר גם כותב שהבלוג "מיידי" יותר מאשר המחקר האקדמי. הוא איננו טוען שיש יתרון במיידיות הזאת (או ההפך), אלא רק מציין את ההבדל הזה, תוך רמז שבחינוך יש מקום גם לבלוג וגם למאמר האקדמי שעבר הערכת עמיתים מסורתית.

יש לא מעט שמשכנע בדבריו של ווילר. בתחום החינוך הבלוגים צועדים לא פעם לפני המחקר. לעתים קרובות הם המקום שבו התנסויות חינוכיות, הן טכנולוגיות והן פדגוגיות, מקבלות ביטוי ראשון, לפני שהאקדמיה מחליטה שכדאי לבדוק אותן. כמו-כן, הבלוגים מהווים מרחב שבו אנשי שדה ואנשי תיאוריה יכולים להפגש, מרחב שבו ניתן לפתח ולבחון רעיונות חדשים. עם זאת, יש משהו קצת מוזר מאמרון של ווילר. דבריו נקראים כמו כתב הגנה על הבלוג, אבל היום כבר קשה למצוא מישהו שתוקף אותו. בעצם, הבלוג איננו זקוק להגנה של ווילר. המאמרון של ווילר חדש, אבל הוא מהסוג שלקראת סיום קריאתו בודקים את תאריך הפרסום מפני שחשים שקראנו את זה פעמים רבות בעבר. הוא כאילו פורץ לתוך דלת פתוחה – והדלת היא של בית שדייריו כבר עברו ממנו. אין היום תחרות בין הבלוג לבין המאמר האקדמי. הבלוג איננו דופק על דלת האקדמיה ומתחנן שירשו לו להכנס. הבלוג איננו צריך לדפוק על דלתות – כבר מזמן נתנו לו להכנס. היום הוא פשוט עוד אמצעי כתיבה/פרסום לגיטימי שעוזר לנו לעשות סדר בעולם, ובראשים, שלנו. גם אם דבריו של ווילר נכונים, לא ברור אם הם בכלל נחוצים.

ללמוד מהצפייה בתלמידים

ג'ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר של חטיבת ביניים ועליונה במדינת איריזונה, בית ספר של 1:1. כיאה למנהל טוב, הוא נוהג להכנס לכיתות כדי להתרשם מהמתרחש בהן. במאמרון בלוג שהתפרסם לפני שבוע הוא כותב על אחד הביקורים האלה.

מטרין מיקם את עצמו מאחורי התלמידים וצפה בכיצד התלמידים השתמשו במחשבים שלהם במהלך השיעור. הוא מציין שהשיעור בו צפה היה של מורה מנוסה שניהלה דיון ער עם תלמידיה. לפעמים הנקודות שהיא העלתה לא נראו קשורים לעולמם של התלמידים, ואילו בפעמים אחרות הדברים היו קשורים ישירות למציאות שלהם. הפעילות של התלמידים מול המחשבים שיקפה היטב את המתרחש בשיעור:

The laptop screens which I watched, from the back, corresponded in near- perfect correlation. When the topics appeared relevant to students, the note-taking pages appeared; when the topics veered to the arcane and irrelevant, the screens veered to facebook, gaming sites, and other distractions. Not all of them, of course, not at all. But a number of them did, in close correspondence to the relevance of the topics.

When our very fine teacher moved towards more discussion, though, asking questions to facilitate conversation, something else fascinating happened. Nearly half of the screens veered away from both note-taking pages and distractions; appearing instead were google, wikipedia, and other information source sites. I carefully approached several screens, and took note of their search topics: all of them were dead-on the discussion subject.

לפעמים התלמידים פשוט חיפשו הגדרות של מונחים, ולפעמים הם חיפשו מידע שהבהיר את הרקע של הנושא, או שהתייחס להשתמעויותיו. מרטין מוסיף שבמספר מקרים המידע שהתלמידים מצאו השתלב לתוך הדיון בכיתה. הוא מכנה את הדרך בה התלמידים השתמשו במחשב בשיעור "עיבוד מקבילי", ורואה בו חיוב רב. הוא מודע לכך שלפעמים בשעת שיעור התלמידים משתמשים במחשבים לצרכים לא לימודיים, אבל הוא משוכנע שהשימוש החיובי עולה בהרבה על הניצול לרעה, והוא איננו רוצה לחסום אתרים כדי לכוון את השימוש לצרכים "חינוכיים" בלבד. מרטין גם מודע למסר הסמוי הבעייתי בחסימת אתרים, גם אם לפעמים מוצדק לחסום:
We are also saying, when deciding to ban “distractions,” that every minute a student is at school they are under our dictates for how they spend their time, and that we have determined there is no value for them, even in their break times, to socially network or game; this is a hard proposition for this principal to endorse.
הסיפור של מרטין מאד מרשים. מעודד לקרוא את דבריו של מנהל שמוכן להתמודד עם החופש שהגישה הפתוחה לאינטרנט מאפשר. אבל דווקא נקודה אחרת בדבריו של מרטין, טיפה מובלעת, נראית לי עוד יותר חשובה כאן. עוד היום, ברגעים מסויימים בשיעור, יש מורים שמצווים על תלמידיהם להניח את העפרונות שלהם "כדי להתרכז". טענות התלמידים שדווקא השירבוט לתוך המחברת עוזר להם להתרכז נופלות על אוזניים ערלות, אבל התלמידים בכל זאת צודקים. בנוסף, קשה לשים כלי "פתוח" בידי התלמיד ולקבוע עבורו כיצד ישתמש בו. באותה המידה שאפשר להשתמש בו להעתיק את הלוח, אפשר גם לכתוב פיתקה לתלמיד אחר. מחשב נייד בידיו של התלמיד הוא הרבה יותר מאשר רק עפרון (ואפשר לעשות איתו הרבה יותר מאשר רק להעביר פתקאות). הוא כלי בעל עוצמה רבה. אבל הוא הכלי שהיום נמצא בידי התלמידים, ועליהם ללמוד להשתמש בו ביעילות. רק אם יאפשרו להם להתנסות בו הם ילמדו לעשות זאת. וטוב שג'ונתן מטרין (ויש לקוות גם מנהלים אחרים כמוהו) מבינים זאת.

אם רוצים, אפשר ללא נייר

לפני מספר ימים משהו השתבש בתקשורת בין המחשב שמולו הבנים יושבים לבין המדפסת שמחוברת אליו. כתוצאה מכך המדפסת לא פעלה נכון. בדרך כלל אני יכול להסתדר בלי מדפסת, אבל אתמול, במוצאי שבת, נדב מסר לי, בשוויון נפש אופייני, שלמחרת עליו להגיש עבודה שצריכה להיות מודפסת. מיד חבשתי את הכובע של אבא אחראי והחלטתי להתקין את הדרייברים של המדפסת במחשב אחר ולהעביר את המדפסת אליו. תוך עשרים דקות המדפסת היתה מותקנת, ותוך חצי שעה העבודה היתה מודפסת. ובמהלך כל המבצע הזה לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי למה הוא צריך להגיש עבודה מודפסת במקום כקובץ דיגיטאלי.

פול מונהיימר מראה שזה לא צריך להיות כך. מונהיימר מדווח בבלוג שלו על הקבצים הרבים שתלמידיו שלחו לו במסגרת פרויקט כיתתי בנושא ימי הביניים. הוא כותב שהוא החליט לאפשר לתלמידיו להגיש טיוטות לבדיקה ולעריכה, וגם את העבודות עצמן, בצורה דיגיטלית. עבורו זה היה נסיון ראשון, והוא ציפה שרק מספר קטן של תלמידיו יבחרו בדרך הזאת. הוא גילה שהיא היתה הרבה יותר פופולארית מאשר הוא ציפה:

What began as a trickle on January 18th, was a full blown flood by March 2. Kids learned how to take screenshots of websites (quiz results), turn on and use document reviewing in Word (and Pages and OpenOffice!), and attach both text and graphic files in email. By the end of the project, I was looking at around 75 emails a day from a class of 62 students. When the project finally ended, I checked my project folder to find 1329 emails. As a class, students had saved over 2 reams of paper!
כמובן שלא מדובר רק בחסכון של נייר. המעבר לדיגיטאליות הביא איתו שינויים נוספים. מונהיימר מצא שעליו לבדוק את הדואר שלו לעתים הרבה יותר קרובות מאשר הוא היה רגיל. הוא גם למד דברים לא כל כך צפויים על הרגלי העבודה של תלמידי כיתה ז' – מסמכים רבים נשלחו אליו אחרי חצות, למשל.

חשוב להוסיף כאן שלפי התיאור של מונהיימר הוא לא הקדיש זמן בכיתה להוראת מיומנויות דיגיטאליות. במקום זה הוא הזמין את תלמידיו לשלוח לו את העבודות, והם אימצו לעצמם דרכים שונות לעשות זאת. סביר להניח שהתלמידים כבר ידעו לשלוח קבצים מצורפים, ושהם העבירו ביניהם מידע על אמצעים לצלם את המסך, לעקוב אחר שינויים, ועוד.

אינני בטוח שיכולתי לעמוד בעומס של מעל 1300 דברי דואר מתלמידים כמו שעשה מונהיימר. אבל אם מצליחים להתגבר על העומס הזה, נדמה לי שעל אף הנכונות הבלתי-מוסברת שלי להזדרז לשלוח מסמך למדפסת, מהסיפור שלו אנחנו למדים שאם רוצים, אפשר בקלות לוותר על הנייר בכיתה.

לא מדובר רק ברעיון נחמד

בסוף החודש הקודם כתבתי כאן על הדילמה שמולה הנרי ג'נקינס ניצב כאשר הוא ערך שינוי קטן בארגון קורס שהוא מלמד. במקום להכין חוברת מודפסת של פרקי הקריאה של הקורס ג'נקינס החליט להעלות את אלה לאתר הקורס, והשינוי הקטן הזה גרר אחריו מספר שאלות גדולות. ג'נקינס מסר לכיתה שהמבחן בקורס ייערך עם ספרים פתוחים, ועלתה השאלה: אם פרקי הקריאה נמצאים במחשב, האם "מבחן עם ספרים פתוחים" צריך להיות גם "מבחן עם מחשב פתוח". מכאן עלתה שאלה נוספת – אולי המבחן צריך להיות "מבחן עם אינטרנט פתוח", ואולי אפילו מבחן שיתופי שבו הסטודנטים עובדים יחד כדי להפיק תוצר מסוג אחר. הסוגיות האלו מרכזיות לשינויים שמתרחשים בחינוך היום, וג'נקינס איננו, כמובן, היחיד שמתמודד איתן.

כחודש אחרי פרסום המאמרון של ג'נקינס, גם קתי דייווידסון, שמלמדת באוניברסיטת דיוק, כתבה על נושא המבחנים, ובמיוחד על האפשרות של מבחן שיתופי. דייווידסון העירה:

Jenkins notes that that simple question, implying the possibilities of collaboration and interaction and teamwork among the students, changes the paradigm of twentieth-century learning. Once you allow students to work together towards an answer, the whole idea of standardized testing, individual achievement, bell curves, and class ranking goes out the window.
אכן, יש כאן ערעור על מוסכמות שהן ביסוד החינוך, והדרך שבה נהוג להעריך הישגים לימודיים. אבל המשפטים של דייווידסון נקראים כמניפסט, כהבעת תקווה, ולא כתכנית ישימה. דייווידסון ידעה זאת, והחליטה שעליה לא רק לדבר, אלא גם לעשות. היא החליטה שמבחן אמצע הקורס בשני קורסים שהיא מלמדת יהיה מבחן שיתופי. היא נתנה לסטודנטים (כ-15 בכל קורס) שלושה ימים לכתוב ולערוך חיבור שיתמודד באופן קוהרנטי עם הנושאים שנלמדו בקורס.

דיווידסון מתארת חלק מהתהליך שהסטודנטים עברו, ואין ספק שמדובר באתגר מרתק:

The previous three days had seen ferocious activity, debates so smart and candid they made my eyes smart, discussions so real and urgent I knew these students would never forget this experience. They had written thousands — thousands — of words in answer to my innovation challenge to write and answer their own exam question, to debate it on Google docs, and then come up with a coherent, logical, synthesizing, overview essay that they felt comfortable blogging to a public site…. But sixteen students co-writing a coherent essay on a Google Doc. That's quite a challenge.
עם זאת, רגעים לפני המועד האחרון להגשת המבחנים היא היתה רחוקה מלהיות בטוחה שהסטודנטים יצליחו, או אם מבחן שיתופי בכלל היה רעיון כל כך טוב. הרי:
Careers rise or fall on an exam grade — law school, medical school, grad school. This was too hard, I had asked too much.
אבל כמו בסרט מתח שבו השעון שבפצצה ממשיך לתקתק ומגיע כמעט עד ל-00:00, ברגע האחרון הסטודנטים הצליחו להתגבר על מספר בעיות והגישו את העבודות. ודייווידסון היתה מרוצה מאד ממה שהם הפיקו. בבלוג שלה היא פרסמה את הסיכום שהיא מסרה לסטודנטים. הפתיחה רומזת על ההמשך:
Dear Members of This Is Your Brain on the Internet: Every single person in "This Is Your Brain on the Internet" contributed to the midterm exam. That means you fulfilled the requirement of all writing together and agreeing on and submitting one coherent final exam together. You have all received full credit for the exam. That's astonishing. Sixteen people could count on one another to come through. I want you to think about that.
אוניברסיטת דיוק היא אוניברסיטת עלית. סביר להניח שמי שמתקבל ללמוד שם כבר רכש מיומנויות כתיבה ומידענות. עבור הסטודנטים של דייווידסון, אפילו אם כתיבה שיתופית מהווה אתגר חדש, מדובר באתגר שאיתו הם מסוגלים להתמודד. יכולת ההתמודדות שלהם במשימת המבחן של דייווידסון בוודאי גדולה מזאת של מרבית הסטודנטים שאולי יפגשו משימה כזאת. אבל דווקא בגלל זה הם מועמדים הגיונים לניסוי כזה – ניסוי שכמוהו אנחנו עתידים לפגוש יותר ויותר. ואם גם נסיונות נוספים יצליחו, יכול להיות שנגלה שדייווידסון צודקת, ונתחיל להפרד ממכלול שלם של שיטות הערכה שעד היום נחשבו כיחידות שאפשר היה להעלות על הדעת.

מה איננו טכנולוגיה?

לפני כשבוע הבאתי כאן את דבריו של איריא סוקול שכתב על האפשרות "לכתוב" באמצעות דיבור לתוך מיקרופון. ציינתי שקשה לי להזדהות לחלוטין עם הגישה של סוקול כלפי טכנולוגיות העזר שהוא תיאר. על אף העובדה שאני מוצא ערך רב באמצעים/כלים שמקלים על מלאכת הכתיבה, במקרה הספציפי של הכלי שסוקול הביא, אני חושש שטכנולוגיה שהופכת את הכתיבה ללא יותר מאשר דיבור על גבי נייר פוגעת בערך האמיתי של הכתיבה. עם זאת, אני כן מזדהה עם גישתו הכללית של סוקול כלפי טכנולוגיות עזר. הגישה הזאת באה לביטוי במאמרון שעליו רציתי לכתוב כבר לפני חודש, אך משום מה תמיד נדחף לתחתית הרשימה.

במאמרון הזה סוקול מזכיר לנו שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים היום מתבצע באמצעות הטכנולוגיה ובעזרתו:

The "default" methods of human movement are, I suppose, "bipedal locomotion," crawling, climbing, and perhaps swimming. The default method of moving "goods" is to carry them. The default methods of storing and transmitting knowledge are face-to-face speech and memory. The default methods of learning are trial and error and memory.

Anything beyond those "biologic basics" involve technology which increases human capacity and capability.

אולי פשוט מפני שאנחנו תופסים את המוכר כמובן מאליו, ולא כדבר שפעם גם הוא היה חדש, קל לשכוח שזאת אמת. כפי שאלן קיי אמר (באמירה שאני מצטט לעתים די קרובות):
Technology is anything that wasn't around when you were born.
סוקול שואל למה בתי ספר מזדרזים לראות בפנייה לטכנולוגיות עזר סוג של רמאות. הוא מזכיר לנו שאפילו ניתן לראות את הקריאה כאמצעי טכנולוגי שמרחיבה את היכולת ה-"טבעית" שלנו לזכור:
Schools have long accepted print literacy, for example, which Socrates derided as a symbol of learning's descent into laziness, though that technology dramatically – and artificially (there is no "reading center" of the human brain) – enhances human capability. They have also come to accept eyeglasses, pens, artificial lighting, they have even accepted – well, demanded – math on paper, distrusting those who do it "naturally" – in their heads.
הוא תוהה למה בתי הספר מוכנים להרשות "רמאות" טכנולוגי כמו שימוש בספרים, אבל פוסלים את הפנייה לאינטרנט למצוא מידע.

יתכן וכבר הפנמנו את הטענה המרכזית של סוקול ושדבריו מובנים מאליהם. (כזכור, עיקר הפעילות החינוכית של סוקול בחינוך המיוחד והוא תומך בנחישות בשוויון בגישה למשאבי למידה. בשני אלה לשאלה של נגישות טכנולוגית חשיבות גדולה.) אם בפעם הקודמת שכתבתי על סוקול הרמתי גבה בנוגע לכדאיות של טכנולוגיית עזר מסויימת, חשוב לי להבהיר, לפחות בטיפה, את גישתו הרחבה יותר כלפי הנושא, גישה שנראית לי לרוב בריאה ונכונה.

האם יחד תמיד יותר טוב? וממה?

מידי פעם אני חוזר כאן לאחד הנושאים האהובים עלי – note taking, או כפי שבחרתי לקרוא לו בעברית כאשר כתבתי על הנושא לפני כשמונה חודשים, תקצור הרצאות. (צר לי מאד שאין לפעולה הזאת מונח מקובל וקליט בעברית, מפני שהעדר שם כזה מקשה עלינו להתייחס אליו כתחום שראוי לנהל סביבו דיון, או לבדוק אותו לעומק.) היום, כלים דיגיטאליים שמאפשרים רישום או תקצור נמצאים בשפע. כל תמלילן, הרי, מהווה תשתית שעליה אפשר לרשום – כמו שבזמנו רשמנו במחברת בכתב יד.

חשוב לזכור שהרישום איננו בהכרח נשען על כלים דיגיטאליים. הוא יכול להיעשות בהצלחה גם עם עט ונייר. כמו-כן, כל עורך טקסט מאפשר שמירה של מה שרושמים. בשביל זה לא צריכים בלוג או ויקי או כלי "חדש" אחר. ובכל זאת, התמלילן מוגבל – כלים חדשים, המחוברים ישירות לענן, יכולים להרחיב את יכולות הרישום. ואם כך, למה לא לנצל את הפוטנציאל הזה?

זה מה שאלן לווין מציע לעשות. בכנס בו השתתף לפני זמן קצר הוא שם לב שכל הנוכחים היו עסוקים מאד ברישום הנאמר. זה עורר אצלו הרהור בנוגע לכדאיות, וליעילות, של מצב שבו כל אחד רושם לעצמו:

I had an odd half thought looking out at the audience during one moment of the keynote. I was noting how many people were busy taking notes- in that photo above are people note-taking on an iPad, a laptop, and good old fashioned paper. I found myself wondering about the effectiveness of pretty much half? three quarters? of the audience individually taking notes, essentially more or less the same content. Those notes then go back to various silos, files, buried folders on computers. It seems on one level a huge missed opportunity in collaboration, and super redundant of people’s energy.
על פניו יש משהו מאד הגיוני בהערה של לווין. אם הכלים שבאמצעותם אנחנו מתקצרים לעצמנו הרצאות שאנחנו שומעים הם במהותם כלים שיתופיים, אז למה שלא ננצל את האפשרות הזאת? אפשר להגיד שיש בהצעה לשיתוף המשך מתבקש של הכתיבה בוויקי או בבלוג, כתיבה שפורצת את גבול האישי והופכת אותה לציבורי. למה להסתפק ברישומים אישיים כאשר אפשר להנות מתקציר משותף שמאגד את … כנראה את חוכמת ההמון.

בתגובות למאמרון של לווין מספר קוראים מציינים שרישום של תקציר תוך כדי האזנה הוא מרכיב חשוב בהבנת הנאמר. כתגובה לתגובות האלה לווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לרישום תקצירים – הוא פשוט חושב שכאשר זה נעשה כפעולה אישית (וכאשר כולם ממילא רושמים פחות או יותר את אותו הדבר) יש בזבוז של משאבים, ופספוס של הזדמנות טובה לאגם את המשאבים האלה:

Let me be clear that I see nothing wrong with note taking – it is that we are missing a valuable opportunity for power of using the minds of the group together when people take notes alone – they are all pretty much writing down the same things.
סביר להניח שלווין צודק כאשר הוא טוען שהרוב הגדול של אלה שרושמים תקצירים כותבים את אותם הדברים. כמו-כן, אני מניח שאם היינו מחברים את מכלול הרישומים של כל הנוכחים היינו מצליחים לקבל כיסוי די מלא של כל מה שנאמר. אבל אינני חושב שזאת המטרה (הרי אם אנחנו רוצים "כיסוי מלא" של הרצאה, המצגת של המרצה עונה על הצורך הזה טוב יותר מכל רישום). אם נכונה הטענה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נדמה לי שדווקא ההבדלים הזעירים שברישומים האישיים הם אותם הפרטים הקטנים שהופכים את מה שרושמים לשימושי למי שרשם אותם. כאשר אני מאזין להרצאה אינני רושם כל דבר, אלא את הנקודות שאיכשהו מתחברות לעולם שלי, ואני מצפה שכך יעשו אחרים. על פי רוב הרישומים של אחרים אינם משמעותיים לי, ואין לי צורך בהם, גם אם הם תוצר של אותו שיתוף שכל כך דוגלים בו היום.

נדמה לי שצריכים להוסיף עוד נקודה כאן. אנחנו מרבים להדגיש שבסביבה הדיגיטאלית שום דבר איננו הולך לאיבוד. מפני שאנחנו שומרים דברים שהם בעלי ערך עבורנו, כל דבר שנשמר נראה לנו היום כבעל ערך. אבל הערך של תקציר או של רישום זה או אחר איננו נמצא באריכות הימים שלו, אלא דווקא ברגעיותו. ערכו נמצא בכך שהוא עזר לנו להבין משהו, להבהיר משהו לעצמנו. לכן, ערכו נמצא בהקשר אישי, ואין סיבה לצפות שיש לו ערך למישהו אחר (שלא רשם אותו).

ובכל זאת, טוב שיש אנשי חינוך שרוצים לבחון את היכולות של כלים חדשים. למרבה הצער, הכלים שבהם מערכת החינוך מגלה עניין הם על פי רוב כלים שמייעלים את ההוראה ואת המסירה של מידע, ולא כלים שמסייעים ללומד להבנות את הלמידה של עצמו. המערכת מדברת על המאה ה-21, אבל הטכנולוגיות שהיא מאמצת מנציחים את המודל המסורתי של "המורה מסביר והתלמיד מקשיב".

הטכנולוגיה מאפשרת למורה לחלק לסטודנטים מצגת שנצפתה בשיעור. אין בכך שום פסול, ויש בו אפילו חיוב: הסטודנט יכול לעיין במצגת בזמנו החופשי, ולנסות להבין את מה שאולי לא הבין בעת השיעור. יכולתו של הסטודנט לשלוט בקצב הלמידה של עצמו היא ללא ספק דבר חיובי. אבל סטודנט שמקבל את המצגת של המרצה איננו צריך לרשום תקציר לעצמו, ובכך מרכיב מרכזי של תהליך הלמידה הולך לאיבוד. הרי הרישום איננו נעשה כדי שלסטודנט יהיה עותק של ההרצאה, אלא כדי לסייע לו להבין את השיעור. סטודנט שיודע לרשום ולתקצר מזהה בעצמו את הנקודות החשובות בהרצאה, ותוך כדי הכתיבה הוא חושב ומהרהר ובונה לעצמו תמונה אישית של הנלמד. בדרך הזאת ההאזנה נעשית ללמידה פעילה. כאשר המצגת מוגש לו, מן המוכן, הוא נעשה פסיבי, וכאשר הוא איננו מעבד את הדברים בעצמו, הלמידה שלו לקוייה.

לכן, גם אני אני חושש שההצעה של לווין פונה באופן פופוליסטי מדי לחוכמת ההמונים שלעתים לא מעטות איננה בדיוק חוכמה, וגם שהיא עשויה להוביל לתוצר ציבורי שנעדר ממנו הייחוד והספציפי שיכלו להעניק לו ערך אמיתי, נדמה לי שאני מעדיף את הגישה של לווין לזאת שכנראה רווחת היום במערכת.